|
|
| שורה 1: |
שורה 1: |
| {{טקסט מסריקה}}{{ניווט|קודם=שו"ת_דברי_יואל/אורח_חיים/סימן_ה|תווית_קודם=אורח חיים סימן ה|דף_ראשי=שו"ת_דברי_יואל|תווית_דף_ראשי=שו"ת דברי יואל|הבא=שו"ת_דברי_יואל/אורח_חיים/סימן_ז|תווית_הבא=אורח חיים סימן ז}}
| | {{ניווט|קודם=שו"ת_דברי_יואל/אורח_חיים/סימן_ה|תווית_קודם=אורח חיים סימן ה|דף_ראשי=שו"ת_דברי_יואל|תווית_דף_ראשי=שו"ת דברי יואל|הבא=שו"ת_דברי_יואל/אורח_חיים/סימן_ז|תווית_הבא=אורח חיים סימן ז}} |
|
| |
|
| == '''~ סימן ו ~''' == | | == '''~ סימן ו ~''' == |
| שלומים מרובים, כטל וכרביבים, אל כבוד ידידי הרב חחריף ובקי סובא גדול בתורה וביראה הנגיד המפואר ירו"ש כש<nowiki>''ת מו''</nowiki>ה '''עקיבא בלוי''' נ<nowiki>''י אבן יקרח בק"ק קדאסנא יצ''</nowiki>ו.
| | ב"ה. שלו' וכל טוב אל כבוד ידידי הרב החריף ובקי טובא, גדול בתורה ויראת ה' אוצרו, הנגיד המפואר לשם ולתהלה, כש"ת מו"ה עקיבא בלוי נ"י ויופיע, בק"ק קראסנא יצ"ו. |
| '''אחדשה'''<nowiki>''</nowiki> '''ט''' כמשפט, מכתבו נכין הגיעני עוד ערם חג השבועות וראיתי '''אז''' את דבריו היקרים, אבל '''לא''' היה לי פנאי להשיבו קודם החג והנחתיו עד אחר החג שהיה בדעתי להשיבו אז תיכף, אבל נסתבב הדבר שאח<nowiki>''כ לא הייתי בביתי איזה שבועות וכיון דאידחי אידחי שהיה לי בבואי לביתי אז טרדות סרבה בענינים שונים, וכעת בהיותי במדינת אונגארין אחר ההילולא של כ''ק ז' הגאוה''ק בעל ישמח משה זלה''ה בא לכאן מכתבו השני ובבואו לביתי מצאתי את מכתבו השני ונתעוררתי כי נשאר מכתבו היקר מונח בלי שום תשובה, וחפשתי אחר מכתבו באמתחת הכתבים שהנחתיו ולא מנתחין עוד צא ידעתי היכן נאבד, והיה לי צער גדול בדבר כי כבר אירע לי עמו כן פ''א בעת שכתב לי בזמן נסיעתי מסאקמיר לקבוע דירתי פה אורשיווא יצ''ו שנאבד מכתבו בדרך נסיעתי ולא השבתיך אז, אעפי''כ נתתי אל לבי, והנה תמצית רוב דבריו נרשמים עדיין קצת בזכרוני מעת שראיתי אותם אז, לזה הנני כעת להשיב את הנלפענ''ד, ואל יהיה בלבו על איחור דברי כ''כ כי כ''ז היה מחמת סיבות וטרדות שונות שא''</nowiki>א לבארם בכתב.{{יישור מרכזי|א}}והנה תוכן שאלתו בתפילין ישנים החביבים בעיני ו אם מותר לתקן האותיות שנטשטשו מחמת יושנן ולהאירן מחדש, ואם לית ביה איסור מחיקה בשמה<nowiki>''ק בהעברת כתב על גבי כתב. והנה עיניו שפיר חזו בדברי השו''ע סימן ל''ב סעיף כ''ז דנ(ותר להטיב ולתקן הכתב מחדש ולא הוי שלא כסדרן, והוא מהתה''ד ימהרי''ל והביאם המג''א שם בס''ק ל''ט, דכיון שעכשיו הכתב כשר ומה שמוסיף עליו אינו אלא שמשמרו שלא יתמחק יוכר שרי, וכתב ע''ז המג''א שם דדוקא כשקצת צבע הדיו קיים אבל אם קפלה כל הדיו ולא נשאר רק רישם אדמימות מהחלודה של הדיו הוי שלא כסדרן, וכבר ביאר החת''ס ז"ל ביו''ד סימן רנ''ו דאם הדיו עצמה נתאדמה מחמת יוכן כשר משא''</nowiki>כ כשקפצה כל הדיו ונשאר א ידם הווידרעיאהל זה פסול.
| |
|
| |
|
| '''וראיתי''' בדברי הגאון מברעזאן ז<nowiki>''ל בהגהותיו לאו''ח הנדפסים בספר ארחות חיים, שכתב דהחת''ס סותר עצמו ממ''ש בחו''מ סימן קפ''ט דכשנמחק קצת מעובי האות אין להוסיף דיו במקום שנפרד הדיו הישן לעבות האות דשמא אח''כ ימחק הדיו הישן יותר ויוכשר רק ע''י הדיו החדש והוי שלא כסדרן, וזה סותר למ''ש בחיו''ד סימן הנ''</nowiki>ל להקל להוסיפ דיו על האות שנמחק ולא חייש
| | אחד"ש, מכתבו הגיעני בדבר שאלתו בהני נשי שרגילות בזיבת דבר לח במראה כשירה, ואי אפשר לבדוק בכל פעם, אם יכולין לתלות במצוי, שבודאי הוא ממראה הכשירה אף שלא בדקה. ולדעת התרומת הדשן <small>(סי' רמו)</small> בהרגישה אף בבדקה ולא מצאה כלום טמאה. וכת"ה פלפל בחכמה הרבה בזה. |
|
| |
|
| שמא ימחק לגמרי הדיו הישן וישאר החדש ויהיה שלא כסדרן, והאריך להביא ראיות מכמה משניות להחמיר בכה<nowiki>''ג היכא שבשעה שמוסיף עדיין הישן קיים שאם אח''כ נתבטל הישן פנים חדשות באו לכאן עיי''</nowiki>ש.
| | '''<big>א</big>''' |
|
| |
|
| ולפענ<nowiki>''ד אין סתירה בדברי החת''ס, דהרי באמת מביא שם דברי הרדב''ז ז''ל (ח''ב סימן פ''ב) במלא וא''</nowiki>ו '''או''' יו<nowiki>''ד יתירה יגרור אותה ויעבה קנת אות שלפניו, והרי דלא חייש לחשש הנ''ל, ואך כתב דאין ראיה מדברי הרדב''ז דהתם מהיכא תיתי שתתקלקל הדיו הישנה אדרבה החדשה שנכתבה על הגרר דרכה להתקלקל יותר אבל אותה שנכתבה מעיקרא אין חוששין לה, משא''כ הכא שאות זה כבר התחיל להתקלקל ואיתייליד ביה ריעותא סופו להפריד לגמרי יעיי''ש. וא''כ הא תינח היכא שמוסיף הדיו בעובי האות אצל הדיו הישן זה אצנ זה ולא למלעה דהדין החדש אינו משמר כלל הדיו הישן, שפיר י''ל דהדין הישן יתקלקל טרם שיתקלקל הדיו החדש כיון דאיתייליד ביה ריעותא שהתחיל להתקלקל, משא''כ בנידון דהתה''ד והמהרי''ל המובא בשו''ע שהדיו החדש ניתן למעלה על הדיו הישן, הנה אדרבה הוא מכמר את הישן שלא יתקלקל, כמבואר שם בלשונו של התה''ד ז''ל שנעשה לכך לשמר את הדיו הישן, שלעולם מה שהוא כלפי חוץ מגולה לא ויר ושאר דברים המפסידים האות עומד להתקלקל יותר טרם שנתקלקל מה שבפנים ומכוסה מכל דברים המפסידים. וגם י''ל דהריעותא דאיתייליד בה שהתחיל להתקלקל, הנה ע''י שמוסיף הדיו החדש על גביו שהוא מין במינו נעשה גוש א' ונתחדש הכל מחדש ואזדא לה הריעותא קמייתא ולדברי הגאון הנ''ל יהיו דברי החת''ס ז''ל לפלא גדול, שחתר לחלק בין דינו של הרדב''ז שאין לחוש שמא ימחק הישן טרם שימחק החדש כיון שהחדש עומד על הגרר, ועוד טעם אחר כמבואר שם, ולא הרגיש כלל כי עדיין עומד לנגדו דברי התה''ד והמהרי''ל המבוארים בשו''ע ומג''א לפסק הלכה דלא שייכי שם החילוקים שכתב לדברי הרדב''ז ז''ל ואף לא חש להזכירם, ובודאי דחילוק גדול יש ביניהם דאין לחוש שם כלל שיתקלקל הדיו הישן טרם שיתקלקל מה שלמעלה נ(מנו המשמרו. ונסתרו כל ראיותיו שהביא מהמשניות להחמיר היכא שנתקלקל הישן ונשאר החדש כיון דאין לחוש לזה כלל, ואין להחמיר נגד המבואר בשו''ע בלי חולק. שוב ראיתי בקסת הסופר חקירה ו' שהביא מס' מלא''ש לחוש לזה שמא יתקלקל אח''כ הדיו הישן וישאר החדש, וחולק עליו דאין לחוש יעיי"ש באורך. עכ''</nowiki>פ בשאר אותיות שאינם משמות הקדושים הדבר פשוט להתיר.{{יישור מרכזי|ב}}'''אמנם''' באות משמה<nowiki>''ק צריכה עיונא, והנה בשערי תשובה בסימן הנ''ל הביא מהנרכי יוסף והתשב''ץ והתה''ד מחולקין בזה וכתב דמדברי הרמב''ן והריטב 'א משמע לאסור כדעת התשב''ץ, וכ''ת כתב דאין ראיה כ''כ מדברי הרמב''ן והריטב''א, ויפה כיוון בזה ונן כתב המהר"ם שיק ז"ל (יו''ד סימן רס"ח) דאין ראיה מכרעת מדברי הרמב''ן והריטב''א, אמנם בדברי התשב''ץ ז''</nowiki>ל מבואר לאיסור.
| | ובגוף דינו של התרומת הדשן במה שהקשו עליו בדרכי משה <small>(סי' קפח אות ב)</small> וברדב"ז ז"ל <small>(ח"א סי' קמט)</small> וכתבו שלא נמצא חומרא זו בשום מקום, גם בשאילת יעב"ץ <small>(ח"ב סי' ה)</small> הקשה כמה קושיות על התרומת הדשן, יש להסתפק בדעתם אם מתירין רק בבדקה ולא מצאה כלום, דכולי האי לא חיישינן להחמיר ולומר דודאי נאבד או נימק בעד, אבל בלא בדקה מאומה החמירו גם הם, או אולי הא בהא תליא ולדעתם יש להקל אף בלא בדקה כלל. |
|
| |
|
| והנה צריך להבין דעת התשב<nowiki>''ץ (ת''א סימן קכ''ז וח''ג סימן קצ''ג) שאוסר להעביר בקולמוס מטעם מחיקת השם, דהרי הוא ז''ל האריך להוכיח בתשובותיו ח''א סימן ב' דבמוחק על מנת לתקן לית ביה איסורא כמו בנותן אבן על מנת לבנות, וזה עדיף ממוחק ונותן ע''מ לתקן אח''כ דהרי התיקון בא תיכף בשעת מעשה בשעה שמוחק, ולדידן כבר הכריע הש''ך בסימן רע''ו ס''ק י''ב דשם הנכתב בקדושה אסור למחוק אף ע''מ לתקן, וכן נראה הסכמת כל הפוסקים אחריו, אבל התשב''ץ לשיטתו קשה. וצ''ל דכל כוונתו שם בסימן ב' להוכיח דאין בו איסור לאו מן הת רה אבל מדרבנן עכ''</nowiki>פ אסור דלענין דרבנן '''אין''' ללמוד מנותץ אבן דיותר החמירו חכז"ל בבזיון השם, וכן ראיתי במהר<nowiki>''ם שיק סימן רס''ו שהביא מספר סדר למשנה שכתב כן בשם התשב''ץ דאין בו אלא איסור דרבנן עיי''ש. אמנם שפ בסימן ב' לא הוזכר כלל שיהיה בו איסור דרבנן אלא כתב סתם דמותר, ואך מזה יש ראיה כיון דאוסר העברת קולמוס אף במקום שנצרך לצורך תיקין השם, ש''מ דדבריו שם סובבים רק שלא יהא אסור מה''</nowiki>ת אבל איסורא דרבנן איכא.
