שו"ת דברי יואל/יורה דעה/סימן נז

תמונה

       הודעה! בדף זה יתכנו שגיאות וטעויות, אנא עזרו לנו לתקן אותם
       
       כמו כן השימוש בטקסט הוא אך ורק לצרכי לימוד ועיון ולא לצרכים מסחריים.
       
       אם עדיין אין ברשותכם חשבון הרשמו עכשיו בדף בקשת חשבון

  << יורה דעה סימן נו• שו"ת דברי יואל• יורה דעה סימן נח >>

~ סימן נז ~

ב"ה, יום ה' פ' מקץ תרע"ח לפ"ק

ישאו הרים שלום וברכה, מאלקי חמערכה, למע"כ ידידי הרה"ג חריף ובקי, בתורה ובחסידות, לו עשר ידות, כש"ת מוה"ר חיים יהודה דייטש שליט"א דימ"ץ בק"ק מאקאווא יצ"ו.

הנה זה כבר אשר הגיעני מכתבו ולא השבתי לו אשר באמת היה ראוי להשיב לו תיכף ומיד בפרט בדבר הלכה למעשה, וכבר אירע לי כן זה איזה פעמים לפני מעכת"ה שנתאחרתי מאד בתשובתי, וכבר כתבתי לו כי בעתים הללו מחמת טירדות שונות אף מכתב קצר שאני צריך לכתוב איזה שורות מועטים נשמט אצלי כמה פעמים בלי תשובה מחמת הדחייה מיום אל יום, ומכתבי בא לכאן בעת היותי בארשיווע טרם הימים הקדושים ואחר כך כבואו לביתי על ימי הסליחות גם כן לא היה הזמן גרמא כל כך ונשאר מונח בקופסא עד שזה איזה שבועות שקבלתי מכתבו שנית ונתעוררתי בדבר להשיב לו גם על מכתבו הראשון, אבל מחמת סיבות נתאחרתי עד איזה שבועות, י אילו היה מע"כ בקי בפרטי הטירדות שכעת לא היה מאשים אותי בדבר זה, והנה חשבתי בתחלה שלא להשיב עוד כעת כי מחמת אריכות הזמן בודאי אין שום נפק"מ עוד להלכה ובודאי כבר הורה בדבר, אמנם אעפ"כ נתתי אל לבי שאין זה לפי כבודו שלא לכתוב תשובה ועכ"פ תורה הוא. בנידון שאלתו אודות החביות גדולות של סתם יינם שאי אפשר להגעילם, אם נסמוך על מילוי ועירוי ג' ימים, ושאל אם יש לי על זה איזה קבלה מכ"ק אבא מארי הגה"ק זלה"ה

א

הנה בפרט זה לא שמעתי מאומה מכ"ק א"א זלה"ה, ולפענ"ד כיון שגם הש"ך לא החליט לאיסור וסיים בסימן קל"ה ס"ק ל"ג בל"ע, ואדרבה מדכתב שם אחר כך . ומ"מ נראה דבשאר איסורין לא מהני מילוי ועירוי כי אם ביין שהמים שממלאין ומע רין מקלישין טעם היין, מזה נראה דביין גם דעתו להקל כי המים מקליש טעם היין, כאפר העיד בעצמו שכן משמע סתימת דברי הפוסקים להקל, ואך בשאר איסורין נוטה להחמיר, ובס"ק י"ג סתם הדברים להצריך מילוי ועירוי, ולא העיר מאומה להחמיר יותר, ובנודע ביהודה (מהדו"ת חיו"ד סס"י נ"ח) הובא בפתחי תשובה סק"ב כתב דגן עיקר לדינא דמהני מילוי ועירוי, וכן הוא בתשובות חכם צבי סימן ע"ה (ומה שכתב שלא מצא בחכם צבי, הנה בדרכי תשובה ציין לסימן ע"ו ושם לא נמצא מזה אבל הוא בסימן ע"ה, ובמק"א גם אנכי לא נודע לי מקומו), וזה אחד מכללי הפוסקים דלא שבקינן מאי דפשיטא להו להפוסקים מחמת ספיקו של אידך עכ"פ אף שמהראוי להחמיר בהגעלה היכא דאפשר, בנידון שאלתו דאי אפשר המיקל לא הפסיד ויש לו על מה לסמוך כנלפענ"ד

