ויואל משה/מאמר לשון הקודש/סימן יג

מתוך אוצר מהרי''ט
גרסה מ־10:22, 28 באוקטובר 2024 מאת מטה הסברה (שיחה | תרומות)
(הבדל) → הגרסה הקודמת | הגרסה האחרונה (הבדל) | הגרסה הבאה ← (הבדל)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
  << סימן יב מאמר לשון הקודש סימן יד >>

~ סימן יג ~

להצגת סימן זה בצורת הדף

אין להרגיל בניו במקרא מחשש דיעות נפסדות

וכדי להבין מה שבש״ס לא הזכירו מלימוד הלשון כלל אף ברמז. הנה ראשית ראיתי להעתיק דברי הצל״ח שכתב על מימרא דרבי אליעזר (ברכות כח:) מנעו בניכם מן ההגיון [ולא נמצא זה בספרי הצל״ח המצוים בידינו אלא בספרי הצל״ח הראשונים שהדפיס הוא ז״ל, וכפי הנראה שלטו ידי זרים באיזה דפוס והשמיטו אלה הדברים שהמה נגד האפיקורסים, ושוב נדפס כן בדפוסים שלאחריו שלא היה בידם הדפוס הראשון, ובפי׳ עץ יוסף הנדפס בספרי עין יעקב העתיק מדברי הצל״ח כמו שהוא בדפוס הראשון], וז״ל שם: "במה שפירש״י ז״ל, לא תרגילום במקרא יותר מדאי. משום שלימוד המקרא גם אפילו אותם שיש להם דעות נפסדות לומדים בשביל הלשון, כמו שלומדים שאר לשונות, ואם לא תשגיח על בנך בילדותו רק על לימוד המקרא, יכול להיות שתקח לו מלמד אחד משלהם כי גם הם יודעים ללמדו, ומתוך כך בנך נמשך אחריהם גם בדעות נפסדות, אבל חנוך לנער על פי דרכי התורה והושיבום בין ברכי תלמידי חכמים גם בילדותם בלמדם מקרא, קח לו מלמד תלמיד חכם וירגילו תיכף גם במשנה וגמרא", עכ״ל.

הנה מה שחשש יותר בלימוד מקרא שמא יקח מלמד שיש לו דעות נפסדות, אף שבוודאי גם בלימוד גמרא ופוסקים צריך לדקדק על זה שלא ילמוד מרב שאינו הגון, כמו שאמרו חכמינו ז״ל (במועד קטן דף י״ז.) אם הרב דומה למלאך ה׳ צבאות תורה יבקשו מפיהו, ואם לאו אל יבקשו מפיהו, והוא בשולחן ערוך (סי׳ רמ״ו סעיף ח') שלא ללמוד מרב שאינו הגון, ואם כן אם מדקדקין שיהיה מרב הגון, תו אין חשש לפי דבריו גם במקרא. וצריך לומר כוונתו דכיון שאי אפשר להבחין על בוריה מחשבות לב האדם ודיעותיו, כי האדם יראה לעינים וה׳ יראה ללבב (שמואל- טז, ז), ואף בכהן גדול חשדו והשביעוהו אף שהיו פורשין ובוכין שחשדו למי שמעשיו סתומין (יומא יח:), ולכן במקרא שמצוי יותר אותן שלומדין אותו בשביל הלשון, חוששין למצוי דילמא יהיה לפעמים איזה תקלה ח״ו ולאו אדעתיה.

בלימוד לה"ק שייך יותר חשש נפסדות

ועכ״פ היה החשש בלומדי מקרא בשביל שיש ביניהם לומדי הלשון, ואם כן כל שכן בלומדי הלשון עצמו שמצוי יותר ביניהם אותן שיש להם דעות נפסדות. גם אין לימוד הלשון חיובית כל כך, כמו לימוד מקרא שהוא בודאי בכלל תלמוד תורה דאורייתא. ויש לומר דמשום הכי לא אמרו בש״ס להטיל חיוב על לימוד לשון הקודש, אף דלא פליגי על התוספתא שהיה מהראוי לחייב על לימוד הלשון מדרבנן עכ״פ שיש בו תועלת, אבל מחמת שיוכל להיות גם תקלה ח״ו, מבואר בתוס׳ יבמות (דף פ״ו ע״ב ד״ה מר) דמילתא דאתי לידי תקלה לא הוו מתקני רבנן, דאיכא למיחש דילמא אתי למיכליה, יעיי״ש. וכעין זה הוא בגמרא חולין (דף קטו.) 'לא אמרה תורה שלח לתקלה', אף שהוא חשש רחוק דכל דפריש מרובא פריש, מכל מקום אין לעשות מצוה ממה שאפשר עכ״פ שיבוא לידי תקלה, ומכל שכן בזה שראו חשש קלקול הדורות ודעות נפסדות ר״ל שהוא גרוע מכולם.