| | אמנם בסדרי טהרה סימן ק"ץ באמצע ס"ק ג' <small>(ד"ה ועוד (ב)</small>) הביא ראיה לדברי התרומת הדשן מדברי התוספות <small>(נדה)</small> דף י"ב ע"א, גבי הא דאמר אשה מהו שתבדוק עצמה לבעלה, ואמר ליה לא תבדוק ותבדוק ומה בכך, א"כ לבו נוקפו ופורש. וכתבו התוספות <small>(ד"ה לבו)</small>, פירש ר"ח כיון דרואה אשתו בודקת, מחשב שאם לא הרגישה לא היתה בודקת, לפי שיודעת שחכמים לא תיקנו לבדוק. וא"כ מוכח מכאן דברי התרומת הדשן, דהיכא דהרגישה לא מהני בדיקה. דאי ס"ד דמהני לה בדיקה, אמאי יפרוש הא בדקה את עצמה, אלא ודאי דלא מהני לה בדיקה אחר שהרגישה. |
|
| |
|
| ופ<nowiki>''ת כתב להתיר בנ''ד בשביל שהוא לצורך תיקון, ופלפל בדברי המהר''ם שיק ז''ל דאין ראייתו מדברי הרמב''ם מכרעת לחלק בין נותץ אבן ובין מוחק השם כיון דשניהם נלמדו מחד קרא. והנה אף אם אין לנו שום הכרעה מדברי הרמב''ם ז''ל הוא בלא''ה פלוגתא בין הראשונים בדין מוחק ע''מ לתקן כמבואר בב''י יו"ד סוף סימן רע"ו ובכנה''ג שם. ומ''ש המהר''ם שיק לדייק מדברי הרמב''ם ז''ל דבנותץ אבן (הלכות יסוה"ת פ''ו ה''ז) כתב דווקא דרך השחתה ובמוחק את השם (שם ה''ח) לא כתב דרך השקתה, דיוק זה כתב גס במנ''ח במצוה תל''ז ונתקשה ג''כ בזה דקשה לחלק כיון דנלמדו שניהם מחד קרא. ובפמ''ג בסימן קנ''א משבצות סק"ג הקשה נ''</nowiki>כ קושיא זו, ואך לא נחית לדייק חילוק זה מלשונו של הרמב"ם, אלא הקשה אפסק הלכה לפי מ<nowiki>''ש הש''ך להלכה דבמוחק ע''מ לתקן אסור קשה מדברי הרמב''ם שהתיר בנותן ע''מ לתקן. ודבריו צ''ע כיון דבלא''ה הוא פלוגתא בין הראשונים האיך שייך להקשות בזה, דילמא הרמב''ם ז''ל באמת ס''ל דגם מוחק ע''מ לתקן מותר והש''ך ס''ל כאינך פוסקים המובאים בב''י סימן רע''ו דאסור גפ בע''מ לתקן. ואולי בשביל שיש לדינו של הרמב''ם ז''ל בנותן אבן הוכחה מהש''ס לכן שייך להקשות משם, ואין נראה כן לשונו של הפמ''ג ז''נ, גם בהראיות המובאים לזה מהש''ס יש לפלפל הרנה אכ''מ להאריך. והנה הפמ''ג תי' דבנותן אבן ע''מ לבנות יש להתיר יותר כיון דעומד ליפול בלא''ה, ולפי''ז יש מקום לומר גם כאן דבכתב ישן שעומד לימחק לגמרי מותר למחקו לצורך תיקון. אבל לא נראה כן סתימת הפוסקים שהחמירו בכל מוחק ע''מ לתקן, והתשב''ץ החמיר בפירוש בכתב ישן, וכל האחרונים המפלפלים בדבריו אינו אלא אם נימא דהעברת הקולמוס ה וי מחיקה, אבל באיסור המחיקה גופיה לא פליגי עליו אף שבאמת התשב''ץ הוא ראש המתירין במוחק על מנת לתקן. בפרט לדידן אחר הכרעת הש''ך שהחליט לאסור בכל מוחק ע''מ לתקן. ויש סברא ג''כ לחלק בין מחיקת כתב ישן לנתילת דבר העומד ליפול ואכ''מ להאריך. ובעיקר הקושיא שהקשה הפמ''ג על הש''ך מדברי הרמב''ם ז''ל, י''ל דגם הש''ך אין כוונתו לאסור אלא מדרבנן וממילא לק''</nowiki>מ מנותץ אבן כאשר כתבתי לעיל. {{יישור מרכזי|ג}}והנה הר<nowiki>''י אסכנדרי שבב''י סימן רע''ו, אחר שהאריך להוכיח דאסור אף ע''ת לתקן, כתב דאין ראיה מחשמונאים שסתרו המזבח ששקצו אנשי יון, דשאני התם שא''א בענין אחר. ותמה החת''ס ביו''ד סימן רס''ז מה בכך, אם הוא עובר על לאו דאורייתא בנותץ אפילו ע''מ לתקן מה מועיל אם אי אפשר, ותי' דאולי כונתו דשא''ה דאתי עשה דבנין מזבח ודחי לאו דלא תעשון כן, והא דהוצרך לומר דהתם אי אפשר רוצה לומר שאם היה אפשר בענין אחר הוה אפשר לקיים שניהם ולא אתי עשה ודוחה ל''ת, וצ''ל נמי דעשה דבנין מזבח שהוא עשה דרבים דוחה ל''</nowiki>ת אפילו אי בעידנא דמיעקר לאו '''לא''' מקיים לעשה כמי שהוכיחו התוס<nowiki>' מהא דר''א ששיחרר עבדו, ובמג"א סימן תמ"ו בשם ר''ת דעשה דרבים דחי ל''ת בלא בעידניה, והקשה ע''ז משבת דף קל''ב ע''ב דקאי בצרעת דוחה עבודה ופירש''</nowiki>י בריש הסוגיא אפ הכהנים טמאים בצרעת נדחה עשיית הפסח ולא יקוצו הבהרת ומסיק שם הש<nowiki>''ס משום דלא הוי בעידניה, ש''מ דלא דחי עשה דעבודה ל''ת אחרת אלא בעידניה ואמאי ידחה בנין המזבח ל''ת דלא תעשון אי ליכא בעידניה עכ''</nowiki>ד.
| | ודחה ראייתו דדילמא הכי פירושו, שהבעל יחוש לעצמו שמתוך שמהומה לביתה לא בדקה שפיר, כמו דאמרינן לעיל <small>(ה.)</small> דעד שלפני תשמיש אינו ממעט מהאי טעמא. אבל אילו היה יודע שבדקה שפיר, ליכא למיחש דילמא ראתה טיפת דם כחרדל ונאבד או נימק, דלהא לא חיישינן. |
|
| |
|
| והנה לא ידעתי למה סיים קושייתו רק ענ שיטת הר<nowiki>''י אסכנדרי בהך דבנין המזבח דדחי לאו דלא תעשון, הלא קושיא זו תסוב גם על התוס' בהך דר''א ששיחרר עבדו ועל הר''ת ז''ל בסוף מסכת ר''ה המובא במג''א סימן תמ''ו שדעתם כן דעשה דרבים דחי ל''ת אף בלא בעידניה. אמנם באמת לפענ''ד לק''מ, דהרי וברי הר''ת ז''ל נאמרו אהך דתנן סוף מסכת ר''ה (דף ל''נ ע"ב) שופר של ר''ה אין מפקחין עליו את הגל, ובגמרא שם מ''ט שופר עשה ויו''ט עשה ול''ת ואין עשה דוחה ל''ת ועשה, והקשו ע'7 ז דלמה הוצרך לומר דלא דחי בשביל שהוא עשה ונ''ח הלא בלא''ה לא דחי דלא הוי בעידני', וע''ז כתב הר''ת ז''ל דעשה דרבים דחי ל''ת אף דלא הוי בעידניה ולכן הוצרכו נומר בשביל דהוא עשה ול''ת, ומבואר מזה דעשה ול''ת פשיטא דלא נדחה אף בשביל עשה דרבים. והנה שם בסוגיא דף קל''ב קאמר בהדיא דצרעת עשה ול''ת הוא, ומה דכתבו בלשונם שם במסקנא תמיר דאמרינ אתי עשה ודוחה ל''</nowiki>ת כגון מילה וצרעת דבעידנא
| | וראיה זו עם דחייתה כיוונתי לדעתו הגדולה טרם שראיתיה נכתב. ועוד הוספתי בדחיה, דממה שחששו חכז"ל שיהיה לבו נוקפו ופורש, אין ראיה שכן הוא הדין באמת שטמאה על ידי זה. שהרי בתר הכא איבעיא להו עוד בגמרא, אשה מאי שתבדוק עצמה כדי לחייב את בעלה אשם תלוי, ופשט ליה דלא תבדוק, דא"כ לבו נוקפו ופורש. ושם קאי אלאחר תשמיש, שאם יראה אח"כ ששימש עם טמאה יהיה פורש מכאן ולהבא, ולדעת ר' שמחה גם באיבעיא הראשונה קאי אלאחר תשמיש, עיין ב"י <small>(ריש)</small> סימן קפ"ד וקפ"ו <small>(ד"ה משמע)</small>. ושם בודאי אין הדין כן שאם אירע פעם אחת שמצאה דם אף באמצע תשמיש, שיצטרך לפרוש על ידי זה מכאן ולהבא, ועל כרחך צריך לומר דחיישינן שיהיה לבו נוקפו ויחמיר אף במקום שאין צריך להחמיר מן הדין. |
| דמיתעקר לאו מקיים לעשה דמשמע מזה דליכא בצרעת אלא לאו, כבר הקשו זה שם בתוס<nowiki>' ד''ה האי עשה ותי' ר''ת דלא נקטי' אלא לסימנא בעלמא. עכ''פ כיון דאית ביה עשה ול''ת שפיר דלא נדחה אף בשביל עשה דרבים. ומה שהוצרך לומר דלא דחי בשביל דלא הוי בעידניה, בשביל שנאמר זה לדחות דברי רב ספרא דצרעת חמירא משבת שכן צרעת דוחה עבודה ועבודה דוחה שבת, וע'' אמר רב אשי דמה דצרעת דוחה עבודה אינו בשביל חומר שבו אלא בשביל דלא הוי בעידניה א"א לעבודה לדחות הצרעת, וא''כ לא סגי ליה למימר דלכן לא דחי בשביל דצרעת עשה ול"ת הוא דהרי גם שבת עשה ול''ת הוא ואעפי''כ עבודה דוחה וא''כ עדיין איכא למושמע מיניה דצרעת חמירא, והוצרך לומר הטעם דלא הוי בעידניה שאין זה בשבת ואין ראיה מהך דלא דחי דיש בו חומר מבשבת. אבל לנגד הך כללא דעשה דרבים סגי במה דהוא עשה ול''ת ומכש''כ בצירוף שניהם דהוא עשה ול''ת וגם לא הוי בעידניה, ואין שום קושיא על התוס' ור''ת והר''י אסכנדרי דדחי עשה דבנין המקדש ל''ת דלא תעשון אף דלא הוי בעידניה כיון שאין שם אלא ל''</nowiki>ת גרידא.
