שו"ת דברי יואל/יורה דעה/סימן נט

<< יורה דעה סימן נח • שו"ת דברי יואל • יורה דעה סימן ס >>

~ סימן נט ~

ב"ה. שלו' וכל טוב סלה אל כבוד ידידי הה"ג המפורסם, החסיד המפואר בנש"ק וכו', כש"ת מו"ה חנניה יו"ט דייטש שליט"א האב"ד דק"ק העלמעטץ יצ"ו.

אחדשת"ה באהבה רבה, בדבר אשר עלה ונסתפק במה שקראו אותו לעיר גדולה שלא היה שם מקוה, וממילא נכשלו הכל באיסורי כריתות ר"ל, וכל הנולדים המה בני הנדה ר"ל. ועתה נתנו לב לעשות מקוה, וקראו אותו להשגיח בעינא פקיחא על עשיית המקוה שיהיה כדת וכהלכה.

ויש טוענים נגדם, יען שבשאר ענינים אין התנהגות אותה הקהילה על פי תורה, והבית הכנסת שלהם הוא בתערובות, שאסור ליכנס לתוכו. ועל כן אם יעשו להם מקוה כשרה, מצאו מקום לחוש שזה יוכל לגרום להמשיך גם לב תמימי דרך אחר אותן הקהילות שהמה שלא כדת, והכשר המקוה יהיה הכשר גם להקהלה. ולזה שואל דעתי העניה אם לתקן להם מקוה או לחדול.

א

לפענ"ד הוא פשוט יותר מביעתא בכותחא שאם יש אנשים שמבקשים לעשות להם מקוה כשרה להנצל מאיסורי כריתות ומפגם המשפחה, כל מי שיוכל למלאות מבוקשם, חיובא רמיא עליה מן התורה להפרישם מאיסורא.

ואף במקום שאינם מבקשים, אמרו חכז"ל בסנהדרין דף כ"ז (ע"ב) על מה שדרשו מקרא (ויקרא כו, לז) דוכשלו איש באחיו, שכל ישראל ערבים זה בזה. ומוקי לקרא דמיירי בכל מי שיש בידו למחות. ובסוטה ל"ז (ע"ב) שקבלו זה בכמה אלות ובריתות. והוא מצות עשה דהוכח תוכיח (ויקרא יט, יז). וכתב הרמב"ן (דברים כז, כו) בקרא דארור אשר לא יקים וגו', דקאי על מי שהיה סיפק בידו להחזיק ולא החזיק, ואפילו הוא צדיק גמור במעשיו והיה יכול להחזיק התורה ביד הרשעים המבטלים אותה, הרי זה ארור, יעיי"ש.

ומכל שכן כשהמה בעצמם מבקשים הפרשה מאיסורים החמורים האלה, ואין שום טענה ואמתלא למי שאפשר בידו לתקן למנוע מזה. וטענת המקטרגים בזה אין בה ממש, כאשר אכתוב להלן.

והנה אין לי פנאי להאריך, גם אין צורך לזה אריכות, אך כדי לסתום פה המקטרגים אבאר קצת.

וראשית אבאר בענין החיוב בזה שלא לטעות מדברי הש"ך יו"ד סימן קנ"א ס"ק ו', על מה שהביא הרמ"א שם (ס"א הג' שניה) פלוגתת הראשונים היכא דליכא איסור דלפני עור, כגון דלא קאי בתרי עברי דנהרא ויוכל לקנות גם במקום אחר, אם עכ"פ עובר מדרבנן משום מסייע ידי עוברי עבירה, והביא שני דעות בזה.

והש"ך עשה שלום בין הדיעות דלא פליגי, דהאוסרין מיירי בישראל שבית דין מצווין להפרישו מאיסורא, כדכתב הרא"ש (שבת פ"א סי' א) דלא גרע מקטן אוכל נבילות שבית דין מצווין להפרישו, כל שכן גדול שלא לסייע. והמתירין מיירי בעכו"ם וישראל מומר שאין חיוב להפרישו. והוכיח חילוק זה מסתירת הרא"ש שנראין לכאורה כסותרין, מפרק קמא דשבת (שם) לפרק קמא דעבודה זרה (סי' ב).

והכל תפסו עליו מאין לקח שישראל מומר אין מצווין להפרישו מאיסורא, גם בעכו"ם יש חולקין, עיין ברכי יוסף (הוב"ד בגליון השו"ע) ושאר אחרונים. אבל במה שהוסיף עוד ישראל מומר, הקשו כולם דאף אם אין מצווין על העכו"ם, אבל המומר אע"פ שחטא ישראל הוא לחומרא לענין זה להיות מצווה באיסורין. ומגמרא דבבא קמא (סט.) וממשנה דמעשר שני (פ"ה מ"א) אין ראיה, עיין גליון מהרש"א ושאר אחרונים.

ובדגול מרבבה כתב וז"ל, הא ודאי דישראל מומר אע"פ שחטא ישראל הוא, וא"כ מה בינו לשאר ישראל להפרישו מעבירה, אבל נראה לפע"ד כוונת הש"ך דאף בישראל אין מצווין להפרישו אלא כשעובר בשוגג וכו', אבל ברוצה לעבור עבירה במזיד, אין ישראל אחר מצווה להפרישו וכו', יעיי"ש. אבל חלקו עליו גדולי האחרונים בזה (עי' שדי חמד, כללים, מע' הו', כלל כו, ס"ק ג ד"ה והנה), שאין שום סברא כלל שבמזיד לא יהיו מצווין להפרישו כי אם בשוגג, דאדרבא מזיד חמור יותר, ועיקר כל מי שיש בידו למחות קאי על המזידין.

ב

ולפענ"ד לכאורה דברי הש"ך המה כדברי הטורי אבן בחגיגה, באבני מילואים דף י"ג, שכתב בטעמו ונימוקו בלשון אחר, ולא הזכיר כלל מדברי הש"ך אלא כתב מדעת עצמו. שהקשה ג"כ קושיא של סתירת דברי הרא"ש מפרק קמא דשבת לפרק קמא דעבודה זרה, וזה קושית הש"ך. וכתב לתרץ וז"ל, ונראה לי דלא דמי, דודאי כל ישראל מצווין להפריש עוברי עבירה מן העבירה בדאפשר, משום הכי מחוייבים להפריש קטן אוכל נבילות כיון דאפשר להפרישו, אבל הכא עסקינן בדלא אפשר, מש"ה היכא דלא קאי בתרי עברי דנהרא, והואיל והאי עבירה מזומן לפניו לעשותה באין מוחה ומעכב על ידו, דאם לא יתן לו זה יקח בעצמו, כי נותן לו מאי הוי, הלכך אפילו איסור דרבנן ליכא, עכ"ל.

ומבואר בזה כוונתו, דמה שכתבו התוספות (שבת ג. ד"ה בבא) והרא"ש בפרק קמא דשבת שיש איסור דרבנן למכור לו דבר האסור, מיירי בדאפשר להפרישו, דאז ודאי כל ישראל מצווין להפריש עוברי עבירה מן העבירה. ובפרק קמא דעבודה זרה דנראה מדברי הרא"ש דאפילו איסור דרבנן ליכא, מיירי בדלא אפשר להפרישו.

