שו"ת דברי יואל/יורה דעה/סימן ס

תמונה

       הודעה! בדף זה יתכנו שגיאות וטעויות, אנא עזרו לנו לתקן אותם
       
       כמו כן השימוש בטקסט הוא אך ורק לצרכי לימוד ועיון ולא לצרכים מסחריים.
       
       אם עדיין אין ברשותכם חשבון הרשמו עכשיו בדף בקשת חשבון

  << יורה דעה סימן נט• שו"ת דברי יואל• יורה דעה סימן סא >>

~ סימן ס ~

ב"ה

שוכ"ט אל כבוד ידידי הדב החריף ובקי טובא גדול בתורה ויראת ה' אוצרו הנגיד המפואר לשם ולתהלה כש"ת מו"ה עקיבא בלוי

נ"י ויופיע בק"ק קראסנא יצ"ו.

אדר"ש, מכתבו הגיעני בדבר שאלתו בהני נשי שרגילות בזובח דבר לח במראה כשירה וא"א לבדוק בכל פעם, אם יכולין לתלות במצוי שבודאי הוא ממראה הכשירה אף שלא בדקה, ולדעת התה"ד (סימן רמ"ו) בהרגישה אף בבדקה ולא מצאה כלום טמאה, ובת"ה פלפל בחכמה הרבה בזה

א

ובגוף דינו של התה"ד במה שהקשו עליו בד"מ (סימן קפ"ח אות ב') וברדב"ז ז"ל (ח"א סימן קמ"ט) וכתבו שלא נמצא חומרא זו בשום מקום, גם בשאילת יעב"ץ (ח"ב סי' ה') הקשה כמה קושיות על התה"ד, יש להסתפק בדעתם אם מתירין רק בבדקה ולא מלאה

כלום, דכולי האי לא חיישינן להחמיר ולומר דוודאי נאבד או נימק בעד, אבל בלא בדקה מאומה החמירו גפ הם, או אולי הא בהא תליא ולדעתם יש להקל אף בלא בדקה כלל.

אמנם בס"ט סימן ק"ץ באמצע ס"ק ג' הביא ראיה לדברי התה"ד מדברי התוס' דף י"ב ע"א גבי הא דאמר אשה מהו שתבדוק עצמה לבעלה וא"ל לא תבדוק ותבדוק ומה בכך א"כ לבו נוקפו ופורש, וכתבו התוס' פי' ר"ח כיון דרואה אשתו בודקת מחשב שאם לא הרגישה לא היתה בודקת לפי שיודעת שחכמים לא תיקנו לבדוק, וא"כ מוכח מכאן דברי התה"ד דהיכא דהרגישה לא מהני בדיקה, דאי ס"ד דמהני לה בדיקה אמאי יפרוש הא בדקה א"ע, אלא ודאי דלא מהני לה בדיקה אחר שהרגישה, ודחה ראייתו דדילמא ה"פ שהבעל יחוש לעצמו שמתוך שמהומה לביתה לא בדקה שפיר כמו דאמרינן לעיל (דף ה' ע"א) דעד שלפני תשמיש אינו ממעט מה"ט אבל אילו היה יודע שבדקה שפיר ליכא למיחש דילמא ראתה טיפת דם כחרדל ונאבד או נימק דלהא לא חיישינן וראיה זו עם וחייתה כיוונתי לדעתו הגדולה טרם שראיתיה נכתב, ועוד הוספתי בדחיה דממה שחששו חכז"ל שיהיה לבו נוקפו ופורש אין ראיה שכן הוא הדין

