שו"ת דברי יואל/אורח חיים/סימן יט
~ סימן יט ~
ב"ה. שאלה אם מותר לבעל חנות ליקח מחנותו ומאוצרו כלים העומדים ומוכנים למשא ומתן, כמו מנעלים אנפלאות או מפות וכיוצא בו, הנצרך לשבת ויו"ט. ואם הם מוקצים אפילו לתשמיש הראוי להם, או דוקא לתשמיש אחר.
א
הנה ברמב"ם פרק כ"ה מהלכות שבת (ה"ט) איתא, כל כלי שמקפיד עליו שמא יפחתו דמיו, כגון כלים המוקצים לסחורה וכלים היקרים ביותר שמקפיד עליהם שמא יפסדו, אסור לטלטלם בשבת, כגון המסר הגדול ויתד של מחרישה כו'. אבל בהרב המגיד בפרק כ"ו הלכה י"ד איתא, דכלים המוכנים לסחורה, והוא צריך להם בשבת, מותר לטלטלם, שהרי חזינן דפירות המיוחדים לסחורה, שהותרו אפילו באכילה, עיי"ש. וכן כתבו התוספות בשבת דף י"ט ע"ב בד"ה הני כרכי וכו', דהא דאמרינן דבמוקצה לטלטל סבר רב כרבי שמעון, היינו במוקצה שאדם מקצה מדעתו לאוצר של סחורה, עיי"ש.
והנה הרב הב"י ריש סימן ש"ח (ד"ה כל הכלים) משוה דעת הרמב"ם עם דעת הרב המגיד, דהרמב"ם ז"ל שאוסר כלים המוקצים לסחורה, היינו דוקא כשמקפיד עליהם שלא יפסדו, על כן הוי מוקצה מחמת חסרון כיס, אבל הרב המגיד מיירי באינו מקפיד עליהם שלא יפסדו, על כן אפילו נתנם לאוצר והם מוקצים לסחורה, אע"פ כן מותר לטלטלם (ועיין במג"א סימן ש"ח ס"ק ג', ובמחצית השקל שם).
וכן בתוספות על כרחך לדבריו צריכין ג"כ לומר כן, דהם מיירי דוקא באינו מקפיד. ובאמת ליכא בדבריהם מזה שום רמז ורמיזא, ואדרבא מדכתבו סתמא דדברים העומדים לסחורה שמותר לטלטלם, אם כן משמע שבכל אופן ואופן אפילו במקפיד עליהם מותר לטלטלם. ובאמת כן הוא דרך בני אדם מקפידים על סחורותיהם העומדים למכירה שלא להשתמש בהם, שלא יפסדו קצת ויגרעו מדי שוים ולא ימצא עליהם קונים כמו בכלים חדשים. ומהיכא תיתי לאוקמיה דברי הרב המגיד ודברי התוספות דמיירי דוקא בבני אדם המשונים בדעתם מדרך העולם, אחרי אשר באמת הם סתמא כתבו בלא שום חילוק בין מקפיד לאינו מקפיד.
ב
על כן נראה לענ"ד להשוות דעת הרמב"ם ז"ל עם דעת הרב המגיד ז"ל והתוספות באופן זה, דהנה הפני יהושע ז"ל בשבת דף מ"ו ע"א בתוספות ד"ה אין לנו וכו', יצא לדון בדבר החדש, דהא דאמרינן דכלי שמוקצה מחמת חסרון כיס אסור לטלטל אפילו לצורך גופו ומקומו ואפילו רבי שמעון מודה לזה (עי' שבת קכג.), זה דוקא בכלים שמלאכתם לאיסור, כגון סיכי וזירי ומזורי שמביא הש"ס בדף קכ"ג (ע"א), שהם כלים שמלאכתם לאיסור, כפירוש רש"י (ד"ה בסיכי) והתוספות (ד"ה בסיכי) שם, שהם מיוחדים לבית הבד ולאריגת בגדים. ואם כן נהי דכלים שמלאכתם לאיסור בעלמא שרי לטלטל לצורך גופן ומקומן, היינו משום דחזו לתשמישי אחריני, משא"כ הנך שהם מלאכתם לאיסור וגם מקפיד עליהם שלא להשתמש בהם מלאכה אחרת ומייחד להו מקום, ממילא אתקצאי שימוש כלי זה לגמרי בשבת, ותו לא חזי לתשמישי אחריני. אבל בכלים שמלאכתם להיתר, ר"ל שעיקר מלאכתם הוא במלאכת היתר, לא הוי מוקצה, דאפשר שישתמש בהם בשבת בתשמיש המותר להם, וממילא לא מקצה מדעתו שימוש כלי זה.
והביא כמה ראיות לזה מדברי הש"ס, וכתב שכן פסק הטור והשו"ע באו"ח ריש סימן ש"ח דכלי שמלאכתו להיתר לא שייך לאסור משום קביעות מקום, עיי"ש.
