ויואל משה/מאמר לשון הקודש/סימן א

◆ סימן א ◆

ג' מימרות של חז"ל בענין לימוד תורה לבנים

הנה בעיקר הלימוד של לשון הקודש אף לבנים ולא לבנות, כת״ה נ״י הראה מקום לפירוש המשניות להרמב״ם שחשבו למצוה קלה, וכן הראה מקום לירושלמי וספרי, וראיתי לבאר קצת הענין.

הנה זה לשון הספרי פרשת עקב (סי' מו) "ולמדתם אותם את בניכם לדבר בם (דברים יא, יט), בניכם ולא בנותיכם, דברי רבי יוסי בן עקיבא, מיכן אמרו כשהתינוק מתחיל לדבר, אביו מדבר עמו לשון הקודש ומלמדו תורה". ובגמרא (סוכה מב.) כתבו "יודע לדבר, אביו מלמדו תורה וקריאת שמע, תורה מאי הוא, תורה צוה לנו משה וגו׳ (דברים לג, ד), קריאת שמע מאי הוא, פסוק ראשון". ובתוספתא (חגיגה פ"א מ"ג) כתבו "יודע לדבר, אביו מלמדו שמע ותורה ולשון קודש".

נמצא שמימרא זו היא בשלשה מקומות בדברי חכמינו ז״ל בשינוים, שבספרי השמיט 'קריאת שמע', ולא כתב אלא 'לשון הקודש ותורה'. ובברייתא שבגמרא השמיט 'לשון הקודש' ולא כתב אלא 'תורה וקריאת שמע'. ובתוספתא כתב הכל 'קריאת שמע ותורה ולשון הקודש', אבל שינה הסדר, שבספרי כתב לימוד לשון הקודש בתחלה, ובתוספתא כתבו לבסוף.

הספרי השמיט קרי"ש משום דמיירי מחויב דאורייתא, ולה"ק בכלל לימוד התורה

והנה מה שהשמיט בספרי 'קריאת שמע', יש לומר בפשיטות דבספרי לא מיירי אלא מחיוב דאורייתא, שהרי למדו מקרא ד'ולמדתם אתם את בניכם'. ובזית רענן מהמגן אברהם על הילקוט (פ' עקב) פירש במה שאמר 'מכאן אמרו', דהוה אמינא שילמוד לבנו קריאת שמע, אבל אחר שכתב 'בניכם ולא בנותיכם', קשה למה לי מיעוטא הא מצות עשה שהזמן גרמא הוא ונשים פטורות (ברכות כ:), אלא קאי אתורה, ולכן אמר 'מכאן אמרו ללמדו תורה'. והרי דמדכתב 'בניכם ולא בנותיכם' על כרחך דלא קאי על קריאת שמע אלא על תורה, ואין לימוד מקרא ללמד את בנו אלא על תורה, אבל קריאת שמע היא כמו שאר מצות שהחיוב בחינוך הוא רק מדבריהם, ובספרי לא חשב שם שום מצוה שחייב בחינוך אלא תורה דמיירי רק מלימוד הקרא, אבל בברייתא שבגמרא חשב גם לולב ושאר מצות שחייב בחינוך, ופירש"י ז״ל שם (בד"ה לחנכו) שחייב לחנכו מדבריהם, לכן חשב גם קריאת שמע.

ובקידושין (דף כט.) גבי מצות הבן על האב שחייב למולו, ולפדותו, וללמדו תורה, ולהשיאו אשה וכו׳. שם לא חשב לא קריאת שמע ולא שום מצוה שחייב בחינוך, כי לא חשב שם אלא מה שנלמוד מקראי כמבואר שם בגמרא.

ומה שחשב בספרי לימוד לשון הקודש, אף שלימוד הלשון אינו מוכח מקרא, צריך לומר לשיטתו דסובר דכיון שידיעת הלשון היא תועלת ללימוד התורה, דעל ידי שמבין הלשון מבין יותר תורה מה כתיב בה, לכן חשבו בכלל לימוד התורה. ובחומש תורה תמימה כתב דנלמוד מקרא, דמלשון 'לדבר בם' דרש, שגם הדיבור בלשון קודש היא מצוה. אבל ברא״ם ובגור אריה (פ' עקב) ובפני יהושע (קידושין דף כט.) מבואר דמלשון 'לדבר בם' דרשו לשיעורא דמשעה שיודע הבן לדבר חל החיוב ללמדו. ואם כן כל הקרא לא קאי רק על התורה, וצריך לומר שלימוד לשון הקודש הוא רק מסברא בכלל הלימוד, כנזכר לעיל.

ועכ״פ מה שהשמיט בספרי 'קריאת שמע', זה מובן היטב כמו שכתבתי, אבל מה שהשמיט בש״ס 'לשון הקודש' ולא זכרו מאומה, צריך עיון לכאורה במאי פליגי עם הספרי והתוספתא. ומה שכתב כ״ת נ״י ליישב שתלוי בפלוגתא דרבי ורבנן אם קריאת שמע בלשון הקודש או בכל לשון (ברכות יג.), הנה אדרבה נהפוך הוא, שבספרי שכתב 'לשון הקודש' השמיט 'קריאת שמע' לגמרי, ובגמרא שחשב 'קריאת שמע' השמיט 'לשון הקודש', אלמא דלשון הקודש אינו בשביל קריאת שמע אלא בשביל תורה, דיותר נצרך הבנת הלשון בשביל כל התורה כולה שצריכה הבנה, מבשביל קריאת שמע שמצד הדין אם לא כוון אלא בפסוק ראשון בלבד יצא (ברכות יג:; שו"ע או"ח סימן ס ס"ה).