באמת שטמאה עי"ז, שהרי בתר הכא איבעיא להו עוד בגמרא אשה מאי שתבדוק עצמה כדי לחייב את בעלם אשם תלוי ופשט ליה דלא תבדוק דא"כ לבו נוקפו יפורש ושם קאי אלאחר תשמיש שאם יראה אח"כ ששימש עם טמאה יהיה פורש מכאן ולהבא, ולדעת ר' שמחה גם באיבעיא הראשונה קאי אלאחר תשמיש עיין ב"י סימן קפ"ד וקכ"ו, ושם בודאי אין הדין כן שאם אירע פ"א שמצאה דס אף באמצע תשמיש שיצטרך לפרוש עי"ז מכאן ולהבא, וע"כ צ"ל דחיישינן שיהיה לבו נוקפו ויחמיר אף במקום שאין צריך להחמיר מן הדין, וא"כ אין ראיה מדברי התוס' שכתבו דע"י שיחשוב שבודאי הרגישה יהיה לבו נוקפו ופורש שכן הוא הדין באמת שצריך להיות פורש ע"י שהרגישה, דאולי חיישינן שיהיה לבו נוקפו אף במקום שאין צריך לחוש מדינא כמו דחיישינן בלאחר תשמיש.

והנה ממה שכתב הכ"ט לדחות ראייתו מהתוס' די"ל דמשו"ה יהיה לבו נוקפו כיון דמהומה לביתה לא בדקה שפיר אבל אילו בדקה שפיר אין לחוש, מזה נראה דגם דעתו דאף אם לא נימא כדעת התרומת הדשן להחמיר אף בבדקה ולא מצאה כלום אבל מכל מקום לכתחילה צריכה לבדוק, דאלת"ה אף ומהומה לביתה ולא בדקה שפיר מה בכך הלא א"צ להחמיר ולבדוק כלל, ואם נימא דהוא יחמיר בלא בדקה אף שא"צ בדיקה מן הדין, א"כ אף בבדקה שפיר י"ל דיחמיר יותר מן הדין כאשר כתבתי למעלה והש"ע לא הזכיר מזה מאומה די"ל שיחמיר יותר מן הדין, אלא ודאי דסובר דלכתחילה צריכה בדיקה, וכעין דאמרינן (נדה דף ט"ז ע"א) בווסת למ"ד ווסתות דרבנן דצריכה בדיקה ובבדקה לא חיישינן שמא נאבד או נימק, וזה וודאי גרע דהרגשה הוא סברא יותר שראתה אם לא בדקה שפיר, ואך להחמיר שאף אם בדקה שפיר לומר דנאבד או נתקנח דגם זה הוא חשש רחוק בזה הוא דפליגי התה"ד עם שאר פוסקים, וכן מבואר בהדיא בהרדב"ז ז"ל אחר שהרבה לחלוק על התה"ד ודחה דבריו שאין להחמיר כלל בבדקה ולא מצאה כלום אעפי"כ סיים דלכחחילה יש לחוש לבדוק.

ב

והנה סס"ט אחר שדחה ראייתו מהתוספית לדברי התה"ד, סיים . אבל בחי' הרמב"ן שם מפורש כדעת התה"ד שכתב וז"ל ובשם ר"ח מצאתי דמשו"ה לבו נוקפו דסובר אלמלא לא הרוישה כלום לא בדקה כלומר דהא קיי"ל כל לבעלה לא בעי בדיקה וזה אינו סובר שמסערת אלא שבודקת משום הרגשה וחוששין כיון שהרגישה ודאי בא אורח וטיפה כחרדל היתה ונאבדה בעד עכ"ל, מלשון זה מוכח דדינא הוא דאם הרגישה דחוששת לזה דמסתמא האורח בא ונאבד או נימק עכ"ד. ונראה מה שלא דחה גם הראיה מהרמב"ן ז"ל כמו מדברי התוס' דמשו"ה לבו נוקפו שחושב יען שמהומה לביתה לא בדקה שפיר, כיון שהרמב' ן ז"ל סיים החששא שנאבד או נימק בעד ואם נימא שחושש שלא בדקה שפיו אין צריך לומר שנאבד בעד די"ל שלא היה מעולם על העד יען שלא בדקה שפיר אבל אלו היתה בודקת שפיר היה נמצא על העד.

