שו"ת דברי יואל/אורח חיים/סימן יג: הבדלים בין גרסאות בדף

מתוך אוצר מהרי''ט
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
אין תקציר עריכה
אין תקציר עריכה
 
שורה 1: שורה 1:
{{טקסט מסריקה}}{{ניווט|קודם=שו"ת_דברי_יואל/אורח_חיים/סימן_יב|תווית_קודם=אורח חיים סימן יב|דף_ראשי=שו"ת_דברי_יואל|תווית_דף_ראשי=שו"ת דברי יואל|הבא=שו"ת_דברי_יואל/אורח_חיים/סימן_יד|תווית_הבא=אורח חיים סימן יד}}
{{ניווט|קודם=שו"ת_דברי_יואל/אורח_חיים/סימן_יב|תווית_קודם=אורח חיים סימן יב|דף_ראשי=שו"ת_דברי_יואל|תווית_דף_ראשי=שו"ת דברי יואל|הבא=שו"ת_דברי_יואל/אורח_חיים/סימן_יד|תווית_הבא=אורח חיים סימן יד}}


== '''~ סימן יג ~''' ==
== '''~ סימן יג ~''' ==
'''אחדשת''' באה"ר, הגיעני מכתבו בדבר אשר התפלא עלי על מה שאמרתי לו בסעודת ב"מ שאף אלו היה כזית בהלעקיך שאכלתי מ"מ אפשר לסמוך על מה שברכתי ברכת בנ"ר על הדגים יען שלא הי' בהלעקיך קמא בכא"פ, ובאמת אמרתי לו '''אז''' שלפי השערתו '''לא''' הי' כזית כלל במה שאכלתי אלא לרווא דמילתא אמרתי לו שאף אלו היה כזית אפשר לסמוך כנ"ל כי היה קצת ספק בלבי שמא הי' כזית, ואבאר לו טעמי ונמוקי בזה.
ב"ה, ה' תרומה תשט"ו  
{{יישור מרכזי|א}}
'''והנה''' כ"ת נ"י תפס בהחלט שהך דינא שבמחבר סימן ר"ח סעיף ב' שצריך לברך על המחי' מיירי '''אף''' באין בו כזית בכא"פ כמ"ש המג"א ס"ק ט, וכתב דלית דין צריך בשש שצריך לברך על המחי' על כזית לעקיך. ותמהני שלא שת לבו לגודל המבוכה ופלוגתת הפוסקים שיש בזה, ודין צריך בשש הרגה לברר הלכה לאמיתה, דהנה ע"י שהבין המג"א ומיירי בסעיף ב' אף כשאין בו כזית בכא"פ נעשה מזה סתירה בדברי השו"ע שבסעיף ב' כתב לברך על המחי' ובסעיף ט' כתב לברך בנ"ר, ובמה שהביא כ"ת דרק בבישול מברך בנ"ר בזה לא הועיל מאומה דגם בסעיף ב' מיירי שעשה ממנו תבשיל כגון מעשה קדירה, ולכן חידש המג"א לחלק בין אם עירב ה' מיני וגן עם קמח קטניות לעורב בשאר מינים כמו שביאר זה בנשמת אדם כלל נ' סימן ו'. אמנם בל"ת ברכות פרק כ"מ סימן י"ט כתב בהדיא שאין לחלק בין עירב עם קמח לעורב בשאר מינים ולא אמר עם קמח אלא בשביל שדיבר ברגיל והוה אבל ה"ה לכל דבר שעירב. ובא"ר סימן ר"ח ס"ק ג' כתב על המג 'א בזה שהוא תימה דאישתמיטתי' דברי הל"ח שכתב בהדיא להיפך והביאו בשכה"ג וכ"כ עולת תמיד ואי חולק עליהם היה לו להזכירם ולחלוק עכ"ל הא"ר. והנה בע"ת לא ראיתי שידבר מזה אם לחלק בין עירב עם קמח או עירב עם שאר מינים, וצריך לומר שהא"ר הבין זה מדבריו במה שכתב ס"ק ז' דצ"ל שבסעיף ב' מיירי דוקא בדאיכא בי' כזית בכא"פ א"כ ממילא נשמט מדבריו שאין לחלק בין קמח לשאר מינים שהרי בסעיף ב' מיירי בשאר מינים ואעפי"כ כתב דצ"ל דאית בי' כזית בכא"פ. וכן מבואר במאמר מרדכי סימן ר"ח דנם בסעיף ב' מיירי רק בדאיכא כזית בכא"פ ושאין לחלק בין עירב קמח לשאר מינים ותמה ג"כ על המג"א. גס בביאור מרדכי ממהר"ם באנעט פ' כ"מ אות כ' הקשה על המג"א שאין שום סברא נחלק בין קמח לשאר מינים בזה, וחידוש שלא הביא כלל מה שכתבו בל"ח ושכה"ג וא"ר ושאר פוסקים אלא הקשה מסברא דנפשי' על המג"א.


'''ובאמת''' תמהתי מאין לקח זה המגן אברהם דמיירי בהעיף ב' אף כשאין בו כזית בכא"פ, הלא '''לא''' מוכח משם מידי, ואדרבא מדכתב עלשון '''אפי'''' עירב עמהם דבש הרבה יותר מהם מבואר שכל הרבותא הוא רק
שלום וכט"ס אל כבוד ידידי הרב הגאון המפורסם, גן ההדסים, ערוגת הבושם, שלשלת פאר המיוחסים, בתורה ובחסידות, לו עשר ידות, כ"ש מפארים מוה"ר לוי יצחק גרינוואלד שליט"א האב"ד דקהל ערוגת הבושם פה ברוקלין יצ"ו.


בשביל שהדבש הוא יותר מהדגן, וכן מבואר בהדיא בלבוש שכשהעתיק דין זה כתב בזה הנשון אפילו עירב עמהם דבש הרבה יותר מהם שהדבש הוא הרוב או מינים אחרים הרבה יותר מהם שהם הרוב, הנה טרח לבאר הכוונה במה שאמר הרבה יותר מהם שהרבותא הוא בשביל שהוא רוב, ומבואר בגמרא ברכות דף ט"ו '''ע"א''' ופסחים דף מ"ו ע"א בהא דאפילו מיל אינו אוזר דמינה ופחות ממיל הוא חוזר, וכ' רש"י ז"ל שם בפסחים ד"ה ומינה וז"ל מהא דר' יוסי בר חנינא דאמר בהדיא אפילו מיל אינו חוזר דוקא מיל קאמר הא פחות ממיל חוזר עכ"ל, וכן הוא בכמה מקומות בש"ס, ומבואר בזה דכל היכא דאומר רבותא ולא אמר רבותא יותר ע"כ דברבותא יותר אין הדין כן, וא"כ גפ כאן שאמר הרבותא אפילו אם הדבש או המינים אחרים המה הרוב ולא אמר רבותא יותר שאין בהדגן אפילו כזית בכא"פ שזה ודאי דבדלית בי' בכא"פ גרע משאר מיעוט שיש בו עכ"פ בכא"פ דכבא"פ ואורייתא והוי ודאי רבותא יותר, וע"כ דבזה אין הדין כן ומיירי רק בדאית בי' כזית בכא"פ אלא שהמינים אחרים מרובים מהדגן.
אחדשת"ה באהבה רבה, הגיעני מכתבו בדבר אשר התפלא עלי על מה שאמרתי לו בסעודת ברית מילה שאף אלו היה כזית בהלעקיך שאכלתי, מאפשר לסמוך על מה שברכתי ברכת בורא נפשות רבות על הדגים, יען שלא היה בהלעקיך קמח כזית בכדי אכילת פרס. ובאמת אמרתי לו אז שלפי השערתי לא היה כזית כלל במה שאכלתי, אלא לרווחא דמילתא אמרתי לו שאף אלו היה כזית, אפשר לסמוך כנ"ל, כי היה קצת ספק בלבי שמא היה כזית. ואבאר לו טעמי ונמוקי בזה.


גם במקור הך דינא דהעוף ב' שהוא בטור סימן ר"ח כתב הלשון אפילו עירב עמו דברים אחרים עד שנעשו רוב מברך עליהם במ"מ ולבסוף ברכה אחת מעין ג', וכתב שם הב"י הכוונה שאפילו רובו ממין אתר, והביא כן מהרא"ש והרשב"א, ובשכה"ג בהגהות הטור אות א' כתב על מ"ש הטור עד רובו לאו דוקא רוב אלא אפילו שתי רובים או יותר מדברים אחרים, והנה ודאי שזה פשוט שאין שום נ"מ בין רוב א' או ב' או יותר כולהו חד דינא אית להו כ"ז דאית בי' כזית בכא"פ שהוא עכ"פ א' משמנה, וצ"ל דבשביל שלשון עד רובו הוא מיעוט עד רובו ולא יותר לכן טרח לבאר שגם שתי רובים או יותר נכלל בזה כי כן הוא האמת שלא מצינו הפרש בשום דבר בין רוב א' או יותר, וא"כ נשמע מזה יבלית בי' אפילו כזית בכא"פ שזה ודאי גרע ע"כ אימעוט מלשון עד רובו, שגם הרא"ש ז"ל דעתו כר"ח שלא נהפך כל התערובות אלא בדאית בי' כזית בכא"פ כמו שהביא בפסקי הרא"ש סוף הלכות חלה, ובתשובת הרא"ש ז"ל (כלל ט"ז דין ב' וכלל כ' דין ל"ג), ועיין בתשובת בית אפרים סימן י"ג שביאר דעת הרא"ש ז"ל בזה באורך, וא"כ חזינן גם דעת הרא"ש והטור וב"י בדין זה דמיירי רק בדאית בי' כזית בכא"פ, ובודאי שגם במחבר הבוונה במה שאמר הרבה יותר מהם אך בשביל שהוא הרוב כמו שביאר הלבוש בסדנא.
'''<big>א</big>'''


שוב ראיתי בשושמש צדקה סימן ב' שהביא מהכרח שושן שהקשה על המג"א במ"ש דבסעיף ב' מיירי אפילו בדליכא כזית בכא"פ דמי גילה לו זה, והשמש צדקה תירץ דמדסתם סתומי משמע שאף בהכי מיירי דאי הוה מחלק בכך דרך הפוסקים לפרש דבריהם, ובמשנה ברורה (ס"ק מ"ר) החליט לגמרי נגד דעת המג"א ופסק דגם בהך דינא דסעיף ב' בעירב עם שאר מינים צריך ש'אכל כזית בכא 'פ ואי לא"ה אינו מברך אלא בנ"ר ולא הביא כלל דעת המג"א אף לעשות ספק בזה, וכתב בביאור הלכה הטעם שלא הניא דברי המג"א בשביל שרבים תמהו עליו בזה, וכתב שם בשער הציון אות מ"ת דהא דלא ביאר המחבר בסעיף ב' דמיירי רק בדאית בי' כזית בכא"פ בשביל שסמך עצמו על מ"ש בסעיף ט', וגם זה אמת דהרבה פטמים דרך השו"ע לקצר באיזה פרט יען שסומך עצמו על מ"ש בסעיפים שלאחריו, וכן דרך שאר פוסקים כמו שאמרו דברי תורה עניים במקום אחד ועשירים במקום אחר, אבל לפענ"ד שכאן אין צריכים לזה כי גם ממקומו הוא מוכרע במה שביאר הרבותא מה שהוא הרוב כמ"ש לעיל. ('''המחצית''' השקל הביא דברי הל"ח שאין לחלק בין תערובת קמח לתערובת שאר דברים אלא שהכריח דברי המג"א מדברי הרא"ש שכתב אפילו רובו ממין אחר וכו', והם דברי הש"ס, והוא וין המוזכר בסעיף ב', ואעפי"כ סיים אבל לא ידעתי סברא לחלק בין קמת לשאר דבר, הנה כתב שאין שום סברא לחילוקו של המג"א אלא שיש לו הכרח מדברי הרא"ש והשו"ע בסעיף ב', ולא אוכל להבין שלענ"ד ברור שאין שום ראי' מדבריהם, אדרבא מוכיח מתוכם דלא מיירי כלל בנתמעט כ"כ עד שאין בו כזית בכא"פ כאשר ביארתי למעלה.
והנה כנ"י תפס בהחלט שהך דינא שבמחבר סימן ר"ח סעיף ב' שצריך לברך על המחיה, מיירי אף באין בו כזית בכדי אכילת פרס, כמו שכתב המג"א ס"ק ט"ו, וכתב דלית דין צריך בשש שצריך לברך על המחיה על כזית לעקיך.


{{יישור מרכזי|ב}}
ותמהני שלא שם לבו לגודל המבוכה ופלוגתת הפוסקים שיש בזה, ודין צריך בשש הרבה לברר הלכה לאמיתה, דהנה ע"י שהבין המג"א דמיירי בסעיף ב' אף כשאין בו כזית בכדי אכילת פרס, נעשה מזה סתירה בדברי השו"ע, שבסעיף ב' כתב לברך על המחיה, ובסעיף ט' כתב לברך בורא נפשות רבות.


'''מ"ש''' שלא אמר בסעיף ט' לברך בנ"ר אלא בבישול, כפי הוראה כיון בזה שאין לומר בנ"ר על לעקיך יען שהוא אפוי ולא מבושל, לא כיון יפה בזה, שאין הכוונה שם בשו"ע לחלק בין אפוי למבושל אלא דוקא שם דמיירי בתערובות קמח בקמח, שבאפוי מברך עליו בתחלה המוציא כמו פת גמור לכן צריך לברך לבסוף עכ"פ על המחיה, ובמבושל יען שאינו מברך בתחלה אלא במ"מ כמו פת הבאה בכיסנין לכן אינו מברך לבסוף אלא בנ"ר, אבל בעירב בדבש או שאר מינים שהוא פת הבאה בכיסנין ואינו מברך בתחלה אלא במ' אפילו באפוי, שוב אין נ"מ בין אפוי למבושל, ח'2פ ומבואר בכל האחרונים כאשר אבאר, דהנה המג"
ובמה שהביא כ"ת דרק בבישול מברך בורא נפשות רבות, בזה לא הועיל מאומה, דגם בסעיף ב' מיירי שעשה ממנו תבשיל כגון מעשה קדירה. ולכן חידש המג"א לחלק בין אם עירב חמשת מיני דגן עם קמח קטניות, לעירב בשאר מינים, כמו שביאר זה בנשמת אדם כלל נ' סימן ו'.


נתקשה למה אם בשלו מברך אחריו בנ"ר דלא מצינו רק באורז וסיים בצ"ע, והגר"א ז"ל שם הקבה אדרבא גם ארישא באפוי שמברך בתחלה המוציא אין לברך אחריו אלא בנ"ר, וכתב דמ"ש שם בשו"ע על המחיה הוא ט"ס וצ"ל בנ"ר וכמ"ש בסיפא אם בשלו וכו' דמאי שנא וכן עיקר דבכל הברכות בסוף צריך כזית בכא"פ יעיי"ש. ובא"ר אות י"ג כתב לתרץ דברי השו"ע שהטעם הוא דנחתינן חו דרגא דבפת ראוי לברך בהמ"ז מברך מעין ג' והכא שמברך במ"מ מברך אחריו בנ'ר, ולפענ"ד גם המג"א נחית לחילוק זה כי לא הקשה מאי שנא בין אפוי למבושל אלא שלא הונח לו לחדש בזה ברכת בנ"ר שלא מצינו רק באורז אבל מה שמחלק בשו"ע בין אפוי למבושל צ"ל כמ"ש הא"ר. ועיין פרמ"ג שם בסימן ר"ח א"א ס"ק ט"ו שכתב על דברי השו"ע שצ"ע טובא אם לא דנחתינן חד דרגא כמ"ש הא"ר, אמנם לבסוף כתב שם הפרמ"ג באותו הס"ק סברא אחרת דבלים בי' כזית בכא"פ הוא ספק ברכה ולכן בפת שהספק הוא אם לברך בהמ"ז הוי ספק דאורייתא וצריך לברך עכ"פ מעין ג' די"ל דיוצאין בו מה"ת במקום בהמ"ז למ"ד מנין ברכות '''לא''' הוי ד"ת, משא"כ בבישלו דהספק הוא אם לברך על המחיה הוי רק ספק דרבנן לכן אין לברך אלא בנ"ר, ובראש יוסף ברכות (דף ל"ז ע"ב) האריך יותר בסברא זו. והמהר"ם באנעט בביאורו על המרדכי שס פרק כ'[ מ כתב רק טעם זה לחלק בין אפוי שיא ספק בבהמ"ז שהוא דאורייתא ומבושל הוי ספק בעל המחיה שהוא דרבנן יעיי"ש, ולא הביא כלל דברי הא"ר ושאר פוסקים ושארי האחרונים ז"ל הביאו דברי הא"ר שכתב סתם דנחתינן חד דרגא, וכתב בספר כף החיים סימן ר"ח אות נ"ד דלפי מ"ש האחרונים הטעם דנחתינן חד דרגא לפי"ז גם בפת הבאה בכיסנין דינו כמבושל דכיון דמברך במ"מ נחתינן חד דרגא ומברך אחריו בנ"ר יעיי"ש ובאמת דזה כולי עלמא מודים שאין מקום לחלק בין אפוי למבושל אלא דוקא שם שיש חילוק בברכות לא בפת הבאה בכיסנין כאשר יתבאר עוד להלן.
אמנם בלחם חמודות ברכות פרק כיצד מברכין סימן י"ט כתב בהדיא שאין לחלק בין עירב עם קמח לעירב בשאר מינים, ולא אמר עם קמח אלא בשביל שדיבר ברגיל והווה, אבל הוא הדין לכל דבר שעירב.


{{יישור מרכזי|ג}}
ובאליה רבה סימן ר"ח ס"ק ג' כתב על המג"א בזה שהוא תימה, דאישתמיטתיה דברי הלחם חמודות שכתב בהדיא להיפך, והביאו בשיירי כנסת הגדולה <small>(הגה"ט אות א)</small> וכן כתב עולת תמיד, ואי חולק עליהם היה לו להזכירם ולחלוק, עכ"ל האליה רבה.


'''והנה''' בבוא י ר הגר"א כתב על הך דינא שבשו"ע דבבשלו מברך אחריו בנ"ר, ועיין רש"י מ"א ע"ב ד"ה פת הבאה וכו' ומתוך וכו' ועיין תוס' שם ד"ה אלא שחולקים עוכ' ול"נ וכו' אבל הר"י שם אעפ"י שגם הוא פי, כפירוש התוספית לא מאמת קושיא זו ומשמע שבדינא לא כליג עליו עכ"ל, ונמצא לפי דבריו שדין זה הוא פלוגתת רש"י ותוס' ולכן צריך לדחוק '''שהר"י''' '''אף''' שגם הוא מפרש כפי' התוספות מ"מ לדינא סובר כרש"י כי הך דינא שבשו"ע הוא מדברי הר"י שהובא באבודרהם. '''ולפענ"ד''' קשה לי טובא על דבריו, כי צא נמצא כלל ברש"י ז"ל דמיירי בדלית בי' כזית בכא"פ אלא סובב על הגמרא שאמרו סתם פת הבאה בכיסנין, ובודאי שסתם פת הבאה בכיסנין מיירי גם בדאית בי' כזית בכא"פ כמו שהאריכו הפוסקים מה נקרא פת הבאה בכיסנין, ומ"ש רש"' ז"ל שמאכלם מועט זהו כמ"ש רשיז"ל גפ למעלה ואוכלין ממנו מעט פי זהו הטעם של פת הבאה בכיסנין שאין לו דין פת גמור מחמת שאין הדרך לקבוע סעודה עליו אלא אוכלין ממנו מעט לא בדרך שביעה וקביעת העודם, וכונת דברי רש"י ז"ל מבואר בהדיא בש"ג על הא דמסיק הרי"ף בסוף שמעתתא דעל פת הבאה בכיסנין מברך בתחילה במ"מ רלבסוף ולא כלום וכתב שס בשה"ג דכל לבסוף ולא כלום הוא בנ"ר והכי ס"ל לרש"י ז"ל נמי דמברך אחריהם בנ"ר אמנם פליגי עלייהו המיימוני והתוספות יעיי"ש, והרי לך בהדיא שביאר כוונת רש"י ז"ל שסובר כדעת הרי"ף דעל כל פת הבאה בכיסנין מברך אחריו בנ"ר ומובא נם בב"י סימן קס"ח שכן הוא שיטת הרי"ף.  
והנה בעולת תמיד לא ראיתי שידבר מזה אם לחלק בין עירב עם קמח או עירב עם שאר מינים, וצריך לומר שהאליה רבה הבין זה מדבריו במה שכתב ס"ק ז' דצריך לומר שבסעיף ב' מיירי דוקא בדאיכא ביה כזית בכדי אכילת פרס, א"כ ממילא נשמע מדבריו שאין לחלק בין קמח לשאר מינים, שהרי בסעיף ב' מיירי בשאר מינים ואע"פ כן כתב דצריך לומר דאית ביה כזית בכדי אכילת פרס. וכן מבואר במאמר מרדכי סימן ר"ח <small>(ס"ק יז)</small> דגם בסעיף ב' מיירי רק בדאיכא כזית בכדי אכילת פרס, ושאין לחלק בין עירב קמח לשאר מינים, ותמה ג"כ על המג"א.


'''וכן''' נראה מדברי התוספות והרא"ש דמיירי שם בסתם פת הבאה בכיסנין שיש בו כזית בכא"פ, שהרי הקשו התוספות על פירש"י ז"ל מדאמרינן לעיל בגמרא כל שיש בו מחמשת המינים מברך אחריו ברכה מעין ג', וכתב ע"ז הפנ"י ויש לתמוה דלא מצינו לעיל האי לישנא כלל אלא הכי איתא רב ושמואל אמרי כל שיש בו מחמשת המינים מברכין עליו במ"מ ולא נזכר כלל מברכה שלאחריו יעיי"ש שנדחק, אמנם בתוס' הרא"ש מבואר יותר הקושיא שכתב דקיי"ל דמברך אחריו מעין ג' מדאמרינן כל שיש בו מה' המינים מברכין בתחלה במ"מ ממי,לא וה"ה לענין ברכה אחרונה הוא כן שמברכין מעין ג' דחד דינא אית להו, וא"כ י"ל גם בכוונת התוספות בדרך זה, וכעין זה כתב הרמבז"ל בפ"ג מהלכות ברכות כלבה י"א דכל שמברכין בתחלה במ"מ מברכין לאחריו ברכה מעין ג' חון מן האורז, אבל כבר ביאר המג"א בס"ק ט"ו דכלל זה ליתא אלא בדאית בי' כזית בכא"פ אבל באין בו כזית בכא"פ א"א ללמוד לאחריו מלפניו דברכת לאחריו צריכה שיעורא דכזית בכא"פ ובברכת לפניו סגי בכל שהוא, וא"כ הרא"ש ז"ל שביאר בהדיא קושייתו על רש"י ז"ל שיש ללמוד ברכה אחרונה מברכה ראשונה, על כרחך דסובר דמיירי בסתם פת הבאה בכיסנין שיש בו כזית בכא"פ שאז שפיר יש הברת ללמדו מברכה ראשונה כיון שאכל
גם בביאור מרדכי ממהרבאנעט פרק כיצד מברכין אות כ', הקשה על המג"א שאין שום סברא לחלק בין קמח לשאר מינים בזה. וחידוש שלא הביא כלל מה שכתבו בלחם חמודות ושיירי כנסת הגדולה ואליה רבה ושאר פוסקים, אלא הקשה מסברא דנפשיה על המג.


שיעור מה' המינים, אבל כשאין בו שיעור אללמדו כלל מברכה ראשונה דסגי אם עכ"פ אכל כ"ש מה' המינים אבל ברכה אחרונה צריך שיעור, וכבר כתבתי שנ' גם כוונת התוס' כדברי הרא"ש ז"ל כי הביאו מגמ' מה שלא נזכר בדבריהם כלל וא"כ מוכרח גם מדבריהם כנ"ל.
ובאמת תמהתי מאין לקח זה המג"א דמיירי בסעיף ב' אף כשאין בו כזית בכדי אכילת פרס, הלא לא מוכח משם מידי, ואדרבא מדכתב הלשון אפילו עירב עמהם דבש הרבה יותר מהם, מבואר שכל הרבותא הוא רק בשביל שהדבש הוא יותר מהדגן. וכן מבואר בהדיא בלבוש <small>(ס"ב)</small> שכשהעתיק דין זה כתב בזה הלשון, אפילו עירב עמהם דבש הרבה יותר מהם, שהדבש הוא הרוב, או מינים אחרים הרבה יותר מהם שהם הרוב. הנה טרח לבאר הכוונה במה שאמר הרבה יותר מהם, שהרבותא הוא בשביל שהוא רוב. ומבואר בגמרא ברכות דף ט"ו עופסחים דף מ"ו ע"א בהא דאפילו מיל אינו חוזר, דמינה דפחות ממיל הוא חוזר, וכתב רש"י ז"ל שם בפסחים ד"ה ומינה וז"ל, מהא דר' יוסי בר חנינא דאמר בהדיא אפילו מיל אינו חוזר, דוקא מיל קאמר, הא פחות ממיל חוזר, עכ"ל, וכן הוא בכמה מקומות בש"ס. ומבואר בזה דכל היכא דאומר רבותא, ולא אמר רבותא יותר, על כרחך דברבותא יותר אין הדין כן.


עוף נראה כן מדברי הרא"ש ז"ל במה שהקבה עוד על פירש"י ז"ל דהאיך מצי לומר שלא יברך עלי' ברכה אחת מעין ג' כיון דאי הוה קבע סעודתא עלי' הוה מברך המוציא וג' ברכות כדמוכח לקמן יעיי"ש, וזה ודאי שג' ברכות אין מברכין אלא בדאיכא כזית בכאכמבואר בשו"ע כאן שע"ז אין שום חולק, וא"כ מבואר דגם בהך שקלא וטרי' דפליגי על רש"י ז"ל מיירי בדאיכא כזית בכא"פ. ומל' הרא"ש ז"ל כאן נראה כסברת הא"ר דלא נחתינן אלא חד דרגא לא תרי דרגי, דהיינו מג' ברכות למעין ג' או מברכת מעין נ' לבנ"ר אבל '''לא''' תרי דרגי מג' ברכות צבנ"ר.
וא"כ גם כאן שאמר הרבותא אפילו אם הדבש או המינים אחרים המה הרוב, ולא אמר רבותא יותר שאין בהדגן אפילו כזית בכדי אכילת פרס, שזה ודאי דבדלית ביה כזית בכדי אכילת פרס, גרע משאר מיעוט שיש בו עככזית בכדי אכילת פרס, דכזית בכדי אכילת פרס דאורייתא, והוי ודאי רבותא יותר. ועל כרחך דבזה אין הדין כן, ומיירי רק בדאית ביה כזית בכדי אכילת פרס, אלא שהמינים אחרים מרובים מהדגן.


'''ועכ"פ''' נראה מזה דהך דינא שכתב כאן בשו"ע לברך בנ"ר על פת הבאה בכיסנין אם אינו אוכל כזית בכא"פ מה' המינים, אינו תולה בפלוגתת רשותוספות כמ"ש הגר"א ז"ל, אלא אדרבא נראה דכו"ע מודי בזה, שהתוספות והראלא פליגי על רש"י אנא במה שסובר כשיטת הרי"ף דעל סתם פת הבאה בכיסנין אף אם אוכל כזית בכא"פ מברך בנ"ר, וא"כ אין להרחיק הפלוגתא יותר לומר דחולקין '''אף''' אם אין שיעורא מה' המינים שלא דמי כלל לברכה ראשונה, וכבר כתב הח"צ ז"ל בסימן קל"ד שזה א' מעיקרי ויסודי התלמוד למעט בפלוגתא עדיף, ובספר דרכי שלום (כללי הש"ס אות ל' סימן רנ"ז) כתב שזהו כונת הר"ן ביומא פרק יוה"כ שכתב בשיעורא דכותבת דהוי פחות מכביצה דאף על גב דלא מתפרש בגמרא מסתבר דכיון דחד מ"ד ס"ל יותר מכביצה לא מפלגינן מיני' מאן דפליג עלי' אלא פחות שבשיעורים יעיי"ש ונראה ג"כ הטעם שלא להרחיק העלוגחא.
גם במקור הך דינא דסעיף ב' שהוא בטור סימן ר"ח, כתב הלשון אפילו עירב עמו דברים אחרים עד שנעשו רוב, מברך עליהם בורא מיני מזונות ולבסוף ברכה אחת מעין שלש, וכתב שם הבהכוונה שאפילו רובו ממין אחר, והביא כן מהרא<small>(ברכות פ"ו סי' ז)</small> והרשב<small>(ברכות לו: ד"ה דובשא)</small>.


ונראה דאף לשיטת ר"ת דסובר טעכ"ע דאורייתא אף ללקות עליו בכל האיסורין דנהפך כולו לאיסור אפילו אין בו כזית בכא"פ כלל, מ"ת אין ראי' דסובר כן אף לענין ברכה, שהרי כשיש בו כזית בכא"פ ואוכל כל הפרם כ"ע מודי שהוא דאורייתא ללקות עליו '''אף''' אם רובו ממין היתר, ואעפילענין ברכה מצינו בשאר מינים שאינם מה' מינים הולכין בתערובות אחר רובו כמבואר בסימן ר"ב סעיף '''א'''', ואין חיצק אף אם יש
ובשיירי כנסת הגדולה בהגהות הטור אות א' כתב על מה שכתב הטור עד רובו, לאו דוקא רוב, אלא אפילו שתי רובים או יותר מדברים אחרים. והנה ודאי שזה פשוט שאין שום נפקא מינה בין רוב אחד או שנים או יותר, כולהו חד דינא אית להו, כל זמן דאית ביה כזית בכדי אכילת פרס, שהוא עכ"פ אחד משמנה. וצריך לומר דבשביל שלשון עד רובו, הוא מיעוט עד רובו ולא יותר, לכן טרח לבאר שגם שתי רובים או יותר נכלל בזה, כי כן הוא האמת שלא מצינו הפרש בשום דבר בין רוב אחד או יותר. וא"כ נשמע מזה דבלית ביה אפילו כזית בכדי אכילת פרס, שזה ודאי גרע, על כרחך אימעוט מלשון עד רובו, שגם הרא"ש ז"ל דעתו כרבינו חיים שלא נהפך כל התערובות אלא בדאית ביה כזית בכדי אכילת פרס, כמו שהביא בפסקי הרא"ש <small>(הלכות קטנות)</small> סוף הלכות חלה, ובתשובת הרא"ש ז"ל <small>(כלל טז דין ב, וכלל כ דין לג במחודשים)</small>, ועיין בתשובת בית אפרים סימן י"ג שביאר דעת הרא"ש ז"ל בזה באורך. ואחזינן גם דעת הרא"ש והטור וב"י בדין זה, דמיירי רק בדאית ביה כזית בכדי אכילת פרס, ובודאי שגם במחבר הכוונה במה שאמר הרבה יותר מהם, אך בשביל שהוא הרוב, כמו שביאר הלבוש בהדיא.


בהמיעוט הרבה יותר מכבא"פ מ"מ כל שהוא מיעוט אין מברכין עליו ואין חוששין לטעמא ושיעורא בכא"פ ואין מברכין אלא על הרוב, וכבר ביאר זה העו'ז ריש סימן ר"ב בשביל דלענין ברכה קיי"ל כל שהוא עיקר ועמו טפילה מברך על העיקר ופוטר את הטפילה, וצ"ל דאף דסוברין טעכ"ע דאורייתא מ"מ אינו אלא כעיקר בכף הדמיון לא עיקר ממש כידוע כלל זה בכל כף הדמיון בכמה מקומות בש"ס ועיין תשובת ח"צ סימן ע"ז, ובכל האיסורין שבכל התורה כולה לא נפטרו אם הם טפלים לדבר אחר ואין נבהם כלל אם הוא עיקר או טפל לכן סגי בטעכ"ע, אבל לענין ברכה דצריך להיות עיקר ממש והטפל נפטר לגמרי בברכת העיקר אינו מועיל הטעם לברך עליו ואפילו אית בי' כזית בכא"פ אינו מברך אלא על הרוב, יעיין פמ"ג שם על הטו"ז סימן ר"ב סק"א שהביא על זה גם מסימן ר"ח העיף ט' בקמח מה' מינים שנתערב עם קמח אחר ואין כזית בכא"פ אינו מברך בהמ"ז אף שניכר ונרגש טעם הדגן ובהמ"ז דאורייתא מ"מ לענין ברכה כ"ש עיקר ועמו טפילה מברך על העיקר ופוטר את הטפילה יעיי"ש.
שוב ראיתי בשו"ת שמש צדקה סימן ב' <small>(יא, ג)</small> שהביא מהפרח שושן <small>(כלל א סוס"י ג ד"ה ומעדיין)</small> שהקשה על המג"א במה שכתב דבסעיף ב' מיירי אפילו בדליכא כזית בכדי אכילת פרס, דמי גילה לו זה. והשמש צדקה תירץ דמדסתם סתומי, משמע שאף בהכי מיירי, דאי הוה מחלק בכך, דרך הפוסקים לפרש דבריהם.


ונראה דאף שאמרו (ברכות דף ל"י ע"ב) כל שיש בו מחמשת המינים מברך עליו במ"מ, דצ"ל בזה דה' המינים נחשבים לעולם לעיקר אף אם המה המיעוט, מ"מ לא מצינו זה אלא בבבה ראשונה דסגי בכ"ש וזה יש בו ממשו ועיקרו ממש, אבל בברכה אחרונה דצריך שיעורא א"כ אם אין בו כזית בכא 'ת אין בו שיעורא מעיקרו אלא מטעמו והוי טפל לגבי עיקר אפילו אם הוא מה' המינים, ובפרט לפי מה שנתבאר שדעת רש"י והרי"ף לברך בנ"ר על כל פת הבאה בכיסנין אף שסתם פת הבאה בכיסנין יש בו רוב קמח מה' המינים אין לומר שהחולקים עליהם חולקין אף בכה"ג שאין בקמח כזית בכא"פ.
ובמשנה ברורה <small>(ס"ק מח)</small> החליט לגמרי נגד דעת המג"א, ופסק דגם בהך דינא דסעיף ב' בעירב עם שאר מינים, צריך שיאכל כזית בכדי אכילת פרס, ואי לאו הכי אינו מברך אלא בורא נפשות רבות. ולא הביא כלל דעת המג"א אף לעשות ספק בזה. וכתב בביאור הלכה <small>(ד"ה בקדרה)</small> הטעם שלא הביא דברי המג"א, בשביל שרבים תמהו עליו בזה. וכתב שם בשער הציון אות מ"ח, דהא דלא ביאר המחבר בסעיף ב' דמיירי רק בדאית ביה כזית בכדי אכילת פרס, בשביל שסמך עצמו על מה שכתב בסעיף ט'.


ואף דכמה מגדולי האחרונים כתבו שדין זה תלוי בפל1גתת הר"ת והרא"ש והרשב"א בדין טעם כעיקר זה י"ל דלדעת הרשב"א והראבשסברי דבכה"ת כולה לא אמרינן דנהפך כולו ע"י עעכ"ע אלא כשיש בו שיעורא בכא"פ בודאי מוכרח דכן הוא לענין ברכה דצריך שיעורא בכא ט וא"א לומר בענין אחר, חבל לדעת ר"ת דבכה"ת כולה נהפך הכל ע"י מעש"ט אפשר לומר דסובר
וגם זה אמת דהרבה פעמים דרך השו"ע לקצר באיזה פרט, יען שסומך עצמו על מה שכתב בסעיפים שלאחריו, וכן דרך שאר פוסקים, כמו שאמרו <small>(ירושלמי ר"ה פ"ג ה"ה)</small> דברי תורה עניים במקום אחד ועשירים במקום אחר. אבל לפענשכאן אין צריכים לזה, כי גם ממקומו הוא מוכרע במה שביאר הרבותא מה שהוא הרוב, כמו שכתבתי לעיל.


