שו"ת דברי יואל/אורח חיים/סימן טו
הודעה! בדף זה יתכנו שגיאות וטעויות, אנא עזרו לנו לתקן אותם
כמו כן השימוש בטקסט הוא אך ורק לצרכי לימוד ועיון ולא לצרכים מסחריים.
אם עדיין אין ברשותכם חשבון הרשמו עכשיו בדף בקשת חשבון
~ סימן טו ~
ב"ה
שוכט"ס אל כבוד ידידי ב"ד הרב הנה"צ חו"פ נהורא נפישא כקש"ת מוה"ר משה דוד טייטלבוים שליט"א האב"ד דק"ק מ'לאפוש והגליל יצ"ו.
אדשת"ה באה"ר, הנה קבלתי מכתביו בענין . . . ומה שעוררני במה שאינני כותב הזמן בהמכתבים, וכהד"ג נ"י נזהר בזה שלדעתו בכתיבה יום א' או ב' מקיימין נ(צות זכור את יום השבת וגו', ובכתיבת הפרשה מקיים תורה מן השמים, ובפרט השנה מעידין על בריאת שמים וארץ.
הנה במש"כ שבכתיבת הימים מקיימין מצות זכירת יום שביז, נראה לכאורה כן מדברר המכילתא פרשת יתרו וז"ל ר' יצחק אומר זכור את יום השבת שלא תהא מונה כדרך שאחרים מונין אלא תהא מונה לשם שבת, ופי' הרמב"ן ז"ל (שמות כ, ח) ושאר מפרשים דר"ל לא כמו שאר האומות שקורין לכל יום מימי השבוע בשם מיוחד אלא תקרא לכל יום ביחס ליום השבת אחד בשבת שני בשבת וממילא מזכירין שבת בקריאת כל יום. ובפסיקתא רבתי דר"כ פ' כ"ב כתב יותר וז"ל אומות העולם מונין חד תרי תלתא לא מנין שבתא, אבל ישראל מונין את השבת כמו שנצטוו זכור את יום השבת. ומזה משמע שלא סגי גם אם מונין א' וב' אלא שצריך להזכיר בפי' א' בשבת. אך הגאון מוהראז"מ מבראדי ז"ל בביאוריו הגיה הלשון כמו שהוא שנוי במכילתא. עכ"פ אין לקרות הימים בשם מיוחד.
אבל לפע"ד ברור שאין הכוונה שיהי' מצוה להדר להזכיר את ימי השבוע כשאין לנו צורך להזכיר הזמן כלל, אלא כשיש לגו צורך להזכיר יום השבוע לא נזכירהו כדרך שעושין האומות בשם מיוחד, שהרי לא נזכר בלשונם ז"ל כלל להדר למנות את ימי השבוע אלא דייקו לומר שלא תהא מונה כדרך שהאחרים מונים. וראיתי בחומש תורה תמימה שהעיר מוברי הירושלמי ר"ה פ"א ה"א שלא מלינו בכל התורה כולה חשבון לשבוע אלא ליום החודש ואיך ס"ד שתלוה התורה דבר שהיא עצמה לא נהנה כן. והיא ראי' נכונה לפי' הנ"ל בדברי המכילתא, שהרי מבואר בירושלמי ר"ה פ"א ה"ג ושמרו את משמרתי מה שאני שומר שהקב"ה שומר תורתו, ואם הי' מצוה לכתוב חשבון השבוע הי' הקב"ה כותב כן בתוה"ק. ועוד ראי' יותר לפיע"ד מדברי נביאים וכתובים שכותבי אלו הכתובים כבר נצטוו במצות זכירת יום השבת ולא כתבו חשבון השבוע, ובדניאל י' התחיל בשנת שלש לכורש מלך פרס דבר נגלה לדנואל וגו' ולא הזכיר כלל לא השבוע ולא החודש ולא שנת בריאת העולם אלא למלך פרס, יבחנו א' בשנת שתים לדריוש המלך בחודש הששי בים א' לחודש, וכמוהם רבים במקרא.
ובאמת על מנהגנו אני תמה, שכשאנו מדברים בלשון אשכנז אנו מזכירים ימי השבוע כל יום בשם מיוחד י אין אומרים שהוא יום א' בשבת או שני, וזה בוודאי נגד המכילתא שמבואר בהדיא שאין לעשות כן, ומה נעשה כי רבני קשישאי עבדי הכי. ואולי יש ליישב המנהג, דהנה רש"י ז"ל כתב על הכתוב זכור, תנו לב לזכור תמיד את יום השבת, שאם נזדמן לך חפץ יפה תהא ג(זמינו לשבת. והשיג עליו הרמב"ן ז"ל שזו ברייתא ששנוי' במכילתא כך ר"א בן חנניא בן נקיון אומר זכור וגו' תהא זוכרו שאם נזדמן לך חפן יפה תהא מתקון לשם שבת, אבל בלשון יחיד היא שנוי' ואינה הלכה שהרי בגמרא (ביצה דף ט"ז ע"א) אמרו כן על שמאי הזקן שהי' אוכל כל ימיו לכבוד שבת וכו', אבל הלל הזקן מדה אחרת היתה בו והלכה כב"ה. והרא"ם ז"ל תי' שיש לחלק בין מאכלים לשאר חפצים. אבל המהר"ל מפראג ז"ל בגור ארי' כ' דגם הלל מודה בדרשה זו, ולא פליג אלא היכא שצריך להכלי בחול במדויק מלשונו שאמר ברוך ה' יום יום יעיי"ש. והמהרש"ל ז"ל ועוד כמה מפרשים כתבו דלא פליג הלל כלל על שמאי הזקן, מדאמר אבל הלל מדה אחרת היתה בו, משמע דלא פליג בדין אלא שהיתה לו מדה אחרת.
והנה במכילתא אר שהביא דרשה זו מזב י ר את יוס השבת נתמנה לך חפן יפה תהא מתקנו לשבת, שוב הביא ר' יצחק אומר לא תסא מונה כדרך שהאחרים מונים, וכבר נודע מקיצור כללי התלמוד הנדפס בסוף מס' ברכות, דעל הרוב כשהוא אומר פלוני אומר בידוע שהוא חולק, וכשהוא אומר אמר פלוני בידוע שאינו חולק. וא"כ בכאן שאמר ר' יצחק אומר נראה שהוא חולק אדרשה דלעיל, וכיון שנתבאר דרש"י ז"ל שהביא הדרשה הראכנה הוא בשביל שהלל ושמאי סברי תרווייהו כן והיא ההלכה, א"כ ר"י דפליג אהך ודורש למלתא אחריתא שלא יהו מונין כדרך שהאחרים מונין הוא דעת יחיד ואינה הלכה, ולכן אין נזהרין בזה כלל. אלא שמדברי הרמב"ן ז"ל נראה שבדרשתו של שמאי להזכיר את השבת כל השבוע במאכליו נכללה גם דרשה זו להזכיר השבת במנין הימים שזה חסידות יותר להזכיר את השבת גם במאכליו, וא"כ י"ל דאף אם ר"י פליג על ראב"ח שדרש להזכיר השבת על החפצים מבל מקום יוכל להיות דראב"ח וגם שמאי והלל מודים לדר"י.