אמנם לפי"מ שכתבתי לדא י ת הראיה מהתוס' די"ל הפירוש שיחוש יותר מהדין, בזה נדחה גם הראיה מהרמב"ן ז"ל די"ל כוונת הרמב"ן ז"ל דאף בבדקה שפיר יחוש משום סברא דהרגשה דודאי אורח בא ונאבד או נימק בעד אף שאין הדין לחוש, ומ"ש בתחלת דבריו וזה אינו סובר כמאמרם אלא שבודקת משום הרגשה דמשמע דאין הבדיקה מחמת חומרא אלא מצד הדין, זה קאי אתחלת הבדיקה די"ל דצריכה באמת לבדוק לכתחילה מצד הדין, אבל היכא שבדקה לומר דנאבד או נתקנח בעד זה אינו אלא חומרא שיהיה לבו נוקפו ואינו מדינא, כאשר ביארתי לעיל גם דעת הכ"ט כן. ובשו"ת ד"ח מ"מ'א סימן ל"ד כתב ממש הים י ך דברי הכ"ט, שהביא ראיה מדברי הרמב"ן האלו דהרגשה לא הוי מידי דלא כדעת התה"ד דאל"כ בודאי לא יחשוד הבעל שאשתו ח"ו תעשה איסור עפ"י הדין ורק מחמת שעפ"י הדין א"צ בדיקה כלל ורק הוא יחוש שמא מ"מ ראתה מ"י הרגשה ולא בדקה שפיר מחמת שעפ"י הדין באמת א"צ בדיקה, וסיים שמזה נראה ברור שהרמב"ן ז"ל לא ס"ל כהמהרי"א ולא בהכ"ס שהוכיח מכאן כסברת המהרי"א עכ"ד ז"ל. ונראה דעתו שלדעת החולקים על התה"ד א"צ בדיקה כלל מצד הדין

אמנם לא זכיתי להבין דברוו הקדושים מש"כ בכוונת דברי הרמב"ן ז"ל שלכן יחוש שלא בדקה שפיר מחמת שעפ"י הדין באמת א"צ בדיקה, דא"כ אינה בודקת אלא מחמת חומרא, והלא בהדיא כתב הרמב"ן ז"ל בלשונו וזה אינו סובר שמחמרת אלא שבודקת מחמת שהרגישה, הרי שסובר הרמב"ן ז"ל שיחשוב שבדיקתה הוא מצד הדין ולא מחמת חומרא גם מש"כ שחושש שלא בדקה שפיר א"א לכווין בדברי הרמב"ן ז"ל שסיים בטעם החששא שמא נאבד בעד. גם מלשון המרדכי בריש הל' נדה והובא בקצרה בד"מ סימן קפ"ד שכתב שיהיה לבו נוקפו ולא יאמין לה שהיא טהורה משמע שאינו מאמין לה בעיקר הטהרה.

גם קשה דאם נימא דמדברי הרמב"ן ז"ל משמע דלא כדעת התה"ד כיון דא 'א לומר שחושד אותה שתעשה איסור עפ"י הדין וע"כ דהרגשה אינה כלום, א"כ לפי"ז צ"ל דגם דעת התוס' ושאר פוסקים שמפרשים האיבעיא בגמרא אלפני תשמיש כולם חולקין על דברי המהרי"א ז"ל דהרי אין להם טעם אחר למה יהיה לבו נוקפו ע"י בדיקה שלפני התשמיש אלא בשביל ש חי שב שודאי הרגישה ואלו היה בהרגשה איזה איסור עפ"י הדין א"א לומר שחושד אותה לזה, וא"כ הלא הטור והשו"ע בסימן קפ"ד פסקו כדעת התוס' וסייעתו דאין לה לבדוק קודם תשמיש שלא יהיה לבו נוקפו ואף לא הביאו כלל שום חולק בזה, ובסימן ק"ץ (סתיף א') וקפ"ת (סעיף א') סתם בשו"ע כדעת התה"ד בלי שום חולק, ונמצא פסקי השו"ע סותרים זא"ז