והנה זה ודאי אמת ויציב, דהא דמבואר בגמרא מוכשלו איש באחיו, דכל ישראל ערבים זה בזה ונתפס על אותו עוון, מיירי רק ביש בידו למחות. אלא שצריך להוסיף נופך עוד, דאף היכא שיש ספק שמא יקבלו תוכחה, עדיין צריך למחות, כמו שכתבו התוספות שבת דף נ"ה ע"א ד"ה ואע"ג ובבא בתרא דף ס' ע"ב ד"ה מוטב, ובעבודה זרה דף ד' (ע"א ד"ה שהיה), דבדבר שאין ידוע אם יקבלו כשנמחה בהן או לאו, צריך למחות, כמבואר במסכת שבת שאמרה מדת הדין אם לפניך גלוי לפניהם מי גלוי, ונענש על ככה.

אלא בדבר שיודעין בבירור שלא יקבלו, אין צריך למחות. ובכה"ג אמרו בגמרא יבמות דף ס"ה (ע"ב) כשם שמצוה לומר דבר הנשמע כך מצוה שלא לומר דבר שלא נשמע.

והנה לא נתבאר בדברי התוספות המבחן שנדע בבירור שלא יקבלו, שלא יהיה קושיית המדת הדין אם לפניך גלוי לפניהם מי גלוי. ובתשובת מעיל צדקה סימן י"ט (ד"ה ועכ"ז) כתב, די"ל בדבר שאחזו להם מנהג רע בפרהסיא, מיקרי גלוי לנו שלא יקבלו, ותו אין לומר לפניהם מי גלוי. אלא שאח"כ כתב דבדבר המפורש בתורה, עדיין צריך להוכיח אף בכה"ג. והביא ראיה, דהרי במה שאמרו לפניהם מי גלוי, שם הרגילו והנהיגו במנהגם הרע, אלא ודאי בדבר המפורש הו"ל למחות.

ולפענ"ד אי אפשר לפרש כן בדברי התוספות, שהרי כתבו דמה שאמרה מדת הדין לפניהם מי גלוי, הוא בשביל שהיה ספק שמא יקבלו, אבל בידוע בבירור שלא יקבלו, אין עוד מצות תוכחה. אם כן על כרחך צריך לומר דמה שהרגילו במנהגם הרע, עדיין אין זה בירור שלא יקבלו. וכן מבואר בהגהות מיימוניות פרק ו' מהלכות דעות (אות ג), דאדרבה הביא ראיה שהיכא דודאי לו שלא יקבלו פטור, ממה שאמרה מדת הדין אם לפניך גלוי לפניהם מי גלוי, משמע שאם היה גלוי להם לא היו נענשים. ולפי זה צריך להבין השיעור, אימתי הוי גלוי וידוע שלא יקבלו.

ולפי דברי השל"ה הק' בריש ספרו (בהקדמה, ד"ה וההיא) מובן הענין, שכתב, דאז בישראל, אף שהיו חוטאים ולא שומעים לקול נביאיהם, לא היה בכלל התלוצצות, רק נביאי שקר הטעום וסברי שדבריהם אמת, אמנם אם צוחק על המוכיח ומתלוצץ עליו, אז חובה על המוכיח שלא יאמר, יעיי"ש.

ומבואר בזה דמש"ה לא היה אז גלוי שלא יקבלו, דאף שהרגילו והנהיגו במנהגם הרע, מ"מ לא היה אלא מחמת טעות שהאמינו לקול נביאי השקר וסברי שהאמת כדבריהם, אבל לא בשביל שלא רצו לילך בדרך התורה. אבל אלו שאנו רואים בפירוש שאינם רוצים לקבל האמת והרגילו והנהיגו כן, אין לומר להם דבר שלא נשמע.

עוד כתב שם בשל"ה הק', די"ל עוד דמי שרוצה להחמיר על עצמו ולהוכיח אחר השיעור שמחוייבים, למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה [ר"ל בפלוגתא (ערכין טז:) אם עד כדי נזיפה או עד כדי הכאה], על זה אמר שלא יעשה טוב ולא יאמר דבר שלא נשמע. ועיי"ש שכתב עוד דרך אחר. גם בדברי הראשונים יש עוד שיטות וחילוקים בזה ולא עת האסף פה.

ועכ"פ לדברי כולם יש אופן היכא שאין בידו למחות וגם יודע שלא יקבל תוכחה, שהוא פטור ממצות עשה של תוכחה ומהערבות, אלא אדרבה מצוה או חובה שלא יאמר, כמבואר בגמרא.

ולפי זה צריך לילך בדרכו של הטורי אבן, דמשום הכי דעת הרא"ש בפרק קמא דעבודה זרה דליכא אפילו איסורא דרבנן אף למכור לו דבר האסור היכא דלא קאי בתרי עברי דנהרא, כיון דמיירי בגוונא דאי אפשר לו לאפרושי מאיסורא, דהיינו בגוונא שגלוי וידוע שלא יקבל תוכחה, שאין מוטל עליו כלל להפרישו מהאיסור.

ועיין בספר חסידים סימן תי"ג מבואר ג"כ שתלוי בזה, אם ידוע שלא יקבלו דבריו לא יוכיח. ועל דרך זה יש לפרש גם דברי התנא דבי אליהו (פ' יח) שאין להוכיח את המומרים, דמיירי בכה"ג.

ומעתה לא נפלאת היא ולא רחוקה לאמור שזה גם כוונת דברי הש"ך שכתב דמיירי בעכו"ם וישראל מומר שאינו חייב להפרישו, דלאו כללא כייל שאין שום אופן שיהיה חייב להפריש המומר מאיסורא, אלא דבמומרים איכא כה"ג שאינו חייב להפרישו, דשכיחא טובא בהם שגלוי וידוע לכל שאינם מקבלים תוכחה. דבאותן שאינם מומרים אלא עושים מחמת טעות או סיבה אחרת, אי אפשר שיהיה גלוי שלא יקבלו, ובודאי מוטל החיוב להפריש, אך במומרים איכא כה"ג שאין חיוב להפרישם. ועל כן אמר הש"ך דמיירי בעכו"ם וישראל מומר שאינו חייב להפרישם, ר"ל באותו המומר שאין חייב להפרישו.

ג

אבל מה דקשה לי טובא לפי זה על הש"ך והטורי אבן, דאם נימא דהיכא שאין בידו למחות ואינו מקבל תוכחה, ליכא אפילו איסורא דרבנן אף למכור לו דבר האסור, א"כ צריך לומר דמה שכתבו התוספות (שבת ג. ד"ה בבא) והרא"ש פרק קמא דשבת דאסור מדרבנן למכור לו, מיירי ביש בידו למחות או שיש ספק שמא יקבל תוכחה, א"כ למה כתבו שהוא איסור מדרבנן, הלא היכא שיש בידו למחות או שיש ספק שיקבל תוכחה, הוי חיוב דאורייתא לאפרושי מאיסורא, ממצות עשה דהוכח תוכיח ומחיוב הערבות, כמבואר בגמרא בכמה מקומות.

