שו"ת דברי יואל/יורה דעה/סימן פד
~ סימן פד ~
ב"ה.
מה שהקשה עלי בדבר שכתבתי בתשובה, די"ל דאף בן עזאי שסובר (סוטה כ.) חייב אדם ללמד את בתו תורה, אין כוונתו על כל התורה כולה, ואינו חולק על רבי אליעזר אלא במה שנוגע לפרשת סוטה, כמו שאמר הטעם כדי שתדע שזכות תולה, ולידיעה זו אין צורך אלא במה שנוגע לפרשת סוטה.
כדי שלא יקשה עליו ממה שדרשו (קידושין כט:) מקרא (דברים יא, יט) דולמדתם אותם את בניכם, למעט נשים מתלמוד תורה. ודרשה זו היא אליבא דכולי עלמא, דהרי כל מה דפטירי נשים ממצות עשה שהזמן גרמא, הוא מדאיתקש לתפילין ולתלמוד תורה, ואי לא הוה קרא לפטרם מתלמוד תורה, הוו מיחייבי גם בתפילין דאיתקש למזוזה וגם במצוות שהזמן גרמא, כמבואר בגמרא קידושין דף ל"ד (ע"א) ובתוספות שם ד"ה גברא, ועל כרחך דדרשה זו היא אליבא דכולי עלמא. ולדעת הטורי זהב (או"ח סי' תקפח ס"ק א; יו"ד סי' קיז סוף ס"ק א) אי אפשר לחייב מה שפטרה התוה"ק בהדיא, כמו שהארכתי שם בתשובה.
ולכאורה בהשקפה ראשונה יפה העיר מדברי הירושלמי (חגיגה פ"א ה"א; סוטה פ"ג ה"ד) המובא בתוספות (סוטה כא: ד"ה בן עזאי), דבן עזאי אינו סובר כדרשת רבי אלעזר בן עזריה (חגיגה ג.) דהאנשים באו ללמוד והנשים לשמוע. דלבן עזאי אין צורך לחלק בין אנשים לנשים, דגם הנשים יוכלו ללמוד. ואם נימא דבן עזאי אינו אומר אלא במה שנוגע לפרשת סוטה, קשה לכאורה שהרי הלימוד במצות הקהל לא היה רק במשנה תורה, ושם לא נזכר מפרשת סוטה.
א
אבל באמת לא קשיא מידי, שהרי מפלפל שם בגמרא סוטה דף כ"א (ע"א) שאין זכות תולה אלא זכות דתלמוד תורה, וכן מסיק לבסוף דאף דלא מיפקדא בתלמוד תורה מ"מ באגרא דמקרין ומתניין בנייהו ונטרן להו לגברייהו עד דאתו מבי מדרשא פלגאן בהדייהו, וכן הוא בגמרא ברכות (יז.) הני נשי במה זכיין. וכן כתב הרמב"ם ז"ל בפרק ג' מהלכות סוטה (ה"כ) שאם יש לה זכות תלמוד תורה תולה. והרי שתלה דייקא בזכות דתלמוד תורה, לא זולת.
ומה שזכות דתלמוד תורה מוסיף חיים, נלמד מקרא דכי הוא חייך, שהוא במשנה תורה (דברים ל, כ), ועיין תוספות קידושין דף ל"ד (ע"א) ד"ה גברא, דמש"ה לא מחייבינן נשים בתלמוד תורה מסברא דגברא בעי חיי נשי לא בעי חיי, כמו דמחייבי במזוזה מטעם זה, בשביל שפטרם הכתוב בהדיא. ובאמת יש כמה קראי על זה במשנה תורה (ו, כד; ל, ו; לב, מז) כנודע, והתוספות הביאו רק קרא דכי הוא חייך לדוגמא.
וא"כ גם במה שנוגע לפרשת סוטה לידיעה זו שזכות דתורה תולה, צריך ללמוד ממשנה תורה, ושפיר אפשר להבין סברת הירושלמי דלדברי בן עזאי לא היה צורך לחלק בנשים ולומר לשמוע, כיון שיש לימוד במשנה תורה שגם הנשים מחוייבין ללמוד, לידע שזכות תלמוד תורה תולה, ולא קשיא מידי.