כן גם לענין ברכה אבל בודאי דאינו מוכרח לומר כן דשפיר אפשר לומר דכומודי דבברכה אחרונה לא סגי בטעמו כאשר ביארתי לעיל בדברים של טעם, ולפענכן הוא העיקר כמו שבתבתי.
והמחצית השקל <small>(ס"ק טו ד"ה ומיהו)</small> הביא דברי הלחם חמודות שאין לחלק בין תערובת קמח לתערובת שאר דברים, אלא שהכריח דברי המג"א מדברי הרא"ש שכתב אפילו רובו ממין אחר וכו', והם דברי הש"ס, והוא דין המוזכר בסעיף ב'. ואע"פ כן סיים, אבל לא ידעתי סברא לחלק בין קמח לשאר דבר. הנה כתב שאין שום סברא לחילוקו של המג"א, אלא שיש לו הכרח מדברי הרא"ש והשובסעיף ב'. ולא אוכל להבין, שלענברור שאין שום ראיה מדבריהם, אדרבא מוכיח מתוכם דלא מיירי כלל בנתמעט כל כך עד שאין בו כזית בכדי אכילת פרס, כאשר ביארתי למעלה.


'''<big>ב</big>'''


והגר"א ז"ל דעתו ברורה לברך בורא נפשות רבות כשאין בו כזית בכא"פ אפילו בפת שמברכין עליו המוציא כאשר בשביל זה הגי' בשו"ע וכ' שהוא ט"ס, אבל קשה להבין מה ראה על ככה לשבש כל הספרים, שלשון זה הוא מאבודרהם בשם ר"י והובא בב"י ובשוובל"ח וכל הפוסקים אחריהם, ולפי דבריו ז"ל צריך לשבש הכל, ואם בשביל הקושיא שהקשה דמאי שנא מסיפא הלא כיון שהוא בעצמו מביא הצקור להך דינא דסיפא דאם בשלו מדברי רש"י ז"ל בפת הבאה בכיסנין, א"כ שפיר י"ל דאך בפת הבאה בכיסנין הוין כן, אבל ברישא שיש לו חשיבות פת שמברכין עליו המוציא ואין לו דין פת הבאה בכיסנין מברך עכ"פ על המחיה, ואולי מסברא לא ניחא לי' לחלק בברכה אחרונה שצריך שיעורא וסובר שאין דין זה תלוי כלל בחשיבות פת.
מה שכתב שלא אמר בסעיף ט' לברך בורא נפשות רבות, אלא בבישול, כפי הנראה כיוון בזה שאין לומר בורא נפשות רבות על לעקיך, יען שהוא אפוי ולא מבושל, לא כיוון יפה בזה, שאין הכוונה שם בשולחלק בין אפוי למבושל אלא דוקא שם דמיירי בתערובת קמח בקמח, שבאפוי מברך עליו בתחלה המוציא כמו פת גמור, לכן צריך לברך לבסוף עכ"פ על המחיה, ובמבושל יען שאינו מברך בתחלה אלא בורא מיני מזונות כמו פת הבאה בכיסנין, לכן אינו מברך לבסוף אלא בורא נפשות רבות. אבל בעירב בדבש או שאר מינים שהוא פת הבאה בכיסנין, ואינו מברך בתחלה אלא בורא מיני מזונות אפילו באפוי, שוב אין נפקא מינה בין אפוי למבושל.


'''ולפי''' מה שביארתי מדברי הראשונים ז"ל שכוונת רש"י ז"ל הוא רק בשביל שהוא פת הבאה בכיסנין כסתימת לשון הגמרא, ודין זה בבד"ו ושולברך בבשלו בנ"ר הוא ג"כ בשביל שיש לו דין פת הבאה בכיסנין שאף החולקים על רש"י ז"ל מודים בכה"ג, מתורצין היטב דברי הר"י והשו"ע ואין צורך לשבש כלל כי החילוק מבואר בין פת גמור לפת הבאה בכיסנין, ובפת גמור אעפ"י שאין בו השיעור מ"מ מחמת חשיבות הפת שמברכין עליו המוציא צריך לברך אחריו על המחיה עכ"פ, או כמ"ש הא"ר ושאר אחרונים דנחתינן חד דרגא ולא תרי דרגי, וכבר הבאתי סמוכין לדברי הא"ר מדברי תוס' האשכתב כעין סברא זו.
וזה פשוט ומבואר בכל האחרונים כאשר אבאר, דהנה המג"א <small>(שם)</small> נתקשה למה אם בשלו מברך אחריו בורא נפשות רבות, דלא מצינו רק באורז, וסייס בצ. והגר"א ז"ל שם <small>(ד"ה ולבסוף)</small> הקשה אדרבא גם ארישא, באפוי שמברך בתחלה המוציא, אין לברך אחריו אלא בורא נפשות רבות. וכתב דמה שכתב שם בשו"ע על המחיה, הוא ט"ס וצריך לומר בורא נפשות רבות, וכמו שכתוב בסיפא אם בשלו וכו' דמאי שנא, וכן עיקר דבכל הברכות בסוף צריך כזית בכדי אכילת פרס, יעיי"ש.


ולפענ"ד הוא מוכרח גם בלשון הר"י שברד"א המובא בב"י שכתב וז"ל דוקא כשיש באותו קמח מה' המינים כדי שיאכל ממנו כזית דגן בכא"פ אבל אפ אין בו זה השיעור מה' המינים אינו מברך לבסוף ג' ברכות אלא בתחלה מברך המוציא וכו' ולבסוף מעין ג' וה"ה כשבשלוהו בקדירה שמברך בתחילה במ"מ אבל לבסוף מברך בנ"ר. ותמי' הלשון לכאורה מ"ש בסיפא וה"ה, הלא אין דין הסיפא דמי כלל לרישא לא בברכה ראשונה ולא בברכה אחרונה, אבל לפי הטעם דנחתינן חד דרגא י"ל שכונתו דבזה דמי רישא לסיפא שכמו שברישא נחתינן חד דרגא כ"ב בסיפא נחתינן חד דרגא, ובשו"ע השמיט לשון וה"ה שאין נ"מ בזה לדינא אלא לביאור הטעם ואין דרכו בשו"ע לבאר הטעמים אלא לכתוב הדינים בקיצור.  
ובאליה רבה אות י"ג כתב לתרץ דברי השו"ע, שהטעם הוא דנחתינן חד דרגא, דבפת ראוי לברך ברכת המזון מברך מעין שלש, והכא שמברך בורא מיני מזונות מברך אחריו בורא נפשות רבות. ולפענ"ד גם המג"א נחית לחילוק זה, כי לא הקשה מאי שנא בין אפוי למבושל, אלא שלא הונח לו לחדש בזה ברכת בורא נפשות רבות, שלא מצינו רק באורז. אבל מה שמחלק בשו"ע בין אפוי למבושל, צריך לומר כמו שכתב האליה רבה.


'''ועכ"פ''' זה ודאי שאינו כמו שעלה על דעת כ"ת נ"י שכונת השו"ע הוא דוקא בבישול לא בפת הבא בכיסנין שהוא אפוי, שהרי גם הגרז"ל כתב מקור הדין מרש"י ז"ל דמיירי מפת הבאה בכיסנין, וא"ק אדרבה כל דין זה נצמח מפת הבאה בכיסנין, ולדעת הגר"א אף בפת גמור הדין כן, ועכ"פ בפת הבאה בכיסנין בודאי אין נ"מ בין אפוי נמבושל.  
ועיין פרמ"ג שם בסימן ר"ח אשל אברהם ס"ק ט"ו, שכתב על דברי השו"ע שצ"ע טובא, אם לא דנחתינן חד דרגא כמו שכתב האליה רבה. אמנם לבסוף כתב שם הפרמ"ג באותו הס"ק סברא אחרת, דבלית ביה כזית בכדי אכילת פרס הוא ספק ברכה, ולכן בפת שהספק הוא אם לברך ברכת המזון, הוי ספק דאורייתא וצריך לברך עכ"פ מעין שלש, דיש לומר דיוצאין בו מן התורה במקום ברכת המזון למ"ד מנין ברכות לא הוי דבר תורה <small>(עי' מגסי' קצד ס"ק ג)</small>, משא"כ בבישלו דהספק הוא אם לברך על המחיה, הוי רק ספק דרבנן <small>(עי' טסי' רט ס"ק ג)</small>, לכן אין לברך אלא בורא נפשות רבות. ובראש יוסף ברכות <small>(לז: ד"ה פסק)</small> האריך יותר בסברא זו. והמהר"ם באנעט בביאורו על המרדכי שם פרק כיצד מברכין, כתב רק טעם זה לחלק בין אפוי שהוא ספק בברכת המזון שהוא דאורייתא, ומבושל הוי ספק בעל המחיה שהוא דרבנן, יעיי"ש, ולא הביא כלל דברי האליה רבה ושאר פוסקים. ושארי האחרונים ז"ל הביאו דברי האליה רבה שכתב סתם דנחתינן חד דרגא.


{{יישור מרכזי|ד}}
וכתב בספר כף החיים סימן ר"ח אות נ"ד דלפי מה שכתבו האחרונים הטעם דנחתינן חד דרגא, לפי זה גם בפת הבאה בכיסנין דינו כמבושל, דכיון דמברך בורא מיני מזונות נחתינן חד דרגא ומברך אחריו בורא נפשות רבות, יעיי"ש. ובאמת דזה כולי עלמא מודים, שאין מקום לחלק בין אפוי למבושל אלא דוקא שם שיש חילוק בברכות, לא בפת הבאה בכיסנין, כאשר יתבאר עוד להלן.


עוד יש להסתפק בלשון השו"ע סעיף ט', שברישא כתב ודוקא שיש בו כדי שיאכל ממנו כזית דגן בכא"פ, בלשון זה מבואר דלא סגי תם אוכל כזית מהתערובות אף אם יש באותו התערובות כזית דגן בכא"פ אלא צריך שיאכל כ"כ שיהי' באכילתו כזית דגן בכא"פ, וממה שסיים אם אין בו זה השיעור ולא כתב אם לא אכל זה השיעור משמע דהקפידא הוא רק אם יש בהתערובות זה השיעור כשיטת ר"ח והרא"ש שאם יש בהתערובות כזית בכא"פ נהפך כולו וסגי בכזית מהתערובות, וזה לכאורה סתירה בלשון מרישא לסיפא.
'''<big>ג</big>'''


ובתשובת בית אפרים (חא י"ת סימן י"ג) נועה שדעת השושא"צ אלא שיהי' כזית בכא"פ בתוך התערובות, וכן הוא בשו"ת גו"ר (כלל ח' סימן כ"ד), ולא הבנתי האיך מפרשים לפי"ז הלשון שברישא שמבואר שיאכל ממנו כזית דגן בכא"פ, ובשו"ת שמש צדקה סי' ב' הביא חולקין על הגובזה, והפרמ"ג בפתיחה כוללת להלכות פסח בחלק שני פ"א אות י"ח התעורר בזה וכתב דלפי מה דמשמע מרישא דצריך שיאכל כזית דגן קשה מ"ש בסיפא אפ אין בו זה השיעור, דרבותא הולאף שיש בו זה השיעור כל שלא אכל כזית דגן, וכ"ת דאשמעינן אעפשאכל כזית דגן כל ששהה יותר מכא"פ אין מצטרף, זה היה יכול לאשמעינן כשיש כזית בכא"פ ושוהה יותר, יעיי"ש שנדחק אא"כ וסיים בצ"ע.
והנה בביאור הגר"א <small>(ס"ט ד"ה ואם)</small> כתב על הך דינא שבשודבבשלו מברך אחריו בורא נפשות רבות, ועיין רש"י מ"א ע"ב ד"ה פת הבאה וכו' ומתוך וכו', ועיין תוספות שם ד"ה אלא, שחולקים על זה, וכתבו ולא נהירא וכו' אבל היונה שם אעשגם הוא פירש <small>(כט. ד"ה שאין)</small> כפירוש התוספות, לא מחמת קושיא זו, ומשמע שבדינא לא פליג עליו, עכ. ונמצא לפי דבריו שדין זה הוא פלוגתת רשותוספות, ולכן צריך לדחוק שה"ר יונה אף שגם הוא מפרש כפירוש התוספות, מ"מ לדינא סובר כרש"י, כי הך דינא שבשוהוא מדברי ה"ר יונה שהובא באבודרהם <small>(הל' ברכות השער הראשון)</small>.


'''ולפענ"ד''' הנה בשתיית הקאווע שא"א לשחות רביעית ביחד מחמת חומה וע"כ הוא שותה מעט מעט באופן שש1הה יותר מכדי שתיית רביעית או לפעמים יותר מכא"פ יש בזה מחלוקת עצומה בין הפוסקים בשיורי כה"ג סימן ר"ד ובמ"מ'ל הלכת ברכות (פ"ג הי"ב) ובכפ"ת יומא דף פ' ועוד הרבה פוסקים מערכה מול מערכה, והסוברים שצריך לברך כתבו הטעם דכיון שא"א לשתות רביעית בפ"א מחמת החום הוי דרך שתייתו בכך לשחוק יותר וצריך לברך, והוא ע"ד שכתב
ולפענ"ד קשה לי טובא על דבריו, כי לא נמצא כלל ברש"י ז"ל דמיירי בדלית ביה כזית בכדי אכילת פרס, אלא סובב על הגמרא שאמרו סתם פת הבאה בכיסנין, ובודאי שסתם פת הבאה בכיסנין מיירי גם בדאית ביה כזית בכדי אכילת פרס, כמו שהאריכו הפוסקים <small>(עי' סי' קסח ס"ז)</small> מה נקרא פת הבאה בכיסנין. ומה שכתב רש"י זשמאכלה מועט, זהו כמו שכתב רש"י ז"ל גם למעלה, ואוכלין ממנו מעט, כי זהו הטעם של פת הבאה בכיסנין, שאין לו דין פת גמור מחמת שאין הדרך לקבוע סעודה עליו, אלא אוכלין ממנו מעט לא בדרך שביעה וקביעת סעודה.


הטובסימן ר"י סקביי"ש שצריך לברך ברכה אחרונה אף בפחות מרביעית יען ששותה כדרך העולם שאין דרך העולם לשתות יותר מיי"ש, והרבה חולקים וסוברים שאינו מועיל לשהיית הזנ◖ן מה שהוא דרך העולם '''אף''' שא"א בענין אחר והביאו ראיות לדבריהם יעיי"ש, ובשו"ת שמש לרקע סימן ב' הביא עוד ראי' גם מהך דינא דסימן ר"ח סעיף ט' שאינו מברך בהמאם אין בו כזית דגן בכא"פ, וכתב המג"א הטעם דכיון דצריך שיאכל כזית בלא שהיה כא"פ והכא שמעורב ע"כ שוהה ביניהם, ואם נימא דמה שא"א בענין אחר הוי דרך אכילתו בכך ואין מזיק כשהי' א"כ גם בזה כיון שע"כ שוהה צריך לברך דהוי דרך אכילתו בכך, אלא ודאי שאין נ"מ בזה.
וכוונת דברי רש"י ז"ל מבואר בהדיא בשלטי גבורים על הא דמסיק הרי"ף <small>(ל.)</small> בסוף שמעתתא דעל פת הבאה בכיסנין מברך בתחילה בורא מיני מזונות ולבסוף ולא כלום, וכתב שם בשלטי הגיבורים <small>(אות א)</small> דכל לבסוף ולא כלום הוא בורא נפשות רבות, והכי ס"ל לרש"י ז"ל נמי דמברך אחריהם בורא נפשות רבות, אמנם פליגי עלייהו המיימוני <small>(הל' ברכות פ"ג ה"ט ויא)</small> והתוספות, יעיי"ש. והרי לך בהדיא שביאר כוונת רש"י ז"ל שסובר כדעת הרי"ף דעל כל פת הבאה בכיסנין מברך אחריו בורא נפשות רבות, ומובא גם בב"י סימן קס"ח שכן הוא שיטת הרי"ף.


ומעתה לפי"ז שפיר י"ל דבמה שאמר אם אין בו כשיעור הזה אשמעינן רבותא דאם אין בתערובות השיעור אינו מברך בהמ"ז אף אם אכל הרבה עד שאכל כזית דגן כיון דבע"כ הוא שוהם יותר מכא"פ אינו מצטרף כמהמג"א, ולק"מ קושיית הפרמ"ג דזה היה יכול לאשמעינן כשיש כזית בכא"פ ושוהה יותר, דאדרבה זה אינו רבותא כ"כ דכיון שיש בו שיעורא בכא"פ ויכול לאכלו הוי כן דרך אכילתו ובודאי דאינו מצטרף אם שוהה יותר, אבל כשאין בו זה השיעור דבע"כ הוא שוהה הוי כן דרך אכילתו והי' מקום לומר דכשאכל כזית דגן אף שנשתהה יותר מכא"פ מאמת ההכרח מצטרף שפיר כאשר באמת כן הוא דעת הרבה פוסקים גדולים ועצומים בשתיית הקאווע, ואשמעינן בזה רבותא גדולה שאינו מועיל אם בע"כ הוא שוהה כמו שביאר המג"א, ומתורץ בזה היטב לשון הרוהשו"ע שסמכו על מ"ש ברישא שצריך שיאכל כזית דגן בכא"פ ובסיפא אשמעינן רבותא אחרת כמבואר לעיל. והנה אף שיש מהאחרונים ז"ל שהבינו מלשון השו"ע שדעתו דסגי '''אם''' יש בתערובות כזית בכא"פ, אבל המג"א ע"כ לא הבין כן בדעת השו"ע שהרי כתב הטעם בשביל שע"כ שוהה יותר באכולת הכזית דגן כיון שמעורב א"כ ע"כ סובר דלא סגי באכילת כזית מן התערובות. וכן מוכרח בדברי המג"א סימן ר"י שכתב דגם לענין ברכה אם שהה בכא"פ באכילתו '''לא''' מקרי אכילה והביא ראיה מסימן ר"ח העיף ט', ואם נימא דדעת השו"ע הוא להצריך שיהי' בתטרובות כזית דגן בכא"פ ואז סגי '''אם''' אוכל כזית מהתערובות, א"כ אין הטעם כלל בשביל ששוהה באכילתו בכא"פ ואין משם ראיה כלל לדינו של המג"א שבסינ◖ן ר"י, וכן הוא גם בבית אפרים שאין ראי' משם לדינו של המג"א אלא אם נימא דצריך שיאכל כל הכזית דגן בכא"פ. וכן כתב בביאור הגר"א על הא שכתב בשו 'ע כדי שיאכל ר"ל ודוקא שיאכל ג"כ בכא"פ ולדינא גם הבית אפרים אף שהבין מדעת השו"ע דא"צ שיכל כל הכזית דגן בכא"פ מ"מ פסק לדינא להחמיר, כי א"א לומר דסגי שיאכל כזית מן התערובות אלא לדעת הר"ח והרא"ש, אבל לדעת הראב"ד והרמב"ם והרשב"א לא אמרינן דנהפך כולו אף אם יש בו כזית בכא"פ אלא צריך שיאכל פרס שלם, והפר"ח סימן תמ"ב כתב שהיא השיטה המחוורת מכולם והכי נקטינן, יהביא עוד הרבה פסקים שפסקו כן, וצריך ליזהר כדבריהם. גם הפרי נ(גדיס בפתיחה כוללת להלכות פסח חלק שני פ"א כתב דקיי"ל כהראב"ד והרשב"א יעיי"ש, ובפרט שהמג"א והגר"א שניהם הבינו כן גם בדעת השו"ע )'''מ"ש''' שבבית אפרים המובא בשע"ת אות י"ב מבואר שצריך לברך אחריו מעין ג' אף אם אין בו כדי שיאכל כזית דגן בכא"פ, שם לא מיירי אלא מפת שמברך עליו המוציא כמבואר בכל דבריו, ובזה מבואר גם בשו"ע לברך אחריו מעין ג' וכן כתבו כל הפוסקים זילא הגר"א ז"ל שכתב גם בזה לברך בנ"ר, אבל מפת הבאה בכיסנין שמברך עליו במ"מ כדין בשלו, מזה לא מיירי כלל הבית אפרים והשע"ת. ומ"ש שמה שהביא הבאה"ט ס"ק ג' ממהר"א יצחקי לברך בנ"ר אם צא אכל כזית דגן בכא"פ, זה מיירי כשהוא לדבק, תמה אני האיך עלה על דעתו לומר כן הלא בהדיא מפורש שם שמכשירו ומתקנו לאכילה ואין דינו כמו לדבק, ואלו היה רק לדבק לא הי' מועיל אף אם יש בו יותר מכבא"פ, והב"ח כתב שאם הוא לדבק אף אם רובו מחמשת המינים אינו מברך עליו במ"מ, והטו"ז בסימן ר"ח ס"ק ד' מצדד בלעקיך שרובו קמח שסובר שהוא לדבק אלא מצדד בשביל שהוא הרוב, והא"ר ושאר פוסקים חולקין עליו שלעקיך אינו לדבק ומה שהוא לדבק אינו מועיל אף אם הוא רוב, ומכשכשהוא מיעוט אלא שהוא יותר מכבא"פ כל שהוא לדבק אינו כלים לכל הדיעות, אבל הדבר ברור שהמהר"א יצחקי שכ' לברך מעין ג' כשאכל כבא"פ הוא בשביל שסובר שם שמתקנו לאכילה ואין בו דין לדבק, ומ"ש לברך בנ"ר כשלא אכל בכא"פ הוא בשביל שהובר כדעת רוב הפוסקים שחולקים על המג"א ואינם מחלקים בין תערובות קמח לשאר מינים וגם בסעיף ב' מיירי בדאית בי' כזית בכא"פ כאשר הבאתי למעלה, גם ממ"ש שאם אכל שיעור שהיה בו כזית דגן בכא"פ מבואר שסובר ג"ג שצריך שיאכל זה השיעור ולא סגי בכזית מן התערובות. {{יישור מרכזי|ח}}'''ובתיי"א''' כלל נ' אות כ"א כתב אעפ"י שבכל דבר שיש בו מה' המינים מברכין במ"מ אבל על המחיה היה ראוי להחמיר אא"כ יש באותו מאכל כ"כ שיאכל כזית קמח בכא"פ והעולם לא נהגו לדקדק בכך ויש להם על מי לסמוך, וכתב שם בנ"א אות ו' ותוכן דבריו שדחה דברי המגשמחלק בין תערובות קמח לשאר דברים, והסתירה ממ"ב לס"ס כתב שבסעיף ב' הוא לשון הרא"ש שסובר טעכ"ע דאורייתא אף ללקות עליו, ובסעיף ט' הוא מדברי ר"י וי"ל שסובר כהראב"ד והרשב"א דטעכ"ע אע"ג דאסור מדאורייתא אין לוקין עליו אל כשהי' כזית בכא"פ ואכל כל הפרם כדי שיאכל כזית מן האיסור דלא נהפך היתר לאיסור לכן גם לענין ברכה הוא כן, ומה שנוהגין העולם לברך על המחי' על צוקער לעקרן אף שאין בו רק כזית ואין בו קמח אלא חצי זית צ"ל דתפסו לעיקר כשיטת הרא"ש, וירא שמים ראוי שיראה שיאכל בודאי כזית קמח, את"ד יעיי"ש שהאריך.
וכן נראה מדברי התוספות והראדמיירי שם בסתם פת הבאה בכיסנין שיש בו כזית בכדי אכילת פרס, שהרי הקשו התוספות על פירוש רשז"ל מדאמרינן לעיל בגמרא כל שיש בו מחמשת המינים מברך אחריו ברכה מעין שלש. וכתב על זה הפני יהושע <small>(ד"ה בתוס' בד"ה אלא)</small> ויש לתמוה דלא מצינו לעיל האי לישנא כלל, אלא הכי איתא <small>(לו:)</small> רב ושמואל אמרי כל שיש בו מחמשת המינים, מברכין עליו בורא מיני מזונות, ולא נזכר כלל מברכה שלאחריו, יעיי"ש שנדחק. אמנם בתוספות הרא"ש <small>(מא: ד"ה שאין)</small> מבואר יותר הקושיא, שכתב דקיי"ל דמברך אחריו מעין שלש מדאמרינן כל שיש בו מחמשת המינים מברכין בתחלה בורא מיני מזונות, ממילא דה"ה לענין ברכה אחרונה הוא כן שמברכין מעין שלש, דחד דינא אית להו, ואיש לפרש גם בכוונת התוספות בדרך זה. וכעין זה כתב הרמב"ם ז"ל בפרק ג' מהלכות ברכות הלכה י"א, דכל שמברכין בתחלה בורא מיני מזונות מברכין לאחריו ברכה מעין שלש, חוץ מן האורז.


והנה מב יאר דעת י בזה שלפי דברי השו"ע שבסעיף ט' אין לברך על המחיה על כזית לעקיך אם הקמח הוא חציו עד שיאכל כ"כ שידע בודאי שאכל כזית קמח בכא"פ כדעת הראב"ד והרשב"א, ובםטיף ב' הוא דעת הרא"ש לברך על המחי' אף אם לא אכל כזית בכא"פ, ובזה מיישב מנהג העולם שסומכין על הרא"ש כמובא בסעיף ב', ואני תמה האיך אפשר להעלות על הדעת לעשות סתירה בשו"ע בסימן אחד, גם האיך מיושב נזה מנהג העולם כיון שבשו"ע ס"ט '''לא''' פסק כן אף שיש סתירה מפ"ב מ"מ האחרון עיקר ובכל מקום שמוצאין איזה סתירה חוקרין הפוסקים לידע איזה מהם נכתב באחרונה דזה כלל גםל הלכה כמשנה אחרונה, וזה ודאי שבסימן אחד לא כתב סעיף ט' טרם שכתב סעיף ב' וא"כ דעת השו"ע הוא כמ"ש בסעיף ע' שהוא האחרון ונמצא דמנהג העולם הוא היפך השו"ע גם בלא"ה כבר הבאתי מכמה פוסקים דקיי"ל כהראב"ד והרשב"א, גפ כתבתי דלענין ברכה אפשר דגם הר"ת והראמודי דצריך שיאכל כזית בכא"פ, וליישב מנהג העולם יותר טוב לומר שסומכין על המג"א שסובר בדעת השו"ע לחלק בין תערובות קמח לשאר מינים, ואף שרבים חולקים עליו ומסתבר טעמייהו ודברי המג"א אינם מובנים כ"כ עכ"ז המג"א הוא עמוד ההוראה ונתקבלו הוראותיו בכל העולם ונמשכין אחריו, ועכ"פ יותר טוב לומר כן מלעשות סתירה בדברי השו"ע ולומר שעושין העולם נגד השו'ע.
אבל כבר ביאר המג"א בס"ק ט"ו, דכלל זה ליתא אלא בדאית ביה כזית בכדי אכילת פרס, אבל באין בו כזית בכדי אכילת פרס אי אפשר ללמוד לאחריו מלפניו, דברכת לאחריו צריכה שיעורא דכזית בכדי אכילת פרס ובברכת לפניו סגי בכל שהוא. ואם כן הרא"ש ז"ל שביאר בהדיא קושייתו על רש"י ז"ל שיש ללמוד ברכה אחרונה מברכה ראשונה, על כרחך דסובר דמיירי בסתם פת הבאה בכיסנין שיש בו כזית בכדי אכילת פרס, שאז שפיר יש הכרח ללמדו מברכה ראשונה, כיון שאכל שיעור מחמשת המינים, אבל כשאין בו שיעור אי אפשר ללמדו כלל מברכה ראשונה דסגי אם עכ"פ אכל כל שהוא מחמשת המינים, אבל ברכה אחרונה צריך שיעור. וכבר כתבתי שנראה גם כוונת התוספות כדברי הראז"ל, כי הביאו מגמרא מה שלא נזכר בדבריהם כלל, ואם כן מוכרח גם מדבריהם כנ"ל.


{{יישור מרכזי|ו}}
עוד נראה כן מדברי הרא"ש ז"ל <small>(שם)</small> במה שהקשה עוד על פירוש רש"י ז"ל דהאיך מצי לומר שלא יברך עליה ברכה אחת מעין שלש, כיון דאי הוה קבע סעודתא עליה הוה מברך המוציא וג' ברכות, כדמוכח לקמן <small>(מב.)</small>, יעיי"ש. וזה ודאי שג' ברכות אין מברכין אלא בדאיכא כזית בכדי אכילת פרס, כמבואר בשו"ע כאן, שעל זה אין שום חולק, וא"כ מבואר דגם בהך שקלא וטריא דפליגי על רש"י ז"ל, מיירי בדאיכא כזית בכדי אכילת פרס. ומלשון הרא"ש ז"ל כאן נראה כסברת האליה רבה דלא נחתינן אלא חד דרגא לא תרי דרגי, דהיינו מג' ברכות למעין שלש או מברכת מעין שלש לבורא נפשות רבות, אבל לא תרי דרגי מג' ברכות לבורא נפשות רבות.


ובמשנה ברורה (ס"ק מ"ר) פסק ג"כ שאין לברך על המחי' אלא אם אכל כזית בכא"פ מהקמח עצמו ולא סגי במה שאכל כזית מהתערובות, ובביאור הלכה שם הביא דברי הנ"א במה שדחה דברי המג"א, אבל במה שכתב אח"כ הנליישב מנהג העולם השמיט דבריו ולא הזכירם כלל אלא חתר למצוא דרך אחרת ליישב מנהג העולם, וכפי הנראה לא נראו לו דברי הנ"א בזה כאשר באמת הם תמוהים כמו שכתבתי, אבל מ"ש הוא ז"ל ליישב מנהג העולם הוא יותר תמי' שכתב בזה ואולי שטעמם מפני שהתבלין בא להכשיר את האוכל מצטרף עם האוכל גופא לשיעור וכדאיתא כעין זה במ"א סימן ר"י (ס"ק א'), והנה מה שהביא מסימן ר"י אין לו דמיון כלל לנ"ד, דהתם מיירי המג"א בהך דכל האוכלין מצטרפין וכל המשקין מצטרפין והאוכל והשותה אינו מצטרף, וע"ז הביא מה שמבואר בגמרא יומא (דף פ' ע"ב) ציר שעל גבי ירק מצטרף ולא אמרינן משקה הוא דכל אכשורי אוכלא אוכלא הוא, והביא גם רש"י בחולין (דף קע"א) שכתב בציר שע"ג הירק דאע"ג דתנן האוכל והשותה אין מצטרפין ה"מ אכל ושתה דקים להו לרבנן דלא מיתבא דעתי' בהכי אבל ציר שע"ג ירק קים להו לרבנן דמיתבא דעתי', וכן בתי"ו יומא דף פ' ע"ב ונתוספות זבחים דף ק"ט ע"א דהטעם הוא דהוי דרך חבילה, א"כ לא אמרונן זה אלא התפ שאין החסרון בשביל שאינו מינו אלא בשביל שהוא משקה לכן אמר דאם מכשירו ונאכל עמו דרך אכילה הוי כאוכל ומייתבא דעתי', אבל הכא שאינו מצטרף בשביל שאינו מינו לא מצינו בשום מקום שע"י שמכשירו הוא כמונו.
ועכ"פ נראה מזה דהך דינא שכתב כאן בשו"ע לברך בורא נפשות רבות על פת הבאה בכיסנין אם אינו אוכל כזית בכדי אכילת פרס מחמשת המינים, אינו תולה בפלוגתת רש"י ותוספות כמו שכתב הגר"א ז"ל, אלא אדרבא נראה דכומודי בזה. שהתוספות והרא"ש לא פליגי על רש"י אלא במה שסובר כשיטת הרי"ף דעל סתם פת הבאה בכיסנין אף אם אוכל כזית בכדי אכילת פרס מברך בורא נפשות רבות. וא"כ אין להרחיק הפלוגתא יותר לומר דחולקין אף אם אין שיעורא מחמשת המינים, שלא דמי כלל לברכה ראשונה.


ובאמת גם שם בסימן ר"י בהך דנא דציר שעהירק פליג הנ"א והקשה עליו מדברי התו"י ביומא דף פ' ע"ב שכתב בהדיא שאין זה אלא ביוה"כ דתליא ביתובי דעתי' לא במקום אחר, גס בשד"ר מערכת ברכות כתב בזה שיש חולקין על המג"א והוי ספק ברכה ולא יברך, ובסידור התניא בסדר ברכת הנהנין פ"ח שהביא שם הך דינא שבמג"א דהאוכל ושותה אין מצטרפין לא הביא כלל מה שכתב אח"כ בציר שע"ג הירק משמע דלא ס"ל כלל. ולתרץ דברי המג"א ממה שהקשה עליו הנ"א מדברי התו"י שמבואר בהדיא שאין זה אלא ביוה"כ, המשנה ברורה כתב שמדברי הרמב"ם פ"ב מהל' שביתת עשור משמע דדין הציר לאו דוקא לענין יום הכפורים, ולפענ"ד אין שום משמעות ברמב"ם, כי ממה שכתב סתם ולא פירש שהוא לענין יום הכיפורים אין ראי',
וכבר כתב החכם צבי ז"ל בסימן קל"ד שזה אחד מעיקרי ויסודי התלמוד למעט בפלוגתא עדיף, ובספר דרכי שלום <small>(כללי הש"ס אות ל סי' רנז)</small> כתב שזהו כוונת הר"ן ביומא פרק יום הכיפורים <small>(ג. סוד"ה מתני')</small> שכתב בשיעורא דכותבת דהוי פחות מכביצה, דאף על גב דלא מתפרש בגמרא, מסתבר דכיון דחד מ"ד סבירא ליה יותר מכביצה, לא מפלגינן מיניה מאן דפליג עליה, אלא פחות שבשיעורים, יעיי"ש, ונראה ג"כ הטעם שלא להרחיק הפלוגתא.


דכיון שכל אותה ההלכה מדבר בהלכות יוה"כ כאשר התחיל בתחלת הפרק ממילא ידעינן דבכל הלכותיו שם קאי על יוה"כ, וכמה דינים כותב שם בסתמא וידעינן שהוא ביוה"כ. וקצת י"ל דהמג"א בסימן ר"י הביא ראי' ממבסימן קנ"ח סעיף ה', ושם בסימן קנ"ח (ס"ק י') כתב המג"א בפירוש דדוקא ליר היוצא מעצמו של הירק יש לו דין אוכל שלא יהי' לו דין טיבולו במשקה אבל אם מטבל הירק בהציר יש לו דין משקה והביא שם כן מרשב"א ורש"ל ועוד פוסקים, וזה כלשון ראשון שברש"י ז"ל מסכת חולין דף ק"כ שהוכח במג"א סימן ר"י, א"כ מדמדמה הך דינא דסימן ר"י למ"ש בסימן קנ"ח משמע וסובר גם בזה כלשון ראשון שברש"י ז"ל דמיירי בציר היוצא מעצמו, והתי"ו הביא ראי' שאין דין זה אלא ביוה"כ ממה דמבואר בפסחים וף קט"ו דהוי משקה לענין טיבולו במשקה והתם בפסחים מיירי שמטבל בהמשקה, וצ"ל דהתו"י סובר כלשון שני שברש"י דגם הכא מיירי שמטבל בהמשקה, א"כ להסוברים כלשון ראשון שברש"י דהכא מיירי בציר היוצא מאליו אין ראיה כלל מפסחים לחלק בין יוה"כ לשאר דברים, ול"ק קושיית התו"י. אך ממה שהביא המג"א הדין שבתוספות זבחים בשרה פת ביין אינו נראה שיסבור כלשון ראשון שברש"י ז"ל, ואולי בשרה פת ביין נבלע בו היין היטב ועדיף ממטבל ירק במשקה וזה דוחק וצ"ע להבין דברי המג"א מה שהביא ע"ז מסימן קנ"ח.
ונראה דאף לשיטת ר"ת <small>(הוב"ד בראחולין פ"ז סי' לא)</small> דסובר טעם כעיקר דאורייתא אף ללקות עליו בכל האיסורין, דנהפך כולו לאיסור אפילו אין בו כזית בכדי אכילת פרס כלל, מ"מ אין ראיה דסובר כן אף לענין ברכה. שהרי כשיש בו כזית בכדי אכילת פרס ואוכל כל הפרס, כ"ע מודי שהוא דאורייתא ללקות עליו אף אם רובו ממין היתר, ואע"פ כן לענין ברכה מצינו בשאר מינים שאינם מה' מינים הולכין בתערובות אחר רובו, כמבואר בסימן ר"ב סעיף א', ואין חילוק אף אם יש בהמיעוט הרבה יותר מכזית בכדי אכילת פרס, מ"מ כל שהוא מיעוט אין מברכין עליו, ואין חוששין לטעמא ושיעורא בכדי אכילת פרס, ואין מברכין אלא על הרוב.


