דברי יואל על התורה/דברים/כי תבא

והיה כי תבוא אל הארץ אשר די אלקיך נתן לך נחלה וגו', דרשו רז''ל בספרי עשה מלוה זו, שבשבילה תכנס לארץ, והקשה ההפלאה ז''ל דהרי לא נתחייבו ישראל בבכורים, אלא לאחר ירושה וישיבה, א''כ לא שייך לומר בשכרה תכנס לארץ, שהרי כבר נכנסו ע''כ קושיתו, גם יל''ד על שנוי הלשון שבפסוק נאמר תבוא אל הארץ, ולשון הספרי תכנס לארץ. ב) ולקחתם מראשית כל פרי האדמה אשר תביא מארצך וגו', הקשה מהרי''ן חביב ז''ל דהרי כל שבעת המינים חייבים בביכורים, ורובם פירות האילן הם, ולמה יאמר הכתוב פרי האדמה, ואע''ג דאמרי' במס' ברכות (דף מי ע''א) בירך על פירות האילן בורא פרי האדמה ילא, ואמרי' שם דמתני' רי יהודה הוא, דעיקר אילן ארעא היא, אבל עכ''פ לכתחילה לד''ה בעינן ברכה מבוררת ולברך פרי העץ, וה''נ יאמר הכתוב לשון מבורר, והו''ל להזכיר גם פרי העץ.

ג) ושמחת בכל הטוב אשר נתן לך ד' אלקיך, במס' בכורים (פ''ג) מכאן אמרו אין קורין מקרא בכורים אלא בזמן שמחה, מעצרת ועד החג וכוי, ובמדרש ושמחת בכל הטוב, אין טוב אלא תורה, לפיכך משה מזהיר את ישראל עשר תעשר, וצ''ב דבפשטות מיירי קרא במצות בכורים, ולהלכתא אתי' ללמוד ואין קורין אלא בזמן שמחה, ולמה אפקוהו ממשמעותי' לדרוש על תורה, גם מה ענין מעשר לבכורים.

ד) אחך שגמר פרשת הבכורים, אמה''כ כי תכלה לעשר את מעשר תבואתך וגוי, ראוי להבין קישור סמיכת הפרשיות להדדי, ויותר ראוי להיות פרשת וודוי מעשר בפרשת ראה, אלל עשר תעשר שהוא מקומה של מלות מעשר, וגם נאמר שם מלות ביעור מקלה שלש שנים תוציא את כל מעשר תבואתך, והול''ל שם גם מלות וודוי מעשר שהוא אחר הביעור.

ה) עשר תעשר . דרשו חז''ל (שבת קי''ט) עשר בשביל שתתעשר, ראוי להבין היתכן שיהי' מצות התורה, לעשות ע''מ לקבל פרס, והגם שבמצות מעשר מותר לד''ה עמלקיים, כמשהי'כ בחנוני נא בזאת וגו', אבל לא יתבן שיהי' הצווי ע''ד כך. ו) איתא בתנחומא פי ראה (סי' י''ח) עשר תעשר את כל תבואת זרעך וגוי, אם זכיתם סוף שהם יוצאין לזרוע השדה, ואם לאו סוף שהיוצא השדה מתגרה בכם, זה עשו דכתיב בו, וילך עשו השדה לצוד ליד להביא עכ''ד המדרש, וצ''ב הכוונה. ז) ואמרת לפני די אלקיך הטיתי הקדש מן הבית וגוי לא עבר'תי ממצותיך וגו' עשיתי ככל אשר צויתני, ולכאורה הוא פלא דלא מלינו בשום מלוה, שתחייב התוה''ק להתפאר ולהשתבח א''ע לפני הבוי''ת, שעשה וקיים ככל מלותיו אשר צוויתני, זולת במלוה זו של וודוי מעשר, וטעמא בעי, גם קראוה חז''ל בגמ' וודוי מעשר, ולכאורה אין זו נראה הוידוי כלל, אלא התפארות ושבח, - גם הרי מצינו בגמי ברכות (יי ע''ב) בחזקי' על שתלה בזכות עצמו, ואמר זכר נא את אשר התהלכתי לפניך תלו לו בזכות אחרים, והיתכן שלותה התוה''ק במלוה זו לתלות בזכות עצמו, כאמרו עשיתי ככל אשר ליוורנו השקיפה ממעון קדשך, והוא פלא.

