שו"ת דברי יואל/אורח חיים/סימן א

  << שו"ת דברי יואל-אורח חיים• שו"ת דברי יואל• שו"ת דברי יואל-תשובה ב >>

החיים והשלום יחדיו יהיו תמים על ראש , כ״ק ידידי הרב הגאון הצדי המפורסם סוע״ה בו״ק חו״פ נהודא נפישא שושילתא דיחוסא רם וגבה ונשא כק״ש מפארים טוה״ר חיים אלעזר שליט״א האבדק״ק מונקאטש והגליל יצ״ו. אחד״ש כהדר״ג נ״י כמשפט, ספרו היקר מנחת אלעזר ס״נ אשר כבדני לנכון הניעני, ורב פודה ות״ח על מנחתו היקרה. ומדי עברי בו בחפזון בטרדת החג כנעשה בחפזון, ראיתי מה שהאריך בסי׳ נ״ד לפלפל עם הגאון מאויוואראש ז״ל אם להכשיר רוק לנטילה, ויגע למצוא עכ״פ סמך לדבר שלא יטהר את הידים.

והנה בהרבה אחרונים מבואר כי אדרבה הנוגע ברוק אף בידים נקיות צריך נטילה מחדש כמו במגע בשאר מקום מטונף, ומקורו מהראב״ד ז׳׳ל בס׳ תמים דעים (סי׳ ס״ו) שכתב בין החילוקים שבין מים ראשונים למים אחרונים וז״ל מים ראשונים אם שפשף בגופו או בכותל צריך נטילה אמרת שמא נגע במאכולת או בזיעה וכו׳ או ברוק שעליהן מים אחרונים אין צריך רחיצה אחרת [והובא לשון זה גם במנחת יעקב כלל ע״ז סי׳ ט׳ץ ובאלי׳ רבה סי׳ קע״ג אלא שיש שם ט״ס קצת], ומ״ש דמים אחרונים אין צריך רחיצה אחרת, אף דגם לברהמ״ז צריך ידים נקיות וליזהר שלא ליגע במקום מטונף, מ״מ לנגד זה סגי בנקיון כפים אף בלא מים, וגם לתפילה אין לחזור יותר ממיל, ולדברי תורה אין צריך לחזור כלל אף לכתחילה אחר מים כמבואר במג״א סי׳ צ״ב סק׳׳ה, וברהמ״ז אפשר ידינו כדברי תורה, והראב״ד שם מיירי שיצטרך רחיצה אחרת בהחלט ע״י מים דוקא וזה אינו אלא במים ראשונים קודם סעודה שאז אם נגע במקום מטונף לא סגי בלא מים, ועכ״פ הנה חשב הראב״ד ז״ל את הרוק בין כדברים המצריכים נטילה מחדש בנגיעתם, וא״כ אצ״ל שלא יועיל לנטילה.

הן אמת, כי מדכתב הרמ״א ז״ל בסי׳ צ״ב להצריך נטילה בנוגע בצואת האף והאוזן ולא חשב גם הרוק, מזה משמע קצת דאינו סובר להחמיר ברוק, אבל קשה להקל נגד הראב״ד במה שאינו מבואר בשו״ע בהדיא ההיפך. אמנם היעב׳ץ בם׳ מור וקציעה [הובא בשערי תשובה שם] גם הגר״א בס׳ מעשה רב חלקו בזה על השו״ע והקילו שלא להצריך נטילה בצואת האף והאוזן, ולדבריהם נראה פשוט להקל גם ברוק, כי אינו מסתבר כלל שיהי׳ הרוק מאום יותר מצואת האף והאוזן. אבל הם לא דברו אלא שלא להצריך נטילה את הנוגע בהם בידים נקיות, אבל לא שיועיל לנטילה במקום דצריך נעילה מכבר. ובס׳ חסידים (סי׳ רנ׳׳ב וסי׳ תתפ׳׳ה) כתב להצריך נקיון כפים בצואת האף והאוזן.

