ויואל משה/הקדמה
~ הקדמה~
היות כי בעונותינו הרבים בשנים האחרונות סבלנו צרות רבות ומרורות כלענה, אשר לא היתה כזאת לישראל מאז היה לגוי, ולולא ה' הותיר לנו שריד וגו', אך בחמלת ה' יתברך שמו נשארנו מתי מספר בתכלית המיעוט, לא מעט מהרבה אלא מעט מן המעט, בשביל שבועתו של הקדוש ברוך הוא שנשבע לאבותינו שלא יכלה זרעו ח"ו. גם נתקיים בעונותינו הרבים במלוא מובן המלה מה שאמר הכתוב (דברים כ"ח, נ"ט) והפלא ה' את מכותך וגו', הפלא ופלא ואבדה חכמת חכמיו ובינת נבוניו תסתתר (ישעיה כ"ט, י"ד), חכינו, לעת מרפא והנה בעתה (ירמיה ח', ט"ו), ועדיין לא באנו אל המנוחה ואל הנחלה. לבבינו נשבר בקרבנו לשברי שברים ואין לנו במה להתנחם ולהתחזק, אלא עינינו צופיות למרום בכליון עינים ודאבון נפש, עד ישקיף וירא ה' משמים, יראה בעניינו וירפא את לבבנו הנדכה והנכאב, ברוב רחמיו יתברך שמו.
והנה מלפנים בישראל בכל הדורות כשהגיעה עת צרה ליעקב, חקרו ודרשו מה זה ועל מה זה, איזה עון גרם להביא לידי כך, לשים לב לתקן ולשוב אל השם יתברך, כדמצינו בקראי ובתלמוד. וכן אחר גלות שפאניא חיבר הקדוש החסיד ר' יוסף יעב"ץ ז"ל הספרדי ספר אור החיים מיוסד על כך, לחקור אחר העוונות שגרמו אז הצרה והגלות. וזקני החוות דעת זלה"ה (בהקדמת פירושו למגילת איכה) כתב גם כן שאין תועלת לספר הצרות והיגונות אלא אם יספר גם סיבת הצרות שאירע לו למען ישמור עצמו מהסיבות המביאות לידי הצרות, ולכן פירש שם כל מגילת איכה בדרך זה, שבכל מקום שמזכיר הצרה מזכיר גם כן החטא שהיא הסיבה שהביאה את הצרה הזאת, למען נשוב אל ה' בכל לבבינו ולא יוסיף לדאבה אותנו, זה תוכן דבריו ועיי"ש.
ועכשיו בדורנו זה אין צריכין לחפש ולבקש במטמונים את העון שהביא עלינו את הצרה הזאת, כי הוא גלוי ומפורש בדברי חז"ל (כתובות קיא.), שהגידו לנו זאת בפירוש, שלמדו (שה"ש ב', ז') מקראי שעל ידי העברה על השבועות שלא לעלות בחומה ושלא ידחקו את הקץ חס ושלום אני מתיר את בשרכם כצבאות וכאילות השדה. ובעונותינו הרבים כן היה, המינים והאפיקורסים עשו כל מיני השתדלות לעבור על השבועות הללו לעלות בחומה וליקח מעצמם ממשלה וחירות קודם הזמן, שזהו דחיקת הקץ, והמשיכו לבות רוב בני ישראל לרעיון הטמא הזה. ואיתא במכילתא פרשת יתרו לא תשא למה נאמר, לפי שהוא אומר ולא תשבעו וגו', אין לי אלא שלא ישבע, מנין שלא יקבל וכו', משקבלת עליך להשבע הריני לך לדיין כי לא ינקה וכו'. ופירש שם במרכבת המשנה, שמזה נראה שדנין בשבועה גם על המחשבה כמו בעבודה זרה, ולא אימעוט אלא מקרבן, והביא כן מרבינו יונה אלא שכתב אחר כך דמדהשמיט הרמב"ם דין זה שמע מינה דאינו אלא אסמכתא, ועדיין צריך עיון, ולא עת להאריך בזה.
אולם בענין זה לא היה רק מחשבה בלבד, שנצטרך להסתפק אם דנין על מחשבה, אבל נעשו מעשים רבים ועצומים לפעולה המרה הזאת, בתחבולות ואופנים שונים להביא לידי כך לעבור על השבועות הללו. וזה פשוט שכל אופני הפעולות שעושין בזה הוי העברה על השבועה, וכמו שרואין שכתב הרמב"ם ז"ל באגרת תימן על אחד שאמר על עצמו שהוא משיח, והתלקטו אליו איזה אנשים והזהיר אותם טובא שהיא סכנה גדולה, שכשיתוודע למלכות יהיו מזה צרות גדולות רחמנא ליצלן. גם הזהיר אותם שם בזה שלא לעבור על השבועות, וכתב טעם השבועות בשביל שידע שלמה ברוח הקודש שתפצר להתנועע בלא עתה הראוי ויאבדו בשביל זה, ויבואו עליהם צרות יעיי"ש.
ומבואר מזה שידע הרמב"ם ז"ל שלא יעלה בידם מאומה אלא צרות, מכל מקום חשב זאת להעברה על השבועות, כי השבועה שלא ידחקו את הקץ, היא שלא לעשות שום פעולות לדחוק את הקץ, וממילא כל פעולה שעושין בזה, אף שלבסוף יעלה בידם חרס, מכל מקום בהפעולות והמעשים שעשו בזה לבד עברו כבר על השבועה. ועל כל פנים אין לדמות זה למחשבה גרידא, שלדעת המרכבת המשנה במכילתא שם אינו אלא אסמכתא, כי עשיית פעולות ודאי הוי מעשה נגד השבועה, ולא רק מחשבה בעלמא.
ומבואר בגמרא (שבועות לט.) בכל העבירות שבתורה נפרעין ממנו, ובשבועה ממנו וממשפחתו ומכל העולם כולו. וחזינן בזה חומר העונש בשבועה שמגיע לכל העולם כולו באשמת היחיד שעבר אשבועה. ומכל שכן בזה שנעשו מעשים רבים בהמון בריות עד שבימים האחרונים כמעט רוב ישראל סייעו בפעולות שלהם באופנים שונים, המביאות לעבור על השבועות, וגם נעשה בפרהסיא לעיני כל ישראל, ומועטין הן שזכו לעשות מחאה כראוי. ועל כן באה עלינו הצרה הזאת, מה שאמרו חכמינו ז"ל (כתובות קיא.) בפירוש שנעשו מופקרים כצבאות וכאילות השדה רחמנא ליצלן, ואין פורעניות באה לעולם אלא בשביל הרשעים ואינה מתחלת אלא מן הצדיקים. ואלו לא היה בישראל אלא אותו העון בלבד, הלא הוא ברור ומפורש בדברי חכמינו ז"ל (שם) העונש המר מה שהיה.
וכן בבני אפרים שהיו צדיקים וקדושים, ואך בשביל אותו העון שיצאו מהגלות לפני הזמן, נעשה עמהם מה שנעשה באמצע הילוכם, ואמרו חכמינו ז"ל (מדרש רבה שה"ש ב', ז') שזה היה בשביל שעברו על השבועה, אף שלא עברו בזדון, כי אם על ידי טעות, שטעו בחשבון. וכן בבן כוזיבא שהיה אז הדור מלא תורה וקדושה עד להפליא, ונענשו בהרג רב רחמנא ליצלן יותר ממה שהיה בשעת החורבן, כמבואר בכמה מקומות בדברי חכמינו ז"ל (עי' בסדר הדורות ערך בן כוזיבא) ובירושלמי (הובא ברא"ש ברכות פ"ז סי' כ"ב עי' במעדיו"ט) שאז נגדעה קרן ישראל ואינו עתיד להחזיר עד שיבוא בן דוד. ומבואר במדרש רבה שיר השירים על הכתוב השבעתי אתכם וגו' (שה"ש ב', ז'), שלכן נכלו בימי בן כוזיבא, לפי שעברו על השבועה, ונוכל להתבונן מזה עד כמה גדול העונש בהעברה על שבועה זו.
ובגמרא (יבמות עח:) על הכתוב ויהי רעב בימי דוד שלש שנים שנה אחר שנה ראשונה אמר להם שמא עובדי עבודה זרה יש בכם דכתיב ועבדתם אלהים אחרים וגו' ולא יהיה מטר [וגו'], בדקו ולא מצאו, שניה אמר להם שמא עוברי עבירה יש בכם דכתיב וכו' בדקו ולא מצאו, שלישית אמר להו שמא פוסקי צדקה ברבים יש בכם ואין נותנין דכתיב וכו' בדקו ולא מצאו וכו' שאל באורים ותומים והשיבו לו אל שאול ואל בית הדמים. ונתקשה בזה הרי"ף בעין יעקב בכמה קושיות, ועיקר הקושיא היא למה לא שאל מיד באורים ותומים והיה נפסק הרעב מיד כמו שהיה אחר ג' שנים ולמה הוצרך להמתין ג' שנים בבדיקה אחר הג' עבירות וסבלו ישראל ג' שנים רעב מחמת חסרון הידיעה שלא נודע מה לתקן בשביל שלא שאל מיד באורים ותומים. והמהרש"א כתב דלפי דעתו שהיה בהם חטא עבודה זרה או גילוי עריות או צדקה דבר שאינו תלוי במלכות לא שאל באורים ותומים דאין שואלין באורים ותומים אלא למלך דהיינו דבר התלוי במלוכה. ועדיין אינו מובן שהרי לא ידע אם יש בהם מאלו השלש עבירות כמו שהוכיח סופו על תחלתו שבדקו שלש שנים ולא מצאו ולא היה אלא חסרון ידיעה וספק כמו שאמר הלשון שמא יש בכם ואם כן היה להסתפק גם כן שמא הוא דבר התלוי במלוכה כמו שהאמת היה כן, ובכל דבר ספק שואלין באורים ותומים ולמה היה צורך לסבול שלש שנים רעב ולא ישאל באורים ותומים עד אחר שבדקו ולא מצאו מאלו השלש עבירות. וברי"ף שם האריך בזה ותמצית דבריו דכל זמן שהיה ספק אם אין בהם מאלו הג' עבירות שמבוארין בקרא שבסיבתם בא רעב צריך לתלות במה שמבואר בקרא יעיי"ש באריכות דבריו. ועדיין צריך עיון ואינו מובן כל כך.