| |
|
| |
|
| '''וי<nowiki>''</nowiki>ל''' עוד, דהלא אמרינן שם דהך דרבא ורב ספרא פלוגתא דתנאי הוא, וא<nowiki>''</nowiki>כ הך סברא בפלוגתא איתני<nowiki>', ולפי''ז י''ל דר''ת ז''ל הוכיח שיטתו מסתמיות הסוגיא במס' ר''ה דקאמר יו''ט עשה ול''ת הוא ולא הונח להו הטעם דל''ה בעידניה ש''מ שהכריעו כהך תנא דאיכא למימר דעשה דרבים דח ל''ת ◗ף 7לא הוי בעידניה. אמנם באמת און צריכין לעשות בזה פלוגתא דאין ראיה כלל מצרעת דהוי עשה ול''ח כאמור. כ''ז נ''ל לפי דרכו של החת''ס בכוונת הר''</nowiki>י אסכנדרי לחלק בין מזבח דאתי עשה ודוחה צא תעשה. {{יישור מרכזי|ד}}ולפענ<nowiki>''ד אפשר לומר עפ''י פשוטו מה דחילק דהתם א''א בענין אחר, דהלא באמת מה דמחמירין בכאן במוחק ע''מ לתקן אף דבשבת כל מקלקל ע''מ לתקן נקרא מתקן מ''מ לענין זה עדיין נקרא איבוד דסו''ס נ◖קלקל הוא במחיקתו, וא''כ י''ל דנתיצת אבן לצורך בנין לא הוי נותן ע''ד שכתב הבעה''מ (שבת דף ק''ו) בשוחט ומבעיר את העצים לבשל את דרה דאינו נקרא מקלקל כלל כיון דכך הנאהו, ומה שאמרו בגמרא (פסחים דף ע'ג ע''א) בשוחט דמקלקל לולא התיקון להוציאה מידי אמ''ה, כתב העט''ח (ח''</nowiki>ב חולין דף ) דאין זה אלא בשחיטה דאינה כשירה לאכילה
| | וא"כ אין ראיה מדברי התוספות שכתבו דע"י שיחשוב שבודאי הרגישה יהיה לבו נוקפו ופורש, שכן הוא הדין באמת שצריך להיות פורש ע"י שהרגישה, דאולי חיישינן שיהיה לבו נוקפו אף במקום שאין צריך לחוש מדינא, כמו דחיישינן בלאחר תשמיש. |
|
| |
|
| אבל בשחימה כשירה א<nowiki>''צ לומר כלל דהיא מקלקל על מנת לתקן דאינו נקרא קילקול כלל דכן הוא דרך הנאתו. וזה י''ל גם בנתיצה לצורך בנין, דבודאי אבנים העומדים לבנין אי אפשר בלי נתיצה והנפת כלי ברזל עליהם, ובביהמ''ק היה עפ''י נס ע''י השמיר שהובא מג''ע כמאמר חכז''ל (מדרש שוחר טוב ע''ת), ובפנים שלא הונף עליהם ברזל היו הרבה תחבולות לזה ומגרעות נתן לבית לבלתי אחוז בקירות הבית (מלכים א, ו, ו), אבל סתם דרך בנין א''א בלי נתיצה ואינו נקרא איבוד ע''מ להקן דאינו בכלל איבוד בדבר שכך דרכו אמנם בהנך אבנים שגנזו החשמונאים ולא נעשה עמם דבר ואין זה בנתיצה לצורך בנין, הו רך לתרץ כיון דא''א לקיים מצות בנין המזבח באופן אחר דצריך לכווין מקומו ממש וא''כ עמידת אלו האבנים היו ממש ביטול המזבח וכפירתו, וא''</nowiki>כ '''אין''' זה דומה לשאר מקלקל ע<nowiki>''מ לתקן דאין לנו ממנו שום ביטול וקלקול לשום דבר ואך אנו רוצים לקלקלו לגרום תיקון אחר ובזה י''ל דסו''ס עכשיו מקלקל הוא במקצת, משא''כ בזה דאם לא יסתרו אלו האבנים יהיה הסתירה והקלקול לכל המזבח הרבה יותר דא''</nowiki>א כלל לקיים מצות בנין המזבח זולת סתירתו כל כי האי '''לא''' אמרינן דסתירתו הוי איבוד וקלקול בכלל לא תעשון כן, ועכ"פ אין לרבוא ראיה משם לשאר מוחק ע<nowiki>''</nowiki>מ לתקן.
| | והנה ממה שכתב הסדרי טהרה לדחות ראייתו מהתוספות, די"ל דמשום הכי יהיה לבו נוקפו, כיון דמהומה לביתה לא בדקה שפיר, אבל אילו בדקה שפיר אין לחוש. מזה נראה דגם דעתו דאף אם לא נימא כדעת התרומת הדשן להחמיר אף בבדקה ולא מצאה כלום, אבל מכל מקום לכתחילה צריכה לבדוק. דאי לא תימא הכי, אף דמהומה לביתה ולא בדקה שפיר מה בכך, הלא אין צריך להחמיר ולבדוק כלל. ואם נימא דהוא יחמיר בלא בדקה אף שאין צריך בדיקה מן הדין, א"כ אף בבדקה שפיר י"ל דיחמיר יותר מן הדין, כאשר כתבתי למעלה, והסדרי טהרה לא הזכיר מזה מאומה די"ל שיחמיר יותר מן הדין. |
|
| |
|
| '''שוב''' ראיתי שהחת<nowiki>''ס ז''ל כתב בעצמו כעין סברא זו בסימן רס''ד נגד קושיות אחרות שהקשה אשיטה זו דאסרו במוחק ע''מ לתקן, מהטלאי שהטילו אומני אלכסנדרי בהמכתשת (עירוכין דף י' ע''ב) ומהיריעה שנפל בה דרנא (שבת דף ע''ה ע''א) ותוכן דבריו דכיון דהטלאי והחוט ההוא הוא הגורם הפסול להמכתשת ו להיריעה, א''כ זה כבודו להסירו משם שלא יגרום שום פסול יעיי''ש. וא''כ לא נפלאת הוא לומר גם כאן בדברי הר''י אסכנדרי דכיון דא''א לבנות המזבח באופן אחר א''כ ע''י אבנים האלו נמצא מזבמ בטל זה כבודם להסירם משם שלא יגרמו ביטול המזבח לגמרי, וא''צ לבקש טעמים שהוא בשביל עשה דוחה ל''</nowiki>ת ואף דעוברים מדאורייתא על לאו דלא תעשון אף במוחק ע"מ לתקן.
| | אלא ודאי דסובר דלכתחילה צריכה בדיקה, וכעין דאמרינן <small>(נדה טז.)</small> בווסת למ"ד ווסתות דרבנן דצריכה בדיקה, ובבדקה לא חיישינן שמא נאבד או נימק. וזה ודאי גרע, דהרגשה הוא סברא יותר שראתה אם לא בדקה שפיר. |
|
| |
|
| ולפי<nowiki>''ז יש ליישב הקושיא איך יש לחלק בין סותר ע''מ לבנות ובין מוחק ע''מ לתקן כיין דשניהם נלמדו מחד קרא, דבע''כ יש לחלק ביניהם, דנתיצה בוודאי לא אימעוט לגמרי שיהי' לכולם בכלל איבוד והשחתה דהרי דרך בנין הוא בע''כ ע''י נתיצה וא''א לומר ביה דהוי איבוד מה שהוא כן דרך הנאתו ובנינו, משא''כ במוחק ע"מ לתקן דאפשר לכתוב הכל בלי מחיקה כלל, ולכן כתב הרמב''ם ז''ל בנתיצה דרך השחתה למעט אם הוא דרך בנינו דאז בע''כ אינו בכלל לא תעשון, משא''כ במחיקה דאין לנו למעט כלום שלא יהיה בכלל איבוד. ויכול להיות שגם בנתיצה אם נותץ לצורך איזה תיקון אחר שאינו מענין הבנין כלל הוי ג''כ השחתה ונקרא דרך השחתה לאפוקי שאינו דרך תיקונו, או אפשר כיון דבנתיצה ע''כ צריך לחלק דלאו בכל מיני נתיצה מישתעי קרא תו יש לומר דאין הכוונה אלא בנתיצה שהוא איבוד והשחתה לגמרי, משא"כ במחיקה שאפשר לכלול הכצ כל מיני מחיקה תו אין לחלק ולהוציא איזה מחיקה מכללי (ויעיין גם בתשו' מהר''ם שיק שתי'</nowiki> קושיא זו).
| | ואך להחמיר שאף אם בדקה שפיר, לומר דנאבד או נתקנח דגם זה הוא חשש רחוק, בזה הוא דפליגי התרומת הדשן עם שאר פוסקים. וכן מבואר בהדיא בהרדב"ז ז"ל אחר שהרבה לחלוק על התרומת הדשן ודחה דבריו שאין להחמיר כלל בבדקה ולא מצאה כלום, אע"פ כן סיים דלכתחילה יש לחוש לבדוק. |
|
| |
|
| שוב ראיתי במזרחי פרשת ראה (דברים יב, ד<nowiki>') על הא דאמר ונתצתם את מזבחותם ואבדתם את שמם אזהרה לנותץ אבן ולמיסק את השם אמר ר''י וכי ס''</nowiki>ד שישראל נותצין '''את''' המזבחות וכ ו<nowiki>', וכתב ע''ז הרא''ם ז"ל שר''י אינו חולק על הא דאמרינן שהוא אזהרה למוחק, שהרי מבואר בספרי ר''י אומר מנין למוחק אות אחת מן השם שהוא עובר בל''</nowiki>ת שנאמר ואבדתם '''את''' שמם ל<nowiki>''ת כן וגו', הרי שהוא מודה בזה, אלא שבא לחלוק על ת''ק שאמר שהוא אזהרה גם לנותץ, ואמר היא שא''</nowiki>א שיהיה אזהרה גם לנותץ, דבשלמא במוחק מצינו למימר שלא כיוון למחוק דרך השחתה אלא מפני שנכתב שלא במקומו או שלא בכבודו מחק אותו כדי לכתבו במקומו ובכבודו שהוא לש<nowiki>''ש ולא לדרך השחתה, אבל הנותן אבן מן המזבח או מן ההיכל שאינו מוזהר אלא כשנותן אותו דרך השחתה בעלמא כמו שכתבו הרמב''ם והסמ''ג ז''ל בהדיא, איך אפשר שיעלה על הדעת שישראל נותצין למזבחות עכ''ד יעיי''ש. ומבואר מדבריו שגם הוא ז''ל למד כן בדברי הרמב"ם דאך בנותן אינו רייב אלא בדרך השחתה דווקא לא במוחק, ולפי דבריו צ''ל שהוא סברא פשוטה דא''א לומר כלל בנותן שיתחייב אפילו שלא בדרך השחתה דאל''כ לא הוה מקשי ר''י מידי דהיה אפשר לתרץ דמיירי ע''מ לתקן כמו שתי' במוחק, וע''כ דסברא פשוטה היא דנתיצה לא מיקרי כלל נתיצה אם לא כשהוא בדרך השחתה דכשהוא ע''מ לבנות נקרא בנין ולא נתיצה כיון דזה דרך בנין ממש כמו שכתבתי משא''כ במוחק (ואפשר להסביר עוד הדבר דמה''ט כשנותץ ע''מ לבנות אין בו איסור, דבאמת המזבח בעלם הוא רק אבנים בעלמא ומצד עצמו אין בו שום קדושה אלא מחמת שהוקצה למצותו לעבודתו ית''ש ועומד לכך לעבוד בו עבודה לשמים, ולכן כשצריכין לצורך תיקון לנותצו א''כ זהו עבודתו לשמים כיון שע''י נתיצתו נעשה תיקון היותר גדול, משא''כ באותיות שמו של הקב'' ה שאף אם כתבן שלא לשם עבודה כמו על הכלים א ו בכ''מ אסור למוחקו כמבואר ברמב''ם ז''ל (הלכות יסוה''ת פ''ו ה''ו), דהיכא שכתב האותיות לשמו יתברך הנה עצם שמו יתברך היא קדוש מצד עצמו אף לא מצד שעובדין אותו, ולכן אין נ''מ אף אם יש בהמחיקה איזה עבודה שהוא ע''מ לתקן כיון שיש בעצם המחיקה קצת בזיון אין לעשות כן לשמו ית', אף ששניהם מוחק ונותץ הם מחד קרא מ''מ יש לחלק ביניהם כיון שבעצם הם מחולקים בענינים). ותירצתי עוד באופן אחר קושיא זו, דמגופיה דקרא מוכח לחלק בין נותץ אבן ובין מוחק השם, ומפני יראת האריכות לא כתבתיו. כללו של דבר לדינא, הנה הרבה פוסקים סוברים דמדאורייתא אסור למחוק ע''מ לתקן