אבל יותר נראה בזה, כי הנה באמת למדו מזכור את יום השבת לקדשו קידוש היום בכניסחו וביציאתו, והרמב"ן ז"ל כתב דקידוש היום נלמד ממצות לקדשו, אבל זכור את יום השבת הוא לזכרו תמיד בכל יום, אלא שכל מצות הזכירה במנין אחד בחשבון רמ"ח מצות שנצטווינו. הנה מה שכתב דמלות קידוש היום נלמד רק מלקדשו, כן מורה באמת לשון המכילתא, אך מ"ש לבסוף שכל מצות הזכירה במנין אחד בחשבון רמ"ח, דנראה שבא לתרץ ב'ה דאף דמרישא דקרא זכור את יום השבת נלמד מצוה אחרת מסיפא דקרא לפי דרשת המכילתא
מ"מ מש"ה לא נמנו לשתי מצות במנין המצות בשביל דכל עניני זכירה בזה הכל אחד הוא, זה נא נראה מדברי הרמב"ם (סה"מ עשה קנ"ה) והרא"ה (מלוה ל"א) והסמ"ג (עשין כ"ט) ושאר הראשוניס ז"ל מוני המצות, שהרי כולם ביארו במצות זכור את יום השבת שהוא קידוש היום בכניסתו וביציאתו ולא זכרו כלל ועיקר מדרשת המכילתא, ואי תימא דאך בשביל הכי לא נמנו לשני מצות בשביל שענין הזכירה אחד הוא, האיך אפשר לומר דשבקי לגמרי הזכירה הנדרשת מרישא דקרא ולא נקטו אלא הנדרש מסיפא דקרא, וע"כ צ"ל שדעתם ז"ל דכיון שבש"ס דילן אינו מוזכר כלל דרשת המכילתא דלא תהא מונה כדרך שהאחרים מונין, וגם בברייתא זו דשמאי הזקן שהיה אוכל כל ימיו לכבוד שבת המובא בביצה דף ט"ז אין שם רמז שהוא ממצוה דזכור, ואולי טעמא אחרינא אית בי' כדי שיברור מנה יפה לשבת, ואדרבה מלשון הש"ס פ' ע"פ דף ק"ו ע"א ת"ר זכור את יום השבת לקדשו זוכרהו על היין בכניסתו אין לי אלא בלילה ביום מנין ת"ל זכור את יום השבת, מזה נראה שלמדו דרשה דקידוש היום מזכור את יום השבת ולא רק מלקדשו, ובפרט לפימ"ש התוס' זוכרהו על היין דזכירה כתיב על היין זכרו כיין לבנון, וכן נראה מדרשת ר' אחא בר יעקב פסחים קי"ז ע"ב דצריך שיזכיר וצי"ע בקידוש היום כתיב הכא למען תזכור את יום צאתך וכתיב התם זכור את יום השבת לקדשו, וכ' בתוס' שלכך אומרים בקידוש זכר לילי"מ, ואם נימא וקה"י היא מלקדשו וזכור את יום היא על זכירת השבת בימות החול, א"כ הך גז"ש דיצי"מ שהיא מתיבת זכור סובב על הזכירה שבימות החול לא על קידוש היום. ועכ"פ נראה שלמדו מסתימת לשון הש"ס שלא למדו מהך מצוה דזכור אלא קידוש היום בכניסתו וביציאתו ולא סברו כלל דרשת המכילתא.
ובזה אני מבין השינוי שבדברי המכילתא מדברי הש"ס, שלשן המכילתא הוא לקדשו קדשהו בברכה מכאן אמרו מקדשין על היין בכניסתו אין לי אלא ליום ללילה מנין ת"ל ושמרתם את השבת. והנה מ"ש אין לי אלא ליום וכו' ובגמ' אמרו שצ"ל אין לי אלא ללילה, ע"ז כתב הרמב"ן ז"ל ושאר המפרשים שגם בברייתא שבגמרא הגירסא אין לי אלא ליום אלא שבגמרא מתרץ דצ"ל איפכא וכן הברייתא שבכילתא נתרץ בה אין לי אלא בלילה עיי"ש. אבל צריך להבין עפי"ז למה במכילתא הוצרכו להביא ע"ז קרא דושמרתם את השבת, הלא ממקומו הוא מוכרע מאותו קרא דזכור את יום השבת כמו דחזינן שלמדו כן בגמרא, ובמה פליגי המכילתא עם ש"ס דילן שהוצרכו לשנית הלימוד מקרא אחר. אמנם להנ"ל מובן היטב, שבמכילתא דדרשי מזכור את יום למנין הימים שלא יהא מונה כדרך שהאחרים עושים, וקידוש היום אינו אלא מלקדשו, ע"כ א"א למילף עוד שום ילפותא על קידוש היום מזכור את יום דלמילתא אחריתא היא, אבל הש"ס דילן דלא סגרו בזה כדעת המכילתא ודרשו עיקר קדושת היום מזכור את יום, סגי להו למילף מהך אקידושא דיממא ולא הוצרכו עוד לימוד אחר וז"ב.
ואולי גם הרמב"ן ז"ל שכתב לבאר דקידה"י אינו אלא מלקדשו, לא כתב כן אלא לפרש דברו המכילתא שהביא שם ולא להלכה. וכן נראה שבספר המצות ירד לדקדק אחר דברי הרמב"ם ז"ל כל מה שהשמיע במנין המצות שלו ופרט כל השמטותיו אחת לאחת, ולא העיר מאומה בהך מצות עשה דזכור את יום השבת דאתיא הזכירה הנדרשת מרישא דקרא, ומשמע מזה שגם הוא ז"ל אינו סובר כן להלכה. ומעתה כיון שנראה מדברי הראשונים ז"ל מוני המלות דהש"ס דילן חלקו אה? דרשא דמנין הימים ונדחה מהלכה ולכן לא הזכירו מזה מאומה, י"ל דלכן לא נהגו ליזהר בדבר כמו שאין ליזהר להחמיר כדברי ב"ש נגד ב"ה כיון שנדחה מהלכה מדברי הש"ס. עוד אפשר לומר, דאולי אף לפי"ד המכילתא אין קפידא בזה, דהרי בזכירת מעשה עמלק כתי' ג"כ זכור שהוא לשון הו' לזכור בתמידות, ואעפי"כ לכל הדעות יוצאין המצוה במה שקורין פ' עמלק פ"א בשנה, וכ' הפוסקים (עיין מהר"ם שיק על תרי"ג מצוות מצוה ר"ה אות ב') שהוא ע"ד מ"ש בפ' אלו מציאות (ב"מ דף כ"ח ע"א) דאבידה משתכחת בי"ב חדש דשיעור זכירה הוא עד י"ב חדש, ק"ו מה שעושין בכל יום אף פ"א שתקרא ענין תמידי, וכמ"ש רשיז"ל (שמות כז, כ) עה"כ להעלות נר תמיד שכל לילה ולילה נקרא תמיד, גם הקרבנות שמקריבין בכל יום נקראין תמידין עי"ז. וא"כ י"ל שע"י שאנו קורין השיר של יום בכל יום ואומרים היום יום ראשון בשבת היום יום שני בשבת כו' זה נקרא שפיר זכירה תמידית, שאף שבשאר היום מזכירין את היום בשם המיוחד לא נשכח מלבינו שכל המנין סובב על יום השבת. ואף שלשון המכילתא היא לא תהא מונה כדרך שהאחרים מונין, מ"מ אולי הכוונה שלא יהי' המנין כן בהחלע, אבל אם מבררין פ"א בכל יום שהמנין הוא ליום השבת, תו לא איכפת לן בהזכרת שאר היום.
הנה טרחתי עד כה ליישב מנהגנו ומנהג רבני קשישאי שאף בעת שמזכירין חשבון הימים אין נזהרין בקיום דברי המכילתא, אבל בשעה שאין צורך כלל להזכיר חשבון הימים שיהי' מצוה להדר לזכרם בשביל קיום המצוה זה לא שמענו מעולם. וזה ודאי אין לומר דבכתיבה מצוה יותר להדר לקיים מצות זכור את יום השבת, דהרי עיקר המצוה הוא בהזכרה בפה כדרשת הספרי שכ' בהדי' מה אני מקיים זכור שתהא שונה בפיך, ועיין רמב"ן פ' תצא (דברים כה, יז) ושאגת ארי' סימן י"ג, וכתיבה אינה כדיבור, עכ"פ א"א לומר בדבר שעיקרו בפה שסובב יותר על הגתיבה, וגם שבמכילתא ורמב"ן לא נזכר כלל כתיבה ואין רמז מזה אלא סתמא אמרו לא תהא מונה וסתם מנין הוא בכל אופן, האיך נוכל לחדש ולהעמיס בדבריהם חילוק חדש שלא הי' ולא נברא שאין כוונתם אלא על הכתיבה ולא בפה בדבר שאדרבה עיקר הזכירה הוא בפה, וא"כ כמו שלא שמענו מעולם שיהי' איזה הידור מצוה בעת שנדברו יראי ה' איש אל רעהו שימנו בפה הימים והזמן, כמו כן אין ספק שגם בכתב אין שום הידור מלוה בזה לכתוב הימים והזמן. ויראה נא בתשו' דברי חיים שברוב פעמים אינו מזכיר חשבון השבוע ולא החודש והשנה, ומי לנו גדול בזהירות המצוה ממרן הק' בעל ד"ת ז"ל, וע"כ שאין בזה מצוה כמבואר לעיל בראיות ברורות.
