שו"ת דברי יואל/יורה דעה/סימן נא

תמונה

       הודעה! בדף זה יתכנו שגיאות וטעויות, אנא עזרו לנו לתקן אותם
       
       כמו כן השימוש בטקסט הוא אך ורק לצרכי לימוד ועיון ולא לצרכים מסחריים.
       
       אם עדיין אין ברשותכם חשבון הרשמו עכשיו בדף בקשת חשבון

  << יורה דעה סימן נ• שו"ת דברי יואל• יורה דעה סימן נב >>

~ סימן נא ~

ב"ה, תרצ"ז

שלו' וכמ"כ אל כביד ידידי ב"ד ההגה"צ חו"ב חו"פ בנש"ק מאלים ותדשישים כש"ת מוה"ר אהרן ט"ב שליט"א האבדק"ק וואלאווע יצ"ו.

אחדשת"ה באה"ר, בדבר שאלתו אשר כתב זה כבר אודות נתינת ההכשר, אח"כ כאשר היה פה אמרתי לו פא"פ את הנלענ"ד הלכה למעשה, אך יען שהיה נחוץ לדרכו לא ביארתי בפרוטרוט טעמי ונימוקי והבטחתי לכתוב לו הכל בכתב, ובינתיים הי' לי מורדות ענינים שונים ובי"כ ובי"כ הגיעה עוד טירדת החג ונשמט הדבר, כעת אחר החג ראיתי לקיים הבטחתי לבאר מה שהיה אז בדעתי לכתוב

והנה תוכן השאלה בהכשר שנותן על החליבה לעשו ת חמאה וגבינה, ונאסף חלב גם מאותן שאין להם נאמנות וחולבין ע"י עכו"ם ואין ישראל רואהו ואין בשאר החלב כדי לבטלו, אלא שכל הפרות הם בקצרות ישראל באין הפסק עכו"ם ביניהם והוא כשר עפ"י הלכה כמבואר ברמ"א סימן קט"ו (סעיף א'), אך חושש לנפשו שגם יראי ה' המדקדקים בפרישות יתירה שלא לאכיל מחמאה וגבינה כזו שהוא מחלב שאין ישראל רואהו, וע"י ההכשר שלו חושבים שאם לא הי' עצהיו"ט לא היה נותן ההכשר ואוכלים עי"ז מהחמאה וגבינה, וע"כ חושש שהוא מטעה את הבריות וחשש עדות שקר ח"ו.

א

הגה מה שכתב חשש עדות שקר, לא ידענא וכי נכתב בההכשר אופן החליבה, הלא הוא כותב רק שכשר וכן הוא האמת עפ"י הלכה, וכל הענינים הנעשים תחת השגחת הבי"ד הם באופן זה, כמו בהמקולין של בשר שנכתב על הפתח שהוא כשר תחת השגחת הבי"ד והרבה פעמים מקילין בשאלות הריאה מה שא"א להכשיר בשו"א כ"א בהפ"מ ושעת הדחק כי להטבת הוא באמת הפסד גדול, והקונה שאצלו אינו הפ"מ וגם המדקדק במעשיו אינו יודע מכל הנעשה בבית המטבחיים אלא שרואה הכתב יוצא מפורש על המקולין שהוא כשר, והמדקדקים אינם אוכלים באמת מבשר סירכא אף שנכתב כשר על כל מה שהוא במקולין, וכן באפיית המצות הפשוטים הנעשים ע"י נשים ובכמה קהילות מרחיים של קיטור, והמדקדקים אינם אוכלים מכל זה אף שהבי"ד כותבים על המצות הפשוטים שהם כשרים לצאת חובת מצה, וכן הוא בסוחרי יין וכדומה הכל יודעין שא"א להבי"ד להורות אנא מה שהוא מעיקר ההלכה, והמדקדק במעשיו שואל בפרטיות או אינו סומך כלל על ההכשרים, ואם יש איזה אנשים שאינם מבינים לשון חכמים אינהו דאטעו אנפשייהו ואין החכמים שמשקרים ח"ו, והתוה"ק כתבה נעשה אדם שמכאן פקרו המינים מ"מ כיון שהפי' האמת אינו כן אף שיש לטעות בהלשון אין בזה שום שקר ח"ו, ומכש"כ בהכשר הזה שאין לטעות מכח הלשון אלא מחמת חסרון הבנה שאין המכשיר כמעיד עדות שקר ח"ו

ב

אך מה שיש לדון עדיין, כיון שסוף סוף ההכשר הזה גורם הטעות לאיזה אנשים שאוכלים מה שנהגו איסור, הוא עכ"פ גרם מכשול וטעות לפניהם.

והנה מתחילה צריך לדון מה הוא המכשול הזה, אם הנוהגים בפרישות הנ"ל רשאין לעבור על מנהגם או לאו, ועד היכן מגיע חומר הענין הזה הנה זה ודאי דמעיקר ההלכה אין מקום להחמיר כלל, כי הוא דין מבואר בשו"ע בלי שום חולק ומותר אף לכתחילה, ולא נמצא בשום פוסק מגדולי האחרונים שאחר השו"ע לחלוק בזה, וכבר כתב הפמ"ג (בהקדמתו ליו"ד) שאף לס"ס אין לצרף דעה שלא הובאה בשו"ע אך אעפי"כ דברים המותרין ואחרים נהגו בהן איסור א"א רשאי להתירן בפניהם, ואלו הי' בזה מנהג הרבים עפ"י גדולי הדור הי' אסור לכל אף בהפ"מ ושעת הדחק, ואף ההולך ממקום שאין נוהגים למקום שנוהגים נותנים עליו חומרי המקום שיצא משם ושהלך לשם, ולדעת החת"ס (חיו"ד סימן ק"ז) מנהג כזה הוא דאורייתא כמו נדר וחמור יותר מעיקר האיסור של חלב עכו"ם שאינו אלא מדרבנן ויתבאר להלן אך אלו היה בזה מנהג ברור באופן הנ"ל אינו מובן למה שתקו הפוסקים וגדולי האחרונים להודיענו זה שעכשיו אסור מצד המנהג, ולא נמצא ט"ז שום רמז ורמיזה ואין לנו ידיעה ברורה מקור המנהג ובאיזה אופן נתייסד. אבל אף יחידים שנהגו איזה חומרא בדבר שמותר מן הדין מחויבים לקיים כמו נדר, עיין שו"ע סימן רי"ד סעיף א' אך מבואר שם דזה אינו אלא כשידעו שהוא מותר ואעפי"כ נהגו בו איסור, אבל אם סברו שהוא אסור ולכן נהגו בו איסור הוי מנהג בטעות ואינו כנדר