ועכ''</nowiki>פ מדרבנן אסור לדעת רובם כמעט כולם. {{יישור מרכזי|ה}}והנה במה שכתב התשב<nowiki>''ץ (ח''א סימן קכ''ז) דהעברת קולמוס הוי מחיקה, הקשה כ"ת דהלא התשב''ץ הקשה לנפשיה ממה דאמרינן בגמרא (גיטין דף נ''ד ע''ב) וליעבד עלייהו קולמוס וליקושיה, ותי'</nowiki> דהתם כיון דהשם נכתב שלא לשמה ואין בו קדושה מותר למחקו, והא תינח לדברי התשב"ץ לשיטתו דסובר דשם שנכתב שלא לשמה מותר למוחקו, אבל לפי מה שהטלה הברכ<nowiki>''</nowiki>י (יו<nowiki>''</nowiki>ד סימן רע<nowiki>''</nowiki>ו אות כ<nowiki>''</nowiki>ז) ושאר אחרונים כדעת הפר<nowiki>''</nowiki>ח דאסור למחוק אף שם שנכתב שלא לשמה, הדרה קושיא לדוכתה מה דאמרינן בש<nowiki>''</nowiki>ס וליעבד עליה קולמוס וליקדשיה, ובע<nowiki>''</nowiki>כ דזה לא הוי מחיקה. אמנם באמת אין מזה ראיה, דכבר הבאתי דעת הש<nowiki>''</nowiki>ך דאסור למחוק לצורך תיקון, ואעפי<nowiki>''</nowiki>כ כתב שם בס<nowiki>''</nowiki>ק י<nowiki>''</nowiki>נ דשם של קודש שנכתב שלא לשם קדושה מותר למחקו לצורך תיקון דוקא, ומבואר מדבריו דגם דעתו דאסור למחוק אף שם שנכתב שלא לשם קדושה, ואעפי<nowiki>''</nowiki>כ כשיזדמנו שניהם יחד דהשם נכתב שלא לשמה וגם המחיקה הוא לצורך תיקון מותר למחקו, וכתב שם שבתשובה ביאר כל דבריו אלו ולא זכינו לתשובתו אבל כן דעתו בהחלט. ומעתה אין קושיא ממה דאמרינן בגמרא וליעבד עליה קולמוס וליקדשיה, אף לדעת הפוסקים דאסור למחוק אף שם שנכתב שלא לשמה וגם אסור למחוק אף ע<nowiki>''</nowiki>מ לתקן, מ<nowiki>''</nowiki>מ שם הו שניהם שנכתב שלא לשמה והעברת קולמוס הוי ע<nowiki>''</nowiki>מ לתקן ובשניהם יחז לא מצינו חולק על הש<nowiki>''</nowiki>ך ואפשר כו<nowiki>''</nowiki>ע מודים דמותר. ועכ<nowiki>''</nowiki>פ אין ראיה מדברי הש<nowiki>''</nowiki>ס בזה כיון דחזינן כן גם דעת הש<nowiki>''</nowiki>ך להקל בכה<nowiki>''</nowiki>ג בשלא לשמה. ועפי<nowiki>''</nowiki>ז נראה לי להשוות גם דעת התשב<nowiki>''</nowiki>ץ עם דעת שאר הפוסקים שאסרו למחוק אף שם שנכתב שלא לשמה, וכמו שכתב הברכ<nowiki>''</nowiki>י ושאר אחרונים להשוות דעת הגמי<nowiki>''</nowiki>י בפ<nowiki>''</nowiki>ו מהל' יסודי התורה עם הפוסקים האוסרים, דאף שכתב : כתב אותיות של שם ולח נתכוין לקדש בכתיבתן, מ<nowiki>''</nowiki>מ י<nowiki>''</nowiki>ל דכוונתו שלא נתכווין לכתוב אותיות של שם כלל, ע<nowiki>''</nowiki>ד שאמרו חכז<nowiki>''</nowiki>ל (גיטין שם) נתכווין לכתוב יהודה וטעה ולא הטיל בו דל<nowiki>''</nowiki>ת, שלא נתכווין כלל לאותיות השם, ובזה כו<nowiki>''</nowiki>ע מודים דאין בו קדושה כלל ומותר למחקו, אבל לא כשכתב השם מדעתו אלא שלא כיוון בפי' לשמה, ואך בדברי התשב"ץ (ח<nowiki>''</nowiki>א סימן קע<nowiki>''</nowiki>ז) כתב הברכ<nowiki>''</nowiki>י דא<nowiki>''</nowiki>א לפרש כן במ<nowiki>''</nowiki>ש אין השם מתקדש אא<nowiki>''</nowiki>כ נתכווין לקדשו דר<nowiki>''</nowiki>ל לאפוקי אם כתבו שלא מדעת כלל, חדא דאין הלשון סובל כן, ותו צא ופרנס לי מ<nowiki>''</nowiki>ש לענין העברת הקולמוס דאין ראיה ממ<nowiki>''</nowiki>ש בגמרא וליעבד עליה קולמוס וליקדשיה דאין בהעברת הקולמוס משום מחוקת השם ושא<nowiki>''</nowiki>ה והאזכרות לא נכתבו לשמן וכיון דלא קדשי שרי במחיקה, הרי דגם אם כותב השם דעתיה עליה ומחשבתו לצורך כתיבת השם כיון שכתבו שלא לשמו אינו קדוש ושרי למחקו, וזה לכאורה ראיה עצומה דהרי התם בגמרא מיירי בס<nowiki>''</nowiki>ת דבוודאי נכתבו השמות במחשבת אותיות השם אלא שלא היה לשמה. אמנם לפי מ<nowiki>''</nowiki>ש דעת הש<nowiki>''</nowiki>ך
| | '''<big>ב</big>''' |
|
| |
|
| דבשניהם יחד היכא שהוא שלא לשמה וגם הוא לצורך תיקון שרי למוחקו אף אם נימא דאסיר למחוק '''שם''' שנכתב שלא לשמה שנא לצורך תיקון, אין ראיה מדברי התשב<nowiki>''ץ בזה, די''ל דבסימן קע''ז שהתיר למחוק שם שלא נכתב בכוונת קדושה כוונתו על שם שנכתב שלא לדעת אותיות השם כלל, ובסי' קכ''ז שכ◗ב זה על דברי הש''</nowiki>ס דמיירי שם נשמות שנכתבו בכוונת אותיות השם אלא שהיה שלא לשמה שס יש דבר נוסף שהיה גם לצורך תיקון וסגי בשלא לשמה בכה"ג.
| | והנה הסדרי טהרה אחר שדחה ראייתו מהתוספות לדברי התרומת הדשן, סיים, אבל בחידושי הרמב"ן שם <small>(סוד"ה בעא מיניה)</small> מפורש כדעת התרומת הדשן, שכתב וז"ל ובשם ר"ח מצאתי דמשום הכי לבו נוקפו, דסובר אלמלא לא הרגישה כלום לא בדקה, כלומר דהא קיי"ל <small>(יב.)</small> כל לבעלה לא בעי בדיקה, וזה אינו סובר שמחמרת אלא שבודקת משום הרגשה, וחוששין כיון שהרגישה ודאי בא אורח וטיפה כחרדל היתה ונאבדה בעד, עכ"ל. מלשון זה מוכח דדינא הוא דאם הרגישה, שחוששת לזה דמסתמא האורח בא ונאבד או נימק, עכ"ד. |
|
| |
|
| '''ומ''' <nowiki>''</nowiki>'''ש''' דאין לשון התשב<nowiki>''ץ אין השם מתקדש אא''כ נתכווין לקדשו סובל כן, לא ידעתי האיך סבל פירוש זה בהגמי''י יותר מבדברי התשב''ץ, דגם הגמי''י כתב כלשון הזה שלא נתכוין לקדש בכתיבתן. ולפענ''ד אדרבה יותר מוכח כן בדברי התשב''ץ, דהרי בדברי התשב''ץ סובבת השאלה על שמות שנכתבו לשם ע''ז, דזה הוי וודאי כנתכווין שלא לדעת אותיות השם כלל דהלא נתכווין בפי' לשם ע''ז, ועל זה כתב דאין השם מתקדש אא''כ נתכווין לקדשו, לא הולכך לפרש יותר כיון דעלה קאי שלא היה הכוונה כלל לשם אותיות השם ב''ה. וכן מבואר עוד שם בדבריו באמצע תשובתי שסיים אבל אם ידעינן ביה בספרא דכתבינהו שלח נתכווין לקדשם משום דס''ל דקול הן וודאי שרי למחקן, הרי דלא סגי ליה במה שכתב שלא נתכוין לקדשם אלא שסיים ג''כ משום דס''ל דחול הן, וכשס''ל שחול הן הנה נכתבו בודאי שלא לדעת אותיות השם כלל, ומה שלא כתב בתחלתו זה השוום משום דס''ל דחול הן, הנה דברי תורה עניים במקום אחד ועשירים במקום אחר וסמך על מה שסיים אח''כ דבריו באותה התשובה באמצע דבריו. עכ''פ אין ראיה מדברי הש''</nowiki>ס להתיר העברת הקולמוס אף לדעת האוסרים למחוק שם שנכתב שלא לשמה במקום אחר.
| | ונראה מה שלא דחה גם הראיה מהרמב"ן ז"ל כמו מדברי התוספות, דמשו"ה לבו נוקפו שחושב יען שמהומה לביתה לא בדקה שפיר, כיון שהרמב"ן ז"ל סיים החששא שנאבד או נימק בעד, ואם נימא שחושש שלא בדקה שפיר, אין צריך לומר שנאבד בעד, די"ל שלא היה מעולם על העד יען שלא בדקה שפיר, אבל אלו היתה בודקת שפיר היה נמצא על העד. |
|
| |
|
| ומה שתמה עוד על דברי התשב"ץ, דהרי שם אין מאמינים לו כלל דנכתבו האזכרות שלא לשמן דאינו נאמן להפסיד ס<nowiki>''ת וכשר לקרות בה, לא עיין יפה בזה, דבוודאי אין כוונת הש''ם לעשות מעשה לדידן להעביר עליו בקולמוס ולקדשי', דהרי אין אנו צריכין לזה כלל דאין אנו מאמינים לו, אלא כוונת הש''ס הוא מבואר דהיא כלפי מה שאמרו דנאמן להפסיד שכרו דלנגד שכרו אומרים לו שנאמן הוא שלא כתב האזכרות לשמה והס''ת פסול, וע''ז אמר ר''י דאף לפי דבריו שלא כתב האזכרות לשמן לא הפסיד כל הס''ת כולה אלא שכר האזכרות ואף דס''</nowiki>ת שאין אזכרות שלו כתובין לשמה אינו שוה כלום עדיין קשה וליעבר עליה קולמוס וליקדשיה, אבל כ<nowiki>''ז הוא רק לפי דבריו שלא כתב לשמה והכ''מ פסול דיש לנו נ''מ מדבריו לענין שכרו רבנ למעשה אין צריכין לכ''ז, והוא פשוט בכוונת דברי הש''ס והארכתי בביאור יען שכתב כ''</nowiki>ת לתמוה בזה. {{יישור מרכזי|ו}}
| | אמנם לפי מה שכתבתי לדחות הראיה מהתוספות, די"ל הפירוש שיחוש יותר מהדין, בזה נדחה גם הראיה מהרמב"ן ז"ל, דיש לפרש כוונת הרמב"ן ז"ל, דאף בבדקה שפיר יחוש משום סברא דהרגשה דודאי אורח בא ונאבד או נימק בעד, אף שאין הדין לחוש. ומה שכתב בתחלת דבריו, וזה אינו סובר שמחמרת אלא שבודקת משום הרגשה, דמשמע דאין הבדיקה מחמת חומרא אלא מצד הדין, זה קאי אתחלת הבדיקה, די"ל דצריכה באמת לבדוק לכתחילה מצד הדין, אבל היכא שבדקה לומר דנאבד או נתקנח בעד, זה אינו אלא חומרא שיהיה לבו נוקפו, ואינו מדינא, כאשר ביארתי לעיל גם דעת הסדרי טהרה כן. |
|
| |
|
| חולק שכל ס<nowiki>''ת שלא נכתבו האזכרות לשמן הס''ת פסול, וכבר הקשה הברכ''י והך ראיה מהברייתא והיה נדוך לכתוב השם ונתכווין לכתוב יודא אינו מכריע כלל להך דינא דנכתב השם שלא לשמה דהתם נתכווין לכתוב יודא ולאו אדעתי' לכתוב השם כלל, ועכ"פ היה לו להביא יותר מהך דאמרינן דס''</nowiki>ת שאין אזכרות שבו כתובין לשמה פסולין דהתם מיירי שנכתבו השמות מדעת.