ומעתה אחרי שנתבאר שאין מלוה לכתוב יים השבוע, ק"ו שאין מצוה בכתיבת זמן השנה, שהרי בכתיבת יוס השבוע יש סמך מקרא דזכור כמבואר במכילתא, ואעפי"כ אם אין כותבין כלל אין צריך ליזהר, וק"ו במנין השנים שאין שום רמז לדבר לא בקרא ולא בדברי חכז"ל, ואדרבה במס' ר"ה פ"א מבואר שהיו רגילין לכתוב השטרות לשנות המלך ולא לב"ע, ולדעת רש"י ז"ל שנ' הטעם בשביל שלם מלכות, י"ל קצת דאין ראי', אבל בתוס' שם ד"ב ע"א ד"ה למלכים כתבו בהדי' דאין הטעם בשביל שלום מלכות דהרי מיירי במלכי ישראל וגם שמבואר בפ"ק דע"ז דכולה אין מונין אלא למלכי יון בלבד וע"כ דבשטרות לא הי' הטעם בשביל שלום מלכות, ועי' בתוס' גיטין ד"פ ד"ה מפני ובתוס' יבמות צ"א ד"ה מלכות ואף לדעת רש"י ז"ל שהוצרכו לכתוב שנות המלך בשביל שלום מלכות, הי' אפשר לכתוב תרווייהו להזכיר גס שנות בריאת העולם בשביל קיום המצוה, וכי תימא שהיו כותבין תרווייהו, ז"א שהרי אלו היו כותבין גם שנת בריאת עולם לא הי' אפשר למטעי במה שלא היו יודעין איזה שנה שעמד בה המלך שבשביל זה הוצרכו לעשות ר"ה למלכים שלא יהא שטר מוקדם כמבואר בגמרא שהרי היו יודעין החשבון היטב [משנת בר"ע. ועכ"פ לפי"ד התוס' ז"ל ראי' ברורה דאין צורך ליזהר בזה. וע"כ מש"כ הגדולים ד'ל זמן השנה, היא בשביל שיש נ"ע הרבה פעמים לידע זמן הכתיבה, ובגיטין וכתובה ושטרות צריך לכתוב הזמן בשביל חשש שטר מוקדם, גם בתשובה להלכה נ"מ כ"פ לידע הזמן איזה נכתב קודם כמ"ש הפמ"ג בהקדמה, גם בשארי ענינים הצדיקים ז"ל היו ספורים אצלם חשבון הימים והשעות וכל תנועותיהם בדקדוק, והי' להם נפ"מ כ"פ שיהי' רשום באיזה זמן כתבו, אבל לא בשביל קיום המצוה שאין נפ"מ בדבר.
ומ"ש בדבר כתיבת הפרשה, הנה גם בגיטין וכתובה שמדקדקין לכתוב כל פרטי הזמן וכותבין גם בא' או בשני בשבת, אבל הפרשה אין כותבין. ויראה נא בחת"ס בכל תשובותיו שכ' זמן השנה והחדש ויום השבוע, והפרשה אינו מזכיר בשום מקום, ולא חש לקיים בזה תורה מן השמים היא. ובתשובות הרשב"א הרא 'ש והרמ"א ועוד הרבה מהראשונים ז"ל לא ימלא שום זמן כצל כמעט בכל התשובות שלהם. הן אמת די"ל שבכתב היו כותבין הזמן אלא שבדפוס השמיטוהו בכל המקומות, אבל המעתיקים תשו' האלה לדפוס היו גדולים שראויים לסמוך עליהם, דאל"ה לא הי' אפשרות לסמוך על העתקתם בגוף דברי התשובה דלמדין נ"מ טובא מלשון הראשונים ז"ל, ואם יש מלוה בהזכרת הזמן היו צריכים לקיים מצוה זו גם בשעת הדפוס כי אין נ"מ בין מעשה הדפוס לכתיבה, ועכ"פ היו צריכין ללמדנו חידוש זה שבכתב מהראוי להזכיר הזמן. ומש"כ כהדר"ג נ"י שנזהר בזה בשביל קיים המצוה, קורא אני עליו את הקריאה שקרא הנוב"י מהד"ת יו"ד סימן קכ"ג על השלה"ק במש"כ להזהיר הנשים בספירת נקיים לספור בפה כמו בספירת העומר כיון דכ' וספרה לה, וכתב עליו הנוב"י ז"ל כי לרוב קדושתו וחסידותו נתקיים בו אוהב מצות לא ישבע מצות, ורצה למען צדקו להגדיל תורה ולהרבות במצות, ולהלכה מסיק שאין בזה שום קיום מצוה, מדלא מנאו הרמב"ם והרמב"ן ובה"ג וכל מוני המצות למ"ע עיי"ש, וכעי"ז הוא בנ"ד. אך אם שלפענ"ד אין בגוף כתיבת הזמן קיום המצוה, אבל זה ודאי שמצוה לשמוע דברי חכמים, לזה הנני מקיים עכשיו דברי חכם כהדרגנ"י במכתבי זה שהוא עו"ר מוש"ק פרשת ויתי התרצ"ד לכ"ג.
והנני ידידו דושת"ה באה"ר
הק' יואל טייטלבוים
אחר כתבי כל הנ"ל, ראיתי בחת"ס עה"ת פ' בא בפסוק החודש הזה לכם וגו', שכ' וז"ל . כ' הרמב"ן אין שס פרטי לחדשים בתורה רק ראשון ושני כדי להיות זכרון ליציאת מצרים וכן ימי שבת מונין כך יום ראשון בשבת יום שני והוא בכלל זכור את יום השבת, וזה תוכחת מוסר שנכתוב בהמכתבים וכדומה יום ראשון בשבת וחוש ראשון להעיד על בריאת שמים וארץ ועל יציאת מצרים לא א"ו כמספרם של אוה"ע עכ"ל. ובהשקפה ראשונה נראה לכאורה ממה שכתב שנכתוב בהמכתבים וט' שדעתו ז"ל שמצוה לכתוב הזמן, אבל לענ"ד לא כוון לזה כלל, אלא כמ"ש למעלה בדעת המכילתא והרמב"ן פרשת יתרו שאם כותבים הזמן צריך לכתוב באופן שהוא זכר ליצי"מ ולשבת, וזה מדויק גם בלשון הרמב"ן פרשת בא שכתב ,,בכל עת שנזכיר" החדשים יהי' הנס נזכר ולא כתב שמצוה להזכיר החדשים, ועד"ז המה דברי החת"ס יען שמנהג רוב העולם לכתוב זמן בהמכתבים וכדומה כי הרבה פעמים יש נ"מ לדעת זמן הכתיבה, אלא שהיראים נזהרים לכתוב כמספר בנ"י והמתחדשים כותבים מספרם של אוה"ע, וע"ז סובבים דברי החת"ס כלפי כל כותבי העתים להזהירם לכתוב כנזכר בתוה"ק לא כמספרם של אוה"ע כנזכר בסוף דבריו, דאי תימא דבהתחלת דבריו שכתב שנכתוב בהמכתבים בא לשלול גם אותם שאין כותבים שום זמן כלל, רישא לאו סיפא וסיפא לאו רישא פתח בכד וסיים בחבית, דהו"ל לסיים לא כאותם שאין כותבים שום זמן וממילא הוה ידעינן שכ"ש שלא לכתוב מספר האחרים, או עכ"פ הו"ל להזכיר בסוס י דהוא כ"ש שלא לכתוב כמספר אוה"ע והוה נשמע ג"כ שכוון עוד לשלול גם אותן שאין כותבים שום זמן אלא שזה כ"ש, אבל לא סיים מאומה אלא בהזכרת מספר אוה"ע כי כל דבר◖ו ז"ל סובבים אך על זה.