והגאון מהר"ץ חיות בהגהותיו על מסכת שבת שם דף ג' (ד"ה תוס' ד"ה בבא), אחר שהביא מימרא דהתוספות והרא"ש שאסור מדרבנן, כתב על זה, ואולם ברמב"ם ספר המצוות מצות עשה ר"ה, מצאתי שכתב דבכלל מצות עשה דהוכח תוכיח הוא שאנחנו מצווין שלא נחטא, ולא נעזוב זולתינו מאומתינו שיחטא, עיי"ש, הרי דאיסור תורה ג"כ יש בזה, עכ"ל.

ונראה שעשה בזה פלוגתא בין הרמב"ם והתוספות והרא"ש, והוא תמוה דהאיך אפשר לומר דפליגי על מצות תוכחה וחיוב הערבות, ודברי הרמב"ם בזה מוכרחים לכו"ע. ועל כרחך דמיירי התוספות והרא"ש בגוונא שאין בידם למחות ואין מקבלין תוכחה, ותו ליכא חיובא דאורייתא לאפרושי מאיסורא, ואע"פ כן לסייע להם אסור מדרבנן.

וככה ראיתי בשדי חמד מערכת הו' כלל כ"ו (ריש) אות ג', שכתב דודאי גם התוספות והרא"ש וסייעתם מודי בחיוב תוכחה מן התורה, אלא דמיירי באין בידם למחות, ואע"פ כן אסור מדרבנן לסייע להם, יעיי"ש. וזה ברור ומוכרח.

ובעבודה זרה דף נ"ה ע"ב במשנה דישראל שהוא עושה בטומאה אין דורכין וכו', פירש רש"י ז"ל (ד"ה וישראל) העושה פירותיו בטומאה עובר עבירה הוא וכו' ואסור לסייע ידי עוברי עבירה, אלא פורשין מהן שלא ירגיל בכך. הנה כתב הטעם שאין דורכין עמו בטומאה, שלא להרגילו בעבירות. ואלו מיירי באופן שיש מציאות להפרישו מהעבירה, אינו מובן אומרו שלא להרגילו, הלא אף פעם אחת שעושה, עבירה הוא והחיוב להפרישו. גם אינו מובן מה שאמר פורשין מהן, הלא אדרבה צריך לפנות אליהם להוכיחם על פניהם ולהפרישם מאיסורא.

ועל כרחך דמיירי בגוונא שאין בידו למחות ולהפרישו, ואע"פ כן אסור לדרוך עמו אלא לפרוש ממנו שלא להרגילו בכך, שאם נפרוש ממנו ולא יהיה לו חיזוק בדבר, אולי יחזור בתשובה ולא יעבור עוד, שכשרואה קצת חיזוק מרגילו יותר לעבירה. וזה הטעם במסייע ידי עוברי עבירה, אף שאין בידו למחות אסור מדרבנן מטעם הנ"ל.

וכן במה שאמרו בגמרא גיטין דף ס"ב ע"א מחזיקין ידי עכו"ם בשביעית אבל לא ידי ישראל, ומסקינן בגמרא דקאי על שאילת שלום, שאסור לשאול בשלומם. וכשבידינו למחות לא סגי במה שאין שואלין בשלומם, אלא צריך לדבר אליהם קשות להפרישם מהעבירה. אלא כשאין בידו למחות, אסור עכ"פ מדרבנן לשאול בשלומו, שלא להחזיקו. וכעין זה מובן היטב מה דאסור למכור לו מדרבנן.

אבל זה נכון לדעת הרמ"א וסייעתו, אמנם לדברי הש"ך והטורי אבן דבכה"ג ליכא אפילו איסור דרבנן, אי אפשר לפרש כנ"ל, וקשה טובא לכאורה. ועיקר הקושיא שבסתירת דברי הרא"ש מתורץ בדברי התפארת שמואל (ע"ז) שם. גם שאר פוסקים כתבו תירוצים אחרים. אבל דברי הש"ך צריך להבין.

ואולי יש להרכיב מה שכתבתי עם דברי הדגול מרבבה דיש לחלק בין שוגג למזיד, ולא מטעמיה, אלא דאף במזיד מחויב להפרישו, וכמו שכתבו דאדרבה במזיד יש חיוב יותר. אלא דמיירי במי שהוחזק שאינו ציית ואין בידינו למחות, ולכן כשעושה איסור זה במזיד ובשאט נפש, אמרינן דודאי גם בזה יאחז דרכו כהרגילו שלא לציית. אבל בשוגג כיון שלא ראינו עדיין שפושע בזה, יש לחשוב אולי יציית בזה, הגם שמדאורייתא כיון שהוחזק גברא שאינו ציית, אין עוד חיוב תוכחה אף על שגגותיו, אבל מדרבנן י"ל שהחמירו בשוגג לומר דאין מחזיקין מאיסור לאיסור. כן יש לתרץ קצת בדוחק, אבל הוא שינויא דחיקא.

ד

ויותר אפשר לומר, דהנה זה ודאי דתרי גווני מומר איכא, מומר לכל התורה כולה שדינו כעכו"ם, או מומר לאותו דבר ואין דינו כעכו"ם.

ובגמרא חולין דף ה' ע"א, מכם (ויקרא א, ב) ולא כולכם, להוציא את המומר וכו', מן הבהמה, להביא בני אדם שדומין לבהמה. מכאן אמרו מקבלין קרבנות מפושעי ישראל כדי שיחזרו בהן בתשובה, חוץ מן המומר ומנסך את היין ומחלל שבתות בפרהסיא. הא גופא קשיא אמרת מכם ולא כולכם להוציא את המומר, והדר תני מקבלין קרבנות מפושעי ישראל. הא לא קשיא, רישא מומר לכל התורה כולה, מציעתא מומר לדבר אחד.

וכתבו התוספות (ד"ה כדי) על הא דאמר כדי שיחזרו בהן בתשובה, לאו טעמא דקרא קא דריש, אלא נותן טעם לדבר, מדמרבינן מהא מומר לדבר אחד טפי ממומר לכל התורה כולה, ולא מוקמינן קרא במילתא אתריתי, וקאמר דמומר לדבר אחד בקל יחזור בתשובה, ולכן מקבלין מהן כדי שיחזרו, יע"ש.

וחזינן בזה דבשביל הסברא, שמומר לאותו דבר שאינו מומר לכל התורה כולה שדינו כעכו"ם, בקל יותר שיחזור בתשובה ממומר לכל התורה כולה שדינו כעכו"ם, אף דודאי אין לך דבר שעומד בפני התשובה, וגם המומר לכל התורה כולה יוכל לחזור בתשובה, מ"מ כיון שקשה יותר שיחזור בתשובה, לכן לא חששו לזה, וראו ע"י סברא זו לדרוש סתירת הקראי בענין קרבנות מומר, שזהו החילוק בין מומר למומר.

ואם כן יש לומר גם כאן, דזה ודאי דמה שאמרו חובה שלא לומר דבר שלא נשמע, הוא ודאי אף במי שאינו מומר לכל התורה כולה, ואין דינו כעובד כוכבים, אלא שהורגל באותה העבירה שאינו ציית לקול מוכיחים, וכמו שכתב השמלה חדשה בסימן ב' (סי"ג) דיש שהורגל בעבירה ונעשית לו כהיתר, או שהסכים בדעתו שאי אפשר לו לעמוד במצוה זו.