והברכי יוסף סימן רי"ד דין ב' כתב . יש לחקור אם נסתפק לנו כיצד היה תחלת המנהג אם בטעות אם במתכוין מה דינו, וצידד לכאורה דמאחר שהדבר ספיקא דרבנן יש להקל, אך הביא מדברי הב"י סימן קצ"ד ד"ה כתב מהרי"ק במ"ש וטעמו של הרמב"ם מפני שאעפ"י שאפשר לגזור כל שלא נודע לנו שגזרו כן אנו תולין הדבר בטעות כיון שהוא דבר רחוק שהיו כ"כ פרוצים בעריות שיצטרכו לגזור גזירה רחוקה כ"כ, וזה טעם התוספות פרק כל הבשר דף קי"א שכתבו על הנוהגים שלא לחתוך כחל רותח בסכין בשר דהבל הוא וכו', ומשמע מזה דדוקא כשהמנהג הוא גרוע תולין בטעות אבל מנהג חשוב מסתמא הי' כהוגן ובלי טעות ואעפי"כ צידד אח"כ שאם יש שום צד או שום הוכחה לתלות בטעות אנו תולין, לפי שדבר זה קל מאחר ששרשו מדרבנן, והביא ראיה מדברי התוס' פסחים דף נ"א שהקשו האיך התיר רבי בית שאן ותירצו בשביל שהי' בטעות שסברו שהוא אסור, וקשה מנ"ל לרבי שבטעות נהנו מאחר דמנהג זה מאבות אבותיו דילמא ידעו שהוא מותר ונהגו איסור, אלא ודאי מאחר שהי' לו הוכחה שבטעות הי'. ולבסוף סיים שהתיר איזה מנהגים שנתפשטו מה שהי' קרוב אליו שנהגו כן בחושבם שהוא אסור יעיי"ש.

הנה לפי דרכו של הברכ"י שחילק בין היכא שקרוב הדבר שהוא טעות או לאו, אנחנו לא נדע הדרך נלך בה, פי אין אנו בקיאין בדבר שצריך בדיקה ק"ו בשיקול הדעת והבהלה אפ הוא קרוב לטעות, ובהדיא כתב הב"ת בסימן רי"ד דהיכא דניתן הדבר לשיעורין אם הוא מנהג גרוע או מנהג חשוב אזלינן לחומרא. גם ראיותיו של הברכ"י בזה אינם ברורים כ"כ, דמה שהביא מהב"י שתי' דברי הרמב"ם בשביל שהוא דבר רחוק שיגזרו כן, יש לדחות, דהלא הרמב"ם ז"ל כתב דמצוה לכופן לבטל מנהגם, ואלו היה בשביל שהוא ספק דרבנן אם הי' המנהג בטעות או בקעה מצאו וגדרו בה גדר, אף שספק דרבנן להקל מ"מ אין לעשות ספק דרבנן לכתחילה אלא בדיעבד הוא דמותר כמש"כ הרא"ם ז"ל (בביאוריו על הסמ"ג הלכות מגילה, ובתשובותיו ח"א סימן כ"ה) בהדיא כנודע, ואין מהראוי לכוף את המחמיר לכתחלה מספק, ולכן הוצרך לומר שהוא דבר רחוק ואינו בכלל ספק דרבנן ועד"ז י"ל גם כוונת התוספות שבפכ"ה שכתבו שהוא הבל, לומר דמותר אף לכתחילה להביא עצמו לידי כך. אבל לענין שיהיה דינו ככל שאר ספיקי דרבנן, י"ל שהוא כן אף בסתם מנהגא כל שאין לנו ידיעה ברורה באיזה אופן נתייסד

ומה שהביא ראיה להקל מדברי התוספות פסחים ממה שהקשה עליהם דמנ"ל לרבי שבטעות נהגו מאחר דמנהג זה מאבות אבותיו, זה אינו מובן כלל, דאדרבה כיון שהוא מאבות אבותיו י"ל שהי' קבלה בידו דמש"ה נהגו כן בשביל שסברו קדושה ראשונה קלע"ל כמבואר בגמרא שתלוי בזה, והיא באמת פלוגתת התנאים גם ר' ישמעאל ור"י סברו קדושה ראשונה קדשה לעתיד לבוא, עיין זבחים ק"ז ומכות י"ט, ולא עלה על דעתם מעולם לגזור בדבר המותר אלא הוא פלוגתא בעיקר הדין, ואיזה הכרח יש לנו לומר שלא ידע רבי טעם מנהגם להוכיח מזה דין חדש שהתיר מחמת ספק

גם י"ל לפי מ"ש המהרשד"ם חי י"ד סימן מ' לחלק, דמי שנהג איסור בדבר המותר לכו"ע הוי איסור חדש ודינו כנדר, אבל בדבר שיש בו מחלוקת בין החכמים ובמקום א' נהגו כדברי האוסרים לא קבלו עליהם איסור חדש שיהא נראה כמו נדר, שהרי איסור זה אסור ועומד הוא לדעת אותו חכם. והפר"ח בסימן תצ"ו כתב שזה אמת נכון הדבר כשאין להם רב מובהק, אבל אם יש להם חכם מובהק שבכחו לחלוק על האוסרים הקודמים, כיון דלשיטתו הוי טעות יוכל להקל בלי התרה, יעיי"ש בטעמו והביא ראיות לדבר ולפענ"ד גם מדברי התוס' הנ"ל הוא ראי' ברורה שהתיר רבי את בית שאן אף דאיכא כמה תנאי ואמוראי שסברי הדין דקדושה ראשונה קלע"ל עכ"פ משמע מדברי המהרשד"ם האלו דהיכא דיש פלוגתא לא תלינן שקבלו עליהם איסור חדש אלא שנהגו כדעת אותו החכם, אף שיש לדחוק בכוונת דברי המהרשד"ם דמיירי היכא שידעינן בודאי שנהגו עפ"י דעת אותו החכם לא בסתמא, אבל אין זה במשמעות הלשון. וכן משמע מדברי המג"א סימן תקנ"א ס"ק ז' דהיכא דקבלו איסור בדבר שיש פוסקים שס"ל הכי אמרינן שקבלו עליהם כדעה ההיא ולפי"ז י"ל בהך דרבי שהתיר בית שאן, אף את"ל שלא ידע מאיזה טעם נהגו אבותיו, מ"מ כיון שהיו מהתנאים הקודמים שסברי כן, לא תלינן בקבלת דבר חדש כל היכא שיש לתלות שעשו עפ"י דעת אותן החכמים משא"כ היכא שמותר לכו"ע, דבע"כ היא או קבלת דבר חדש או טעות גמור, י"ל דאין תולין בטעות כ"כ, ואין ראיה מדברי התוספות