אבל עיקר דברי החת"ס בזה בלא"ה אינם מובנים מה שבנה יסודו על דברי הרמב"ן האלו שלא נזכר בתורה שמות החדשים אלא ראשון ושני ולמד מזה לכתוב כן גם אנחנו חודש ראשון, הלא הרמב"ן ז"ל בעצמו כתב שם שרק עד גלות בגל הי' כן לא אח"כ. ויען שדברי הרמב"ן האלו צריכים ביאור אבאר קצת, וזלשה"ק טעם החודש הזה לכם ראש חדשים שותל י אותו ישראל חודש הראשון ונמנו ימנו כל החדשים שני ושלישי כדי שיהיה זה זכרון בנס הגדול, ועל כן אין לחדשים שם בתורה אלא יאמר בחודש השלישי וכן כולם וכו', וכבר הזכירו רבותינו שמות החדשים עלו מבבל, כי מתחלה לא הי' להם שמות אצלנו, והסיבה בזה כי מתחילה הי' מנינם זכר ליצי"מ, אבל כאשר עלינו מבבל ונתקיים מה שאמר הכתוב ולא יאמר עוד חי ה' אשר העלה את בנ"י מארץ מצרים כי אם חי ה' אשר העלה ואשר הביא את בנ"י מארץ צפון, חזרנו אותו לקרוא החדשים בשם שקוראים בארץ בבל, להזכיר כי שם עמדנו ומשם העלנו הש"י, כי אלה השמות ניסן ואייר וזולתם שמות פרסיים וכו', והנה נזכיר בחדשים הגאולה השנית כאשר עשינו עד הנה בראשונה עכ"ל.
הנה מ"ש ששט ית החדשים הם שמות פרסיים, עיין בבני יששכר במאמרי חודש ניסן מאמר א' אות ו' שהבוא ראי' ברורה דע"כ שמות החדשים הס מסיני, שהרי נזכרו בתרגום והתרגום הוא מסיני, ועכצ"ל שהי' בבחי' תורה שבע"פ ולא ניתן לכתוב עד שבאו לבבל יע"ש. אך ימל דתרווייהו איתנייהו דאף שניתנו מסיני מכל מקום שמות פרסיים הם, דהרי גם התרגום הוא לשון ארמי שהארמיים מדברים בו, ואעפ"כ מבואר בגמרא שהוא מסיני, ועיין מהרש"א מגילה ז"ג ונדרים דף ל"ז. וברש"י ז"ל על המדרש רבה וירא פרשה מ"ח סי' ט' כתב על הא דשמות החדשים עלו מבבל שקודם לכן לא נתגלו, ואי הוויין לשון פרסיים קשה הלשון דלא נתגלו, כי כבר נתגלו לפרסיים אלא שישראל אינם משתמשים בלשון אחרים, ולומר דרש"י ורמב"ן ז"ל מחולקים אם הוא לשון פרסיים אם לאו הוא דבר רחוק שיחלר◖ו במציאות, וכן משמע קצת מדאמר בירושלמי ר"ה פ"א ובמ"מ'ר שם ר"ל אומר אף שמות המלאכים עלו מבבל, ונראה קצת דבחדא מחתא מחתינהו שמות המלאכים עם שמות החדשים, ושמות המלאכים בוודאי אינו אלא התגלות משמים. אך י"ל הכוונה בדברי רש"י ז"ל שכתב שלא נתגלו, דאף שהפרסיים דיברו כן, אבל לא נתגלה לבנ"י שאלו השמות הם מסיני, ואלו לא הי' מסיני לא הי' משתמשים הנביאים בלשון פרסיים, ובהכתובים שאחר גלות בבל נזכרו החדשים בשמות האלו, והי' מכוסה כמו כמה ענייני תורה שבע"פ ודרשות חז"ל שהיו מכוסים עד שהגיע הזמן שנתגלה ע"י חכמי הדור והכל נעשה יפה בעתו, והוי שפיר ענין התגלות מן השמים, והרמב"ן ז"ל ביאר הסיבה למה נתגלה אז בבבל כדי לזכור הנם שהעלנו מבבל. ואדרבה גם מדברי הרמב"ן ז"ל בעצמו נראה ששמות
החדשים היו מסיני, כי אלו לא היו מסיני אלא לשון פרסיים בלבד, אין מקום לבקש טעם למה לא הוזכרו בתורה, וכי הוצרכה התוה"ק לדבר לבון פרסיים, הלא התוה"ק הוא לשון סקודש, ואך למה שהוזכרו בכתובים אחר גלות בבל שמות החדשים האלו ע"ז צריך ליתן טעם כדי להזכיר הנס של גלות בבל שעמדנו שם, אבל האיך מביא הרמב"ן ז"ל ראי' ממה שלא הוזכר כבר בתוה"ק שהוא בשביל שיש מצוה למנות ראשון ושני, הלא כיון שלא היה אז עדיין הטעם של גאונת בבל בלא"ה אין לדבר בלשון פרסיים, אבל יען שכבר ניתנו לנו מסיני שפיר דצריך טעם למה נתעלמה מאתנו מאז עד אחר גלות בבל, וז"פ.
אבל מה שקשה לי טובא בדברי הרמב"ן, מה שכתב שאחר שהעלנו מבבל נתקיים הכתוב ולא יאמר עוד חי ה' אשר העלה את בנ"י מארמ"צ וגו', דהלא מוכרח בגמרא ברכות י"ב שהכ' הזה לא נאמר אלא על ימות המשיח, דתניא אמר בן זומא לחכמים וכי מזכירין יצ"מ לימות המשיח והלא כבר נאמר ולא יאמרו וגו' אשר העלה את בנ"י מארמ"צ, אמרו לו לא שתעקר יצ"מ אלא שיהא שיעבוד מלכיות עיקר ויצ"מ טפלה, הנה מבואר דלא פליגי אלא בפירוש דברי הכאיב דלא יאמר, אם הכוונה שיתעקר לגמרי באופן שלא יזכר ולא יפקד, או יהי' עכ"פ טפילה, אבל כ"ע מודי דלא קאי אלא על ימות המשיח. וגם א"א לומר דעכשיו מה שהוא מצוה דאורייתא לזכור יציאת מצרים בפירוש ב' פעמים בכל יום, אינו אלא טפל למה שנזכר גאולת בבל על ידי קריאת שם החדשים בלבד. ואף דמה שאמר הכתוב ◗◖ארץ צפון פירש גם רש"י בקידושין דף ס"ט דקאי על בבל, אבל עכצ"ל דמ"ש ומכל הארצות הוא וא"ו החיבור, דאך בצירוף כשיהי' הגאולה נם מכל הארצות שזה יהי' נס יותר גדול וביד רמה יותר מיצי"ע, אז יעקר יצ"מ לדעת בן זומא ולדעת החכמים יהי' טפילה. וא"כ איך כתב הרמב"ן ז"ל שכבר נתקיים בנו הקרא הזה שאינו אלא לימות המשיח. ואולי כוונתו ז"ל דאף שמה שאמר הכתוב ולא יאמר לא יתקיים עד אחר ימות המשיח, אבל כיון שאמר הכתוב שיאמרו אשר העלה מאת צפון דהיינו בבל, ונמצא דבעת שיזכרו גאולה העתידה יזכרו גם גאולת בבל, א"כ הי' גאולת בבל עכ"פ קצת התחלה ממה שאמר הכתוב שיזכרו לעתיד, לכן נעשה זכר להתחלת דבר זה בקריאת שם החדשים. ומה שאמר הרמב"ן ז"ל שנתקיים הכתוב ולא יאמר וגו' אין כוונתו אלא שהי' התחלת הק,,ום למה שנזכר במקרא זה, ולשונו דחוק עדיין וצריך עיון. וקצת יש להעיר ע יו בדברי דבריו נשמע מהחודש הזה ראשון ושני, האיך נשתנה הדבר מבואר ברמב"ם פ"ט מהלכותהרמב"ן, שכיון שלפי לכם למנות החדשים אחר גלות בבל, הלא יסוה"ת שמה שהוא בתוה"ק א"א שישתנה לעולם ואך אם יאמר הנביא לעבור לפי שעה כמו אלי' בהר הכרמל זה אפשר אבל אם אומר על איזה מצוה מהתוה"ק שלא נצטוו אלא לזמן ונתבטל מהיום לעולם הוא נביא שקר, וא"כ האיך יכלו לבטל אחר גלות בבל מצוה שנשמע מקרא, בשלמא מה שאמרו אחר ימות המשיח שתתבטל יציאת מצרים, זה לא קשיא כי בלא"ה יש מאמר חכז"ל (נדה דף ס"א ע"ב) מצות בטלות לעתיד לבא, וכל המועדים יהיו בטלין (מדרש משלי ט'), ומבואר ברמב"ם סוף הלכות מגילה שכל ספרי הנביאים והכתובים עתידין ליבטל לימות המשיח, ולא נתבאר לנו בתורה ובנו"כ אלא מה שהוא עד ימות המשיח וכמ"ש הרמב"ם ז"ל גם בסוף הלכות מלכים, אבל השתנות שנעשה אחר גלות בבל צ"ע. אך עיין בעיקרים מאמר ג' פ' ל"ז שחולק על הרמב"ם ז"ל בזה ולדעתו אפשר שישתנה איזה מצוה, והביא ראי' מדברי הרמב"ן האלו ששינו בימי עזרא קריאת שם החדשים שלא לקרות ראשון ושני. ונמצא לפי"ז שהרמב"ם ז"ל ע"כ חולק על דברי הרמב"ן האלו וכל הענין במחלוקת היא שנוי'.