ומה שכתב הד"א ז"ל דודאי לא יחשוד שתעשה אשתו איסור עפ"י הדין. הנה לפי מה שפירש הוא ז"ל בכוונת דברי הרמב"ן שיחוש דילמא לא בדקה יפה, הנה בחששא זו באמת מצינו בגמרא דעד שלפני תשמיש אינו ממעט דמשום דמהותה לביתה אימור לא בדקה יעה, ושם מיירי אף בבדיקה הנצרכת מדינא דמיירי באשה העסוקה בטהרות דתקנת חכמים הוא להיות בודקת שחרית וערבית ובשעה שהיא עוברת לשמש את ביתה כמבואר במשנה (דף י"א ע"א), וכללא כייל דלפני תשמיש אין הבדיקה ממעט כלום ואף דאנו מאמונים לה בבדיקה שלאחר תשמיש ובשאר בדיקות מ"מ בבדיקה שלפני תשמיש חיישינן יותר שלא להאמין לה, וכן לענין החפיפה בלילה חיישינן יותר מתוך שמהומה לביתה (עיין רש"י דף ס"ח ע"א), ואם פן אין תימה אם ניחוש אבדיקה זו שלפני תשמיש יותר מבשאר בדיקות דלא חשדינן לה כלל אף אם גם בדיקה זו היא על פי הדין. אמנם באמת כבר כתבתי וקבה לכוון בדברי הרמב"ן ז"ל החשש דלא בדקה יפה אבל גם בלאו הכי אין תימא אם נימא שיהיה לבו נוקפו שלא להאמין לה, דהרי מבואר בכמ"א סימן קכ"ז סעיף ג' דאף דבודאי איסור אשה נאמנת לומר תקנתיו אבל 3ספק דשמא אין כאן איסור או שיש צדדים להקל אין אשה נאמנת דסומכת להקל. וא"כ בהאי דינא דתה"ד כבר כתב הנוב"י תנינא סימן קי"ח וקי"ט דהתה"ד לא החמיר אלא מספק ואינו ודאי איסור די"ל שהיה הפתיחה למראה טהורה, ובד"ח סימן הנ"ל חולק על הנוב"י וביאר דגם בעיקר ההרגשה יש ספק שמא הרגישה ולא ראתה כלום, ועכ"פ לדברי שניהם אינו אלא ספק איסור. וגם כיון שבדקה ולא מצאה כלום והיא רגילה בכל ימי ספירתה שאם הבדיקה עולה יפה אין חוששין כלל שמא נאבד או נתקנח. וא"כ אין לנו שום הכרח דאין בזה איסור כלל עפ"י הדין כיון דסגי לומר דיש בזה רק צדדים להקל לכן יש מקום לומר שלא להאמין לה יותר מבשאר דברים שמאמינים לה. ואף אם נימא דבאמת מאמינים לה בכאן אף בזה, אבל עכ"פ אין תימה כ"כ אם חששו חכז"ל שמא הבעל יהיה לבו נוקפו כיון שיש לומר שיש בזה צדדים להקל ויחוש יותר אף שמאמין לה בשאר דברים, סוף דבר לא זכיתי להבין דברי קדשו ז"ל.

ולהלכה הנה גם הר"ח ז"ל אף שכתב שהרמב"ן ז"ל חולק על התה"ד, מ"מ'מ סיים דאין בידינו להקל כיון דרמ"א ד'ל פסקו להלכה וכל גדולי האחרונים פסקו להחמיר. וא"כ אין לנו לדון בנידון התה"ד כלום ואין לנו אלא הכרעת השו"ע להחמיר אף בבדקה ולא מצאה כלום, ואין נ"מ בחקירה זו אם לדעת החולקים מותר אף בלי בדיקה או לאו.