ח) ובא, אל הכהן אשר יהי' בימים ההם, פרש''י ז''ל אין לך אלא כהן שהוא בימיך כמו שהוא, וכתב הרמב''ן ז''ל ולא הבינותי, כי בענין הזקן ראוי לומר אל השופט אשר יהי' בימים ההם, אע''פ שאינו גדול וחכם כשופטים הראשונים, אשר היו לפנינו מן העולם צריך לשמוע לו, יפתח בדורו כשמואל בדורו, אבל בהקרבת בכורים, למי וביאת אם לא אל הכהן אשר יהי' בימיו עכ''ל הרמב''ן ז''ל, והרא'ים תמה על הרמב''ן וכתב, ואני שמעתי ולא אבין דבריו, דכמו''כ יש למי שמביא בכוריו– לפני הכהן, לומר ארר שאין הכהן הזה לדיק וחסיד, כמו

רומח                דברי                תבוא               יואל

הכהנים הראשונים אשר היו לפניו מן העולם, איני רוצה להביא בכורים לפניו, שאינו אלא כדי להדרו, או כדי לקבל ברכתו וכוי עכ''ל.

אמנם באמת- יש לחלק בין שופט לכהן, דפושט צריך שיהי' בו מעלת החכמה והיראה, ושאר מעלות המנויים בו, וע''כ יש מקום לומר, שאין רוצה בשופט שבימיו, ולטעם זה הוצרך הכתוב ליזהר וללוות שאין לך אלא שופט שבימיך, ושלא לנטות מדבריו ימין ושמאל אבל בכהן המקבל בכורים, לא כתבה תוה"ק תנאי איך שיהי' מעלת הכהן הראוי לקבל בכורים, ואין שום מקום לפעור א''ע ממצות התורה, בטעם שאינו מפורש בקרא, והדרא קושית הרמבי'ן על דברי רש''י לדוכתי', דלמ''ל קרא דאין לך אלא כהן שבימיך, ומה''ת למפטרי' משום כך ממצות –                 בכורים.

ט) להלן בפ' וודוי מעשר לא עברתי ממצותיך ולא שכחתי, פרש"י ולא שכחתי מלברכך על הפרשת מעשרות, וכתבו! המזרחי והגו''א שאין לפרש על נוסח הברכה בפה, שתקנו אנשי כנה''ג לומר על הפרשת מעשרות, שברכת כל המצות אינן אלא מדבריהם, וא''א שכיוון הכתוב לזה, אלא פי' הכתוב שלא שכחתי מלשבחך על הפרשת המעשרות, ר''ל שנתתי המעשרות לשם הקב''ה ונתתי אותם באהבה, ושבחתי עליו להקב''ה, וכתב הרא''ם דממה דאיתא בספרי ובמס' מע''ש (פ''ה מי''א) לא שכחתי מלברכך ומלהזכיר שמך עליו, נראה כמו שפירשנו בדברי רש''י ז''ל, שאין הכוונה על נוסח הברכה, עכת''ד ז''ל.

אולם התויו''ט במשנה דמע''ש הנ"ל, הקשה עליהם קושיא עלומה, דאדרבה מהך משנה מבואר, דכוונת הכתוב על נוסח הברכה, דבמס' ברכות (דף מ' ע''ב) מייתי לה להך מתני', אפלוגתא דרב ור''י, ומייתי רב סייעתא מני' דכל ברכה שאין בה הזכרת השם אינה ברכה, דתניא ולא שכחתי מלהזכיר שמך עליו, ואילו מלכות לא קתני, ור' יוחנן דס''ל דכל ברכה שאין בה מלכות אינה ברכה, מגיה בברייתא זו לומר, תני ולא שכחתי מלהזכיר שמך ומלכותך עליו עיי''ש, מבואר דכוונת הכתוב ולא שכחתי מלברכך, על נוסח הברכה קאמר, וכן הוא בהדיא ברש''י במס' ברכות הנ''ל, ולא שכחתי מלברכך ברוך אשר קדשנו

במצותיו וצונו להפריש תרומה ומעשר, אלא ודאי הנכון, דרש''י בפי' עה''ת נוסח הברכה קאמר, ואע''ג דמדרבנן הוא אסמכוה אקרא, דמי גריעא ברכה לאסמוכה אקרא, משאר דברים דרבנן שהסמיכום על המקראות עכת''ד התוי''ט זלל''ה.