ג

אמנם באמת כבר מבואר דין זה בהדיא בחי' הרשב"א ז"ל פרק קמא דחולין דף י"ת בסוגיא דמוגרמת, דפריך הגמרא ור"ז לית לי' נותנים עליו חומרי המקום שיצא משם ושהלך לשם, ונתקשה שם הרשב"א ז"ל טובא והא ר"ז כפר בי' ברב יוסף דלא שמעה מרב ושמואל מעולם ואפילו ת"ל ששמעה מאחריני מיטעא הוה טעו וכו' ומאין להם דר"ז מודה דמשום חומרא נהגו בכך דילמא מטעא טעו וכו', והאריך בקושיא זו עד שסיים וז"ל ולפיכך נראה לי שכל מה שנהגו באיסור ואין אדם יודע עיקרו של איסור מחמת טעות או מחמת חומר נשאל ואין מתירין לו דדילמא מחמת חומר ועד שנודע שעיקרו מחמת טעות היה אין מתירין לו וכו' שהרי אנו רואין אותן נוהגין בו איסור ומי שבא להתיר ולומר טועין באיסור היו עליו הראיה עכ"ל, והובאו דבריו בקצרה בפר"ח סימן תצ"ו ולכאורה מדברי הרשב"א האלו מפורש יוצא בהדיא דכללא היא דגל שאנו רואין איזה מנהג יש להחמיר עד שיודע בבירור שהיה טעות אבל כד דייקינן עדיין צ"ע, דהנה הברכ"י יסוד דבריו שהקיל בזה הוא בשביל שהוא ספק דרבנן, ולשיטתי' אזיל בדין א' סימן הנ"ל שכתב וז"ל הא דקיי"ל דברים המותרים ואחרים נהגו בהם איסור א"א רשאי להתירם בפניהם יש לחקור אם הוא דאורייתא או מדרבנן, ופשט מלשון השו"ע (שם סעיף א') שהוא דרבנן, ועוד מדקיי"ל (שבועות דף כ"ו ע"ב) בנדרים עד שיוציא בשפתיו דכתיב לבטא בשפתים, ושוב כתב דהדבר מבואר ברא"ש פרק מקום שנהגו בהפילו ממקום שאין עושין למקום שעושין

דלית בי' איסורא דאורייתא אלא שנהגו להחמיר עליהם יעיי"ש. הנה לפענ"ד מדברי הרא"ש ז"ל אין ראיה כלל, דשם מיירי כשהוא במקום שעושין אלא שדעתו לחזור, וזה קיל יותר משהוא במקום שנוהגין החומרא וראיה ברורה לחלק בזה, מדברי הש"ך סימן פ"ב ס"ק י"א על מ"ש הרשב"א (ת"ה הקצר בית שלישי שער א') דבעוף שיש מקומות שאוכלין אותו עפ"י המסורה ויש מקומות שאין אוכלין אותו, אין להתירו במקומות האלו על סמך המקומות שיש להם מסורה, דשמא נהגו בהם איסור מימי קדם בשביל שהיו עופות טמאים דומים לאלו באותן המקומות, והאריך שם הש"ך ז"ל דמש"ה ההולך ממקום שאין אוכלין למקום שאוכלין מותר לאכול אפילו דעתו לחזור, כיון שאף במקום שאין אוכלין אינו אסור אלא מחמת ספק לא מחמרינן כולי האי יעיי"ש. וא"כ י"ל דמה דמחמרינן עליו במקום שמקילין בשביל חומר המקום שיצא משם כיון שדעתו לחזור זהו מדרבנן, אבל במקום החומר או שנהג כן בעצמו באופן שאף יחיד שנהג איזה מנהג מחויב לקיימו, בזה עדיין י"ל שהוא דאורייתא מטעם נדר ואין ראיה מדברי הרא"ש

אמנם תמה אני למה ה י צרך לחפש ע"ז ראיות מפוסקים, הלא היא גמרא מפורשת בנדרים דף ט"ו ומי איכא בל יחל מדרבנן אין והתניא דברים המותרים ואחרים נהגו בהם איסור א"א רשאי להתירן בפניהם שנאמר לא יחל דברו, יעיי"ש עוד בדף פ"א ובר"ן וברא"ש שם שהוא מבואר בהדיא שהוא דרבנן

וכן אני תמה לכאורה על החת"ס יו"ד סימן ק"ז, שכתב על חלב עכו"ם דאף לדעת הפוסקים שהלכה ברדב"ז (ח"ד סימן ע"ה) דעכשיו שאין דבר טמא מצוי לא אסרו, מ"מ כיון שאנו נוהגין כן כבר קבלו אבותינו דעה המחמרת והוי נדר דאורייתא וחמור יותר מאלו הי' אסור מדינא שאינו אלא מדרבנן. אלא שדעת החת"ס יש לתרץ קצת, דודאי אם קבל עליו בפה הוי נדר דאורייתא, וכמ"ש שם החת"ס דנפקא לן מקבלת נזירות שאומר בלשון קבלה, וגם הברכ"י יהיב טעמא למילתי' שהיא דרבנן בשביל שלא הוציא בשפתיו, וא"כ י"ל דזה שייך בהך דדברים המותרים ואחרים נוהגין בהם איסור שכתבו התוס' פסחים דף נ"א ע"א ד"ה אי אתה שזה מיירי במנהג שנהגו בני המדינה מעצמם לא עפ"י ת"ת, וי"ל דלא מחזקינן איסורא שהוציאו כן בשפתותיהם, אבל במנהג חשוב שהוא עפ"י ת"ח כמ"ש התוס' והרא"ש שם, וכיון שהת"ח הורו להם לעשות כן הוי ביטוי שפתים, גם שאר העם ששמעו וקבלו הוי קבלת דברים, ובזה חיישינן לנדר דאורייתא, וי"ל דהחת"ס ידע ממנהג זה של חלב עכו"ם שהוא עפ"י ת"ח וגדולי הדור, לכן החמיר בו יותר ממה שמבואר בגמרא. אבל עדיין צ"ע סתימת לשונו שלא ביאר. אמנם דברי הברכ"י א"א ליישבם כלל בזה, דהרי הוא סובב על הך דינא דדברים המותרים ואחרים נוהגים בהם איסור שכתב בעצמו הטעם בשביל שלא הוציא בשפתיו, והאיך נעלם ממנו שבזה בודאי מבואר בהדיא בגמרא שהוא דרבנן והנה החתם סי פר ז"ל כתב שם, דאף שהוא דאורייתא, היינו שהעובר על זה עובר על נדר דאורייתא, מכל מקום הוא קיל ככל איסור דרבנן, כי כך קבלו בנור שיהיה אסור עלינו כקולת איסור דרבנן וכעין זה כתב התניא בשו"ע סימן רס"א בק"א ס"ק ג' לחלק, דמי שקיבל עליו שבת מבעו"י, אינו חמור בעיצומו של יום שהוא איסור סקילה, אלא כשאר תוספת שבת שאינו אלא איסור עשה, דכל המקבל תוספת אדעתא דתוספת דרחמנא מקבל ולא יותר, אבל כשהתחיל ערבית של שבת קבל עליו עיצומו של יום ולא תוספת וחמור יותר יעיי"ש ולפי"ז יש חילוק, דהיכא דעיקר האיסור הוא דרבנן, הנוהגין להוסיף בזה באיזה חומרא, אף אם נימא שהוא נדר דאורייתא, מ"מ אינו חמור יותר משאר איסור דרבנן להקל בספיקו וכדומה, דכל המקבל אדעתא דעיקר האיסור קבל ולא יותר, משא"כ כשעיקר האיסור הוא דאורייתא, כל מה שנהגו להחמיר בזה כיון דהוי מדאורייתא מטעם נדר דינו כדין תורה ממש, דלא שייך לומר שלא קבל עליו יותר מעיקר האיסור.