ב
עוד י"ל דיסוד פלוגתת בן עזאי ורבי אליעזר הוא, דרבי אליעזר למדה מקרא, כמבואר בגמרא סוטה דף כ"א ע"ב, אמר רבי אבהו מאי טעמא דרבי אליעזר, דכתיב (משלי ח, יב) אני חכמה שכנתי ערמה, כיון שנכנסה חכמה באדם נכנסה עמו ערמומיות. ורבנן האי אני חכמה מאי עבדי ליה, מיבעי ליה לכדרבי יוסי בר' חנינא. הרי, שבן עזאי על כרחך אינו סובר שנכנס בו ערמומיות ע"י התוה"ק, שהוכרח לבקש לימוד אחר על קרא זה.
וצריך לומר דאלו היה סובר לימוד זה שנכנס בו ערמימות, לא היה אפשרות לחייב נשים בלימוד אף בשביל ידיעה זו שתדע שזכות תולה, כי רוב נשים אינן סוטות, וגם לאו כל הסוטות יש להם זכות תלמוד תורה. ובשביל חששות רחוקות אי אפשר לדחות החשש מה שנכנס בה ערמימות, שהוא חשש קרוב יותר. כמו שכתב הרמב"ם ז"ל בפרק א' מהלכות תלמוד תורה הלכה י"ג וז"ל, מפני שרוב הנשים אין דעתן מכוונת להתלמד, אלא הן מוציאות דברי תורה לדברי הבאי לפי עניות דעתן, אמרו חכמים כל המלמד את בתו תורה כאילו למדה תפלות. וכן הוא לשון זה בשו"ע יו"ד סימן רמ"ו (ס"ו).
וצריך לפרש הכוונה, דודאי בקרא שלמד משם שנכנס בו ערמימות, שם אינו מוזכר כלל נשים. אלא משום דהיכא דמכווין דעתו להתלמד כראוי, אינו מזיק לו הערמימות, אלא אדרבה מוספת לו חכמה יתירה לאמיתיות התורה וליראת שמים. אבל רוב הנשים דעתן קלות ואינן מתכוונות בדעתן להתלמד כראוי, לכן מזיק להן הערמימות, עד שבשביל זה אמר רבי אליעזר (ירושלמי סוטה פ"ג ה"ד) ישרפו דברי תורה ואל ימסרו לנשים.
ואם כן חשש זה הוא ברוב הנשים, וזה ודאי דוחה הספק הרחוק שמא תהיה סוטה ויהיה לה זכות תולה ולא תדע. ולכן פשוט להו להש"ס דבן עזאי אינו סובר שיטת רבי אליעזר שדרש מקרא לאסור עליה הלימוד כלימוד תפלות.
נמצא לפי זה, דאף לפי מה שכתבתי שגם בן עזאי אינו מחייב ללמד את בתו תורה אלא במה שנוגע לפרשת סוטה לידע שזכות תולה, אבל לא בכל התורה כולה, מטעם שפטרה הכתוב בהדיא. מ"מ כיון שאינו סובר דרשת רבי אליעזר שדרש מקרא דיש איסור בלימודה, א"כ אף דפטירי מ"מ יכולין ללמוד, כמו שמותרין לקיים כל מצות עשה שהזמן גרמא. ולדעת הר"ת והר"י יכולין גם לברך ולומר וציונו אף במצוות שהזמן גרמא דפטורות, עיין תוספות ראש השנה דף ל"ג ע"א ד"ה הא, וכן נוהגין. וגם בתלמוד תורה כתב הרמב"ם ז"ל בהלכות תלמוד תורה (שם) ובשו"ע סימן רמ"ו (שם) דאף דפטורות מ"מ מקבלות שכר כאינו מצווה ועושה, אלא שאסור מטעמו דרבי אליעזר שהוא כלימוד תפלות.