| | ובשו"ת דברי חיים ח"א <small>(יו"ד)</small> סימן ל"ד כתב ממש היפוך דברי הסדרי טהרה, שהביא ראיה מדברי הרמב"ן האלו דהרגשה לא הוי מידי, דלא כדעת התרומת הדשן, דאל"כ בודאי לא יחשוד הבעל שאשתו ח"ו תעשה איסור על פי הדין, ורק מחמת שעל פי הדין אין צריך בדיקה כלל, ורק הוא יחוש שמא מ"מ ראתה ע"י הרגשה ולא בדקה שפיר, מחמת שעל פי הדין באמת אין צריך בדיקה. |
|
| |
|
| '''ומדברי''' הגמי<nowiki>''י הנ''ל נ''ל קצת ראיה לדברי התשב''ץ דהעברת הקולמוס הוי במחיקה, דהנה כולם הבינו מהך הגמי''י דשם שנכתב שלא לשמה מותר למוחקו, והברכ''י ועוד שאר אחרונים נדחקו רק להעמיס בדבריו דכוונתו על שם שנכתב שלא לדעת כלל, אבל זה ברור בעיניהם דבודאי כונתו דאין בו קדושה אף לענין שיהיה מותר למוחקו ולא לענין הכשר בלבד, וכפי הנראה כונתם בז ק בשביל שהעמיד דבריו על דברי הרמב''ם ז''ל שכ' כנ המאבד שם משמות הקדושים לוקה, בשביל כן הדבר ברור בעיניהם דכוונתו ג''</nowiki>כ לענין איבוד השם דאין בו קדושה אם נכתב שלא לשמה. ומעתה צריך להבין מה ראיה מייתי מהך ברייתא דהיה צריך נכתוב את הכם ונתכווין לכתוב יודא, הלא שם '''לא''' הוזכר כלל לעלון מחיקה ועדיין איכא למימר כהנך פוסתים דשם שנכתב שלא לשמה אף שאין בו קדושה לענין הכשר מ<nowiki>''מ אסור למוחקו. ואי תימא דדעת הגמי''י דרין לחלק בזה ואם אין בו קדושה לענין הכשר ממילא דמותר למרקו ג''כ וסגי ליה במה שהביא ראיה דאין בו קדושה שיהיה כשר לקרות בו, הנה לא מיבעיא כפי מה שהבינו מדבריו הברכ''י ועוד איזה אחרונים דכוונתו רק אם נכתב שלא מזעת כלל אבל חם נכתב לשם אותיות השם הקדוש רק שלא כיוון לשמה אסור למוחקו אף דלא נתכשר השם הקדוש במה שכתבו לדעת אם לא היה לשמה בפירוש, לפי''ז בע''כ צ''ל דנחית לחלק בכך בין הכשר השם לס''ת ובין איסור מסיקתן, דהלא היכא שלא היה לשמה בפי' הוא באמת מחלק בכך, וא''כ גם לענין היכא שנכתב שלא מדעת כלל האיך מייתי ראיה מהך דאינו קדוש לס''ת שיהיה מותר למחקו, הלא גם אם נכתב לדעת אלא שלא כיוין לשמה ג''כ אינו כשר לס''ת ואעפי''כ אסור למוחקו ואינו תלוי זה בזה כלל, אלא אפילו לדעת הפוסקים שהבינו מדבריו סתם דכוונתו אף בשם שנכתב מדעת אלא שלא היה לשמה בפי' ג'' כ מותר למחקו, צריך להבין ג''</nowiki>כ למה הביא ראיה מהך ברייתא בנתכווין לכתוב יודא וכתב השם דזה מיירי שלא נכתב השם לדעת כלל אלא לשם אותיות אחרים, יותר היה לו להביא ראיה מהלכה פסוקה דאמרינן בגמרא בלי שום
| | וסיים שמזה נראה ברור שהרמב"ן ז"ל לא ס"ל כהמהרי"א, ולא כהסדרי טהרה שהוכיח מכאן כסברת המהרי"א, עכ"ד ז"ל. ונראה דעתו שלדעת החולקים על התרומת הדשן אין צריך בדיקה כלל מצד הדין. |
|
| |
|
| '''אמנם''' לפי דעת התשב<nowiki>''ץ דהעברת הקולמוס הוי מחיקה מיושב היטב, דבהך ברייתא והיה צריך לכתוב השם מבואר דמעביר עליו קולמוס ומקדשו וחכ''א דאמרינן אין השם הזה מן המובחר, אבל עכ''פ מותר להעביר עליו בקולמוס, וא''כ מבואר מזה דמותר למחקו, ושפיר איכא למימר כדעת הברכ''י בכוונתו דבשלא לשמה מחלק בין הכשרו לס''ת ובין איסור מחיקה, אבל כשנכתב שלא מדעת ראיה מהך ברייתא דמעביר עליו בקולמוס דמותר למוחקו ג''כ לפי סברת התשב''</nowiki>ץ.{{יישור מרכזי|ז}}ולדינא נראה לפענ"ד, הנה הברכ<nowiki>''י (או''ח סימן ל"ב אות י') עשה בזה מחלוקת בין התשב''ץ להתה''ד, ואחריו נמשכו כל האחרונים ז''ל דהתשב''ץ והתה''ד מחולקין בזה והביאו בשם התשב''ץ לאסור בהעברת הקולמוס אף בדיו על גבי דיו. ולפענ''ד אין כאן שום מחלוקת, דהנה בח''א סימן קכ''ז שם מיירי התשב''ץ להעביר דיו ע''ג זהב, והביא ראיה מדאמרינן (גיטין דף י''ט ע''א) המעביר דיו ע''ג סיקרא ר''י ור"ל אמרי חייב שתים, ומזה נראה בעליל דאין כוונתו לאסור אלא בדיו ע''ג סיקרא, דלא הביא אלא המימרא דר''י ור''ל בהעביר דיו ע''כ סיקרא ובמימרא זו מבואר בגמרא בפירוש דיש חילוק בין דיו ע''ג סיקרא לדיו ע''ג דיו דלא הוי מוחק, ודיו ע''ג זהב הוי נמי כדיו ע''</nowiki>ג '''סיקרא'''. אמנם בח<nowiki>''ג סימן קצ''ג שם מיירי בס''ת ישנה שנטשטש אם מותר להעביר דיו ע"ג שם, ואסר מטעם מחיקה והראה מקום לס''א סימן קכ''ז, ומזה הבינו הפוסקים דאוסר גם בדיו ע''ג דיו דהרי זה מיירי בס''ת שנכתב בדיו. אבל צריך להבין האיך הראה מקום בזה לס''א סימן קכ''ז הלא שם מיירי רק בדיו ע''ג סיקרא, וכבר העיר בזה בקסת הסופר סימן י''א בלשכת הסופר אות ב'</nowiki> ותמה מאוד על דבריו.
| | אמנם לא זכיתי להבין דבריו הקדושים, מה שכתב בכוונת דברי הרמב"ן ז"ל שלכן יחוש שלא בדקה שפיר, מחמת שעל פי הדין באמת אין צריך בדיקה. דא"כ אינה בודקת אלא מחמת חומרא, והלא בהדיא כתב הרמב"ן ז"ל בלשונו וזה אינו סובר שמחמרת, אלא שבודקת מחמת שהרגישה, הרי שסובר הרמב"ן ז"ל שיחשוב שבדיקתה הוא מצד הדין ולא מחמת חומרא. גם מה שכתב שחושש שלא בדקה שפיר, אי אפשר לכווין בדברי הרמב"ן ז"ל שסיים בטעם החששא שמא נאבד בעד. |
|
| |
|
| אמנם לפענ<nowiki>''ד ביאור דבריו, לפי מה שהאיר עיניני החת''ס ז''ל ביו''</nowiki>ד סימן רנ"ו, דאם הס"ת כשרה עדיין והשינוי לאדמימות הוא רק מחמת יישן ולא קפצה ממנו כל הדיו, מותר להעביר בקולמוס על השמות הקדושים דהוי כדיו ע<nowiki>''ג דיו דאין נו משום מחיקה, אבל אם נשתנה לאודם ממש מה שאין כן ווסתן של סתם דיו ונראה גנזה שקפצה כל הדיו ולא נשאר אלא אודם סממנים האחרים שבה דבס''ת פסולה, אזי אסור גם להעביר בקולמוס על השמות הקדושים דהוי כדיו ע''ג סיקרא דלא נשאר מענם הדיו כלום. ומעתה הנה בתשב''ץ שם ח''ג היתה השאלה בס''ת שהיה בלוי הרבה ופסק דצריך גניזה ופסול מחמת יישן, ובוודאי דהיה נמחק הדיו לגמרי דאל''ה היה כשר עדיין ולא היה מצריך לגונזו, יכשנטשטש באופן זה הוי זיו ע''ג סיקרא ושפיר דמי למ''ש שם בח''א בדיו ע''ג סיקרא. ואין להקשות כיון דבח''א מיירי שס בהדיא מדיו ע''ג סיקרא מאי מקשה מהא דאמרינן בגמרא וליעבר עליה קולמוס וליקדשיה הלא שם מיירי בס''ת שנכתב בדיו והוי דיו ע''ג דיו, לזה י''ל לפי מ''ש התוס' בפרק המביא דף י''ט ד''ה דיו, דיש חילוק בין אם הכתב הראשון הוי ג''כ לשמה ואינו מתקן מאומה בכתב השני אז לא הוי דיו ע''ג דיו שום כתב, משא''כ כשהכתב הראשון הוי שנא לשמה ומתקן בכתב השני הוי הכתב השני כתב והוי כדיו ע"ג סיקרא, ולזה מקשה מהך דאמרינן וליעבד עלי' קולמוס וליקדשיה כיון דמיירי לפי דבריו שנכתב שלא לשמה ומתקן בכתב השני הו''ל למיחייב משום מוחק כמו בדיו ע''</nowiki>ג סיקרא.
| | גם מלשון המרדכי בריש הלכות נדה <small>(שבועות סי' תשלה א:)</small> והובא בקצרה בדרכי משה סימן קפ"ד <small>(אות א)</small> שכתב שיהיה לבו נוקפו ולא יאמין לה שהיא טהורה, משמע שאינו מאמין לה בעיקר הטהרה. |
|
| |
|
| '''ולפי<nowiki>''</nowiki>ז''' מיושב שפיר תירוצו שבתנ דבשביל שנכתב שלא לשמה א<nowiki>''צ לחוש למחיקתו בזה אף לדידן דחיישינן לדעת הפוסקים דאף שם שנכתב שלא לשמה אסור למוחקו, די''ל דהא דחיישינן לאסור מחיקה בשם שנכתב שלא לשמה אף דהוא פסול לס''ת, משום דחיישינן בשניהם להחמיר, ולהקל לא אמרינן סתמה לשמה קאי אם לא כיוון לשמה בהדיא, משא''</nowiki>כ להקל לאידך גיהא לומר דהוי כוודאי שלא לשמה להקל למוחקו זה '''לא''' אמרינן ג<nowiki>''כ, משא 'כ בהעברת הקולמוס ממ''נ מותר, דאם נימא סתמא לשמה קאי ואית ביה קדושה ואסור למוחקו א''</nowiki>כ '''א<nowiki>''</nowiki>צ''' להקל מידי והוי כדיו ע<nowiki>''</nowiki>ג דיו וממילא לא עביד איסורא, ואם ניחוש דהוי כשלא לשמה וצריך לתקנו תו אינו קדוש ולית ביה איסור מחיקה, ותרי חומרי דסתרי אהדדי לא עבדינן.
| | גם קשה, דאם נימא דמדברי הרמב"ן ז"ל משמע דלא כדעת התרומת הדשן, כיון דאי אפשר לומר שחושד אותה שתעשה איסור על פי הדין, ועל כרחך דהרגשה אינה כלום. א"כ לפי זה צריך לומר דגם דעת התוספות ושאר פוסקים שמפרשים האיבעיא בגמרא אלפני תשמיש, כולם חולקין על דברי המהרי"א ז"ל, דהרי אין להם טעם אחר למה יהיה לבו נוקפו ע"י בדיקה שלפני התשמיש, אלא בשביל שחושב שודאי הרגישה, ואלו היה בהרגשה איזה איסור על פי הדין, אי אפשר לומר שחושד אותה לזה. |
|
| |
|
| ומעתה לפי מ"ש בדעת התשב<nowiki>''ץ דמיירי במקום שנפסל הס''ת מחמת יושן דהוי כדיו מ''ג סיקרא, תו אין לנו שום פלוגתא בינו לבין התה''ד, דהתה''</nowiki>ד (סימן מ<nowiki>''ח) מיירי בהדיא שהתפילין כשרים עדיין והעברת הקולמוס אינו אלא כדי לשמרן שיתקיימו יותר, דאם יש שם אות אחת שנפסל בלא''ה אין להם תקנה משום דהוי שלא כסדרן כמבואר כ''ז בהדיא בדבריו, וזה אינו מוזכר גם בתשב''ץ לאיסור, ובחנם עשו פלוגתא ביניהם ומא''ח ומא''</nowiki>ח ולא פליגי.
| | וא"כ הלא הטור והשו"ע <small>(ס"א)</small> בסימן קפ"ד פסקו כדעת התוספות וסייעתו דאין לה לבדוק קודם תשמיש, שלא יהיה לבו נוקפו, ואף לא הביאו כלל שום חולק בזה. ובסימן ק"ץ <small>(ס"א)</small> וקפ"ח <small>(ס"א ברמ"א)</small> סתם בשו"ע כדעת התרומת הדשן בלי שום חולק, ונמצא פסקי השו"ע סותרים זה את זה. |
|
| |
|
| והמה ר<nowiki>''ם שיק ז''ל בחיו''ד סימן ער''ה כתב ג''כ להשוות דברי התשב"ץ עם דברי התה''ד, ואך כתב בהיפוך מדברי דהתשב''ץ מיירי היכא והכתב העליון אינו מיפה כלל כתב התחתון והתה''ד מיירי היכא שהכתב ישן ומיושן והבתב העליון מהדרו יעיי''ש בסברתו. אבל דבריו תמוהין מאוד דמבואר בהדיא בדברי התשב"ץ דמיירי בס''ת שהיה בלוי מחמת יישנו עם שהצריכו גניזה מחמת שא''א להעביר עליו בקולמוס לחדשו מחדש, וברם לו זאת עבור שלא היה ספר התשב''ץ בידי כאשר העיד בעצמו בסימן רס''ח ועוד תשובה אחרת שאין ספר התשב''ץ בידו ולא ראהו בפנים לזה כתב כן, ולאחר העיון בפנים העפר נלפענ''</nowiki>ד ברור כמו שכתבתי. '''נמצא''' לפי<nowiki>''ז היכא שהאותיות כשרים עדיין שיש בהם ממשות הדיו מותר להעביר בקולמוס להאירן ולקיימן אף ע''ג שמות הקדושים, אמנם אם איזה אותיות נטשטשו הרבה שאין בהם ממשות הדיו כלל אלא רושם אדמימות בעלמא, הוי כדיו ע''ג סיקרא ואסור להעביר בקולמוס עליהם, ובתפילין בלא''ה פסול בכה"ג אף בשאר אותיות משום שלא כסדרן. וא''כ בתפילין שלו אין לנו אלא לעיין אם עדיין ממשות הדיו בכל האותיות, ובאמת קשה ההבחנה בזה אם האדמימות היא עדיין ממשות הדיו או רק הוו דרעיאהל וצריך סופר מומחה וי''</nowiki>ש.