ולפי"ז מיושב ג"כ סתירת הראיות של הברכ"י, ומתוס' פסחים הוכיח להקל בספיקו, ומדברי הב"י הוכוח להחמיר מספק דהתוס' מיירי בהך דהתיר רבי את בית שאן ממה שאכל ר"מ טלה של ירק, ומעשר ירק אינו אלא מדרבנן אף בארץ גופא, וערש"י ז"ל חולין ו' וכיון דעיקר האיסור אינו אלא מדרבנן, אף לו יהא שקבלו עליהם להחמיר בדבר המותר, אינו חמור יותר משאר איסור דרבנן, וא"כ כשיש ספק בדבר לא היאמר יותר משאר ספק דרבנן, משא"כ בהך דהב"י דמיירי מהנוהגין להחמיר בדם טוהר כדם נדה, די"ל דמחמת הקבלה דינו כדם נדה ככל חומר שאר איסורי דאורייתא לאסור אף בספק, ולכן הוצרך לומר שרחוק הדבר שיגזרו כן

ולפי"ז אין ראיה מחדושי רשב"א בחולין הנ"ל להחמיר בכל ספק מנהג, דהתם מיי רי בדין מוגרמת דעיקר האיסור של הגרמה הוא פסול בשחוטה, ונבילה מדאורייתא, וכל ספק שיסתפק בזה הוא להחמיר, משא"כ כשעיקר האיסור אינו אנת מדרבנן כמו חלב עכו"ם וכדומה, עדיין י"ל דאין להחמיר בספק מנהג בזה.

ולפימ"ש לעיל לתרץ דעת החת"ס דיש לחלק קצת בין מנהג שנהגו הבע"ב מעצמם ובין היכא שהוא מנהג עפ"י ת"ח, יש לחלק ג"כ בדברי הרשב"א, דהרשב"א ז"ל מיירי שם בהך מוגרמת שהנהיג רב יוסף להחמיר, דאף אם טעה בזה שלא אמרוה רב ושמואל מ"מ נעשה עפ"י ת"ח, והראיה דבמנהג שנהגו הבע"ב מעצמם כתבו התוס' והרא"ש (פסחים דף נ"א ע"א) דלא שייך לומר נותנין עליו חומרי המקום וכו', ובזה מקשה הגמרא שם בפשטות ור"ז ל"ל נותנין עליו חומרי המקום וכו', וא"כ אין ראיה מזה למנהג שאנו רואין בסתם שנהגו ואין יודעין כלל אם נעשה עפ"י ת"ח או לא. אלא שעיקר חילוק זה מה שכתבתי ליישב בזה דברי החת"ס אינו ברור כ"כ, אבל גם בלא"ה מצד הסברא לענין הספק נלע"ד שהוא חילוק נכון, כי לשון הרשב"א ז"ל הוא שהרי אנו רואין אותן נוהגין בו איסור ומי שבא להתיר ולומר טועין באיסור היו עליו הראיה, ומזה נראה שהוא כעין חזקה דמן הסתם לא מחזקינן בטעותא, וזה שייך שפיר בנידון דידי' שהי' המנהג עפ"י רב יוסף וחזקה על חבר שאינו מוליא מתחת ידי דבר שתינו מתוקן, והגם שטעה בזה במה שאמרה בשם רב ושמואל, עכ"ז מה שאפשר לתיקוני שלא להחזיקו בטועה צריכין למשכוני אנפשין, וכן הוא פל מנהג דידעינן שהוא עפ"י ת"ח, אבל בכליבה שהוא דבר הנמסר לנשים ושפחות, והוא ע"ד שאמרו בגמרא ביצה דף ה' ע"ב עדות לבי"ד מסורה ביצה לכל מסורה ויאמרו אשתקד מי לא אכלנו, כי בדבר הנמסר לכל שכיח טעותא לדמות מילתא למילתא, ויכול להיות שהגדולים הזהירו במקום שבית עכו"ם מפסיק וכדומה שזה דבר המצוי והס לא ידעו לחלק בכך, וממה שלא דקו רבנן להודיע שזה מותר, אין ראיה, כי מריבוי הזהירות אין מכשול ולא דקו רבנן בכה"ג וחזינן בדברי הרשב"א ז"ל שהבאתי דנתקשה טובא בדברי הגמרא למה לא ניחא להו למימר דר"ז הקיל מחמת הספק דילמא מטעא טעו עד שסיים הלכך נ"ל. והרי דמחמת חומר הקושיא הוכיח זה להחמיר מספק, וא"כ אין להוכיח משם אלא באופן שהוא הכריח מחמת קושייתו, משא"כ בכה"ג דיש לחלק טובא כנז"ל שאינו במילתא דאורייתא וגם לא ידעינן אם נתייסד עפ"י ת"ח מנין לנו להחמיר ואולי אם היה מתחלה בטעות לא מהני אם עכשיו נזהרין הרבה אף מהיודעין הדין, כי טעם הזהירות הוא בשביל שמצאו נוהגין כן, שבלא"ה אין עולה על הדעת להחמיר בדבר שאין רמז ורמיזה בשו"ע, וממילא אם התחלת המנהג היה בטעות גם הסומכין על המנהג הוי טעות ואעפי"כ לדינא כיון שפשטות דברי הרשב"א ז"ל להחמיר בכל ספק, גם הברכ"י ירד לחלק בין מנהג גרוע למנהג חשוב, קשה בעיני להתיר, ושערי פלפולים לא ננעלו ולדינא צ"ע