והרבינו בחיי ריש פרשת שמות (בפתיחה) כתב, שעל ג' כתות נצטווינו שלא להוכיחם, והם לצים כסילים רשעים, יעיי"ש שהאריך. ובודאי שאינו נראה כלל לומר שכל אלו הג' כתות הם מומרים לכל התורה, שאם דינם כעכו"ם מאי נפקא מינה אם הוא מחמת כסילות או רשעות וליצנות.

וצריך לומר דשם שקטרגה מדת הדין, לפניהם מי גלוי, לא היו ישראל מאותן הג' כתות, שהיה ע"י שהטעו אותם נביאי השקר, שהיה לנביאי השקר כח גדול להטעות את הבריות, וכמו שכתב בשל"ה הק'.

ועכ"פ יוכל להיות גם בשאר מומרים שאין דינם כעכו"ם, שהוא באופן שאי אפשר למחות ואין תוכחה, ואז מדאורייתא אין חיוב עוד להפרישם. אבל מדרבנן אפשר דבשאר מומרים שבקל יחזרו בתשובה, כמו שכתבו התוספות, גזרו החכמים שלא לסייע להם שלא להרגילם בעבירות, כמו שכתב רש"י ז"ל בעבודה זרה נ"ה, דאולי יחזרו בתשובה.

אבל במומרים גמורים שהם להכעיס או לכל התורה כולה שדינם כעכו"ם, דלא חששו גם לענין קרבנות שיחזרו בתשובה, לא גזרו גם בזה שלא לסייע להם, ואין עוד חיוב כלל להפרישם אפילו מדרבנן.

והש"ך ז"ל לפי הבנתו בדברי הרא"ש, שיש סתירה בדבריו בענין המומרים אם יש איסור מדרבנן או לא, נראה לו החילוק שעשו החכמים גם בקרבנות בין המומרים. והוא מדויק בלשון הש"ך, שכתב לחלק דהאוסרין מיירי בישראל, משא"כ בעכו"ם וישראל מומר. ואם כוונתו לחלק בין ישראל שאינו מומר לישראל מומר, א"כ סתומים הדברים מה שכתב ברישא דמיירי בישראל, דהלא גם בסיפא דמיירי בישראל מומר, אע"פ שחטא ישראל הוא, ולא כתב ברישא עיקר החילוק דמיירי כשאינו מומר.

ולהנ"ל ניחא, דתרוויהו מיירי במומרים שאינם מקבלים תוכחה, דאדרבה יש חסרונות גדולות במוכיחים לרשעים וכסילים כמו שכתבו הפוסקים, גם הרבינו בחיי בפרשה הנ"ל האריך בזה, והוי אין בידינו למחות, שלא נצטוינו בתוה"ק עליהם. אבל עדיין יש חילוק, דברישא מיירי הש"ך בישראל, ר"ל אותן המומרים שיש להם דין ישראל לכל דבריהם, דהיינו שאינו להכעיס גם אינו מומר לכל התורה כולה, ובקל יחזור בתשובה, וצריך לתת לב שלא להרגילו בעבירות, ויפרוש מהם כשיחזור בתשובה, לכן אסרו החכמים לסייע להם בדבר עבירה.

אבל בסיפא כתב הש"ך דמיירי בעכו"ם וישראל מומר, וכלל תרוויהו בחדא, דהיינו ישראל מומר שדומה לעכו"ם, דאף דלחומרא יש לו דין ישראל להתחייב בעונשין וכדומה, אבל כיון שהגיע למדריגה זו שאמרה התוה"ק עליו שדינו כעכו"ם, ולא חששו גם בקרבנות שמא יחזור בתשובה, לא ראו החכמים גם בזה לחייב לתת לב להפרישו שמא יחזור בתשובה. ובזה מובן דעת הש"ך ז"ל.

וכעין זה כתב החתם סופר בתשובה יו"ד סימן שכ"ב בדבר פלוגתת הרמ"א והטו"ז (ס"ק א) ביו"ד סימן של"ד (ס"א) אם לחוש להמחרימין ומנדין שמא על ידי זה יצא יותר לתרבות רעה ויטמעו גם בניו עמו. וכתב שם (ד"ה אלא שהדבר) בזה החתם סופר מסברא לחלק, דודאי רשע שהוא מין ואפיקורס ופוקר בתורה, אזי קרוב לודאי שילמוד אמונתו המזויפת גם לבניו אחריו, ואז יהיו גם הבנים בכלל כל באיה לא ישובון ולא ישיגו ארחות חיים (משלי ב, יט, ועי' רמב"ם הל' ע"ז פ"ב ה"ה), אז י"ל מן הסברא דאין לחוש על הבנים. אבל סרבן ועבריין בעלמא, מאן לימא לן שאין לחוש על הבנים שיהיו צדיקים, ואיך נגרשם מהסתפח בנחלת ה', יעיי"ש שהאריך בזה.

וקרוב לזה יש לומר בדעת הש"ך דמיירי במומר שהוא בחד גונא עם העכו"ם, והוא מילתא דמיסתבר כנז"ל.

ה

שוב התבוננתי, כי בעיקר הקושיא שהקשה הדגול מרבבה ושאר פוסקים על פשטות דברי הש"ך דבישראל מומר אין חיוב להפרישו מאיסורא, דהלא אע"פ שחטא, ישראל הוא לענין קידושין ושאר איסורים, ומאין לנו שאין חיוב להפרישו מאיסורא.

אחר העיון נראה לפענ"ד דלא קשיא מידי. דהנה כתבו התוספות בסנהדרין דף ע"ב (ע"ב) ד"ה ישראל, דמומר לעבודה זרה אינו בן ברית, שהוא מהמורידין ולא מעלין. והקשה המג"א בסימן קפ"ט ס"ק א', דא"כ למה כתב רמ"א באבן העזר סימן קמ"א (סל"ג) דאם נתקיים הגט בחותמיו מותר לשלחו ע"י מומר, הלא אם אינו בן ברית לא נעשה שליח, כדאיתא בגיטין דף כ"ג ע"ב. וי"ל דהתוספות מיירי במומר להכעיס וכדמסיים טעמא דמורידין ולא מעלין, ובאבן עזר אפשר דרמ"א מיירי בלתיאבון, ועיין בית שמואל אבן העזר סימן קמ"א ס"ק מ"ז.

ובאבן העוזר בהגהותיו על או"ח סימן קפ"ט חלק על המג"א, דלא אימעוט בגמרא משליחות אלא מי שהוא תרווייהו, שאינו לא ישראל ולא בן ברית. ומה שמרבה בגמרא עבד בשביל שהוא בן ברית, בשביל דמיירי מעבד שאינו ישראל הוצרך לומר בשביל שהוא בן ברית, אבל במומר שהוא ישראל, סגי להיות שליח אף שאינו בן ברית. ושוב פקפק גם בעיקר דברי התוספות מה שכתבו שמומר אינו בן ברית.