{{יישור מרכזי|ז}}
וכבר ביאר זה הטו"ז ריש סימן ר"ב, בשביל דלענין ברכה קיי"ל <small>(סי' רד סי"ב)</small> כל שהוא עיקר ועמו טפילה, מברך על העיקר ופוטר את הטפילה. וצריך לומר דאף דסוברין טעם כעיקר דאורייתא, מ"מ אינו אלא כעיקר בכף הדמיון, לא עיקר ממש, כידוע כלל זה בכל כף הדמיון, בכמה מקומות בש"ס, ועיין תשובת חכם צבי סימן ע"ז. ובכל האיסורין שבכל התורה כולה לא נפטרו אם הם טפלים לדבר אחר, ואין נפקא מינה בהם כלל אם הוא עיקר או טפל, לכן סגי בטעם כעיקר. אבל לענין ברכה דצריך להיות עיקר ממש, והטפל נפטר לגמרי בברכת העיקר, אינו מועיל הטעם לברך עליו, ואפילו אית ביה כזית בכדי אכילת פרס, אינו מברך אלא על הרוב.


ולתרץ הקושיא מת י"י שהקשה בנ"א אפשר עוד, כי גם בעיקר הדין שהביא המג"א שם דהאוכל והשותה אין מצטרפין הקשה הפרמ"ג שאין ראיה מיום הכיפורים דתליא ביתובי דעתי' משא"כ ברכה נהנה מיקרי דהא בשאר איסורין אין כל אוכלין מצטרפין, ורמז לעיין בחמד משה, ובחמד משה הקשה ממה שנסתפקו התוספות בשיעור שתיה שמא אינו דומה ליוה"כ ששיעורו ברביעית דתליא ביתובי דעתי' וכן בשיעור אכילה לא דמי ליוה"כ שזה בכזית וזה בככותבת. ובתשובת גונגן המלך סימן כ"א הביא השאלה באוכל ושותה אם יצטרפו אם לדמותו ליוה"כ או לאו, ופשיט לי' מהא דבעי תלמודא שם ביומא דף פלמיפשטה דבמחלוקת שנוי' דר"י וחכמים דפליגי בטומאה אם מצטרפין ודחי תלמודא אפילו תימא רבנן דאמרי התם דמצטרפי הכא לא מצטרפי דליכא יתובי דעתי', ונראה לו דלא אמרו כן בתלמוד אלא דרך דחי' בעלמא ולעולם קושטא דמילתא הזי דמשנתינו זאת דגבי יוה"כ אתיא כר"י דהלכתא כותי' ובר מן דין הלכה כר"י, גם הביא ראי' מהתוספות זבחים דף קדמוקי למתני' דמעילה דמצטרפין כששרה פתו ביין דהוי דרך אבינה ולא הוי שתיה ונא בעי התוספות לאוקמי' כגון ששתה חצי רביעית ואכל חצי זית משמע דאין מצטרפין זה עם זה אגא בכשרה פתו בלבד יעיי"ש.  
ועיין פמ"ג שם על הטו"ז סימן ר"ב ס"ק א' שהביא על זה גם מסימן ר"ח סעיף ט' בקמח מה' מינים שנתערב עם קמח אחר ואין כזית בכדי אכילת פרס, אינו מברך ברכת המזון, אף שניכר ונרגש טעם הדגן, וברכת המזון דאורייתא. מ"מ לענין ברכה, כל שהוא עיקר ועמו טפילה מברך על העיקר ופוטר את הטפילה, יעיי"ש.


'''ולא''' הבנתי מ"ש תחלה דמה דאמרו בגמרא אפילו תימא רבנן אינו אלא דרך דחי', דכיון שהוא פלוגתא בגמרא ר"ח ורב נחמן וגם ר"נ ור"י דלר"ח ור"ל במחלוקת שנוי' דאין לחלק בין יוהלטומאה ולרב נחמן ור"י אתיא אפילו לרבנן דיש לחלק בין טומאה ליוה"כ דצריכא יתובי דעתי', ומנין לנו לומר דמה שאמר ר' נחמן ור"י אינו אלא דרך דחי', ובפרט בפלוגתא דר"ל ורדקיי"ל הלבה כר"י לגבי ר"ל ומנ"ל דכאן דברי ר"ל עיר◖ר ודברי ר"י אינם אלא דחי' בעלמא.
ונראה דאף שאמרו <small>(ברכות לו:)</small> כל שיש בו מחמשת המינים מברך עליו בורא מיני מזונות, דצריך לומר בזה דחמשת המינים נחשבים לעולם לעיקר אף אם המה המיעוט, מ"מ לא מצינו זה אלא בברכה ראשונה דסגי בכל שהוא, וזה יש בו ממשו ועיקרו ממש, אבל בברכה אחרונה דצריך שיעורא, אאם אין בו כזית בכדי אכילת פרס, אין בו שיעורא מעיקרו אלא מטעמו, והוי טפל לגבי עיקר אפילו אם הוא מחמשת המינים. ובפרט לפי מה שנתבאר שדעת רשוהרי"ף לברך בורא נפשות רבות על כל פת הבאה בכיסנין, אף שסתם פת הבאה בכיסנין יש בו רוב קמח מחמשת המינים, אין לומר שהחולקים עליהם חולקין אף בכה"ג שאין בקמח כזית בכדי אכילת פרס.


'''גם''' מה שהביא ראי' מהתוספות דאוקמי' למתניתין דמעילה כששרה פתו ביין, אפשר שכתבו לאוקמי' כן שלא יקשה ממתני' גם על ר"ח ור"ל, ולהלכה אפשר סברי דמצטרפין נפ בלא"ה, אלא דנקטו הך גוונא דמתרצא מתני' '''אליבא''' דכ"ע ומובר מן דין הלכה כר"י, לפענ"ד גם מזה לכאורה אין ראי', דאף דהלכה כר"י דבטומאה אין מצטרפין, מ"מ לענין ברכה אפשר דאין למדין לא מיוה"כ ולא מטומאה, דיוה"כ תליא ביתובי דעתיה, ומטומאה אפשר בלאלא גמרינן מיניה דכאמרו בש"ס איסור מטומאה לא ילפינן, דבשלמא לר"ח ור"ל שסברי דאף דלא מצינו פלוגתא בזה ביוה"כ מ"מ כיון שיש פלוגתא בזה בטומאה אמרינן ממילא דגם ביוה"כ פליגי, א"כ ע"כ סברי שאין לחלק בין יוה"כ לשאר מילי בשביל יתובי דעתיה ונמדין יוה"כ אף מטומאה, וצ"ל לדידהו ואף דאיסור מטומאה לא גמרינן מ"מ י"ל כמ"ש רש"י ז"ל ביבמות דף ק"ג ע"ב גבי סנדל המוחלט דאיסור מטומאה '''לא''' גמרינן ואח"כ אמר רבא חליצתה כשרה, ופי' רש"י ז"ל דלאו מילף הוא אלא גילוי מילתא בעלמא, ועאה"ע ב"ש סוף סימן ו' ס"ק ל"ד שכתב דאע"ג דלא ילפינן איסור מטומאה מ"מ בכה"ג דאיכא סברא ילפינן, וכבר טרחו הפוסקים הרבה ליישב סוגיות הש"ס שיש בזה כמה סתירות אם ילפינן איסור מטוה, ויהיה איך שיהיה לר"ח ולר"ל דסברי שאין לחלק ביוה"כ משום וחובי דעתי' ולמדין חד מחברי' אף מה שלא נשנה בו משמע שפיר שיש ללמוד מזה אף לענין ברכה, אבל לרב נחמן ור"י שחידשו לחלק ביוה"כ משום יתובי דעתי' ומה שאמרו בטומאה לאו כללא הוא לכל מילי, אפשר שגם ר' יהושע מודה לסברא זו שאין ללמוד חד מחברי' אלא
ואף דכמה מגדולי האחרונים כתבו שדין זה תלוי בפלוגתת הר"ת והרא"ש והרשב"א <small>(תורת הבית ב"ד ש"א יא:)</small> בדין טעם כעיקר, זה י"ל דלדעת הרשב"א <small>(תהקצר שם ז.)</small> והראב"ד <small>(איסור משהו פ"ב)</small> שסברי דבכל התורה כולה לא אמרינן דנהפך כולו ע"י טעם כעיקר אלא כשיש בו שיעורא בכדי אכילת פרס, בודאי מוכרח דכן הוא לענין ברכה דצריך שיעורא בכדי אכילת פרס, ואי אפשר לומר בענין אחר. אבל לדעת ר"ת דבכל התורה כולה נהפך הכל ע"י טעם כעיקר, אפשר לומר דסובר כן גם לענין ברכה. אבל בודאי דאינו מוכרח לומר כן, דשפיר אפשר לומר דכו"ע מודי דבברכה אחרונה לא סגי בטעמו, כאשר ביארתי לעיל בדברים של טעם. ולפענ"ד כן הוא העיקר כמו שכתבתי.


הא כדאיתא והא כדאיתא, ולענין ברכה אללמוד גם משניהם לא מיוה"כ ולא מטומאה, והלא דעת כתוספות ביומא דף ע"ט ע"א ד"ה ולא, דגם בשתי' מברכין לאחריו על כזית אפילו למ"ד דגם בקידוש צריך מלא לוגמיו דטעמא הוי משום יתובי דעתי' כמו ביוה"כ כמ"ש בתוספות יומא דף פ' ע"א ד"ה הכי, מ"מ לענין ברכה שאני ולא מדמינן ברכה אף לקידוש, כש"כ דלא מדמינן לי' לטומאה.
והגרז"ל דעתו ברורה לברך בורא נפשות רבות כשאין בו כזית בכדי אכילת פרס אפילו בפת שמברכין עליו המוציא, כאשר בשביל זה הגיה בשו"ע וכתב שהוא ט"ס. אבל קשה להבין מה ראה על ככה לשבש כל הספרים, שלשון זה הוא מאבודרהם בשם ה"ר יונה, והובא בב"י ובשו"ע ובלחם חמודות וכל הפוסקים אחריהם, ולפי דבריו ז"ל צריך לשבש הכל. ואם בשביל הקושיא שהקשה דמאי שנא מסיפא, הלא כיון שהוא בעצמו מביא המקור להך דינא דסיפא דאם בשלו, מדברי רש"י ז"ל בפת הבאה בכיסנין, א"כ שפיר י"ל דאך בפת הבאה בכיסנין הדין כן, אבל ברישא שיש לו חשיבות פת שמברכין עליו המוציא ואין לו דין פת הבאה בכיסנין, מברך עכ"פ על המחיה. ואולי מסברא לא ניחא ליה לחלק בברכה אחרונה שצריך שיעורא, וסובר שאין דין זה תלוי כלל בחשיבות פת.


ונראה סברת התוס' מה דלא ילפינן ברכה מיי ה"כ כמו דילפינן קידוש מיוה"כ, בשביל שבברכה קייכר"מ דבאכילה שיעורא בכזית דיליף מקרא דואכלת דסתם אכילה בכזית ולא משמע לי' נחלק בשיעורא בין אכילה לשתיה דבכ"מ שווין הם דשתיה בכלל אכילה כמבואר ביומא דף ע"ו ע"א, אלא שאח'כ נסתפקו התוס' דכיון דסבר ר"מ ושבעת זו שתיה שמא לא דמי שיעורא דשתיה לשיעורא דאכילה, וכן הוא בטוש"ע, ועיין ב"ח סימן ק"ן שכתב דמה שנסתפקו בשתיה שמא שיעורו ברביעית הוא ג"כ בשביל דשמא דמי ליוה"כ, אך לדעת הראין לחלק בשיעורא בין אבינה לשתי' כמבואר בתוס' ברכות מ"ט ע"ב דר"מ שכתבו ולענין שתי' אומר ר"י שיש להחמיר ולברך אפיל. בפחות ממלא לוגמיו, וכ' שם רעק"א בגליון הש"ם וק"ל האיך שייך להחמיר ולברך הא בברכה ספיקו להקל וסיים בצ"ע, וחידוש הוא שנעלם ממנו שכבר קדמו בהערה זו הב"י והטו"ז באורח חיים סמן ק"ן, וז"ל הב"י שם אחר שהביא דברי הר"י שיש להחמיר ולברך אחריו ואני אומר שזה הוא חומרא במקום שאמרו ספק ברכות להקל, והטו"ז כתב בסימן ק"ץ סק"ג דלקדאין כוונת הר"י שיש בזה ספק גמור דאלו הי' לו בזה ספק גמור ככל הספיקות הי' לו לומר אסור לברך אלא וודאי אין בזה ספק ברכה מעיקר הדין יעיי"ש שהאריך, ונראה הטעם שלא ראה זה לספק גמור כמ"ש שלדעתו אין לחלק בשיעורא בין שתיה לאכילה והכריע כן להלכה, ונראה שגם הב"י לא כיון בזה להקשות על הר"י אלא שהביא הכרעתו כמ"ש בלטנו ואני אומר, ור"ל דלפי"מ שהביא שם מקודם דעת הרא"ש ומסקנת התוספות שמשמע מדבריהם שהוא ספק גמור ממילא דאין לברך, דלא כדעת הר"י שאינו מחשב זה לספק גמור.
ולפי מה שביארתי מדברי הראשונים ז"ל שכוונת רש"י זהוא רק בשביל שהוא פת הבאה בכיסנין, כסתימות לשון הגמרא, ודין זה שברבינו יונה ושולברך בבשלו בורא נפשות רבות, הוא ג"כ בשביל שיש לו דין פת הבאה בכיסנין, שאף החולקים על רשז"ל מודים בכה"ג, מתורצין היטב דברי ה"ר יונה והשו"ע, ואין צורך לשבש כלל. כי החילוק מבואר בין פת גמור לפת הבאה בכיסנין, ובפת גמור אע"פ שאין בו השיעור, ממחמת חשיבות הפת שמברכין עליו המוציא, צריך לברך אחריו על המחיה עכ"פ, או כמו שכתב האליה רבה ושאר אחרונים דנחתינן חד דרגא ולא תרי דרגי. וכבר הבאתי סמוכין לדברי האליה רבה מדברי תוספות הרא"ש שכתב כעין סברא זו.


ומעתה לפי"ז נראה בהך דינא דהאוכל ושותה שכתבו המג"א ובנו"כ דאין מצטרפין, שהוא ג"כ מהך טעמא כיון דעכ"פ מידי ספיקא לא נפקא שמא דמי ליה"כ שאין לנו ראיה מן הש"ס שיש לחלק בזה שוב אסור לברך מספק, וראיה ברורה שאף שכתב הגו"ר סתם בהחלט שאין מצטרפין מ"מ אין כוונתו אלא מחמת ספק, שהרי כתב הטעם שאין מצטרפין בשביל שאין שיעורן שוה שזה בכזית וזה ברביעית כמו שהוא בגמרא שתלוי אם אין משונה בשיעורין, והלא הך גופא שאין שיעור השתיה כשיעורא דאכילה אינו אלא מחמת ספק כמבואר בתוספות ורא"ש וטוש"ע בשני מקומות בסימן ק"ץ ובסימן ר"י, ובודאי א"א לומר דפליג על כ"ז, ובגמרא שמדמה יוה"כ לטומאה שתלוי בשינוי השיעורין שם מיירי ביוה"כ שבודאי אינו דומה שיעור שתי' לשיעור אכילה, אבל לענין ברכה הוי ספיקא, וע"כ דמה שכתב הגו"ר בסתמא דלא מצטרפי לברכה הוא בשביל שכן הדין דמספק אין לברך. ובזה אפשר להבין ג"כ מה שכתב דמה שאמר אח"כ בתלמודא לחלק ביוה"כ משום יתובי דעתי' אינו אלא דחיה בעלמא, אף שאין לנו שום ראיה ע"ז דמילתיה דר"י אינו אנא בורך דחי', מ"מ מידי ספיקא לא נפקא שידמה שאמרו אפילו תימא רבנן כונתם שאפשר לומר דאף רבנן מודי ואין ראיה דבמחלוקת היא שנוי' אבל עכ"פ מידי ספיקא לא נפקא, וא"כ לק"מ גם מה שהקשו הח"מ והפרמ"ג על המג"א במה שהעתיק כאן הך דהאוכל והשותה אין מצטרפין, דאף שי"ל חילוק בין ברכה ליוה"כ אבל בשביל הך ספיקא אסור לברך.  
ולפענ"ד הוא מוכרח גם בלשון ה"ר יונה שבאבודרהם המובא בב"י, שכתב וז"ל, דוקא כשיש באותו קמח מחמשת המינים כדי שיאכל ממנו כזית דגן בכדי אכילת פרס, אבל אם אין בו זה השיעור מחמשת המינים אינו מברך לבסוף ג' ברכות, אלא בתחלה מברך המוציא וכו' ולבסוף מעין שלש, והוא הדין כשבשלוהו בקדירה, שמברך בתחילה בורא מיני מזונות, אבל לבסוף מברך בורא נפשות רבות. ותמוה הלשון לכאורה מה שכתב בסיפא והוא הדין, הלא אין דין הסיפא דמי כלל לרישא לא בברכה ראשונה ולא בברכה אחרונה. אבל לפי הטעם דנחתינן חד דרגא, י"ל שכונתו דבזה דמי רישא לסיפא, שכמו שברישא נחתינן חד דרגא כמו כן בסיפא נחתינן חד דרגא. ובשו"ע השמיט לשון והוא הדין, שאין נפקא מינה בזה לדינא אלא לביאור הטעם, ואין דרכו בשו"ע לבאר הטעמים אלא לכתוב הדינים בקיצור.


ומעתה לא קשה מידי גם מה שהקשו על המגן אברהם במה שהביא לכאן הך דציר שעל גני הירק מצטרפין מוברי התו"י, דהתוכתבו רק דמדחזינן בטיבולו במשקה שיש לו דין משקע על כרחך דלא ילפינן בזה כל מילי מים הכיפורים, אבל לענין ברכה שפיר דמצטרפין ציר שע"ג הירק, דממ"נ אם נימא דלא ילפינן ברכה מיוה"כ א"כ גם בלא"ה מצטרפין אף האוכל והשותה, דכל עצמינו שאמרנו דהאוכל והשותה אין מצטרפין הוא בשביל הך ספיקא שמא דמי ליוהוילפינן משם, א"כ א"א למילף מיוה"כ יותר ממה שהוא שמה דציר שע"ג הירק הוי אוכלא ומצטרפין.
ועכ"פ זה ודאי שאינו כמו שעלה על דעת כ"ת נשכונת השו"ע הוא דוקא בבישול לא בפת הבאה בכיסנין שהוא אפוי, שהרי גם הגר"א ז"ל כתב מקור הדין מרש"י ז"ל דמיירי מפת הבאה בכיסנין, ואאדרבה כל דין זה נצמח מפת הבאה בכיסנין, ולדעת הגראף בפת גמור הדין כן. ועכ"פ בפת הבאה בכיסנין בודאי אין נפקא מינה בין אפוי למבושל.


נמצא לפי"ז שאף לדעת המג"א היי רק ספק אם אמרינן אכשורי אוכלא כאוכלא אלא שבדין האוכל והשותה מהני לברך עליו מכח ממ"נ, אבל בשאר עניני ברכות שאפשר אינו דומה כלל ליוה"כ כמו שאינו דומה בשיעורא דכביצה וככותבת הוי זה ספק ברכה שאין לברך בכה"ג אף לדעת המג"א מלבך שהבאתי דהוי ספק ברכה מחמת החולקין על המג"א. הארכתי בפרט זה לרווחא דמילתא שאף לפי דמיונו של המ"ב שמדמה זה להך דינא שבמג"א הוי ג"כ ספק ברכה, אבל באמת בנ"ד א"צ לכ"ז דבלא"ה אין לו שום דמיון כלל דלא
'''<big>ד</big>'''


אמרינן אכשורי אוכלא כאוכלא אלא לענין זה דלא הוי משקע כיון שהוא דרך אכילה לא במקום אחר כמו שהבאתי למעלה.{{יישור מרכזי|ח}}'''גם''' בעיקר הסברא שכתב שהצוקער י הדבש בא להכשיר את סקמח, לא ידעתי מי בילה לו זה דלמא בהיפך שהקמח בא לתקן הדבש כסתימת לשון הפוסקים ראשונים ואחרונים שהקמח גא לתקן ולהכשיר את האוכל, ואף שיש להקמת חשיבות בשביל שהוא מה' מינים, זהו בכל מאכל שיש בו מה' המינים שע"כ צ"ל שדעת בני אדם עיקר על ה' המינים דהלא בכל המינים אמרינן שהרוב הוא העיקר ופוטר את המיעוט מטעם עיקר פוטר את הטפל וכלל זה דעיקר פוטר את הטפל הוא גם בה' המינים אם המה טפילים למין אחר כמו דחזינן אפילו בפת אם הוא טפל לדג מלוח נפטר הפת בברכת הדג כמבואר בסימן רי"ב, וע"כ דבמאכל שיש בו תערובות שיערו חכז"ל דעת בני האדם שעיקר בעיניהם ה' המינים ושארי המינים המה טפילים אף אם המה הרוב כאשר ביארו זה הראשונים ז"ל, ואעפ"כ אינו מועיל זה אלא בברכה ראשונה דסגי בכ"ש אבל בברכה אחרונה שצריך שיעורא לא אמרי' דע"י שהם טפילים לה' המינים נחשבים כמותם להצטרף לשיעורא, וא"כ מה יוסיף תת כח בלעקיך אף אם כונתו עיקר להקמת אין זה מועיל לצרף הדבש לשיעורא, ולעשות כלל חדש לחלק גם במאכלים שיש בהם מה' המינים שיש ביניהם מאכל שיותר מכוין האדם לה' המינים עד ששאר המינים טפילים כ"כ שדינם ממש כה' המינים אף להצטרף לשיעורא מי יוכל להגיד חדשות לשער במה שלא שערום אבותינו בש"ס וראשונים ז"ל כי כללא אמרו כל שיש בו מה' המינים ולא חילקו יותר כלל, ובאמת כי סברא זו לחלק בין המאכלים כתבה גם בנ"א, אבל כתב ט"ז שלולא דמסתפינא להגד סברא שאין לה ראיה הי' אומר כן נמצא דלהלכה מיסתפי לומר סברא בלי ראיה, אלא שכתב שצ"ל שסמכו על שיטת הראכמובא למעלה, ובסברא זו השתמש אך לחומרא דאף שסמכו על הרא'ש נגד דעת הר"י וה–שב"א והראב"ד מ"מ הבו לה דלא להוסיף עלה שאין לעשות כן על כל פנים בשאר מאכלים, אבל במשנה ברורה השמיט נ◖ה שכתב בנ"א שסמכו על הרא"ש אלא מצדד שאולי סמכו על סברא כזו בלבד וזה תמיה.
עוד יש להסתפק בלשון השו"ע סעיף ט', שברישא כתב ודוקא שיש בו כדי שיאכל ממנו כזית דגן בכדי אכילת פרס, בלשון זה מבואר דלא סגי אם אוכל כזית מהתערובות אף אם יש באותו התערובות כזית דגן בכדי אכילת פרס, אלא צריך שיאכל כל כך שיהיה באכילתו כזית דגן בכדי אכילת פרס. וממה שסיים אם אין בו זה השיעור, ולא כתב אם לא אכל זה השיעור, משמע דהקפידא הוא רק אם יש בהתערובות זה השיעור, כשיטת רבינו חיים והראשאם יש בהתערובות כזית בכדי אכילת פרס נהפך כולו, וסגי בכזית מהתערובות, וזה לכאורה סתירה בלשון מרישא לסיפא.


ובאמת כי גם בעיקר הסברא שכתב י דבלעקיך הדבש הוא טפל להקמח יותר מבשאר מאכלים שיש בהם מה' המינים, דעת הפוסקים הוא להיפך, שהרי הטו"ז כתב בסימן ר"ת סק"ד דלעקיך נעשה רק בשביל הדבש והבשמים, והקמח אף אם הוא רוב מהמאכל אינו אצא כמו שהוא לדבק ואינו מברך עליו אף ברכה ראשונה, אלא שהפוסקים חנקו עליו וכתבו דמלבד שהוא נדבק הוא גם לתקן ולהכשיר, וז"ל סידור התניא בסדר ברכת הנהנין פ"ג סק, במה דברים אמורים שאינם מתכונים כלל לאכילת הדגן אבל אם מתכונין ג"כ לאכילתו אף שאינה עיקר אלא עיקר הכונה לאכיגת שאר המינים כגון מיני מתיקה מקמח הנילוש בדבש שקורין לעקיך והעיקר באכילה זו לכיוון ולתענוג מהמתיקות ואכילת הקמח אינה עיקר כ"כ אעפי"כ נחשב הקמח עיקר לברך עליו במ"מ, א"כ חזינן שאף התניא שהוא מהחוצקין על הטו"ז בלעקיך מ"מ סובר שעיקר הכוונה בלעקיך על מתיקת הדבש אלא שמה שכתב הטו"ז שעי"ז הוי הקמח כמו מקצת כוונה דינו כמו כל והאיך כתבו לדבק ט"ז חלקו שכיון שיש בו עכ"פ גם על הקמח לא הוי כמו לדבק ושוב מאכל שיש ב מה' המינים שהקמח עיקר, המה ממש בהיפך שבלעקיך עיקר הכוונה רק טל הקמח יותר מבשאר מאכל שיש בו מה' המינים, ומה שמסיים שם התניא אח"כ שמברך אחריו ברכת מעין ג', מובן שסובב על מה שכתב למעלה בסק"ב דמיירי כשיש ב כזית בכא"פ, אלא שיען שכתב אח"כ שאם הוא לדבק הוא טפל לשאר המינים שנמצא שאז אין מברך עליו אף אם יש בו כזית בכא"פ לכן כתב אח"כ שבלעקיך אין דינו כמו לדבק ומועיל הקמח אף לענין ברכה אחרונה כשיש בו כשיעורא ע"ד שכתב למעלה בשאר מאכלים שיש בהם מה' המינים, ועכ"פ עיקר סברת החיי"א והמ"ב בזה הוא להיפך משאר פוסקים.  
ובתשובת בית אפרים <small>(או"ח סי' יג ד"ה וכתב המג"א)</small> נוטה שדעת השו"ע שאין צריך אלא שיהיה כזית בכדי אכילת פרס בתוך התערובות, וכן הוא בשו"ת גינת ורדים <small>(כלל א סוס"י כד ד"ה ולענין ברכה)</small>. ולא הבנתי האיך מפרשים לפי זה הלשון שברישא שמבואר שיאכל ממנו כזית דגן בכדי אכילת פרס, ובשו"ת שמש צדקה סימן ב' <small>(יא, ג)</small> הביא חולקין על הגינת ורדים בזה.


ובלא"ה אף על סברא ברורה אם אין לה ראיה אין להשתמש בה כלל להלכה, וביעור אוזן מהחיד"א מערכת א' אות ט"ז הביא כן בשם מהר"י שאין להמציא דין מסברא בלא ראי', ובספר דרכי שלום (כללי הש"ס אות א' סימן כ"ו) הביא ע"ז מירושלמי פ"ו דפסחים הלכה '''א'''' תורה שאין לה בית אב אינה תורה, ופירש קע"ט שאין לו ראיה או קבלה בידו, וכבר צווח בכרוכין בשאילת יעב"ץ על הדנין בסברות שהרי מבואר ברמב"ם (הלכות סנהדרין פרק כ"ד ה"ב) ובעור חו"מ סימן ט"ו שבזמן התלמוד היו דנין עפ"י סמיכת דעת הדיין אף בלא ראיה ואח"כ הסכימו שלא לדון עוד בסמיכת הדעת אלא בראיה ברורה, והרי שעוד בזמן הראשונים לא העמידו על סברתם כמו בזמן התלמוד, ואק"ו ב"ב של ק"ו שבזמן האחרונים אין להמציא שום דין מסברא בלי ראיה, ושפיר עביד הנ"א דמיסתפי בזה.
והפרמ"ג בפתיחה כוללת להלכות פסח בחלק שני פרק א' אות י"ח התעורר בזה, וכתב דלפי מה דמשמע מרישא דצריך שיאכל כזית דגן, קשה מה שכתב בסיפא אם אין בו זה השיעור, דרבותא הוה ליה למימר אף שיש בו זה השיעור, כל שלא אכל כזית דגן. וכי תימא דאשמעינן אע"פ שאכל כזית דגן, כל ששהה יותר מכדי אכילת פרס אין מצטרף, זה היה יכול לאשמעינן כשיש כזית בכדי אכילת פרס ושוהה יותר. יעיי"ש שנדחק אח"כ, וסייס בצ"ע.


ולפענ"ד הנה בשתיית הקאווע שאי אפשר לשתות רביעית ביחד מחמת חומה, ועל כן הוא שותה מעט מעט באופן ששוהה יותר מכדי שתיית רביעית או לפעמים יותר מכדי אכילת פרס, יש בזה מחלוקת עצומה בין הפוסקים בשיורי כנסת הגדולה סימן ר"ד <small>(הגה"ט אות ג)</small> ובמשנה למלך הלכות ברכות <small>(פ"ג הי"ב)</small> ובכפות תמרים <small>(תוספות יום הכיפורים)</small> יומא דף פ' <small>(ע"ב ד"ה אמנם)</small> ועוד הרבה פוסקים, מערכה מול מערכה.


'''ובעיקר''' הדבר מה שטרחו כ"כ הל"ת והמ"ב ליישב המנהג בדרכים דחוים, לא ידעתי כל הטורח הזה למה וכי זה מנהג ברור, ראשית הנא הנכתב '''שם''' דמיירי מלעקיך שהחצי הוא קמח, ובזה ודאי רובא דרובא אוכלין כזית בכא"פ כי אין דרך בני אדם לצמצם כ"כ בסעודה לאכול פחות מכביצה, ובאוכל כביצה דהוי שני זיתים אית בי' שיעורא דכזית קמת, ואך מיטוט בני אדם שאינם אוכלים כשיעור הזה או מחמת שמזיק להם מיני מתיקה או סיבה אחרת נפעמים ואין זה קרוי מנהג. ובאמת שלפעמים נותנים מיני מתיקה שיש בהם קמח מעט אפילו פחות מככא"פ ורוב נני אדם אינם יודעים להתבונן בזה, גם קשה לחקור בסעודה האיך נעשה.
והסוברים שצריך לברך, כתבו הטעם דכיון שאי אפשר לשתות רביעית בפעם אחת מחמת החום, הוי דרך שתייתו בכך לשהות יותר, וצריך לברך. והוא על דרך שכתב הטו"ז בסימן ר"י ס"ק א' ביי"ש שצריך לברך ברכה אחרונה אף בפחות מרביעית, יען ששותה כדרך העולם, שאין דרך העולם לשתות יותר מיי"ש. והרבה חולקים וסוברים שאינו מועיל לשהיית הזמן מה שהוא דרך העולם אף שאי אפשר בענין אחר, והביאו ראיות לדבריהם יעיי"ש.


'''נפ''' הלא הנ"א אחר שכתב ליישב המנהג סיים שמ"מ יר"ש יזהר בזה א"כ לא נתייסד המנהג עפ"י גדולים שהגדולים בודאי נהגו כיראי שמים, ומבואר בטורי זהב יו"ד ס"ם צ"ה ס"ק י"ח במה שהביאו התוס' ראיה ממעשים בכל יום וסיימו והמחמיר תבא עליו ברכה וכתב ע"ז שהוא תמוה מאד דמ"ש ומעשים בכל יום ע"כ מביא מאנשים חשובים לומדים וכי המה בכלל המוציאים עצמם מכלל הברכה, וע"כ העלה שהוא ברור דמ"ש התוספות והמחמיר תבא עליו ברכה קאי על ענין אחר שם לא על מה שלמדו ממעשים בכל יום יעיי"ש. גס הנקע"כ אף שחלק על הטו"ז בדינו מ"מ מודה בסברא זו דמה שלמד ממעשים בכל יום צ"ל שהוא היתר גמור, אלא דמ"ש המחמיר תגא עליו ברכה הוא מטעם אחר שמא אינו נקי יעיי"ש וכתב שם עוד תירוץ אחר. נמצא דבעיקר הסברא אין פלוגתא דהיכא שצריך על כל פנים להחמיר אי אפשר להביא ראיה ממעשים בכל יום. והנה היכא שהמנהג הוא בטעות אינו חשוב מנהג כלל אף להחמיר, כמו שכתבו התוספות פסחים פרק מקום שנהגו דף נ"א ע"א ד"ה אי, דמטעם זה התיר רבי בית שאן אף שאבותיו ואבות נהגו בי' איסור יען שהי' בטעות, וכן הוא יו"ד סימן רי"ד סעיף א'. עוד מחלקים '''שם''' בין מנהג שנתייסד עפ"י ת"ח ובין מנהג אבותיו בשו"ע התוס' שנהגו בני המדינה מעצמם דיכולין להתיר בפני ת"ח, ועי' בש"ך סימן רי"ד סק"ז שזהו החילוק בין מנהג חשוב למנהג גרוע, והנה כיון דמיירי שם אם להתיר בפני ת"ח א"כ ע"כ גם ת"ח נוהגין כן ואעפי"כ מחלקין אם נתייסד עפ"י ת"ח '''או''' נהגו בני המדינה מעצמם כן, וצ"ל מ"מ'כ דלפעמים ע"י שבני המדינה נהגו מעצמם כן נמשכין אחריהם גם ת"ח במנהגם, ווה אינו מספיק לעשותו מנהג חשוב אם לא נתייסד מעיקרא עפ"י ת"ת. ובשתיית סקא י וע שכתבו שהדרך הוא שהכל שי תין אותו כשהוא חם וא"א לשתות השיעור בכדי שתיית רביעית, וכתב הכה"ג טעמים ליישב המנהג שמברכין ברכה אחרונה וכן כתבו כמה פוסקים אבל הרבה חולקין, והננהר"ם ב"ח בכפות תמרים יומא דף פ' האריך ג"כ לחלוק טל כל הטעמים שכתב בכה"ג ואח"כ כתב גם מ"ש דהמנהג הפשוט לברך על הקאווע ברכה אחרונה לזה אני אומר דאינו מנהג פשוע דכמה גדולים יש דאינם מברכין ואפילו תימא דהדבר ספק הרי הסכימו כל הפוסקים דספק ברכות להקל ומסיק אחו'כ דאסור לברך משום ספק ברכה לבטלה יעיי"ש. יהאחרונים כתבו בשתיית הקאווע שהמנהג הוא שלא לברך אם א"א לשתות השיעור ביחד, וזה לכאורה סתירה במנהגא שבכמה דורות הקודמים כ' שהמנהג הוא לברך, וצ"ל דמנהג כזה עשוי להשתנות בעתים ובמקומות. ונהירנא עוד מילדותי שראיתי בכמה מקומות בכל סעודה שמלבד המיני מתיקה שנתנו נתנו לכאו"א גפ עוגה הנילשת בבצים שכולה קמח שאין ספק בברכתה (ועכשיו יש חששות אחרות בעונות כאלו), גם אצל אבא מארי הגה"ק זלה"ה ראיתי בכל פעם שאכל כזית רק מעונה כזו ולא ידעתי אז הטעם, אך אחר שלמותי את ההלכה הבנתי שהטעם הוא בשביל שלעקיך הוא ספק ברכה אחרונה.  
ובשו"ת שמש צדקה סימן ב' הביא עוד ראיה גם מהך דינא דסימן רסעיף ט', שאינו מברך ברכת המזון אם אין בו כזית דגן בכדי אכילת פרס, וכתב המג"א הטעם דכיון דצריך שיאכל כזית בלא שהיה כדי אכילת פרס, והכא שמעורב על כרחך שוהה ביניהם. ואם נימא דמה שאי אפשר בענין אחר הוי דרך אכילתו בכך ואין מזיק השהיה, א"כ גם בזה כיון שעל כרחו שוהה, צריך לברך, דהוי דרך אכילתו בכך. אלא ודאי שאין נפקא מינה בזה.