ד

גם נלפענ"ד, דאף אלו הי' ברור הדבר להקל אין להתיר להנוהגים ליזהר, וכמו שאמרו בגמרא פסחים דף נ"א כותאי מאי טעמא משום דמסרכי מילתא הני אינשי נמי סרכי מילתא, ופירש רש"י ז"ל שם משום דלא גמירי, ועי' ב"י וב"ח סימן רי"ד שנתקשו טובא בדברי הטור מה שהשמיט החילוק בין היכא שאינן בני תורה ובין ת"ח שהוא תלמוד ערוך ופסקו כך האלפסי והרא"ש ז"ל, ונדחקו בישובו ולפענ"ד נראה נכון, דהב"י בסימן ר"ה הביא דעת הרשב"א (שו"ת ח"ג סימן שי"ד) וסייעתו דבזמן הזה לכו"ע דיינינן להו כע"ה בשביל שרובן אינן בני תורה, וכן פסק הרמ"א ז"ל בס"א להלכה, ואף שהטור שם חילק בין ט"ה לח"ם, מ"מ י"ל דשם מבואר בלשון הש"ס נדרים דף י"ד כאן בת"ח כאן בע"ה, וכבר נודע דאף דאין לנו ת"ח בזה"ז, מ"מ גם ע"ה ט"ד שהי' בזמן הש"ס לא שכיחי האידנא כמ"ש המג"א (סימן קצ"ט ס"ק א') [זולת המומרים והפושעים שמאלו לא דברה תורה], וא"כ מדיוקא דסיפא דאמר כאן בע"ה משמע שלא החמירו אלא בע"ה גמור, לכן לא סובר הטור כדעת הרשב"א לדון כו"ע כע"ה, משא"כ בנ"ד שלא נזכר בגמרא לשון ע"ה וי"ל דבעי ת"ח גמור, חשש גם הטור לדעת הרשב"א וסייעתו דבזה"ז רובן אינן בני תורה ואין לנו לדון דין ת"ח כלל וכן משמע גם ממה דהש"ס היה פשוט לו בתחלה דהנך אינשי דלא גמירי נמי סרכי מילתא, ושוב פריך טובא מיהודא והלל בניו של ר"ג וכן מרשב"ג עד שסיים בני מדינת הים נמי כיון דלא שכיחי רבנן גבייהו ככותים דמי ולכאורה כיון שכבר פשוט לו זה דבע"ה חיישינן למיסרך מילתא, למה האריך עוד אח"כ בקושיות אלו, הלא גם שם לא גמירי כמו שתירץ אח"כ, ודקארי לי' מאי קארי לי', וגם בתירוצו למה האריך להוסיף טעם כיון דלא שכיחי רבנן גבייהו, ובתחלת הסוגיא כתב בקצרה הנך אינשי נמי סרכי מילתא ואין נ"מ להודיע הטעם למה לא גמירי. ומזה נראה דאותן המקומות לא היו ע"ה גמורים ולכן לא עלה על דעת המקשן להחמיר גם בכה"ג, ותי' לו

דאף שאינם ע"ה כיון דלא שכיחי רבנן ממש אינו נקרא מקום תורה לענין זה וממילא אם צריך שיהי' ת"ח ממש אין דין ת"ח בזה"ז

ויהיה איך שיהיה בדברי הטור, עכ"פ הרמ"א ז"ל גם שם בסימן ר"ה פסק דבזה"ז לכו"ע דיינינן להו כע"ה, ומכש"כ עכשיו בדורותינו אלה שרבו המתפרצים אף בתלמידים שאינן הגונים לדמות מילתא למילתא וכדומה, שאין להקל בעניני המנהגים ואף דמשמע בשו"ע דבידעינן ודאי שהוא טעות אין לחוש אף במקום שאינן בני תורה, עיין בב"י שאין זה מוחלט פ"כ, ועכ"פ בספק אם הוא טעות נראה דאין להקל בכה"ג אמנם בנידון שאילתא דידי' שאינו מתיר ח"ו לשום אדם לעבור על מנהגו אלא חושש שמא מחמת חסרון ידיעה יכשל בדבר הזה, בזה ודאי לא שייך דילמא אתי למיסרך, שהוא אינו יודע משום קולא, ואין לחוש אלא לעיקר הדין בצע"ג אם יש איזה בית מיחוש בזה

ה

והגה קצת קולא יש בזה עוד שאינם מוכרים החלב כ"א הגבינה והחמאה, ומבואר בשו"ע סימן קט"ו (סעיף ב') דאם ראה ישראל כשר עשיית הגבינות אף שהיה חלב עכו"ם ממש יש להתיר בדיעבד, וכן החמאה אינה אסורה אלא מצד המנהג כמבואר שם בטור וב"י שבחמאה לא היתה בכלל הגזירה ואף שזה אינו אלא כשלקח החמאה והגבינה מן העכו"ם שלא נאסר ביד ישראל מעולם, אבל אם הישראל לקח החלב האסור שוב אינו מועיל אם יעשו אח"כ גבינות או חמאה ממנו כמבואר שם ברמ"א סוף סעיף א', ואם כן גם כאן היה החלב ביד ישראל ונאסר טרם שנעשה ממנו גבינות וחמאה, ואצל העכו"ם המשרת שחולב לא שייך לומר שדעתו לעשות גבינה ע"ד שכתב בש"ך ס"ק י"ח, כי הוא אינו אלא משרת ולא איכפת לי' בזה אם רוצה להחליף בשביל הנאתו אבל הטעם שאינו מועיל לעשות אח"כ גבינה וחמאה, מבואר שם בב"י דכיון שלקח החלב עצמו שבו נגזרה גזירה לא פלוג רבנן בגזירתם יעיי"ש, ומבואר בתה"ד (בכתבים סימן קס"ד) הובא במג"א סימן תמ"ז סק"ה דלא מחמרינן בלא פלוג כמו בגוף הגזירה, ולפי"ז יש לצדד קצת בנ"ד שמעיקר הדין מותר גם החלב ואינו אלא חומרא, וכשנעשה אח"כ גבינה או חמאה שאינו מעיקר הגזירה אלא משום לא פלוג דלא מחמרינן כ"כ, י"ל דתו אינו בכלל החומר שנ אותן שקבלו עליהם שלא לשתות החלב בכה"ג אלא שצ"ע אם לדמות זה להך דינא שנתכונו דלאו כל הענינים שוין, גם התה"ד עצמו בנ"ד סיים שאינו אומר לא איסור ולא היתר

אבל גם בלא"ה י"ל, דהטעם שאינו מועיל לעשות גבינה או חמאה אחר שבא החלב האסור ליד ישראל הוא בשביל שנקרא עליו שם איסור ביד ישראל, וא"כ בנ"ד אף שהי' החלב ביד ישראל, מ"מ לא נקרא עליו שם איסור בידו, ועשה הגבינה והחמאה עפ"י הוראת חכם, דלא קבל עליו להחמיר בכהאי גוונא, ושוב כשבא החמאה ליד מי שנאסר עליו אותו החלב, י"ל דהוי שלקח החמאה מיד העכו"ם דלא נקרא עליו שם איסור מעולם שאין בזה איסור כלל מדינא אלא מנהגא בעלמא, ומבואר ברמ"א סימן קט"ו סוף סעיף א' דבחמאה של עכו"ם אפילו במקום שנהגו בה איסור אינה אוסרת תערובתה ובטל ברוב וא"ל ס', ועיי"ש בש"ך ס"ק י"ז, וכפי אשר הבנתי ממשכבו אינו אלא תערובת מאותן שאין להם נאמנות והרוב יש להם נאמנות אלא שאין בו כדי ביטול בס', וא"כ בחמאה של עכו"ם שא"צ ס' אין לחוש כלל הגם שבשו"ע מיירי היכא שנתערב החמאה שלא היה עליו איסור מדינא אף קודם התערובת משא"כ כשנתערב החלב, אבל כבר כתבתי דכאן שהיה החלב ביד מי שלא נאסר עליו בכה"ג מעולם ונעשה התערובת בהיתר גמור, מה"ת יהיה מוטל ע"ז חומר יתר משאר חמאה של עכו"ם. אלא שבגבינות חמור יותר לענין זה כמבואר בש"ך ס"ק הנ"ל, אבל גם אם אינו בתערובת נלפענ"ד שחזי לאיצטרופי צדדי הקולא שזכרתי למעלה