| | ומה שכתב הדברי חיים ז"ל דודאי לא יחשוד שתעשה אשתו איסור על פי הדין. הנה לפי מה שפירש הוא ז"ל בכוונת דברי הרמב"ן שיחוש דילמא לא בדקה יפה, הנה בחששא זו באמת מצינו בגמרא דעד שלפני תשמיש אינו ממעט, דמשום דמהומה לביתה אימור לא בדקה יפה. ושם מיירי אף בבדיקה הנצרכת מדינא, דמיירי באשה העסוקה בטהרות דתקנת חכמים הוא להיות בודקת שחרית וערבית ובשעה שהיא עוברת לשמש את ביתה, כמבואר במשנה <small>(יא.)</small>, וכללא כייל דלפני תשמיש אין הבדיקה ממעט כלום. |
|
| |
|
| '''ונהירנא''' אצל אבא מארי הגה<nowiki>''ק זלה''ה בעת שקנה התפילין שכתבם הקדוש הנורא מהר''ם סיפר ז''ל מפשעווארסק בעל אור פני משה והניחם הקדוש הנורא מסטרעליסק ומובן שהיו התפילין חביבים אצלו למאוד ואך מצד הדין חשש לברך עליהם ואיני זוכר מה היה החשש אך זה אני זוכר שאמר שהם עשרים עפ''י דין רק למעשה לברך עליהם הוא חושש בדבר ולזה הניחם בכל יום אחר התפלה על סמך הברכה שבירך על התפילין שלו קודם התפלה ואמר נם בהם ק"ש, ובכגון דא י''</nowiki>ש יוצא ידי שניהם.
| | ואף דאנו מאמינים לה בבדיקה שלאחר תשמיש ובשאר בדיקות, מ"מ בבדיקה שלפני תשמיש חיישינן יותר שלא להאמין לה. וכן לענין החפיפה בלילה חיישינן יותר מתוך שמהומה לביתה <small>(עי' רש"י סח. ד"ה ותמה)</small>. ואם כן אין תימה אם ניחוש אבדיקה זו שלפני תשמיש יותר מבשאר בדיקות דלא חשדינן לה כלל, אף אם גם בדיקה זו היא על פי הדין. |
|
| |
|
| והנני ידידו דושה<nowiki>''ע באה''</nowiki>ר
| | אמנם באמת כבר כתבתי דקשה לכוון בדברי הרמב"ן ז"ל החשש דלא בדקה יפה. אבל גם בלאו הכי אין תימא אם נימא שיהיה לבו נוקפו שלא להאמין לה, דהרי מבואר ברמ"א סימן קכ"ז סעיף ג' דאף שבודאי איסור אשה נאמנת לומר תקנתיו, אבל בספק דשמא אין כאן איסור או שיש צדדים להקל, אין אשה נאמנת, דסומכת להקל. |
|
| |
|
| הק' יואל טייטלבוים
| | וא"כ בהאי דינא דתרומת הדשן כבר כתב הנודע ביהודה תנינא <small>(יו"ד)</small> סימן קי"ח וקי"ט דהתרומת הדשן לא החמיר אלא מספק ואינו ודאי איסור, די"ל שהיה הפתיחה למראה טהורה, ובדברי חיים סימן הנ"ל חולק על הנודע ביהודה, וביאר דגם בעיקר ההרגשה יש ספק שמא הרגישה ולא ראתה כלום, ועכ"פ לדברי שניהם אינו אלא ספק איסור. וגם כיון שבדקה ולא מצאה כלום, והיא רגילה בכל ימי ספירתה שאם הבדיקה עולה יפה אין חוששין כלל שמא נאבד או נתקנח. וא"כ אין לנו שום הכרח דאין בזה איסור כלל על פי הדין, כיון דסגי לומר דיש בזה רק צדדים להקל, לכן יש מקום לומר שלא להאמין לה יותר מבשאר דברים שמאמינים לה. |
| | |
| | ואף אם נימא דבאמת מאמינים לה בכאן אף בזה, אבל עכ"פ אין תימה כל כך אם חששו חכז"ל שמא הבעל יהיה לבו נוקפו, כיון שיש לומר שיש בזה צדדים להקל, ויחוש יותר אף שמאמין לה בשאר דברים. סוף דבר לא זכיתי להבין דברי קדשו ז"ל. |
| | |
| | ולהלכה, הנה גם הדברי חיים ז"ל אף שכתב שהרמב"ן ז"ל חולק על התרומת הדשן, מ"מ סיים דאין בידינו להקל כיון דרמ"א ז"ל פסקו להלכה, וכל גדולי האחרונים פסקו להחמיר, וא"כ אין לנו לדון בנידון התרומת הדשן כלום. ואין לנו אלא הכרעת השו"ע להחמיר אף בבדקה ולא מצאה כלום, ואין נ"מ בחקירה זו אם לדעת החולקים מותר אף בלי בדיקה או לאו. |
| | |
| | '''<big>ג</big>''' |
| | |
| | אמנם בנידון דידן שרגילה בליחה לבנה, התיר הדברי חיים ז"ל בפשיטות היכא שבדקה כמה פעמים וגם נתנה מוך דחוק באותו מקום, והיה המוך אצלה בשעה שהיו כמה הרגשות, ובדקו המוך ולא נמצא רק מראות לבנות כשרות. ואחריו החזיקו בשיטה זו דכחא דהתירא, רוב גדולי האחרונים ז"ל. |
| | |
| | אמנם הבית שלמה צווח ככרוכיא, וכתב בחלק שני סימן ל"ו, חדשים מקרוב באו לסמוך על ספר חכמת אדם <small>(שער בית הנשים כלל קיג, בינת אדם אות ז)</small> להקל בזה, ישתקע הדבר ולא יאמר, דהלא רוב דמים באשה טמאים, ואין להקל מחמת חזקת טהרה של האשה, ועוד הביא ראיות לדבריו מן הש"ס ויובאו להלן. |
| | |
| | ובשו"ת תשורת ש"י סימן תנ"ו ישב כל השגות הבית שלמה ז"ל בטוב טעם ודעת, גם בתשובות מהרש"ם <small>(ח"א סי' קפח, ובהשמטות)</small> ישב השגותיו בדברים נכונים. |
| | |
| | ולפענ"ד אין אנו צריכים גם לכל זה, לפי מה שסיים בדברי חיים שם דלא גרע ממכה שיודעת שמוציאה דם, שתולה אליבא דכו"ע <small>(עי' סי' קפז ס"ה)</small>, יעיי"ש. |
| | |
| | והנה במכה המוציאה דם אין צריך אלא שיתוודע לנו שמכה זו מוציאה דם, ואין צריך שיהיה זה הבירור על ידי רוב ראיות, אלא כיון שנודע לנו שיש לה מכה כזו שמוציאה דם, תולין בה. ולדעת כמה פוסקים סגי אף אם אין ידוע שמוציאה דם, אלא שיכולה להוציא דם, ועכ"פ אי ידעינן בודאי שמוציאה דם, אין שום פלוגתא עוד. וכבר ביאר הנודע ביהודה ז"ל בקמא <small>(יו"ד)</small> סימן מ"א כל דברי השו"ע בזה, וזהו מדינא דגמרא <small>(סו.)</small> דאמרו ז"ל נאמנת אשה לומר מכה יש שממנה יוצא הדם. |
| | |
| | ועל כרחך דאף דרוב דמים שבאשה טמאים, אין זה אלא היכא שאין שום סיבה להדם, אלא מטבע הנשים שיש להם דם במקור, בזה אמר הראב"ד ז"ל <small>(בעלי הנפש, שער תיקון הווסתות)</small> דרוב דמים שבאשה טמאים. אבל היכא דאפשר לומר שהוא דם מכה שיש לה בהמקור, ואינו כלום מדם המקור שבא בטבע, אין לחוש בזה מחמת רוב דמים שבאשה, שדם המכה אינו מגדר הרוב דמים שבה, ומחמת חזקת טהרה שלה אמרינן דאין זה כלל מדם היוצא מגופה. |
| | |
| | וכבר כתב הרשב"א ז"ל בתורת הבית <small>(ב"ז סוף שער רביעי)</small> הובא בבית יוסף <small>(סי' קפז ד"ה וכתב הרשב"א)</small> דחזקת טהרה של האשה מועיל לענין זה. וכבר ביאר הנודע ביהודה ז"ל במהדו"ק <small>(יו"ד)</small> סימן מ"ח שאין המכה מטהר את הדם, אלא הדם היוצא מן המכה, כיון שנתברר שיש לנו סיבה המוציאה דם. |
| | |
| | ומעתה מובן היטב שק"ו בזה שהוחזקה בליחה לבנה, א"כ נתברר שיש לה סיבה לזיבות כאלה שאינם דם המקור, ובודאי תולין ההרגשה בזה, ולמה ניחוש בזה לרוב דמים שבאשה, יותר מבדם ממש היכא שיש סיבה להוצאת הדם. |
| | |
| | ומובן דלפי זה לא קשיא מידי מה שהקשה, מהא דאמרינן בסוף פרק כל היד <small>(כ:)</small> דנאמנת לומר כזה ראיתי ואבדתיו, ומבואר דלולא דיבורה טמאה מספק. והרגיש בעצמו דיש לחלק משם, כאשר כתב לבסוף, ואין להקל ולחלק בין נשים לנשים, מחמת שאשה דרכה בזיבה לבנה במה שלא שערום הראשונים. וראיה לזה מהא דדחקו רש"י <small>(ד"ה ובמגעות)</small> ותוספות <small>(ד"ה ובמגעות)</small> בפירוש הברייתא ריש פרק הרואה <small>(נז:)</small> בהא דקתני ובמגעות והיסטות הלך אחר הרוב, והש"ס פריך שם אשמואל לאו אם רוב ימיה טמאים טמאה ואע"ג דלא ארגישה, ולמה לא מוקי בכה"ג דהרגישה ולא בדקה, ואם רוב ימיה דרכה לראות בהרגשה דם טמא טמאה, אבל אם רוב ימיה דרכה לראות בהרגשה דם טהור טהורה, יעיי"ש. |
| | |
| | הנה הרגיש בעצמו שיש לחלק בין [סתם] נשים לנשים שרגילות בזיבות כאלה. וממילא לא קשיא כלל מהך ברייתא דנאמנת אשה לומר כזה ראיתי ואבדתיו, דשם לא מיירי כלל מנשים שרגילות בזיבות לבנות. ואך לא נראה בעיניו חילוק זה מחמת קושיא, דלא מוקי בגמרא מה דאמר בברייתא הלך הרוב בענין זה. |
| | |
| | אמנם לפי מה שנתבאר דתלינן בזה, כמו דתלינן בדם מכה, אין זה מטעם רוב כלל, הלא הפוסקים שסוברים דתולין בה אף אם אין ידוע שמוציאה דם, אין צריך לראות הוצאת דם מן המכה אפילו פעם אחת. ולהסוברים דצריך שתהא ידועה לנו שמוציאה דם, אבל פשיטא דאין צריך לזה שום רוב בעולם, אלא אם נתברר פעם אחת סגי, והוא מחמת חזקת טהרה. ושלא בשעת ווסתה, יש בזה גם חזקה דאורח בזמנו בא, אבל אין שייך בזה לומר הלך אחר הרוב. |
| | |
| | וכן הוא ממש זה הדין שתולין בליחה לבנה, שאין צריך אלא שיתברר שיש לה סיבה שמוציאה ליחה לבנה, ואי אפשר לכווין זה במה שאמרו הלך אחר הרוב. |
| | |
| | ומה שכתב על זה שהוא חילוק שלא שערום הראשונים, כבר שערום הראשונים במה שאמרו לתלות בדם מכה, ואין המכה מטהר, אלא הסיבה המוציאה מטהרת, ואין חילוק. |
| | |
| | '''<big>ד</big>''' |
| | |
| | גם מה שכתב כת"ה להקל מחמת שאין להם הרגשת פתיחת פי המקור ורק הרגשת זיבת דבר לח, ופלפל בראיות הנודע ביהודה ז"ל <small>(מהדו"ק יו"ד סי' נה ד"ה ומעתה)</small> דהרגשת זיבת דבר לח מיקרי ג"כ הרגשה, מהא דפריך הש"ס בריש פרק הרואה כתם <small>(נז:)</small> כמה קושיות על שמואל, ולמה לא הקשו ממשנה קדומה <small>(יז:)</small> דדם הנמצא בפרוזדור ספיקו טמא שחזקתו מן המקור, וה"ד אי דארגשה א"כ ודאי מן המקור הוא, ואי דלא ארגשה אמאי טמאה. |
| | |
| | ותירץ החתם סופר <small>(שו"ת יו"ד סי' קסז)</small> על פי דרכו של הכרתי ופלתי <small>(סי' קפג ס"ק א)</small>, ועוד כמה פוסקים לפרש דברי הרמב"ם ז"ל <small>(הל' איסורי ביאה פ"ה ה"ה)</small> מה שכתב בדם הנמצא בפרוזדור שטמא ודאי, שחזקת דם שבא בהרגשה, וסברה שהוא מחמת הרגשת העד. וכן י"ל בדברי המשנה שחזקתו מן המקור וחזקת דם שבא בהרגשה, וסברה שהוא הרגשת העד. |
| | |
| | וכת"ה הקשה על זה כמה קושיות ולא קשיא מידי, דמה שהקשה דאכתי קשה על המקשן דאמאי לא יפרוך מזה כיון דלא ידע עדיין סברא זו דהרגשת עד הוא, ומנא ליה דמועיל סברא זו לעשותה ודאי טמא לשרוף עליה קדשים. |
| | |
| | הנה באמת אין ספק דודאי יש חילוק בין דם הנמצא בפרוזדור לדם הנמצא מבחוץ, דבנמצא בפרוזדור בודאי החזקה יותר אלימתא שהוא מן המקור מבחזקת הרגשה, ושע"י חזקות אלו תלינן בהרגשת עד. ואין מקום להקשות ממה דלא ניחא ליה להמקשן לתרץ בדם הנמצא בחוץ לתלותו בהרגשת עד, שיהיה הכרח מזה גם לדם הנמצא בפרוזדור שלא לתלותו.... (חסר ההמשך, חבל על דאבדין) |
| [[קטגוריה:שו"ת דברי יואל]] | | [[קטגוריה:שו"ת דברי יואל]] |
| [[קטגוריה:שו"ת דברי יואל - אורח חיים]] | | [[קטגוריה:שו"ת דברי יואל - אורח חיים]] |
~ סימן ו ~
ב"ה. שלו' וכל טוב אל כבוד ידידי הרב החריף ובקי טובא, גדול בתורה ויראת ה' אוצרו, הנגיד המפואר לשם ולתהלה, כש"ת מו"ה עקיבא בלוי נ"י ויופיע, בק"ק קראסנא יצ"ו.