ובודאי שגם החיי'א לא בקש טעם להמנהג כדי ללמוד ממנו למעשה שהרי כתב ביד"ש יזהר, והבאתי גם מהטו"ז שבכה"ג שהוא מעשים בכל יום, וצזכות על המנהג ושא"צ למחות שכתב הרא"ש בתשובה כמובא אין ללמוד מהמנהג '''אף''' שכתב זה כעין לימוד כ"כ בהעושין כן, וע"ד בטור וב"י חו"מ סימן ס"ז שצווח ככרוכי' על המנהג שאין עושין פרוזבול שאין להשגיח על המנהג במקום שהוא נעבור על ד"ת, ואעפי"כ הניח להם אח"כ מנהגם יען שמצא להם איזה טענה אף שלא נראה בעיניו כלל ולא רצה לדון כן, מ"מ יען שיש להם איזה טענה לא אמר להם עוד יעיי"ש בב"י, וכמה ענינים כאלו מצינו בפוסקים, אבל כבר כתבתי שיותר טוב ליישב מנהג העולם שנמשכין אחר המג"א והפרמעמודי ההוראה דלא כהחיי"א והמ"ב שדחו לגמרי את דברי המג"א, כי אף שיש הרבה חולקין שמסתבר טעמייהו מ"מ אין דעתינו מכרעת כ"כ להגיד דבר ברור נגד המג"א והפרמ"ג, ואמרו חכז"ל (שבת דף קמ"ה ע"ב) אמור לחכמה אחותי את אם ברור לך כאחותך תאמר ואם לאו אל תאמר, וזה מועיל שלא לומר ולמחות באחרים העושין כן אבל לעצמו צריך ליזהר שלא לברך על המחיה טל כזית לעקיך מחמת ספק העלום שיש בזה כמו שהארכתי למעלה, אלא זלבקש איזה דרך או לברך בהרהור וכדומה כמ"ש הפוסקים בכל ספק ברכה, גם בסדר ברכת הנהנין שבסידור התניא חישב זה לספק ברכה כנ(בואר להמעיין בדבריו.  
ומעתה לפי זה שפיר ידבמה שאמר אם אין בו כשיעור הזה, אשמעינן רבותא דאם אין בתערובות השיעור אינו מברך ברכת המזון, אף אם אכל הרבה עד שאכל כזית דגן, כיון דבעל כרחו הוא שוהה יותר מכדי אכילת פרס, אינו מצטרף, כמו שכתב המג"א. ולא קשה מידי קושיית הפרמדזה היה יכול לאשמעינן כשיש כזית בכדי אכילת פרס ושוהה יותר, דאדרבה זה אינו רבותא כל כך, דכיון שיש בו שיעורא בכדי אכילת פרס ויכול לאכלו, הוי כן דרך אכילתו ובודאי דאינו מצטרף אם שוהה יותר. אבל כשאין בו זה השיעור, דבעל כרחו הוא שוהה, הוי כן דרך אכילתו, והיה מקום לומר דכשאכל כזית דגן אף שנשתהה יותר מכדי אכילת פרס מחמת ההכרח, מצטרף שפיר, כאשר באמת כן הוא דעת הרבה פוסקים גדולים ועצומים בשתיית הקאווע, ואשמעינן בזה רבותא גדולה שאינו מועיל אם בעל כרחו הוא שוהה, כמו שביאר המג"א.


ומתורץ בזה היטב לשון ה"ר יונה והשו"ע, שסמכו על מה שכתב ברישא שצריך שיאכל כזית דגן בכדי אכילת פרס ובסיפא אשמעינן רבותא אחרת, כמבואר לעיל.


ומעתה צריך לבאר בספק כזה אם יש מקום לסמוך על בנ"ר, וכ"ת החליט דקייאין בנ"ר פוטר מעין ג' אבל באמת לאו כללא הוא כמו שאבאר, והנה מקור דבר זה הוא ברא"ש מס' ברכות פרק כ"מ (סימן ט') בכוסס חטה שכתב שאין לאכלו אלא בתוך הסעודה מחמת שהוא ספק בברכה אחרונה שאם הי' מסופק בברכה ראשונה יכול לברך שנ"ב דתנן על כולם אם אמר שנ"ב יצא אבל ברכה אחרונה אין לו לברך אלא ברכה שנתקנה, והובא זה גם בטור סימן ר" וכתב שם בכה"ג בהגה"ט שהכונה הוא דיש ליזהר לכתחלה שלא לאכלו אלא בתוך הסעודה אבל אם סבלן שלא בתוך הסעודה יברך אחריהם בנ"ר, ומטעם זה הוסיף עוד בכה"ג סימן ר"י בהגכ"ט דבכ"מ שאכנ דבר שמסופק בברכה אחרונה אם צריך מעין ג' או בנ"ר יברך בנ"ר דשייכא אכל מילי יעיי"ש. ובשו"ת גו"ר כלל א' סימן ט"ו כתב דלדעת הרא"ש שאין לברך בנ"ר על מעין ג' נראה דאף דיעבד לא יברך דהוי ספק ברכה לבטלה ושב ואל תעשה עדיף, '''אך''' אעפי"כ מסיק אח"כ להלכה דבדיעבד יברך בנ"ר בספק מעין ג' יען שנראה לו מדברי הרי"ף דבנ"ד פוטרת מעין ג' וכדאי הוא הרי"ף לסמוך עליו בשעת הדחק, וסיים שהלכה בזה כהכה"ג '''אך''' לא מטעמי'.  
והנה אף שיש מהאחרונים זשהבינו מלשון השו"ע שדעתו דסגי אם יש בתערובות כזית בכדי אכילת פרס, אבל המג"א על כרחך לא הבין כן בדעת השו"ע, שהרי כתב הטעם בשביל שעל כרחו שוהה יותר באכילת הכזית דגן כיון שמעורב, אם כן על כרחך סובר דלא סגי באכילת כזית מן התערובות.


וגדולה מזו כתב הלבוש סוף סימן ר"ח יכלול על הספק שום תוספות בברכה אעפ"י שאינו מוסיף שם ומלכות כגון אם ואינו ודע אם הוא מז' המינים לא ישתה בו על העץ וטוב יותר לברך בנ"ר, ונראה הלבוש דאף אם יש לו עצה לכלול ברכת על בהא דלא דמעין ג' אכל פרי יין ויכלול מזה דעת העץ בלא שם ומלכות מ"מ טוב יותר לברך בנבשם ומלכות על הספק דהוי ברכה כוללת ופוטר מעין ג', אמנם הטו"ז ומג"א חלקו על הלבוש וסברו דבדיעבד מותר לכלול על הספק כיון שהוא בלא שם ומלכות ואין בו אשש ברכה לבטלה ואינו אלא זהירות לכתחלה ובנאין לברך על הספק כיון שיש בו חשש ברכה לבטלה יעיי"ש ודו"ק.
וכן מוכרח בדברי המג"א סימן ר"י <small>(ס"ק א)</small>, שכתב דגם לענין ברכה אם שהה בכדי אכילת פרס באכילתו לא מקרי אכילה, והביא ראיה מסימן ר"ח סעיף ט'. ואם נימא דדעת השו"ע הוא להצריך שיהיה בתערובות כזית דגן בכדי אכילת פרס, ואז סגי אם אוכל כזית מהתערובות, א"כ אין הטעם כלל בשביל ששוהה באכילתו בכדי אכילת פרס, ואין משם ראיה כלל לדינו של המג"א שבסימן ר"י. וכן הוא גם בבית אפרים שאין ראיה משם לדינו של המג"א, אלא אם נימא דצריך שיאכל כל הכזית דגן בכדי אכילת פרס. וכן כתב בביאור הגר"א <small>(סי' רח ס"ט ד"ה כדי שיאכל)</small> על הא שכתב בשו"ע כדי שיאכל, ר"ל ודוקא שיאכל ג"כ בכדי אכילת פרס.


'''ובמג"א''' סימן ר"ב ס"ק כ"י במי שריית צמוקים ותאנים שיש ספק מחמת פלוגתת הרשב"א והרא"ש אם לברך אחריו בנ"ר או מעין ג' הביא שם מ"ש הבה"ג לברך בנ"ר על הספק וסיים בצ"ע, וכתב שם המחה"ש דלכן סיים בצ"ע יען שהוא ספק ברכה לבעלה, ובלבושי שרד כתב הטעם שסיים בצ"ע דשמא ברכת מעין ג' הוי דאורייתא והוי ספק דאורייתא, וזה חידוש למה הוצרך לומר טעם נגד מ"ש בשו"ע סוף סימן ר"ט דברכת מעין ג' הוא דרבנן כיון שהמגבעצמו כתב בסוף סימן ר"ח שאין לברך כלל על הספק מחמת חשש ברכה לבטלה, והפרמ"ג שם בתחלה רצה לומר ג"כ הטעם '''רי"צ''' מעין ג' הוי דאורייתא וספק תורה לחומרא, אח"כ כתב דבמגסימן ר"ח משמע דלא יברך כלל על הספק. עכ"פ חזינן מזה שאין המגחולק בהחלט על הכה"ג במה שפסק לברך בנ"ר בספק מעין ג' כי סיים ,בצ, ונמצא שמסתפק בדבר.
ולדינא גם הבית אפרים, אף שהבין מדעת השו"ע דאין צריך שיאכל כל הכזית דגן בכדי אכילת פרס, מ"מ פסק לדינא להחמיר, כי אי אפשר לומר דסגי שיאכל כזית מן התערובות אלא לדעת ה"ר חיים והרא"ש, אבל לדעת הראב"ד והרמב"ם <small>(הל' מאכלות אסורות פט"ו ה"ב־ ג)</small> והרשבלא אמרינן דנהפך כולו אף אם יש בו כזית בכדי אכילת פרס, אלא צריך שיאכל פרס שלם. והפרי חדש סימן תמ"ב <small>(אות א ד"ה והראב"ד)</small> כתב שהיא השיטה המחוורת מכולם, והכי נקטינן. והביא עוד הרבה פוסקים שפסקו כן, וצריך ליזהר כדבריהם. גם הפרי מגדים בפתיחה כוללת להלכות פסח חלק שני פרק א' <small>(אות טז)</small> כתב דקיי"ל כהראב"ד והרשב, יעיי"ש. ובפרט שהמג"א והגרשניהם הבינו כן גם בדעת השו"ע.


'''והא"ר''' בסוף סימן ר"ח ס"ק כ"ז חולק על הלבוש ועל הכה"ג שכתבו לברך בנ'ר מספק והקשה כמה קושיות ולבסוף כתב ליישב דברי הלבוש דמ"ש וטוב יותר לברך בנ"ר ר"ל שיאכל דבר שברכתו בנ"ר אבל כשאין לו לאכול אותו דבר לא כתב הלבוש שיברך בנ"ר. והנה פשטות דברי הלבוש נראה כמו שהבין המג"א מדבריו שיברך בנ"ר על הספק כי לא הזכיר כלל מאכילה עוד מאותו המין, אבל עכ"פ ממה דמסיק הא"ר שיאכל דבר שברכתו בנ"ר, מזה נראה שהיכא שאין חשש ברכה לבטלה שפיר אפשר לכוין בברכת בנ"ר לפטור ספק ברכת מעין ג', ולכן בחר יותר לאכול דבר שברכתו בנ"ר, ואף שבתחילה בין הקושיות כתב ג"כ מאי חזית דברכת בנ"ר עדיף טפי מברכת מעין ג', מ"מ נראה דעיקר קושייתו הוא מחמת חשש ברכה לבטלה ולכן צירף גם זה לסניף שאין עדיפות לבנ"ר, כמ"ש הב"ח בחו"מ סימן פ"ד סק"ז על תשובת הרא"ש שם שכיון שיש לו יסוד לדבריו הוסיף עוד בטעמא שבמקו"א אינו סובר כן להלכה, שכן דרך התשובות לצרף טעמים רבים אע"ג דלאו כלהו כהלכתא נינהו, והביא כן מתשובת הרא"ש בכמה מקומות, וכמו כן נראה דעת הא"ר בזה שהיכא שאין חשש ברכה לבטלה לא אמר כן, וכן נראה מדברי הא"ר בריש סימן ר"ח סק"ה בכוסס חטה שהביא מ"ש הכה"ג שאם אכלו שלא בתוך הסעודה שיברך בנ"ר, וכתב עליו ואף ובסוף סימן זה אכתוב שאין דבריו נראין מ"מ בזה נראה לקבוע הלכה כמותו כיון דלהרבה פוסקים אין ספק כלל דמברך בנ"ר, ונראה מזה דבמקום שיש הרבה פוסקים לברך בנ"ר אף שיש לחוש לדעת האומר שלא לברך צירף דעת הכה"ג לקבוע הלכה כמותו. {{יישור מרכזי|יא}}והנה במ"ש הכה"ג שאם אכל חצי כזית מז' המינים וחצי כזית אחר מצטרפין לשיעורא לברך עליו בנ"ר, דין זה הביאו להלכה גם המג"א ריש סימן ר"י והא"ר סוף סימן ר"י, והוסיפו עוד דאפילו פת ודבר אחר מצטרפין לשיעורא לברך בנ"ר, וכל הפוסקים אחריהם מביאים זה לפסק הלכה ולא נמצא שום חולק בדבר, ועיין במחה"ש ריש סימן ר"י שהביא טעם הדבר כיון שמצד הדין גם על ז' המינים הוגברך בנ'ר אלא בשביל חשיבותו קבעו לו ברכה מיוחדת, וכיון דאין בו כשיעור וא"א לברך ברכה המיוחדת עכ"פ צא גרע משאר אוכלין שאינם מז' המינים ומצטרף לברך אחריו בנ'ר, וגם יש דיעות בפוסקים דאפילו אכל חלי שיעור מז' המינים בלבד מברך על אותו חצי זית בנ"ר, ונהי דלא קיי"ל הכי מ"מ כה"ג דאיכא שיעור בצירוף בודאי נ(ברך בנ"ר לכו"ע עכ"ל יעיי"ש, ועכ"פ מוכרח מזה דברכת בנ"ר כולל גם כן ה' המינים, דאל"ה לא היה אפשרות לצרף ה' המינים לשיעורא לברך אחריו בנ"ר כזן דקיי"ל דאין מברכין על פחות מכשיעור, וע"כ צ"ל כמו שכתבתי דמ"ש שם הא"ר בין הקושיות '''מאי''' חזית דבנ"ר עדיף מברכת מעין ג' אינו סובר כן להלכה כיון שהוא בעצמו פסק בסימן ר"י דה' המינים מצטרפין לברכת בנ"ר אף שבודאי אין המין האחר מצטרף לברך אחריו ברכת מעין ג', ולא כתבו שאין ברכת בנ"ר פוטר ברכת מעין ג' אלא היכא שיש חשש ברכה לבטלה ובכאן לא חשו לחשש ברכה לבטלה כיון שיש דיעות שמברכין גם על פחות מכשיעור אף דלא קיי"ל הבי מ"מ חזי לאיצטרופי לפוטרו בברכת בנ"ר.
מה שכתב שבבית אפרים המובא בשערי תשובה אות י"ב מבואר שצריך לברך אחריו מעין שלש, אף אם אין בו כדי שיאכל כזית דגן בכדי אכילת פרס, שם לא מיירי אלא מפת שמברך עליו המוציא, כמבואר בכל דבריו, ובזה מבואר גם בשו"ע לברך אחריו מעין שלש, וכן כתבו כל הפוסקים, זולת הגר"א ז"ל שכתב גם בזה לברך בורא נפשות רבות. אבל מפת הבאה בכיסנין שמברך עליו בורא מיני מזונות כדין בשלו, מזה לא מיירי כלל הבית אפרים והשערי תשובה.


'''גם''' ממ"ש המהר"ם באנעט בביאור מרדכי שהבאתי למעלה מ"ש לתרץ דברי השו"ע בסימן רסעיף ט' באם לא אכל מהתערובות מה' המינים כזית בכא"פ שמברך בתחילה המוציא ולבסוף מעין ג' ואם בשלג מברך בתחלה במ"מ ולבסוף בנ, כיון דבפת שמברך המוציא הוי ברהמ"ז דאורייתא וספק דאורייתא לחומרא לכן יברך עכ"פ מעין ג' דיש דיעות שיוצאין בו מה"ת למ"ד חילוק ברכות אינו מה"ת, אבל היכא שמברך במ"מ הוי ברכה שלאחריו מעין ג' דרבנן וספק דרבנן להאןצ לכן לא יברך אלא בנ"ר, ומבואר בזה שסובר דבנ"ר מברכין על מה שהוא ספק מעין ג'.
ומה שכתב שמה שהביא הבאר היטב ס"ק ג' ממהר"א יצחקי <small>(שו"ת זרע אברהם או"ח סי' א)</small> לברך בורא נפשות רבות אם לא אכל כזית דגן בכדי אכילת פרס, זה מיירי כשהוא לדבק, תמה אני האיך עלה על דעתו לומר כן, הלא בהדיא מפורש שם שמכשירו ומתקנו לאכילה ואין דינו כמו לדבק. ואלו היה רק לדבק, לא היה מועיל אף אם יש בו יותר מכזית בכדי אכילת פרס. והב"ח <small>(ד"ה ומ"ש ואפילו)</small> כתב שאם הוא לדבק אף אם רובו מחמשת המינים אינו מברך עליו בורא מיני מזונות. והטו"ז בסימן ר"ח ס"ק ד' מצדד בלעקיך שרובו קמח שסובר שהוא לדבק, אלא מצדד בשביל שהוא הרוב. והאליה רבה <small>(ס"ק ב)</small> ושאר פוסקים חולקין עליו שלעקיך אינו לדבק, ומה שהוא לדבק אינו מועיל אף אם הוא רוב, ומכל שכן כשהוא מיעוט אלא שהוא יותר מכזית בכדי אכילת פרס, כל שהוא לדבק אינו כלום לכל הדיעות.


'''גפ''' הפרמ"ג כתב כן, ולכאורה הוא חידוש שלא העיר ממ"ש המגשאין לברך בנ"ר טל הספק, אך יש לחנק דהמג"א והא"ר סובבים על דברי הלבוש וכה"ג דמיירי באכל מאכל שיש בו ספק אם צריך לברך אחריו מעין ג' או בנ"ר דנמצא שהוא ספק שמא לא אכל כלל ממה שצריך בנ"ר והוי ספק ברכה לבטלה, אבל בנ"ד שאכל כזית מהתערובות שיש בו מה' המינים והרוב הוא ממינים אחרים א"כ בודאי אכל גס ממינים שצריכין בנ"ר, אלא שאם מברך על ה' המינים נפטרו המינים האחרים מטעם עיקר פוער את הטפל, אבל כשהוא ספק ברכה ואלו לברך על ה' המינים מחמת ספק שוב נשארו המינים האחרים בלא ברכה, כי לא אמרו שהטפל לפי מן הברכה אלא כשמברך על העיקר פטרו אבל לא כשאינו מברך על העי◗◖ והוי עליו עכ"פ חיוב ברכת בנ"ר על הטפל, ואף אם אין בו כשיעור כבר פסקו גס המג"א והא"ר שמצטרפין ה' המינים להשלים השיעור כיון שיש דעות שבנ"ד אין צריך שיעור עכ"פ חזי לאיצטרופי להשלים השיעור לבנ"ר כמו שהבאתי מהכה"ג והמחה"ש, ואלא דמי כלל להיכא שאכל מין א' דהוי הספק שמא לא אכל כלל ממה שצריך בנ"ר, ויכול להיות שהמהרמ"ב והפרמ"ג סברי דבכה"ג אפשר גם המג"א והא"ר מודי להלבוש והכה"ג שמברך בנ"ר על הספק.
אבל הדבר ברור שהמהריצחקי שכתב לברך מעין שלש כשאכל כזית בכדי אכילת פרס, הוא בשביל שסובר שם שמתקנו לאכילה ואין בו דין לדבק. ומה שכתב לברך בורא נפשות רבות כשלא אכל בכדי אכילת פרס, הוא בשביל שסובר כדעת רוב הפוסקים שחולקים על המגואינם מחלקים בין תערובות קמח לשאר מינים, וגם בסעיף ב' מיירי בדאית ביה כזית בכדי אכילת פרס, כאשר הבאתי למעלה. גם ממה שכתב שאם אכל שיעור שהיה בו כזית דגן בכדי אכילת פרס, מבואר שסובר ג"כ שצריך שיאכל זה השיעור, ולא סגי בכזית מן התערובות.


'''ובעובדא''' דידן לא על זה בלבד סמכתי, וג י פא דעובדא הכי הוה, שדרכי להיות נזהר שלא לאכול מהלעקיך אלא מעט באופן שהוא ברור שאין בו כזית, ובביתי כשאני רוצה לאכול כזית מפת הבאה בכיסנין לברך על המחיה נותנין לי ממין אחר שהוא כנו קמח עם מי פירות שלא אצטרך לאכול הרבה ממיני מתיקע, ואך הפעם שהייתי טרוד בשיחה עם כ"ת נ"י שכחתי ואכלתי מעט יותר והי' לי ספק אם הי' כזית, עוד הי' לי ספק יען שלא אכלתי בפ"א אלא הי' הרבה הפסקות בשיחה לא ידעתי אם לא הי' כשהי' יותר מכא"פ, והי' ס"ס שלא לברך ספק לא הי' כזית וספק שהי' יותר מפא"כ, ולרווחא דמילתא חשבתי עוד שאף אלו הי' כזית מיפטר בבנ"ר שאני מברך על הדגים כי בסוגים היה ודאי כזית, וכאשר שאלני כ"ת נ"י מדוע איני מברך על המחיה השבתי לו בקצרה שלא הי' כזית ואת"ל הי' כזית אני סומך על הבנ"ר שאני מברך על הדגים, מובן שלא הי' אז הזמן גרמא לבאר באריכות.
'''<big>ה</big>'''


'''וכאשר''' כתב אלי שמתפלא עלי וביקש אותי לבאר ל י הדברים, לזה כתבתי לו הענין אף שקשה לפני מאד הכתיבה מחמת הטורדות העצומות שעלי עד אין לשער, עכ"ז מלאתי רצונו, ולפענ"ד במה שכתבתי פה נתבארו הדברים היטב.
ובחיי אדם כלל נ' אות כ"א כתב אע"פ שבכל דבר שיש בו מחמשת המינים מברכין בורא מיני מזונות, אבל על המחיה היה ראוי להחמיר אלא אם כן יש באותו מאכל כל כך שיאכל כזית קמח בכדי אכילת פרס, והעולם לא נהגו לדקדק בכך, ויש להם על מי לסמוך.


'''נמצא''' מכ"ז לדינא דבדיעבד אם אכל שלא בתוך ההעודה דבר שיש בו ספק אם צריך ברכת מעין ג' או בנ"ר, דעת הכה"ג והגו"ר והלבוש לברך בנ"ר שהוא ברכה כוללת אף למה שצריך מעין ג' למשהוא דרבנן, והמגוהא"ר דעתם שלא לברך כלל מחשש ברכה לבטלה, ובספר כף החיים סימן ר"ב ס"ק ע"ט הכריע כדעת הכהוהגו"ר שאין חשש ברכה לבטלה בברכת בנ"ר כיון שהוא ברכה כוללת, ובאכל כזית מתערובות שיש בו ספק כגון לעקיך וכדומה אפשר שגם המג"א והא"ר מודי להרה"ג וסייעתו דמברך בנ"ר, וכן נראה דעת המהרמ"ב והפרמ"ג, וכ"ז הוא כשלא אכל מין אחר שיש בו ודאי חיוב לבנ"ר, אבל אם אכל מין אחר שצריך לברך בנ"ר גם בלא 'ה כו"ע מודי דמיפטר בהבו, כי המג"א והא"ר כתבו הטעם שלא לברך בנ"ר מחשש ברכה לבעלה ובזה אין חשש ברכה לנטלה, וכמו שמסיק גם הא"ר בדעת הלבוש שמוטב לאכול דבר שברכתו בנ"ר מלכלול ברכת מעין ג' על הספק אף שאינו מוסיף שום הזכרת שם ומלכות, ומבש"כ שלא לברך טל המחי' בשם ומלכות על הספק היכא שאכל כזית דגים שצריך לברך בנ"ר בלא"ה ומיפטר בהכי וז"ב.  
וכתב שם בנשמת אדם אות ו', ותוכן דבריו שדחה דברי המג"א שמחלק בין תערובות קמח לשאר דברים, והסתירה מסעיף ב' לסעיף ט' כתב, שבסעיף ב' הוא לשון הרא"ש <small>(ברכות פ"ו סי' ז)</small> שסובר טעם כעיקר דאורייתא אף ללקות עליו, ובסעיף ט' הוא מדברי היונה, וי"ל שסובר כהראבוהרשבדטעם כעיקר אעדאסור מדאורייתא, אין לוקין עליו אלא כשהיה כזית בכדי אכילת פרס ואכל כל הפרס, כדי שיאכל כזית מן האיסור, דלא נהפך היתר לאיסור, לכן גם לענין ברכה הוא כן. ומה שנוהגין העולם לברך על המחיה על צוקער לעקיך, אף שאין בו רק כזית ואין בו קמח אלא חצי זית, צריך לומר דתפסו לעיקר כשיטת הרא"ש, וירא שמים ראוי שיראה שיאכל בודאי כזית קמח, אלו תוכן דבריו, יעיי"ש שהאריך.


והנני ידידו דושתבאהובלונ
והנה מבואר דעתו בזה שלפי דברי השו"ע שבסעיף ט' אין לברך על המחיה על כזית לעקיך אם הקמח הוא חציו, עד שיאכל כל כך שידע בודאי שאכל כזית קמח בכדי אכילת פרס, כדעת הראב"ד והרשב"א, ובסעיף ב' הוא דעת הרא"ש לברך על המחיה אף אם לא אכל כזית בכדי אכילת פרס, ובזה מיישב מנהג העולם שסומכין על הרא"ש כמובא בסעיף ב'.
 
ואני תמה האיך אפשר להעלות על הדעת לעשות סתירה בשו"ע בסימן אחד. גם האיך מיושב בזה מנהג העולם כיון שבשו"ע סעיף ט' לא פסק כן, אף שיש סתירה מסעיף ב', מ"מ האחרון עיקר, ובכל מקום שמוצאין איזה סתירה חוקרין הפוסקים לידע איזה מהם נכתב באחרונה, דזה כלל גדול הלכה כמשנה אחרונה, וזה ודאי שבסימן אחד לא כתב סעיף ט' טרם שכתב סעיף ב', וא"כ דעת השו"ע הוא כמו שכתב בסעיף ט' שהוא האחרון, ונמצא דמנהג העולם הוא היפך השו"ע. גם בלאו הכי כבר הבאתי מכמה פוסקים דקיי"ל כהראב"ד והרשב"א, גם כתבתי דלענין ברכה אפשר דגם הר"ת והרא"ש מודי דצריך שיאכל כזית בכדי אכילת פרס. וליישב מנהג העולם יותר טוב לומר שסומכין על המג"א שסובר בדעת השו"ע לחלק בין תערובות קמח לשאר מינים, ואף שרבים חולקים עליו ומסתבר טעמייהו ודברי המג"א אינם מובנים כל כך, עם כל זה המג"א הוא עמוד ההוראה ונתקבלו הוראותיו בכל העולם ונמשכין אחריו, ועכ"פ יותר טוב לומר כן, מלעשות סתירה בדברי השו"ע ולומר שעושין העולם נגד השו"ע.
 
'''<big>ו</big>'''
 
ובמשנה ברורה <small>(ס"ק מח)</small> פסק ג"כ שאין לברך על המחיה אלא אם אכל כזית בכדי אכילת פרס מהקמח עצמו, ולא סגי במה שאכל כזית מהתערובות. ובביאור הלכה שם <small>(ד"ה בקדרה)</small> הביא דברי הנשמת אדם במה שדחה דברי המג"א, אבל במה שכתב אח"כ הנשמת אדם ליישב מנהג העולם השמיט דבריו ולא הזכירם כלל, אלא חתר למצוא דרך אחרת ליישב מנהג העולם, וכפי הנראה לא נראו לו דברי הנשמת אדם בזה, כאשר באמת הם תמוהים כמו שכתבתי.
 
אבל מה שכתב הוא ז"ל <small>(במשנה ברורה)</small> ליישב מנהג העולם, הוא יותר תמיה. שכתב בזה, ואולי שטעמם מפני שהתבלין בא להכשיר את האוכל, מצטרף עם האוכל גופא לשיעור, וכדאיתא כעין זה במג"א סימן ר"י <small>(ס"ק א)</small>. והנה מה שהביא מסימן ר"י אין לו דמיון כלל לנידון דידן, דהתם מיירי המג"א בהך דכל האוכלין מצטרפין וכל המשקין מצטרפין, והאוכל והשותה אינו מצטרף, ועל זה הביא מה שמבואר בגמרא יומא <small>(פ:)</small> ציר שעל גבי ירק מצטרף, ולא אמרינן משקה הוא, דכל אכשורי אוכלא אוכלא הוא, והביא גם רש"י בחולין <small>(קכ.)</small> שכתב בציר שעל גבי הירק, דאע"ג דתנן האוכל והשותה אין מצטרפין, הני מילי אכל ושתה, דקים להו לרבנן דלא מיתבא דעתיה בהכי, אבל ציר שעל גבי ירק קים להו לרבנן דמיתבא דעתיה. וכן בתוספות ישנים יומא דף פ' ע"ב <small>(ד"ה קמ"ל)</small> ובתוספות זבחים דף ק"ט ע"א <small>(ד"ה עולה)</small> דהטעם הוא דהוי דרך אכילה. א"כ לא אמרינן זה אלא התם שאין החסרון בשביל שאינו מינו, אלא בשביל שהוא משקה, לכן אמר דאם מכשירו ונאכל עמו, דרך אכילה הוי כאוכל ומייתבא דעתיה. אבל הכא שאינו מצטרף בשביל שאינו מינו, לא מצינו בשום מקום שעל ידי שמכשירו הוא כמינו.
 
ובאמת גם שם בסימן ר"י בהך דינא דציר שעל גבי הירק פליג החיי אדם <small>(שם סי"ז)</small>, והקשה עליו מדברי התוספות ישנים ביומא דף פ' ע"ב, שכתב בהדיא שאין זה אלא ביום הכיפורים דתליא ביתובי דעתיה, לא במקום אחר. גם בשדי חמד מערכת ברכות <small>(סי' א אות ז)</small> כתב בזה שיש חולקין על המג"א והוי ספק ברכה, ולא יברך. ובסידור התניא בסדר ברכת הנהנין פרק ח' <small>(ס"ז)</small> שהביא שם הך דינא שבמג"א דהאוכל ושותה אין מצטרפין, לא הביא כלל מה שכתב אח"כ בציר שעל גבי הירק, משמע דלא ס"ל כלל.
 
ולתרץ דברי המג"א ממה שהקשה עליו הנשמת אדם מדברי התוספות ישנים שמבואר בהדיא שאין זה אלא ביום הכיפורים, המשנה ברורה <small>(שעה"צ סי' רי אות ח)</small> כתב שמדברי הרמב"ם פרק ב' מהלכות שביתת עשור <small>(ה"ז)</small> משמע דדין הציר לאו דוקא לענין יום הכפורים. ולפענ"ד אין שום משמעות ברמב"ם, כי ממה שכתב סתם ולא פירש שהוא לענין יום הכיפורים, אין ראיה, דכיון שכל אותה ההלכה מדבר בהלכות יום הכיפורים, כאשר התחיל בתחלת הפרק, ממילא ידעינן דבכל הלכותיו שם קאי על יום הכיפורים, וכמה דינים כותב שם בסתמא וידעינן שהוא ביום הכיפורים.
 
וקצת יש ליישב, דהמג"א בסימן ר"י הביא ראיה ממה שכתוב בסימן קנ"ח סעיף ה', ושם בסימן קנ"ח <small>(ס"ק י)</small> כתב המג"א בפירוש דדוקא ציר היוצא מעצמו של הירק יש לו דין אוכל שלא יהיה לו דין טיבולו במשקה, אבל אם מטבל הירק בהציר, יש לו דין משקה. והביא שם כן מרשב"א <small>(תורת הבית בית ו ש"א)</small> ורש"ל <small>(יש"ש חולין פ"ח סוס"י יח)</small> ועוד פוסקים, וזה כלשון ראשון שברש"י ז"ל מסכת חולין דף ק"כ <small>(ע"א ד"ה ציר)</small> שהובא במג"א סימן ר"י. א"כ מדמדמה הך דינא דסימן ר"י למה שכתוב בסימן קנ"ח, משמע דסובר גם בזה כלשון ראשון שברש"י ז"ל דמיירי בציר היוצא מעצמו, והתוספות ישנים הביא ראיה שאין דין זה אלא ביום הכיפורים ממה דמבואר בפסחים דף קט"ו <small>(ע"א)</small> דהוי משקה לענין טיבולו במשקה, והתם בפסחים מיירי שמטבל בהמשקה. וצריך לומר דהתוספות ישנים סובר כלשון שני שברש"י, דגם הכא מיירי שמטבל בהמשקה. א"כ להסוברים כלשון ראשון שברש"י דהכא מיירי בציר היוצא מאליו, אין ראיה כלל מפסחים לחלק בין יום הכיפורים לשאר דברים, ולא קשיא קושיית התוספות ישנים.
 
אך ממה שהביא המג"א הדין שבתוספות זבחים בשרה פת ביין, אינו נראה שיסבור כלשון ראשון שברש"י ז"ל. ואולי בשרה פת ביין נבלע בו היין היטב, ועדיף ממטבל ירק במשקה, וזה דוחק. וצ"ע להבין דברי המג"א מה שהביא על זה מסימן קנ"ח.
 
'''<big>ז</big>'''
 
ולתרץ הקושיא מתוספות ישנים שהקשה בחיי אדם, אפשר עוד, כי גם בעיקר הדין שהביא המג"א שם דהאוכל והשותה אין מצטרפין, הקשה הפרמ"ג <small>(א"א שם)</small> שאין ראיה מיום הכיפורים דתליא ביתובי דעתיה, משא"כ ברכה, נהנה מיקרי, דהא בשאר איסורין אין כל אוכלין מצטרפין, ורמז לעיין בחמד משה. ובחמד משה <small>(ס"ק א)</small> הקשה ממה שנסתפקו התוספות <small>(יומא עט. ד"ה ולא; סוכה כו: ד"ה ולא)</small> בשיעור שתיה, שמא אינו דומה ליום הכיפורים ששיעורו ברביעית דתליא ביתובי דעתיה, וכן בשיעור אכילה לא דמי ליום הכיפורים שזה בכזית וזה בככותבת.
 