והנה בטור ושו"ע לפנינו לית רמז מזה דלהוי חילוק במוקצה מחמת חסרון כיס בין כלי שמלאכתו לאיסור לכלי שמלאכתו להיתר, וצריך לומר דכוונתו דמשמע לו כן מדברי המחבר בסעיף א', דזה לשון המחבר שם, כל הכלים ניטלים בשבת חוץ ממוקצה מחמת חסרון כיס כגון סכין של שחיטה או של מילה ואיזמל של ספרים וסכין של סופרים וכו'. ומדחזינן דנחית המחבר למנינא וקחשיב דוקא כל הנך שהם כלים שמלאכתם לאיסור, וגם מדלא כתב סתם כלים שמוקצים מחמת חסרון כיס, משמע דדוקא כי הני שמלאכתם לאיסור. וגם פשטות [הלשון] מורה כן שכתב 'כגון' סכין של שחיטה וכו', דמשמע דוקא כגון אלו אבל כלים שמלאכתם להיתר אינם בדין זה.
ומעתה יש לומר דגם הרמב"ם ז"ל שכתב כלשון המחבר, מיירי גם כן דוקא בכלים שמלאכתם לאיסור שהוקצו לסחורה, ובהן דוקא שייך מוקצה מחמת חסרון כיס אפילו לצורך גופו ומקומו. דלשון הרמב"ם בפרק כ"ה הלכה ט' כך הוא, כל כלי שמקפיד עליו כגון כלים המוקצים לסחורה וכלים היקרים, אסור לטלטלם. וזה הנקרא מוקצה מחמת חסרון כיס, כגון המסר הגדול ויתד של מחרישה וכו' וכיוצא בהן, עכ"ל. והנה מתחיל בכלים המוקצים לסחורה וסיים כגון המסר הגדול וכיוצא בהן, שהם כלים שמלאכתם לאיסור, אם כן נראה מלשונו דמיירי בכל הסעיף אך בכלים שמלאכתם לאיסור, ומש"ה כפל לשונו ופירש כוונתו דכלים המוקצים, היינו כגון המסר הגדול וכו', שבהן שייך מוקצה מחמת חסרון כיס אפילו לצורך גופו ומקומו, כי למלאכתן שהם ראוין ועומדים אסורים מפני שהם מיוחדים למלאכת איסור, ולתשמיש אחר מקפיד שלא ישתמש בהן שלא יפסדו, מש"ה מקצה מדעתו לגמרי ודחיה בידים ממש מקרי.
אבל הרב המגיד בפרק כ"ו הלכה י"ד שלא מיירי מכל זה, רק שמדקדק שם מלשון הרמב"ם שכתב שם שקדים ותמרים העומדים לסחורה מותר לאכלם, ועל זה כתב הרב המגיד ז"ל דכל שכן כלים המוכנים לסחורה שמותר לטלטלם באם הוא צריך להם, שהרי פירות המוכנים לסחורה הותרו אפילו באכילה כל שכן בכלים שמותרים בטלטול.
הרי, דמשמע להדיא מלשונו ומדבריו דלא מיירי אלא מכלים שמלאכתם להיתר דוקא, מדלמד זה מדין פירות העומדים לאכילה ומוכנים לסחורה שמותר לאכלם, ובפירות הטעם שהותרו באכילה, כתב הרמב"ם שם משום שאין אוכל ומשקה שהוא מוקצה בשבת, אלא הכל מוכן הוא אצל שבת, חוץ מגרוגרות וצמוקים שמסריחות ואינן ראוין לאכילה. ואם הוי כל שכן כלים העומדים לסחורה, שכתב הרב המגיד, רצונו לומר אפילו כלים שמלאכתם לאיסור ועומדים לסחורה, א"כ אין זה כל שכן מפירות, ואפילו 'הוא הדין' לא הוי, דשאני כלים שהם מוקצים מחמת עצמם ג"כ, משא"כ בדברים העומדים לאכילה.
אלא ברור שהרב המגיד לא דיבר כלל אלא מכלים שמלאכתן להיתר, וא"כ שפיר כל שכן הוא מתמרי דעיסקא שהותרו אפילו באכילה. אבל באמת בכלים המוקצים מחמת עצמם שמלאכתן לאיסור, מודה הרב המגיד להרמב"ם ז"ל שאסור לטלטלם אפילו לצורך גופו ומקומו. ושוים הם לדינא בזה, אלא דמר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי.
היוצא לנו מזה, דכלים שמלאכתם להיתר ועומדים המה בחנות למכירה, אע"פ שעל שאר תשמישים מקפיד עליהם שלא יפסדו שוים, אבל במה שראוי להם, דהיינו ליקחם לביתו אם צריך להם או ליתנם לאחרים בדרך היתר המבואר בסימן שכ"ג, אינו מקפיד עליהם, ולא הקצם מתחילה על דעת כן, ומותר.