ועל כל פנים חזינן דבכל עת צרה שלא תבוא אף בזמן שהיה אורים ותומים תלו ראשית במה שמבואר בקרא ולא שאלו גם באורים ותומים. והנה לא מצינו בקראי עונש רע ומר נורא ואיום כזה של אני מתיר בשרכם הפקר ממש כצבאות או כאילות השדה זולת על אותו העון של העברה על הקץ ועל השבועה כמו שהוא בקרא (שה"ש ב', ז') דהשבעתי אתכם וגו' וכדרשת חכמינו ז"ל (כתובות קיא.), ולא הגיע כזאת לישראל מאז היתה לגוי זולת בדורנו בעונותינו הרבים שלא היה גזירת שמד ולא שום טעם וסיבה אלא הותר דמם והופקר ממש כצבאות וכאילות השדה ולא נודע מה זה ועל מה זה, אלא הוא הדבר המבואר בקרא רק על עון העברה על אותן השבועות, ואם כן הכתוב מעיד שהוא הגורם, ואין איש שם על לב.
ועיין רמב"ן פרשת תשא (שמות לב, לה) בכמה פסוקים שבעון העגל שהמשתחוים והזובחים להעגל היו מועטים אלא שרוב העם חטאו במחשבה ועל כן היה הקצף חס ושלום לכלותם, ופירש עוד דברי הכתוב ויגוף ה' וגו' על אשר עשו את העגל שלא היו מן המשתחוים והזובחים לו אבל היו מן העושים אותו כלומר מן הנקהלים על אהרן והמביאים לו הזהב, והביא על זה דברי התרגום על דאשתעבדו לעגלא, והרי שלא היה הקצף בעון העגל בעבור המועטים שעבדו לו במעשה בזבוח והשתחויה, אלא בשביל המרובין שהיו מסייעין לעשייתו, הן במה שנקהלו עמם או בנתינת הזהב וכדומה, כי חשבו זה לדבר טוב שיהיה מנהיג ומורה דרך במקום משה לשם ה', כמו שהאריך בזה הרמב"ן (שם א') והאבן עזרא ובעלי התוספות ושאר הראשונים ז"ל.
וכמו כן היה בהעגל המר הזה של עשיית מלוכה טרם ביאת המשיח שזה כמה שנים שהתחיל הרעיון הטמא הזה על ידי הציונים ונעשו פעולות נמרצות באופנים שונים לתכלית העברה על אותן השבועות, ובעונותינו הרבים רוב העם שבכל הכתות היו אמצעים לסייע לזה כי גם מהכשרים שבישראל אף מאותן שלחמו הרבה עם הציונים עבור מעשיהם בהריסת הדת ומינות וכפירה רחמנא ליצלן אבל בעצם הרעיון הטמא שלהם של יציאה לחירות ועשיית מלוכה טרם ביאת המשיח שזה הוא העיקר של השורש פורה ראש ולענה בזה נתפסו הרבה כשרים מישראל כי גדול כח היצר המסמא עינים בזה ולא שמו על לבם, והיה סיוע לדבר הרע הזה מרוב העם מהם במעשה ומהם בדיבור באופנים שונים ומשונים אשר טח עיניהם מראות כי בנפשם הוא. ואין ברצוני להאריך בפרט זה לבארו על בוריה אבל המתבונן יוכל לידע האמת.
ובמעל עכן היה הקצף על כל ישראל בשביל אחד יען שלא מיחו בו כראוי, ומכל שכן בזה שהתפשטה הצרעת ברוב ישראל בעונותינו הרבים, וקודשא בריך הוא לא עביד דינא בלא דיינא שהיה בעון הנורא הזה אותו העונש המבואר בקרא על העברה על השבועות הללו. ולפי מה שאכתוב אם ירצה השם בפנים באורך יתבאר שיש בעצם הרעיון של קבלת ממשלה לישראל בעצמם לפני ביאת המשיח, מינות וכפירה בדרכי השם יתברך, כי אך הוא יתברך שמו המשעבד והגואל, אפס בלתו יתברך שמו גואלנו לימות המשיח. וענין שיש בו מינות וכפירה רחמנא ליצלן, זה ודאי פוגם אף במחשבה, כי מינות חמור מעבודה זרה, כמבואר בגמרא (ע"ז כז.) וברמב"ם (פי"ב הל' רוצח ושמירת נפש הל' ט') כנודע, ומכל שכן כשנעשו מעשים רבים בישראל בזה, בעונותינו הרבים.
אמנם זאת ועוד יותר, כי הכתות האלה שהמשיכו ברעיון הטמא הזה להקים להם מדינה לפני הזמן בלי תורה, המשיכו את בני ישראל למינות ואפיקורסות נוראה אשר לא היתה כמוה מיום הוסדה הארץ, כי אף אומות העולם עובדי עבודה זרה מאמינים בהשם יתברך שהוא הסיבה הראשונה, אבל אלה הרשעים כופרים בעיקר, ובתחילה ממשיכים הלבבות במה שתאוה היא לעינים, להיות ככל הגוים עם וממשלה כמו האומות, ושוב נמשכו אחריהם גם בעיקר הרעיון דלית דין ולית דיין חס ושלום אלא הכל תלוי בזרוע בשר וכלי זיין. ואין צריך להאריך בזה כי נודע בחוש המהפכה הנוראה שהסבו הכתות האלה, שנהפכו למינות רחמנא ליצלן כמה מדינות ונפרץ כח המינות במלואו בהרבה בתי בני ישראל הכשרים עד אין שיעור, וממש מספר גדול של מיליונים מישראל נפלו על ידם ברשת המינות רחמנא ליצלן.
ועל ידי שהצטרפו עמם גם כתות שאומרים שמטרת וכוונת התחברותם אליהם הוא בכדי לתקן ולהביא בתוך המינים גם דרך התורה, זה היה הסרסרות להמשיך מבני ישראל הכשרים לספחם אל הרעיון הטמא הזה של הקמת המדינה בחשבם שיש שם גם מתקנים ופועלים בשביל התורה, ושוב אחר כך נופלים ברשת המינות לגמרי על ידי הגשר של הדתיים הנספחים אל הציונים. ומינות כזאת בודאי פוגם במחשבה. וכל החושב לנטות אחר הכתות האלה נופל במחשבה לרעיון שיש בו מעיקרי ושרשי המינות רחמנא ליצלן, אף שאינו מרגיש בתחילת מחשבתו, אבל היא סוף מעשה במחשבה תחלה.
כללו של דבר מלבד עון החמור של העברה על השבועה, עוד טמאו את בית ישראל בזוהמת המינות והכפירה רחמנא ליצלן, ואין תימה מה שהיה החרון האף הגדול הזה ויצא הקצף מלפני ה', כמו שהזהיר הכתוב בפרשת נצבים. ואף בשעת החורבן נהרגו גם חסידי עליון בעון החוטאים ומחטיאים בעונותינו הרבים והיה החרי אף נורא עד מאד. {מלבד שהציונים בעצמם עשו גם פעולות פליליות להביא את כל הרעה, בחושבם שעל ידי זה קל יהיה להם יותר להשיג מטרתם של מלוכה וממשלה, וקוו להבנות מחורבן עמנו, וכתבתי קצת מזה בפנים הקונטרס, אבל לא ראיתי להאריך בזה כי צריך לזה קונטרס מיוחד לברר הכל בראיות והוכחות ברורות, ולא באתי בקונטרס זה אלא לברר דעת תורה}.
והנשארים מבני ישראל שהשאיר הקדוש ברוך הוא בעבור שבועתו שלא יכלה זרעו, נענשו גם כן בעונש קשה ומר, במה שהצליח מעשה שטן להשיג מלכות המינות לנסות את ישראל בנסיון עצום כזה, ומבואר באבן עזרא פרשת ראה על הכתוב (דברים יג, ג-ד) ובא {אליך} האות והמופת וגו' כי מנסה ה' וגו' והטעם שמנסה ה"א הוא בעבור שהניחו אותו ולא המיתוהו. ומבואר מזה שהנסיון הקשה הבא מהצלחת נבואה כזו שיבוא האות והמופת הוא עונש לישראל בעבור שהניחוהו להגיד נביאות כאלה, ומכל שכן כשרוב ישראל מסייעים לכתות אלו, שזה נותן כח לס"מ להראות האות והמופת. וכן כתב גם האור החיים הקדוש פרשת יתרו על הכתוב (שמות כ', ג') לא יהיה לך שבאמצעות העובד הוא ממציא הויה אחר שהיא אלהים מה שלא היה כן קודם.
והניח הקדוש ברוך הוא את הציונים לנסות בם את ישראל, אבל בעונותינו הרבים רובא דרובא לא עמדו בנסיון הקשה הזה, כאשר היה בימי בית ראשון שהיה נסיון קשה בעבודה זרה, עד שבימי גדעון לא היה אלא שלש מאות אנשים בכלל ישראל שלא כרעו לבעל, ועל ידם היתה תשועה גדולה בישראל, כמבואר בכתובים. ועכשיו בדור השפל הזה של עיקבתא דמשיחא, עדיין לא שמנו לב שכל הצרות והתלאות שהגיעו אלינו היה בסיבת הרשעים האלה. וצריכין לשוב אל השם יתברך ולברוח מהם ומהמונם יותר מהבורח מן הארי הרודף אחריו להורגו, וכל מה דאפשר להציל אפילו נפש אחת מישראל למונעה מחבורתם, יקר הוא עד מאוד שאין לשער ערכו להוציא יקר מזולל.
והמה מהפכים דברי אלקים חיים ותולים הצרות בהשומעים לקול התורה הקדושה, כדרך האפיקורסים מאז ומקדם. ומבואר בירמיה (מ"ד, י"ח) שאמרו הנשים הארורות ומן אז חדלנו לקטר למלכת השמים וגו' חסרנו כל ובחרב וברעב תמנו, ותלו כל הצרות בנביאי ה' המזהירים שלא לעבוד עבודה זרה, וירמיה צוח כי העון גורם כל הצרות ונתבררו אחר כך דברי הנביאים הנאמרים באמת וצדק. ועכשיו כל מי שיש לו מוח בקדקדו יוכל להכיר האמת כי אך עון המחטיאים ברעיון הטמא של הציונות וכל המעשים הנעשים עבור רעיון הטמא הזה הביאו את כל הצרות והתלאות בעונותינו הרבים על בני ישראל, כאשר אכתוב מזה בפנים הספר.