והחתם סופר בתשובה חו"מ סימן קל"ד (ד"ה ונחזי) כתב להסכים להאבן העוזר בעיקר ההלכה, דמומר ישראל גמור הוא ועושה שליח ונעשה שליח כישראל גמור. אך סיים דמה שכתב עוד באבן העוזר דמומר נקרא בן ברית, נגד דברי התוספות דסנהדרין וש"ס פרק ב' דעבודה זרה (כו:), לא צייתנא ליה, דבעל כרחך נתחלף לו ברית בברית וכו', וכיון שהמיר והוציא עצמו מכריתות ברית, והרי הוא משורש פורה ראש ולענה וכו', והרי הוא ממורידים ולא מעלים, שוב לא יתחייב ההורגו, יעיי"ש. נמצא לפי זה דמומר להכעיס אף שישראל גמור הוא לענין איסורין וכדומה, אבל בן ברית לא הוי.

ומבואר ברש"י גיטין דף כ"ג ע"ב (ד"ה אף שלוחכם) על הא דאמרו דעבד הוי בן ברית, דכתיב (דברים כט, י) מחוטב עציך וגו', ור"ל, דכתיב בהאי קרא (יא) לעברך בברית וגו'. וצריך לומר דעל ידי שנכנסו אז העבדים בברית, נכנסו כל העבדים של דורות העתידים לברית, כמו שדרשו חכז"ל מקרא דכתיב אח"כ (יד) כי את אשר ישנו פה ואת אשר איננו פה, דר"ל דורות העתידים, דמה שנעשה אז היה עם כל דורות העתידים, עיין גמרא שבועות דף ל"ט (ע"א) ושבת דף קמ"ו (ע"א).

ונמצא דלפי דברי התוספות שכתבו דמומרים אינם בני ברית, צריך לומר שלא היו כלל בכל אותן הבריתות, כמו העכו"ם שלא הביאם הקב"ה לאותן הבריתות.

ומבואר בגמרא סוטה דף ל"ז (ע"ב) שכל אותן הבריתות היו עבור הערבות. ובפלוגתתן במנין הבריתות, אמרו בגמרא (שם) ערבא וערבא דערבא איכא בינייהו. וכתב הכלי יקר בריש פרשת נצבים וז"ל, שראה עתה לכרות עמהם ברית חדשה תחת הברית הראשון אשר נתקלקל ע"י העגל, אשר נעשה מצד שלא היו עדיין ערבים זה בזה, על כן איש כל הישר בעיניו יעשה ואין אומר השב, על כן ראה להביאם במסורת ברית הערבות ע"י שבועת הר גריזים והר עיבל, כי הערבות סיבה גדולה להשיב רבים מעון, פן יהיה נתפס עליו, עכ"ל יעיי"ש. ועיין באור החיים הק' שם.

ואילו היו המומרים באחת מן הבריתות האלו, היו נקראים ג"כ בני ברית, כמו שנקראו העבדים בשביל שכתב פעם אחת בתוה"ק מחוטב עציך עד שואב מימיך.

ונמצא דהמומרים שלא באו כלל לברית, לא נתחייבו עבורם בשום ערבות, אף שיש להם דין ישראל בשאר מילי.

הגם שכתב הרמב"ם ז"ל בהלכות עכו"ם פרק ב' הלכה ה', מומר לעכו"ם וכן האפיקורסים מישראל, אינן כישראל לדבר מן הדברים, וכן כתב הרמב"ם ז"ל בכמה מקומות (עי' הל' גזלה ואבדה פי"א ה"ב; הל' עדות פי"א ה"י; הל' ממרים פ"ג ה"ב), והוא מוכרח מן הש"ס בכמה מקומות כנודע. דבאמת מה שאמרו בגמרא סנהדרין דף מ"ד (ע"א) אע"פ שחטא ישראל הוא, זה למדו מעכן שכתב שם בקרא (יהושע ז, יא) חטא ישראל, ועכן לא היה אפיקורס, אלא שעבר עבירה, א"כ על האפיקורסים אין לנו שום לימוד לומר עליו ישראל הוא. ומדהוצרך גם בשאר עוברי עבירה לימוד מקרא דעכן לומר עליו אע"פ שחטא ישראל הוא, א"כ באפיקורסין דלא שייך לימוד זה, אי אפשר לומר ישראל הוא.

אלא מה שכתבו הפוסקים על כל המומרין שיש להם דין ישראל לענין קידושין וכל האיסורין שבתורה, הכוונה דלחומרא יש להם דין ישראל לכל מילי דאיסורא.

וטעמא דהך מילתא מובן היטב על פי דברי הגמרא בבא קמא דף ל"ח ע"א, שאמרו על אומות העולם ראה שבע מצות שקבלו עליהם בני נח ולא קיימום, עמד והתירן להם, איתגורי איתגר, א"כ מצינו חוטא נשכר, אמר מר בריה דרבינא לומר שאפילו מקיימין אותם אין מקבלין עליהם שכר וכו', יעיי"ש. א"כ מבואר בזה שאי אפשר לומר כלל שעל ידי רשעת האדם יהיה נפטר מאיזה איסור, דא"כ מצינו חוטא נשכר, וזה אי אפשר כתמיהת הש"ס בזה. ועל כן ברור דעת הפוסקים בזה, דאף במומר להכעיס ואפיקורס שהופקע ממנו לגמרי קדושת ישראל, מ"מ אי אפשר לפוטרו משום איסור וחייב בכל המצות שבתורה, שאי אפשר לומר חוטא נשכר, לכן לחומרא דינו כדין ישראל לכל מילי דאיסורא.

ומה שהשתמשו הפוסקים לפעמים בלשון אע"פ שחטא ישראל הוא אצל כל המומרין, אינו אלא לשון מושאל, ואינו מן אותו המקור שלמדו בגמרא סנהדרין דף מ"ד מקרא דכתיב גבי עכן, אלא מטעמא אחרינא כמו שכתבתי. וכוונתם דלחומרא בכל מילי דאיסורא אומרים על כולם אע"פ שחטא ישראל הוא, וכמה פעמים משתמשים הפוסקים בלשונות מושאלים היכא שהדין דין אמת.

אבל מ"מ אף שהמה להחמיר עליהם, דינם כדין ישראל בכל מילי דאיסורא, אמנם אנחנו לא נתחייבנו בערבות עבורם, שלא הביאם הקב"ה עמנו בברית כנז"ל.

ומבואר בגמרא סנהדרין דף כ"ז ע"ב ושבועות ל"ט ע"ב, דהך דרשה דוכשלו איש באחיו בעון אחיו, כשהיה בידם למחות ולא מיחו, שהטעם הוא בשביל שכולם ערבים זה בזה. ונמצא דאותן המומרין שאינם בני ברית, ולא נכנסנו כלל בערבות עבורם, אין שום חיוב למחות בידם. ושפיר כתב הש"ך דאפשר להעמיד המתירין, במומר שאינו חייב להפרישו, דכיון דאיכא מומרין שאין לנו שום חיוב עבורם, שפיר איכא לאוקמיה בכה"ג.