אבל לפענ"ד נראה להשוות דבריהם ז"ל שגם הרמב"ן ז"ל לא חשב זה למצוה מפורשת בתורה, כי עיקר קרא דהחודש הזה לכם הוא למצ1ת קה"ח כמו שכתבו מוני המצות, וגם נלמד משם על עיקר מנין החדשים שהוא מניסן, כי מנין השנים הוא מתשרי, ולולא קרא דהחודש הזה לכם ראש חדשים היינו אומרים במקום שנזכר החודש הראשון שהוא תשרי ראשית השנה ובחודש השלישי הוא כסליו ובחודש השביעי הוא ניסן וגן כולם, כמבואר בגמרא פ"ק דר"ה (דף י"ב ע"א) ובתוספות שם, ואין ראי' מכאן שבכל עת שנזכיר החדשים יש מצוה להזכירם ראשון ושני, כמו בכל הארבעה ראשי שנים שלמדו מקראי סדר הזמנים והתחלתם לא בשביל שיש מצוה למנות כל אלו הזמנים אלא בשביל שיש צורך ונ"מ לדינא לידע סדר המנין של כאו"א מהזמנים.
גם ממה שלא נזכר בתוה"ק שמות החדשים, הנה קיי"ל דלא דרשינן טעמא דקרא ללמוד מזה הלכה, ומנא ידעינן מאיזה טעם העלימה התוה"ק שמות החדשים עד אחר גלות בבל כמו שהעלימה שמות המלאכים עד אחר גלות בבל כמו שפירש"י ז"ל שם דבתוה"ק כתיב והנה שלשה אנשים ולא נזכר שתיתם ובכתובים שאחר גלות בבל נזכר שמותם, ועכ"פ אינו מפורש בתוה"ק שיש מלוה להזכיר במנין החדשים ראשון ושני בשביל הזכרת יציאת מצרים. והרמב"ן ז"ל נראה שכתב זה ע"ד שכתבו הרבה מהראשונים ז"ל טעמי המצות אף שבודאי אינם להלכה כי בטעמים שלא הוזכרו בש"ס כו"ע מודי דלא דרשינן טעמא דקרא, ומ"מ היו זהירין במה שנראה בדעתם הגדולה בטעמי דקראי כאשר האריכו בזה בכמה מקומות, והוא ע"ד שכתב החת"ס ז"ל (חיו"ד סימן ק"ה וסימן רנ"ד) דאף דלא טעמא דקרא מ"מ לחומרא יש לחוש אולי כיון לטעם זה. וכן נראה מהתחלת דברי הרמב"ן טעם החודש הזה לכם, שיסוד דבריו הוא דרשינן הקרא שכתב בשביל הטעם ששפט שהוא כדי להזכיר יציאת מצרים אבל אינו מפורש בקרא. וא"כ אין זה סותר למה שכתב הרמב"ם ז"ל שא"א לשום מצוה שישתנה, דהרמב"ם ז"ל דקדק שם בלשונו בהתחלת דבריו לומר דבר ברור ומפורש בתוה"ק, וזה אינו ברור וכעין זה הוא מוכרח לומר המפורש בתורה אין כח ביד הפמ"ג בפת"ש ח"א אות ט"ו
ומפורש בתוה"ק כלל. לדעת הט"ז שבדבר חז"ל לאסור, ונסתפק אם גם בדבר הבא ממדרש חז"ל או הלמ"מ וי"ג מדות אי יש כח ביד חכז"ל לאסור, והביא ראיה ממה שנתקשו בתוספות (מגילה דף ד' ע"ב) אמאי לא גזרו במילה שמא יעבירנו, והלא מילה בשבת נלמד מביום, וע"כ דבזה יש כח ביד חז"ל לגזור יע"ש, והוא פלא דהלא באמת מבואר שם במקומו בטו"ז סימן תקפ"ח ס"ק ה' לתרץ הקושיא שלא גזרו במילה בשביל שנלמד בפירוש מביום, ואך בתק"ש שאין לימוד בפירוש שכוודאי הוא חיוב דאורייתא שום טעם לחלק מה"ת בין ביד אז"ל לעקור דבר מה"ת בקרא לתקוע בשבת, אף לתקוע כי לא מצאו אז"ל חול לשבת, אבל יש כח בשוא"ת אם אינו מפורש
בהדיא עכ"פ להיפך.
וא"כ אפשר שגם בעקירה ע"י הנביא יש חילוק זה כמדוקדק במתק לשונו של הרמב"ם ז"ל, ובדרך זה מיושבין כל הקושיות שהקשה עליו בעל העקרים ז"ל יעיי"ש ודו"ק. ומכש"כ בנ"ד שאינו דומה גם לתק"ש בשבת וכדומה שאף שאינו מפורש מ"מ הוא חיוב ברור שנכלל בסתמיות לשון הקרא, אבל דברי הרמב"ן האלו י"ל שאינם כלל בלשון הקרא ואין חיובו ברור כלל אלא מחמת הטעם שמסתבר בעיניו כנז"ל ולק"מ.
אלא שאני תמה עוד על מה שכתב הרמב"ן ז"ל שנתבטל מצוה דקריאת החדשים ראשון ושני ע"י הכ' הנ"ל דולא יאמר וגו', הלא אף לעתיד שאז נאמר עיקר הקרא דולא יאמר כמבואר בגמרא ברכות הנ"ל, ואעפי"כ דעת החכמים שם דאין הפירוש בולא יאמר שתעקר לגמרי אלא שתהי' יציאת מצרים טפל, וא"כ כש"כ בגלות בבל שלא נתקיים עוד כלל הקרא הזה אלא קצת התחלה, למה נעקר לגמרי מצוה זו של קריאת שם החדשים ראשון ושני שהוא זכר ליציאת מצרים לפי שיטתו, וקורין החדשים רק בשם המיוחד שיא זכר לגלות בבל, הלא אפשר לקיים שניהם, לכתוב כמו שנכתב במגילה בחדש הראשון הוא חדש ניסן, וכן כתב אח"כ לחודש שנים עשר הוא חודש אדר, וכםמה, שבזה נזכרו שניהם יצ"מ ובבל, ולמה בנחמי' א' כתב ויהי בחודש כסליו וכן בנחמי' ב' התחיל ויהי בחודש ניסן ולא הזכיר כלל ממנין החדשים ראשון ושני, וכן אנו רואין בכל הפוסקים ראשונים ואחרונים בתשובותיהם גם בנוסח הגט שהוא מדויק כל אות ואות, ובנחלת שבעה איזן וחיקר נוסח דקדוק הגט וכל השטרות מן הש"ס ופוסקים ראשונים ואחרונים, ובכולן לא נזכרו החדשים אלא בשם המיוקד בלבד, ומצינו לפעמים שכותבים בגט שני מנינים בש"ע אהע"ז סימן קכ"ו סעיף ו' שאם כותבין גט ביום ראשון של חודש אייר ורחוב ביום שלשים לחודש ניסן שהוא ר"ת אייר, וכן הוא בנחלת שבעה (סימן ו' אות ב') שכותבו( שני המנינים, והחוששין שלא לכתוב גט בר"ח הוא בשביל חשש מוקדם ושאר טעמים המבוארין שם, אבל בכתיבת סדר החדשים למה לא יכתבו שני המנינים שלא לעקור לגמרי מצוה שהי' בידינו כיון שאין לנו ראי' מהקרא שתעקר לגמרי. ומלשון הרמב"ן ז"ל נראה ג"כ שאחר גלות בבל חזרו לגמרי שלא לקרות ראשון ושני ולא שפכו שני המנינים, שהר ר לא כתב ,,הוספנו" לקרוא החדשים בשם אלא כתב ,,חזרנו", ועוד שהרי בא לתרץ אותן המקומות שנכתבו החדשים בשם המיוחד ואנו רואין בלסמון ושאר מקומות שלא נזכר כלל מנין ראשון ושני.
