שו"ת דברי יואל/אורח חיים/סימן כה
הודעה! בדף זה יתכנו שגיאות וטעויות, אנא עזרו לנו לתקן אותם
כמו כן השימוש בטקסט הוא אך ורק לצרכי לימוד ועיון ולא לצרכים מסחריים.
אם עדיין אין ברשותכם חשבון הרשמו עכשיו בדף בקשת חשבון
~ סימן כה ~
*) כתב הרמב"ם ז"ל בספר המצוות (מ' קנז) וז"ל, שצונו לספר ביציאת מצרים בליל ט"ו בניסן וכו', וכל מי שיוסיף במאמר ויאריך הדברים וכו' יהיה יותר טוב, כמו שאמרו וכל המאריך לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח. והכתוב שבא על הצווי הזה, הוא אמרו (שמות יג, ח) והגדת לבנך ביום ההוא וכו' עכ"ל. והקשו עליו ממה שכתב הוא ז"ל בספר היד (הל' קריאת שמע פ"א ה"ג) מצוה להזכיר יציאת מצרים ביום ובלילה שנאמר (דברים טז, ג) למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך, והוא כדברי בן זומא (ברכות יב:), ומדוע לא מנאו הרמב"ם ז"ל בספר המצוות למצות עשה בפני עצמה להזכיר יציאת מצרים בכל השנה, כיון שנלמד מפסוק אחר ובא עליו צווי מיוחד בתורה.
ואפשר ליישב, דהנה נלאו הפוסקים (עי' מנחת חינוך ריש מ' כא) למצוא טעם, במה יתוסף החיוב אקרקפתא דגברא בסיפור יציאת מצרים בליל פסח, ובלאו הכי כבר רמיא חיובא עליה להזכיר יציאת מצרים בכל הלילות ובכל ימות השנה, דכתיב למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך, לרבות הלילות, וליל פסח מכללו, ולמה צריך קרא ומצוה יתירה לליל פסח לחייבו בסיפור יציאת מצרים. ורובם הסכימו דבכל השנה די בהזכרה לחוד, ובליל פסח יתוסף המצוה לבאר פרטי הנסים ונפלאות שעשה עמנו הבורא ית"ש בהוציאנו ממצרים, ולהאריך בסיפורם, כמו שכתב הרמב"ם ז"ל בספר המצוות בלשונו הקדוש, שיוסיף במאמר ויאריך הדברים (וע"ע הל' חמץ ומצה פ"ז ה"א). והגם שהפרי חדש (או"ח סי' תעג ס"ק ו) וכמה פוסקים סבירא להו דבדיעבד יוצא גם בליל פסח בהזכרת יציאת מצרים שבקידוש, מ"מ עכ"פ לכתחילה המצוה לבאר פרטי הנס בליל פסח, משא"כ בשאר ימות השנה די בזכירה בעלמא, עכת"ד ז"ל.
אמנם לפי זה א"כ נתת דבריך לשעורין, ולא הגבילו חז"ל לבאר לנו כמה השיעור שיאריך האדם בסיפורם, עד שיצא ידי חובת המצוה במה שניתוסף עליו החיוב בלילה זו יתר על שאר ימות השנה.
ואפשר לבאר על פי דברי הרמב"ם ז"ל בספר המצוות הנ"ל, דהכתוב שבא על צווי זה הוא שנאמר והגדת לבנך ביום ההוא וגו', ואח"כ הביא דברי המכילתא (דרבי שמעון בר יוחאי, במדרש הגדול) דאי מהאי קרא והגדת לבנך אין לי אלא בזמן שיש לו בן, בינו לבין עצמו, בינו לבין אחרים מנין, ת"ל (שמות יג, ג) ויאמר משה אל העם זכור את היום הזה וכו', ע"כ דבריו ז"ל.
ונראה דתרווייהו צריכי, דהאי קרא דזכור את היום וגו', הוא מצוה כוללת לחייבינו בזכירת יציאת מצרים כל ימות השנה, ונזכר בו זכירה לבד כדינו בכל השנה שיספיק בהזכרה לבד, אבל מפסוק והגדת לבנך ביום ההוא וגו' נלמד תוספת חיוב על ליל פסח, כמו שדרשו ז"ל (מכילתא בא פי"ז) בעבור זה, בשעה שיש מצה ומרור מונחים לפניך, ואפשר דנרמז בפסוק זה השיעור שחייב אדם להאריך ולבאר פרטי הנס בלילה הזה, והוא כמו שיעור שיספיק להסביר הסיפור לבנו הקטן שלא נודע לו מהות הסיפור, ועל דרך זה, אפילו כולנו חכמים וזקנים ויודעי התורה מחוייבים לספר בערך שיעור כזה.