וא"כ מובן היטב כוונת דברי הירושלמי, דמה שדרש רבי אלעזר בן עזריה האנשים באים ללמוד והנשים לשמוע, על כרחך אינו אלא לדעת רבי אליעזר שאסורה ללמוד. דלדעת בן עזאי שעכ"פ מותרת ללמוד, אף דבודאי פטורה מלימוד בכל השנים כולן מטעם שפטרה התוה"ק, אין מזה ראיה להך יומא שבפרשת הקהל שרבה בו הכתוב מצות יתירות. שהרי אף בטף שבודאי פטורין בהן מכל עניני חינוך שבעולם כיון שאינם מבינים עדיין מאומה, שגם בפרשת הקהל נתקשו (חגיגה ג.) טף למה באים, ואף על פי כן רבה בו הכתוב מצוה יתירה להביא גם הטף לתת שכר למביאיהם, ומכל שכן בנשים שכבר באו לכלל דעת, שאפשר לומר שרבה אז הכתוב מצוה יתירה שיבואו ללמוד, אף שפטורין לעולם. וכל עיקר מצות הקהל בנשים אינו אלא גזירת הכתוב, שהרי הוא מצות עשה שהזמן גרמא שפטורה בכל מקום, ואך בהקהל הוא מזהיר לחייבה כמבואר בגמרא קידושין (לד:).
ואך לדעת רבי אליעזר שדרש מקרא לאיסורא שיוכל להביאה לידי עבירה, לא משמע ליה לדרוש הקרא לחייבה במה שיוכל להביאה לידי עבירה. ואין זה מצוה יתירה, כי חשש העבירה היא יתירה. ומשמע ליה יותר בכוונת הקרא לחלק בין אנשים לנשים, שאינן באות אלא לשמוע. אבל לדעת בן עזאי שאינו סובר כשיטת רבי אליעזר, אין הכרח לחלק בין אנשים לנשים.
ומובן היטב דברי הירושלמי, שדברי בן עזאי הם נגד אותה השקלא וטריא שבדרשת רבי אלעזר בן עזריה בפרשת הקהל, ואתי שפיר היטב ולא קשיא מידי.
וקצת קשה לכאורה, שהרי מה שמצינו בפרשת הקהל שקרא המלך במשנה תורה, זו היא תורה שבכתב, וגם לדעת רבי אליעזר לא הוי בתורה שבכתב כמלמדה תפלות. ואין בזה פלוגתא, כמבואר ברמב"ם (שם) וטור ושו"ע (שם).
אבל נראה דמדכתב הקרא שם בפרשת הקהל (דברים לא, יב) למען ישמעו ולמדו, והוא שני ענינים שמיעה ולימוד, ורבי אלעזר בן עזריה חלקם, דשמיעה קאי על נשים ולימוד לאנשים, ש"מ דלנשים שאין להם אלא קריאת הכתובים, סגי בשמיעה ששמעו מפי המלך, אבל אנשים לא סגי להו בשמיעת הכתובים בלבד, אלא שגם למדו מה שיש באותן הכתובים. והלימוד היה עיקר בדרשת חכז"ל, כמו שאמרו רז"ל במסכת שבת (סג.), אמר רב כהנא כד הוינא בר תמני סרי שנין, והוה גמירנא ליה לכוליה הש"ס ולא הוה ידענא דאין מקרא יוצא מידי פשוטו, עד השתא. וזה הוא תורה שבעל פה שאסור בנשים.
ולכן דרש רבי אלעזר בן עזריה, שמה שהוסיף בקרא לימוד על השמיעה, קאי רק על אנשים ולא לנשים. אבל לדעת בן עזאי, שמיעה ולימוד הכל חד הוא, וקאי תרוויהו בין לנשים ובין לאנשים, כפשטיה דקרא שלא חילק בזה. ועיין יפה מראה (על הירושלמי) ריש מסכת חגיגה (ד"ה ונשים).
ג
ומה שכתב לתרץ הקושיא על בן עזאי, לפי מה שכתב התניא בהלכות תלמוד תורה (פ"ג בקונטרס אחרון) שמלבד מצות והגית בו יומם ולילה (יהושע א, ח) שיוצאין בקריאת שמע שחרית וערבית, יש עוד מצות ידיעת כל התורה כולה, כמו שדרשו (קידושין ל.) ושננתם לבניך (דברים ו, ז), שיהיו דברי תורה מחודדין בפיך. ועל פי זה חידש, שמה שפטרה התוה"ק נשים מתלמוד תורה, אין זה אלא ממצות והגית ולא ממצות ידיעת התורה.