שוב הראוני שהמהר"ש יפה ביפ"ת ויקרא פ' י"ג סי' ג' האריך לחלוק על בעל העיקרים ז"ל בשתי ידים, ולדעתו א"א לשום מצוה שתתבטל ע"י נביא בשו"א, ועל ראייתו מדברי הרמב"ן ז"ל בקריאת שם החדשים האריך לבאר שמעולם לא הי' שום צווי באיזה אופן לקרוא החדשים והרשות נתונה לקרוא החדשים והימים באיזה שם שאנו רוצין, גם הקשה קושיתי הנ"ל דהאיך אפשר שנתבטל ע"י הכ' דלא יאמר כיון שעל גאולה העתידה מדבר יעיי"ש. והנה לדעתו ז"ל מיושב הכל היטב והוא כדאי לעצמו, אבל לא אדע באיזה אופן לכוון דבריו בדברי הרמב"ן.
ועכ"פ מה שהביא החת"ס מדברו הרמב"ן האלו תוכחת מוסר לכתוב בהמכתבים חודש א' וב' להעיד על יצ"מ, זה תמוה מאד, כאשר נתבאר דאף לדעת הרמב"ן ז"ל בע"כ שנתבטל זה אחר גלות בבל, והחת"ס בעצמו בכל תשובותיו כתב החושים בשם המיוחד ולא הזכיר כלל ראשון ושני והאיך כתב כאן להיפך. ובמ"ש ליזהר בימים למנות ראשון ושני, זה מבואר יותר בדברי המכילתא והרמב"ן שבפ' יתרו, אבל לפענ"ד כמו שאנו רואין בתשובותיו שלא הי' נזהר בחדשים כנז"ל, כמ"כ נראה ברור שגם בימים א"א לומר שהיה נזהר לקוראן ראשון ושני ולא בשם המיוחד כדברי הרמב"ן והמכילתא, שהרי כל המדינה מלאה מתלמידץ ותלמידי תלמידיו ושמעתתי' מבררין בפומיהו כל יומא, והכרנו הרבה מושרשים וזקנים שנתגדלו על ברכיו, שספרו כל צעדיו ודבריו כדברי אלקים חיים, גם נדפסו המנהגים מתלמידיו שכתבו כל תנועותיו ז"ל, והאיך אפשר שלא זכרו כולם דבר מפליא כזה שהוא נגד מנהג כל העולם, וקרואת הימים הוא דבר הרגיל ושכיח טובא ברוב דיבוריו של האדם, וכבר כתבו הפוסקים (עיין רמ"א חו"מ סימן ל"ז סעיף כ"ב וש"ך שם ס"ק ל'ת) דבדבר הרגיל ושכיח אף לא ראינו הוי ראי', ומכש"כ דברים הנשמעים לכמה אלפים מתלמידיו וצאצאיו ויוצ"ח זצ"ל, האיך אפשר שתיכף אחריו נעלם כ"כ באופן שלא יזכר ולא יפקד.
והעיקר נראה שהחת"ס ז'[ ל לא נחית בכאן לבאר הלכה זו שבדברי המכילתא והרמב"ן, אלא לקח משם סמך ותוכחת מוסר שעכ"פ לא יכתבו כמספרי האוה'ע, וזה ודאי אמת ויציב שאסור לכו"ע גם מהרבה טעמים אחרים, והמהר"ם שיק בתשובה יו"ד סימן קע"א ביאר שהסופרים למספר א וה"ע שהוא למספר הנוצרי עוברים בזה על לאו דאורייתא של ושם אלהים אחרים לא תזכירו, וחשב עוד שם כמה איסורין חמורים שעוברים במספר אוה"ע יעיין עליהם, ובלא"ה לא עדיפי משאר מנהגי הגוים שעוברים על ובחקותיהם לא תלכו וגם הוא בכלל שמם ולשונם. ובחת"ס דרשות הנדפס מחדש בדרוש לז' באב (ד' שט"ו), שם דבר בקדשו בענין זה וז"ל ולא כאותן חדשים מקרוב המונים שכותבים בריש מגילתא מנין לידת משיח הנוצרים וכותב וחותם עצמו שאין לו חלק באלקי ישראל, אוי להם כי גמלו לנפשם רעה בתורת השם מאסו וחכמת מה להם עכלה"ק, הנך רואה עד היכן הרעיש ומחמיר בדבר.
ולדינא הנה ג' חלוקים, שלספור במספרי האוה"ע זה אסור לכו"ע, וכבר הצטערו ע"ז מאוד הגדולים בדורות שלפנינו והזהירו הרבה ע"ז, ובעוה"ר עכשיו עוד נפרץ בפרצה יתירה כמו שאר פירצות הדור בעו"ה, וכל אשר עינים לו יתן לב ליזהר בדבר וה' ירחם.
חלוקה הב' לספ י ר הימים בשם שאנו רגילין לדבר אך לא במספר ראשון ושני, בדברי המכילתא והרמב"ן מבואר שגם זה אסור, וכן ראיתי כעת שהפמ"ג בהקדמה לס' נוטריקון שלו כתב וז"ל במנין הימים ימי השבוע אין להם שם כ"א יום השבת לבד והשאר נמשכים אחריו אחד בשבת שני בשבת זכרון לשבת כמו"ש הרמב"ן, והגוים יש להם שם לימים כמו זאנטאג מאנטאג ולא יאמר כן בישראל עכ"ל, אבל ראינו מנהג גדולים וקדושים שלא נזהרו בזה והוא מעשה רב, וכבר ביארתי בדברים של טעם ליישב דבריהם להלכה וכעין זה כתב גם המהר"ש יפה ז"ל, ובכיו"ב אמרו חכז"ל (ירושלמי מע"ש פ"ה ה"ב) הלכה רופפת בידך הלך אחר המנהג, ורכש"כ מנהג גדולים וקדושים.
חלוקה הג' במקום שאין צורך לכתוב הזמן, נלפענ"ד ברור דאף להמכילתא והרמב"ן ז"ל אין שום נדנוד מצוה לכתוב הזמן, ואף הם לא מיירי אלא באיזה אופן לכתוב כשיש צורך בדבר, וכמו שאם אין כותבים שום מכתב דבודאי אין מצוה כלל לכתוב הזמנים בשביל הזכירה, כמ"כ כשכותבין איזה מכתב אין זה גורם כלל שיהי' מצוה לכתוב הזמן, ואך כשכותב הזמן ומשנה לכתבו באופן אחר שאינו נזכר יום השבת ויצ"מ בזה יש חשש, וכעין שכתב הר"י ז"ל במסכת ברכות (דף י"נ ע"א) גבי פתח אדעתא דחמרא, דאף לדעת האומרין מלות אין צריכות כונה מ'[ מ אם מכוין למצוה אחרת הוי היפך כוונה וגרע מאם לא מכווין כלל, וכבר ביארתי לעיל באורך.