ו

ואם עדיין נבוא לפקפק בזה נלפענ"ד עוד, כי התבוננתי אם יש איזה מקור לחומרא זו. והנה אמת נכון הדבר עפ"י דברי הש"ד (סימן פ"ב) שכתב שמכוער הדבר לכתחלה להניח שפחותיו לחלוב וכ"ת האו"ה (כלל מ"ה דין ח'), אך המהרי"א בהגהות ש"ד כתב שנוהגין היתר בזה, ועי' כ"ז בת"ח כלל פ"ג סימן ח', ושמ"ו שם ס"ק י"ד כתב שבכ"ח פסק להחמיר לכתחלה אך בד"מ ובשו"ע סימן קט"ו חזר בו ופסק להתיר לכתחילה, וכבר הבאתי דברי המהרשד"ם והמג"א דבדבר שיש בו מחלוקת בין החכמים ובמקום א' נהגו כדברי האוסרין לא אמרינן שקבלו עליהם איסור מחדש אלא אמרינן שקבלו עליהם דעת אותן החכמים האוסרין, וא"כ כאן שאנו רואין שהש"ך והאו"ה והת"ח פסקו להחמיר לכתחלה, מה"ת נימא שהנוהגין ליזהר בזה קבלו עליהם איסור חדש מבלעדי דבריהם ז"ל, בודאי יותר מסתבר שקבלו עליהם דעת חכמים הנז"ל ומעתה כפי אשר העתקתי לשונם למעלה לא החמירו אלא לכתחילה, אבל אם אירע אף בביתו בדיעבד באיזה אופן אין להחמיר. וא"כ כאן שכבר נעשה החמאה והגבינה בהיתר גמור אצל אותן דלא נהיגי להחמיר בכה"ג, וגם הוא הפ"מ, אצלם עב"פ יש לו דין דיעבד לכו"ע

הן אמת דיש לפקפק אם אינו נקרא לכתחלה אצל מי שהולך לקנות לכתחלה, אמנם באמת גם בדבר שאין לו היתר אף בדיעבד אלא במקום הפ"מ, הרבה נתחבטו גדולי האחרונים ז"ל האיך מתירין להטבת המוכר לאחרים בשביל הפסד מרובה שלו הלא להקונים אינו הפ"מ, והחת"ס באו"ח סימן ס"ה החמיר טובא שכתב ביין שלא הותר אלא בהפ"מ שאינו מותר אלא לבעל היין וב"ב משום הפסדו אבל לאחרים למה יקנו ממנו לכתחלה וקרוב לודאי שמחוייב להודיעם ואם לא הודיעם ומכר סכם אפשר הוי מום במקח וחוזר יעיי"ש. אמנם הו"ק בכללי הפ"מ סק"י הקיל בזה לטבח, אבל הטעמים שכתב ע"ז הם דחוקים מאוד כאשר ואאם בתשו' ב"ש חיו"ד סימן קפ"ח, אך הב"ש אף שדחה הטעמים של רד"ק מ"מ להלכה הקיל גם הוא, והביא ראיה מתה"ד (סימן קנ"ט) הובא בש"ע סימן צ"א (סעיף ה') שהקיל בסעודת ברית מילה מחמת הפ"מ וסעודת מצוה, וקשה הלא להאוכלים על הסעודה לא הוי הפ"מ, אלא ודאי בשביל שהוא הפ"מ לבעה"ב הותר לכל יעיי"ש, וזה ראיה ברורה אבל לא כתב שום טעם לדבר ובאמת הד"ק שהוצרך לדחוק ע"ז בטעמים דחוקים היא לפלא, דהלא לשיטתו שכתב בכללי הפ"מ ס"ק ב' ובסימן מ"ז סק"ג ביתר ביאור דבבאו לשאול הרבה אנשים ביחד עניים ועשירים אף ולעשירים לא הוי הפ"מ מ"מ הוי כבא לשאול כל אחד עליו ועל חבירו ויש להתיר לכולם, וא"כ הטבח שבא לשאול על מה שמוכר לאחרים בודאי הוי כבא לשאול עליו ועליהם ביחד.

גם חשבתי שהוא ע"ד שכתב הפמ"ג סימן צ"ד במש"ז ס"ק ע' ובנט"ש סימן י"ב, שאם הותר לכבוד שבת מותר גם אח"כ דמדאישתרי אישתרי אלא שראיתי אח"כ בדע"ת בפתיחה להלכות טרפות ס"ק ל"ח דמנכרא לגברא לא שייך לומר הואיל ואישתרי אישתרי, והביא ע"ז מתוספות חולין דף ק"י. ואין דבריו מוכרחין, דשם מיירי באיסור ברור מדאורייתא, דבלא"ה מבואר בש"ס בכמה מקומות דלא אמרינן הואיל ואישתרי אף באדם אחד, עיין ברכי יוסף או"ח סימן ע"א (דין א') ובמה שהותר לכבוד שבת כתב הנט"ש סימן הנ"ל שמי שעולה על דעתו לאסור בשר הנשאר אחר השבת הוא מילי דכדי

שאין מהצורך להשיב עליהם ולפלא בעיניו מי הוא שעולה על דעתו לפטפט בדבר זר כזה יעיי"ש, ומדחשבו לדבר זר כ"כ בע"כ שאינו מדמהו להאי כללא דהויל ואישתרי המבואר בש"ס שהיא מחלוקת גדולה וענין עמוק, דבש"ס מיירי בדבר האסור מדינא אלא שהתוה"ק התירתו, אבל היכא שמתירין לכבוד שבת הוא ע"ד שכתב הת"ח בהקדמה דהיכא שמתיר בהפ"מ הוא בשביל שנראה לו דעת המתיר עיקר אלא שלא רצה לסמוך עליו בלי הפ"מ, וכיון שדעת המתיר עיקר נראה בעיניו לסברא פשוטה שאחר שהותר אין לאסרו עוד. ומהך דינא דסימן קס"ח וסימן קי"ב שרמז עלי' החת"ס בסימן ס"ה בפת עכו"ם שהותר לבעה"ב הנזהר לבצוע עליו בשביל האורח שאינו נזהר, גם מזה משמע לכאורה דאמרינן הואיל ואישתרי אף מגברא לגברא, אלא דיש לדחות דשם היא משום איבה. ובתשובת הרי בשמים (ח"א סימן נ"א) הביא ראיה להך דינא דהואיל ואישתרי אישתרי, מדברי התוספות עירובין דף כ"א ד"ה מידי שכתבו דאחר שדלה לצורך בהמה הותר גם לאדם, ומזה היה אפשר להביא ג"כ דכמו שהותר מבהמה לאדם כמו"כ מגברא לגברא. אבל עיקר ראייתו זו אינו כלום, דשם אין האיסור אלא הדלי' וכיון שנעשה הדלי' בהיכר לצורך בהמה תו אין לאסור עוד, אבל כאן אנו דנין על המאכל שאותו החשש שהיה מעיקרא הוא גם עתה