זה דבר שאי אפשר לאמרו כלל, דאף שבודאי יש חיוב עצום לידיעת התורה מלבד המצוה של והגית בו יומם ולילה, כמו שביאר התניא שם, דאם לא כן למ"ד שיוצאין בקריאת שמע שחרית וערבית איה איפוא עונש החמור של ביטול תורה, וכל הש"ס מלא מזה על גודל החיוב של תלמוד במשנה וגמרא וסברא. ואין יוצאין בקריאת שמע שחרית וערבית, אלא או במי שלמד כל התורה כולה, או מי שהוא אנוס ואי אפשר לו בשום אופן לבוא לידי ידיעת התורה, אבל לא במי שצריך ללמוד עבור ידיעת התורה. וכן מבואר בר"ן נדרים (ח. ד"ה הא) שמצות ושננתם לבניך שיהיו דברי תורה מחודדין בפיך, בודאי אין יוצאין בקריאת שמע שחרית וערבית.
אבל אין זה שני מצות נפרדים, אלא חלקים במצות תלמוד תורה, ולא נמנה במנין המצות אלא מצוה אחת של תלמוד תורה, והכל נכלל בזה. כמו שיש כמה מצות שיש בהם הרבה חלקים וענינים, ונמנו הכל למצוה אחת, כמו שהאריך בזה הרמב"ם ז"ל בשרשיו לספר המצות (שורש יא).
וכשפטר הכתוב לנשים ממצות תלמוד תורה, באמרו ולמדתם אותם את בניכם ולא בנותיכם, בודאי נפטרו מהכל. ובפרט שעיקר הלימוד והיגיעה ללמד את בנו ילד, הוא עבור מצות ידיעת התורה, שבשביל פרשה אחת שמקיימין בה והגית בו יומם ולילה כמו בקריאת שמע, אין צריך לימוד כולי האי.
ומבואר ברמב"ם בספר המצוות (עשין יא) וז"ל, היא שצונו ללמוד תורה וללמדה, וזהו הנקרא תלמוד תורה, והוא אמרו ושננתם לבניך וכו' שיהיו דברי תורה מחודדים בפיך, כשאדם שואלך דבר אל תגמגם בו אלא אמור לו מיד. וכבר נכפל זה הציווי פעמים רבות, ולמדתם (דברים ה, א, עי' קט:) ועשיתם, למען ילמדון (דברים לא, יב), וכבר נתפזר הציווי והזירוז על מצוה זו במקומות רבים מן התלמוד. והנשים אין חייבות בה מאמרו ולמדתם אותם את בניכם ולא בנותיכם, עכ"ל.
והרי, שהתחיל במצות ידיעת התורה, שנלמד מושננתם לבניך, וכלל אח"כ כל הציווים ואזהרות שבקראי ובגמרא שיש בענין תלמוד תורה, ועל כל אלה סיים שנפטרו הנשים מאמרו בניכם ולא בנותיכם.
וכן הוא ברמב"ם ז"ל הלכות תלמוד תורה פרק א', שהאריך קודם לבאר כל פרטי מצות תלמוד תורה, והביא באמצע (ה"ח) מצות והגית, ושוב האריך עוד (הי"א-יב) באופני הלימוד בשביל ידיעת התורה, ולבסוף (הי"ג) כתב שהנשים לא נצטוו. וכן הוא ברור בדברי הרא"ה ז"ל בספר החינוך מצוה תי"ט, והוא מוכרח בגמרא בכמה מקומות.
ובסוטה דף כ"א (ע"א) גבי הא דזכות תולה, מקשה זכות דמאי, אילימא זכות דתורה, הא אינה מצווה ועושה, אלא זכות דמצוה, מי מגנא כולי האי. ושקיל וטרי שם הרבה אם זכות דמצוה מגנא, ולבסוף הביא, רבינא אמר לעולם זכות דתורה, ודקאמרת אינה מצווה ועושה, נהי דפקודי לא מפקדא, באגרא דמקרין ומתניין בנייהו ונטרן להו לגברייהו עד דאתו מבי מדרשא, מי לא פלגאן בהדייהו. והרי, שלא מצא בשום אופן שיהיה אפשרות בנשים שיהיה להם זכות התורה, אלא ע"י בנייהו וגברייהו.