ומובא בנועם אלימלך באגרת הקודש שכשבא אברהם אבינו ע"ה לארץ ישראל ונתהוה רעב בארץ, אמרו יושבי המקום ההוא, מחמת שזה המין בא אצלינו אירע לנו מקרה זה, והלך למצרים כדי להשקיע הדבר שלא יתפשט ביניהם. ובפרט על דורינו זה אמרו חז"ל יראי חטא ימאסו ועוד הרבה מאמרים שהבאתי בפנים, ואין להאריך בגודל השקר של העזות והחוצפה רחמנא ליצלן, והמאמין בהשם יתברך ובתורתו הקדושה יודע האמת.
וזה ברור כי אותו הרעיון המתועב הוא המעכב גאולתינו ופדות נפשינו, כאשר הבאתי בפנים דברי המדרש (ילקוט פרשת בא רמז קצ"א) על הכתוב והיה לכם למשמרת, מי פרע לכם ממדי וכו' מרדכי ואסתר וכו', מי פרע לכם מיון וכו' בני חשמונאים וכו', מי פורע לכם ממלכות רביעית, נטרונא, והיה לכם למשמרת אל תאכלו ממנו נא, לא תבעוניה מהבהבה. ופירש שם הזית רענן (מהמגן אברהם), נטרונא, פירוש שצריכין לשמור ולהמתין, לא תבעוניה מהבהבה פירוש אל תבקשו לאכול אותם בהבהוב, כלומר שאינו צלוי כל צרכו. ומבואר בזה שאין לנו עכשיו זכות אחר לצאת מן הגלות, אלא אותו הזכות לשמור ולהמתין שלא לאכול ח"ו ושלא להנות מגאולה כזאת הבאה קודם הזמן. ואם כן כל אותם הלוקחים חבל בהם ובממשלתם ואוכלים עמהם מהתועבה הנעשית נגד האזהרה של אל תאכלו ממנו נא, הן המה המעכבים את הגאולה.
גם הבאתי דברי הש"ס (סנהדרין צח.) אין בן דוד בא עד שתכלה מלכות הזלה מישראל, ופירש רש"י ז"ל (ד"ה עד שתכלה) שלא תהא להם שום שלטנות לישראל, אפילו שלטנות קלה ודלה. הרי מבואר שקודם ביאת המשיח תכלה אותה מלכות הזלה, שאי אפשר ביאתו באופן אחר, והיא המעכבת את הגאולה. וכעין זה מפורש יוצא בדברי הרמב"ם באגרת תימן, אלא שצריכין לרחמי שמים שתכלה אותה המלכות אך ורק על ידי כח מלמעלה מאת השם יתברך, ולא על ידי האומות, כי אם ח"ו יהיה על ידי האומות היא סכנה גדולה לישראל כמובן, והשם יתברך ירחם עלינו ועל כל עמו ישראל. ועל כל פנים כל הנהנים ומשתבחים מאותה המלוכה, הרי משתבחים הם מהתעכבות ביאת המשיח, ואוי לה לאותה בושה ולאותה כלימה.
ולפי שהגאולה תלוי בזה הענין, לכן מתגבר היצר הרע והס"מ כל כך להמשיך את כל העולם לרעיון פגול זה, כמו שכתב התוספות יו"ט (אבות פרק ה' מ"ה) על המשנה דחושב בהדי נסים שנעשו בבית המקדש, וחשיב נמי הנס שלא אירע קרי לכהן גדול ביום הכיפורים, וכתב על זה יש מי שהקשה ולמה יארע לו קרי, אחר שהיו מזרזין אותו כל שבעת הימים, והוא בטהרה כל היום ההוא, וזקני העם כל הלילה לא יחשו מלזרזו. והתשובה כי יצר הטוב והיצר הרע מתקוטטים זה עם זה כשני אויבים, וכשאחד מהם קרוב להיות מנוצח יתחזק על עמדו בראותו כי כלתה אליו הרעה וכו', ולזה היה קרוב מאד להיות הכהן בעל קרי יעיי"ש.
ואם כן כל שכן בזה שאנחנו עומדים קודם הגאולה, וידוע דאחר הגאולה יתבטל היצר הרע והס"מ ויהיה מנוצח לגמרי באופן שלא היה כן מיום שנברא העולם, וכמו שהביאו גם בתוספות (ר"ה טז: ד"ה כדי), מהירושלמי שאחר שיתקע בשופר גדול מטא זמנא דשטן להתבלע, ובודאי שמתחזק בכל מיני התאמצות נגד אלו הענינים המביאים את הגאולה, וצריכין נסי נסים להנצל ממנו, הרבה יותר מהנס שנעשה לכהן גדול ביום הכיפורים שלא ראה קרי. ושעל כן העמיד הס"מ מדינה הציונית ומלכות המינות לבטל את הגאולה והשם יתברך ירחם במהרה ויחיש לנו זמן גאולתינו ופדות נפשינו.
ובמדרש איכה רבה (פר' ג' סי' י"ט) בפסוק זאת אשיב אל לבי על כן אוחיל לו (איכה ג', כ"א), כתב לבסוף וזה לשונו, למחר כשיבוא קץ הגאולה אומר להם הקדוש ברוך הוא לישראל בני אני תמה מכם האיך המתנתם לי כל אותן השנים, והן אומרים לפניו רבונו של עולם אלולי תורתך שנתת לנו כבר אבדונו האומות, לכך נאמר זאת אשיב אל לבי, ואין זאת אלא תורה שנאמר וזאת התורה, וכן דוד אמר (תהלים קי"ט, צ"ב) לולי תורתך שעשועי אז אבדתי בעניי, על כן אוחיל וכו' יעיי"ש שהאריך מתחלה במשל וחזינן בזה שלהמתין ולייחל על הגאולה הוא נסיון גדול, עד שאחר כך הקדוש ברוך הוא יאמר לישראל שמתמה על עמדם בזה הנסיון, ואי אפשר לעמוד בזה הנסיון אלא על ידי שימת לב להתורה הקדושה, ואך התורה הקדושה מגנת ומצלת.
והאמת שכל דרכי המינות רחמנא ליצלן מעכבים את הגאולה, כמבואר בגמרא (ר"ה יז.) המינין והאפיקורסין שכפרו בתורה ובתחיית המתים וכו' יורדין לגיהנם ונידונין בה לדורי דורות, גיהנם כלה והם אינם כלים שנאמר וצורם לבלות שאול, וכל כך למה, מפני שפשטו ידיהם בזבול, שנאמר מזבול לו, ואין זבול אלא בית המקדש, שנאמר בנה בניתי בית זבול. ופירש רש"י ז"ל שפשטו ידיהם בזבול, שהחריבו בית המקדש בעוונם. והובאו הדברים ברמב"ם (פרק ג' מהלכות תשובה ה"ו), אלא שהוסיף בלשונו הזהב "שכפרו בביאת הגואל". ולכאורה אינו מובן הטעם שאמרו בגמרא בשביל שהחריבו בית המקדש בעוונם, חדא דלא מצינו שנחרב בית המקדש בעון מינות, דהרי בית הראשון נחרב בעון עבודה זרה, ובית שני בשביל שנאת חנם, ולא מצינו מוזכר בשום מקום עוון מינות ואפיקורסות. ועוד, אף אם נניח שהיה אז גם עבירה דמינות יתכן לומר כן רק על מינים ואפיקורסים שהיו בזמן הבית, אבל כיון שנאמרה מימרא זו בימי חכמי הש"ס בעתם ובזמנם, וגם הובא ברמב"ם ז"ל להלכה, על כרחך דקאי גם על כל המינים והאפיקורסים שבכל הדורות, וגם אי אפשר לומר דקאי רק על המינים שבזמן הבית, כי מה נפקא מינה לן בזה הרי מה דהוה הוה, והבית השלישי הרי לא יחרב עוד כנודע וכמבואר במסכת מגילה בסידור תפלת השמונה עשרה, שקודם בנין הבית יכלו המינים והאפיקורסים, ואם כן איך אמרו סתמא על המינים והאפיקורסים שבכל הדורות וכל הזמנים שטעם העונש הקשה עליהם הוא בשביל שפשטו ידיהם בזבול שהוא בית המקדש, הלא אין לנו בית המקדש זה קרוב לאלפים שנה, ואיך אפשר לומר עליהם שפשטו ידיהם בדבר שאינו במציאות כלל.
וצריך לומר שהוא על דרך שאמרו חז"ל (ירושלמי יומא פ"א ה"א) כל דור שלא נבנה בית המקדש בימיו כאילו נחרב בימיו, והמינים והאפיקורסים גורמים בעוונותיהם שלא נבנה בית המקדש, ולכן הוי כאלו החריבו אותו, ועבור זאת נקראים פושטים ידיהם בזבול. אי נמי אפשר לומר על דרך שאמרו שבית המקדש של מעלה נבנה על ידי עבודת הצדיקים ומעשיהם הטובים, וכשיהיה נגמר הבית המקדש של מעלה יבא משיח צדקנו, אבל הרשעים במעשיהם גורמים חורבן למעלה והורסים מה שהצדיקים בונים שמה במעשיהם הטובים.
ופעם אחת אמר מרן הקדוש מצאנז בעל דברי חיים זלה"ה בשלחנו הטהור, שהבית המקדש של מעלה נגמר אלא שחסר עדיין הפרוכת. וענה הרה"ק ר' יהושע מטאמאשוב זלה"ה שאנחנו מאמינים באמונה שלימה שרבינו הקדוש יוכל לעשות הפרוכת. ולא השיב אז הדברי חיים זלה"ה דבר. אלא פעם אחרת כשישב אל השלחן התחיל לומר "מהיכן אתם יודעים שלא עשיתי את הפרוכת, אלא שרשע גדול במעשיו קרע אותו".
ומבואר בגמרא (חגיגה יב:) גבי ז' רקיעים שברקיע הנקרא זבול בו ירושלים ובית המקדש ומזבח בנוי, ואם כן אלה הרשעים גורמים בעוונותיהם עד לב השמים ברקיע הנקרא זבול ששם ירושלים ובית המקדש, ונעשים שמה חורבנות רחמנא ליצלן על ידי עוונותיהם, והם פושטים ידיהם בזבול ומחריבין. לכן מתגבר הס"מ להמשיך את העולם אחר מחריבי הזבול ומטעה את הבריות לומר עליהם שהם מצילים, כדי לעכב על ידי זה את הגאולה. שומו שמים על זאת. ויתבאר עוד בפנים באורך.