ועיין חתם סופר יו"ד סימן י"ט (ד"ה ומעתה), שכתב על הא שכתבו התוספות והרא"ש בפרק קמא דשבת שאסור למכור איסורא מדרבנן אף דלא קאי בתרי עברי דנהרא, זה דוקא בישראל שמצוה להפרישו מאיסורא, דכל ישראל ערבים זה בזה, משא"כ לנכרי אף מאי דאסור לדידהו, מ"מ אין כאן ערבות, והיכא דלא שייך לפני עור אין מצוה להפרישם. והרי, שתלה גם האיסור דמסייע ידי עוברי עבירה שהוא בשביל הערבות, וא"כ דברי הש"ך אמיתיים.

ומה שלא ביאר הש"ך בפירוש דמיירי במומר להכעיס, אין זה קושיא, שלא בא שם לבאר דיני מומר, אלא ליישב סתירת הפוסקים, שאפשר להעמיד סברת המתירין באופן שאין חיוב להפרישם. ושפיר אפשר לאוקמיה שזהו באותן המומרים שלא קבלנו שום ערבות עליהם, ובפרט שכוללם בחדא מחתא עם העכו"ם כנז"ל.

ומעתה אין שום קושיא עוד במה שכתבו הפוסקים שאסור מדרבנן למכור איסורא, ולא כתבו שאסור מן התורה, דכל זה מיירי כשאין בידם למחות, ואף הש"ך סובר כן. ומה שכתב במומר דליכא אפילו איסורא דרבנן בשביל שאינו חייב להפרישו, זה ענין אחר כמו שנתבאר.

שוב ראיתי בשבילי דוד או"ח סימן שמ"ז (אות ב) וסימן תצ"ו שהאריך בקושיא זו, למה אמרו שאסור מדרבנן בדלא קאי בתרי עברי דנהרא, הלא מן התורה חייב להפרישו מאיסורא, ונדחק מאוד מחמת קושיא זו בכמה דחוקים, יע"ש. ולפי מה שכתבתי לא קשיא מידי. אך דברי הטורי אבן עדיין צ"ע, ויש דרכים לפלפל בדבריו וליישבם, אבל לא ראיתי להאריך בזה כעת מאפס הפנאי, ולא ביארתי אלא מה שהוא בפוסקים להלכה.

ו

ולדינא זה ודאי ברור בכל הפוסקים, דמה שכתבו התוספות (הוב"ד לעיל אות ב) דבספק שמא יקבל תוכחה, החיוב להוכיחו ולהפרישו מאיסורא, והביאו מדנענשו על שלא מיחו מספק, על זה אין שום חולק. זולת במומרים להכעיס, אותן שהם מהמורידין ולא מעלין, שאין עלינו שום ערבות עבורם. ויען שהמדובר הוא היכא שיש ספק שמא יקבלו תוכחה, ואין המדובר במומר להכעיס, כי המומרין להכעיס בודאי אין מקבלין תוכחה כמו שכתב בשל"ה הק', אין קושיא כלל מכל השקלא וטריא שבפלוגתת הפוסקים המובא בסימן קנ"א, כאשר נתבאר.

ומכל שכן בנידון דידן, שידעינן בודאי שבעשיית המקוה ינצלו אנשים מישראל מאיסורי כריתות כל ימיהם ומפגם המשפחה, כי המה בעצמם מבקשים, אין ספק שיש בזה חיוב דאורייתא לכו"ע על כל מי שיוכל להצילם שלא ימנע מזה, והמונע מלהצילם לא יצטרך המדת הדין לומר אם לפניך גלוי לפניהם מי גלוי, דאדרבה גלוי וידוע לפני הקב"ה ולפניהם שהיה אפשר להצילם ולא הציל.

והמנחת חינוך סימן רל"ט (אות ו) במצות עשה דהוכח תוכיח כתב וז"ל, ונראה לי דחיוב התוכחה הוא חוץ מעשה זו, עוד מתחייב על לא תעשה דלא תעמוד על דם רעך (ויקרא יט, טז), דלא גרע מטובע בנהר דעובר על לא תעמוד (עי' סנהדרין עג.), וגם והשבותו לרבות אבידת גופו (שם). על אחת כמה וכמה דאם יכול להציל מן העבירה, דהוא אבידת נפשו וגופו ר"ל, בודאי חייב להחזירו למוטב ולהצילו, עכ"ל.

וק"ו בזה שעל ידי טומאת דם הנדה נכרתים ונאבדים נפשם וגופם, ואומרים הצילנו, אין ספק שמי שיוכל להצילם ואינו מציל, עובר מלבד המצות עשה דתוכחה והערבות, גם על לא תעמוד על "דס" רעיך, דמו ודם זרעותיו.

והטוענים למנוע מעשיית המקוה בשביל מיגדר מילתא שלא ימשכו העם אחר אותן הקהלות שאינם מתנהגים כדת, היא טענה של הבל כאשר אכתוב להלן (אות ח). גם אי אפשר בטענות בדויות כאלה להכשיל רבים מישראל באיסורי כריתות ר"ל.

ז

ומה שאיתא בשו"ע (יו"ד) סימן של"ד סעיף ו', והוא מדברי (שו"ת המיוחסות ל)הרמב"ן סימן רמ"ד, דעל מי שאינו שומע לקול מוכיח, יש רשות לבי"ד לגזור עליו שלא ימולו בניו ושלא יקבר אם ימות וכו', וכמו שכתב הטעם דלמיגזר מילתא בי"ד מתנין לעקור דבר תורה, עיין ב"י (ד"ה כתוב בתשובות) וש"ך ס"ק י"ט.

זה היה בעת שהיה כח בי"ד יפה, והעמידו הדת על תלה, וע"י תוקף גזירתם נתקיימה כל התורה בכל ישראל, על כן לצורך זה היה בכחם לעקור דבר תורה כשראו בבירור צורך לזה, לא זולת.

והנה המהר"ם שיק בתשובות או"ח סימן ד"ש (ד"ה ובאמת) הקשה על הך דינא של הרמב"ן, דמשום מיגדר מילתא רשאין לעשות אפילו לעבור על דין תורה, דהרי כתבו בתוספות יבמות דף צ' (ע"ב ד"ה וליגמר) במה שהקשו דמנא לן בסנהדרין דף פ"ט (ע"ב) דלאליהו שמעו משום דנביא מוחזק, דילמא משום מיגדר מילתא. ותירצו דאי לאו משום נביא מוחזק, לא היו מאמינים לו דיהא בזה משום מיגדר מילתא ויתקדש שמו של הקב"ה ברבים, ועל ידי כך יחזרו ישראל למוטב, יעיי"ש. וא"כ בנידון הרמב"ן, ג"כ מי יודע שיהיה בזה מיגדר מילתא במה שאין מלין את בניו ונדחה הודאי חיוב על כל ישראל ונתפוס הספק.

וסיים, דצריך לומר דהרמב"ן והשו"ע בזה מיירי בגוונא דאנן סהדי שאם לא ימולו את בנו ישוב מדרכו הרעה, ואין זה בזמנינו, לכן אי אפשר לעשות כזאת מספק, יעיי"ש שהאריך. ועוד אביא להלן מה שכתב עוד בזה דברים ברורים.