אחד"ש, מכתבו הגיעני בדבר שאלתו בהני נשי שרגילות בזיבת דבר לח במראה כשירה, ואי אפשר לבדוק בכל פעם, אם יכולין לתלות במצוי, שבודאי הוא ממראה הכשירה אף שלא בדקה. ולדעת התרומת הדשן (סי' רמו) בהרגישה אף בבדקה ולא מצאה כלום טמאה. וכת"ה פלפל בחכמה הרבה בזה.
א
ובגוף דינו של התרומת הדשן במה שהקשו עליו בדרכי משה (סי' קפח אות ב) וברדב"ז ז"ל (ח"א סי' קמט) וכתבו שלא נמצא חומרא זו בשום מקום, גם בשאילת יעב"ץ (ח"ב סי' ה) הקשה כמה קושיות על התרומת הדשן, יש להסתפק בדעתם אם מתירין רק בבדקה ולא מצאה כלום, דכולי האי לא חיישינן להחמיר ולומר דודאי נאבד או נימק בעד, אבל בלא בדקה מאומה החמירו גם הם, או אולי הא בהא תליא ולדעתם יש להקל אף בלא בדקה כלל.
אמנם בסדרי טהרה סימן ק"ץ באמצע ס"ק ג' (ד"ה ועוד (ב)) הביא ראיה לדברי התרומת הדשן מדברי התוספות (נדה) דף י"ב ע"א, גבי הא דאמר אשה מהו שתבדוק עצמה לבעלה, ואמר ליה לא תבדוק ותבדוק ומה בכך, א"כ לבו נוקפו ופורש. וכתבו התוספות (ד"ה לבו), פירש ר"ח כיון דרואה אשתו בודקת, מחשב שאם לא הרגישה לא היתה בודקת, לפי שיודעת שחכמים לא תיקנו לבדוק. וא"כ מוכח מכאן דברי התרומת הדשן, דהיכא דהרגישה לא מהני בדיקה. דאי ס"ד דמהני לה בדיקה, אמאי יפרוש הא בדקה את עצמה, אלא ודאי דלא מהני לה בדיקה אחר שהרגישה.
ודחה ראייתו דדילמא הכי פירושו, שהבעל יחוש לעצמו שמתוך שמהומה לביתה לא בדקה שפיר, כמו דאמרינן לעיל (ה.) דעד שלפני תשמיש אינו ממעט מהאי טעמא. אבל אילו היה יודע שבדקה שפיר, ליכא למיחש דילמא ראתה טיפת דם כחרדל ונאבד או נימק, דלהא לא חיישינן.
וראיה זו עם דחייתה כיוונתי לדעתו הגדולה טרם שראיתיה נכתב. ועוד הוספתי בדחיה, דממה שחששו חכז"ל שיהיה לבו נוקפו ופורש, אין ראיה שכן הוא הדין באמת שטמאה על ידי זה. שהרי בתר הכא איבעיא להו עוד בגמרא, אשה מאי שתבדוק עצמה כדי לחייב את בעלה אשם תלוי, ופשט ליה דלא תבדוק, דא"כ לבו נוקפו ופורש. ושם קאי אלאחר תשמיש, שאם יראה אח"כ ששימש עם טמאה יהיה פורש מכאן ולהבא, ולדעת ר' שמחה גם באיבעיא הראשונה קאי אלאחר תשמיש, עיין ב"י (ריש) סימן קפ"ד וקפ"ו (ד"ה משמע). ושם בודאי אין הדין כן שאם אירע פעם אחת שמצאה דם אף באמצע תשמיש, שיצטרך לפרוש על ידי זה מכאן ולהבא, ועל כרחך צריך לומר דחיישינן שיהיה לבו נוקפו ויחמיר אף במקום שאין צריך להחמיר מן הדין.
וא"כ אין ראיה מדברי התוספות שכתבו דע"י שיחשוב שבודאי הרגישה יהיה לבו נוקפו ופורש, שכן הוא הדין באמת שצריך להיות פורש ע"י שהרגישה, דאולי חיישינן שיהיה לבו נוקפו אף במקום שאין צריך לחוש מדינא, כמו דחיישינן בלאחר תשמיש.
והנה ממה שכתב הסדרי טהרה לדחות ראייתו מהתוספות, די"ל דמשום הכי יהיה לבו נוקפו, כיון דמהומה לביתה לא בדקה שפיר, אבל אילו בדקה שפיר אין לחוש. מזה נראה דגם דעתו דאף אם לא נימא כדעת התרומת הדשן להחמיר אף בבדקה ולא מצאה כלום, אבל מכל מקום לכתחילה צריכה לבדוק. דאי לא תימא הכי, אף דמהומה לביתה ולא בדקה שפיר מה בכך, הלא אין צריך להחמיר ולבדוק כלל. ואם נימא דהוא יחמיר בלא בדקה אף שאין צריך בדיקה מן הדין, א"כ אף בבדקה שפיר י"ל דיחמיר יותר מן הדין, כאשר כתבתי למעלה, והסדרי טהרה לא הזכיר מזה מאומה די"ל שיחמיר יותר מן הדין.
אלא ודאי דסובר דלכתחילה צריכה בדיקה, וכעין דאמרינן (נדה טז.) בווסת למ"ד ווסתות דרבנן דצריכה בדיקה, ובבדקה לא חיישינן שמא נאבד או נימק. וזה ודאי גרע, דהרגשה הוא סברא יותר שראתה אם לא בדקה שפיר.
ואך להחמיר שאף אם בדקה שפיר, לומר דנאבד או נתקנח דגם זה הוא חשש רחוק, בזה הוא דפליגי התרומת הדשן עם שאר פוסקים. וכן מבואר בהדיא בהרדב"ז ז"ל אחר שהרבה לחלוק על התרומת הדשן ודחה דבריו שאין להחמיר כלל בבדקה ולא מצאה כלום, אע"פ כן סיים דלכתחילה יש לחוש לבדוק.
ב
והנה הסדרי טהרה אחר שדחה ראייתו מהתוספות לדברי התרומת הדשן, סיים, אבל בחידושי הרמב"ן שם (סוד"ה בעא מיניה) מפורש כדעת התרומת הדשן, שכתב וז"ל ובשם ר"ח מצאתי דמשום הכי לבו נוקפו, דסובר אלמלא לא הרגישה כלום לא בדקה, כלומר דהא קיי"ל (יב.) כל לבעלה לא בעי בדיקה, וזה אינו סובר שמחמרת אלא שבודקת משום הרגשה, וחוששין כיון שהרגישה ודאי בא אורח וטיפה כחרדל היתה ונאבדה בעד, עכ"ל. מלשון זה מוכח דדינא הוא דאם הרגישה, שחוששת לזה דמסתמא האורח בא ונאבד או נימק, עכ"ד.
ונראה מה שלא דחה גם הראיה מהרמב"ן ז"ל כמו מדברי התוספות, דמשו"ה לבו נוקפו שחושב יען שמהומה לביתה לא בדקה שפיר, כיון שהרמב"ן ז"ל סיים החששא שנאבד או נימק בעד, ואם נימא שחושש שלא בדקה שפיר, אין צריך לומר שנאבד בעד, די"ל שלא היה מעולם על העד יען שלא בדקה שפיר, אבל אלו היתה בודקת שפיר היה נמצא על העד.
אמנם לפי מה שכתבתי לדחות הראיה מהתוספות, די"ל הפירוש שיחוש יותר מהדין, בזה נדחה גם הראיה מהרמב"ן ז"ל, דיש לפרש כוונת הרמב"ן ז"ל, דאף בבדקה שפיר יחוש משום סברא דהרגשה דודאי אורח בא ונאבד או נימק בעד, אף שאין הדין לחוש. ומה שכתב בתחלת דבריו, וזה אינו סובר שמחמרת אלא שבודקת משום הרגשה, דמשמע דאין הבדיקה מחמת חומרא אלא מצד הדין, זה קאי אתחלת הבדיקה, די"ל דצריכה באמת לבדוק לכתחילה מצד הדין, אבל היכא שבדקה לומר דנאבד או נתקנח בעד, זה אינו אלא חומרא שיהיה לבו נוקפו, ואינו מדינא, כאשר ביארתי לעיל גם דעת הסדרי טהרה כן.
ובשו"ת דברי חיים ח"א (יו"ד) סימן ל"ד כתב ממש היפוך דברי הסדרי טהרה, שהביא ראיה מדברי הרמב"ן האלו דהרגשה לא הוי מידי, דלא כדעת התרומת הדשן, דאל"כ בודאי לא יחשוד הבעל שאשתו ח"ו תעשה איסור על פי הדין, ורק מחמת שעל פי הדין אין צריך בדיקה כלל, ורק הוא יחוש שמא מ"מ ראתה ע"י הרגשה ולא בדקה שפיר, מחמת שעל פי הדין באמת אין צריך בדיקה.
וסיים שמזה נראה ברור שהרמב"ן ז"ל לא ס"ל כהמהרי"א, ולא כהסדרי טהרה שהוכיח מכאן כסברת המהרי"א, עכ"ד ז"ל. ונראה דעתו שלדעת החולקים על התרומת הדשן אין צריך בדיקה כלל מצד הדין.
אמנם לא זכיתי להבין דבריו הקדושים, מה שכתב בכוונת דברי הרמב"ן ז"ל שלכן יחוש שלא בדקה שפיר, מחמת שעל פי הדין באמת אין צריך בדיקה. דא"כ אינה בודקת אלא מחמת חומרא, והלא בהדיא כתב הרמב"ן ז"ל בלשונו וזה אינו סובר שמחמרת, אלא שבודקת מחמת שהרגישה, הרי שסובר הרמב"ן ז"ל שיחשוב שבדיקתה הוא מצד הדין ולא מחמת חומרא. גם מה שכתב שחושש שלא בדקה שפיר, אי אפשר לכווין בדברי הרמב"ן ז"ל שסיים בטעם החששא שמא נאבד בעד.
גם מלשון המרדכי בריש הלכות נדה (שבועות סי' תשלה א:) והובא בקצרה בדרכי משה סימן קפ"ד (אות א) שכתב שיהיה לבו נוקפו ולא יאמין לה שהיא טהורה, משמע שאינו מאמין לה בעיקר הטהרה.
גם קשה, דאם נימא דמדברי הרמב"ן ז"ל משמע דלא כדעת התרומת הדשן, כיון דאי אפשר לומר שחושד אותה שתעשה איסור על פי הדין, ועל כרחך דהרגשה אינה כלום. א"כ לפי זה צריך לומר דגם דעת התוספות ושאר פוסקים שמפרשים האיבעיא בגמרא אלפני תשמיש, כולם חולקין על דברי המהרי"א ז"ל, דהרי אין להם טעם אחר למה יהיה לבו נוקפו ע"י בדיקה שלפני התשמיש, אלא בשביל שחושב שודאי הרגישה, ואלו היה בהרגשה איזה איסור על פי הדין, אי אפשר לומר שחושד אותה לזה.