ג
ודברי הרב הב"י שהבאתי לעיל שהשוה דעת הרמב"ם ז"ל לדעת הרב המגיד ז"ל, שהרמב"ם מיירי בכלים העומדים לסחורה ומקפיד עליהם, משום הכי אסור לטלטלם, והרב המגיד מיירי בכלים שעומדים לסחורה ואינו מקפיד עליהם, עיי"ש, יש לפרש באופן שלא תקשה עליו מה שהקשיתי לעיל. וכוונתו הוא במה שכתב דהא דכתב הרמב"ם ז"ל דכלים העומדים לסחורה אסור לטלטלם, היינו דוקא בשמקפיד עליהם, רצונו לומר שהרמב"ם ז"ל מיירי באופן שרוצה להשתמש בכלים המוקצים לסחורה, תשמיש אחר שאין הסחורה עומדת לכך ואין מוכן לו, ודרך העולם הוא להקפיד מלהשתמש בו תשמיש כזה, כגון אם רוצה ליקח נייר חלק שעומד לכתיבה, לצור על פי צלוחיתו, או תשמיש אחר כיוצא בו שאינו עומד לכך, וגם בחול מקפיד עליו שלא להשתמש בו תשמיש כזה, שמא יפסיד הכלי ליפחת מדי שויו, על כן הוי שפיר מוקצה מחמת חסרון כיס, והעיקר הוא דתליא בהקפדה שמקפיד עליו שלא להשתמש בכלי כזה תשמיש כזה.
אבל הרב המגיד מיירי במי שהכניס סחורתו לאוצרו ולחנותו, ולפעמים צריך לו בשבת בהסחורה הלזו להשתמש בהם תשמיש שהכלים ראוים ועומדים לכך, כי כן מורה לשונו שכתב כלים המוכנים לסחורה אם הוא צריך להם מותר לטלטלם. נראה מלשונו, שרוצה לומר שצריך להם לעצמו לחלוטין, ועל זה אי אפשר לומר שמקפיד עליו שלא ליקח לביתו לחלוטין ולהשתמש בו, כי זה אינו, כי באמת גם בחול נוטל לעצמו מחנותו דברים הנצרכים לו, ואינו הולך לחנות אחר לקנות דברים שיש לו בחנותו, ואם כן אין חשש רק במה שהכניסו לאוצר לסחורה, אם זה מיקרי דחיה בידים שאסור אפילו לרבי שמעון. על זה הביא שפיר ראיה מתמרי דעיסקא, שאף שעומדים לסחורה, מ"מ אין זה דחיה בידים, כי דעתו עליהם אם יצטרך למכרם בדרך היתר או ליקתם לביתו. ואם כן מה לי כלים העומדים לסחורה מפירות העומדים לסחורה. ואדרבה כל שכן הוא מפירות העומדים לסחורה, כמו שכתב הרב המגיד שם, שפירות העומדים לסחורה הותרו אפילו באכילה, כל שכן כלים שמותרים בטלטול (אבל אי לא תימא הכי, מה כל שכן מפירות שכתב הרב המגיד, הרי רוצה להשתמש בהכלים תשמיש שמקפיד עליו בחול שלא להשתמש בו תשמיש כזו, משא"כ בפירות).
ואם כן יש לומר דבזה גם הרמב"ם מודה לו להרב המגיד שמותרים לטלטלם וליתנם לאחרים לחלוטין, כיון שאין זה דיחוי בידים, כיון שגם בחול גם בשבת עומדים וראוים לכך ליקח לעצמו או ליתנם לאחרים בדרך היתר כמבואר בשו"ע סימן שכ"ג, ובודאי אינו מקצם מדעתו כלום. ואם כן מוכרח גם מזה שמותר ליקח מחנותו דברים העומדים לסחורה הנצרכים לו או לחבירו בשבת ויו"ט, כי על זה אין שום בני אדם מקפיד לא בשבת ולא בחול.
ד
ומה שתמה מעלת כבודו במכתבו וז"ל, שאם נאמר שאם לוקח לחלוטין אינו אסור משום מוקצה מחמת חסרון כיס, א"כ כיון דחזי לדבר אחד בטל דין מוקצה מכלים העומדים לסחורה, ולא דמי כלל למסר הגדול וכו' דכיון שהם כלים שמלאכתם לאיסור ומקפיד עליהם א"כ אינם ראויים לשום תשמיש, אבל כלים שעומדים לסחורה שאינם מוקצים רק מחמת חסרון כיס מפני שמקפיד עליהם שלא להשתמש בהם שום תשמיש כלל, ואם נאמר שאם לוקחים לחלוטין לא הוקצו מחמת חסרון כיס, א"כ למה הם מוקצים כלל, היש מוקצה לחצי, לזה הוי מוקצה ולזה לא הוי מוקצה, עכ"ל מע"כ במכתבו.
יעיין מסכת שבת דף קכ"ג ע"א, בית שמאי אומרים אין נוטלים את העלי לקצב עליו בשר ובית הלל מתירין, ושוין שאם קצב עליו בשר שאסור לטלטלו, ולשאר דברים אמרינן שם בגמרא דהוי מוקצה מחמת חסרון כיס. וכן בסכין של מילה ביו"ד סימן רס"ו ובאו"ח סימן של"א במג"א ס"ק ה' לדעת הסוברים שאם הניח מידו אסור לטלטלו אם אין עוד מילה אחרת. הרי דאפילו בכלים שמלאכתם לאיסור יש מוקצה לחצי, ואמרינן דלזה ... (חסר ההמשך, חבל על דאבדין).