ואי אמרת שיש סברא לומר דלא אימעטו מקרא ממצות ידיעת התורה אלא ממצות והגית וגו', א"כ אפשר לומר שהן מצווין ועומדין על מצות ידיעת התורה כמו אנשים. כי כל הטעם שנפטרו נשים מתלמוד תורה, הוא רק בשביל המיעוט שבקרא, כמבואר בגמרא קידושין (כט:) ובתוספות שם (לד. ד"ה גברא), ואם כן שפיר אפשר שיהיה לה זכות התורה בדרך מצווה ועושה אם ילמדו בשביל ידיעת התורה. ועל כרחך שברור להם שמיעטם הקרא מכל מה שיש במצות תלמוד תורה.
ד
וצריך לומר לפי זה דגם מה שכתב האגור (סי' ב) בשם סמ"ג (עשין יב), והוא בבית יוסף אורח חיים (סוף) סימן מ"ז וברמ"א יו"ד סימן רמ"ו (ס"ו) שהנשים מחוייבין ללמוד דינים השייכים לאשה, אין גם בלימודם בזה מצות תלמוד תורה כלל. אלא שכיון שמה שיש בו חיוב לקיים, החיוב לעשות כל טצדקי שיעלה בידו הקיום. ומכשירי מצוה כמצוה, ולדעת רבי אליעזר דוחה את השבת כמצוה עצמה, ואף רבי עקיבא שחולק, אמר הטעם במשנה שבת (קל.) בשביל שאפשר לעשותה קודם השבת, וגם המצוה אינו דוחה אלא מה שאי אפשר לעשות קודם השבת, שזמנו דווקא בשבת. ונמצא דלכו"ע אין חילוק בין מכשירי מצוה לגוף המצוה, אף שבתוה"ק אינו מבואר אלא עשיית המצוה, מ"מ כיון שאי אפשר לעשות המצוה אלא ע"י המכשירין, יש חובה על עשיית המכשירין כמו על המצוה ממש, שהוא בכלל המצוה (עי' לעיל סי' מב אות ב).
כמו כן בזה, שאי אפשר לשמור הדינים ולקיים המצות המוטלות עליהן, אם לא ידעו אותם, לכן יש חיוב ללמדן ולהודיען כדי שיוכלו לקיימם, והוי זה בכלל עשיית המצוה, שיש על זה שכר דמצוה אבל לא זכות דתורה, יען שמתלמוד תורה פטרה הכתוב.
ומה שהשתמש בזה האגור ליתן טעם על מה שמברכין ברכת התורה, כיון שבלאו הכי כתב שמברכין בשביל שמותרין ללמוד בתורה שבכתב. וצריך לומר דסובר כשיטת הר"ת והר"י דמצוות שמותרין עכ"פ לעשות אף שלא נצטוו, יכולין לברך ולומר וצונו. אלא שהעיר דלשון לעסוק קאי על תורה שבעל פה שאסור להם, ואע"פ כן כתב שאין חשש, כיון שכן היה מטבע חכמים בברכה זו, אין לשנות ממטבע שטבעו חכמים. ולרווחא דמילתא הוסיף, שמכל שכן לדברי הסמ"ג שמחוייבין עכ"פ ללמוד הדינים השייכין להן, אף שאין בזה מצות תלמוד תורה, מ"מ יש להם קצת שייכות בעסק התורה, דהוי בכלל קיום המצות. ומועיל עכ"פ שלא יהיה צורך לשנות ממטבע שטבעו חכמים, דלא נזכר בברכת וצונו לעסוק שהוא בשביל מצות תלמוד תורה, וגם אם הוא בשביל קיום המצות, שייך לומר וצונו, וזה ברור.