ובתשובת גינת ורדים בגן המלך סימן כ"א הביא השאלה באוכל ושותה אם יצטרפו, אם לדמותו ליום הכיפורים או לאו, ופשיט ליה מהא דבעי תלמודא שם ביומא דף פ"א <small>(ע"א)</small> למיפשטה דבמחלוקת שנויה, דרבי יהושע וחכמים דפליגי בטומאה אם מצטרפין, ודחי תלמודא אפילו תימא רבנן דאמרי התם דמצטרפי, הכא לא מצטרפי דליכא יתובי דעתיה. ונראה לו דלא אמרו כן בתלמוד אלא דרך דחיה בעלמא, ולעולם קושטא דמילתא הוי, דמשנתינו זאת דגבי יום הכיפורים אתיא כרבי יהושע דהלכתא כותיה, ובר מן דין הלכה כרבי יהושע <small>(הל' טומאת אוכלין פ"ד הי"א)</small>. גם הביא ראיה מהתוספות זבחים דף ק"ט <small>(שם)</small> דמוקי למתניתין דמעילה <small>(טו:)</small> דמצטרפין, בששרה פתו ביין, דהוי דרך אכילה ולא הוי שתיה, ולא בעי התוספות לאוקמיה כגון ששתה חצי רביעית ואכל חצי זית, משמע דאין מצטרפין זה עם זה אלא בששרה פתו בלבד, יעיי"ש.
 
ולא הבנתי מה שכתב תחלה דמה דאמרו בגמרא אפילו תימא רבנן, אינו אלא דרך דחיה, דכיון שהוא פלוגתא בגמרא רב חסדא ורב נחמן, וגם ריש לקיש ורבי יוחנן, דלרב חסדא וריש לקיש במחלוקת שנויה, דאין לחלק בין יום הכיפורים לטומאה, ולרב נחמן ורבי יוחנן אתיא אפילו לרבנן, דיש לחלק בין טומאה ליום הכיפורים דצריכא יתובי דעתיה, ומנין לנו לומר דמה שאמר רב נחמן ורבי יוחנן אינו אלא דרך דחיה. ובפרט בפלוגתא דריש לקיש ורבי יוחנן, דקיי"ל הלכה כרבי יוחנן לגבי ריש לקיש <small>(ראה יבמות לו. ובתוס' שם ד"ה הלכתא)</small>, ומנא לן דכאן דברי ריש לקיש עיקר ודברי רבי יוחנן אינם אלא דחיה בעלמא.
 
גם מה שהביא ראיה מהתוספות דאוקמיה למתניתין דמעילה בששרה פתו ביין, אפשר שכתבו לאוקמיה כן שלא יקשה ממתניתין גם על רב חסדא וריש לקיש, ולהלכה אפשר סברי דמצטרפין גם בלאו הכי, אלא דנקטו הך גוונא דמתרצא מתניתין אליבא דכ"ע.
 
ומה שכתב ובר מן דין הלכה כרבי יהושע, לפענ"ד גם מזה לכאורה אין ראיה, דאף דהלכה כרבי יהושע דבטומאה אין מצטרפין, מ"מ לענין ברכה אפשר דאין למדין לא מיום הכיפורים ולא מטומאה, דיום הכיפורים תליא ביתובי דעתיה, ומטומאה אפשר בלאו הכי לא גמרינן מיניה, דכמה פעמים אמרו בש"ס <small>(עי' יבמות קג:)</small> איסור מטומאה לא ילפינן.
 
דבשלמא לרב חסדא וריש לקיש שסברי דאף דלא מצינו פלוגתא בזה ביום הכיפורים, מ"מ כיון שיש פלוגתא בזה בטומאה אמרינן ממילא דגם ביום הכיפורים פליגי, א"כ על כרחך סברי שאין לחלק בין יום הכיפורים לשאר מילי בשביל יתובי דעתיה, ולמדין יום הכיפורים אף מטומאה. וצריך לומר לדידהו דאף דאיסור מטומאה לא גמרינן, מ"מ יש לומר כמו שכתב רש"י ז"ל ביבמות דף ק"ג ע"ב גבי סנדל המוחלט דאיסור מטומאה לא גמרינן, ואח"כ אמר רבא חליצתה כשרה, ופירש רש"י ז"ל דלאו מילף הוא אלא גילוי מילתא בעלמא. ועיין עוד אבן העזר בית שמואל סוף סימן ו' ס"ק ל"ד שכתב דאע"ג דלא ילפינן איסור מטומאה, מ"מ בכה"ג דאיכא סברא ילפינן. וכבר טרחו הפוסקים הרבה ליישב סוגיות הש"ס שיש בזה כמה סתירות אם ילפינן איסור מטומאה <small>(עי' שדי חמד מערכת האל"ף כלל רט־ריג)</small>.
 
ויהיה איך שיהיה, לרב חסדא וריש לקיש דסברי שאין לחלק ביום הכיפורים משום יתובי דעתיה, ולמדין חד מחבריה אף מה שלא נשנה בו, משמע שפיר שיש ללמוד מזה אף לענין ברכה.
 
אבל לרב נחמן ורבי יוחנן שחידשו לחלק ביום הכיפורים משום יתובי דעתיה, ומה שאמרו בטומאה, לאו כללא הוא לכל מילי, אפשר שגם רבי יהושע מודה לסברא זו שאין ללמוד חד מחבריה, אלא הא כדאיתא והא כדאיתא. ולענין ברכה אי אפשר ללמוד גם משניהם, לא מיום הכיפורים ולא מטומאה, והלא דעת התוספות ביומא דף ע"ט ע"א ד"ה ולא, דגם בשתיה מברכין לאחריו על כזית, אפילו למ"ד דגם בקידוש צריך מלא לוגמיו, דטעמא הוי משום יתובי דעתיה כמו ביום הכיפורים, כמו שכתבו בתוספות יומא דף פ' ע"א ד"ה הכי, מ"מ לענין ברכה שאני, ולא מדמינן ברכה אף לקידוש, כל שכן דלא מדמינן ליה לטומאה.
 
ונראה סברת התוספות מה דלא ילפינן ברכה מיום הכיפורים כמו דילפינן קידוש מיום הכיפורים, בשביל שבברכה קיי"ל כרבי מאיר דבאכילה שיעורא בכזית, דיליף <small>(ברכות מט: ; יומא עט:)</small> מקרא דואכלת דסתם אכילה בכזית, ולא משמע ליה לחלק בשיעורא בין אכילה לשתיה, דבכל מקום שווין הם, דשתיה בכלל אכילה כמבואר ביומא דף ע"ו ע"א. אלא שאח"כ נסתפקו התוספות דכיון דסבר רבי מאיר ושבעת זו שתיה, שמא לא דמי שיעורא דשתיה לשיעורא דאכילה, וכן הוא בטור <small>(סי' קץ; סי' רי)</small> ושו"ע <small>(סי' קץ ס"ג)</small>. ועיין ב"ח סימן ק"ץ <small>(ד"ה ולענין)</small> שכתב דמה שנסתפקו בשתיה שמא שיעורו ברביעית, הוא ג"כ בשביל דשמא דמי ליום הכיפורים. אך לדעת הר"י אין לחלק בשיעורא בין אכילה לשתיה, כמבואר בתוספות ברכות מ"ט ע"ב ד"ה רבי מאיר, שכתבו ולענין שתיה אומר ר"י שיש להחמיר ולברך אפילו בפחות ממלא לוגמיו.
 
וכתב שם רעק"א בגליון הש"ס, וקשה לי האיך שייך להחמיר ולברך, הא בברכה ספיקו להקל, וסיים בצ"ע.
 
וחידוש הוא שנעלם ממנו שכבר קדמו בהערה זו הב"י והטו"ז באורח חיים סימן ק"ץ. וז"ל הב"י שם <small>(סוף הסימן)</small> אחר שהביא דברי הר"י שיש להחמיר ולברך אחריו, ואני אומר שזה הוא חומרא במקום שאמרו ספק ברכות להקל. והטו"ז כתב בסימן ק"ץ ס"ק ג' דלא קשה מידי, דאין כוונת הר"י שיש בזה ספק גמור, דאלו היה לו בזה ספק גמור ככל הספיקות, היה לו לומר אסור לברך, אלא ודאי אין בזה ספק ברכה מעיקר הדין, יעיי"ש שהאריך. ונראה הטעם שלא ראה זה לספק גמור, כמו שכתב שלדעתו אין לחלק בשיעורא בין שתיה לאכילה, והכריע כן להלכה.
 
ונראה שגם הב"י לא כיון בזה להקשות על הר"י, אלא שהביא הכרעתו כמו שכתב בלשונו ואני אומר, ור"ל דלפי מה שהביא שם מקודם דעת הרא"ש ומסקנת התוספות, שמשמע מדבריהם שהוא ספק גמור, ממילא דאין לברך, דלא כדעת הר"י שאינו מחשב זה לספק גמור.
 
ומעתה לפי זה נראה בהך דינא דהאוכל ושותה שכתבו המג"א והגינת ורדים דאין מצטרפין, שהוא ג"כ מהך טעמא, כיון דעכ"פ מידי ספיקא לא נפקא, שמא דמי ליום הכיפורים, שאין לנו ראיה מן הש"ס שיש לחלק בזה, שוב אסור לברך מספק.
 
וראיה ברורה שאף שכתב הגינת ורדים סתם בהחלט שאין מצטרפין, מ"מ אין כוונתו אלא מחמת ספק, שהרי כתב הטעם שאין מצטרפין בשביל שאין שיעורן שוה, שזה בכזית וזה ברביעית, כמו שהוא בגמרא שתלוי אם אין משונה בשיעורין, והלא הך גופא שאין שיעור השתיה כשיעורא דאכילה, אינו אלא מחמת ספק, כמבואר בתוספות ורא"ש וטור ושו"ע בשני מקומות בסימן ק"ץ ובסימן ר"י, ובודאי אי אפשר לומר דפליג על כל זה. ובגמרא שמדמה יום הכיפורים לטומאה שתלוי בשינוי השיעורין, שם מיירי ביום הכיפורים, שבודאי אינו דומה שיעור שתיה לשיעור אכילה, אבל לענין ברכה הוי ספיקא. ועל כרחך דמה שכתב הגינת ורדים בסתמא דלא מצטרפי לברכה, הוא בשביל שכן הדין דמספק אין לברך.
 
ובזה אפשר להבין ג"כ מה שכתב דמה שאמר אח"כ בתלמודא לחלק ביום הכיפורים משום יתובי דעתיה אינו אלא דחיה בעלמא, אף שאין לנו שום ראיה על זה דמילתיה דרבי יוחנן אינו אלא בדרך דחיה, מ"מ מידי ספיקא לא נפקא, שיש לומר דמה שאמרו אפילו תימא רבנן, כונתם שאפשר לומר דאף רבנן מודי ואין ראיה דבמחלוקת היא שנויה, אבל עכ"פ מידי ספיקא לא נפקא. וא"כ לא קשה מידי גם מה שהקשו החמד משה והפרמ"ג על המג"א במה שהעתיק כאן הך דהאוכל והשותה אין מצטרפין, דאף שיש לומר חילוק בין ברכה ליום הכיפורים, אבל בשביל הך ספיקא אסור לברך.
 
ומעתה לא קשה מידי גם מה שהקשו על המג"א במה שהביא לכאן הך דציר שעל גבי הירק מצטרפין מדברי התוספות ישנים, דהתוספות ישנים כתבו רק דמדחזינן בטיבולו במשקה שיש לו דין משקה, על כרחך דלא ילפינן בזה כל מילי מיום הכיפורים. אבל לענין ברכה שפיר דמצטרפין ציר שעל גבי הירק, דממה נפשך אם נימא דלא ילפינן ברכה מיום הכיפורים, א"כ גם בלאו הכי מצטרפין אף האוכל והשותה, דכל עצמינו שאמרנו דהאוכל והשותה אין מצטרפין, הוא בשביל הך ספיקא שמא דמי ליום הכיפורים וילפינן משם, א"כ אי אפשר למילף מיום הכיפורים יותר ממה שהוא שמה, דציר שעל גבי הירק הוי אוכלא ומצטרפין.
 
נמצא לפי זה שאף לדעת המג"א הוי רק ספק אם אמרינן אכשורי אוכלא כאוכלא, אלא שבדין האוכל והשותה מהני לברך עליו מכח ממה נפשך, אבל בשאר עניני ברכות שאפשר אינו דומה כלל ליום הכיפורים, כמו שאינו דומה בשיעורא דכביצה וככותבת, הוי זה ספק ברכה שאין לברך בכה"ג אף לדעת המג"א, מלבד שהבאתי דהוי ספק ברכה מחמת החולקין על המג"א.
 
הארכתי בפרט זה לרווחא דמילתא, שאף לפי דמיונו של המ"ב שמדמה זה להך דינא שבמג"א, הוי ג"כ ספק ברכה. אבל באמת בנידון דידן אין צריך לכל זה, דבלאו הכי אין לו שום דמיון כלל, דלא אמרינן אכשורי אוכלא כאוכלא אלא לענין זה דלא הוי משקה כיון שהוא דרך אכילה, לא במקום אחר, כמו שהבאתי למעלה.
 
'''<big>ח</big>'''
 
גם בעיקר הסברא שכתב <small>(המשנה ברורה)</small> שהצוקער והדבש בא להכשיר את הקמח. לא ידעתי מי גילה לו זה, דלמא בהיפך שהקמח בא לתקן הדבש, כסתימת לשון הפוסקים ראשונים ואחרונים <small>(ראה ב"י ריש סי' רח ד"ה ומ"ש רבינו בשם הרשב"א ברכות לו: ד"ה דובשא)</small> שהקמח בא לתקן ולהכשיר את האוכל. ואף שיש להקמח חשיבות בשביל שהוא מה' מינים, זהו בכל מאכל שיש בו מחמשת המינים, שעל כרחך צריך לומר שדעת בני אדם עיקר על חמשת המינים, דהלא בכל המינים אמרינן שהרוב הוא העיקר ופוטר את המיעוט, מטעם עיקר פוטר את הטפל, וכלל זה דעיקר פוטר את הטפל הוא גם בחמשת המינים אם המה טפילים למין אחר, כמו דחזינן אפילו בפת אם הוא טפל לדג מלוח נפטר הפת בברכת הדג, כמבואר בסימן רי"ב <small>(ס"א)</small>.
 
ועל כרחך דבמאכל שיש בו תערובת שיערו חכז"ל דעת בני האדם שעיקר בעיניהם חמשת המינים, ושארי המינים המה טפילים אף אם המה הרוב, כאשר ביארו זה הראשונים ז"ל <small>(ראה ב"י שם)</small>, ואע"פ כן אינו מועיל זה אלא בברכה ראשונה דסגי בכל שהוא, אבל בברכה אחרונה שצריך שיעורא, לא אמרינן דע"י שהם טפילים לחמשת המינים נחשבים כמותם להצטרף לשיעורא. וא"כ מה יוסיף תת כח בלעקיך אף אם כוונתו עיקר להקמח, אין זה מועיל לצרף הדבש לשיעורא.
 
ולעשות כלל חדש לחלק גם במאכלים שיש בהם מחמשת המינים, שיש ביניהם מאכל שיותר מכוין האדם לחמשת המינים, עד ששאר המינים טפילים כל כך שדינם ממש כחמשת המינים אף להצטרף לשיעורא, מי יוכל להגיד חדשות לשער במה שלא שערום אבותינו בש"ס וראשונים ז"ל, כי כללא אמרו <small>(ברכות לו:)</small> כל שיש בו מחמשת המינים, ולא חילקו יותר כלל.
 
ובאמת כי סברא זו לחלק בין המאכלים כתבה גם בנשמת אדם, אבל כתב על זה שלולא דמסתפינא להגיד סברא שאין לה ראיה, היה אומר כן. נמצא דלהלכה מיסתפי לומר סברא בלי ראיה, אלא שכתב שצריך לומר שסמכו על שיטת הרא"ש כמובא למעלה, ובסברא זו השתמש אך לחומרא, דאף שסמכו על הרא"ש נגד דעת ה"ר יונה והרשב"א והראב"ד, מ"מ הבו לה דלא להוסיף עלה, שאין לעשות כן על כל פנים בשאר מאכלים. אבל במשנה ברורה השמיט מה שכתב בנשמת אדם שסמכו על הרא"ש, אלא מצדד שאולי סמכו על סברא כזו בלבד, וזה תמיה.
 
ובאמת כי גם בעיקר הסברא שכתבו, דבלעקיך הדבש הוא טפל להקמח יותר מבשאר מאכלים שיש בהם מחמשת המינים, דעת הפוסקים הוא להיפך, שהרי הטו"ז כתב בסימן ר"ח ס"ק ד' דלעקיך נעשה רק בשביל הדבש והבשמים, והקמח אף אם הוא רוב מהמאכל אינו אלא כמו שהוא לדבק, ואינו מברך עליו אף ברכה ראשונה, אלא שהפוסקים חלקו עליו וכתבו דמלבד שהוא לדבק הוא גם לתקן ולהכשיר.
 
וז"ל סידור התניא בסדר ברכת הנהנין פרק ג' סעיף ד', במה דברים אמורים שאינם מתכוונים כלל לאכילת הדגן, אבל אם מתכונין ג"כ לאכילתו, אף שאינה עיקר אלא עיקר הכונה לאכילת שאר המינים, כגון מיני מתיקה מקמח הנילוש בדבש שקורין לעקיך, והעיקר באכילה זו לעידון ולתענוג מהמתיקות, ואכילת הקמח אינה עיקר כל כך, אע"פ כן נחשב הקמח עיקר לברך עליו בורא מיני מזונות. א"כ חזינן שאף התניא שהוא מהחולקין על הטו"ז בלעקיך, מ"מ סובר שעיקר הכוונה בלעקיך על מתיקת הדבש. אלא שמה שכתב הטו"ז שעל ידי זה הוי הקמח כמו לדבק, על זה חלקו שכיון שיש בו עכ"פ מקצת כוונה גם על הקמח, לא הוי כמו לדבק, ושוב דינו כמו כל מאכל שיש בו מחמשת המינים, שהקמח עיקר. והאיך כתבו המה ממש בהיפך שבלעקיך עיקר הכוונה רק על הקמח, יותר מבשאר מאכל שיש בו מחמשת המינים.
 
ומה שמסיים שם התניא אח"כ שמברך אחריו ברכת מעין שלש, מובן שסובב על מה שכתב למעלה בסעיף ב' דמיירי כשיש בו כזית בכדי אכילת פרס, אלא שיען שכתב אח"כ שאם הוא לדבק הוא טפל לשאר המינים, שנמצא שאז אין מברך עליו אף אם יש בו כזית בכדי אכילת פרס, לכן כתב אח"כ שבלעקיך אין דינו כמו לדבק ומועיל הקמח אף לענין ברכה אחרונה כשיש בו כשיעורא, על דרך שכתב למעלה בשאר מאכלים שיש בהם מחמשת המינים. ועכ"פ עיקר סברת החיי אדם והמ"ב בזה הוא להיפך משאר פוסקים.
 
ובלאו הכי אף על סברא ברורה אם אין לה ראיה אין להשתמש בה כלל להלכה, וביעיר אוזן מהחיד"א <small>(עין זוכר)</small> מערכת א' אות ט"ז הביא כן בשם מהר"י <small>(הלוי, שו"ת סי' סב)</small> שאין להמציא דין מסברא בלא ראיה. ובספר דרכי שלום <small>(כללי הש"ס אות א סי' כו)</small> הביא על זה מירושלמי פרק ו' דפסחים הלכה א' תורה שאין לה בית אב אינה תורה, ופירש קרבן העדה שאין לו ראיה או קבלה בידו. וכבר צווח ככרוכיה בשאילת יעב"ץ על הדנין בסברות, שהרי מבואר ברמב"ם <small>(הל' סנהדרין פכ"ד ה"ב)</small> ובטור חו"מ סימן ט"ו שבזמן התלמוד היו דנין על פי סמיכת דעת הדיין אף בלא ראיה, ואח"כ הסכימו שלא לדון עוד בסמיכת הדעת אלא בראיה ברורה.
 
והרי, שעוד בזמן הראשונים לא העמידו על סברתם כמו בזמן התלמוד, וא"כ קל וחומר בן בנו של קל וחומר שבזמן האחרונים אין להמציא שום דין מסברא בלי ראיה, ושפיר עביד הנשמת אדם דמיסתפי בזה.
 
'''<big>ט</big>'''
 
ובעיקר הדבר מה שטרחו כל כך הנשמת אדם והמ"ב ליישב המנהג בדרכים דחוקים, לא ידעתי כל הטורח הזה למה, וכי זה מנהג ברור, ראשית הלא הנשמת אדם כתב שם דמיירי מלעקיך שהחצי הוא קמח, ובזה ודאי רובא דרובא אוכלין כזית בכדי אכילת פרס, כי אין דרך בני אדם לצמצם כל כך בסעודה לאכול פחות מכביצה, ובאוכל כביצה דהוי שני זיתים, אית ביה שיעורא דכזית קמח. ואך מיעוט בני אדם שאינם אוכלים כשיעור הזה, או מחמת שמזיק להם מיני מתיקה או סיבה אחרת לפעמים, ואין זה קרוי מנהג. ובאמת שלפעמים נותנים מיני מתיקה שיש בהם קמח מעט אפילו פחות מכזית בכדי אכילת פרס, ורוב בני אדם אינם יודעים להתבונן בזה, גם קשה לחקור בסעודה האיך נעשה.
 
גם הלא הנשמת אדם אחר שכתב ליישב המנהג, סיים שמ"מ ירא שמים יזהר בזה, א"כ לא נתייסד המנהג על פי גדולים, שהגדולים בודאי נהגו כיראי שמים, ומבואר בטו"ז יו"ד סוף סימן צ"ה ס"ק י"ח במה שהביאו התוספות <small>(חולין קיג. ד"ה טהור)</small> ראיה ממעשים בכל יום וסיימו והמחמיר תבא עליו ברכה, וכתב על זה שהוא תמוה מאד, דמה שכתבו ומעשים בכל יום, על כרחך מביא מאנשים חשובים לומדים, וכי המה בכלל המוציאים עצמם מכלל הברכה. ועל כן העלה שהוא ברור דמה שכתבו התוספות והמחמיר תבא עליו ברכה, קאי על ענין אחר שם, לא על מה שלמדו ממעשים בכל יום, יעיי"ש. גם הנקודות הכסף אף שחלק על הטו"ז בדינו, מ"מ מודה בסברא זו דמה שלמד ממעשים בכל יום, צריך לומר שהוא היתר גמור, אלא דמה שכתבו המחמיר תבא עליו ברכה הוא מטעם אחר שמא אינו נקי, יעיי"ש. וכתב שם עוד תירוץ אחר. נמצא דבעיקר הסברא אין פלוגתא דהיכא שצריך על כל פנים להחמיר, אי אפשר להביא ראיה ממעשים בכל יום.
 
והנה היכא שהמנהג הוא בטעות אינו חשוב מנהג כלל אף להחמיר, כמו שכתבו התוספות פסחים פרק מקום שנהגו דף נ"א ע"א ד"ה אי, דמטעם זה התיר רבי בית שאן <small>(חולין ו:)</small> אף שאבותיו ואבות אבותיו נהגו ביה איסור, יען שהיה בטעות, וכן הוא בשו"ע יו"ד סימן רי"ד סעיף א'.
 
עוד מחלקים שם התוספות בין מנהג שנתייסד על פי תלמידי חכמים, ובין מנהג שנהגו בני המדינה מעצמם דיכולין להתיר בפני תלמיד חכם, ועיין בש"ך סימן רי"ד ס"ק ז' שזהו החילוק בין מנהג חשוב למנהג גרוע. והנה כיון דמיירי שם אם להתיר בפני תלמיד חכם, א"כ על כרחך גם תלמידי חכמים נוהגין כן, ואע"פ כן מחלקין אם נתייסד על פי תלמידי חכמים או נהגו בני המדינה מעצמם כן. וצריך לומר על כרחך דלפעמים ע"י שבני המדינה נהגו מעצמם כן, נמשכין אחריהם גם תלמידי חכמים במנהגם, וזה אינו מספיק לעשותו מנהג חשוב אם לא נתייסד מעיקרא על פי תלמידי חכמים.
 
ובשתיית הקאווע שכתבו שהדרך הוא שהכל שותין אותו כשהוא חם ואי אפשר לשתות השיעור בכדי שתיית רביעית, וכתב הכנסת הגדולה <small>(סי' רד הגה"ט אות ג)</small> טעמים ליישב המנהג שמברכין ברכה אחרונה, וכן כתבו כמה פוסקים, אבל הרבה חולקין.
 
והמהר"ם בן חביב בכפות תמרים יומא דף פ' <small>(ע"ב ד"ה אמנם)</small> האריך ג"כ לחלוק על כל הטעמים שכתב בכנסת הגדולה. ואח"כ כתב, גם מה שכתב דהמנהג הפשוט לברך על הקאווע ברכה אחרונה, לזה אני אומר דאינו מנהג פשוט, דכמה גדולים יש דאינם מברכין, ואפילו תימא דהדבר ספק, הרי הסכימו כל הפוסקים דספק ברכה להקל. ומסיק אחר כך, דאסור לברך משום ספק ברכה לבטלה, יעיי"ש. והאחרונים <small>(עי' באר היטב סי' רד ס"ק יב בשם יד אהרן)</small> כתבו בשתיית הקאווע שהמנהג הוא שלא לברך אם אי אפשר לשתות השיעור ביחד. וזה לכאורה סתירה במנהגא, שבכמה דורות הקודמים כתבו שהמנהג הוא לברך. וצריך לומר דמנהג כזה עשוי להשתנות בעתים ובמקומות.
 
ונהירנא עוד מילדותי שראיתי בכמה מקומות בכל סעודה, שמלבד המיני מתיקה שנתנו, נתנו לכל אחד ואחד גם עוגה הנילשת בביצים שכולה קמח, שאין ספק בברכתה <small>(ועכשיו יש חששות אחרות בעוגות כאלו)</small>. גם אצל אבא מארי הגה"ק זלה"ה ראיתי בכל פעם שאכל כזית רק מעוגה כזו, ולא ידעתי אז הטעם, אך אחר שלמדתי את ההלכה, הבנתי שהטעם הוא בשביל שלעקיך הוא ספק ברכה אחרונה.
 
ובודאי שגם החיי אדם לא בקש טעם להמנהג כדי ללמוד ממנו למעשה, שהרי כתב שירא שמים יזהר, והבאתי גם מהטו"ז שבכה"ג אין ללמוד מהמנהג אף שהוא מעשים בכל יום, וצריך לומר שכתב זה כעין לימוד זכות על המנהג, ושאין צריך למחות כל כך בהעושין כן, ועל דרך שכתב הרא"ש בתשובה <small>(כלל עז סי' ד)</small> כמובא בטור וב"י חו"מ סימן ס"ז שצווח ככרוכיה על המנהג שאין עושין פרוזבול, שאין להשגיח על המנהג במקום שהוא לעבור על דברי תורה, ואע"פ כן הניח להם אח"כ מנהגם, יען שמצא להם איזה טענה, אף שלא נראה בעיניו כלל ולא רצה לדון כן, מ"מ יען שיש להם איזה טענה לא אמר להם עוד, יעיי"ש בב"י, וכמה עניינים כאלו מצינו בפוסקים.
 
אבל כבר כתבתי שיותר טוב ליישב מנהג העולם, שנמשכין אחר המג"א והפרמ"ג עמודי ההוראה, דלא כהחיי אדם והמ"ב שדחו לגמרי את דברי המג"א, כי אף שיש הרבה חולקין שמסתבר טעמייהו, מ"מ אין דעתינו מכרעת כל כך להגיד דבר ברור נגד המג"א והפרמ"ג, ואמרו חכז"ל <small>(שבת קמה:)</small> אמור לחכמה אחותי את <small>(משלי ז, ד)</small>, אם ברור לך כאחותך תאמר ואם לאו אל תאמר. וזה מועיל שלא לומר ולמחות באחרים העושין כן, אבל לעצמו צריך ליזהר שלא לברך על המחיה על כזית לעקיך, מחמת ספק העצום שיש בזה, כמו שהארכתי למעלה, אלא לבקש איזה דרך או לברך בהרהור וכדומה, כמו שכתבו הפוסקים <small>(עי' פמ"ג פתיחה להל' ברכות אות ב)</small> בכל ספק ברכה. גם בסדר ברכת הנהנין שבסידור התניא <small>(פ"ג ס"ב)</small> חישב זה לספק ברכה, כמבואר להמעיין בדבריו.
 
'''<big>י</big>'''
 
ומעתה צריך לבאר בספק כזה אם יש מקום לסמוך על בורא נפשות רבות, וכ"ת החליט דקיי"ל אין בורא נפשות רבות פוטר מעין שלש, אבל באמת לאו כללא הוא כמו שאבאר. והנה מקור דבר זה הוא ברא"ש מסכת ברכות פרק כיצד מברכין <small>(סי' ט)</small> בכוסס חטה, שכתב שאין לאכלו אלא בתוך הסעודה מחמת שהוא ספק בברכה אחרונה. שאם היה מסופק בברכה ראשונה יכול לברך שהכל נהיה בדברו, דתנן <small>(ברכות מ.)</small> על כולם אם אמר שהכל נהיה בדברו יצא, אבל ברכה אחרונה אין לו לברך אלא ברכה שנתקנה, והובא זה גם בטור סימן ר"ח. וכתב שם בכנסת הגדולה בהגהות הטור שהכונה הוא דיש ליזהר לכתחלה שלא לאכלו אלא בתוך הסעודה, אבל אם אכלן שלא בתוך הסעודה יברך אחריהם בורא נפשות רבות, ומטעם זה הוסיף עוד בכנסת הגדולה סימן ר"י בהגהות הטור דבכל מקום שאכל דבר שמסופק בברכה אחרונה אם צריך מעין שלש או בורא נפשות רבות, יברך בורא נפשות רבות, דשייכא אכל מילי, יעיי"ש.
 
ובשו"ת גינת ורדים כלל א' סימן ט"ו כתב דלדעת הרא"ש שאין לברך בורא נפשות רבות על מעין שלש, נראה דאף דיעבד לא יברך, דהוי ספק ברכה לבטלה, ושב ואל תעשה עדיף. אך אע"פ כן מסיק אח"כ להלכה דבדיעבד יברך בורא נפשות רבות בספק מעין שלש, יען שנראה לו מדברי הרי"ף <small>(ברכות לב:)</small> דבורא נפשות רבות פוטרת מעין שלש, וכדאי הוא הרי"ף לסמוך עליו בשעת הדחק, וסיים שהלכה בזה כהכנסת הגדולה אך לא מטעמיה.
 
וגדולה מזו כתב הלבוש סוף סימן ר"ח <small>(סי"ח)</small> בהא דלא יכלול על הספק שום תוספות בברכה דמעין שלש אע"פ שאינו מוסיף שם ומלכות, כגון אם אכל פרי ואינו יודע אם הוא מז' המינים, לא ישתה יין ויכלול בו על העץ, וטוב יותר לברך בורא נפשות רבות. ונראה מזה דעת הלבוש דאף אם יש לו עצה לכלול ברכת על העץ בלא שם ומלכות, מ"מ טוב יותר לברך בורא נפשות רבות בשם ומלכות על הספק, דהוי ברכה כוללת ופוטר מעין שלש. אמנם הטו"ז <small>(סוף ס"ק יט)</small> ומג"א <small>(ס"ק כו)</small> חלקו על הלבוש וסברו דבדיעבד מותר לכלול על הספק, כיון שהוא בלא שם ומלכות ואין בו חשש ברכה לבטלה, ואינו אלא זהירות לכתחלה, ובורא נפשות רבות אין לברך על הספק, כיון שיש בו חשש ברכה לבטלה, יעיי"ש ודו"ק.
 
ובמג"א סימן ר"ב ס"ק כ"ו במי שריית צמוקים ותאנים שיש ספק מחמת פלוגתת הרשב"א <small>(ברכות לח. דדבש)</small> והרא"ש <small>(שם פ"ו סי' יח)</small> אם לברך אחריו בורא נפשות רבות או מעין שלש, הביא שם מה שכתב הכנסת הגדולה <small>(הגה"ט סי' רי)</small> לברך בורא נפשות רבות על הספק, וסיים בצ"ע. וכתב שם המחה"ש דלכן סיים בצ"ע, יען שהוא ספק ברכה לבטלה. ובלבושי שרד כתב הטעם שסיים בצ"ע, דשמא ברכת מעין שלש הוי דאורייתא, והוי ספק דאורייתא. וזה חידוש למה הוצרך לומר טעם נגד מה שכתוב בשו"ע סוף סימן ר"ט <small>(ס"ג)</small> דברכת מעין שלש הוא דרבנן, כיון שהמג"א בעצמו כתב בסוף סימן ר"ח <small>(ס"ק כו)</small> שאין לברך כלל על הספק, מחמת חשש ברכה לבטלה.
 
והפרמ"ג <small>(סי' רב)</small> שם, בתחלה רצה לומר ג"כ הטעם די"ל מעין שלש הוי דאורייתא וספק תורה לחומרא, אח"כ כתב דבמג"א סימן ר"ח משמע דלא יברך כלל על הספק. עכ"פ חזינן מזה שאין המג"א חולק בהחלט על הכנסת הגדולה במה שפסק לברך בורא נפשות רבות בספק מעין שלש, כי סיים בצ"ע, ונמצא שמסתפק בדבר.
 
והאליה רבה בסוף סימן ר"ח ס"ק כ"ז חולק על הלבוש ועל הכנסת הגדולה שכתבו לברך בורא נפשות רבות מספק, והקשה כמה קושיות, ולבסוף כתב ליישב דברי הלבוש, דמה שכתב וטוב יותר לברך בורא נפשות רבות, ר"ל שיאכל דבר שברכתו בורא נפשות רבות, אבל כאין לו לאכול אותו דבר, לא כתב הלבוש שיברך בורא נפשות רבות. והנה פשטות דברי הלבוש נראה כמו שהבין המג"א מדבריו שיברך בורא נפשות רבות על הספק, כי לא הזכיר כלל מאכילה עוד מאותו המין.
 
אבל עכ"פ ממה דמסיק האליה רבה שיאכל דבר שברכתו בורא נפשות רבות, מזה נראה שהיכא שאין חשש ברכה לבטלה, שפיר אפשר לכוין בברכת בורא נפשות רבות לפטור ספק ברכת מעין שלש, ולכן בחר יותר לאכול דבר שברכתו בורא נפשות רבות. ואף שבתחילה בין הקושיות כתב ג"כ מאי חזית דברכת בורא נפשות רבות עדיף טפי מברכת מעין שלש, מ"מ נראה דעיקר קושייתו הוא מחמת חשש ברכה לבטלה, ולכן צירף גם זה לסניף שאין עדיפות לבורא נפשות רבות. כמו שכתב הב"ח בחו"מ סימן פ"ד סעיף ז' על תשובת הרא"ש שם, שכיון שיש לו יסוד לדבריו הוסיף עוד בטעמא שבמקום אחר אינו סובר כן להלכה, שכן דרך התשובות לצרף טעמים רבים אע"ג דלאו כלהו כהלכתא נינהו, והביא כן מתשובת הרא"ש בכמה מקומות. וכמו כן נראה דעת האליה רבה בזה שהיכא שאין חשש ברכה לבטלה לא אמר כן.
 
וכן נראה מדברי האליה רבה בריש סימן ר"ח ס"ק ה' בכוסס חטה, שהביא מה שכתב הכנסת הגדולה שאם אכלו שלא בתוך הסעודה שיברך בורא נפשות רבות, וכתב עליו ואף דבסוף סימן זה אכתוב שאין דבריו נראין, מ"מ בזה נראה לקבוע הלכה כמותו, כיון דלהרבה פוסקים אין ספק כלל דמברך בורא נפשות רבות. ונראה מזה דבמקום שיש הרבה פוסקים לברך בורא נפשות רבות, אף שיש לחוש לדעת האומר שלא לברך, צירף דעת הכנסת הגדולה לקבוע הלכה כמותו.
 