אלא בעיקר קושייתו שהקשה דצריכים לנביא, נראה לפענ"ד דלא קשיא מידי, שהרי כמה פעמים אמרינן בגמרא (עי' ר"ה כט:) דיש כח ביד חכמים לעקור דבר תורה בשב ואל תעשה אבל לא בקום ועשה, וזה אמרו אף בלא נביא גם אחר שבטלה נבואה, כי סגי לזה דעת תורה של החכמים השלמים שרואים בבירור שיש בזה למיגדר מילתא.

ומה שאמרו שצריכין לנביא מוחזק, זה קאי על מה שהוא כמו אליהו בהר הכרמל, שנעקר לפי שעה איסור תורה בקום ועשה, כי נעשה מעשה באיסור שחוטי חוץ. ובזה לא סגי גם דעת החכמים הברורה, כי אם ע"י נביא מוחזק, שהוא ברור יותר בודאי שיהיה בזה מיגדר מילתא.

ולשון הרמב"ם ז"ל בפרק ט' מהלכות יסודי התורה הלכה ג', אם יאמר לך הנביא לעבור על דברי תורה לפי שעה, מצוה לשמוע לו, כגון אליהו בהר הכרמל וכו', ומפני שהוא נביא מצוה לשמוע לו. והרי שכפל בלשונו להודיע שאך בשביל שהוא נביא מצוה לשמוע לו, לא זולת. וא"כ מסברא בלבד אף היכא דאנן סהדי, אי אפשר לעבור בכה"ג על דברי תורה, שהרי אינו דומה לנביא, כמו שכתב הרמב"ם ז"ל בפרק י' מהלכות יסודי התורה (ה"ג) שהנביא כל דבריו קיימין שנאמר (מלכים-ב י, י) כי לא יפול מדבר ה' ארצה, ואין לדמות שום ענין לנבואה.

ועל כרחך בשביל דמיירי אף כשעוברין בקום ועשה, דאף חכמי הש"ס לא היה בכחם לעקור דברי תורה בקום ועשה, אלא בשב ואל תעשה יכלו לעקור לפי דעתם הברורה, וכל הש"ס מלא מזה.

וא"כ אין קושיא על הך דינא של הרמב"ן ושאר ראשונים ומובא בשו"ע, דיש כח ביד הבי"ד לגזור עליו שלא ימולו בניו וכו', דכל זה קאי על ביטול מצות בשב ואל תעשה, וזה יש כח ביד החכמים, דמה שאמרו בגמרא שאי אפשר אלא ע"י נביא מוחזק, זה מיירי כשהוא בקום ועשה, ולא קשיא מידי.

אמנם בעיקר הדבר מה שכתב המהר"ם שיק ז"ל אף בביטול מצות מילה, שאי אפשר אלא היכא שאנן סהדי שעל ידי זה ישוב מדרכו הרעה, אבל כשהוא ספק מיגדר מילתא, אין ספק מוציא מידי מצוה שמחוייבין בודאי. זה אמת ויציב, דאף שהוא בשב ואל תעשה, מ"מ כיון שהוא חיוב דאורייתא אין לבטלו מספק.

עוד האריך שם המהר"ם שיק ז"ל בטעם ב' שבזמן הזה אין לעשות כזאת, כי יש קטגוריה בין תלמידי חכמים ובזוזי בתר בזוזי (עי' כתובות קיב:) והרשעים מדברים תועה (ע"פ ישעיה לב, ו) על הרבנים וכו', אלא שבמצות מילה מתביישים עדיין לבטלו, ואם הרבנים לא ירצו למול את בניהם, יהיה זה סיוע לרצונם לבטל גם מצות מילה בלא בושה, ולא יהיה מזה קדוש השם אלא אדרבה.

עוד כתב טעם ג', דהא דיכולין לגזור שלא למול וכיוצא בזה, הוא משום דלמיגדר מילתא רשאין לעבור על דברי תורה, ואין זה אלא בגדול הדור או טובי העיר שהמחום רבים עליהם וכפופים אליו. יעיי"ש שהאריך שמחמת טעמים אלו לא הסכים לגזור על הרשעים לבטל מהם מצוות.

וכן הוה באמת בעת שעשו חלוקת הקהילות באונגארן, וגזרו כל גדולי הדור גאונים אדירים וקדושי עליון להיות מובדל ומופרש מהם, ואסרו ליכנס לביהכנ"ס וביהמ"ד שלהם, ושלא לאכול משחיטת השובי"ם שלהם ומהמורה הוראות שבהם וכדומה, ואע"פ כן לא בטלו מהם שום מצוה. וכמה פעמים אני זוכר שהיו מלין את בניהם וכדומה, ולא היה בזה שום עירעור. וכל המדינה מקצה הארץ ועד קצה הארץ קיימו וקבלו עליהם את תוקף הגזירה של הגדולים אדירי העולם, וכל היראים וחרדים לא התחברו עמהם בשום דבר שבקדושה, אף שידעו כולם שלא בטלו מהם המצוות.

ועכשיו אבוא לנידון דידן. הנה כל הטעמים שכתב המהר"ם שיק המה בנידון דידן בכמה דרגין יותר, ראשית כי בהמניעה לעשות מקוה מביאין אותם לידי עבירות חמורות בקום ועשה לא בשב ואל תעשה, כי עוברין בתמידות במעשה על איסורי כריתות וכל בניהם פגומין מתולדה, וזה אי אפשר לבטל כי אם ע"י נביא.

אלא אף אילו היה ענין של שב ואל תעשה, מ"מ אי אפשר לבטל חיוב דאורייתא מספק, כי אם היכא דאנן סהדי, כמו שכתב המהר"ם שיק. ובנידון דידן אין לנו על זה אפילו ספק או אפילו ספק ספיקא רחוקה שיהיה בזה מיגדר מילתא או קידוש השם. ואדרבה, כי בהכשר המקוה הכל יודעין שאין זה הכשר הקהילה אלא הכשר המקוה בלבד, אבל במניעה מלעשות מקוה, נותנין סיוע וחיזוק עצום לכל הרשעים שבעולם.

והמהר"ם שיק כתב זה אף במצות מילה שהיו עדיין מתביישים לבטל, ולא היה בזה שום פירצה, ואע"פ כן חשש על המצב שאם יאמרו הרבנים שלא למול את בניהם, יהיה זה סיוע לרשעים. וק"ו בן בנו של ק"ו בענין עשיית המקואות, שבעו"ה הענין של טהרת המשפחה נשפל עד ארצה, ויש הרבה שומרי שבתות וכשרות גם בשאר ענינים, וזהירות של טהרת המשפחה אינו נחשב בעיניהם כלל לעבירה. והרבה עיירות גדולות עד אין מספר שאין שם מקוה כלל, ומיעוט המקואות הנמצאות רובן מהם פסולים גמורים, וכל זה מחטאת המנהיגים שלא השגיחו כלל על המקואות, גם לא הודיעו מעולם להעם חומר האיסור בזה ושהוא יסוד תורתינו הקדושה.