ובספר זרע קודש מראפשיטץ כתב בפרשת תצא על הכתוב כי תבנה בית חדש וגו' וזה לשון קדשו על פי מה שפירש ובנה אותה בקרוב בימינו בנין עולם, שבונה ירושלים ה' (תהלים קמ"ז), ובמה בונה אותה בימינו על ידי הימים שלנו שבכל יום כשאדם עובד אותו יתברך הכל לפי מעשיו בונה את ירושלים ובית המקדש וכו', כן בונה האדם מישראל שעובד ה' בכל יום עד שיהיה נבנה בשלימות במהרה בימינו. וכן שמעתי מהרב הקדוש מו"ה אלימלך זצוק"ל שכשעשה עליית נשמה ראה שנושאים את כלי בית המקדש ואמרו לו שהם אותם הכלים שהוציא הוא מהגלות. ופעם אחת אמר שנפלה בית טומאה אחד בצורה גדולה מאד, ובכל יום עולים אלפי אלפים בעלי מלאכות בנאים לבנות החומה, אבל יש לי שומר טוב שכשהרב מו"ה יעקב יצחק מלאנצהוט (החוזה מלובלין) מתפלל תפילת י"ח מתפילת מנחה מפיל כל מה שבונים, והבנתי מדבריו הקדושים שמפיל זה ע"י [על ידו] שעל ידי תפלתו בונה חומת ירושלים ובית המקדש ולפי ערך שבונה חומות ירושלים, לפי ערך זה מפיל בהבית הזה של טומאה, כי כשזה קם זה נופל, עכ"ל הקדוש. ובזה מובן האיך הרשעים עושים חורבנות בבית המקדש של מעלה כי הוא זה לעומת זה של כוחות שלהם, וה' ירחם.
והנה ראיתי כי שורש הטעות הנמשך בזה בעולם, הסיבה הראשונה היא לפי שלא ירדו לעומקן של דברים בביאור הלכה זו של השלש שבועות, עד היכן הדברים מגיעים באיסור הנורא של לקיחת ממשלה טרם הגיע הזמן, ועל כן לא התגברו על תאותם להיות ככל הגוים, עם וממשלה שלא כדת. ושוב מצאו גם אמתלאות להתחבר עמהם אף שהמה מינים וכופרים ומסיתים ומדיחים, בחושבם שכן היה בימי אחאב ומנשה, וח"ו הותרה הרצועה להתחבר לממשלה כזאת. וכל זה בא מפיתויי היצר, ושאני מינות דמשכי, כמו שיתבאר בפנים.
והנה עיקר היסוד של איסור שלש השבועות לא מבואר כל כך היטב בפוסקים כשאר הלכות אחרות המצויין בכל יום ויום בכל הדורות, וכמו שכתב הטור (יו"ד סימן של"ב) בדין לקט שכחה ופיאה שבשביל שהאידנא אין נוהגים בהם לפי שהרוב נכרים, לפיכך אין רצונו להאריך בדינים אלו אף שבודאי יש מציאות שיהיה באיזה דור מקומות שיהיה שדות לישראל במקום שאין רובם נכרים, כמו שהוא גם עכשיו בארץ ישראל בכמה מקומות, אבל יען שלא היה כן בזמנו לא רצה להאריך בדינים אלו. ובביאור יותר כתב הטור (בתחלת סימן של"א) בדיני תרומות ומעשרות, שכיון שאינו נוהג בחוץ לארץ, לא רצה להאריך בהם, אף שודאי היה נוהג אז בארץ ישראל, כי לא מצאו לנחוץ לבאר רק הנוהג בזמנם ובמקומם.
ונראה שהוא על דרך שכתב החובת הלבבות בהקדמה, שנשאל אחד מן החכמים שאלה נכרית בעניני הגירושין, והאריך להוכיחו ולביישו על זה, שיען שעדיין לא השלים את נפשו בכל הידיעות ההכרחיות שיש חיוב על האדם שלא להתעלם מהם בשום זמן, למה יטריד נפשו בשאלה נכרית, והאריך שם בחובת הלבבות ובפירושיו בענין זה עיי"ש. ונראה שבשביל זה היה דרכם שלא לבאר אלא הדינים הנוהגים בזמנם ובמקומם, כי התורה הקדושה ארוכה מארץ מדה והלבבות קצרות, שלא יוכלו עמוד לתכלית הידיעה כראוי אף במה שצריכין לידע בכל רגע ורגע, לכן לא רצו להטריד עוד במה שאינו נוהג בימיהם, שלא לקצר ממה שיש הכרח לידע באותו הזמן. ואמרו חכמינו ז"ל (ב"מ קיד:) בארבעה לא מצינא, בשיתא מצינא, ופירש רש"י ז"ל בתמיה זרעים אינו נוהג בחוץ לארץ וכן טהרות. ובתשובת לחם רב שבמקומות שאין המלכות נותנת רשות לפסוק בדיני ממונות, אף הגדולים שבשם אינם בקיאים כל כך בדיני ממונות, יען שאין עוסקים בהם.
וענין זה של התעוררות תנועה לעבור על השבועות הללו לא מצינו מימי בן כוזיבא עד זמנו של הרמב"ם, שהוא לערך אלף שנים. וכן מזמנו של הרמב"ם עד ימי השבתי צבי, וכן אחר זמנו של השבתי צבי עד עכשיו בדורותינו אלה. על כל פנים חלפו ועברו הרבה מאות שנים שלא עלה על לב שום אדם לעבור על זה, ולא חשבו כלל על כך. ממילא היה דבר שאינו מצוי כלל, ולכן הפוסקים שבכל אלו הדורות לא ראו שום צורך לבאר ענין זה בזמניהם. ועל כן לא נתבאר זה כל כך בפוסקים. אבל כל אשר שם לב לאותן הפוסקים ראשונים וגדולי האחרונים שדברו מזה, ימצאו דברים ברורים שלא לטעות בדבר.
והנה זה ודאי שאלו השבועות המה הלכות קבועות בלי שום חולק, שהרי רב יהודה בסוף כתובות (קיא.) שחידש את ההלכה שאף יחיד אסור לעלות, למדו מאלו השבועות, ורבי זירא שחלק על רב יהודה בהלכה זו טרחו שם בגמרא ליישב ולפרש השבועות גם אליביה, אלמא שאי אפשר לומר שיש איזה חולק באלו השבועות, אלא כולי עלמא מודי בהו דהלכתא רבתא נינהו בעונש חמור ומר רחמנא ליצלן, מה שלא מצינו עונש קשה כזה בשום עבירה שבכל התורה כולה. ולכן נתתי אל לבי להעלות על הגליון ביאור סוגיא זו בכל פרטיה וכל המסתעף בעניני מדינה זו, וההתחברות אליה, וגם לקיחת חלק בהבחירות שלהם, ומה שיוצא בכל זה הלכה ברורה לאמיתה של תורה.
והנה הרבה יותר ממה שכתוב כאן יש בענין זה שאי אפשר להביא הכל על הגליון, ובפרט שאני עמוס התלאה ברוב טירדות עצומות ומרובות הרבה יותר מכפי כוחי, אלא שבחמלת ה' עלי זה המעט שעולה בידי בכל הענינים שאני עמל ויגע ואין לי זמן ולב פנוי לסדר הדברים כראוי, ואולי לפעמים באתי בארוכה בלשון שאינו מסודר כל כך, ולפעמים בקצרה, עם כל זה אקוה שימצאו אנשים שאחר העיון בכל הדברים שכתבתי, יהיה להם תועלת מדברי.
ואם יעלה בידי שאזכה להוציא מהמבוכה בדעה הרעה הזאת אף אחד מישראל, הכל כדאי, כי אם נקח כל פירצות הדור והעבירות המרובות הנעשות בכל העולם וישימו אותם בכף מאזנים אחת, ומדינה הציונית בכף מאזנים השניה, תכריע את הכל, שהוא השורש פורה ראש ולענה של אבי אבות הטומאה שבכל אבות הנזיקין שבכל העולם כולו, והן המה המטמאים את כל העולם כולו.
ובזה המעט שכתבתי הבאתי הרבה טעמים לחומר האיסור הנורא של התחברות אליהם ושל הליכה אל הבחירות, ויש בזה עוד הרבה יותר מה שאי אפשר להעלות על הגליון, אבל אם גם מי שהוא יערער על הדברים שכתבתי, אף אם לא ישאיר לו אלא טעם אחד ממה שכתבתי, די להבין חומר האיסור שיש בזה. אבל לדעתי כל מה שכתבתי המה דברים ברורים, כי לא כתבתי כלום מדעת עצמי, אלא לקטתי הכל מדברי חכמינו ז"ל וגדולי הראשונים והאחרונים בקצת הסבר וביאור דבריהם ז"ל, ולפעמים קצת פלפלת כל שהיא, כדרכה של תורה מה שיש תועלת להבין מאותו הפלפול, אבל לא כתבתי פלפולים ארוכים אלא הערות השייכים לביאור הענינים.
וכבר אמרתי במה שאמרו חכמינו ז"ל בגמרא (שבת נה.) מעולם לא יצתה מדה טובה מפי הקדוש ברוך הוא וחזר בה לרעה חוץ מדבר זה וכו', אמרה מדת הדין לפני הקדוש ברוך הוא רבש"ע מה נשתנו אלו מאלו, אמר לה הללו צדיקים גמורים והללו רשעים גמורים, אמרה לפניו רבונו של עולם היה בידם למחות ולא מיחו, אמר לה גלוי וידוע לפני שאם מיחו בהם לא יקבלו מהם, אמרה לפניו אם לפניך גלוי להם מי גלוי וכו' וממקדשי וכו' (יחזקאל ט', ו'), תני רב יוסף אל תקרי מקדשי אלא מקודשי אלו בני אדם שקיימו את התורה כולה מאלף עד תיו.
וקשה לכאורה מה שאמר שקיימו את התורה כולה מאלף עד תיו, הלא כיון שלא מיחו בידם הרי לא קיימו מצות עשה דהוכח תוכיח (ויקרא י"ט, י"ז) וחסר להם אותה המצוה מקיום התורה כולה. וברמב"ן פרשת תבוא על הכתוב (דברים כ"ז, כ"ו) ארור אשר לא יקים וגו' הביא מהירושלמי דקאי על החיוב להקים התורה ביד המבטלים אותה, וכתב שם וזה לשונו ואפילו היה הוא צדיק גמור והיה יכול להחזיק התורה ביד הרשעים המבטלים אותה, הרי זה ארור עיי"ש, ואם כן חמורה מצוה זו יותר משאר המצוות, וכן בסוטה (לז:) איתא שנכרתו אלפים בריתות בברוך וארור על הערבות, וחיוב הערבות הוא מה שצריך למחות, ובכל אופן אין מצוה זו פחותה משאר מצות, ואם כן איך קאמר עליהם שקיימו כל התורה כולה מאלף עד תיו.