'''<big>יא</big>'''
 
והנה במה שכתב הכנסת הגדולה <small>(הגה"ט סי' רי)</small> שאם אכל חצי כזית מז' המינים וחצי כזית אחר, מצטרפין לשיעורא לברך עליו בורא נפשות רבות, דין זה הביאו להלכה גם המג"א ריש סימן ר"י והאליה רבה סוף סימן ר"י <small>(סוף ס"ק ח)</small>, והוסיפו עוד שאפילו פת ודבר אחר מצטרפין לשיעורא לברך בורא נפשות רבות, וכל הפוסקים אחריהם מביאים זה לפסק הלכה ולא נמצא שום חולק בדבר.
 
ועיין במחה"ש ריש סימן ר"י שהביא טעם הדבר, כיון שמצד הדין גם על ז' המינים הו"ל לברך בורא נפשות רבות, אלא בשביל חשיבותו קבעו לו ברכה מיוחדת, וכיון דאין בו כשיעור ואי אפשר לברך ברכה המיוחדת, עכ"פ לא גרע משאר אוכלין שאינם מז' המינים ומצטרף לברך אחריו בורא נפשות רבות. וגם יש דיעות בפוסקים <small>(עי' כנה"ג שם)</small> דאפילו אכל חצי שיעור מז' המינים בלבד, מברך על אותו חצי זית בורא נפשות רבות, ונהי דלא קיי"ל הכי, מ"מ כה"ג דאיכא שיעור בצירוף, בודאי מברך בורא נפשות רבות לכו"ע, עכ"ל יעיי"ש.
 
ועכ"פ מוכרח מזה דברכת בורא נפשות רבות כולל גם כן חמשת המינים, דאי לאו הכי לא היה אפשרות לצרף חמשת המינים לשיעורא לברך אחריו בורא נפשות רבות, כיון דקיי"ל דאין מברכין על פחות מכשיעור. ועל כרחך צריך לומר כמו שכתבתי דמה שהקשה שם האליה רבה בין הקושיות מאי חזית דבורא נפשות רבות עדיף מברכת מעין שלש, אינו סובר כן להלכה, כיון שהוא בעצמו פסק בסימן ר"י דחמשת המינים מצטרפין לברכת בורא נפשות רבות, אף שבודאי אין המין האחר מצטרף לברך אחריו ברכת מעין שלש, ולא כתבו שאין ברכת בורא נפשות רבות פוטר ברכת מעין שלש, אלא היכא שיש חשש ברכה לבטלה, ובכאן לא חשו לחשש ברכה לבטלה, כיון שיש דיעות שמברכין גם על פחות מכשיעור, אף דלא קיי"ל הכי, מ"מ חזי לאיצטרופי לפוטרו בברכת בורא נפשות רבות.
 
גם ממה שכתב המהר"ם באנעט בביאור מרדכי, שהבאתי למעלה <small>(אות ב)</small> מה שכתב לתרץ דברי השו"ע בסימן ר"ח סעיף ט' באם לא אכל מהתערובות מחמשת המינים כזית בכדי אכילת פרס, שמברך בתחילה המוציא ולבסוף מעין שלש, ואם בשלו מברך בתחלה בורא מיני מזונות ולבסוף בורא נפשות רבות. כיון דבפת שמברך המוציא, הוי ברכת המזון דאורייתא, וספק דאורייתא לחומרא, לכן יברך עכ"פ מעין שלש, דיש דיעות שיוצאין בו מן התורה, למ"ד חילוק ברכות אינו מן התורה, אבל היכא שמברך בורא מיני מזונות, הוי ברכה שלאחריו מעין שלש דרבנן, וספק דרבנן להקל, לכן לא יברך אלא בורא נפשות רבות. ומבואר בזה שסובר דבורא נפשות רבות, מברכין על מה שהוא ספק מעין שלש.
 
גם הפרמ"ג <small>(א"א שם ס"ק טו)</small> כתב כן, ולכאורה הוא חידוש שלא העיר ממה שכתב המג"א שאין לברך בורא נפשות רבות על הספק.
 
אך יש לחלק, דהמג"א והאליה רבה סובבים על דברי הלבוש וכנסת הגדולה, דמיירי באכל מאכל שיש בו ספק אם צריך לברך אחריו מעין שלש או בורא נפשות רבות, דנמצא שהוא ספק שמא לא אכל כלל ממה שצריך בורא נפשות רבות, והוי ספק ברכה לבטלה. אבל בנידון דידן שאכל כזית מהתערובות שיש בו מחמשת המינים והרוב הוא ממינים אחרים, א"כ בודאי אכל גם ממינים שצריכין בורא נפשות רבות, אלא שאם מברך על חמשת המינים, נפטרו המינים האחרים מטעם עיקר פוטר את הטפל. אבל כשהוא ספק ברכה, ואי אפשר לו לברך על חמשת המינים מחמת ספק, שוב נשארו המינים האחרים בלא ברכה.
 
כי לא אמרו שהטפל נפטר מן הברכה, אלא כשמברך על העיקר פוטרו, אבל לא כשאינו מברך על העיקר, והוי עליו עכ"פ חיוב ברכת בורא נפשות רבות על הטפל. ואף אם אין בו כשיעור, כבר פסקו גם המג"א והאליה רבה שמצטרפין חמשת המינים להשלים השיעור, כיון שיש דעות שבורא נפשות רבות אין צריך שיעור, עכ"פ חזי לאיצטרופי להשלים השיעור לבורא נפשות רבות, כמו שהבאתי מהכנסת הגדולה והמחצית השקל. וא"כ לא דמי כלל להיכא שאכל מין אחד, דהוי הספק שמא לא אכל כלל ממה שצריך בורא נפשות רבות.
 
ויכול להיות שהמהר"ם באנעט והפרמ"ג סברי דבכה"ג אפשר גם המג"א והאליה רבה מודי להלבוש והכנסת הגדולה שמברך בורא נפשות רבות על הספק.
 
נמצא מכל זה לדינא, דבדיעבד אם אכל שלא בתוך הסעודה דבר שיש בו ספק אם צריך ברכת מעין שלש או בורא נפשות רבות, דעת הכנסת הגדולה והגינת ורדים והלבוש לברך בורא נפשות רבות, שהוא ברכה כוללת אף למה שצריך מעין שלש, למ"ד שהוא דרבנן. והמג"א והאליה רבה דעתם שלא לברך כלל, מחשש ברכה לבטלה. ובספר כף החיים סימן ר"ב ס"ק ע"ט הכריע כדעת הכנסת הגדולה והגינת ורדים שאין חשש ברכה לבטלה בברכת בורא נפשות רבות, כיון שהוא ברכה כוללת.
 
ובאכל כזית מתערובות שיש בו ספק, כגון לעקיך וכדומה, אפשר שגם המג"א והאליה רבה מודי להכנסת הגדולה וסייעתו דמברך בורא נפשות רבות, וכן נראה דעת המהר"ם באנעט והפרמ"ג.
 
וכל זה הוא כשלא אכל מין אחר שיש בו ודאי חיוב לבורא נפשות רבות, אבל אם אכל מין אחר שצריך לברך בורא נפשות רבות, גם בלאו הכי כו"ע מודי דמיפטר בהכי, כי המג"א והאליה רבה כתבו הטעם שלא לברך בורא נפשות רבות מחשש ברכה לבטלה, ובזה אין חשש ברכה לבטלה, וכמו שמסיק גם האליה רבה בדעת הלבוש שמוטב לאכול דבר שברכתו בורא נפשות רבות, מלכלול ברכת מעין שלש על הספק אף שאינו מוסיף שום הזכרת שם ומלכות. ומכל שכן שלא לברך על המחיה בשם ומלכות על הספק היכא שאכל כזית דגים, שצריך לברך בורא נפשות רבות בלאו הכי ומיפטר בהכי, וזה ברור.
 
ובעובדא דידן לא על זה בלבד סמכתי, וגופא דעובדא הכי הוה, שדרכי להיות נזהר שלא לאכול מהלעקיך אלא מעט באופן שהוא ברור שאין בו כזית. ובביתי כשאני רוצה לאכול כזית מפת הבאה בכיסנין לברך על המחיה, נותנין לי ממין אחר שהוא כלו קמח עם מי פירות, שלא אצטרך לאכול הרבה ממיני מתיקה, ואך הפעם שהייתי טרוד בשיחה עם כ"ת נ"י שכחתי ואכלתי מעט יותר, והיה לי ספק אם היה כזית.
 
עוד היה לי ספק יען שלא אכלתי בפעם אחת, אלא היה הרבה הפסקות בשיחה, לא ידעתי אם לא היה השהיה יותר מכדי אכילת פרס, והיה ספק ספיקא שלא לברך, ספק לא היה כזית, וספק שהיה יותר מכדי אכילת פרס. ולרווחא דמילתא חשבתי עוד, שאף אלו היה כזית מיפטר בברכת בורא נפשות רבות שאני מברך על הדגים, כי בהדגים היה ודאי כזית.
 
וכאשר שאלני כ"ת נ"י מדוע איני מברך על המחיה, השבתי לו בקצרה שלא היה כזית, ואת"ל היה כזית אני סומך על הבורא נפשות רבות שאני מברך על הדגים, מובן שלא היה אז הזמן גרמא לבאר באריכות. וכאשר כתב אלי שמתפלא עלי, וביקש אותי לבאר לו הדברים, לזה כתבתי לו הענין, אף שקשה לפני מאד הכתיבה מחמת הטרדות העצומות שעלי עד אין לשער, עם כל זה מלאתי רצונו. ולפענ"ד במה שכתבתי פה, נתבארו הדברים היטב.
 
והנני ידידו דושת"ה באהבה רבה ובלב ונפש חפיצה


הק' יואל טייטלבוים
הק' יואל טייטלבוים
[[קטגוריה:שו"ת דברי יואל]]  
[[קטגוריה:שו"ת דברי יואל]]  
[[קטגוריה:שו"ת דברי יואל - אורח חיים]]
[[קטגוריה:שו"ת דברי יואל - אורח חיים]]

גרסה אחרונה מ־17:56, 20 במאי 2026

<< אורח חיים סימן יב שו"ת דברי יואל אורח חיים סימן יד >>

~ סימן יג ~

ב"ה, ה' תרומה תשט"ו

שלום וכט"ס אל כבוד ידידי הרב הגאון המפורסם, גן ההדסים, ערוגת הבושם, שלשלת פאר המיוחסים, בתורה ובחסידות, לו עשר ידות, כ"ש מפארים מוה"ר לוי יצחק גרינוואלד שליט"א האב"ד דקהל ערוגת הבושם פה ברוקלין יצ"ו.

אחדשת"ה באהבה רבה, הגיעני מכתבו בדבר אשר התפלא עלי על מה שאמרתי לו בסעודת ברית מילה שאף אלו היה כזית בהלעקיך שאכלתי, מ"מ אפשר לסמוך על מה שברכתי ברכת בורא נפשות רבות על הדגים, יען שלא היה בהלעקיך קמח כזית בכדי אכילת פרס. ובאמת אמרתי לו אז שלפי השערתי לא היה כזית כלל במה שאכלתי, אלא לרווחא דמילתא אמרתי לו שאף אלו היה כזית, אפשר לסמוך כנ"ל, כי היה קצת ספק בלבי שמא היה כזית. ואבאר לו טעמי ונמוקי בזה.

א

והנה כ"ת נ"י תפס בהחלט שהך דינא שבמחבר סימן ר"ח סעיף ב' שצריך לברך על המחיה, מיירי אף באין בו כזית בכדי אכילת פרס, כמו שכתב המג"א ס"ק ט"ו, וכתב דלית דין צריך בשש שצריך לברך על המחיה על כזית לעקיך.

ותמהני שלא שם לבו לגודל המבוכה ופלוגתת הפוסקים שיש בזה, ודין צריך בשש הרבה לברר הלכה לאמיתה, דהנה ע"י שהבין המג"א דמיירי בסעיף ב' אף כשאין בו כזית בכדי אכילת פרס, נעשה מזה סתירה בדברי השו"ע, שבסעיף ב' כתב לברך על המחיה, ובסעיף ט' כתב לברך בורא נפשות רבות.

ובמה שהביא כ"ת דרק בבישול מברך בורא נפשות רבות, בזה לא הועיל מאומה, דגם בסעיף ב' מיירי שעשה ממנו תבשיל כגון מעשה קדירה. ולכן חידש המג"א לחלק בין אם עירב חמשת מיני דגן עם קמח קטניות, לעירב בשאר מינים, כמו שביאר זה בנשמת אדם כלל נ' סימן ו'.

אמנם בלחם חמודות ברכות פרק כיצד מברכין סימן י"ט כתב בהדיא שאין לחלק בין עירב עם קמח לעירב בשאר מינים, ולא אמר עם קמח אלא בשביל שדיבר ברגיל והווה, אבל הוא הדין לכל דבר שעירב.

ובאליה רבה סימן ר"ח ס"ק ג' כתב על המג"א בזה שהוא תימה, דאישתמיטתיה דברי הלחם חמודות שכתב בהדיא להיפך, והביאו בשיירי כנסת הגדולה (הגה"ט אות א) וכן כתב עולת תמיד, ואי חולק עליהם היה לו להזכירם ולחלוק, עכ"ל האליה רבה.

והנה בעולת תמיד לא ראיתי שידבר מזה אם לחלק בין עירב עם קמח או עירב עם שאר מינים, וצריך לומר שהאליה רבה הבין זה מדבריו במה שכתב ס"ק ז' דצריך לומר שבסעיף ב' מיירי דוקא בדאיכא ביה כזית בכדי אכילת פרס, א"כ ממילא נשמע מדבריו שאין לחלק בין קמח לשאר מינים, שהרי בסעיף ב' מיירי בשאר מינים ואע"פ כן כתב דצריך לומר דאית ביה כזית בכדי אכילת פרס. וכן מבואר במאמר מרדכי סימן ר"ח (ס"ק יז) דגם בסעיף ב' מיירי רק בדאיכא כזית בכדי אכילת פרס, ושאין לחלק בין עירב קמח לשאר מינים, ותמה ג"כ על המג"א.

גם בביאור מרדכי ממהר"ם באנעט פרק כיצד מברכין אות כ', הקשה על המג"א שאין שום סברא לחלק בין קמח לשאר מינים בזה. וחידוש שלא הביא כלל מה שכתבו בלחם חמודות ושיירי כנסת הגדולה ואליה רבה ושאר פוסקים, אלא הקשה מסברא דנפשיה על המג"א.

ובאמת תמהתי מאין לקח זה המג"א דמיירי בסעיף ב' אף כשאין בו כזית בכדי אכילת פרס, הלא לא מוכח משם מידי, ואדרבא מדכתב הלשון אפילו עירב עמהם דבש הרבה יותר מהם, מבואר שכל הרבותא הוא רק בשביל שהדבש הוא יותר מהדגן. וכן מבואר בהדיא בלבוש (ס"ב) שכשהעתיק דין זה כתב בזה הלשון, אפילו עירב עמהם דבש הרבה יותר מהם, שהדבש הוא הרוב, או מינים אחרים הרבה יותר מהם שהם הרוב. הנה טרח לבאר הכוונה במה שאמר הרבה יותר מהם, שהרבותא הוא בשביל שהוא רוב. ומבואר בגמרא ברכות דף ט"ו ע"א ופסחים דף מ"ו ע"א בהא דאפילו מיל אינו חוזר, דמינה דפחות ממיל הוא חוזר, וכתב רש"י ז"ל שם בפסחים ד"ה ומינה וז"ל, מהא דר' יוסי בר חנינא דאמר בהדיא אפילו מיל אינו חוזר, דוקא מיל קאמר, הא פחות ממיל חוזר, עכ"ל, וכן הוא בכמה מקומות בש"ס. ומבואר בזה דכל היכא דאומר רבותא, ולא אמר רבותא יותר, על כרחך דברבותא יותר אין הדין כן.

וא"כ גם כאן שאמר הרבותא אפילו אם הדבש או המינים אחרים המה הרוב, ולא אמר רבותא יותר שאין בהדגן אפילו כזית בכדי אכילת פרס, שזה ודאי דבדלית ביה כזית בכדי אכילת פרס, גרע משאר מיעוט שיש בו עכ"פ כזית בכדי אכילת פרס, דכזית בכדי אכילת פרס דאורייתא, והוי ודאי רבותא יותר. ועל כרחך דבזה אין הדין כן, ומיירי רק בדאית ביה כזית בכדי אכילת פרס, אלא שהמינים אחרים מרובים מהדגן.

גם במקור הך דינא דסעיף ב' שהוא בטור סימן ר"ח, כתב הלשון אפילו עירב עמו דברים אחרים עד שנעשו רוב, מברך עליהם בורא מיני מזונות ולבסוף ברכה אחת מעין שלש, וכתב שם הב"י הכוונה שאפילו רובו ממין אחר, והביא כן מהרא"ש (ברכות פ"ו סי' ז) והרשב"א (ברכות לו: ד"ה דובשא).

ובשיירי כנסת הגדולה בהגהות הטור אות א' כתב על מה שכתב הטור עד רובו, לאו דוקא רוב, אלא אפילו שתי רובים או יותר מדברים אחרים. והנה ודאי שזה פשוט שאין שום נפקא מינה בין רוב אחד או שנים או יותר, כולהו חד דינא אית להו, כל זמן דאית ביה כזית בכדי אכילת פרס, שהוא עכ"פ אחד משמנה. וצריך לומר דבשביל שלשון עד רובו, הוא מיעוט עד רובו ולא יותר, לכן טרח לבאר שגם שתי רובים או יותר נכלל בזה, כי כן הוא האמת שלא מצינו הפרש בשום דבר בין רוב אחד או יותר. וא"כ נשמע מזה דבלית ביה אפילו כזית בכדי אכילת פרס, שזה ודאי גרע, על כרחך אימעוט מלשון עד רובו, שגם הרא"ש ז"ל דעתו כרבינו חיים שלא נהפך כל התערובות אלא בדאית ביה כזית בכדי אכילת פרס, כמו שהביא בפסקי הרא"ש (הלכות קטנות) סוף הלכות חלה, ובתשובת הרא"ש ז"ל (כלל טז דין ב, וכלל כ דין לג במחודשים), ועיין בתשובת בית אפרים סימן י"ג שביאר דעת הרא"ש ז"ל בזה באורך. וא"כ חזינן גם דעת הרא"ש והטור וב"י בדין זה, דמיירי רק בדאית ביה כזית בכדי אכילת פרס, ובודאי שגם במחבר הכוונה במה שאמר הרבה יותר מהם, אך בשביל שהוא הרוב, כמו שביאר הלבוש בהדיא.

שוב ראיתי בשו"ת שמש צדקה סימן ב' (יא, ג) שהביא מהפרח שושן (כלל א סוס"י ג ד"ה ומ"מ עדיין) שהקשה על המג"א במה שכתב דבסעיף ב' מיירי אפילו בדליכא כזית בכדי אכילת פרס, דמי גילה לו זה. והשמש צדקה תירץ דמדסתם סתומי, משמע שאף בהכי מיירי, דאי הוה מחלק בכך, דרך הפוסקים לפרש דבריהם.

ובמשנה ברורה (ס"ק מח) החליט לגמרי נגד דעת המג"א, ופסק דגם בהך דינא דסעיף ב' בעירב עם שאר מינים, צריך שיאכל כזית בכדי אכילת פרס, ואי לאו הכי אינו מברך אלא בורא נפשות רבות. ולא הביא כלל דעת המג"א אף לעשות ספק בזה. וכתב בביאור הלכה (ד"ה בקדרה) הטעם שלא הביא דברי המג"א, בשביל שרבים תמהו עליו בזה. וכתב שם בשער הציון אות מ"ח, דהא דלא ביאר המחבר בסעיף ב' דמיירי רק בדאית ביה כזית בכדי אכילת פרס, בשביל שסמך עצמו על מה שכתב בסעיף ט'.

וגם זה אמת דהרבה פעמים דרך השו"ע לקצר באיזה פרט, יען שסומך עצמו על מה שכתב בסעיפים שלאחריו, וכן דרך שאר פוסקים, כמו שאמרו (ירושלמי ר"ה פ"ג ה"ה) דברי תורה עניים במקום אחד ועשירים במקום אחר. אבל לפענ"ד שכאן אין צריכים לזה, כי גם ממקומו הוא מוכרע במה שביאר הרבותא מה שהוא הרוב, כמו שכתבתי לעיל.

והמחצית השקל (ס"ק טו ד"ה ומיהו) הביא דברי הלחם חמודות שאין לחלק בין תערובת קמח לתערובת שאר דברים, אלא שהכריח דברי המג"א מדברי הרא"ש שכתב אפילו רובו ממין אחר וכו', והם דברי הש"ס, והוא דין המוזכר בסעיף ב'. ואע"פ כן סיים, אבל לא ידעתי סברא לחלק בין קמח לשאר דבר. הנה כתב שאין שום סברא לחילוקו של המג"א, אלא שיש לו הכרח מדברי הרא"ש והשו"ע בסעיף ב'. ולא אוכל להבין, שלענ"ד ברור שאין שום ראיה מדבריהם, אדרבא מוכיח מתוכם דלא מיירי כלל בנתמעט כל כך עד שאין בו כזית בכדי אכילת פרס, כאשר ביארתי למעלה.

ב

מה שכתב שלא אמר בסעיף ט' לברך בורא נפשות רבות, אלא בבישול, כפי הנראה כיוון בזה שאין לומר בורא נפשות רבות על לעקיך, יען שהוא אפוי ולא מבושל, לא כיוון יפה בזה, שאין הכוונה שם בשו"ע לחלק בין אפוי למבושל אלא דוקא שם דמיירי בתערובת קמח בקמח, שבאפוי מברך עליו בתחלה המוציא כמו פת גמור, לכן צריך לברך לבסוף עכ"פ על המחיה, ובמבושל יען שאינו מברך בתחלה אלא בורא מיני מזונות כמו פת הבאה בכיסנין, לכן אינו מברך לבסוף אלא בורא נפשות רבות. אבל בעירב בדבש או שאר מינים שהוא פת הבאה בכיסנין, ואינו מברך בתחלה אלא בורא מיני מזונות אפילו באפוי, שוב אין נפקא מינה בין אפוי למבושל.

וזה פשוט ומבואר בכל האחרונים כאשר אבאר, דהנה המג"א (שם) נתקשה למה אם בשלו מברך אחריו בורא נפשות רבות, דלא מצינו רק באורז, וסייס בצ"ע. והגר"א ז"ל שם (ד"ה ולבסוף) הקשה אדרבא גם ארישא, באפוי שמברך בתחלה המוציא, אין לברך אחריו אלא בורא נפשות רבות. וכתב דמה שכתב שם בשו"ע על המחיה, הוא ט"ס וצריך לומר בורא נפשות רבות, וכמו שכתוב בסיפא אם בשלו וכו' דמאי שנא, וכן עיקר דבכל הברכות בסוף צריך כזית בכדי אכילת פרס, יעיי"ש.

ובאליה רבה אות י"ג כתב לתרץ דברי השו"ע, שהטעם הוא דנחתינן חד דרגא, דבפת ראוי לברך ברכת המזון מברך מעין שלש, והכא שמברך בורא מיני מזונות מברך אחריו בורא נפשות רבות. ולפענ"ד גם המג"א נחית לחילוק זה, כי לא הקשה מאי שנא בין אפוי למבושל, אלא שלא הונח לו לחדש בזה ברכת בורא נפשות רבות, שלא מצינו רק באורז. אבל מה שמחלק בשו"ע בין אפוי למבושל, צריך לומר כמו שכתב האליה רבה.

ועיין פרמ"ג שם בסימן ר"ח אשל אברהם ס"ק ט"ו, שכתב על דברי השו"ע שצ"ע טובא, אם לא דנחתינן חד דרגא כמו שכתב האליה רבה. אמנם לבסוף כתב שם הפרמ"ג באותו הס"ק סברא אחרת, דבלית ביה כזית בכדי אכילת פרס הוא ספק ברכה, ולכן בפת שהספק הוא אם לברך ברכת המזון, הוי ספק דאורייתא וצריך לברך עכ"פ מעין שלש, דיש לומר דיוצאין בו מן התורה במקום ברכת המזון למ"ד מנין ברכות לא הוי דבר תורה (עי' מג"א סי' קצד ס"ק ג), משא"כ בבישלו דהספק הוא אם לברך על המחיה, הוי רק ספק דרבנן (עי' ט"ז סי' רט ס"ק ג), לכן אין לברך אלא בורא נפשות רבות. ובראש יוסף ברכות (לז: ד"ה פסק) האריך יותר בסברא זו. והמהר"ם באנעט בביאורו על המרדכי שם פרק כיצד מברכין, כתב רק טעם זה לחלק בין אפוי שהוא ספק בברכת המזון שהוא דאורייתא, ומבושל הוי ספק בעל המחיה שהוא דרבנן, יעיי"ש, ולא הביא כלל דברי האליה רבה ושאר פוסקים. ושארי האחרונים ז"ל הביאו דברי האליה רבה שכתב סתם דנחתינן חד דרגא.

וכתב בספר כף החיים סימן ר"ח אות נ"ד דלפי מה שכתבו האחרונים הטעם דנחתינן חד דרגא, לפי זה גם בפת הבאה בכיסנין דינו כמבושל, דכיון דמברך בורא מיני מזונות נחתינן חד דרגא ומברך אחריו בורא נפשות רבות, יעיי"ש. ובאמת דזה כולי עלמא מודים, שאין מקום לחלק בין אפוי למבושל אלא דוקא שם שיש חילוק בברכות, לא בפת הבאה בכיסנין, כאשר יתבאר עוד להלן.

ג

והנה בביאור הגר"א (ס"ט ד"ה ואם) כתב על הך דינא שבשו"ע דבבשלו מברך אחריו בורא נפשות רבות, ועיין רש"י מ"א ע"ב ד"ה פת הבאה וכו' ומתוך וכו', ועיין תוספות שם ד"ה אלא, שחולקים על זה, וכתבו ולא נהירא וכו' אבל ה"ר יונה שם אע"פ שגם הוא פירש (כט. ד"ה שאין) כפירוש התוספות, לא מחמת קושיא זו, ומשמע שבדינא לא פליג עליו, עכ"ל. ונמצא לפי דבריו שדין זה הוא פלוגתת רש"י ותוספות, ולכן צריך לדחוק שה"ר יונה אף שגם הוא מפרש כפירוש התוספות, מ"מ לדינא סובר כרש"י, כי הך דינא שבשו"ע הוא מדברי ה"ר יונה שהובא באבודרהם (הל' ברכות השער הראשון).

ולפענ"ד קשה לי טובא על דבריו, כי לא נמצא כלל ברש"י ז"ל דמיירי בדלית ביה כזית בכדי אכילת פרס, אלא סובב על הגמרא שאמרו סתם פת הבאה בכיסנין, ובודאי שסתם פת הבאה בכיסנין מיירי גם בדאית ביה כזית בכדי אכילת פרס, כמו שהאריכו הפוסקים (עי' סי' קסח ס"ז) מה נקרא פת הבאה בכיסנין. ומה שכתב רש"י ז"ל שמאכלה מועט, זהו כמו שכתב רש"י ז"ל גם למעלה, ואוכלין ממנו מעט, כי זהו הטעם של פת הבאה בכיסנין, שאין לו דין פת גמור מחמת שאין הדרך לקבוע סעודה עליו, אלא אוכלין ממנו מעט לא בדרך שביעה וקביעת סעודה.

וכוונת דברי רש"י ז"ל מבואר בהדיא בשלטי גבורים על הא דמסיק הרי"ף (ל.) בסוף שמעתתא דעל פת הבאה בכיסנין מברך בתחילה בורא מיני מזונות ולבסוף ולא כלום, וכתב שם בשלטי הגיבורים (אות א) דכל לבסוף ולא כלום הוא בורא נפשות רבות, והכי ס"ל לרש"י ז"ל נמי דמברך אחריהם בורא נפשות רבות, אמנם פליגי עלייהו המיימוני (הל' ברכות פ"ג ה"ט ויא) והתוספות, יעיי"ש. והרי לך בהדיא שביאר כוונת רש"י ז"ל שסובר כדעת הרי"ף דעל כל פת הבאה בכיסנין מברך אחריו בורא נפשות רבות, ומובא גם בב"י סימן קס"ח שכן הוא שיטת הרי"ף.

וכן נראה מדברי התוספות והרא"ש דמיירי שם בסתם פת הבאה בכיסנין שיש בו כזית בכדי אכילת פרס, שהרי הקשו התוספות על פירוש רש"י ז"ל מדאמרינן לעיל בגמרא כל שיש בו מחמשת המינים מברך אחריו ברכה מעין שלש. וכתב על זה הפני יהושע (ד"ה בתוס' בד"ה אלא) ויש לתמוה דלא מצינו לעיל האי לישנא כלל, אלא הכי איתא (לו:) רב ושמואל אמרי כל שיש בו מחמשת המינים, מברכין עליו בורא מיני מזונות, ולא נזכר כלל מברכה שלאחריו, יעיי"ש שנדחק. אמנם בתוספות הרא"ש (מא: ד"ה שאין) מבואר יותר הקושיא, שכתב דקיי"ל דמברך אחריו מעין שלש מדאמרינן כל שיש בו מחמשת המינים מברכין בתחלה בורא מיני מזונות, ממילא דה"ה לענין ברכה אחרונה הוא כן שמברכין מעין שלש, דחד דינא אית להו, וא"כ יש לפרש גם בכוונת התוספות בדרך זה. וכעין זה כתב הרמב"ם ז"ל בפרק ג' מהלכות ברכות הלכה י"א, דכל שמברכין בתחלה בורא מיני מזונות מברכין לאחריו ברכה מעין שלש, חוץ מן האורז.

אבל כבר ביאר המג"א בס"ק ט"ו, דכלל זה ליתא אלא בדאית ביה כזית בכדי אכילת פרס, אבל באין בו כזית בכדי אכילת פרס אי אפשר ללמוד לאחריו מלפניו, דברכת לאחריו צריכה שיעורא דכזית בכדי אכילת פרס ובברכת לפניו סגי בכל שהוא. ואם כן הרא"ש ז"ל שביאר בהדיא קושייתו על רש"י ז"ל שיש ללמוד ברכה אחרונה מברכה ראשונה, על כרחך דסובר דמיירי בסתם פת הבאה בכיסנין שיש בו כזית בכדי אכילת פרס, שאז שפיר יש הכרח ללמדו מברכה ראשונה, כיון שאכל שיעור מחמשת המינים, אבל כשאין בו שיעור אי אפשר ללמדו כלל מברכה ראשונה דסגי אם עכ"פ אכל כל שהוא מחמשת המינים, אבל ברכה אחרונה צריך שיעור. וכבר כתבתי שנראה גם כוונת התוספות כדברי הרא"ש ז"ל, כי הביאו מגמרא מה שלא נזכר בדבריהם כלל, ואם כן מוכרח גם מדבריהם כנ"ל.

עוד נראה כן מדברי הרא"ש ז"ל (שם) במה שהקשה עוד על פירוש רש"י ז"ל דהאיך מצי לומר שלא יברך עליה ברכה אחת מעין שלש, כיון דאי הוה קבע סעודתא עליה הוה מברך המוציא וג' ברכות, כדמוכח לקמן (מב.), יעיי"ש. וזה ודאי שג' ברכות אין מברכין אלא בדאיכא כזית בכדי אכילת פרס, כמבואר בשו"ע כאן, שעל זה אין שום חולק, וא"כ מבואר דגם בהך שקלא וטריא דפליגי על רש"י ז"ל, מיירי בדאיכא כזית בכדי אכילת פרס. ומלשון הרא"ש ז"ל כאן נראה כסברת האליה רבה דלא נחתינן אלא חד דרגא לא תרי דרגי, דהיינו מג' ברכות למעין שלש או מברכת מעין שלש לבורא נפשות רבות, אבל לא תרי דרגי מג' ברכות לבורא נפשות רבות.

ועכ"פ נראה מזה דהך דינא שכתב כאן בשו"ע לברך בורא נפשות רבות על פת הבאה בכיסנין אם אינו אוכל כזית בכדי אכילת פרס מחמשת המינים, אינו תולה בפלוגתת רש"י ותוספות כמו שכתב הגר"א ז"ל, אלא אדרבא נראה דכו"ע מודי בזה. שהתוספות והרא"ש לא פליגי על רש"י אלא במה שסובר כשיטת הרי"ף דעל סתם פת הבאה בכיסנין אף אם אוכל כזית בכדי אכילת פרס מברך בורא נפשות רבות. וא"כ אין להרחיק הפלוגתא יותר לומר דחולקין אף אם אין שיעורא מחמשת המינים, שלא דמי כלל לברכה ראשונה.

וכבר כתב החכם צבי ז"ל בסימן קל"ד שזה אחד מעיקרי ויסודי התלמוד למעט בפלוגתא עדיף, ובספר דרכי שלום (כללי הש"ס אות ל סי' רנז) כתב שזהו כוונת הר"ן ביומא פרק יום הכיפורים (ג. סוד"ה מתני') שכתב בשיעורא דכותבת דהוי פחות מכביצה, דאף על גב דלא מתפרש בגמרא, מסתבר דכיון דחד מ"ד סבירא ליה יותר מכביצה, לא מפלגינן מיניה מאן דפליג עליה, אלא פחות שבשיעורים, יעיי"ש, ונראה ג"כ הטעם שלא להרחיק הפלוגתא.

ונראה דאף לשיטת ר"ת (הוב"ד ברא"ש חולין פ"ז סי' לא) דסובר טעם כעיקר דאורייתא אף ללקות עליו בכל האיסורין, דנהפך כולו לאיסור אפילו אין בו כזית בכדי אכילת פרס כלל, מ"מ אין ראיה דסובר כן אף לענין ברכה. שהרי כשיש בו כזית בכדי אכילת פרס ואוכל כל הפרס, כ"ע מודי שהוא דאורייתא ללקות עליו אף אם רובו ממין היתר, ואע"פ כן לענין ברכה מצינו בשאר מינים שאינם מה' מינים הולכין בתערובות אחר רובו, כמבואר בסימן ר"ב סעיף א', ואין חילוק אף אם יש בהמיעוט הרבה יותר מכזית בכדי אכילת פרס, מ"מ כל שהוא מיעוט אין מברכין עליו, ואין חוששין לטעמא ושיעורא בכדי אכילת פרס, ואין מברכין אלא על הרוב.

וכבר ביאר זה הטו"ז ריש סימן ר"ב, בשביל דלענין ברכה קיי"ל (סי' רד סי"ב) כל שהוא עיקר ועמו טפילה, מברך על העיקר ופוטר את הטפילה. וצריך לומר דאף דסוברין טעם כעיקר דאורייתא, מ"מ אינו אלא כעיקר בכף הדמיון, לא עיקר ממש, כידוע כלל זה בכל כף הדמיון, בכמה מקומות בש"ס, ועיין תשובת חכם צבי סימן ע"ז. ובכל האיסורין שבכל התורה כולה לא נפטרו אם הם טפלים לדבר אחר, ואין נפקא מינה בהם כלל אם הוא עיקר או טפל, לכן סגי בטעם כעיקר. אבל לענין ברכה דצריך להיות עיקר ממש, והטפל נפטר לגמרי בברכת העיקר, אינו מועיל הטעם לברך עליו, ואפילו אית ביה כזית בכדי אכילת פרס, אינו מברך אלא על הרוב.

ועיין פמ"ג שם על הטו"ז סימן ר"ב ס"ק א' שהביא על זה גם מסימן ר"ח סעיף ט' בקמח מה' מינים שנתערב עם קמח אחר ואין כזית בכדי אכילת פרס, אינו מברך ברכת המזון, אף שניכר ונרגש טעם הדגן, וברכת המזון דאורייתא. מ"מ לענין ברכה, כל שהוא עיקר ועמו טפילה מברך על העיקר ופוטר את הטפילה, יעיי"ש.