ב

ובנידון מכתבו הראשון מה שרצה לצדד להתיר לה י צוא התפילין בין שאר החפצים, מכח דברי המהר"ם שיק ז"ל (שו"ת חא"ח סי' רס"א) וההשתדלות לקיום המצוה הוא גם כן מצוה דרבנן, ודחי איסור דרבנן דריבוי בשיעורין, דכיון דהוי רק איסורא דרבנן אין בו עשה ול"ת כי אם איסורא בעלמא, כן הוא תוכן דבריו ותמהתי מה ראה על ככה, הלא מקור הדבר במתניתין דאין מעבירין את התחום ואין עולין באילן וכל אינך דחשיב שם במתני' (ר"ה דף ל"ב ע"ב), הם כולם רק איסורי דרבנן, ועלייהי קאמר בגמרא דיו"ט עשה ול"ת הוא, דכיון דעיקר איסורא דיו"ט הוא עשה ול"ת ממילא גם האיסורי דרבנן השוו חכמים מידותיהם ועשו חיזוק לדבריהם כשל

תורה, והמהר"ם שיק ז"ל לא עלה על דעתו אלא בתחומין דיש לומר שאף עיקר האיסור של תורה אין בו אלא איסור לאו, אבל היכא שעיקר המלאכה הוא בעשה ול"ת תו גפ כל הגזירות שמדרבנן המסתעפים ממנה הוא בכלל עשה ול"ת מדרבנן ומעתה בהוצאה דיש בה עשה ול"ת, ממילא דאף אם נימא דריבוי בשיעורין הוא דרבנן, מ"מ הוא בכלל עשה ול"ת דרבנן והמהר"ם שיק ז"ל במה שחידש דהשתדלות לקיום המצוה הוא מצוה דרבנן ודחי איסורא דרבנן, לא אמר זה אלא לדחות הל"ת שישאר רק עשה בעלמא שיהיה נפק"מ לענין דיעבד לפי דברי הנוב"י (מהדו"ק בסוף הספר), ולא סמך כלל להלכה גם על זה, אבל להתיר לכתחלה חילול שבת דרבנן, זה מבואר במתניתין דאין עולין באילן וכו' בפירוש בהיפוך והפלפול בזה אך למותר

אמנם עיקר דברי המהר"ם שיק ז"ל בלא"ה הם תמוהים מאד לפענ"ד, דהאיך אפשר לחדש מצות דרבנן מעצמינו מה שלא אמרו החכמים והוא ז"ל כתב, דכמו שעשו חכמז"ל גדר וסייג לתורה ואסרו דבר שאפשר שיביא אותו לידי עבירה, וסמכו דבריהם על הקרא דושמרתם את משמרתי, בכלל זה בודאי נמי דצריך להשתדל בדברים המביאים לקיום המצוה, דכמו שנלמד מקרא הנ"ל למנוע מדברים המביאים לעבירה, כמו כן נלמד משם לעשות דברים המביאים לידי קיום המלים עכ"ד וזה תמוה, דבאמת אף בדברים המביאים לידי עבירה הנלמד מקרא דושמרתם את משמרתי, אין לנו לגזור גזירות מדעתינו ואין לנו אלא מה שאסרו חכמים, ועיין במג"א סימן ש"א ס"ק נ"ח ועוד אפילו אם נימא דהוי מצוה דרבנן דמכללא איתמר מכח מה שסמכו חכמים על הקרא דושמרתם את משמרתי לעשות משמרת לתורה, א"כ הוי עכ"פ צק מצוה שבכללות ולא עדיף מעשה שבכללות שאינו דוחה ל"ת