ואמרתי לתרץ דבגמרא (ערכין טז:) יש פלוגתא עד כמה היא מצות תוכחה, רב אמר עד כדי הכאה, ולשמואל עד כדי קללה, ולר' יוחנן עד כדי נזיפה. וכן הוא שם פלוגתא דתנאי רבי אליעזר ורבי יהושע ובן עזאי. והרמב"ם (פרק ו' מהלכות דעות הלכה ז') פסק כרב, שהשיעור הוא עד כדי הכאה. והסמ"ג (מצוה י"א) הקשה עליו שהרי בכל מקום רב ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן. ופסק הסמ"ג כר' יוחנן דעד כדי נזיפה. והביאו שם בהגהות מיימוניות.
וכתב אחר כך (שם בהגה"מ אות ה') שיש ראיה להרמב"ם ממדרש תנחומא (פרשת תזריע סי' י"ג) דאמר אמרה מדת הדין מה נשתנו אלו מאלו וכו' עד אף על פי כן היה להם להתבזות ולקבל על עצמם הכאות מישראל כשם שהיו הנביאים סובלין, שהרי ירמיה וישעיה כמה צרות סבלו מישראל כדכתיב (ישעיה נ', ו') גוי נתתי למכים וגו', מיד חזר הקדוש ברוך הוא ואמר למלאכי חבלה וכו' עכ"ל.
ומבואר מזה שהחסרון היה שלא סבלו הכאות כמו אותן הנביאים, ושמע מינה שמיחו בהם אלא שלא היה עד כדי הכאה, שאלו לא היו מוחין בהם כלל הוה ליה למימר יותר מזה שלא מיחו כלל, ומדאמר רק שלא סבלו הכאות, זהו הדבר התלוי בפלוגתא, דלשיטת בן עזאי ור' יוחנן שהסמ"ג פסק כוותייהו, שפיר קיימו מצות תוכחה אף על פי שלא היה עד כדי הכאה.
וידוע (??) שבשעה שמדת הרחמים והחסד שולט בעולם סומכין על שיטת המקילין, ולכן טרם שהיה שליטת מדת הדין בעולם, נאמר עליהם שקיימו כל התורה כולה מאלף עד תיו כדעת בן עזאי ור' יוחנן, כי באמת אלו ואלו דברי אלקים חיים, כאשר כן הוא בכל פלוגתות תנאים ואמוראים, אך אחר ששלט מדת הדין בעולם נקטו כדעת המחמירין, דצריך עד כדי הכאה, שגם הרמב"ם פסק כוותייהו, ולפי זה לא יצאו ידי חובתם במחאה, יען שלא היה עד כדי הכאה, ולכן שלטה בהם מדת הדין על שלא מיחו. וחזינן מזה עד היכן הדברים מגיעים.
וכתב הרמב"ם ז"ל בספר המורה (ח"ג פרק כ"ט) בדבר מה שהיה לאברהם אבינו ע"ה עם בני דורו, וזה לשונו שם באמצע הדברים אין ספק אצלי שהוא עליו השלום כאשר חלק על דעת בני אדם כולם, שהיו מקללים ומגנים ומבזים אותו התועים ההם, וכאשר סבל הכל בעבור השם, וכן הדין לעשות לכבודו, עד כאן לשון קדשו. ויש להבין לכאורה, מאחר שכבר סיפר שכן עשה אברהם אבינו ע"ה, שסבל הכל בעבור השם, הנה ודאי כל מה שעשה אברהם אבינו ע"ה היה הכל כדין וכהלכה, ולמה הוצרך לומר אחר כך שכן הדין לעשות, וכי יעלה על הדעת שאברהם אבינו ע"ה עשה ח"ו שלא כדין. וצריך לומר לפי שאפשר לחשוב שמה שעשה אברהם אבינו ע"ה כך, עשה זאת ממדת חסידות, שהרי חסיד ופרוש מותר לו למסור נפשו על המצות אף במקום שאין חיוב מצד הדין למסור נפשו, ולכן דייק שפיר ואמר שמה שעשה עשה על פי הדין שכן הדין לעשות לכבודו, ולא מצד מדת חסידות. ולפי זה כיון שהוא מצד הדין, אם כן כל אדם מחויב לעשות כן, ואין להתחשב כלל למה שיאמרו הבריות, אם הדבר נוגע לכבודו יתברך שמו ולכבוד תורתו הקדושה.
ויש לדייק עוד בדברי חכמינו ז"ל במסכת שבת הנזכר לעיל, דהנה ביבמות דף ס"ה ע"ב איתא כשם שמצוה לומר דבר הנשמע, כך מצוה על אדם שלא לומר דבר שאינו נשמע, רבי אבא אומר חובה, שנאמר (משלי ט' ח') אל תוכח לץ. ורבינו בחיי בריש פרשת שמות כתב שג' כתות אנו מצווין שלא להוכיחם, והם לצים וכסילים ורשעים, והביא כל זה מקראי. וצריך לחלק כמו שחילקו התוספות שם בשבת (ד"ה ואע"ג), דהיכא דיש ספק אם יקבלו תוכחה, צריך להוכיחם, כמו דאיתא שם לפניהם מי גלוי, אבל היכא שיודעים אנו ברור שלא יקבלו, אין להוכיחם. וצריך להבין לכאורה האיך אפשר לאדם לידע בודאי מה יהיה אחר כך, אם יקבלו או לא יקבלו תוכחה, ומי גלוי זה לבני אדם. וצריך לומר דמיירי היכא דמוחזק בכך שאינו מקבל תוכחה, כיון דסוקלין ושורפין על החזקות, הוי זה כודאי. או יש לומר על דרך שכתב האלשיך הקדוש בפירושו למשלי על הכתוב (א' י') אם יפתוך חטאים אל תאבה, שדייק למה הוצרך הכתוב להזהיר שלא ישמע לשפוך דם נקי, ופירש הכוונה שלזה שאומר לשפוך דם נקי אל יאבה לשמוע אליו להתחבר עמו בשום דבר אף בדבר טוב, ושמא תאמר אם כן בטלת ממנו מצות השבת רשעים בתשובה, לזה אמר שאם העיז פניו להחטיאך לשפוך דם עמו וכיוצא ולא בוש, שוב לא יתבייש לקבל ממך תוכחה לשוב מרשעתו, לכן לא תאבה להיות אתו, יעיי"ש שהאריך. נמצא לפי דברי האלשיך מי שמעיז פנים בגלוי להחטיא אחרים עמו, הוי זה ודאי שלא יקבל תוכחה.
ולפי זה יש להבין למה קטרגה מדת הדין על אלו ואמרה לפניהם מי גלוי, הלא כבר הוכיחו אותם ירמיה ויחזקאל הנביאים בשליחות מפי ה', וכל זה לא הועיל להם, אם כן כבר הוחזקו שאינם מקבלים תוכחה, והוי זה כודאי. ונראה מזה דרק ביחיד או ציבור שמכירין את כל אחד ואחד ויודעין בו שהוא בחזקה זו שלא יקבל תוכחה, אז אסור להוכיחם. אבל במה שנוגע לכלל ישראל כולו או רובו או אפילו סתם חלק גדול מכלל ישראל, שאי אפשר לידע בבירור אם לא נמצא ביניהם תמימי דרך שראוין לקבל תוכחה, ולפעמים נכנסין הדברים בכמה מהם ועושים רושם בלבם להפכם אל הטוב, ועל כן אמרה לפניהם מי גלוי, כלומר הלא לא נגלה להם בחינת כל הנפשות שיש בישראל, אולי ימצאון איזה אנשים שתועיל להם התוכחה.
ואפשר שהם חשבו מאחר שהרוב הוא בחזקת שאינם מקבלים תוכחה ואסור להוכיחם, שוב אין לחוש למיעוטא בכהאי גוונא, ובפרט שהמיעוט היה ספק לפניהם, והרוב היה ודאי וברור שאינם מקבלים תוכחה שאסור להוכיחם, וחשבו שבכהאי גוונא אין ספק מוציא מידי ודאי. ויוכל להיות שזה תלוי בהך פלוגתא דמסכת יומא (דף פ"ד ע"ב) אם הולכין בפיקוח נפש אחר הרוב יעיי"ש כמה גווני, ולכן בעת שהיה שליטת מדת הרחמים בעולם היה זה לימוד זכות עליהם ונאמר עליהם שקיימו כל התורה כולה מא' עד ת', אבל אחר כך בעת שליטת מדת הדין היה קטרוג עליהם, לפניהם מי גלוי אם לא יהיה תועלת בתוכחתם לאיזה אנשים מועטים. על כל פנים נענשו כל כך בעונש קשה רחמנא ליצלן, אף על פי שהיו צדיקים גמורים וקיימו כל התורה כולה מאלף עד תיו, זולת אותו החטא שלא הלכו במחאות נגד אנשי דורם עד כדי הכאות. וגם בשעת רחמים לא היה הלימוד זכות אלא מחמת שגלוי וידוע היה לפני הקדוש ברוך הוא שלא היו מקבלים, כי הצדיקים היו צדיקים בלאו הכי, וכל אותם שנשתקעו אז בחטא לא היה ביניהם מי שיקבל תוכחה, אלא שלפניהם מי גלוי והיה זה ספק לפניהם, על כן היו מחוייבים למחות.
והנה מה שאסור להוכיח לאותן שאינם מקבלים תוכחה (יבמות סה:), זה לא שייך כשאומרים לרבים, ואומרים בפירוש שהדברי תוכחה אינם מכוונים אלא להמקבלים תוכחה, היינו אם המצא ימצא ביניהם מי שיקבל תוכחה, אבל לא לאותם שאינם מקבלים, כאשר אביא להלן דברים ברורים מספר מעין גנים. ובנדון דידן אף שרובא דרובא דעלמא נתפסים ברשת זו טמנו להם הציונים האפיקורסים המחטיאים את הרבים רחמנא ליצלן, ולהם לא יועיל מאומה אף דברים ברורים יותר משמש בצהרים, הם לא יאבו ולא ישמעו, ואדרבא כל שכן דפקרי טפי.