ובביאור הגר"א ביו"ד סימן רמ"ו אות כ"ו, כתב המקור לזה שצריכה ללמוד הדינים, ממה שאמרו בגמרא נשים באות לשמוע, והראה מקום לדברי התוספות סוטה דף כ"א (ע"ב) ד"ה בן עזאי. וז"ל התוספות שם, ונראה דפי' דמצוה לשמוע הנשים, כדי שידעו לקיים מצוה, ולא משום שידעו שזכות תולה. ומבואר בזה שהידיעה הנצרכת לנשים בשביל קיום המצות, אינו בכלל תלמוד תורה אלא בכלל קיום המצוה.
ה
ועכ"פ ראיה מוכרחת מן הש"ס שאי אפשר שיהיה לה בעצמה זכות התורה באיזה אופן, כיון שפטרם הכתוב לגמרי. וכן ממקומו הוא מוכרע מדברי בן עזאי בעצמו (כ.), שאמרו על הא דזכות תולה, מכאן אמר בן עזאי חייב אדם ללמד את בתו תורה שאם תשתה תדע שזכות תולה. וממ"נ אם נימא דלדברי בן עזאי לא פטרה הכתוב אלא ממצות והגית, לא ממצות ידיעת התורה, א"כ בלאו האי טעמא דשמא תשתה, היא מחוייבת במצות ידיעת התורה. דכיון שלא פטרה הכתוב אין שום טעם לפוטרה, כמבואר בסוגיא דקידושין (כט:), ולמה לו לתלות החיוב בחששא רחוקה דשמא תשתה, שאין זה שכיח כל כך שתהיה סוטה, וסתם נשים בחזקת כשרות לענין זה.
וגם בהלשון מכאן אמר בן עזאי, מבואר שאך מכאן שאמרו זכות תולה למד לחייבה בלימוד, אבל מהקרא לא יוכל לחייבה, שפטרה הכתוב. וא"כ צריך להבין כיון שמהקרא אי אפשר לחייבה, האיך יוכל לחייבה מהטעם שמא תשתה. ועל כרחך לומר כמו שכתבתי.
וכן מוכרח בסוגיא דקידושין דף ל"ד (ע"א), דפטורא דנשים ממצות שהזמן גרמא גמר לה מתפילין ותפילין גמר לה מתלמוד תורה. ומקשה וניקוש תפילין למזוזה, ותירץ תפילין לתלמוד תורה איתקוש בין בפרשה ראשונה בין בפרשה שניה, תפילין למזוזה בפרשה שניה לא איתקוש. ואם נימא דגם בתלמוד תורה יש חלק ידיעת התורה שמחוייבות גם הנשים, הו"ל לחייבם גם בתפילין גם בהיקש לתלמוד תורה, דכל היכא דאיכא לאקושי לקולא ולחומרא, לחומרא מקשינן (שם סח.).
וגם דבמה שאמר דתפילין איתקיש לתלמוד תורה בפרשה ראשונה, פירש רש"י ז"ל (ד"ה גמירי מתלמוד תורה), דההיקש הוא דכתיב ושננתם לבניך וכתיב בתריה וקשרתם לאות. והנה מקרא דושננתם לבניך, משם נלמד החיוב של ידיעת התורה שיהיו דברי תורה מחודדין בפיך, וא"כ מדחזינן שהטעם דפטירי מתפילין הוא מחמת דאיתקש לקרא דושננתם לבניך מקום המצוה של ידיעת התורה, על כרחך דפטירי ממצות ידיעת התורה, שהיא בכלל המיעוט שפטרם הקרא ממצות תלמוד תורה.
ואי אפשר שיהיה איזה חולק על זה, כי בפטורא דמצות עשה שהזמן גרמא ותפילין אין שום חולק, ואין שום טעם בזה אלא מדאיתקיש לקרא דושננתם לבניך.
ולכאורה חשבתי במה דנתקשו על הא שהביאו התוספות (קידושין) שם ד"ה גברא, קרא (דברים ד, ט) דוהודעתם לבניך, ולא לבנותיך, דלמה שביק קרא המבואר בש"ס (שם כט:) ולמדתם אותם את בניכם, ולא את בנותיכם, והביא קרא אחרינא (עי' מסורת הש"ס בגליון התוספות שם). ועלה בדעתי אולי בשביל זה הביאו התוספות קרא דוהודעתם, ששם מבואר יותר לפטור הנשים אף מידיעת התורה, שכן הוא מבואר בלשון והודעתם.