ופעם אחת הייתי בעיר גדולה לאלקים שדרים שם גם הרבה יראים וחרדים, ויש שם מקוה, אלא שהיה צורך אז לאיזה אלפים מועטים לעשות איזה תיקון, והיה קשה לקבץ את הסכום הנצרך, והיא עיר גדולה שמקבצים שם הרבה מאות אלפים בכל שנה לעניני הכלל. ושאלתי את הרבנים למה לא יוכלו לקבץ סכום מיעוט כזה עבור המקוה כמו שמקבצים סכומים גדולים עבור שאר ענינים. והשיבו לי שבושים מלדבר על הבימה בפרהסיא עבור מקוה, שהוא דבר זר בעיני העם.

ואמרתי להם שזה הוא הפירות ממה שלא דברו בכל השנים עם העם להודיעם לאט לאט את חומר האיסור וגודל הקדושה שתלוי בזה, על כן נתרחקו כל כך מיסוד הטהרה, עד שנעשה הדבר זר כל כך. אבל אלו היו מודיעים להם גודל הענין מאז ומקדם, היה ביכולת עכשיו לקבץ גם סכומים גדולים עבור מקוה כמו שמקבצים לענינים אחרים.

גם סיפר לי רב אחד ת"ח בעיר גדולה שיש שם מקוה, אבל מועטים המה שהולכים למקוה, גם מהעיירות הסמוכים שאין שם מקוה כלל באים איזה מהם לעירו להמקוה, אבל כולם ביחד אינו אלא סכום מועט, ואין באותה ההכנסה הבאה מהם כדי להחזיק אשה שתהיה משגחת על הטבילה ושאר ענינים. ויש שם בעיר ועד הכשרות שמקבצים מעות ונותנים לכל עניני הכשרות, ושאל מהם הרב ליתן גם להחזקת אשה לבית הטבילה, ולא אבו ליתן, באומרם שאין מקוה ענין של כשרות. בעו"ה עד ככה הגיע המצב של המקואות.

ואם ימנעו גם רבנים יראים שלא לעשות מקוה במקום שמבקשים לעשות מקוה, יקל יותר בעיני העם ענין של המקואות, ויהיה סיוע גדולה לרצונם של אלה האומרים שאין זה עיקר בתוה"ק, ויהיה מזה הכשר לכל אותן הקהילות שאינם רוצים כלל לעשות מקוה.

ובאמת שמה שלא השתדלו המנהיגים במדינה בעניני המקואות, זה אחד מן היסודות העיקריים שהביא לירידה נוראה כל כך. כי יען שהמה בני הנדה ר"ל, טומאה גוררת טומאה, והרבה מזרעם המובאים לישיבות ומלמדין אותם תורה, וצריך לחוס על נפשם לשומרם שלא יהיו בני הנדה, והיה אפשרות לקרב הרבה מזרעם לתורה ולקדושה, אבל הולדה בטהרה נחוץ מאוד לזה.

גם טעם הג' שכתב המהר"ם שיק שלבטל מצוה צריך להיות בי"ד גדול שכפופים אליו, ואין זה בזמנינו, זה ק"ו בזמנינו אלה שאין לנו בי"ד שראויים לכך. אבל אין להאריך בזה, שבלאו הכי כבר נתבאר שבשום אופן אי אפשר לבטל עשיית המקוה.

אמנם שני תנאים מוכרחים לדבר. האחד, שיהיה נעשה בתכלית הכשרות כדת וכהלכה, בלי דרכים חדשים אשר מקרוב באו. והשני, להעמיד על המקוה משגיח תמידי שהוא נאמן שלא ישנה דבר מכל אשר יאמרו לו, כי בלאו הכי יוכל להיות המקוה למכשול, כי בקל תוכל לבוא לידי פסול, והטובלים יניחו דעתם שטבלו במקוה כשרה, ולא ידעו ולא יבינו כי בחשכה יתהלכו.

ובודאי אם יש יראים בעיר שרוצים לעשות כל המקוה הכל תחת רשותם, טוב יותר, אבל הכא במאי עסקינן בדליכא. וקהלה שאינה רוצית לעשות מקוה, גרוע הרבה יותר מכל קהילות הנעאלאגין, כי המקוה היא יסוד טהרתן של ישראל. ואלה שרוצים לעשות מקוה אם הוא עכ"פ באלו השני תנאים שכתבתי, החיוב לעשות להם מקוה כמו שנתבאר.

ח

ועל הטוענים שלא לעשות מקוה למיגדר מילתא להתרחק מקהלה שאינה מתנהגת כדת, כאן הבן שואל מה נשתנה, הלא הכל הולכין לביהכ"נ וביהמ"ד שמתנהגת לגמרי שלא כדת עבור בצע כסף של איזה פרוטות, ועוד יותר מזה שמחניפין את הרשעים ומגדלין ומנשאים אותם עד רום המעלה, גם למסיתים ומדיחים לציונות ולמינות ולכפירה ר"ל, מנטלין ומנשאין עד למעלה ראש, ואין איש שם על לב שעל ידי זה יומשך לב העם אחריהם וצריך לעשות מיגדר מילתא שלא להתחבר לרשעים, אלא אדרבה האומרים שאין להתחבר לרשעים, אומרים עליו שהוא שונא ישראל ומחרפים ומגדפים אותו.

וכשמגיע הענין לעשות מקוה טהרה לישראל, מתחסדים כל כך אף למנוע מטהרתן של ישראל בשביל חשש שלא להתחבר לרשעים, ועל זה נאמר (דברים לב, כ) דור תהפוכות המה, ונהפוך הוא כי ביתר הדברים צריך לגדור גדר שלא לגרור אחריהם, אבל לא בעשיית מקוה, כאשר כתבתי למעלה.

ובדרך צחות אומר, דידוע שהרמב"ם ז"ל (הל' מקואות פי"א הי"ב) כתב על מי המקוה שהם מי הדעת, וכוון בזה לדברי חכמי האמת. ועל פי פשוטו הוא כמו שמבואר בגמרא (שבת לא.) דעת זה טהרות, ואם כן אם אין טהרות אין דעת, והמקוה הוא יסוד הטהרות, והוי מימיו מי הדעת. ונודע מה שאמרו בירושלמי (ברכות פ"ה ה"ב) על מה שתקנו הבדלה בחונן הדעת, שאם אין דעת הבדלה מנין.

ולכן אם אין מקואות אין טהרה ואין דעת, ומנין ידעו להבדיל בין קודש לחול ובין טמא לטהור, שלא להתחבר לטומאת הרשעים. וכשיתרבו המקואות יתרבה הדעת, ויהיו הרבה יודעים סדר קדושה והבדלה, שלא להתחבר לקהלות כאלה, אלא להיות מובדל ומופרש מהם ומהמונם.

השי"ת ירחם וישפיע לנו דעת ובינה, ויטהר את לבבינו לעבודתו יתברך שמו ולדרך האמת. וחזק ואמץ בעשיית המקואות ובתיקונם, לא תירא ולא תחת.

באתי עה"ח ד' לסדר ובחרת בחיים למען תחיה אתה וזרעך (נצבים) התשכ"ב לפ"ג, פה ברוקלין יצ"ו

הק' יואל טייטלבוים