אולם לעומת זאת גם זה ברור בלתי שום ספק שעדיין נמצאים בישראל תמימי דרך המקבלים דברי תוכחה ונכנס בלבבם דבר אמת, ומועיל להם דברים ברורים שמאירין עיניהם. ואף אמנם כי מועטים המה, כבר כתבתי שאף אחד מישראל חשוב ויקר הוא מאוד להאיר עיניו ולהעמידו על האמת. והעיד הנסיון שנמצאים בישראל אנשים תמימי לב שבאים לידי הבנה, ועל כן חוב עצום מאוד לברר האמת גלוי לעין כל וימצאו עוד לבבות בכותלי בית המדרש וגם בחוצות וברחובות שיהיה להם תועלת מזה.
ובפרט שהוא ענין הנוגע לכל עיקרי האמונה וקיום כל התורה כולה, כי כל המעשים הנעשים נגד התורה הקדושה המה סתירה נגד האמונה, ומכל שכן אותה המדינה הציונית שהיא לגמרי נגד התורה הקדושה, ומיוסדת על כפירה נוראה רחמנא ליצלן, שאין ספק שהוא לגמרי נגד האמונה בהשם יתברך ובתורתו הקדושה, ואי אפשר שיהיו אלו שתי האמונות - אמונה במדינה זו, ואמונה בתורה הקדושה - באדם אחד, כי המה שני הפכים לגמרי, ואי אפשר שישתמשו בכתר אחד, כאשר יתבאר עוד בהמשך דברי הקונטרס בפנים. ואף החסרי תבונה שאינה מרגישים בתחלה, לבסוף באים לידי הכרה זאת, כמו שכתב העקידה (פרשת ואתחנן) על העובדים בשיתוף, שלבסוף עוזבים לגמרי את השם יתברך ונשארים רק בעבודה זרה, יעיי"ש באריכות דבריו, וכן הוא הסוף של כל הפוסחים על שתי הסעיפים.
ובירמיה (י"ד, י"ג) ואומר אהה ה' אלקים הנה הנביאים אומרים להם לא תראו חרב ורעב לא יהיה לכם, כי שלום אמת אתן לכם במקום הזה, ויאמר ה' אלי שקר הנביאים נבאים בשמי, לא שלחתים ולא ציויתים וגו' שקר וקסם מתנבאים לכם, לכן כה אמר ה' על הנביאים וגו', והעם אשר המה נבאים להם יהיה וגו'. - והנה מובן מאליו שאי אפשר לפרש סתם שירמיה הנביא סיפר להקדוש ברוך הוא מה שאומרים נביאי השקר כהוכחה וטענה, כי הלא ידע שאין בהם אמת, אבל פירשו בזה הרד"ק ושאר מפרשים, שהיא תפלה ולימוד זכות על ישראל, וכן הוא בתרגום יונתן שירמיה אמר קבל בעותי ה', שכיון שנביאי השקר מתעים אותם אם כן אין בהם אשם ואין מן הראוי לענוש אותם, כי מה יעשה העם שאין יודעים להבחין בין האמת והשקר, ובזה רצה להצילם מהעונש שהזהיר אותם הקדוש ברוך הוא. ולפי זה יש להבין מה השיב לו הקדוש ברוך הוא שהמה נביאי שקר, וכי לא ידע ירמיה מזה, אלא שכוונתו היה רק ללמד זכות על ישראל, ומתשובת הבורא יתברך בפסוק לכאורה לא מבואר שום תשובה על דבריו מדוע אין בדברי ירמיה לימוד זכות. אמנם הרד"ק (שם) ביאר בארוכה, שהיה לאותן נביאי השקר כח להגיד עתידות ונתברר כי צדקו דבריהם בכמה ענינים, ובזה יכלו להטעות את ישראל שלא יפחדו מדברי ירמיה כשהזהיר אותם על העונשים, כי המה הרגיעו את דעתם באומרם כי רואים הם בנבואה שלא יהיה חרב ורעב והיו מייפים להם מעשיהם הרעים.
וזה שאמר הקדוש ברוך הוא, אף על פי שנביאי השקר מתעים אותם, מכל מקום היה להם להבחין בין נביאי האמת לנביאי השקר, כי נביא אמת מעמיד אותם על תורת משה, ונביאי השקר מייפים להם עבודה זרה, שזה ביטול התורה, ואף על פי שנוכחו לדעת כי נתקיימו כמה דברים ממה שהגידו להם נביאי השקר בעתידות, עם כל זה היה להם לתלות הדברים ההם בקסם ולא בנבואה, כי הלא דבריהם מכוונים לביטול התורה, והיא כעבודה זרה, שאפילו יעשה אותות ומופתים אמרה תורה יומת כי דבר סרה. וכבר אמר הכתוב הטעם למה מתקיימים האותות והמופתים ההם של נביאי השקר וקוסמי קסם, כי מנסה ה' אלקיכם אתכם, אלו תוכן דבריו ועיי"ש ברד"ק.
ומבואר מכל זה שכל מה שמקורו מבני מפירי הדת רחמנא ליצלן, זהו ברור שאין זה מהשם יתברך, אלא הניח אותם הקדוש ברוך הוא לנסות בם את ישראל, ולכן אז בימי ירמיה, בחורבן בית ראשון, נענשו בני ישראל בעונש רע ומר כל כך, אף שגם נביאי השקר היו מגידים עתידות ונתקיימו דבריהם, וגם לא היה מציאות להבחין שאין דבריהם אמת אלא במבחן זה שבדבריהם היה ביטול דברי תורה, שזה ודאי אין במציאות שיהיה מאת ה', ולא הועילה גם תפלתו של ירמיה הנביא ללמד עליהם זכות שתועים המה אחרי נביאות נביאי השקר, כי אין מקום להסתפק בדבר. ומכל שכן בהקמת אותה המדינה הציונית, המעבירה על הדת רחמנא ליצלן מאות רבבות אלפים מישראל, שזה ברור שכל מי שמאמין בהשם יתברך אין אצלו שום ספק שהמה מקור הטומאה הארורה של המינות והכפירה רחמנא ליצלן, אוי לנו שכך עלתה בימינו. ואיככה נוכל לשקוט ולראות בהפרת עיקרי האמונה ויסודות כל התורה כולה.
ובפרט שאם כל היראים הנמצאים עוד בדורינו ישימו יד לפה שלא לדבר האמת, גם יטמנו ידם בצלחת שלא לכתוב האמת מאימת הדור, אם כן ישתכח ח"ו דרך האמת לגמרי מהדור, וכל מה שהרעישו העולם הגאונים והקדושים נשמתן עדן שבדורות שלפנינו, על סכנת הציונים המבלים העולם, כמעט יבא לידי שכחה. ואם גם להלאה יהיו דברינו בהטמנה ולא יתגלו לעיני העולם, אם כן ישתכח לגמרי ח"ו האמת בעיקרי האמונה ויסודי התורה הקדושה, אשר אף אם יעזור השם יתברך שיבא עוד זמן שיקם סערת הציונים לדממה, אבל כיון שנשתכח דרך האמת ואין איש שם על לב מי יורה דעה ומי יבין שמועה להקים עולה של תורה, כי שתיקת כל הדור ודאי שתיקה כהודאה גמורה, ואין עולה עוד על הלב להתבונן עד כמה נטבע ונשקע העולם בשקר העצום המהרס כל התורה כולה.
ועל כן אחריות גדול ועצום מוטל עלינו לצעוק ככרוכיא גלוי לכל ישראל נגד הטומאה העמוקה שהתפשטה כל כך בדורינו, ותקותינו שימצאו הרבה אנשים שאף אם עכשיו לא יועיל להם מאומה, מכל מקום לאו כל הזמנים שוות, ויבוא עוד זמן שיפתחו איזה לבבות בני ישראל ויפקחו עיניהם ויגיעו לאזניהם הקולות המצלצלים מדרך הראשונים, שבקשו אמת ואמונה כראוי. מה שאין כן אם ח"ו הקולות יחדלון, ואין אומר ואין דברים בלי נשמע קולם בכל גבולי ישראל ח"ו אבדה כל תקוה. וכבר הבאתי מדברי הרמב"ם (מורה ח"ג פרק כ"ט) שעל פי הדין מחויב כל אחד ואחד לסבול הכל מאנשי דורו עבור כבוד השם יתברך ותורתו הקדושה, כמו שסבל אברהם אבינו ע"ה.
ועוד שם בירמיה (פרק ה', א') בפסוק שוטטו בחוצות ירושלים וראו נא ודעו ובקשו ברחובותיה אם תמצאו איש, אם יש עושה משפט מבקש אמונה ואסלח לה. ותמהו כל המפרשים, הלא מצינו שהיו גם אז הרבה צדיקים וקדושים, והאיך אמר שלא נמצא איש. ופירש שם הרד"ק בשם אביו ז"ל כי ירמיה אמר בחוצות ירושלים ואמר ברחובותיה, כי החסידים שהיו בירושלים היו מתחבאים בבתיהם ולא היו יכולים להתראות ברחובות ובחוצות מפני הרשעים. וכן פירש השל"ה הקדוש (ח"א פרשת פנחס דף עה:) שלכן אמר בחוצות וברחובות, שאלו לא היו יראים מן העם לגלות האמת בחוצות וברחובות היו מגינים עליהם.
וכתב האבן עזרא בפרשת וירא על הכתוב (בראשית י"ח, כ"ו) ויאמר ה' אם אמצא בסדום חמשים צדיקים בתוך העיר ונשאתי לכל המקום בעבורם וזה לשונו וטעם בתוך העיר, שהם יראים את ה' בפרהסיא, וכן שוטטו בחוצות ירושלים (ירמיה ה', א') עכ"ל. ומבואר מזה שגם הוא פירש הכתוב שוטטו בחוצות ירושלים שהכוונה היא שיהיו בפרהסיא נודע בחוצות וברחובות. ופירש בזה גם הכוונה בתפלתו של אברהם אבינו ע"ה שאמר בתוך העיר דהיינו יראי ה' בפרהסיא שאינם יראים מאנשי העיר. ולדבריו למה לא התחיל אברהם אבינו ע"ה להתפלל אם ימצאו צדיקים כאלו שיראים להגיד האמת בתוך העיר, שגם צדיקים כאלה יהיה בכוחם להגין על העיר.