אמנם באמת השתדלות לקיום המצוה הוא חיוב דאורייתא ולא דרבנן, שלא היה ציווי התוה"ק שאם יפול השופר לתוך ידו אז יתקע או אם ימצא סוכה בנויה אז ישב בה לא באופן אחר, ואף שלא הוזכ' בתוה"ק בענין סוכה אלא ישיבת סוכה, מ"מ בוודאי דהכוונה הוא לבנות הסוכה מקודם ולטרוח להביא השופר שיהיה בידו לקיימו, ואם לא עשה סוכה ולא

הביא שופר ביטל מצות עשה. ובגמרא עירובין דף נ"ה הובא ברש"י ז"ל (דברים ל, יב) אמר ר' אבדימי בר חמא בר דוסא מאי דכתיב לא בשמים הוא שאם היה בשמים היית צריך לעלות אח רי ה ולקיימה ובשבת דף קל"א דקאמר לרבי אליעזר דמכשירי שופר דחי את השבת, וברש"י ז"ל שם מכשירי שופר כגון לקצצו מן המחובר, ואיתא התם מנא ליה לר"א דמכשירי שופר דחי את השבת, אמר קרא יום תרועה יהיה לכם ולמאי אי לתקיעה הא תנא דבי שמואל כל מלאכת עבודה לא תעשו יצאה כק"ש שהיא חכמה ואינה מלאכה אלא למכשירין, הרי לך בהדיא דמכשירי שופר לקוצצו מן המחובר הוא דאורייתא מדנלמד לר"א מקרא דיום תרועה יהיה לכם, וכן הוזכר שם בגמרא מכשירי מצה ולולב ועוד כמה מכשירי מצות שנלמד מהתוה"ק לר"א ודחי, ואף דלדידן לא קיי"ל כוותיה בהא דמכשירי מלוה דוחין את השבת, אבל בזה אם המכשירין הם מן התורה בזה אין שים פלוגתא, ולא הוצרכו חכז"ל לעשות גדר וסייג לתורה מכח קרא דושמרתם את משמרתי אלא בגזירות שאינם מבוררין בדעת האדם, כמו שאין עולין באילן שמא יחתוך זמורה, או שאסרו התקיעה שמא יתקן כלי שיר, וכן בתחומין אלפיים אמה בשביל י"ב מיל, וכדומה, שאין זה מוסכם בדעת האדם שזה יביא אותו לידי עבירה, בכזה הוצרכו חכז"ל לגזור, ובכגון דא אין לני לגזור גזירות מדעתינו ואין לך אלא מה שאמרו חכמים, אבל במה שהאדם יראה לעינים שצריך לעשות ולהשתדל עבור קיום התורה, הא למה לי קרא סברא הוא דכן הוא הציווי מהתוה"ק להשתדל עבורה כיון שאי אפשר לקיימה בלאו הכי

ומעכה עכ"פ הנה מבואר דאף דמכשירי שיפר לקוצצ י מן המחובר הו"ל דאורייתא, ואעפ"כ אמרו בגמרא דאינו דוחה עשה ול"ת דרבנן שאין עולין באילן, ובע"כ צ"ל כמ"ש הר"ן ז"ל דהעמידו חכמים דבריהם במקום תורה.