ונראה דאף שאמרו (ברכות לו:) כל שיש בו מחמשת המינים מברך עליו בורא מיני מזונות, דצריך לומר בזה דחמשת המינים נחשבים לעולם לעיקר אף אם המה המיעוט, מ"מ לא מצינו זה אלא בברכה ראשונה דסגי בכל שהוא, וזה יש בו ממשו ועיקרו ממש, אבל בברכה אחרונה דצריך שיעורא, א"כ אם אין בו כזית בכדי אכילת פרס, אין בו שיעורא מעיקרו אלא מטעמו, והוי טפל לגבי עיקר אפילו אם הוא מחמשת המינים. ובפרט לפי מה שנתבאר שדעת רש"י והרי"ף לברך בורא נפשות רבות על כל פת הבאה בכיסנין, אף שסתם פת הבאה בכיסנין יש בו רוב קמח מחמשת המינים, אין לומר שהחולקים עליהם חולקין אף בכה"ג שאין בקמח כזית בכדי אכילת פרס.

ואף דכמה מגדולי האחרונים כתבו שדין זה תלוי בפלוגתת הר"ת והרא"ש והרשב"א (תורת הבית ב"ד ש"א יא:) בדין טעם כעיקר, זה י"ל דלדעת הרשב"א (ת"ה הקצר שם ז.) והראב"ד (איסור משהו פ"ב) שסברי דבכל התורה כולה לא אמרינן דנהפך כולו ע"י טעם כעיקר אלא כשיש בו שיעורא בכדי אכילת פרס, בודאי מוכרח דכן הוא לענין ברכה דצריך שיעורא בכדי אכילת פרס, ואי אפשר לומר בענין אחר. אבל לדעת ר"ת דבכל התורה כולה נהפך הכל ע"י טעם כעיקר, אפשר לומר דסובר כן גם לענין ברכה. אבל בודאי דאינו מוכרח לומר כן, דשפיר אפשר לומר דכו"ע מודי דבברכה אחרונה לא סגי בטעמו, כאשר ביארתי לעיל בדברים של טעם. ולפענ"ד כן הוא העיקר כמו שכתבתי.

והגר"א ז"ל דעתו ברורה לברך בורא נפשות רבות כשאין בו כזית בכדי אכילת פרס אפילו בפת שמברכין עליו המוציא, כאשר בשביל זה הגיה בשו"ע וכתב שהוא ט"ס. אבל קשה להבין מה ראה על ככה לשבש כל הספרים, שלשון זה הוא מאבודרהם בשם ה"ר יונה, והובא בב"י ובשו"ע ובלחם חמודות וכל הפוסקים אחריהם, ולפי דבריו ז"ל צריך לשבש הכל. ואם בשביל הקושיא שהקשה דמאי שנא מסיפא, הלא כיון שהוא בעצמו מביא המקור להך דינא דסיפא דאם בשלו, מדברי רש"י ז"ל בפת הבאה בכיסנין, א"כ שפיר י"ל דאך בפת הבאה בכיסנין הדין כן, אבל ברישא שיש לו חשיבות פת שמברכין עליו המוציא ואין לו דין פת הבאה בכיסנין, מברך עכ"פ על המחיה. ואולי מסברא לא ניחא ליה לחלק בברכה אחרונה שצריך שיעורא, וסובר שאין דין זה תלוי כלל בחשיבות פת.

ולפי מה שביארתי מדברי הראשונים ז"ל שכוונת רש"י ז"ל הוא רק בשביל שהוא פת הבאה בכיסנין, כסתימות לשון הגמרא, ודין זה שברבינו יונה ושו"ע לברך בבשלו בורא נפשות רבות, הוא ג"כ בשביל שיש לו דין פת הבאה בכיסנין, שאף החולקים על רש"י ז"ל מודים בכה"ג, מתורצין היטב דברי ה"ר יונה והשו"ע, ואין צורך לשבש כלל. כי החילוק מבואר בין פת גמור לפת הבאה בכיסנין, ובפת גמור אע"פ שאין בו השיעור, מ"מ מחמת חשיבות הפת שמברכין עליו המוציא, צריך לברך אחריו על המחיה עכ"פ, או כמו שכתב האליה רבה ושאר אחרונים דנחתינן חד דרגא ולא תרי דרגי. וכבר הבאתי סמוכין לדברי האליה רבה מדברי תוספות הרא"ש שכתב כעין סברא זו.

ולפענ"ד הוא מוכרח גם בלשון ה"ר יונה שבאבודרהם המובא בב"י, שכתב וז"ל, דוקא כשיש באותו קמח מחמשת המינים כדי שיאכל ממנו כזית דגן בכדי אכילת פרס, אבל אם אין בו זה השיעור מחמשת המינים אינו מברך לבסוף ג' ברכות, אלא בתחלה מברך המוציא וכו' ולבסוף מעין שלש, והוא הדין כשבשלוהו בקדירה, שמברך בתחילה בורא מיני מזונות, אבל לבסוף מברך בורא נפשות רבות. ותמוה הלשון לכאורה מה שכתב בסיפא והוא הדין, הלא אין דין הסיפא דמי כלל לרישא לא בברכה ראשונה ולא בברכה אחרונה. אבל לפי הטעם דנחתינן חד דרגא, י"ל שכונתו דבזה דמי רישא לסיפא, שכמו שברישא נחתינן חד דרגא כמו כן בסיפא נחתינן חד דרגא. ובשו"ע השמיט לשון והוא הדין, שאין נפקא מינה בזה לדינא אלא לביאור הטעם, ואין דרכו בשו"ע לבאר הטעמים אלא לכתוב הדינים בקיצור.

ועכ"פ זה ודאי שאינו כמו שעלה על דעת כ"ת נ"י שכונת השו"ע הוא דוקא בבישול לא בפת הבאה בכיסנין שהוא אפוי, שהרי גם הגר"א ז"ל כתב מקור הדין מרש"י ז"ל דמיירי מפת הבאה בכיסנין, וא"כ אדרבה כל דין זה נצמח מפת הבאה בכיסנין, ולדעת הגר"א אף בפת גמור הדין כן. ועכ"פ בפת הבאה בכיסנין בודאי אין נפקא מינה בין אפוי למבושל.

ד

עוד יש להסתפק בלשון השו"ע סעיף ט', שברישא כתב ודוקא שיש בו כדי שיאכל ממנו כזית דגן בכדי אכילת פרס, בלשון זה מבואר דלא סגי אם אוכל כזית מהתערובות אף אם יש באותו התערובות כזית דגן בכדי אכילת פרס, אלא צריך שיאכל כל כך שיהיה באכילתו כזית דגן בכדי אכילת פרס. וממה שסיים אם אין בו זה השיעור, ולא כתב אם לא אכל זה השיעור, משמע דהקפידא הוא רק אם יש בהתערובות זה השיעור, כשיטת רבינו חיים והרא"ש שאם יש בהתערובות כזית בכדי אכילת פרס נהפך כולו, וסגי בכזית מהתערובות, וזה לכאורה סתירה בלשון מרישא לסיפא.

ובתשובת בית אפרים (או"ח סי' יג ד"ה וכתב המג"א) נוטה שדעת השו"ע שאין צריך אלא שיהיה כזית בכדי אכילת פרס בתוך התערובות, וכן הוא בשו"ת גינת ורדים (כלל א סוס"י כד ד"ה ולענין ברכה). ולא הבנתי האיך מפרשים לפי זה הלשון שברישא שמבואר שיאכל ממנו כזית דגן בכדי אכילת פרס, ובשו"ת שמש צדקה סימן ב' (יא, ג) הביא חולקין על הגינת ורדים בזה.

והפרמ"ג בפתיחה כוללת להלכות פסח בחלק שני פרק א' אות י"ח התעורר בזה, וכתב דלפי מה דמשמע מרישא דצריך שיאכל כזית דגן, קשה מה שכתב בסיפא אם אין בו זה השיעור, דרבותא הוה ליה למימר אף שיש בו זה השיעור, כל שלא אכל כזית דגן. וכי תימא דאשמעינן אע"פ שאכל כזית דגן, כל ששהה יותר מכדי אכילת פרס אין מצטרף, זה היה יכול לאשמעינן כשיש כזית בכדי אכילת פרס ושוהה יותר. יעיי"ש שנדחק אח"כ, וסייס בצ"ע.

ולפענ"ד הנה בשתיית הקאווע שאי אפשר לשתות רביעית ביחד מחמת חומה, ועל כן הוא שותה מעט מעט באופן ששוהה יותר מכדי שתיית רביעית או לפעמים יותר מכדי אכילת פרס, יש בזה מחלוקת עצומה בין הפוסקים בשיורי כנסת הגדולה סימן ר"ד (הגה"ט אות ג) ובמשנה למלך הלכות ברכות (פ"ג הי"ב) ובכפות תמרים (תוספות יום הכיפורים) יומא דף פ' (ע"ב ד"ה אמנם) ועוד הרבה פוסקים, מערכה מול מערכה.

והסוברים שצריך לברך, כתבו הטעם דכיון שאי אפשר לשתות רביעית בפעם אחת מחמת החום, הוי דרך שתייתו בכך לשהות יותר, וצריך לברך. והוא על דרך שכתב הטו"ז בסימן ר"י ס"ק א' ביי"ש שצריך לברך ברכה אחרונה אף בפחות מרביעית, יען ששותה כדרך העולם, שאין דרך העולם לשתות יותר מיי"ש. והרבה חולקים וסוברים שאינו מועיל לשהיית הזמן מה שהוא דרך העולם אף שאי אפשר בענין אחר, והביאו ראיות לדבריהם יעיי"ש.

ובשו"ת שמש צדקה סימן ב' הביא עוד ראיה גם מהך דינא דסימן ר"ח סעיף ט', שאינו מברך ברכת המזון אם אין בו כזית דגן בכדי אכילת פרס, וכתב המג"א הטעם דכיון דצריך שיאכל כזית בלא שהיה כדי אכילת פרס, והכא שמעורב על כרחך שוהה ביניהם. ואם נימא דמה שאי אפשר בענין אחר הוי דרך אכילתו בכך ואין מזיק השהיה, א"כ גם בזה כיון שעל כרחו שוהה, צריך לברך, דהוי דרך אכילתו בכך. אלא ודאי שאין נפקא מינה בזה.

ומעתה לפי זה שפיר י"ל דבמה שאמר אם אין בו כשיעור הזה, אשמעינן רבותא דאם אין בתערובות השיעור אינו מברך ברכת המזון, אף אם אכל הרבה עד שאכל כזית דגן, כיון דבעל כרחו הוא שוהה יותר מכדי אכילת פרס, אינו מצטרף, כמו שכתב המג"א. ולא קשה מידי קושיית הפרמ"ג דזה היה יכול לאשמעינן כשיש כזית בכדי אכילת פרס ושוהה יותר, דאדרבה זה אינו רבותא כל כך, דכיון שיש בו שיעורא בכדי אכילת פרס ויכול לאכלו, הוי כן דרך אכילתו ובודאי דאינו מצטרף אם שוהה יותר. אבל כשאין בו זה השיעור, דבעל כרחו הוא שוהה, הוי כן דרך אכילתו, והיה מקום לומר דכשאכל כזית דגן אף שנשתהה יותר מכדי אכילת פרס מחמת ההכרח, מצטרף שפיר, כאשר באמת כן הוא דעת הרבה פוסקים גדולים ועצומים בשתיית הקאווע, ואשמעינן בזה רבותא גדולה שאינו מועיל אם בעל כרחו הוא שוהה, כמו שביאר המג"א.

ומתורץ בזה היטב לשון ה"ר יונה והשו"ע, שסמכו על מה שכתב ברישא שצריך שיאכל כזית דגן בכדי אכילת פרס ובסיפא אשמעינן רבותא אחרת, כמבואר לעיל.

והנה אף שיש מהאחרונים ז"ל שהבינו מלשון השו"ע שדעתו דסגי אם יש בתערובות כזית בכדי אכילת פרס, אבל המג"א על כרחך לא הבין כן בדעת השו"ע, שהרי כתב הטעם בשביל שעל כרחו שוהה יותר באכילת הכזית דגן כיון שמעורב, אם כן על כרחך סובר דלא סגי באכילת כזית מן התערובות.

וכן מוכרח בדברי המג"א סימן ר"י (ס"ק א), שכתב דגם לענין ברכה אם שהה בכדי אכילת פרס באכילתו לא מקרי אכילה, והביא ראיה מסימן ר"ח סעיף ט'. ואם נימא דדעת השו"ע הוא להצריך שיהיה בתערובות כזית דגן בכדי אכילת פרס, ואז סגי אם אוכל כזית מהתערובות, א"כ אין הטעם כלל בשביל ששוהה באכילתו בכדי אכילת פרס, ואין משם ראיה כלל לדינו של המג"א שבסימן ר"י. וכן הוא גם בבית אפרים שאין ראיה משם לדינו של המג"א, אלא אם נימא דצריך שיאכל כל הכזית דגן בכדי אכילת פרס. וכן כתב בביאור הגר"א (סי' רח ס"ט ד"ה כדי שיאכל) על הא שכתב בשו"ע כדי שיאכל, ר"ל ודוקא שיאכל ג"כ בכדי אכילת פרס.

ולדינא גם הבית אפרים, אף שהבין מדעת השו"ע דאין צריך שיאכל כל הכזית דגן בכדי אכילת פרס, מ"מ פסק לדינא להחמיר, כי אי אפשר לומר דסגי שיאכל כזית מן התערובות אלא לדעת ה"ר חיים והרא"ש, אבל לדעת הראב"ד והרמב"ם (הל' מאכלות אסורות פט"ו ה"ב־ ג) והרשב"א לא אמרינן דנהפך כולו אף אם יש בו כזית בכדי אכילת פרס, אלא צריך שיאכל פרס שלם. והפרי חדש סימן תמ"ב (אות א ד"ה והראב"ד) כתב שהיא השיטה המחוורת מכולם, והכי נקטינן. והביא עוד הרבה פוסקים שפסקו כן, וצריך ליזהר כדבריהם. גם הפרי מגדים בפתיחה כוללת להלכות פסח חלק שני פרק א' (אות טז) כתב דקיי"ל כהראב"ד והרשב"א, יעיי"ש. ובפרט שהמג"א והגר"א שניהם הבינו כן גם בדעת השו"ע.

מה שכתב שבבית אפרים המובא בשערי תשובה אות י"ב מבואר שצריך לברך אחריו מעין שלש, אף אם אין בו כדי שיאכל כזית דגן בכדי אכילת פרס, שם לא מיירי אלא מפת שמברך עליו המוציא, כמבואר בכל דבריו, ובזה מבואר גם בשו"ע לברך אחריו מעין שלש, וכן כתבו כל הפוסקים, זולת הגר"א ז"ל שכתב גם בזה לברך בורא נפשות רבות. אבל מפת הבאה בכיסנין שמברך עליו בורא מיני מזונות כדין בשלו, מזה לא מיירי כלל הבית אפרים והשערי תשובה.

ומה שכתב שמה שהביא הבאר היטב ס"ק ג' ממהר"א יצחקי (שו"ת זרע אברהם או"ח סי' א) לברך בורא נפשות רבות אם לא אכל כזית דגן בכדי אכילת פרס, זה מיירי כשהוא לדבק, תמה אני האיך עלה על דעתו לומר כן, הלא בהדיא מפורש שם שמכשירו ומתקנו לאכילה ואין דינו כמו לדבק. ואלו היה רק לדבק, לא היה מועיל אף אם יש בו יותר מכזית בכדי אכילת פרס. והב"ח (ד"ה ומ"ש ואפילו) כתב שאם הוא לדבק אף אם רובו מחמשת המינים אינו מברך עליו בורא מיני מזונות. והטו"ז בסימן ר"ח ס"ק ד' מצדד בלעקיך שרובו קמח שסובר שהוא לדבק, אלא מצדד בשביל שהוא הרוב. והאליה רבה (ס"ק ב) ושאר פוסקים חולקין עליו שלעקיך אינו לדבק, ומה שהוא לדבק אינו מועיל אף אם הוא רוב, ומכל שכן כשהוא מיעוט אלא שהוא יותר מכזית בכדי אכילת פרס, כל שהוא לדבק אינו כלום לכל הדיעות.

אבל הדבר ברור שהמהר"א יצחקי שכתב לברך מעין שלש כשאכל כזית בכדי אכילת פרס, הוא בשביל שסובר שם שמתקנו לאכילה ואין בו דין לדבק. ומה שכתב לברך בורא נפשות רבות כשלא אכל בכדי אכילת פרס, הוא בשביל שסובר כדעת רוב הפוסקים שחולקים על המג"א ואינם מחלקים בין תערובות קמח לשאר מינים, וגם בסעיף ב' מיירי בדאית ביה כזית בכדי אכילת פרס, כאשר הבאתי למעלה. גם ממה שכתב שאם אכל שיעור שהיה בו כזית דגן בכדי אכילת פרס, מבואר שסובר ג"כ שצריך שיאכל זה השיעור, ולא סגי בכזית מן התערובות.

ה

ובחיי אדם כלל נ' אות כ"א כתב אע"פ שבכל דבר שיש בו מחמשת המינים מברכין בורא מיני מזונות, אבל על המחיה היה ראוי להחמיר אלא אם כן יש באותו מאכל כל כך שיאכל כזית קמח בכדי אכילת פרס, והעולם לא נהגו לדקדק בכך, ויש להם על מי לסמוך.

וכתב שם בנשמת אדם אות ו', ותוכן דבריו שדחה דברי המג"א שמחלק בין תערובות קמח לשאר דברים, והסתירה מסעיף ב' לסעיף ט' כתב, שבסעיף ב' הוא לשון הרא"ש (ברכות פ"ו סי' ז) שסובר טעם כעיקר דאורייתא אף ללקות עליו, ובסעיף ט' הוא מדברי ה"ר יונה, וי"ל שסובר כהראב"ד והרשב"א דטעם כעיקר אע"ג דאסור מדאורייתא, אין לוקין עליו אלא כשהיה כזית בכדי אכילת פרס ואכל כל הפרס, כדי שיאכל כזית מן האיסור, דלא נהפך היתר לאיסור, לכן גם לענין ברכה הוא כן. ומה שנוהגין העולם לברך על המחיה על צוקער לעקיך, אף שאין בו רק כזית ואין בו קמח אלא חצי זית, צריך לומר דתפסו לעיקר כשיטת הרא"ש, וירא שמים ראוי שיראה שיאכל בודאי כזית קמח, אלו תוכן דבריו, יעיי"ש שהאריך.

והנה מבואר דעתו בזה שלפי דברי השו"ע שבסעיף ט' אין לברך על המחיה על כזית לעקיך אם הקמח הוא חציו, עד שיאכל כל כך שידע בודאי שאכל כזית קמח בכדי אכילת פרס, כדעת הראב"ד והרשב"א, ובסעיף ב' הוא דעת הרא"ש לברך על המחיה אף אם לא אכל כזית בכדי אכילת פרס, ובזה מיישב מנהג העולם שסומכין על הרא"ש כמובא בסעיף ב'.

ואני תמה האיך אפשר להעלות על הדעת לעשות סתירה בשו"ע בסימן אחד. גם האיך מיושב בזה מנהג העולם כיון שבשו"ע סעיף ט' לא פסק כן, אף שיש סתירה מסעיף ב', מ"מ האחרון עיקר, ובכל מקום שמוצאין איזה סתירה חוקרין הפוסקים לידע איזה מהם נכתב באחרונה, דזה כלל גדול הלכה כמשנה אחרונה, וזה ודאי שבסימן אחד לא כתב סעיף ט' טרם שכתב סעיף ב', וא"כ דעת השו"ע הוא כמו שכתב בסעיף ט' שהוא האחרון, ונמצא דמנהג העולם הוא היפך השו"ע. גם בלאו הכי כבר הבאתי מכמה פוסקים דקיי"ל כהראב"ד והרשב"א, גם כתבתי דלענין ברכה אפשר דגם הר"ת והרא"ש מודי דצריך שיאכל כזית בכדי אכילת פרס. וליישב מנהג העולם יותר טוב לומר שסומכין על המג"א שסובר בדעת השו"ע לחלק בין תערובות קמח לשאר מינים, ואף שרבים חולקים עליו ומסתבר טעמייהו ודברי המג"א אינם מובנים כל כך, עם כל זה המג"א הוא עמוד ההוראה ונתקבלו הוראותיו בכל העולם ונמשכין אחריו, ועכ"פ יותר טוב לומר כן, מלעשות סתירה בדברי השו"ע ולומר שעושין העולם נגד השו"ע.

ו

ובמשנה ברורה (ס"ק מח) פסק ג"כ שאין לברך על המחיה אלא אם אכל כזית בכדי אכילת פרס מהקמח עצמו, ולא סגי במה שאכל כזית מהתערובות. ובביאור הלכה שם (ד"ה בקדרה) הביא דברי הנשמת אדם במה שדחה דברי המג"א, אבל במה שכתב אח"כ הנשמת אדם ליישב מנהג העולם השמיט דבריו ולא הזכירם כלל, אלא חתר למצוא דרך אחרת ליישב מנהג העולם, וכפי הנראה לא נראו לו דברי הנשמת אדם בזה, כאשר באמת הם תמוהים כמו שכתבתי.

אבל מה שכתב הוא ז"ל (במשנה ברורה) ליישב מנהג העולם, הוא יותר תמיה. שכתב בזה, ואולי שטעמם מפני שהתבלין בא להכשיר את האוכל, מצטרף עם האוכל גופא לשיעור, וכדאיתא כעין זה במג"א סימן ר"י (ס"ק א). והנה מה שהביא מסימן ר"י אין לו דמיון כלל לנידון דידן, דהתם מיירי המג"א בהך דכל האוכלין מצטרפין וכל המשקין מצטרפין, והאוכל והשותה אינו מצטרף, ועל זה הביא מה שמבואר בגמרא יומא (פ:) ציר שעל גבי ירק מצטרף, ולא אמרינן משקה הוא, דכל אכשורי אוכלא אוכלא הוא, והביא גם רש"י בחולין (קכ.) שכתב בציר שעל גבי הירק, דאע"ג דתנן האוכל והשותה אין מצטרפין, הני מילי אכל ושתה, דקים להו לרבנן דלא מיתבא דעתיה בהכי, אבל ציר שעל גבי ירק קים להו לרבנן דמיתבא דעתיה. וכן בתוספות ישנים יומא דף פ' ע"ב (ד"ה קמ"ל) ובתוספות זבחים דף ק"ט ע"א (ד"ה עולה) דהטעם הוא דהוי דרך אכילה. א"כ לא אמרינן זה אלא התם שאין החסרון בשביל שאינו מינו, אלא בשביל שהוא משקה, לכן אמר דאם מכשירו ונאכל עמו, דרך אכילה הוי כאוכל ומייתבא דעתיה. אבל הכא שאינו מצטרף בשביל שאינו מינו, לא מצינו בשום מקום שעל ידי שמכשירו הוא כמינו.

ובאמת גם שם בסימן ר"י בהך דינא דציר שעל גבי הירק פליג החיי אדם (שם סי"ז), והקשה עליו מדברי התוספות ישנים ביומא דף פ' ע"ב, שכתב בהדיא שאין זה אלא ביום הכיפורים דתליא ביתובי דעתיה, לא במקום אחר. גם בשדי חמד מערכת ברכות (סי' א אות ז) כתב בזה שיש חולקין על המג"א והוי ספק ברכה, ולא יברך. ובסידור התניא בסדר ברכת הנהנין פרק ח' (ס"ז) שהביא שם הך דינא שבמג"א דהאוכל ושותה אין מצטרפין, לא הביא כלל מה שכתב אח"כ בציר שעל גבי הירק, משמע דלא ס"ל כלל.

ולתרץ דברי המג"א ממה שהקשה עליו הנשמת אדם מדברי התוספות ישנים שמבואר בהדיא שאין זה אלא ביום הכיפורים, המשנה ברורה (שעה"צ סי' רי אות ח) כתב שמדברי הרמב"ם פרק ב' מהלכות שביתת עשור (ה"ז) משמע דדין הציר לאו דוקא לענין יום הכפורים. ולפענ"ד אין שום משמעות ברמב"ם, כי ממה שכתב סתם ולא פירש שהוא לענין יום הכיפורים, אין ראיה, דכיון שכל אותה ההלכה מדבר בהלכות יום הכיפורים, כאשר התחיל בתחלת הפרק, ממילא ידעינן דבכל הלכותיו שם קאי על יום הכיפורים, וכמה דינים כותב שם בסתמא וידעינן שהוא ביום הכיפורים.

וקצת יש ליישב, דהמג"א בסימן ר"י הביא ראיה ממה שכתוב בסימן קנ"ח סעיף ה', ושם בסימן קנ"ח (ס"ק י) כתב המג"א בפירוש דדוקא ציר היוצא מעצמו של הירק יש לו דין אוכל שלא יהיה לו דין טיבולו במשקה, אבל אם מטבל הירק בהציר, יש לו דין משקה. והביא שם כן מרשב"א (תורת הבית בית ו ש"א) ורש"ל (יש"ש חולין פ"ח סוס"י יח) ועוד פוסקים, וזה כלשון ראשון שברש"י ז"ל מסכת חולין דף ק"כ (ע"א ד"ה ציר) שהובא במג"א סימן ר"י. א"כ מדמדמה הך דינא דסימן ר"י למה שכתוב בסימן קנ"ח, משמע דסובר גם בזה כלשון ראשון שברש"י ז"ל דמיירי בציר היוצא מעצמו, והתוספות ישנים הביא ראיה שאין דין זה אלא ביום הכיפורים ממה דמבואר בפסחים דף קט"ו (ע"א) דהוי משקה לענין טיבולו במשקה, והתם בפסחים מיירי שמטבל בהמשקה. וצריך לומר דהתוספות ישנים סובר כלשון שני שברש"י, דגם הכא מיירי שמטבל בהמשקה. א"כ להסוברים כלשון ראשון שברש"י דהכא מיירי בציר היוצא מאליו, אין ראיה כלל מפסחים לחלק בין יום הכיפורים לשאר דברים, ולא קשיא קושיית התוספות ישנים.

אך ממה שהביא המג"א הדין שבתוספות זבחים בשרה פת ביין, אינו נראה שיסבור כלשון ראשון שברש"י ז"ל. ואולי בשרה פת ביין נבלע בו היין היטב, ועדיף ממטבל ירק במשקה, וזה דוחק. וצ"ע להבין דברי המג"א מה שהביא על זה מסימן קנ"ח.

ז

ולתרץ הקושיא מתוספות ישנים שהקשה בחיי אדם, אפשר עוד, כי גם בעיקר הדין שהביא המג"א שם דהאוכל והשותה אין מצטרפין, הקשה הפרמ"ג (א"א שם) שאין ראיה מיום הכיפורים דתליא ביתובי דעתיה, משא"כ ברכה, נהנה מיקרי, דהא בשאר איסורין אין כל אוכלין מצטרפין, ורמז לעיין בחמד משה. ובחמד משה (ס"ק א) הקשה ממה שנסתפקו התוספות (יומא עט. ד"ה ולא; סוכה כו: ד"ה ולא) בשיעור שתיה, שמא אינו דומה ליום הכיפורים ששיעורו ברביעית דתליא ביתובי דעתיה, וכן בשיעור אכילה לא דמי ליום הכיפורים שזה בכזית וזה בככותבת.

ובתשובת גינת ורדים בגן המלך סימן כ"א הביא השאלה באוכל ושותה אם יצטרפו, אם לדמותו ליום הכיפורים או לאו, ופשיט ליה מהא דבעי תלמודא שם ביומא דף פ"א (ע"א) למיפשטה דבמחלוקת שנויה, דרבי יהושע וחכמים דפליגי בטומאה אם מצטרפין, ודחי תלמודא אפילו תימא רבנן דאמרי התם דמצטרפי, הכא לא מצטרפי דליכא יתובי דעתיה. ונראה לו דלא אמרו כן בתלמוד אלא דרך דחיה בעלמא, ולעולם קושטא דמילתא הוי, דמשנתינו זאת דגבי יום הכיפורים אתיא כרבי יהושע דהלכתא כותיה, ובר מן דין הלכה כרבי יהושע (הל' טומאת אוכלין פ"ד הי"א). גם הביא ראיה מהתוספות זבחים דף ק"ט (שם) דמוקי למתניתין דמעילה (טו:) דמצטרפין, בששרה פתו ביין, דהוי דרך אכילה ולא הוי שתיה, ולא בעי התוספות לאוקמיה כגון ששתה חצי רביעית ואכל חצי זית, משמע דאין מצטרפין זה עם זה אלא בששרה פתו בלבד, יעיי"ש.

ולא הבנתי מה שכתב תחלה דמה דאמרו בגמרא אפילו תימא רבנן, אינו אלא דרך דחיה, דכיון שהוא פלוגתא בגמרא רב חסדא ורב נחמן, וגם ריש לקיש ורבי יוחנן, דלרב חסדא וריש לקיש במחלוקת שנויה, דאין לחלק בין יום הכיפורים לטומאה, ולרב נחמן ורבי יוחנן אתיא אפילו לרבנן, דיש לחלק בין טומאה ליום הכיפורים דצריכא יתובי דעתיה, ומנין לנו לומר דמה שאמר רב נחמן ורבי יוחנן אינו אלא דרך דחיה. ובפרט בפלוגתא דריש לקיש ורבי יוחנן, דקיי"ל הלכה כרבי יוחנן לגבי ריש לקיש (ראה יבמות לו. ובתוס' שם ד"ה הלכתא), ומנא לן דכאן דברי ריש לקיש עיקר ודברי רבי יוחנן אינם אלא דחיה בעלמא.

גם מה שהביא ראיה מהתוספות דאוקמיה למתניתין דמעילה בששרה פתו ביין, אפשר שכתבו לאוקמיה כן שלא יקשה ממתניתין גם על רב חסדא וריש לקיש, ולהלכה אפשר סברי דמצטרפין גם בלאו הכי, אלא דנקטו הך גוונא דמתרצא מתניתין אליבא דכ"ע.

ומה שכתב ובר מן דין הלכה כרבי יהושע, לפענ"ד גם מזה לכאורה אין ראיה, דאף דהלכה כרבי יהושע דבטומאה אין מצטרפין, מ"מ לענין ברכה אפשר דאין למדין לא מיום הכיפורים ולא מטומאה, דיום הכיפורים תליא ביתובי דעתיה, ומטומאה אפשר בלאו הכי לא גמרינן מיניה, דכמה פעמים אמרו בש"ס (עי' יבמות קג:) איסור מטומאה לא ילפינן.

דבשלמא לרב חסדא וריש לקיש שסברי דאף דלא מצינו פלוגתא בזה ביום הכיפורים, מ"מ כיון שיש פלוגתא בזה בטומאה אמרינן ממילא דגם ביום הכיפורים פליגי, א"כ על כרחך סברי שאין לחלק בין יום הכיפורים לשאר מילי בשביל יתובי דעתיה, ולמדין יום הכיפורים אף מטומאה. וצריך לומר לדידהו דאף דאיסור מטומאה לא גמרינן, מ"מ יש לומר כמו שכתב רש"י ז"ל ביבמות דף ק"ג ע"ב גבי סנדל המוחלט דאיסור מטומאה לא גמרינן, ואח"כ אמר רבא חליצתה כשרה, ופירש רש"י ז"ל דלאו מילף הוא אלא גילוי מילתא בעלמא. ועיין עוד אבן העזר בית שמואל סוף סימן ו' ס"ק ל"ד שכתב דאע"ג דלא ילפינן איסור מטומאה, מ"מ בכה"ג דאיכא סברא ילפינן. וכבר טרחו הפוסקים הרבה ליישב סוגיות הש"ס שיש בזה כמה סתירות אם ילפינן איסור מטומאה (עי' שדי חמד מערכת האל"ף כלל רט־ריג).

ויהיה איך שיהיה, לרב חסדא וריש לקיש דסברי שאין לחלק ביום הכיפורים משום יתובי דעתיה, ולמדין חד מחבריה אף מה שלא נשנה בו, משמע שפיר שיש ללמוד מזה אף לענין ברכה.

אבל לרב נחמן ורבי יוחנן שחידשו לחלק ביום הכיפורים משום יתובי דעתיה, ומה שאמרו בטומאה, לאו כללא הוא לכל מילי, אפשר שגם רבי יהושע מודה לסברא זו שאין ללמוד חד מחבריה, אלא הא כדאיתא והא כדאיתא. ולענין ברכה אי אפשר ללמוד גם משניהם, לא מיום הכיפורים ולא מטומאה, והלא דעת התוספות ביומא דף ע"ט ע"א ד"ה ולא, דגם בשתיה מברכין לאחריו על כזית, אפילו למ"ד דגם בקידוש צריך מלא לוגמיו, דטעמא הוי משום יתובי דעתיה כמו ביום הכיפורים, כמו שכתבו בתוספות יומא דף פ' ע"א ד"ה הכי, מ"מ לענין ברכה שאני, ולא מדמינן ברכה אף לקידוש, כל שכן דלא מדמינן ליה לטומאה.

ונראה סברת התוספות מה דלא ילפינן ברכה מיום הכיפורים כמו דילפינן קידוש מיום הכיפורים, בשביל שבברכה קיי"ל כרבי מאיר דבאכילה שיעורא בכזית, דיליף (ברכות מט: ; יומא עט:) מקרא דואכלת דסתם אכילה בכזית, ולא משמע ליה לחלק בשיעורא בין אכילה לשתיה, דבכל מקום שווין הם, דשתיה בכלל אכילה כמבואר ביומא דף ע"ו ע"א. אלא שאח"כ נסתפקו התוספות דכיון דסבר רבי מאיר ושבעת זו שתיה, שמא לא דמי שיעורא דשתיה לשיעורא דאכילה, וכן הוא בטור (סי' קץ; סי' רי) ושו"ע (סי' קץ ס"ג). ועיין ב"ח סימן ק"ץ (ד"ה ולענין) שכתב דמה שנסתפקו בשתיה שמא שיעורו ברביעית, הוא ג"כ בשביל דשמא דמי ליום הכיפורים. אך לדעת הר"י אין לחלק בשיעורא בין אכילה לשתיה, כמבואר בתוספות ברכות מ"ט ע"ב ד"ה רבי מאיר, שכתבו ולענין שתיה אומר ר"י שיש להחמיר ולברך אפילו בפחות ממלא לוגמיו.

וכתב שם רעק"א בגליון הש"ס, וקשה לי האיך שייך להחמיר ולברך, הא בברכה ספיקו להקל, וסיים בצ"ע.

וחידוש הוא שנעלם ממנו שכבר קדמו בהערה זו הב"י והטו"ז באורח חיים סימן ק"ץ. וז"ל הב"י שם (סוף הסימן) אחר שהביא דברי הר"י שיש להחמיר ולברך אחריו, ואני אומר שזה הוא חומרא במקום שאמרו ספק ברכות להקל. והטו"ז כתב בסימן ק"ץ ס"ק ג' דלא קשה מידי, דאין כוונת הר"י שיש בזה ספק גמור, דאלו היה לו בזה ספק גמור ככל הספיקות, היה לו לומר אסור לברך, אלא ודאי אין בזה ספק ברכה מעיקר הדין, יעיי"ש שהאריך. ונראה הטעם שלא ראה זה לספק גמור, כמו שכתב שלדעתו אין לחלק בשיעורא בין שתיה לאכילה, והכריע כן להלכה.

ונראה שגם הב"י לא כיון בזה להקשות על הר"י, אלא שהביא הכרעתו כמו שכתב בלשונו ואני אומר, ור"ל דלפי מה שהביא שם מקודם דעת הרא"ש ומסקנת התוספות, שמשמע מדבריהם שהוא ספק גמור, ממילא דאין לברך, דלא כדעת הר"י שאינו מחשב זה לספק גמור.