ג

אמנם בנ"ד שרגילה בניתה לבצה התיר הר"ח ז"ל בפשיטות היכא שבדקה כ"פ וגם נתנה מוך דחוק באותו מקום והיה המוך אצלה בשעה שהיו כמה הרגשות ובדקו המוך ולא נמצא רק מראות לבנות כשרות, ואחריו החזיקו בשיטה זו דכחא דהתירא רוב גדולי האחרונים ז"ל. אמנם הב"ש צווח ככרוכיא וכתב בח"ש סימן ל'ץ חדשים מקרוב באו לסמוך על ספר חכמת אדם (שער ב"ה כלל קי"ג בינת אדם אות ז') להקל בזה ישתקע הדבר ולא יאמר דהלא רוב דמים באשה טמאים ואין להקל מחמת חזקת טהרת של מאשה, ועוד הביא ראיות לדבריו מן הש"ס ויובאו להלן, ובשו"ת תשורת ש"י סימן תנ"ז ישב כל השנות הב"ש ז"ל בטטו"ד, גם בתשו' מהרש"ם ישב השגותיו בדברים נכונים.

ולפענ"ד אין אנו צריכים גם לכ"ז לכו"ע שסיים בד"א שם דלא גרע ממכה שיודעת שמוציאה דם שתולה אליבא דכו"ע יעיי"ש. והנה במכה המוציאה דם א"צ אלא שיתוודע לנו שמכה זו מוציאה דם, וא"ל שיהיה זה הבירור על ידי רוב ראיות אלא כיון שנודע לנו שיש לה מכה כזו שמוציאה דם תולין בה, ולדעת כ"פ סגי אף אם אין ידוע שמוציאה דם אלא שיכולה להוציא דם, ועכ"פ אי ידעינן בודאי שמוציאה דם אין שום פלוגתא עוד, וכבר ביאר הנוב"י ד'ל בקמא סימן מ"מ'א כל דברי השו"ע (סי' קפ"ז סעיף ה') בזה, וזהו מדינא דגמרא (דף ס"ו ע"א) דאמרו ז"ל ואמנא אשה נומר מכה יש לי שממנה יוצא הדם ועל כרחך דאף דרוב דמים

שבאשה טמאים אין זה אלא היכא שאין שום סיבה להדם אלא מטבע הנשים שיש להם דם במקור בזה אמר הראב"ד ז"ל (ספר בעלי הנפש שער תיקון הווסתות) דרוב דמים שבאשה טמאים, אבל היכא דאפשר לומר שהוא דם מכה שיש לה בהמקור ואינו כלום מדם המקור שבא נטבע אין לחוש בזה מחמת רוב דמים שבאשה שדם המכה אינו מגדר הרוב דמים שבה ומחמת חזקת טהרה שלה אמרינן דאין זה כלל מדם היוצא מבוכה, וכבר כתב הרשב"א ז"ל בתורת הבית (בית שביעי סוף שער רביעי) הובא בבית יוסף (סימן קפ"ז) דחזקת טהרה של האשה מועיל לענין זה. וכבר ביאר הנוב"י ז"ל במהדו"ק סימן מ"ח שאין המכה מטהר את הדם אלא הדם היוצא מן המכה כיון שנתברר שיש לנו סיבה המ י צואה דם.