וגם מש"כ הר"ן ז"ל דה"ה דהוה מצי למימר משום דלא הוי בעידנא, גם זה מוכרח, דבאמת אף דמכשירי מצוה הוא דאורייתא, מ"מ אי( זה לענין עשה דוחה ל"ת, דזה נלמד מקרא דאין עשה דוחה ל"ת אלא כמו סדין בציצית דבעידנא דקא מיעקר לאו מקיים עיקר המצוה, אבל היכא דלא מקיים עיקר המצוה אף שגם במכשירין מקיים מצוה דאורייתא מ"מ כיון שאינו עיקר המצוה לא דמי לסדין בציצית ולא נלמד משם דדחי, ועיין בנימוקי יוסף פרק אלו מציאות (דף ל' ע"א) גבי והתעלמת פענ(ים שאתה מתעלם כגון כהן והוא בבית הקברות, קאמר גם כן דלא הוי בעידנא דבעת שהולך בבית הקברות אינו מקיים מצות השבה עד שיביא האבידה ליד בעה"ב אף דזה ודאי דהוי חיוב דאורייתא לילך לבית הקברות לקיים מצות השבת אבידה, דהלא הוצרך ללמוד מקרא דוהתעלמת לענין כהן והוא בביה"ק, ואעפ"כ לענין עשה דוחה ל"ת לא הוי בעידנא דלא דמי לסדין בציצית אלא עיקר המצוה לא המכשירין ובש"ל בשם ר"ת ז"ל תירץ דמשום הכי לא אמרו גבי אין עולין באילן דאינו דוהה בשביל דלא הוי בעידנא, דעשה דרבים דחי אף דלא הוי בעידנא, והובא במג"א סימן תמ"ו (ס"ק ב') ומבואר מזה דגם דעת ר"ת ז"ל דכל קושיית הש"ס סובב והולך על עיקר המצוה שידחה דמשו"ה לא הוי בעידנא אבל מכשירי מצוה אינו דוחה כלל וככי הנראה גם המהר"ם שיק ז"ל לא אמר זה אלא דרך פלפול לתרץ דברי הלחם משנה, אבל להלכה אין לבנות יסוד נגד הר"ת והר"ן ז"ל וכל דברי הפוסקים שהביאו דבריהם בסתמא, מכח דיוקא של דברי הלחם משנה. ובאנ(ת גם דברי הלחם משנה אפשר לתרץ בדרך אחר ואין להאריך

ג

גם מה שסמך להקל על שיטת הרשב"א ז"ל (ביצה דף י"ז ע"א ועוד) דריבוי בשיעורין הוא דרבנן, הנה דבר זה פלוגתא הוא בין הראשונים ז"ל ואין בידינו להכריע וכ"ת בנה יסוד על מה שהמנחת חיל יך (מוסך השבת מלאכה ל"ט) הניח דברי הר"ן ז"ל (שם) בצ"ע, ותמה אני וכי בשביל איזה קושיא שיש לנו בדברי הראשונים ז"ל נוכל להכריע נגדם, הן אמת כי כך הוא דרכה של תורה להקשות ולפלפל בדבריהם, אבל לא להכריע נגדם להלכה מדעתינו, ובפרט מחמת קושיא שגם הראשונים ז"ל לא בנו יסוד על קושיא כמבואר במג"א סימן קצ"ו סוסק"א וז"ל ואף בהג"מ לא נחלק עליהם אלא הקשה עליהם וכל קושיא יש לה תירוץ, והנוב"י במהדו"ק חאהע"ז סימן ס"ט לא רצה לבנות יסוד אף לחומרא אפילו מכח קושיית התוס' שעמדה כחומה כי כל קושיא יש לה תירוץ, גם מה שכתב כ"ת לתרץ קושיית המנחת חינוך נראה נכון לכאורה, ויש להאריך בענין זה בדרכי הפלפול ואין הזמן גרמא כעת

עוד נלפענ"ד, דאולי בכגון דא גם הרשב"א ז"ל מודה דריבוי בשיעורין הוא מן התורה דהנה הר"ן ז"ל בביצה כתב בטעמא דמילתא דריבוי בשיעורין הוא מן התורה, דאף דמבואר גבי יו"ט ממלאה אשה וכו', יש להלק, דבשלמא גבי יו"ט דהותר לבשל בשביל אוכל נפש אם כן גם התוספת כמוהו אם הוא מחד טירחא, אבל בשבת פיקוח נפש לא הותרה אלא הודחה א"כ מה שצריך לחולה הודחה והתוספת הוי ליה איסור דאורייתא יע"ש עכ"פ סברת הר"ן ז"ל הוא כיון דגם עיקר האיסור