וכעין זה כתב החתם סופר (פ׳ בשלח) שלא למדו אף פשוטי המקראות טרם שהשלימו נפשם בלימוד המדרשות ותורה שבעל פה, כמו שאמרו במסכת שבת (דף סג.) אמר רב כהנא הוינא בר תמני סרי שנין, והוה גמירנא ליה לכולי ש״ס, ולא הוה ידענא דאין מקרא יוצא מידי פשוטו עד השתא. כי אם ילמדו בתחלת גידולם פשוטי המקראות, אזי טרם יגדלו ויגיעו לחלק הדרושים ותורה שבעל פה שהוא העיקר, כבר בחרו בהפקירא וכפרו בה׳ ובתורתו, ועל כן הפכו הסדר בלימוד, יעיי״ש שהאריך בנועם דברי קדשו זלה״ה.

אחר שנתמעטו הדורות לא הוזכר כלל בש"ס לימוד הלשון מחשש תקלה

ואולי בשביל זה הפכו הסדר בתוספתא לימוד הלשון אחר לימוד התורה, דלא כמו שאמרו בספרי, כי לימוד הלשון מקורו מפשוטי המקראות, גם יותר יש לחוש בלימוד הלשון מבלימוד פשוטי המקראות כמו שכתבתי למעלה, ואם איחרו לימוד פשוטי המקראות עד אחר שמשלים נפשו בתורה שבעל פה, ראו קל וחומר לאחר לימוד הלשון. ומה שבספרי הקדימו, יש לומר שהיה זה בדורות הראשונים על דרך שכתבו בגמרא (יבמות דף ל״ט ע״ב) מצות יבום קודמת למצות חליצה, בראשונה שהיו מתכוונים לשם מצוה, עכשיו שאין מתכוונין לשם מצוה אמרו מצות חליצה קודמת. ועל דרך זה יש לומר גם כאן, בראשונה שהיו לומדים הלשון לשם מצוה הקדימו אותו, שמבין יותר הלימוד בתחלת לימודו, אבל אחר כך שהיו לומדים את הלשון לשם נוי כמו שאר לשונות, ואיכא למיחש לדעות נפסדות ר״ל, לא ראו להקדימו טרם שהוקבע בנפשו התורה והאמונה.

וכעין זה הוא בגמרא בבא מציעא (דף ל״ג.) העוסקין במקרא מדה ואינה מדה, במשנה מדה וכו׳, גמרא אין לך מדה גדולה מזו, ולעולם הוי רץ למשנה יותר מן התלמוד, ומקשה הא גופה קשיא אמרת בגמרא אין לך מדה גדולה מזו, והדר אמרת ולעולם הוי רץ למשנה יותר מן הגמרא, אמר רבי יוחנן בימי רבי נשנית משנה זו וכו׳, יעיי״ש, והרי ששינו מאמרם בשביל מצב הדור.

ויש לומר עוד, דכיון דהדורות מתמעטין והולכין והפירצות מתרבין, לכן שוב אחר כך בש״ס לא הזכירו כלל מלימוד הלשון. וגדולה מזה מצינו שבטלו חכמינו ז״ל הרבה מצות חמורות מדאורייתא מחשש שמא יארע אחד שיעביר ד׳ אמות ברשות הרבים (ראש השנה כט:, סוכה מג:, מגילה ד:), אף שלא יבא בזה לידי דיעות נפסדות, אלא שיעשה עבירה אחת בשוגג מחמת טירדת המצוה, דהוי רק טעה בדבר מצוה.