וכעת עלה בדעתי עוד ראיות ברורות לזה מן הש"ס גיטין ד' י"ז, איתמר מפני מה תקנו זמן בגיטין ר"י אומר משום בת אחותו ור"ל אמר משום פירות יעיי"ש. ואם נימא דלדעת הרמב"ן ז"ל יש מצוה דאורייתא או אפילו מצוה דרבנן לכתוב הזמן, מה שייך להקשות מפני מה תקנו זמן הלא בלא"ה צריך לכתוב הזמן. וא"ל שהקושיא היא למה יפסל מלגרש בו לכתחילה כשעבר וכתב בלא זמן, חדא דחזינן שס ע"ב אמר לי' אביי לרב יוסף אם ניסת הולד כשר מה הועילו חכמים בתקנתן אהני דלכתחילה לא תינשא, ופירש"י ז"ל כיון
דהכי הוא אי בעי לכתוב גט בלא זמן לחפות על בת אחותו או למכור בפירות לא כתבו לי' סופרי הדיינים יעיי"ש, הנה לא הונח לי' לרש"י ז"ל לפרש הגמרא כפשוטו ותועלת התקנה הוא מה דלכתחילה לא תינשא, כמו שביארו הפוסקים דכיון שאם ניסת לא תצא והולד כשר א"כ מה יועיל התקנה לזה שרוצה להערים לחפות על בת אחותו שזנתה לומר שנתגרשה מקודם להכשיר הממזרים, לכן הסיב רש"י ז"ל כוונת חכז"ל ותועלת התקנה הוא בשביל סופרי הדיינים שלא יכתבו, ומה שפסול מלגרש בו הוא בשביל שלא נעשה כתקנת חכמים ויוכל להביא לידי מכשול לחפות על בת אחותו או גזל בפירות לכן פסול לכתחילה, וגם י"ל דכיון שלא נעשה כתקנת חכמים הוי משנה מטבע חכמים שפסול כמו שכתב התה"ד (סימן רל"ב), אבל תועלת התקנה הוא רק בשביל סופרי הדיינים והעדים שלא יעברו כמוכרח מלשון רש"י ז"ל, ומעתה אם נימא דלעולם צריך לכתוב הזמן גם בלא"ה לא יכתבו סופרי הדיינים בלא זמן, וקיי"ל סתם ספרי דדיינא דייקנא הם, ובגיטין ד' ב' ע"ב מבואר דאף לר"מ דחייש למיעוטא סתם ספרי דדייני מיגמר גמירי ואין זה אף בגדר המיעוט לחוש על סופרי דיינים שיכתבו שלא כדין כי חזקה גדולה היא, והא דאצריך רבנן שם, הוא מטעמים המבוארים שם ברש"י ותוס' ד"ה ורבנן יעיי"ש ודו"ק, אבל לשגגת סופרי הדיינים לא חיישינן כלל, ואם באנו לחוש שסופרי הדיינים לא יעשו כדין אין תועלת גס בתקנה זו שעשו בגיטין לדברי רש"י ז"ל הנ"ל.
והרמב"ם ז"ל בפ"א מהל' גירושין הל' כ"ד כתב התקינו חכמים שיכתבו זמן בגט שמא תהי' אשתו קרובתו ותזנה וכו' לפיכך תקנו זמן בגיטין, ושוב אח"כ בהל' כ"ה כ' הדין שאם אין בו זמן פסול מלגרש בו. ומעתה אם נימא דכל השקלא וטרי' שבש"ס שהוצרכו ליתן טעם על כתיבת הזמן בגיטין הוא רק מה שפסול מלגרש בו אם עבר וכתב בלא זמן, הי' צריך הרמב"ם ז"ל להעתיק טעם זה בהלכה כ"ה אחר שכתב הדין שפחול מלגרש בו, לא בהלכה כ"ד שעדיין לא הודיע לנו שם כלל שפסול מלגרש בו אלא מה שצריך לכתוב הזמן בגיטין כמו בשטרות, וע"ז העתיק הטעם הנ"ל וסיים ולפיכך תקנו זמן בגיטין, הרי שבשביל עיקר כתיבת הזמן הוצרכו הטעמים שלולא הטעמים אין שום צורך לכתוב הזמן. וכן הוא גם לשון הטור בסימן קכ"ז צריך לכתוב הזמן וכו' שחכמים תקנו לכתוב בו הזמן מפני שפעמים שאדם נשוי קרובתו ותזנה וכו', והאריך עוד בדבר ואחר שסיים כל הענין שוב התחיל לכתוב
הדין שאם נתגרשה בגט שאין בו זמן לא תנשא, ומבואר שהוצרכו לעשות תקנה ולבקש טעם על מה שכותבין זמן לא על מה שלא תינשא לכתחילה בגט זה.
ועוד מבואר שם בגמ' ד' י"ז, כתב בי' שבוע שנה חודש שבת מאי אמר לי' כשר, ומה הועילו חכמים בתקנתן אהני לשבוע דקמי', ופרש"י ז"ל שם דאם כתב זמנו בשבוע פלונית של יובל ולא כתב בי' שנה או שהוא בלא חודש ובלא יום כשר לכתחילה, ועל מה שהקבו מה הועילו חכמים בתקנתן פי' רש"י ז"ל הא ל מימנעי מלמבתבי' ניהלי', וכ' הב"י באהע"ז סימן קכ"ז דמשמע מדברי רש"י האלו דאף לכתחלה רשאין לכתוב כן מדכתב דלא מימנעי מלמכתב ניהלי', ואך בדברי הרמב"ם ז"ל כתב דיש לדון מדכתב כשר אם הוא כשנכתב כך אבל לכתחילה אין כותבין, או דלמא דנקט כי האי לישנא משום ולאו אורחא דמילתא הכי יעיי"ש. הרי לך בהדיא דלדעת רש"י ז"ל כותבין לכתחלה אף בגיטין בלא זמן השנה והחודש והשבת והיום וסגי כשנכתב זמן אחד כמו השמיטה בשביל התקנה.