וא"כ הלא הטור והשו"ע (ס"א) בסימן קפ"ד פסקו כדעת התוספות וסייעתו דאין לה לבדוק קודם תשמיש, שלא יהיה לבו נוקפו, ואף לא הביאו כלל שום חולק בזה. ובסימן ק"ץ (ס"א) וקפ"ח (ס"א ברמ"א) סתם בשו"ע כדעת התרומת הדשן בלי שום חולק, ונמצא פסקי השו"ע סותרים זה את זה.
ומה שכתב הדברי חיים ז"ל דודאי לא יחשוד שתעשה אשתו איסור על פי הדין. הנה לפי מה שפירש הוא ז"ל בכוונת דברי הרמב"ן שיחוש דילמא לא בדקה יפה, הנה בחששא זו באמת מצינו בגמרא דעד שלפני תשמיש אינו ממעט, דמשום דמהומה לביתה אימור לא בדקה יפה. ושם מיירי אף בבדיקה הנצרכת מדינא, דמיירי באשה העסוקה בטהרות דתקנת חכמים הוא להיות בודקת שחרית וערבית ובשעה שהיא עוברת לשמש את ביתה, כמבואר במשנה (יא.), וכללא כייל דלפני תשמיש אין הבדיקה ממעט כלום.
ואף דאנו מאמינים לה בבדיקה שלאחר תשמיש ובשאר בדיקות, מ"מ בבדיקה שלפני תשמיש חיישינן יותר שלא להאמין לה. וכן לענין החפיפה בלילה חיישינן יותר מתוך שמהומה לביתה (עי' רש"י סח. ד"ה ותמה). ואם כן אין תימה אם ניחוש אבדיקה זו שלפני תשמיש יותר מבשאר בדיקות דלא חשדינן לה כלל, אף אם גם בדיקה זו היא על פי הדין.
אמנם באמת כבר כתבתי דקשה לכוון בדברי הרמב"ן ז"ל החשש דלא בדקה יפה. אבל גם בלאו הכי אין תימא אם נימא שיהיה לבו נוקפו שלא להאמין לה, דהרי מבואר ברמ"א סימן קכ"ז סעיף ג' דאף שבודאי איסור אשה נאמנת לומר תקנתיו, אבל בספק דשמא אין כאן איסור או שיש צדדים להקל, אין אשה נאמנת, דסומכת להקל.
וא"כ בהאי דינא דתרומת הדשן כבר כתב הנודע ביהודה תנינא (יו"ד) סימן קי"ח וקי"ט דהתרומת הדשן לא החמיר אלא מספק ואינו ודאי איסור, די"ל שהיה הפתיחה למראה טהורה, ובדברי חיים סימן הנ"ל חולק על הנודע ביהודה, וביאר דגם בעיקר ההרגשה יש ספק שמא הרגישה ולא ראתה כלום, ועכ"פ לדברי שניהם אינו אלא ספק איסור. וגם כיון שבדקה ולא מצאה כלום, והיא רגילה בכל ימי ספירתה שאם הבדיקה עולה יפה אין חוששין כלל שמא נאבד או נתקנח. וא"כ אין לנו שום הכרח דאין בזה איסור כלל על פי הדין, כיון דסגי לומר דיש בזה רק צדדים להקל, לכן יש מקום לומר שלא להאמין לה יותר מבשאר דברים שמאמינים לה.
ואף אם נימא דבאמת מאמינים לה בכאן אף בזה, אבל עכ"פ אין תימה כל כך אם חששו חכז"ל שמא הבעל יהיה לבו נוקפו, כיון שיש לומר שיש בזה צדדים להקל, ויחוש יותר אף שמאמין לה בשאר דברים. סוף דבר לא זכיתי להבין דברי קדשו ז"ל.
ולהלכה, הנה גם הדברי חיים ז"ל אף שכתב שהרמב"ן ז"ל חולק על התרומת הדשן, מ"מ סיים דאין בידינו להקל כיון דרמ"א ז"ל פסקו להלכה, וכל גדולי האחרונים פסקו להחמיר, וא"כ אין לנו לדון בנידון התרומת הדשן כלום. ואין לנו אלא הכרעת השו"ע להחמיר אף בבדקה ולא מצאה כלום, ואין נ"מ בחקירה זו אם לדעת החולקים מותר אף בלי בדיקה או לאו.
ג
אמנם בנידון דידן שרגילה בליחה לבנה, התיר הדברי חיים ז"ל בפשיטות היכא שבדקה כמה פעמים וגם נתנה מוך דחוק באותו מקום, והיה המוך אצלה בשעה שהיו כמה הרגשות, ובדקו המוך ולא נמצא רק מראות לבנות כשרות. ואחריו החזיקו בשיטה זו דכחא דהתירא, רוב גדולי האחרונים ז"ל.
אמנם הבית שלמה צווח ככרוכיא, וכתב בחלק שני סימן ל"ו, חדשים מקרוב באו לסמוך על ספר חכמת אדם (שער בית הנשים כלל קיג, בינת אדם אות ז) להקל בזה, ישתקע הדבר ולא יאמר, דהלא רוב דמים באשה טמאים, ואין להקל מחמת חזקת טהרה של האשה, ועוד הביא ראיות לדבריו מן הש"ס ויובאו להלן.
ובשו"ת תשורת ש"י סימן תנ"ו ישב כל השגות הבית שלמה ז"ל בטוב טעם ודעת, גם בתשובות מהרש"ם (ח"א סי' קפח, ובהשמטות) ישב השגותיו בדברים נכונים.
ולפענ"ד אין אנו צריכים גם לכל זה, לפי מה שסיים בדברי חיים שם דלא גרע ממכה שיודעת שמוציאה דם, שתולה אליבא דכו"ע (עי' סי' קפז ס"ה), יעיי"ש.
והנה במכה המוציאה דם אין צריך אלא שיתוודע לנו שמכה זו מוציאה דם, ואין צריך שיהיה זה הבירור על ידי רוב ראיות, אלא כיון שנודע לנו שיש לה מכה כזו שמוציאה דם, תולין בה. ולדעת כמה פוסקים סגי אף אם אין ידוע שמוציאה דם, אלא שיכולה להוציא דם, ועכ"פ אי ידעינן בודאי שמוציאה דם, אין שום פלוגתא עוד. וכבר ביאר הנודע ביהודה ז"ל בקמא (יו"ד) סימן מ"א כל דברי השו"ע בזה, וזהו מדינא דגמרא (סו.) דאמרו ז"ל נאמנת אשה לומר מכה יש שממנה יוצא הדם.
ועל כרחך דאף דרוב דמים שבאשה טמאים, אין זה אלא היכא שאין שום סיבה להדם, אלא מטבע הנשים שיש להם דם במקור, בזה אמר הראב"ד ז"ל (בעלי הנפש, שער תיקון הווסתות) דרוב דמים שבאשה טמאים. אבל היכא דאפשר לומר שהוא דם מכה שיש לה בהמקור, ואינו כלום מדם המקור שבא בטבע, אין לחוש בזה מחמת רוב דמים שבאשה, שדם המכה אינו מגדר הרוב דמים שבה, ומחמת חזקת טהרה שלה אמרינן דאין זה כלל מדם היוצא מגופה.
וכבר כתב הרשב"א ז"ל בתורת הבית (ב"ז סוף שער רביעי) הובא בבית יוסף (סי' קפז ד"ה וכתב הרשב"א) דחזקת טהרה של האשה מועיל לענין זה. וכבר ביאר הנודע ביהודה ז"ל במהדו"ק (יו"ד) סימן מ"ח שאין המכה מטהר את הדם, אלא הדם היוצא מן המכה, כיון שנתברר שיש לנו סיבה המוציאה דם.
ומעתה מובן היטב שק"ו בזה שהוחזקה בליחה לבנה, א"כ נתברר שיש לה סיבה לזיבות כאלה שאינם דם המקור, ובודאי תולין ההרגשה בזה, ולמה ניחוש בזה לרוב דמים שבאשה, יותר מבדם ממש היכא שיש סיבה להוצאת הדם.
ומובן דלפי זה לא קשיא מידי מה שהקשה, מהא דאמרינן בסוף פרק כל היד (כ:) דנאמנת לומר כזה ראיתי ואבדתיו, ומבואר דלולא דיבורה טמאה מספק. והרגיש בעצמו דיש לחלק משם, כאשר כתב לבסוף, ואין להקל ולחלק בין נשים לנשים, מחמת שאשה דרכה בזיבה לבנה במה שלא שערום הראשונים. וראיה לזה מהא דדחקו רש"י (ד"ה ובמגעות) ותוספות (ד"ה ובמגעות) בפירוש הברייתא ריש פרק הרואה (נז:) בהא דקתני ובמגעות והיסטות הלך אחר הרוב, והש"ס פריך שם אשמואל לאו אם רוב ימיה טמאים טמאה ואע"ג דלא ארגישה, ולמה לא מוקי בכה"ג דהרגישה ולא בדקה, ואם רוב ימיה דרכה לראות בהרגשה דם טמא טמאה, אבל אם רוב ימיה דרכה לראות בהרגשה דם טהור טהורה, יעיי"ש.
הנה הרגיש בעצמו שיש לחלק בין [סתם] נשים לנשים שרגילות בזיבות כאלה. וממילא לא קשיא כלל מהך ברייתא דנאמנת אשה לומר כזה ראיתי ואבדתיו, דשם לא מיירי כלל מנשים שרגילות בזיבות לבנות. ואך לא נראה בעיניו חילוק זה מחמת קושיא, דלא מוקי בגמרא מה דאמר בברייתא הלך הרוב בענין זה.
אמנם לפי מה שנתבאר דתלינן בזה, כמו דתלינן בדם מכה, אין זה מטעם רוב כלל, הלא הפוסקים שסוברים דתולין בה אף אם אין ידוע שמוציאה דם, אין צריך לראות הוצאת דם מן המכה אפילו פעם אחת. ולהסוברים דצריך שתהא ידועה לנו שמוציאה דם, אבל פשיטא דאין צריך לזה שום רוב בעולם, אלא אם נתברר פעם אחת סגי, והוא מחמת חזקת טהרה. ושלא בשעת ווסתה, יש בזה גם חזקה דאורח בזמנו בא, אבל אין שייך בזה לומר הלך אחר הרוב.
וכן הוא ממש זה הדין שתולין בליחה לבנה, שאין צריך אלא שיתברר שיש לה סיבה שמוציאה ליחה לבנה, ואי אפשר לכווין זה במה שאמרו הלך אחר הרוב.
ומה שכתב על זה שהוא חילוק שלא שערום הראשונים, כבר שערום הראשונים במה שאמרו לתלות בדם מכה, ואין המכה מטהר, אלא הסיבה המוציאה מטהרת, ואין חילוק.
ד
גם מה שכתב כת"ה להקל מחמת שאין להם הרגשת פתיחת פי המקור ורק הרגשת זיבת דבר לח, ופלפל בראיות הנודע ביהודה ז"ל (מהדו"ק יו"ד סי' נה ד"ה ומעתה) דהרגשת זיבת דבר לח מיקרי ג"כ הרגשה, מהא דפריך הש"ס בריש פרק הרואה כתם (נז:) כמה קושיות על שמואל, ולמה לא הקשו ממשנה קדומה (יז:) דדם הנמצא בפרוזדור ספיקו טמא שחזקתו מן המקור, וה"ד אי דארגשה א"כ ודאי מן המקור הוא, ואי דלא ארגשה אמאי טמאה.
ותירץ החתם סופר (שו"ת יו"ד סי' קסז) על פי דרכו של הכרתי ופלתי (סי' קפג ס"ק א), ועוד כמה פוסקים לפרש דברי הרמב"ם ז"ל (הל' איסורי ביאה פ"ה ה"ה) מה שכתב בדם הנמצא בפרוזדור שטמא ודאי, שחזקת דם שבא בהרגשה, וסברה שהוא מחמת הרגשת העד. וכן י"ל בדברי המשנה שחזקתו מן המקור וחזקת דם שבא בהרגשה, וסברה שהוא הרגשת העד.
וכת"ה הקשה על זה כמה קושיות ולא קשיא מידי, דמה שהקשה דאכתי קשה על המקשן דאמאי לא יפרוך מזה כיון דלא ידע עדיין סברא זו דהרגשת עד הוא, ומנא ליה דמועיל סברא זו לעשותה ודאי טמא לשרוף עליה קדשים.
הנה באמת אין ספק דודאי יש חילוק בין דם הנמצא בפרוזדור לדם הנמצא מבחוץ, דבנמצא בפרוזדור בודאי החזקה יותר אלימתא שהוא מן המקור מבחזקת הרגשה, ושע"י חזקות אלו תלינן בהרגשת עד. ואין מקום להקשות ממה דלא ניחא ליה להמקשן לתרץ בדם הנמצא בחוץ לתלותו בהרגשת עד, שיהיה הכרח מזה גם לדם הנמצא בפרוזדור שלא לתלותו.... (חסר ההמשך, חבל על דאבדין)