והנה באשל אברהם מהגה׳׳ק מבוטשאעש ז״ל בסי׳ צ״ב החליט דמהני ליטול ידיו ברוק לתפילה כמו במים ממש, וכתב דאף שאמרו חכז״ל לחזור (ג׳) [ד׳] מילין מלפניו ומיל לאחריו, זה מיירי כשידיו מלוכלכים הרבה ולא סגי ליה בהרוק שבפיו במשך ההליכה ד(ג׳) [ד׳] מילין. ולא זכיתי להבין דבריו הקדושים, דהאיך אפשר לומר דמה שהצריכו חכז״ל לחזור אחר מים לתפלה מיירי בידים מלוכלכות, והלא הכי מבואר שם בברכות דף ט״ו דלק״ש מנקה ידיו בעפר או בצרור ובקסמין דלא כתיב ארחץ במים אלא ארחץ בנקיון כל מידי דמנקי ואפ׳׳ה לתפילה עד מיל חוזר, וא״כ מיירי כשידיו נקיות ע׳׳י עפר או צרור ואעפי׳׳כ הצריכו לתפילה לחזור מילין אחר מים, והדק״ל וכי לא יהי׳ לו רוק בשהיית ערך מילין. ואולי כיון דצריך ליטול כל הכף, ואחר הטלת ימי רגלים גם הא״א שם סי' צ"ב מודה להפמ״ג דלא סגי ליטול רק מקום הנגיעהבמקום המטוגף אלא כל הכף דוקא, ואולי יוכל להיות כאופן שא״א לקנן כ״כ רוק, או אולי מיירי באיסטניס דאנינא דעתי׳ ליטול כרוק. וכ״ז דוחק בדברי הש״ס. ובשבת דף קמ״ב במשנה דהיתה עליו לשלשת פירש רש״י ז״ל רוק או צואה, ובזבחים דף צ״ד פירש יותר גיעול של רוק או צואה, והברטנורה כתב בלשונו לשלשת דבר של טינוף כגון רוק או צואה, ונראה דחשבו את הרוק לדבר מטונף וכללוהו כחדא מחתא עם צואה. ועכ״פ אם לא נחמיר כדעת הראב״ד ז״ל להצריך נטילה בנוגע בו, אבל הבו דלא להוסיף עלה שיועיל לטהרת ידים מה שחשבו הראשונים ז״ל בין דברים המטונפים ושכן מורה גם פשטות דברי הש״ס שהצריכו לחזור אחר מים.

מ"ש בסי׳ י״ג להקשות על מ׳׳ש בס׳ חסידים (בצוואות סי׳ נ׳׳א) דפרה אשר תלד ב׳ עגלים צריך לשוחטה, והנה החליט דצריך שיהי׳ ראוי להיות שבעת ימים תחת אמו אלא דבמתה תוך שבעה מש״ה הוי בכור דהי׳ ראוי להיות שבעת ימים תחת אמו אלא סיבה קרה, ועפי״ז עלה ונסתפק בנבלה וטרפה דהוי כמתה אם צריך ליתן בנה לכהן. אמנם ברש״י ז׳׳ל חולין דף ל״ח מביא מהתו׳׳כ דנלמד מקרא בהדיא דאין צריך לחיות כל ז׳, וכן הוא בש׳׳ס שם דא׳׳א לאוקמא קרא דיתום לילדתיה אמיה והדר מתה, והוא מטעם זה דגילה לן קרא בהדיא דאין צריך לחיות יותר. וגם אין לומר דבנבלה או טרפה או עומד למיתה דנקרא כמתה נתמעט מקרא דיתום, דא״כ למה נדחקו בש״ס שם ׳דא״א לאוקמי׳ במתה והדר ילדה דמכי יולד פרט ליוצא דופן נפקא, ור״ל דכיון שמתה אינה מולידה כדרך המולידים והוי יוצא דופן [יעיי״ש ברש״י ז״ל], ולכן דחיק לאוקמי׳ כשזה פי׳ למיתה וזה פי׳ לחיים, והתוס׳ כתבו דהקרא דחיק ומוקים אנפשי׳ כיון דא׳׳א לצמצם שיהי׳ המיתה ומלידה ברגע אחד אלא מיירי כשיבוא אלי׳ ויצמצם. ואם נימא דנבלה וטרפה או עומד למיתה נתמעט ג״כ מקרא דיתום, שפיר מיתוקם הכתוב אף במתה ואח״כ ילדה, דזה וודאי דאף בנבלה שהיא כמתה מ׳׳מ כ״ז שהיא חי׳ ומולידה כדרך שאר המולידים [כיון שנתעברה קודם לכן] אינו נקרא יוצא דופן, ול׳׳ק ע״ז דמכי יולד נפקא, ושפיר מיתוקם הכתוב ברווחא.