ויהיה איך שיהיה, עכ"פ לדינא כבר נהגו כל מורי הוראות שמתירין להטבת ולסוחרי יין וכדומה היכא שהוא אצלם הפ"מ ואינם מודיעים כלל להקונים, ובע"כ דכיון שדעת המתיר עיקר אין נוהגין להחמיר בכה"ג, וא"כ כש"כ היכא שמצד הדין הוא כשר אף שלא במקום הפ"מ

ז

אלא שלכאורה עומד לנגדנו קצת, מה שמבואר ברמ"א סימן קי"ט סעיף ז', דמי שנוהג באיזה דבר איפור מכח שסובר שדינא הכי או מכח חומרא שמחמיר על עצמו, מותר לאכול עם אתרים שנוהגין בו היתר דודאי לא יאכילוהו דבר שנוהג בו איסור, והובא שם בש"ך ס"ק כ' הטעם דודאי אלפני עור לא תתן מכשול לא עברי, ומזה לכאורה ראיה להחת"ס שמחויב להודיע להקונים, וקשה על מה שנוהגין להקל כהד"ק והב"ש אמנם מקור דין זה הוא מהגהות מרדכי פ"ק דיבמות (סימן צ"ו) וז"ל שם אדם שאסר עצמו בדבר המותר לאחרים וכו' אעפ"י שיודע שהוא היתר אלא שהדיר עצמו, פשיטא לי שסומך על אחרים וכו' כמו נזיר שאוכל

בבית ישראל דלא עבר אלאו דלפ"ע וכן ישראל בבית כהן, אלא זה ספק לי ראובן שפירש ממאכל בשביל שנראה לו שהוא אסור ושמעון נוהג בו היתר ונראה לו שראובן טועה בדבר וגם ראובן אם הי' סובר שמותר הי' אוכל, מי חיישינן שמא יאכילנו שמעון או דילמא לא ספי איניש לחברי' מידי דל כשירה ליה, ויש לדקדק מהך דב"ש וב"ה דאסיקנא דעשו ומודעי להו ופירש"י ז"ל ומ"ה לא נמנעו, אלמא שיוכל לסמוך עליו ולא חייש דילמא ספי ליה עכ"ל הרי דמיירי שהדיר עצמו באופן שאסור וודאי מדאורייתא, מדמייתי ראי' מנזיר וישראל בבית כהן שהם איסורים חמורים מה"ת, ובזה בודאי דשייך איסורא דלפ"ע ואף דלפי מה שהבאתי מדברי הש"ס דברים המותרים ואחרים נוהגים בהם איסור אינו אלא מדרבנן, מ"מ לענין לפ"ע דעת הרבה פוסקים שאין לחלק בין דאורייתא לדרבנן, עיין מנ"ח סימן רל"ב, וכן בדין השני במי שפירש ממאכל בשביל שסובר שהוא אסור, מייתי ראיה מב"ש וב"ה דלדידהו כאו"א לשיטתו במה שאסרו הוא לדעתם איסור ברור מה"ת, ובכגון דא אין להאכילם בידים, וכעין זה מיירי גם המהרלב"ח בתשו' (סימן קכ"א) שהובאו דבריו בקצרה בש"ך סק"כ אבל במי שלא קבל עליו איסור כנ"ל, אלא שהבי"ד מורין לו להחמיר באין הפ"מ, שפיר י"ל דבכה"ג אפשר לסמוך על דעת המתיר שהוא עיקר

ובשו"ת מוצל מאש להמהר"י אלפאנדרי סימן כ"ד נסתפק היכא שהוא אסור לכתחלה ומותר בדיעבד אם מחוייבין הבי"ד להתרות בו שלא יעשה, והביא שיש פלוגתא בדבר, ושוב נסתפק בהבא לבשל בקדירה שאב"י ואינו יודע שנאסר, אם מניחין לו לבשל דלדידי' הוי דיעבד והמאכל מותר בדיעבד, או דילמא היודע צריך לומר לו ולהפרישו, ושוב פשט מתשו' הרשב"א (ח"א סימן תצ"ח) שהביא ראי' לאסור קדירה שאב"י מפינכא דר"א דפרק כל הבשר (חולין דף קי"א ע"ב) דחברי', ומזה ראי' דמודין למי שאינו יודע שאל"כ אמאי חברי' יעיי"ש הנה מזה נראה לכאורה דאף במקום שמותר בדיעבד מחויבין הבי"ד להודיע אבל גם מזה אין ראי', דהוא מיירי מקדירה שאב"י שאין שום אופן להתיר הקדירה אף בהפ"מ ושעת הדחק, עיין פמ"ג סימן ק"ג (שפ"ד ס"ק י"ז), ורק המאכל הוא דמותר בדיעבד, וכבר כתבו התוספות (ע"ז דף ע"ו ע"א) הטעם לחלק בין הקדירה והמאכל בשביל שהקדירה קבלה מתחלה טעם מושבח, לכן החיוב להודיע דהנידון הוא על הקדירה שאין לה היתר בשו"א, אבל באותו הדבר שלפעמים מורין הבי"ד להיתר וכבר יצא בהיתר י"ל שאין החיוב להודיע עוד

והנה הש"ך שם בסק"ב אהך דודאי לא יאכילוהו דבר שנוהג בו איסור, כתב מיהו היינו דוקא כשאחרים יודעים שהוא נוהג איסור בדבר, והו מלשון הגהות מרדכי וצ רי ך להבין למה צריך להתנות ע"ז, פשיטא דכשאינו יודע ממנהג איסור למה ימנע מלהאכילו ונראה מזה כשיטת הריטב"א (ע"ז דף ס"ג ע"א) והרדב"ז דבספק לא שייך לפ"ע, ועיין גם בפכ"ש סימן ט"ז ס"ק כ"ג שכתב לחד תירוצא דלא שייך לפ"ע אלא במכשול ודאי לא בספק, וכן הוא בשו"ת פנ"י חיו"ד סימן ג', ולפי זה י"ל דמשו"ה התנה דווקא כשאחרים יודעים, לומר שאם אינם יודעים אלא מסתפקים בדבר לא שייך לפ"ע, לאפוקי מהנך פוסקים המחמירים אף בספק לפ"ע. ולדינא אף שהוא מחלוקה גדולה בין גדולי הפוסקים ז"ל והדברים עתיקים, מ"מ נראה דבדרבנן וק"ו במקום חומרא בעלמא אפשר לסמוך על המקילין.