לא הותרה אלא הודחה ויש בו גם כן דררא דאיסורא ולהרשב"א ז"ל י"ל, דאף אם נימא דשבת לא הותרה אלא הודחה, אבל מ"מ היתר גמור הוא נ(ן התורה דנלמד מקרא דנדחה, ואך נפק"מ במה דלא הותרה לענין אם עושין הקל הקל וכדומה, אבל מה שהוא הכרח לעשות עבור החולה הוא היתר גמור ולא נעבדה במלאכה זו שום עבירה. אבל הוצאה זו שכ"כ דן עליה הוא באמת עבירה ואך הוא עושה באונס ורחמנא פטריה, והוי כמו שמאנס את אחד לעשות עבירה שהנאנס פטור והמחנסו חייב, ועכ"פ גוף הענין עבירה הוא, ומהיכא תיתי לומר שגם בזה סובר הרשב"א ז"ל דגם התוס' אף מה שלא נאנס הוא מדרבנן, דילמא בכגון דא הוא מודה לסברת הר"ן ז"ל דכיון שגם עיקר המלאכה נעשה בעבירה מה שנאנס נאנס ומה שלא נאנס נשאר באיסורו מהתוה"ק ואינו דומה למלאכות שהותרו ממש מהתוה"ק בדרך דיחוי עכ"פ, וצ"ע בזה ודו"ק היטב. כתבתי כל זה לרווחא דמילתא, ולדינא בלא"ה כבר כתבתי כי הוא ממש הדין המבואר במשנה דאין עולין באילן.

ד

ומ"ש על דברי כ"ק א"א הגה"ק ז"ל בקדושת יו"ט (בדרשות לריה סימן י"ב) ובתקיעת שופר עיקר המצוה הוא רק השמיעה ולא הוי חילוק מצוה כלל במה שמברך השומע שאינו תוקע, ועל זה הביא דעת ר"ת (הובא ברא"ש מסכת ר"ה פ"ד ס"י) וסמ"ג (עשין מ"ב) ז"ל לברך לתקן ע בשופר בשביל שגם התקיעה הוא חלק המצוה הנה לשון הר"ת ז"ג לברך לתקוע בשופר משום דעשייתה הוא גמר מצותה, עיין ב"י (סימן תקפ"ה), וזה ודאי דגם הר"ת וסמ"ג ז"ל מודו דגם השמיעה הוא מעיקר המצוה כמו שהי כיח זה גם כ"ת, וא"כ מה שייך לומר דעשייתה הוא גמר מצותה, אף אם הוא חלק מהמצוה לא נגמר מאומה בלי השמיעה, אלא ודאי נראה דאין כוונתו כלל לענין קיום המצוה, ושפיר יש לומר דקיום המצוה אינו תלוי כי אם בשמיעה לא בתקיעה כלל, אמנם לענין ברכה לא שייך לברך כי אם על מידי דמעשה, דומה לזה כתב הב"י ז"ל בסימן תל"ב שאין מברכין על ביטול חמץ משום דביטול היא בלב ואין מברכין על דברים שבלב, והשמיעה לית ביה שום מעשה כי אם כוונת השומע ולא שייך ברכה על זה, אבל יען שאי אפשר בשמיעה כי אם על ידי מעשה התוקע תו הוי שמידי דאית ביה מעשה, ואינו דומה לביטול חמץ שאינו תלוי כלל במעשה, ואם כן מה שמברכין על מצות תקיעת שופר הוא רק בשביל מעשה התקיעה אף שאיננה מעיקר קווס המצוה עכ"ז הוא

גמר כל המעשים שיש בה ואין בה מעשה אחרת אח"כ, וקיום המלוה בא אח"כ ממילא בלי מעשה שאין לברך על זה, ולכן דעת ר"ת ז"ל לברך עג התקיעה, ולדידן מברכין על עיקר המצוה ונקרא גם כן כאות ביה מעשה כיון דענין השמיעה הוא תלוי במעשה התקיעה והא בהא תליא. ובזה מיושב גם כן מה שהקשה על הטו"ז ועל השע"ת ואין להאריך יותר

ובזה הנני ידידו מברכו שיזכה לישב באהלה של תורה ועבודה מתוך נחת והרחבה דושת"ה באהבה רבה

הק' יואל טייטלבוים