אמנם האמת יורה דרכו, דכמו דלר׳ יהושע שם בבכורות (דף נ״ז ע׳׳א) דסבר כל זמן שהשלח קיים אינו יתום, ופירש״י ז׳׳ל שם מ׳ (ד׳׳ה נתגלתה) דכיון דהעור מהנה לולד דומה כמי שאכע קיימת ואינו נקרא יתום, הרי דהוא מפרש יתום על העור לבד כיון שנדמה לו כן להולד, ולת״ק לא ניחא לי׳ בזה וצריך שתהי׳ אמו קיימת ממש, אבל כשהיא קיימת והולד רואה אותה במעמדה איט נקרא יתום ולא איכפת לי׳ במה שעומד למיתה או נקרא מתה, ואין מזה שום קושי׳ על הס׳׳ח.

מ״ש בסי׳ כ״ה בדבר ה מ טנ ה המנגנת ומברכת ברכות לבטלה ר״ל, שאם מעריכה ע״י נכרי אין בזה איסור מדינא. לפענ״ד אין לצדד בזה אלא בשאר איסורין דאין איסור אלא בעושה מעשה לא בהגורם, משא״כ בהזכרת השם נראה דגם הגורם אסור. והנה הנוב״י במהדורא תנינא או״ח סי׳ י״ז אוסר גם במחיקת השם על ידי גרימא, וביאר שם דאף דבגרמא לא שייך הלאו דלא תעשון כן אבל יען שיש במחיקה בזיון השם ובבזיון אין נ״מ גם להגורם סוף סוף אית בי׳ משום בזיון. ואף להמקילין בגרם מחיקת השם, מ׳׳מ י״ל דשם לא מצינו שהחמירו בו לומר דאית בי׳ משום בזיון השם יותר ממה שנאסר בהדיא בהלאו דל״ת כן, וגם אינו בכלל מורא השם שלא למחוק דלא נלמד מקרא דאת ה׳ אלקיך תירא, ויכול להיות דמחיקה היא כגניזה וכדומה אלא שהתורה אסרתה מלא תעשון כן, ובמקום דלא שייך הלאו לא שייך לאסור עוד, דלא מצינו שיחמירו בלאו זה יותר מבשאר איסורין, משא״כ בכאן דכתב הרמב״ם ז״ל בפי׳׳ב מהל׳ שבועות דעוון זה אף שאין בו כריתות ומיתות ב״ד מ״מ חמור יותר כיון שיש בו חילול השם, וחכז״ל (נדרים דף ז׳ ע׳׳ב) החמירו בו יותר מבכל עבירות שבתורה שאף השומע הוא בנידוי, וכיון דודאי אית בי׳ משום בזיון י״ל דכו׳׳ע מודי לסברת הנוב״י דלענין הבזיון אין נ״מ אף אם הוא רק גורם, וגם שם יש לחוש לדעת הנוב״י ובכאן נראה דכו׳׳ע מודי. ותצי' לדבר, דהרי אסרו חכז׳׳ל גם לגרום ברכה שאינה צריכה, והמג׳׳א ב סי ק רט״ו )ס׳׳ק ו׳( אוסר אף בשבת כשצריך להשלים המאה ברכות להניח הפירוח ש ^ לאכלם בתוך הסעודה, אף שאינו עושה שום ממשה במה שאינו אוכל הפירות והוא רק גרמא קלה בשב ואל תעשה, ואין לך גרמא קלה מזו שאינו עושה שום נמגשה ואינו מדבר שוס דיבור, מ״מ אסור בכל אופן ואופן שבא ע״י הגרמתו, אף דבאמת בשעה שמברך אח״כ אינו מושה שום איסור ואינו מברך שום ברכה לבטלה ואדרבא מצוה קעביד וחיובא רמי׳ עלי׳ לברך אח׳׳כ, מ״מ כיון שבשעת גרמת הענין אינו צריך לברכה זו