ובמה שנסתפק הב"י בדעת הרמב"ם ז"ל דאולי לדעתו ז"ל אין לעשות כן לכתחלה, לא נסתפק בזה אלא שם בגיטין אבל לא במכתבים אחרים, שהרי לא כ' שום טעם והוכחה לזה אלא מלשונו שבהל' גיטין במקום שאמרו חכז"ל חששא דזנות ופירי, ואף שלא גזרו היכא שאכלו לשבוע דקמי', מ"מ הלא באמת נתקשה המהר"ם שי שם דסוף סוף מה הועילו אם תזנה יכתוב לה מיד גט ויכתוב בה שבוע פלונית, ותי' דמסתמא לא נודע הזנות לבעל מיד דוודאי נסתר זינתה, ואף אם נודע אינו חושש שיתגלה לב"ד, והרבה פעמים שעברו שבתות וחדשים ושנים ושמועות עד שנודע לבעל ואף אם נודע אחר כך קודם שירגיש שהעדים ממשמשין ובאין ולזה אהני ומועיל שפיר עכ"ל יעיי"ש, והנה זה ודאי שיוכל להיות לפעמים שנודע תיכף להבעל ולבי"ד, אך חכז"ל על הרוב דברו ולא למיעוטא, וזה כוונת המהר"ם שיף שעל הרוב מועיל התקנה, וא"כ יש לומר דאף שלא עשו תקנה ומותר לכתחלה לגרש בגט כזה שאין בו חשש עפ"י רוב, אבל בשעת הכתיבה למה נכתוב לכתחלה על סמך הרוב, הלא אין עושין ס"פ ורוב בידים דהוי כמבטל איסור עי' פמ"ג סימן ק"י (בסוף דיני ס"ס), וכעין שכתב הרמב"ם ז"ל פי"ד מהל' אבות הטומאה דאף דספק מים שאובין כשר אין מורין לו לכתחלה לעשות כן, ובגמרא ע"ז (דף ל"ז ע"ב) הא מיא בנהרא זילו טבולו, וכמוהו רבים עי' מל"מ פ"י מהל' מקואות דין ו' ושער המלך שם ויתבאר עוד להלן. ולדעת רש"י ז"ל צריך לומר, דכיון דאין כתיבת הזמן אלא בשביל התקנה לכן היכא דלא עשו תקנה אין להחמיר כלל אפילו לכתחילה. והנך רואה במ"ש ב"י דאולי גם לדעת הרמב"ם ז"ל מותר לכתוב לכתחילה בלא זמן אלא שכתב כשר בשביל שאורחא דמילתא לכתוב הזמן, ואילו היה מקום לומר שיש גם בלא"ה איזה מצוה בכתיבת הזמן למה הוצרך לומר שהוא אורחא דמילתא יותר הומ"ל למימר שהוא מצוה או חיוב, וע"כ שלולא הטעמים שאמרו חכמז"ל בגיטין א"א לומר בזה שום סרך מצה אלא אורחא דמילתא בלבד וכבר הבאתי שהיו רגילין לכתוב הזמן בשביל שנצמח כ"פ נ"מ לידע הזמן וזה נקרא אורחא דמילתא, בפרט בגיטין שבלא"ה החיוב לכתוב קצת זמן כמו השמיטה בשביל התקנה אורחא דמילתא יותר כיון שהתחיל לסיים ולכתוב כל הזמנים דבר ולא חצי דבר ועיין ב"ש סימן קכ"ז ס"ק י"ב שכתב דלכאורה ממ"ש הפוסקים שלא ליתן גט באייר משמע דלא כרש"י דאל"כ למה לי' להזכיר שם החודש, ושוב נתקשה בשעת הדחק למה כותבין אייר בב' יודין ולמה לא סומכין על דעת רש"י דהא לא מצינו מי שחולק עליו בפירוש, ותירץ בדוחק יעיי"ש. ולפע"ד הנה מ"ש שלא מצינו מי שחולק עליו בפי' הוא בשביל שכתב הב"י דאפשר אף הרמב"ם ז"ל סובר כרש"י ז"ל, אבל זה אפשר לומר בדעת הרמב"ם שלא פרט בפירוש באיזה אופן לכתיב הזמן אל סתם שתקנו זמן, ואך מה דמשמע מדיוק לשון כשר זה אפשר לפרש כדברי הב"י שכתב כן בשביל אורחא דמילתא, אמנם הטור התחיל בפירוש צריך לכתוב הזמן בגט כיצד בכך וכך בשבת כך וכך לירח פלוני כך וכך לחשבון פלוני, ולדעת רש"י אין צריך לכתוב כ"ז אף לכתחילה וסגי בכך וכך לשבוע, וא"כ נראה לכאורה דפליג על רש"י, ומנושב קושית הב"ש דא"ל דחששו לכתחלה לדעת הטור.
אבל הנראה לפע"ד דדעת כל הראשונים ז"ל שווין בזה ואין שום פלוגתא ביניהם, על פי מה שכתב הב"ת בתחלת הסימן דגם הטור ס"ל דכשר לכתחלה דכן משמע בסוגי' דאם לא כן לא פריך מידי מה הועילו חכמים בתקנתן, ואך אפ"ה הצריך הטור לכתוב כל אלו הזמנים למצוה מן המובחר יעיי"ש. הנה חזינן דעשה חילוק בזה בין מותר לכתחילה ובין מצוה מן המובחר, ויעיין טו"ז או"ח הל' ר"ה סימן תקפ"ו ס"ק א' בדיני שופר שביאר שם ג' חלוקים וחלוקה הג' כשר לכתחילה, ומצוה מן המובחר אינו מג' החלוקים, דמצוה מן המובחר אינו נכנס כלל בגדר הדין אלא זהירות יתירה, ולכן אף מה שמותר לעשות לכתחלה עדיין י"ל שאינו מצוה מן המובחר יעיי"ש, ולבן כיין שסובר הב"ח שמלשון הש"ס הכרח שמותר לכתחלה לכתוב בלא אלו הזמנים, העמיד בדברי הטור שכוונתו רק למלוה מן המובחר, ומ"ש הטור ע"ז שחכמים תקנו לכתוב אף שלא הי' התקנה על כל אלו הזמנים, מ"מ כולהו בחדא מחתא מחתינהו כי גם מה שהוא מצוה מן המובחר הוא מיסוד תקנה זו שראינו שחששו על דבר גדול שלא להרבות ממזרין בישראל ח"ו, ובירושלמי פ' השולח מבואר שעשו תקנה זו בשביל מעשה שהי' שא' עשה כן לחפות על זנות ר"ל, ולכן אף באלו הזמנים שלא עשו התקנה לפי הכלל שבידינו שלא לחוש למיעוטא ומותר אף לכתחילה, מ"מ מצוה מן המובחר לעשות בכל אופן ואופן שלא יהי' אפשרות להרבות ממזרין בישראל, וכעין שכתב הרמב"ם ז"ל פט"ו מהלכות אבות הטומאה הל' ט' אף שספק טומאה ברה"ר טהור כשיבא לשאול אומרים לו אם טבלת אין בכך הפסד אם טבל הר"ז משובח, ומעתה אף רש"י ז"ל שסובר שמותר לכתחלה עדיין י"ל שאיכא מצוה מן המובחר כדעת הטור, ומיושב היטב גם לשון הרמב"ם ז"ל שכתב כשר בשביל שהוא אורחא דמילתא כדברי הב"י, דכיון שהוא מצוה מן המובחר בוודאי דאורתא דמילתא של סופרי הדיינים לעשות כמצוה מן המובחר. ונמלא דעת כל הפוסקים שווין שמותר לכתחלה, אלא שמצוה מן המובחר לכתוב כל אלו הזמנים, ולק"מ קושיית הב"ש למה לא התקינו על חודש אייר שלא להזכיר שם החודש, כי לא רצו לתקן שלא לעשות מצוה מן המובחר בענין גדול הנוגע לטהרת משפחות שבישראל.
ולשון הריב"ש בתשובה סימן קי"ז והובא בקצרה בב"ש ס"ק י"א, וז"ל עיקר הזמן שכותבין בגט ושתיקנו חכמים הוא יום החודש וכו' אבל באיזה יום מן השבת זה לא מעלה ולא מוריד ואין זמן כחוב בתורה שיהיה ליום השבת יעיי"ש, וזה פלא גדול מה שהביא לזה ממה שלא נכתב בתורה זמן ליום השבת הלא מיירי מהזמן שתקנו בגיטין בשביל זנות או פירות, ואין לזה שום שייכות במה שנכתב בתורה, ואף בשאר שטרות. ולהנ"ל אפשר דבמה שסתם הריב"ש וכ' לא מטלה ולא מורוד, כלל הכל, שאין שום מעליותא בכתיבת יום השבת, שלא נטעה לומר דאף לולא הטעמים שכ' חכמים בגיטין יש בזה מצוה מצד אחר לזכור יים השבת, לכן כלל הכל בדרך אגב שלא מעלה ולא מוריד, ועל זה שפיר הביא ממה שלא נכתב בתורה זמן ליום השבת, וכאשר כתבתי למעלה, שהקב"ה שומר משמרתה של תורה, ואלו היה מצוה בדבר הי' נכתב כן בתורה"ק,ושארו הזמנים שנכתבו בתורה הוא בשביל שיש צורך לידע אלו הזמנים, אבל באותו הזמן שלא ראתה התוה"ק שום צורך לא מעלה ולא מוריד לכתוב, ועדיין לשונו צע"ג שקיצר כ"כ.
ועכ"פ מכל הנ"ל יש לנו חבילות ראיות שאין שום סרך מצוה בכתיבת סדר הזמנים כשאין צורך לכתבם, ואף בגיטין א"צ לפרט השנה והחודש והשבת והיום אפילו לכתחלה, אלא שבנימין הוא מצוה מן המובחר כמו שהביא הטור ע"ז הטעמים שזכרו חכז"ל בתקנתם, ובוודאי שחלילה לשנות בגיטין ממה שכבר נהגו בדקדוק נוסח הגט, אבל בשאר מכתבים לא מעלה ולא מוריד.
וה' ירחם ויחדש עלינו הזמנים לטובה, ובמהרה יקוים בנו בעתה אחישנה בב"א.
הנ"ל