וצריך לומר שזה ידע בודאי שצדיקים כאלו אינם יכולים להגן על העיר, ועל כן אין להתפלל על זה. וזה ברור שבסדום היה זה ודאי נסיון גדול ונורא לגלות דעת יראת ה' בפרהסיא בתוך העיר, כי הרי ירדו לחייו של ההולך בדרך אמת, כנודע מהמעשה (סנהדרין קט:) שהיה בריבה אחת שנתנה פת לעני, וכן במה שמבואר בכתוב שהקיפו ביתו של לוט על שקיים מצות הכנסת אורחים והכניס את המלאכים לתוך ביתו, ואם כן היה להם חזקה ברורה ועצומה שאינם מקבלים תוכחה, ועם כל זה לא ביקש אלא על צדיקים שאינם יראים מאנשי העיר.
איברא דכתב הרמב"ם (בהלכות דעות פרק ו' ה"א), שבמדינה שאין אנשיה הולכים בדרך ישרה ילך אדם למערות ולחוחים ולמדבריות, ובגמרא (ע"ז יח:) דרשו על אברהם אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים זה אברהם שלא הלך בעצת דור הפלגה, ובדרך חטאים לא עמד שלא עמד במעמד אנשי סדום מפני שאנשי סדום חטאים היו וכו'. ולכאורה אינו מובן מה זה השבח לאברהם שלא הלך בדרך רשעים גמורים וחטאים כאלה ובעצתם, הלא הוא היה מובחר היצירים אף מן הצדיקים ולא רק מן רשעים גמורים כאלה, והתורה הקדושה האשימה גם את לוט על שלא נמנע מלשכון עם אנשי סדום, כמו שכתב רש"י ז"ל (בראשית י"ג, י"ג), ואין זה שבח לאברהם.
אלא על כרחך הכוונה שלא עמד עמהם אף בכוונה טובה כדי לעשות תיקונים ביניהם, כי עמידת צדיק בין רשעים כאלו מזיק להעולם שנמשכין אחריהם. והמהרש"א ז"ל (שם) כתב שלא עמד עם אנשי סדום שאף במקום שהיה ראוי לעמוד עמהם, דהיינו במעמד המלחמה של מלכי סדום עם הארבעה מלכים כדי להציל את לוט לא עמד עמהם [לפי שרשעים היו], ועל כן נפלו במלחמה עד שהוצרך אחר כך אברהם לרדוף אחר הארבעה מלכים להציל את לוט. ובמקום אחר הארכתי לבאר מה שאמר שלא הלך בעצת דור הפלגה, ואין מקומו פה. אבל על כל פנים זה ודאי שצריך לברוח מלהתחבר עם רשעים שלא ילמוד ממעשיהם, אבל לא ימנע מלפרסם הדברים בדרך יראת ה' אף בתוך העיר, בחוצותיה וברחובותיה.
וכתב החתם סופר ז"ל בפרשת כי תשא על הכתוב (שמות ל"ב, י"ז) ויאמר אל משה קול מלחמה במחנה, פירוש דגם יהושע הבין שהוא קול ענות, רק שהסברא נותנת שאי אפשר שישתקו הצדיקים למעשה הזה, ויש מלחמה במחנה, וגם משה חשב גם כן זה, דמהאי טעמא הביא הלוחות ולא הניחם למעלה או שברם למעלה, כי חשב שיש ביניהם צדיקים, רק כאשר בא הרגיש שאין כאן מלחמה וכו', ואם כן היה ראוי לשבר תיכף הלוחות אלא שאין לדון על פי אומדנא וכו' עד שראה וכו', עכ"ל.
והרי שהיא סברא מוכרחת ממשה רבינו ע"ה שאם נעשה בדור תועבה כזאת אי אפשר לעבור עליה בשתיקה ושלא לערוך על כל פנים מלחמה נגדה עד שיהיה נשמע קול מלחמה במחנה. ומכל שכן בתועבה הרעה הזאת של מדינה הציונית נגד השבועות החמורות שהשביע אותנו הקדוש ברוך הוא, וגם מעבירה על הדת ומשרישה מינות וכפירה בכל העולם כולו ומעכבת גאולתינו ופדות נפשינו, שבודאי צריך ללחום נגד הרעיון הטמא הזה במסירות נפש עד ישקיף וירא ה' משמים וירחם עלינו להוציאנו מגלות המר והנמהר הזה ויפקחו עיני ישראל לראות האמת ולשוב אל השם יתברך ולתורתו הקדושה.
וראיתי להעתיק פה דברי מרן הקדוש המהרצ"א ז"ל בעל המחבר ספר בני יששכר שכתב (בהקדמתו לספר מעין גנים) בהתלהבות עזה וברוב קנאות נגד מהרסי הדת שבישראל, וכתב בסוף דבריו וזה לשונו וזאת לדעת ידיד הקורא שאין כוונתי בדברי אלה להתווכח עם הרשעים המופקרים האפיקורסים, שיודו על האמת וישובו אל ה', כי כבר אמר המלך החכם (משלי י"ח, ב') לא יחפוץ כסיל בתבונה וגו', ודע מה שתשיב לאפיקורס (סנהדרין לח:) אמר ר' יוחנן לא שנו אלא אפיקורס גוי, אבל אפיקורס ישראל כל שכן דפקר טפי, ואמר כל שכן, דאפיקורס ישראל חלילה להשיבו, כיון שהוא אינו רוצה כי אם בהתגלות לבו באפקרותא ולהסיר ממנו משא התורה והעבודה, אפילו תשיבהו חבילות חבילות תשובות, ישתדל ויתאמץ לשנות באולתו להשיב עוד על דבריך, ובכל פעם יתחזק יותר בהפקירות בהתרחבות הדיבור עמו בוויכוחים שונים.
והוא הנרצה בדברי רש"י ז"ל (שם ד"ה כל שכן דפקר טפי) וכו' אם תשיבהו ידקדק מאוד להשיב על דבריך תשובות כוזבות במליצות שונות וליצנות וכיוצא, על כן חס ליה לזרעא דאבא לעבור על דברי חכמינו ז"ל. ואין רצוני בדברי אלה להתווכח עם הרשעים להעמידם על האמת. ידעתי גם ידעתי אם יראו דברי אלה הנאמרים באמת כל שכן דפקרי טפי ויבואו להשיב במליצותיהם ובליצנות, כי זה דרכם כל היום, ונופת תטופנה שפתי זרה.
אך כל מגמתי בדברי אלה להציל את הנפשות העגומות מאחינו בני ישראל ולהציל את הילדים אשר אין בהם כל מום להרחיק נדוד מאהלי האנשים הרשעים האלה אשר פרקו עול משא דברי חז"ל מעל צוואריהם ודברו סרה גם על מצות ה' המפורשין בתורה שבכתב, גרועים הם מכת הקראים אשר כבר הרחיקו אותם בני ישראל מחבל נחלת ה' עד ששבו לאומה בפני עצמה כיתר הגוים. והנה האנשים הללו כל שכן דגריעי טפי המה מתערובות הערב רב מהעמלקים וכו'. אחינו בני ישראל סורו נא מעל אהלי האנשים הרשעים האלה ולא יהיה לכם עמהם שום התחברות וכו', יעיי"ש שהאריך בדברות קודש מלהבות אש.
והעתקתי חלק מלשונו הקדוש כי נוכל ללמוד מזה הרבה על תקופה שלנו, כי הרשעים שבדורינו גרועים באלפים ורבבות דרגות מהרשעים שבדורו, ונוכל להתבונן בזה עד כמה צריך להתרחק מהם. גם אמר בפירוש שאינו מדבר אל האפיקורסים שאסרו חז"ל להשיב להם, ובזה יצא ידי חובתו שלא עבר על דברי חכמינו ז"ל. וככה אומר גם אני, שאינני כותב כלל לכל אלה הכתות שאסרו חכמינו ז"ל להוכיחם, כי אם לאנשים מועטים המבקשים לידע האמת, ורק השפעת רובא דעלמא עם כל המפלגות הנגררים אחר הציונים מבלבלים המוחות, ומהם אפשר עוד להציל נפשות יקרות.
גם רבים הם המשוחדים מחמת כבוד או ממון, או משום אימתא דציבורא וכדומה, וכל אלו אינם יכולים להודות על האמת כי נעלם הוא מאתם, כי התורה הקדושה אמרה כי השוחד יעור עיני חכמים, והאריכו חז"ל (כתובות קה.) עד כמה מסמא העינים אף שוחד דברים, ומכל שכן בשוחד עצום, ומי שהוא סומא ועור עינים אינו רואה אף את השמש בצהרים, והאיך יוכל לראות האמת. אבל עם כל זה עדיין נמצאים בישראל אנשי לבב שאינם משוחדים כל כך ומכירין האמת.
ויודע אני כי יורו המורים חצים ובליסטראות עד אין שיעור על כל הדברים שכתבתי, כי כן דרך הציונים מעולם, וביותר הדתיים הנגררים אחריהם, לשפוך בוז וקלון חרופין וגדופין ואיומים נוראים ושקרים וכזבים על כל מי שאינו נמשך אחר דעותיהם ואינו הולך בעקבותיהם, ומגלים פנים בתורה שלא כהלכה ברוב הבלים עד אין שיעור וערך, כי אין קץ לדברי רוח, אבל אברך את ה' אשר יעצני שלא להתחשב כלל עם כל דבריהם כאפס וכאין המוחלט. ואקוה להשם יתברך העוזר וסומך להאיר עיני המחכים לו לראות האמת, ויזכנו השם יתברך שיתקדש שם שמים על ידינו עדי נזכה לגאולה שלימה ומלאה הארץ דעה את ה' במהרה בימינו אמן.
ואנו רואים בפירוש הרד"ק (הארוך על תהלים) שבכמה מזמורים האריך לסתור דעת הנוצרים שמביאים משם ראיה להנוצרי רחמנא ליצלן, וכן הרמב"ם באגרת תימן כתב לסתור מה שהביא אחד ראיה מהתורה הקדושה על המחמד. והנה הנוצרים באו עם חיבורים רבים ארוכים בראיות משונות, ולא הביא הרד"ק הכל, כי אי אפשר לטפל בכל השקרים ודמיונות שאין שיעור, אף על פי כן טרח הרד"ק בכמה מזמורים לבאר שלא יהיה מקום לטעות ח"ו כשיטת הנוצרים, ומבקשי האמת באו לידי הכרה אף ביתר הדברים שלא הובאו בדברי הרד"ק, והאמת עד לעצמו.