אמנם נראה להביא ראי', דדברי הרא''ם והגו''א צודקים, דמה דאמרי' בכ''מ אסמכוה רבנן אקרא, היינו היכא דאין הכתוב מיותר, אז אפשר לומר דקרא לאו להכי אתא, ומדרבנן הוא ואסמכוה אקרא, אבל כאן ולא שכחתי מיותר לגמרי, דכבר מנה הכתוב כל מילתי' דמעשר, לא אכלתי באוני וכוי, ועכ''ח מה שדרשו חז''ל ולא שכחתי מלברכך דרשא גמורה היא, דאי נימא דקרא לאו להכי אתא, ואסמכתא בעלמא היא, א''כ הקרא מיותר, ומעתה צודקים דברי הרא''ם והגו''א דא''א שכוון הכתוב על נוסח הברכה, דאיך יבוא הכתוב לחייב דבר שהוא מדרבנן, אלא כוונת הכתוב על הודי' בלב והוא מדאורייתא.

עוד אפשר להביא קלת סמך ראי' לדבריהם, דסתם הכתוב ולא שכחתי, ואיני יודע שכחה זו מה היא, אבל שכחה האמורה בכ''מ הוא בלב, כמ''ש בזכירת עמלק לא תשכח בלב וכן בכ''מ, וכמו''כ כאן על שכחת הלב כיון הכתוב, שלא שכחתי להודות בלב על הפרשת המעשרות, אבל א''כ הדרא קושית התוי''ט לדוכתי' דהרי מבואר בגמ' דברכות הנ''ל, דרב ור''י למדוה להאי קרא על נוסח הברכה כנ''ל. י) עשיתי ככל אשר צויתני צ''ב מה בא הכתוב להוסיף, וכל אלה שנפרטו לעיל בכלל הצווי הם.

יא) השקיפה ממעון קדשך מן השמים וגו', ארז''ל והובא ברש'יי פ' וירא עה''פ וישקיפו, כל השקפה שבמקרא לרעה, חון מהשקיפה ממעון קדשך, שגדול כח מתנות עניים שהופך מדת הרוגז לרחמים, ראוי להבין למה כתבה תוה''ק לשון השקפה שהוא לרעה, ויצטרך להפכו הרי כיון שקיים מלות מתנות עניים, ואמה''כ עשיתי ככל אשר צויתני, יאות שיאמר הכתוב לשון שהוא מבורר לטובה. יב) השקיפה ממעון קדשך מן השמים, צ''ב דמלות מן השמים מיותר, וידוע דהשראת

דברי                תבוא               יוא ל               קמט

שכינתו ית' בשמים, והגם שמלא כל הארץ כבודו יתי, אבל בעולמות העליונים השראת שכינתו ית' בבחי' גבוה יותר, וכי צריך הכתוב להגביל המקום אתמהה. יג) וברך את עמך את ישראל, צ''ב הכפל את עמך את ישראל, ויספיק באי מהם, גם כפל מלת את צ''ב, וידוע דאתין וגמין רבויין הן, ומה בא לרבות, גם כל הפרשה מדבר בלשון יריד, וסיים בלשון רבים וברך את עמך את ישראל אשר נתת לנו כאשר נשבעת לאבותינו וגו' וטעמא בעי.

יד) להלן בפרשה אלה יעמדו לברך את העם על הר גריזים וגו", ואמרז''ל במס' סוטה (דף ל''ב ע''ב) הפכו פניהם כלפי הר גריזים ופתחו בברכה, ברוך האיש אשר לא יעשה פסל ומסכה וכוי, הפכו פניהם כלפי הר עיבל ופתחו בקללה וכוי, ראוי להבין דבפסוק לא נמנו אלא י''א ארורים, וחז''ל למדו (שם ל''ח ע''ב) מהיקש דמה קללה בכלל ופרט, אף ברכה נאמרה בכלל ופרט, ומה קללה בלה''ק אף ברכה, וכן כל ענין של ברכות נלמד מן הקללות עיי''ש, ולכאורה מן הראוי שיאמר הכתוב הברכות בפירוש, והקללות ילמדו מכללן, והשי''ת חפץ בברכתן של ישראל, ומ''ט הסתירן הכתוב.