אמנם באמת אין נראה לחלק בזה להצריך קרא מיוחד. ועיין פני יהושע (לד. ד"ה שם בתוספות) ומקנה (שם ד"ה תוס' ד"ה גברא) מה שתירצו למה הוסיפו התוספות להביא קרא דוהודעתם. ועכ"פ דעת התוספות שנתמעטו הנשים מקרא דוהודעתם, ששם מבואר בפירוש ענין ידיעת התורה.
והנה דעת הרמב"ם ז"ל (סה"מ סוף עשין) דנשים פטורות אף ממצות כתיבת ספר תורה, וכן כתב בהדיא הרא"ה ז"ל בספר החינוך במצות כתיבת ספר תורה (מ' תריג) דלא נתחייבו בזה אלא הזכרים שמצווין על מצות תלמוד תורה, לא הנקבות. וכן הוא משמעות השו"ע ריש סימן ע"ר, שכתב מצות עשה על כל איש מישראל. ומדפרט לומר איש, ש"מ דלא אשה. הרי, דאף שהוא מצוה אחרת במנין המצות, מ"מ כיון שהוא בשביל לימוד התורה דכתיב אח"כ (דברים לא, יט) ולמדה את בני ישראל, נשים פטורות.
ואף השאגת אריה שפקפק בזה בסימן ל"ה, כתב הטעם בשביל שיש בספר תורה הדינין שצריכה לידע, ולא כתב כלל בשביל מצות ידיעת התורה. שמזה ודאי נשים פטורות לכו"ע. וגם השאגת אריה כתב אח"כ בסימן ל"ו שבזמן הזה שאין בקיאין בחסירות ויתירות, אי אפשר לקיים מצות ועתה כתבו לכם, ואין החיוב בכתיבת ספר תורה אלא בשביל מצות תלמוד תורה שלא תשתכח תורה מישראל, ועל כן בזמן הזה מצדד גם הוא לפטור הנשים לגמרי ממצות כתיבת ספר תורה, כיון שמתלמוד תורה פטורות. ולא רצה לחייבם, אלא בשביל שהיא מצוה אחרת בקרא דועתה כתבו לכם, שאינו נכלל במצות תלמוד תורה שפטרם הכתוב.
ואף במה שעלה בדעתו לחלוק על הרמב"ם בעיקר מצות כתיבת ספר תורה בעת שהיו בקיאין בחסירות ויתירות, לא כתב ג"כ דבר ברור, אלא כתב שלא נתברר לו ועדיין צריך תלמוד. ובודאי שאין בידינו לחלוק על המבואר ברמב"ם וברא"ה וסתימת דברי השו"ע, מחמת איזה קושיא. וכבר כתב הרא"ש במועד קטן (פ"ג סי' כח) שבשביל קושיא לא יסתור דין, שכל קושיא יש לה תירוץ (עי' מג"א סי' קצו סוף ס"ק א ונוב"י מהדו"ק אהע"ז סי' סט סוד"ה אבל מה). ובפרט אותה הקושיא שכתב השאגת אריה בזה אפשר לתרצה בניקל, ושערי תירוצים לא ננעלו, אלא שלא עת להאריך עוד בזה.
ויש עוד כמה ראיות מוכרחות בש"ס ופוסקים שנשים פטורות לגמרי מתלמוד תורה, בין ממצות והגית בין מידיעת התורה, ואין שום חילוק. ואין להאריך כל כך לרוב פשיטותו, אלא יען שראיתי שטעה בזה, הבאתי קצת ראיות ברורות ופשוטות, ודי בזה.
ולדינא בלאו הכי אין נפקא מינה, כיון דקיימא לן כרבי אליעזר דהוי כמלמדה תפלות כמבואר ברמב"ם ושו"ע. ובתשובה כתבתי שם עוד טעמים אחרים מספיקים, שעכשיו גם בן עזאי מודה, וגם זה אינו נפקא מינה לדינא, כיון דלא קיי"ל כוותיה, אלא כתבתי לרווחא דמילתא. וכל מה שכתבתי שם לדינא, המה דברים ברורים למבין ומבקש האמת (וע"ע ויואל משה מאמר ג, מסימן ל ואילך).