ובדורותינו אלה ככה עושים הדתיים הנגררים אחר הציונים ומשתתפים עמהם, שמביאים ראיות מהתורה הקדושה לשיטת הציונות בלבושים שונים ומטעים בזה אף לבבות תמימי דרך, כמו שעשו הצדוקים והנוצרים וכת הש"ץ וכל מפירי התורה הקדושה בזמניהם. ועוד יותר מזה עכשיו שהתלבשו באיצטלא ירושלמית בשם חיבת הארץ והצלת ישראל, והשקרים והזיופים מרובין הם עד אין שיעור להטעות עיני הבריות.
ובקונטרס הזה כתבתי בדרך אגב לסתור כמה ענינים שהתפשטו מהם בעולם להטעות עיני הבריות, וכל מי שיש לו מוח בקדקדו יראה האמת, אבל אי אפשר לטפל בכל הבליהם ושקריהם ודמיונות שוא ודברי זיופים שלהם להביא הכל על הגליון, כי אין קץ לדברי רוח ולבושי השקר ודמיונות כוזבים אין להם גבול, אבל השם לבו לדבר ה' רואה כי כל דבריהם הבל הבלים אין בהם ממש וכולם ישאם הרוח.
ועכשיו בעקבא דמשיחא טרם הבירור האחרון התגברה הסטרא אחרא בכח המסיתים והמדיחים של אלה הדתיים הנגררים אחר הציונים יותר ממה שהתגברה בכל המסיתים והמדיחים שבכל משך הדורות שהיו מיום שנברא העולם עד עתה, וכל חלקלקות לשונו של הנחש הקדמוני שהיה אצל אדם הראשון וכן כל חלקלקות לשונם של כל המסיתים ומדיחים שהיו בכל הדורות בלבושים שונים, כולם לא הגיעו כלל לאותה המדה של חלקלקות לשונם של המסיתים והמדיחים שבזמנינו באופנים שונים ומשונים לירד לחדרי בטנו של כל אחד ואחד מישראל, כי כן הוא טרם ביטול הסטרא אחרא מישראל, כמו שהבאתי למעלה מהתוספות יו"ט, וצריכים אנו לרחמים גדולים מהם ומהמונם. השם יתברך ירחם עלינו ברחמיו העצומים עד אין שיעור וערך, ובמהרה ישמחנו כימות עניתנו, ונזכה להתקרב אליו יתברך שמו בקדושה ובטהרה ולראות במהרה בישועת כל ישראל ושמחתן במהרה בימינו אמן.
וקראתי שם הקונטרס הזה "ויואל משה" משני טעמים, הא' מפני שחכמינו ז"ל אמרו בספרי (דברים פיסקא א', ד') ובכמה מקומות במדרשים, וכן הוא בגמרא (נדרים סה.) אין ויואל אלא לשון שבועה, שנאמר ויואל שאול את העם. ולפי שהקונטרס הזה מטרתו לבאר השבועה שהשביע הקדוש ברוך הוא את ישראל, שפיר שייך עליו שם ויואל משה. ואף ששבועה זו היא בשיר השירים, מכל מקום הרי מבואר במדרש רבה (פרשת יתרו פרק כ"ח) שכל מה שהנביאים עתידים להתנבאות בכל דור ודור קבלו מהר סיני, שכן משה אומר להם לישראל כי את אשר ישנו פה עמנו עומד היום ואת אשר איננו פה עמנו היום, ובפרט שיר השירים, שאמרו ז"ל (מדרש רבה שה"ש א', י"ב) בפירוש שהוא מסיני כמו שהביא האלשיך ז"ל (שה"ש א', א'), וכל מה שניתן בסיני היה על ידי משה רבינו ע"ה, אם כן הוי שבועה זו גם כן בלשון ויואל משה, שהשביע את ישראל כדכתיב ויואל שאול את העם, שהשביעם.
וגם מה שדרשו חכמינו ז"ל (שם נדרים סה:) במקומו שהשביע יתרו את משה שלא ישוב למצרים בלתי רשותו גם כן הוי מעין שבועה זו, דלכאורה אין להבין, כיון שראה יתרו שמשה רבינו ע"ה איש קדוש הוא, כי הרי מבואר במדרש רבה שם שראה שהמים נתברכו בשבילו, ועוד נסים, ומבואר בפרקי דרבי אליעזר פרק מ' שהמטה שנברא בין השמשות נמסר לאדם הראשון בגן עדן ואחר כך לאבות הקדושים עד שבא למצרים ולקחו יתרו ונטעו בתוך גן ביתו ולא היה יכול אדם ליקרב אליו עוד, וכשבא משה נכנס לגן ביתו של יתרו וראה את המטה וקרא האותיות אשר עליו, ושלח ידו ולקחו, וראה יתרו ואמר זה עתיד לגאול את ישראל ממצרים, לפיכך נתן לו את צפורה בתו לאשה יעיי"ש, אם כן הלא ראה יתרו שמשה הוא הגואל ישראל, ובודאי אינו נחשד לדבר שקר ושלא יעמוד בדיבורו, אם כן למה היה לו להשביע אותו, וכי לא סגי ליה בהבטחה, אלא דוקא על דרך שבועה. אולם יען שהיה יתרו יודע שמשה עתיד לחזור למצרים לגאול את ישראל, ואם כן הגאולה תלוי בו, ומזה היו יראים שניהם פן ואולי מחמת רוב אהבת ישראל וכשיראה בעני עמו וצערם הגדול לסבול עול הגלות, אולי יקדים לילך לשם קודם הזמן, לכן השביע אותו. ומצינו שגם על דוד בן ישי הוצרך אברהם אבינו ע"ה לעשות פעולות שלא יבוא קודם הזמן, כמו שדרשו חכמינו ז"ל (??) בפסוק וישב אותם אברם (בראשית ט"ו, י"א. ועיין רש"י שם). ולכן ניחא להו להתקשר בשבועה בענין זה, כי על השבועה בודאי לא יעבור ולא יבוא לידי דחיקת הקץ. והוי שבועה זו גם כן כמו אלו השבועות שהשביע הקדוש ברוך הוא. וכן הוה, שגם אחר כך כששלחו הקדוש ברוך הוא לגאול את ישראל הוצרך לילך למדין להתיר שבועתו בפניו, כמבואר בגמרא (נדרים סה.). ומה שסירב משה בשליחותו גם כן ידוע שזה היה לטובת ישראל כי ראה שלא נשלם עדיין הזמן ויצטרכו להשלים בגלויות אחרות, על כן רצה שתתאחר הגאולה ובלבד שתהיה גאולה שלימה אשר לא יהיה אחריה שום גלות. אולם לא היה הזמן גרמא אז, כי לא יכלו להתמהמה כמו שאמר הכתוב (שמות י"ב ל"ט), וכפירוש האר"י ז"ל כנודע. ובישמח משה מק"ז זללה"ה פרשת שמיני כתב שכוונת משה בסירוב השליחות היה כדי שתהיה הגאולה על ידי הקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו, עיי"ש. ועל כל פנים שבועה זו הוא גם כן בלשון ויואל משה, שהכל בא על ידי משה רבינו ע"ה. והתרגום בשיר השירים על הפסוק השבעתי אתכם בנות ירושלים וגו' פתח: בתר כן אתאמר למשה בנבואה, ומבואר בזה שבאו השבועות על ידי משה רבינו ע"ה. אמנם התרגום כתב זה בשבועות הראשונות שלשיטתו סובבים על דור המדבר שהיה בימי משה רבינו ע"ה אבל בשבועה האחרונה כתב שם בתרגום יאמר מלכא משיחא, שהמלך המשיח משביע שלא להתגרות למיפק מן גלותא עד דיהא רעוא מקדם מארי עלמא, נמצא שלפי דעתו השבועה האחרונה שהיא על דורינו, היא באה ממלך המשיח, אבל לפי המבואר בזוהר הקדוש ובכמה מדרשות המלך המשיח הוא משה רבינו ע"ה, ומה שמבואר בכמה מקומות שהמלך המשיח הוא דוד, כבר תירץ באור החיים הקדוש פרשת ויחי על הכתוב (מ"ט י"א) אוסרי לגפן עירה, שהמלך המשיח הוא כלול משניהם, אם כן נכלל גם שבועה זו בלשון ויואל משה. ובפרט לפי מה שכתבתי בלאו הכי שהתגלות הנבואה על השבועות הללו היה בסיני וכל מה שנאמר בסיני היה על ידי משה רבינו ע"ה, בודאי דשפיר שייך לשון ויואל משה על השבועות הללו.
וטעם השני, כי בשם זה מוזכר שמי הדל בצירוף שמו הקדוש של ק"ז הישמח משה זללה"ה, אשר מסר נפשו כל ימיו על הגאולה, ואמר כי בעבור זאת הוא מוסר נפשו על הגאולה יותר משאר צדיקים, כי אינו דומה שמיעה לראיה, וכולם שמעו על החורבן, אבל הוא ז"ל ראה אותו במו עיניו, כי היה באותו הדור, וכל הנעשה אז עומד לנגד עיניו, ואין ספק כי גם עכשיו הוא עומד ומבקש רחמים על ישראל ועל קדושת שמו יתברך, וההעברה על השבועות היא המעכבת את הגאולה ומביאה כל הצרות ח"ו. זכותו של ק"ז זללה"ה בצירוף עם כל הצדיקים והקדושים יגן עלינו להצילנו מצרה זו.
ירחם השם יתברך על עמו ישראל בכל מקומות מושבותיהם ויאמר לצרותינו די, ואל יוסיפו עוד לדאבה, ויהיו תחנונינו קרובים אל ה' אלקינו יומם ולילה, להטות לבבינו אליו ללכת בכל דרכיו ולשוב אליו יתברך שמו מתוך נחת ושמחה בלי צרה ועקתא, ובמהרה יתרומם קרן התורה הקדושה וישראל, ובתוך כלל ישראל ירחם השם יתברך גם עלי הדל והשפל, כי נשבר לבי בקרבי ועומד ומצפה אני אך לרחמי שמים. זכות אבותי הקדושים יגן עלי לישועה ורחמים, ויזכינו עוד לעשות תשובה שלימה ולעבוד השם יתברך בטוב לבב כרצונו יתברך שמו, עדי נזכה לראות במהרה בישועת כל ישראל ושמחתן במהרה בימינו אמן.