טו) ק''ז הישמח משה זלל''ה בפ' ראה ההיא קושיא בשם ס' כתנות אור עפימ''ד בילקוט פ' תולדות ובפ' בלק, כי יצחק שהי' אוהב את ישראל פתח בקללה וסיים בברכה, אורריך ארור ומברכך ברוך, ובלעם שהי' שונא את ישראל פתח בברכה וסיים בקללה, מברכיך ברוך ואורריך ארור, ולפי''ז יקשה דמשרע''ה שהי' אוהב ישראל למה סיים בקללה, באמרי ראה נתתי לפניכם היום ברכה וקללה, ותירץ עפי''ד רש''י ז''ל את הברכה אשר תשמעו על מנת אשר תשמעו, ועכ''ח נאמרו על תנאי, ומשפט התנאי להיות הן קודם ללאו, ולכך פתח בברכה עיי''ש, וכמו''כ קשה כאן מדוע פתחו בברכה, ועוד יותר יקשה שהברכה לא נכתבה כלל, והעלימו הכתוב ונלמד מהיקש הקללות וצ''ב.

טז) נם ראוי להבין השנוי שבין פ' תוכחה שבתו''כ, למה שנאמרה במשנה תורה, דבפ' בחקתי אחר סיום התוכחה כתיב אלה החקים והמשפטים והתורות וגו' בהר סיני, ופרש''י והתורות תושב''כ ושבע''פ, מגיד שכולם נתנו למשה מסיני, ולא הוזכר

כריתת ברית על התוכחה, ובתוכחות שבמשנה תורה כתיב, אלה דברי הברית אשר צוה ד' את משה לכרות את בנ''י מלבד הברית אשר כרת אתם בחורב, ונלמד שגם על התוכחות שבתו''כ הי' כריתת ברית עליהם, אבל מ''ט העלימו הכתוב שם, ונזכרה רק כאן במשנה תורה.

יז) בזוה''ק דקדקו דלמה בתוכחות שבתו''כ סיים בדברי נחומים, ואף גם זאת בהיותם בארץ איביהם לא מאסתים ולא געלתים וגו', ולא נזכרו דברי נחומים בתוכחות שבמשנה תורה וטעמא בעי, ועייש''ד.

יח) נם צ''ב מ''ש אלה דברי הברית, וידוע דכ''מ שנא' אלה פוסל את הראשונים, ומה פוסל הכתוב כאן, והרי הכריתת ברית היי על כל התורה והמלות, כפרש'יי כאן שקבלו עליהם את התורה באלה ובשבועה.

יט) החתם סופר זלל''ה דקדק במשה''כ בסוף התוכחה ונהחתם מעל האדמה אשר אתה בא שמה לרשתה, והרי כבר הזכיר גזירת הגלות, באמרו יולך ד' אותך ואת מלכך וגוי, אל גוי אשר לא ידעת וגו', ולמה הכפיל הכתוב מה שכבר נאמר, גם ראוי להבין השנוי שבכ''מ נאמר אל הארץ אשר אתה בא לרשתה, וכאן אמר על האדמה וגו'. כ) להלן בסוף הפרשה ולא נתן ד' לכם לב לדעת וגו' עד היום הזה, פרש''י להכיר את חסדי הקב''ה ולהדבק בו, עד היום הזה וכוי, שאותו היום שנתן משה ספר התורה לבני לוי וכו', באו כל ישראל לפני משה ואמרו לו, אף אנו עמדנו בסיני וקבלנו את התורה וכו', ושמח משה על הדבר, ועל זאת אמר להם היום הזה נהייתה לעם וגוי, היום הזה הבנתי שאתם דבקים וחפצים במקום, ד''א ולא נתן ד' לכם לב לדעת עד היום הזה, שאין אדם עומד על סוף דעתו של רבו וחכמת משנתו, עד ארבעים שנה, ולפיכך לא הקפיד עליהם המקום עד היום הזה, אבל מכאן ואילך יקפיד.

וכתב הרא''ם ז''ל דלשני הפירושים שברש''י, מ''ש ותבאו אל המקום הזה וגו', אין הכוונה אל המקום, אלא פירושו אחר שבאת אל המדריגה הזאת, להשיג מחכמתו יתי וחסדי המקום, מעתה הזא