וכעין מה שדרשו ז"ל בתורת כהנים (מצורע פ' ז) והאוכל בבית והשוכב בבית יכבס בגדיו (הנאמר בבית המנוגע (ויקרא יד, מז)) דאפילו לא אוכל ולא שוכב אלא נכנס לבד טעון כיבוס בגדים, א"כ למה נאמר האוכל והשוכב, אלא כדי ליתן שיעור לשוכב כדי שיאכל כזית בכדי אכילת פרס. ואפשר דהכי נמי כאן שנאמר והגדת לבנך וגו' ודרשו במכילתא דאפילו אין לו בן חייב בסיפור אפילו בינו לבין עצמו, א"כ אפשר דמה שנאמר והגדת לבנך לשיעורא נאמרה כנ"ל, ולהורות חיובא לליל פסח, דכתיב בעבור זה דהיינו בשעה שיש מצה ומרור מונחים לפניך, ואז יתוסף החיוב יתר על כל ימות השנה להאריך ולבאר פרטי הנס, כמו שכתב הרמב"ם ז"ל בספר המצוות כנ"ל.
ואפשר דעל כן לא מנאם הרמב"ם ז"ל לשתי מצוות עשה, מצות עשה לספר ביציאת מצרים בליל פסח, ומצות עשה להזכיר יציאת מצרים בכל יום ולילה, אע"פ שנאמר בכל אחד צווי מיוחד ופסוק בפני עצמו, אמנם שורש המצוה אחד הוא, ולפי שכבר נתחייבנו לבאר פרטי הנס בליל פסח, על כן יספיק בשאר ימות השנה הזכירה בלבד, דעל ידי שיזכיר יציאת מצרים יתעורר בזכרונו פרטי הדברים, כפי שביארם בליל פסח. וכבר כלל הרמב"ם ז"ל (ספר המצוות) בשורש השביעי, שאין ראוי למנות דקדוקי המצות ותנאי המצות, אלא שורש המצוה לבד, על דרך משל בקרבן עולה ויורד שאמר הכתוב (ויקרא ה, ו־יא) להביא כשבה או שעירה, ואם לא תשיג ידו יביא שני תורים או בני יונה, ואם לא תשיג ידו יביא עשירית האיפה, וכולם נמנו למצוה אחת מפני ששורש המצוה אחד הוא, עיי"ש דבריו, וכמו כן הכא בסיפור יציאת מצרים, ואתי שפיר.
ומעתה אתי שפיר שהוצרך המגיד לומר ואפילו כלנו חכמים וכו', דהיה סלקא דעתך לומר דחכמים ונבונים יהיה סגי להם בהזכרה לחוד כבשאר ימות השנה, ודוקא בסתם בני אדם שאינם מעמיקים מחשבתם להשיג בעומק המצוה ופרטיה, ואינם מכוונים אלא פירוש המלות שמוציאים בשפתותיהם ולא יותר, על כן לא סגי להם בהזכרה לחוד בליל פסח, אלא המצוה להם לבאר פרטי הנסים ולהרחיב הסיפור בהם. משא"כ חכמים ונבונים ויודעי התורה על דרך האמת, שרצונם להשיג בשרשי המצוה ופרטיה, היה הסברא נותנת שיהיה סגי להם בהזכרה גם בליל פסח כמו בשאר ימות השנה, דבלאו הכי בשעה שמזכיר יציאת מצרים וכמו כן בשעה שמחשב בכל המצוות, מעמיק מחשבתו בכל פרטי ענינים הרמוזים בה והמסתעפים אליהם, וכמו כן עושה בהזכירו יציאת מצרים בכל ימות השנה, ומעתה היה סלקא דעתך לומר דלא יהיה אצלם מצוה מחודשת בליל זו יותר מבשאר לילות, דאף אם יאריך בסיפור ובביאור פרטי הנסים, לא יתוסף ידיעתו על ידם, דכמו כן ישיגם בהזכרה לבד.
על כן השמיענו המגיד לומר דאפילו חכמים ונבונים ויודעי התורה, מצוה עליהם לספר ביציאת מצרים ולהאריך בשבח הנס, וכמו שהסמיך אליו מעשה דרבי אליעזר ורבי עקיבא ורבי טרפון וכו' שהיו חכמים גדולים, ואע"פ כן האריכו בסיפור יציאת מצרים כל אותו הלילה, דאפילו חכמים ונבונים כל מה שיוסיפו לספר ביציאת מצרים, יתוסף להם הארה והשגה יתירה ע"י סגולת המצוה, ויתחדש אצלם הידיעה מה שלא זכו אליה עד הנה.
*) מתוך חידושי הגש"פ עמ' פ', דע"ע בדברי יואל עה"ת פרשת בהעלותך עמ' ש"ל ובקונטרס חרדו"ת שם באריכות.