ומעתה מובן היטב שק'ץ בזה שה וחזקה בלותה לבנה א"כ נתברר שיש לה סיבה לזיבות כאלם שאינם דם המקור ובודאי תולין ההרגשה בזה ולמה ניחוש בזה לרוב דמים שבאשה יותר מבדם ממש היכא שיש סיבה להוצאת הדם. ומובן דלפי"ז לק"מ מה שהקשה מהא דאמרינן בס"פ כל היד (דף כ' ע"ב) דנא◗(נת נומר כזה ראיתי ואבדתיו ומבואר דלולא דיבורה טמאה מספק, והרגיש בעצמו דיש לחלק משם כאשר כתב לבסוף . ואין להקל ולחלק בין נשים לנשים מחמת שאשה זו דרכה בזיבה לבנה במה שלא שערום הראשונים וראיה לזה מהא דדחקו רש"י ותוס' בפי' הברייתא ר"פ הרואה (דף נ"ז ע"ב) בהא דקתני ובמגעות והיסטות הלך אחר הרוב והש"ס פריך שם אשמואל לאו אם רוב ימיה טמאים טמאה ואע"ג דלא ארגישה ולמה לא מוקי בכה"ג דהרגישה ולא בדקה ואם רוב ימיה דרכה לראות בהרגשה דם טמא טמאה אבל אם רוב ימיה דרכה לראות בהרגשה דם טהור טהורה יעיי"ש הנה הרגיש בעצמו שיש לחלק בין [סתם] נשים לנשים שרגילות בזיבות כאלה, וממילא ל"ק כלל מהך ברייתא דנאמנת אשה לומר כזה ראיתי ואבדתיו דשם לא מיירי כלל מנשים שרגילות בזיבות לבנות, ואך לא נראה בעיניו חילוק זה מחמת קושיא דלא מוקי בגמ' מה דאמר בברייתא הלך אחר הרוב בענין זה אמנם לפי מה שנתבאר ותלינן בזה כמו דתלינן בדם מכה, אין זה מטעם רוב כלל, הלא הפוסקים שסוברים דתולין בה אף אם אין ידוע שמוציאה דם א"צ לראות הוצאת דם מן המכה אפילו פ"א, ולהסוברים דצריך שתהא ידועה לנו שמוציאה דם אבל פשיטא דא"צ לזה שום רוב בעולם אלא אם נתברר פ"א סגי והוא מחמת חזקת טהרה ושלא בשעת ווסתה יש בזה גם חזקה דאורח בזמנו בא אבל אין שייך בזה לומר הלך אחר הרוב, וכן הוא ממש זה הדין שתולין בניתה לבנה שא"צ אלא שיתברר שיש לה סיבה שמוציאה לואה לבנה, וא"א לכווין זה במה שאמרו כלך אחר הרוב. ומש"כ ט"ז שהוא חילוק שלא שערום הראשונים, כבר שערום הראשונים במה שאמרו לתלות בדם מכה ואין המכה מטהר אלא הסיבה המוציאה מטהרת ואין חילוק.

ד

גם מ"ש כת"ה להקל מחמת שאין להם הרגשת פתיחת פי המקור ורק הרגשת זיבת דבר לח, ופלפל בראיות הנוב"י ז"ל (מהדו"ק יו"ד סימן נ"ה) דהרגשת זיבת דבר לח מיקרי ג"כ הרגשה מוא דפריך הש"ס בר"פ הרואה כתם (דף נ"ז ע"ב) כמה קושיות על שמואל ולמה לא הקבו ממשנה קדומה (דף י"ז ע"ב) דדם הנמצא בפרזדור ספיקו טמא שחזקתו מן המקור, וה"ד אי דארגשה א"כ ודאי מן המקור הוא ואי דלא ארגשה אמאי טמאה ותירץ החתם סופר (שו"ת חיו"ד סימן קס"ז) על פי דרכו של הכו"פ (סימן קפ"ג ס"ק א') ועוד כ"פ לפרש דברי הרמב"ם ז"ל (הלכות איסורי ביאה פ"ה ה"ה) מה שכתב בדם הנמצא בפרוזדור שטמא ודאי, שחזקת דם שבא בהרגשה וסברה שהוא מחמת הרגשת העד, וכן י"ל בדברי המשנה שחזקתו מן המקור וחזקת ום שבא בהרגשה וסברה שהוא הרגשת העד. ובת"ה הקשה ע"ז כמה קושיות ולק"מ, דמה שהקשה דאכתי קשה על המקשן דאמאי לא יכרוך מזה כיון דלא ידע עדיין סברא זו דהרגשת עך הוא ומנ"ל דמועיל סברא זו לעשותה ודאי טמא לשרוף עליה קדשים, הנה באמת אין ספק דודאי יש חילוק בין דם הנמצא בפרוזדור לדם הנמצא מבחוץ דבנמצא בפרוזדור בודאי החזקה יותר אלימתא שהוא מן המקור מבחזקת הרגשה ושע"י חזקות אלו תלינן בהרגשת עד ואין מקום להקשות ממה דלא ניחא ליה להמקשן לתרץ בדם הנמצא בחוץ לתלותו בהרגשת עד שיהיה הכרח מזה גם לדם הנמצא בפרוזדור שלא לתלותו . (חסר ההמשך)