ומעתה לפי זה נראה בהך דינא דהאוכל ושותה שכתבו המג"א והגינת ורדים דאין מצטרפין, שהוא ג"כ מהך טעמא, כיון דעכ"פ מידי ספיקא לא נפקא, שמא דמי ליום הכיפורים, שאין לנו ראיה מן הש"ס שיש לחלק בזה, שוב אסור לברך מספק.

וראיה ברורה שאף שכתב הגינת ורדים סתם בהחלט שאין מצטרפין, מ"מ אין כוונתו אלא מחמת ספק, שהרי כתב הטעם שאין מצטרפין בשביל שאין שיעורן שוה, שזה בכזית וזה ברביעית, כמו שהוא בגמרא שתלוי אם אין משונה בשיעורין, והלא הך גופא שאין שיעור השתיה כשיעורא דאכילה, אינו אלא מחמת ספק, כמבואר בתוספות ורא"ש וטור ושו"ע בשני מקומות בסימן ק"ץ ובסימן ר"י, ובודאי אי אפשר לומר דפליג על כל זה. ובגמרא שמדמה יום הכיפורים לטומאה שתלוי בשינוי השיעורין, שם מיירי ביום הכיפורים, שבודאי אינו דומה שיעור שתיה לשיעור אכילה, אבל לענין ברכה הוי ספיקא. ועל כרחך דמה שכתב הגינת ורדים בסתמא דלא מצטרפי לברכה, הוא בשביל שכן הדין דמספק אין לברך.

ובזה אפשר להבין ג"כ מה שכתב דמה שאמר אח"כ בתלמודא לחלק ביום הכיפורים משום יתובי דעתיה אינו אלא דחיה בעלמא, אף שאין לנו שום ראיה על זה דמילתיה דרבי יוחנן אינו אלא בדרך דחיה, מ"מ מידי ספיקא לא נפקא, שיש לומר דמה שאמרו אפילו תימא רבנן, כונתם שאפשר לומר דאף רבנן מודי ואין ראיה דבמחלוקת היא שנויה, אבל עכ"פ מידי ספיקא לא נפקא. וא"כ לא קשה מידי גם מה שהקשו החמד משה והפרמ"ג על המג"א במה שהעתיק כאן הך דהאוכל והשותה אין מצטרפין, דאף שיש לומר חילוק בין ברכה ליום הכיפורים, אבל בשביל הך ספיקא אסור לברך.

ומעתה לא קשה מידי גם מה שהקשו על המג"א במה שהביא לכאן הך דציר שעל גבי הירק מצטרפין מדברי התוספות ישנים, דהתוספות ישנים כתבו רק דמדחזינן בטיבולו במשקה שיש לו דין משקה, על כרחך דלא ילפינן בזה כל מילי מיום הכיפורים. אבל לענין ברכה שפיר דמצטרפין ציר שעל גבי הירק, דממה נפשך אם נימא דלא ילפינן ברכה מיום הכיפורים, א"כ גם בלאו הכי מצטרפין אף האוכל והשותה, דכל עצמינו שאמרנו דהאוכל והשותה אין מצטרפין, הוא בשביל הך ספיקא שמא דמי ליום הכיפורים וילפינן משם, א"כ אי אפשר למילף מיום הכיפורים יותר ממה שהוא שמה, דציר שעל גבי הירק הוי אוכלא ומצטרפין.

נמצא לפי זה שאף לדעת המג"א הוי רק ספק אם אמרינן אכשורי אוכלא כאוכלא, אלא שבדין האוכל והשותה מהני לברך עליו מכח ממה נפשך, אבל בשאר עניני ברכות שאפשר אינו דומה כלל ליום הכיפורים, כמו שאינו דומה בשיעורא דכביצה וככותבת, הוי זה ספק ברכה שאין לברך בכה"ג אף לדעת המג"א, מלבד שהבאתי דהוי ספק ברכה מחמת החולקין על המג"א.

הארכתי בפרט זה לרווחא דמילתא, שאף לפי דמיונו של המ"ב שמדמה זה להך דינא שבמג"א, הוי ג"כ ספק ברכה. אבל באמת בנידון דידן אין צריך לכל זה, דבלאו הכי אין לו שום דמיון כלל, דלא אמרינן אכשורי אוכלא כאוכלא אלא לענין זה דלא הוי משקה כיון שהוא דרך אכילה, לא במקום אחר, כמו שהבאתי למעלה.

ח

גם בעיקר הסברא שכתב (המשנה ברורה) שהצוקער והדבש בא להכשיר את הקמח. לא ידעתי מי גילה לו זה, דלמא בהיפך שהקמח בא לתקן הדבש, כסתימת לשון הפוסקים ראשונים ואחרונים (ראה ב"י ריש סי' רח ד"ה ומ"ש רבינו בשם הרשב"א ברכות לו: ד"ה דובשא) שהקמח בא לתקן ולהכשיר את האוכל. ואף שיש להקמח חשיבות בשביל שהוא מה' מינים, זהו בכל מאכל שיש בו מחמשת המינים, שעל כרחך צריך לומר שדעת בני אדם עיקר על חמשת המינים, דהלא בכל המינים אמרינן שהרוב הוא העיקר ופוטר את המיעוט, מטעם עיקר פוטר את הטפל, וכלל זה דעיקר פוטר את הטפל הוא גם בחמשת המינים אם המה טפילים למין אחר, כמו דחזינן אפילו בפת אם הוא טפל לדג מלוח נפטר הפת בברכת הדג, כמבואר בסימן רי"ב (ס"א).

ועל כרחך דבמאכל שיש בו תערובת שיערו חכז"ל דעת בני האדם שעיקר בעיניהם חמשת המינים, ושארי המינים המה טפילים אף אם המה הרוב, כאשר ביארו זה הראשונים ז"ל (ראה ב"י שם), ואע"פ כן אינו מועיל זה אלא בברכה ראשונה דסגי בכל שהוא, אבל בברכה אחרונה שצריך שיעורא, לא אמרינן דע"י שהם טפילים לחמשת המינים נחשבים כמותם להצטרף לשיעורא. וא"כ מה יוסיף תת כח בלעקיך אף אם כוונתו עיקר להקמח, אין זה מועיל לצרף הדבש לשיעורא.

ולעשות כלל חדש לחלק גם במאכלים שיש בהם מחמשת המינים, שיש ביניהם מאכל שיותר מכוין האדם לחמשת המינים, עד ששאר המינים טפילים כל כך שדינם ממש כחמשת המינים אף להצטרף לשיעורא, מי יוכל להגיד חדשות לשער במה שלא שערום אבותינו בש"ס וראשונים ז"ל, כי כללא אמרו (ברכות לו:) כל שיש בו מחמשת המינים, ולא חילקו יותר כלל.

ובאמת כי סברא זו לחלק בין המאכלים כתבה גם בנשמת אדם, אבל כתב על זה שלולא דמסתפינא להגיד סברא שאין לה ראיה, היה אומר כן. נמצא דלהלכה מיסתפי לומר סברא בלי ראיה, אלא שכתב שצריך לומר שסמכו על שיטת הרא"ש כמובא למעלה, ובסברא זו השתמש אך לחומרא, דאף שסמכו על הרא"ש נגד דעת ה"ר יונה והרשב"א והראב"ד, מ"מ הבו לה דלא להוסיף עלה, שאין לעשות כן על כל פנים בשאר מאכלים. אבל במשנה ברורה השמיט מה שכתב בנשמת אדם שסמכו על הרא"ש, אלא מצדד שאולי סמכו על סברא כזו בלבד, וזה תמיה.

ובאמת כי גם בעיקר הסברא שכתבו, דבלעקיך הדבש הוא טפל להקמח יותר מבשאר מאכלים שיש בהם מחמשת המינים, דעת הפוסקים הוא להיפך, שהרי הטו"ז כתב בסימן ר"ח ס"ק ד' דלעקיך נעשה רק בשביל הדבש והבשמים, והקמח אף אם הוא רוב מהמאכל אינו אלא כמו שהוא לדבק, ואינו מברך עליו אף ברכה ראשונה, אלא שהפוסקים חלקו עליו וכתבו דמלבד שהוא לדבק הוא גם לתקן ולהכשיר.

וז"ל סידור התניא בסדר ברכת הנהנין פרק ג' סעיף ד', במה דברים אמורים שאינם מתכוונים כלל לאכילת הדגן, אבל אם מתכונין ג"כ לאכילתו, אף שאינה עיקר אלא עיקר הכונה לאכילת שאר המינים, כגון מיני מתיקה מקמח הנילוש בדבש שקורין לעקיך, והעיקר באכילה זו לעידון ולתענוג מהמתיקות, ואכילת הקמח אינה עיקר כל כך, אע"פ כן נחשב הקמח עיקר לברך עליו בורא מיני מזונות. א"כ חזינן שאף התניא שהוא מהחולקין על הטו"ז בלעקיך, מ"מ סובר שעיקר הכוונה בלעקיך על מתיקת הדבש. אלא שמה שכתב הטו"ז שעל ידי זה הוי הקמח כמו לדבק, על זה חלקו שכיון שיש בו עכ"פ מקצת כוונה גם על הקמח, לא הוי כמו לדבק, ושוב דינו כמו כל מאכל שיש בו מחמשת המינים, שהקמח עיקר. והאיך כתבו המה ממש בהיפך שבלעקיך עיקר הכוונה רק על הקמח, יותר מבשאר מאכל שיש בו מחמשת המינים.

ומה שמסיים שם התניא אח"כ שמברך אחריו ברכת מעין שלש, מובן שסובב על מה שכתב למעלה בסעיף ב' דמיירי כשיש בו כזית בכדי אכילת פרס, אלא שיען שכתב אח"כ שאם הוא לדבק הוא טפל לשאר המינים, שנמצא שאז אין מברך עליו אף אם יש בו כזית בכדי אכילת פרס, לכן כתב אח"כ שבלעקיך אין דינו כמו לדבק ומועיל הקמח אף לענין ברכה אחרונה כשיש בו כשיעורא, על דרך שכתב למעלה בשאר מאכלים שיש בהם מחמשת המינים. ועכ"פ עיקר סברת החיי אדם והמ"ב בזה הוא להיפך משאר פוסקים.

ובלאו הכי אף על סברא ברורה אם אין לה ראיה אין להשתמש בה כלל להלכה, וביעיר אוזן מהחיד"א (עין זוכר) מערכת א' אות ט"ז הביא כן בשם מהר"י (הלוי, שו"ת סי' סב) שאין להמציא דין מסברא בלא ראיה. ובספר דרכי שלום (כללי הש"ס אות א סי' כו) הביא על זה מירושלמי פרק ו' דפסחים הלכה א' תורה שאין לה בית אב אינה תורה, ופירש קרבן העדה שאין לו ראיה או קבלה בידו. וכבר צווח ככרוכיה בשאילת יעב"ץ על הדנין בסברות, שהרי מבואר ברמב"ם (הל' סנהדרין פכ"ד ה"ב) ובטור חו"מ סימן ט"ו שבזמן התלמוד היו דנין על פי סמיכת דעת הדיין אף בלא ראיה, ואח"כ הסכימו שלא לדון עוד בסמיכת הדעת אלא בראיה ברורה.

והרי, שעוד בזמן הראשונים לא העמידו על סברתם כמו בזמן התלמוד, וא"כ קל וחומר בן בנו של קל וחומר שבזמן האחרונים אין להמציא שום דין מסברא בלי ראיה, ושפיר עביד הנשמת אדם דמיסתפי בזה.

ט

ובעיקר הדבר מה שטרחו כל כך הנשמת אדם והמ"ב ליישב המנהג בדרכים דחוקים, לא ידעתי כל הטורח הזה למה, וכי זה מנהג ברור, ראשית הלא הנשמת אדם כתב שם דמיירי מלעקיך שהחצי הוא קמח, ובזה ודאי רובא דרובא אוכלין כזית בכדי אכילת פרס, כי אין דרך בני אדם לצמצם כל כך בסעודה לאכול פחות מכביצה, ובאוכל כביצה דהוי שני זיתים, אית ביה שיעורא דכזית קמח. ואך מיעוט בני אדם שאינם אוכלים כשיעור הזה, או מחמת שמזיק להם מיני מתיקה או סיבה אחרת לפעמים, ואין זה קרוי מנהג. ובאמת שלפעמים נותנים מיני מתיקה שיש בהם קמח מעט אפילו פחות מכזית בכדי אכילת פרס, ורוב בני אדם אינם יודעים להתבונן בזה, גם קשה לחקור בסעודה האיך נעשה.

גם הלא הנשמת אדם אחר שכתב ליישב המנהג, סיים שמ"מ ירא שמים יזהר בזה, א"כ לא נתייסד המנהג על פי גדולים, שהגדולים בודאי נהגו כיראי שמים, ומבואר בטו"ז יו"ד סוף סימן צ"ה ס"ק י"ח במה שהביאו התוספות (חולין קיג. ד"ה טהור) ראיה ממעשים בכל יום וסיימו והמחמיר תבא עליו ברכה, וכתב על זה שהוא תמוה מאד, דמה שכתבו ומעשים בכל יום, על כרחך מביא מאנשים חשובים לומדים, וכי המה בכלל המוציאים עצמם מכלל הברכה. ועל כן העלה שהוא ברור דמה שכתבו התוספות והמחמיר תבא עליו ברכה, קאי על ענין אחר שם, לא על מה שלמדו ממעשים בכל יום, יעיי"ש. גם הנקודות הכסף אף שחלק על הטו"ז בדינו, מ"מ מודה בסברא זו דמה שלמד ממעשים בכל יום, צריך לומר שהוא היתר גמור, אלא דמה שכתבו המחמיר תבא עליו ברכה הוא מטעם אחר שמא אינו נקי, יעיי"ש. וכתב שם עוד תירוץ אחר. נמצא דבעיקר הסברא אין פלוגתא דהיכא שצריך על כל פנים להחמיר, אי אפשר להביא ראיה ממעשים בכל יום.

והנה היכא שהמנהג הוא בטעות אינו חשוב מנהג כלל אף להחמיר, כמו שכתבו התוספות פסחים פרק מקום שנהגו דף נ"א ע"א ד"ה אי, דמטעם זה התיר רבי בית שאן (חולין ו:) אף שאבותיו ואבות אבותיו נהגו ביה איסור, יען שהיה בטעות, וכן הוא בשו"ע יו"ד סימן רי"ד סעיף א'.

עוד מחלקים שם התוספות בין מנהג שנתייסד על פי תלמידי חכמים, ובין מנהג שנהגו בני המדינה מעצמם דיכולין להתיר בפני תלמיד חכם, ועיין בש"ך סימן רי"ד ס"ק ז' שזהו החילוק בין מנהג חשוב למנהג גרוע. והנה כיון דמיירי שם אם להתיר בפני תלמיד חכם, א"כ על כרחך גם תלמידי חכמים נוהגין כן, ואע"פ כן מחלקין אם נתייסד על פי תלמידי חכמים או נהגו בני המדינה מעצמם כן. וצריך לומר על כרחך דלפעמים ע"י שבני המדינה נהגו מעצמם כן, נמשכין אחריהם גם תלמידי חכמים במנהגם, וזה אינו מספיק לעשותו מנהג חשוב אם לא נתייסד מעיקרא על פי תלמידי חכמים.

ובשתיית הקאווע שכתבו שהדרך הוא שהכל שותין אותו כשהוא חם ואי אפשר לשתות השיעור בכדי שתיית רביעית, וכתב הכנסת הגדולה (סי' רד הגה"ט אות ג) טעמים ליישב המנהג שמברכין ברכה אחרונה, וכן כתבו כמה פוסקים, אבל הרבה חולקין.

והמהר"ם בן חביב בכפות תמרים יומא דף פ' (ע"ב ד"ה אמנם) האריך ג"כ לחלוק על כל הטעמים שכתב בכנסת הגדולה. ואח"כ כתב, גם מה שכתב דהמנהג הפשוט לברך על הקאווע ברכה אחרונה, לזה אני אומר דאינו מנהג פשוט, דכמה גדולים יש דאינם מברכין, ואפילו תימא דהדבר ספק, הרי הסכימו כל הפוסקים דספק ברכה להקל. ומסיק אחר כך, דאסור לברך משום ספק ברכה לבטלה, יעיי"ש. והאחרונים (עי' באר היטב סי' רד ס"ק יב בשם יד אהרן) כתבו בשתיית הקאווע שהמנהג הוא שלא לברך אם אי אפשר לשתות השיעור ביחד. וזה לכאורה סתירה במנהגא, שבכמה דורות הקודמים כתבו שהמנהג הוא לברך. וצריך לומר דמנהג כזה עשוי להשתנות בעתים ובמקומות.

ונהירנא עוד מילדותי שראיתי בכמה מקומות בכל סעודה, שמלבד המיני מתיקה שנתנו, נתנו לכל אחד ואחד גם עוגה הנילשת בביצים שכולה קמח, שאין ספק בברכתה (ועכשיו יש חששות אחרות בעוגות כאלו). גם אצל אבא מארי הגה"ק זלה"ה ראיתי בכל פעם שאכל כזית רק מעוגה כזו, ולא ידעתי אז הטעם, אך אחר שלמדתי את ההלכה, הבנתי שהטעם הוא בשביל שלעקיך הוא ספק ברכה אחרונה.

ובודאי שגם החיי אדם לא בקש טעם להמנהג כדי ללמוד ממנו למעשה, שהרי כתב שירא שמים יזהר, והבאתי גם מהטו"ז שבכה"ג אין ללמוד מהמנהג אף שהוא מעשים בכל יום, וצריך לומר שכתב זה כעין לימוד זכות על המנהג, ושאין צריך למחות כל כך בהעושין כן, ועל דרך שכתב הרא"ש בתשובה (כלל עז סי' ד) כמובא בטור וב"י חו"מ סימן ס"ז שצווח ככרוכיה על המנהג שאין עושין פרוזבול, שאין להשגיח על המנהג במקום שהוא לעבור על דברי תורה, ואע"פ כן הניח להם אח"כ מנהגם, יען שמצא להם איזה טענה, אף שלא נראה בעיניו כלל ולא רצה לדון כן, מ"מ יען שיש להם איזה טענה לא אמר להם עוד, יעיי"ש בב"י, וכמה עניינים כאלו מצינו בפוסקים.

אבל כבר כתבתי שיותר טוב ליישב מנהג העולם, שנמשכין אחר המג"א והפרמ"ג עמודי ההוראה, דלא כהחיי אדם והמ"ב שדחו לגמרי את דברי המג"א, כי אף שיש הרבה חולקין שמסתבר טעמייהו, מ"מ אין דעתינו מכרעת כל כך להגיד דבר ברור נגד המג"א והפרמ"ג, ואמרו חכז"ל (שבת קמה:) אמור לחכמה אחותי את (משלי ז, ד), אם ברור לך כאחותך תאמר ואם לאו אל תאמר. וזה מועיל שלא לומר ולמחות באחרים העושין כן, אבל לעצמו צריך ליזהר שלא לברך על המחיה על כזית לעקיך, מחמת ספק העצום שיש בזה, כמו שהארכתי למעלה, אלא לבקש איזה דרך או לברך בהרהור וכדומה, כמו שכתבו הפוסקים (עי' פמ"ג פתיחה להל' ברכות אות ב) בכל ספק ברכה. גם בסדר ברכת הנהנין שבסידור התניא (פ"ג ס"ב) חישב זה לספק ברכה, כמבואר להמעיין בדבריו.

י

ומעתה צריך לבאר בספק כזה אם יש מקום לסמוך על בורא נפשות רבות, וכ"ת החליט דקיי"ל אין בורא נפשות רבות פוטר מעין שלש, אבל באמת לאו כללא הוא כמו שאבאר. והנה מקור דבר זה הוא ברא"ש מסכת ברכות פרק כיצד מברכין (סי' ט) בכוסס חטה, שכתב שאין לאכלו אלא בתוך הסעודה מחמת שהוא ספק בברכה אחרונה. שאם היה מסופק בברכה ראשונה יכול לברך שהכל נהיה בדברו, דתנן (ברכות מ.) על כולם אם אמר שהכל נהיה בדברו יצא, אבל ברכה אחרונה אין לו לברך אלא ברכה שנתקנה, והובא זה גם בטור סימן ר"ח. וכתב שם בכנסת הגדולה בהגהות הטור שהכונה הוא דיש ליזהר לכתחלה שלא לאכלו אלא בתוך הסעודה, אבל אם אכלן שלא בתוך הסעודה יברך אחריהם בורא נפשות רבות, ומטעם זה הוסיף עוד בכנסת הגדולה סימן ר"י בהגהות הטור דבכל מקום שאכל דבר שמסופק בברכה אחרונה אם צריך מעין שלש או בורא נפשות רבות, יברך בורא נפשות רבות, דשייכא אכל מילי, יעיי"ש.

ובשו"ת גינת ורדים כלל א' סימן ט"ו כתב דלדעת הרא"ש שאין לברך בורא נפשות רבות על מעין שלש, נראה דאף דיעבד לא יברך, דהוי ספק ברכה לבטלה, ושב ואל תעשה עדיף. אך אע"פ כן מסיק אח"כ להלכה דבדיעבד יברך בורא נפשות רבות בספק מעין שלש, יען שנראה לו מדברי הרי"ף (ברכות לב:) דבורא נפשות רבות פוטרת מעין שלש, וכדאי הוא הרי"ף לסמוך עליו בשעת הדחק, וסיים שהלכה בזה כהכנסת הגדולה אך לא מטעמיה.

וגדולה מזו כתב הלבוש סוף סימן ר"ח (סי"ח) בהא דלא יכלול על הספק שום תוספות בברכה דמעין שלש אע"פ שאינו מוסיף שם ומלכות, כגון אם אכל פרי ואינו יודע אם הוא מז' המינים, לא ישתה יין ויכלול בו על העץ, וטוב יותר לברך בורא נפשות רבות. ונראה מזה דעת הלבוש דאף אם יש לו עצה לכלול ברכת על העץ בלא שם ומלכות, מ"מ טוב יותר לברך בורא נפשות רבות בשם ומלכות על הספק, דהוי ברכה כוללת ופוטר מעין שלש. אמנם הטו"ז (סוף ס"ק יט) ומג"א (ס"ק כו) חלקו על הלבוש וסברו דבדיעבד מותר לכלול על הספק, כיון שהוא בלא שם ומלכות ואין בו חשש ברכה לבטלה, ואינו אלא זהירות לכתחלה, ובורא נפשות רבות אין לברך על הספק, כיון שיש בו חשש ברכה לבטלה, יעיי"ש ודו"ק.

ובמג"א סימן ר"ב ס"ק כ"ו במי שריית צמוקים ותאנים שיש ספק מחמת פלוגתת הרשב"א (ברכות לח. ד"ה דבש) והרא"ש (שם פ"ו סי' יח) אם לברך אחריו בורא נפשות רבות או מעין שלש, הביא שם מה שכתב הכנסת הגדולה (הגה"ט סי' רי) לברך בורא נפשות רבות על הספק, וסיים בצ"ע. וכתב שם המחה"ש דלכן סיים בצ"ע, יען שהוא ספק ברכה לבטלה. ובלבושי שרד כתב הטעם שסיים בצ"ע, דשמא ברכת מעין שלש הוי דאורייתא, והוי ספק דאורייתא. וזה חידוש למה הוצרך לומר טעם נגד מה שכתוב בשו"ע סוף סימן ר"ט (ס"ג) דברכת מעין שלש הוא דרבנן, כיון שהמג"א בעצמו כתב בסוף סימן ר"ח (ס"ק כו) שאין לברך כלל על הספק, מחמת חשש ברכה לבטלה.

והפרמ"ג (סי' רב) שם, בתחלה רצה לומר ג"כ הטעם די"ל מעין שלש הוי דאורייתא וספק תורה לחומרא, אח"כ כתב דבמג"א סימן ר"ח משמע דלא יברך כלל על הספק. עכ"פ חזינן מזה שאין המג"א חולק בהחלט על הכנסת הגדולה במה שפסק לברך בורא נפשות רבות בספק מעין שלש, כי סיים בצ"ע, ונמצא שמסתפק בדבר.

והאליה רבה בסוף סימן ר"ח ס"ק כ"ז חולק על הלבוש ועל הכנסת הגדולה שכתבו לברך בורא נפשות רבות מספק, והקשה כמה קושיות, ולבסוף כתב ליישב דברי הלבוש, דמה שכתב וטוב יותר לברך בורא נפשות רבות, ר"ל שיאכל דבר שברכתו בורא נפשות רבות, אבל כאין לו לאכול אותו דבר, לא כתב הלבוש שיברך בורא נפשות רבות. והנה פשטות דברי הלבוש נראה כמו שהבין המג"א מדבריו שיברך בורא נפשות רבות על הספק, כי לא הזכיר כלל מאכילה עוד מאותו המין.

אבל עכ"פ ממה דמסיק האליה רבה שיאכל דבר שברכתו בורא נפשות רבות, מזה נראה שהיכא שאין חשש ברכה לבטלה, שפיר אפשר לכוין בברכת בורא נפשות רבות לפטור ספק ברכת מעין שלש, ולכן בחר יותר לאכול דבר שברכתו בורא נפשות רבות. ואף שבתחילה בין הקושיות כתב ג"כ מאי חזית דברכת בורא נפשות רבות עדיף טפי מברכת מעין שלש, מ"מ נראה דעיקר קושייתו הוא מחמת חשש ברכה לבטלה, ולכן צירף גם זה לסניף שאין עדיפות לבורא נפשות רבות. כמו שכתב הב"ח בחו"מ סימן פ"ד סעיף ז' על תשובת הרא"ש שם, שכיון שיש לו יסוד לדבריו הוסיף עוד בטעמא שבמקום אחר אינו סובר כן להלכה, שכן דרך התשובות לצרף טעמים רבים אע"ג דלאו כלהו כהלכתא נינהו, והביא כן מתשובת הרא"ש בכמה מקומות. וכמו כן נראה דעת האליה רבה בזה שהיכא שאין חשש ברכה לבטלה לא אמר כן.

וכן נראה מדברי האליה רבה בריש סימן ר"ח ס"ק ה' בכוסס חטה, שהביא מה שכתב הכנסת הגדולה שאם אכלו שלא בתוך הסעודה שיברך בורא נפשות רבות, וכתב עליו ואף דבסוף סימן זה אכתוב שאין דבריו נראין, מ"מ בזה נראה לקבוע הלכה כמותו, כיון דלהרבה פוסקים אין ספק כלל דמברך בורא נפשות רבות. ונראה מזה דבמקום שיש הרבה פוסקים לברך בורא נפשות רבות, אף שיש לחוש לדעת האומר שלא לברך, צירף דעת הכנסת הגדולה לקבוע הלכה כמותו.

יא

והנה במה שכתב הכנסת הגדולה (הגה"ט סי' רי) שאם אכל חצי כזית מז' המינים וחצי כזית אחר, מצטרפין לשיעורא לברך עליו בורא נפשות רבות, דין זה הביאו להלכה גם המג"א ריש סימן ר"י והאליה רבה סוף סימן ר"י (סוף ס"ק ח), והוסיפו עוד שאפילו פת ודבר אחר מצטרפין לשיעורא לברך בורא נפשות רבות, וכל הפוסקים אחריהם מביאים זה לפסק הלכה ולא נמצא שום חולק בדבר.

ועיין במחה"ש ריש סימן ר"י שהביא טעם הדבר, כיון שמצד הדין גם על ז' המינים הו"ל לברך בורא נפשות רבות, אלא בשביל חשיבותו קבעו לו ברכה מיוחדת, וכיון דאין בו כשיעור ואי אפשר לברך ברכה המיוחדת, עכ"פ לא גרע משאר אוכלין שאינם מז' המינים ומצטרף לברך אחריו בורא נפשות רבות. וגם יש דיעות בפוסקים (עי' כנה"ג שם) דאפילו אכל חצי שיעור מז' המינים בלבד, מברך על אותו חצי זית בורא נפשות רבות, ונהי דלא קיי"ל הכי, מ"מ כה"ג דאיכא שיעור בצירוף, בודאי מברך בורא נפשות רבות לכו"ע, עכ"ל יעיי"ש.

ועכ"פ מוכרח מזה דברכת בורא נפשות רבות כולל גם כן חמשת המינים, דאי לאו הכי לא היה אפשרות לצרף חמשת המינים לשיעורא לברך אחריו בורא נפשות רבות, כיון דקיי"ל דאין מברכין על פחות מכשיעור. ועל כרחך צריך לומר כמו שכתבתי דמה שהקשה שם האליה רבה בין הקושיות מאי חזית דבורא נפשות רבות עדיף מברכת מעין שלש, אינו סובר כן להלכה, כיון שהוא בעצמו פסק בסימן ר"י דחמשת המינים מצטרפין לברכת בורא נפשות רבות, אף שבודאי אין המין האחר מצטרף לברך אחריו ברכת מעין שלש, ולא כתבו שאין ברכת בורא נפשות רבות פוטר ברכת מעין שלש, אלא היכא שיש חשש ברכה לבטלה, ובכאן לא חשו לחשש ברכה לבטלה, כיון שיש דיעות שמברכין גם על פחות מכשיעור, אף דלא קיי"ל הכי, מ"מ חזי לאיצטרופי לפוטרו בברכת בורא נפשות רבות.

גם ממה שכתב המהר"ם באנעט בביאור מרדכי, שהבאתי למעלה (אות ב) מה שכתב לתרץ דברי השו"ע בסימן ר"ח סעיף ט' באם לא אכל מהתערובות מחמשת המינים כזית בכדי אכילת פרס, שמברך בתחילה המוציא ולבסוף מעין שלש, ואם בשלו מברך בתחלה בורא מיני מזונות ולבסוף בורא נפשות רבות. כיון דבפת שמברך המוציא, הוי ברכת המזון דאורייתא, וספק דאורייתא לחומרא, לכן יברך עכ"פ מעין שלש, דיש דיעות שיוצאין בו מן התורה, למ"ד חילוק ברכות אינו מן התורה, אבל היכא שמברך בורא מיני מזונות, הוי ברכה שלאחריו מעין שלש דרבנן, וספק דרבנן להקל, לכן לא יברך אלא בורא נפשות רבות. ומבואר בזה שסובר דבורא נפשות רבות, מברכין על מה שהוא ספק מעין שלש.

גם הפרמ"ג (א"א שם ס"ק טו) כתב כן, ולכאורה הוא חידוש שלא העיר ממה שכתב המג"א שאין לברך בורא נפשות רבות על הספק.

אך יש לחלק, דהמג"א והאליה רבה סובבים על דברי הלבוש וכנסת הגדולה, דמיירי באכל מאכל שיש בו ספק אם צריך לברך אחריו מעין שלש או בורא נפשות רבות, דנמצא שהוא ספק שמא לא אכל כלל ממה שצריך בורא נפשות רבות, והוי ספק ברכה לבטלה. אבל בנידון דידן שאכל כזית מהתערובות שיש בו מחמשת המינים והרוב הוא ממינים אחרים, א"כ בודאי אכל גם ממינים שצריכין בורא נפשות רבות, אלא שאם מברך על חמשת המינים, נפטרו המינים האחרים מטעם עיקר פוטר את הטפל. אבל כשהוא ספק ברכה, ואי אפשר לו לברך על חמשת המינים מחמת ספק, שוב נשארו המינים האחרים בלא ברכה.

כי לא אמרו שהטפל נפטר מן הברכה, אלא כשמברך על העיקר פוטרו, אבל לא כשאינו מברך על העיקר, והוי עליו עכ"פ חיוב ברכת בורא נפשות רבות על הטפל. ואף אם אין בו כשיעור, כבר פסקו גם המג"א והאליה רבה שמצטרפין חמשת המינים להשלים השיעור, כיון שיש דעות שבורא נפשות רבות אין צריך שיעור, עכ"פ חזי לאיצטרופי להשלים השיעור לבורא נפשות רבות, כמו שהבאתי מהכנסת הגדולה והמחצית השקל. וא"כ לא דמי כלל להיכא שאכל מין אחד, דהוי הספק שמא לא אכל כלל ממה שצריך בורא נפשות רבות.

ויכול להיות שהמהר"ם באנעט והפרמ"ג סברי דבכה"ג אפשר גם המג"א והאליה רבה מודי להלבוש והכנסת הגדולה שמברך בורא נפשות רבות על הספק.

נמצא מכל זה לדינא, דבדיעבד אם אכל שלא בתוך הסעודה דבר שיש בו ספק אם צריך ברכת מעין שלש או בורא נפשות רבות, דעת הכנסת הגדולה והגינת ורדים והלבוש לברך בורא נפשות רבות, שהוא ברכה כוללת אף למה שצריך מעין שלש, למ"ד שהוא דרבנן. והמג"א והאליה רבה דעתם שלא לברך כלל, מחשש ברכה לבטלה. ובספר כף החיים סימן ר"ב ס"ק ע"ט הכריע כדעת הכנסת הגדולה והגינת ורדים שאין חשש ברכה לבטלה בברכת בורא נפשות רבות, כיון שהוא ברכה כוללת.

ובאכל כזית מתערובות שיש בו ספק, כגון לעקיך וכדומה, אפשר שגם המג"א והאליה רבה מודי להכנסת הגדולה וסייעתו דמברך בורא נפשות רבות, וכן נראה דעת המהר"ם באנעט והפרמ"ג.

וכל זה הוא כשלא אכל מין אחר שיש בו ודאי חיוב לבורא נפשות רבות, אבל אם אכל מין אחר שצריך לברך בורא נפשות רבות, גם בלאו הכי כו"ע מודי דמיפטר בהכי, כי המג"א והאליה רבה כתבו הטעם שלא לברך בורא נפשות רבות מחשש ברכה לבטלה, ובזה אין חשש ברכה לבטלה, וכמו שמסיק גם האליה רבה בדעת הלבוש שמוטב לאכול דבר שברכתו בורא נפשות רבות, מלכלול ברכת מעין שלש על הספק אף שאינו מוסיף שום הזכרת שם ומלכות. ומכל שכן שלא לברך על המחיה בשם ומלכות על הספק היכא שאכל כזית דגים, שצריך לברך בורא נפשות רבות בלאו הכי ומיפטר בהכי, וזה ברור.

ובעובדא דידן לא על זה בלבד סמכתי, וגופא דעובדא הכי הוה, שדרכי להיות נזהר שלא לאכול מהלעקיך אלא מעט באופן שהוא ברור שאין בו כזית. ובביתי כשאני רוצה לאכול כזית מפת הבאה בכיסנין לברך על המחיה, נותנין לי ממין אחר שהוא כלו קמח עם מי פירות, שלא אצטרך לאכול הרבה ממיני מתיקה, ואך הפעם שהייתי טרוד בשיחה עם כ"ת נ"י שכחתי ואכלתי מעט יותר, והיה לי ספק אם היה כזית.

עוד היה לי ספק יען שלא אכלתי בפעם אחת, אלא היה הרבה הפסקות בשיחה, לא ידעתי אם לא היה השהיה יותר מכדי אכילת פרס, והיה ספק ספיקא שלא לברך, ספק לא היה כזית, וספק שהיה יותר מכדי אכילת פרס. ולרווחא דמילתא חשבתי עוד, שאף אלו היה כזית מיפטר בברכת בורא נפשות רבות שאני מברך על הדגים, כי בהדגים היה ודאי כזית.

וכאשר שאלני כ"ת נ"י מדוע איני מברך על המחיה, השבתי לו בקצרה שלא היה כזית, ואת"ל היה כזית אני סומך על הבורא נפשות רבות שאני מברך על הדגים, מובן שלא היה אז הזמן גרמא לבאר באריכות. וכאשר כתב אלי שמתפלא עלי, וביקש אותי לבאר לו הדברים, לזה כתבתי לו הענין, אף שקשה לפני מאד הכתיבה מחמת הטרדות העצומות שעלי עד אין לשער, עם כל זה מלאתי רצונו. ולפענ"ד במה שכתבתי פה, נתבארו הדברים היטב.

והנני ידידו דושת"ה באהבה רבה ובלב ונפש חפיצה

הק' יואל טייטלבוים