ח

ומעתה בנידון שאלתו, הנה ראשית אגיד שלפענ"ד היא תקנה גדולה לעשות השגחה בענין זה והוא מוטל על הבי"ד במקומן כל היכא דאפשר, פי לפי אשר התבוננתי בזה מאז ומקדם ראיתי שהמכשלה גדולה, כי מלבד שרוב המון עם קונים מכל מי שבא למכור להם יהי' מי שיהי', והכל יודעין הדין אשר כל ישראל בחזקת כשרות [וכבר ביארתי בארוכה (סי' ל"ד אות ד') מש"ס ופוסקים שבזמן דשכיחא פריצות לכו"ע אין לסמוך על סתם חזקת כשרות כ"א על מי שיודעין בו ומפירין אותו שהוא איש נאמן ואדם כשר, לא עת האסף פה]. גם אותן הנזכרין שלא ליקח אלא ממי שמכירין אותו בחזקת כשרות, עדיין המכשלה הזאת תחת ידם, כי רוב מוכרי החלב אף מהכשרים והטובים שבהם, שוכרים להם פרות בכפרים בבתי העכו"ם, ושוכרים להם איזה נער ריק ופורץ שילך לשם בשעת החליבה, כי לשכור איזה איש מהימן וי"ש אינו מספיק העסק להתשלומין (זולת שהחליבה מכל העיר היא במקום אחד, אבל ברוב העיירות א"א להשיג זה) , והקונה המדקדק לקנות מאדם כשר, אינו יודע שהכשר החלב אינו תלוי על נאמנות אותו המוכר, כ"א על הנאמנות של אותו הנער הפוחז הנשלח ללון בכפרים בין הערלים ר"ל, ושוב מתכשר החלב כשבא ליד המוכר הנאמן כמו עמון ומואב שטיהרו בסיחון ובפרט בעשיית חמאה אשר לא כימים הראשונים שלא היה החשש אלא מחלב טמא היה החמאה קיל יותר בשביל שחלב טמא אינו נקפה, משא"כ עתה שהחשש יותר מקונסט בוטער ומארגארין וכדומה הרבה שמנים אסורים שנעשים בהפאבריקען ע"י אומנות יתירה

שא"א להכיר בשורא אם הוא חמאה או שומן אחר או איזה תערובת עכ"פ, ובפרי תואר (סימן קט"ו אות ח') כתב שבזמנו הי' חשש על החמאה עבור תערובת חלב, ובחכמת אדם (כלל ס"ז סעיף ע') הביא שהי' אז חשש עבור תערובת שומן חזיר, ובשנת תרס"א עוד בחיים חיותו של פ"ק אבא מארי הגה"ק זלה"ה באסיפה שהיתה באוהעלי הדפיסו קול קורא שנתברר להם שבעלי הפאבריקען של קונסט בוטער שולחים שלוחים למכור החמאה בלבושי עכו"ם הפשוטים וא"א להבחין בינם ובין החמאה הנאסרת, ומאז וע"ע עוד אישתני הרבה לגריעותא בזיופים ותחבולות באופן שהקוצים ממה שבא בלי השגחה נכשלים הרבה, וא"א להפריש העולם ממה שרגילים ונעשה להם כהיכר משנים קדמוניות, אשר ע"כ אם עושין השגחה שיהי' עכ"פ כשר עפ"י הלכה, היא הצלת רבים ממכשול שלא יקנו תחת זה ממה שבא בלא השגחה

ומה שיש להרהר חם אינו קצת גרם מכשול להמהדרין, כבר נתבאר שמלבד שמעיקר הדין יש להסתפק אם יש ממש בחומרא זו, וכמש"פ נראה שאין בו אלא זהירות לכתחלה, וכבר נוהגין להתיר להמוכריס אף במקום שאינו מותר אפילו בדיעבד תלא בהפ"מ ואין מודיעים להקונה. גם משמעות דברי הש"ך נוטין שאין נהחמיר בספיקא אלא כשיודעין, וכאן בעת שהבי"ד נותנים ההכשר אין יודעין מאומה אם יבוא מאותו החמאה לאותו המדקדק, גם אח"כ אין להבי"ד שום ידיעה. והרבה יש שמחמירין בביתם בחומרא הנ"ל אבל מקילין יותר במה שקונים חלב מכל אדם, וטוב היה להם אם היו שותין מזה שהוא עכ"פ כשר עפ"י הלכה מלקנות מאחרים שעלול הדבר להיות אסור מעיקר הדין ולדעתי המדקדק באמת אינו סומך כלל על שום הבשר, כי מלבד שרוב ההכשרים עלולים למכשולות גזולות ע"י שסומכין על המשגיחים אשר בעלי הפאבריקען יוכלו להטעותם שלא ידעו מאומה מה הן עושין בין ימינם לשמאלם, ולא רבים יחכמו להבין תחבולות התגרים ומעשה המכונות והפאבריקען, אבל גם בדבר שאין מקום לטעות והנותן ההכשר הו איש חכם וי"ש ומשים לבו לעשות הכל עצהיו"ט, מ"מ עבור הסוחר במסחרו וחיותו תלוי בזה א"א להחמיר יותר מהדין, ומי לא ידע שאין לדמות מה שנעשה עבור המדקדק במעשיו ונזהר בחומרות ופרישות יתירה להנעשה עבור התגרים שהכל הוא אצלם הפ"מ וביטול מו"מ, והסומך על הכשרים אינו מבקש אלא שיהי' כשר מעיקר הדין ולא יותר, ואם יש מיעוטא דמיעוטא שטועין מחסרון הבנה ומקוצר הדעת אין זה מיעוט המצוי, ואם באנו לחוש לכאלה יתבטלו כל עניני השגחה בבשר ויין ובמצות ובחלב ושמנים וכדומה, כי אם לא ישיגו תעודה שהוא כשר לא ישלמו להמשגיחים ויהי' אפקרותא גדולה ויתמלא העולם במאכלות אסורות רח"ל, וע"כ מוטל עלינו להשגיח על עיקרי התוה"ק

וכאשר בינותי בספרים בנידון שאלתינו, מצאתי אח"כ בתשובות צ"צ מליבאוויטש חיו"ד סימן ע"ו שנשאל בא' מבני הישוב בנסעו לעיר על יו"ט עזב את פרותיו לעבדו ולשפחתו הא"י שיחלבם, ועשה כן בשביל שהי' סובר שמותר לעשות כן, מה דין החלב ההוא או הגבינה שנעשה ממנה והשיב שהגבינה והחמאה יש להתיר בדיעבד, אף שלכתחלה אין היתר כלל להניח הפרות לחלוב בשביל ישראל, אך מי שעושה כן באונס או בשוגג אמיתי ולא במזיד יש להתיר החמאה והגבינה שנעשו מן החלב ההוא (אך לא החלב כמו שהוא אם לא יעשו ממנו חמאה או גבינה), מחמת שהיא חמאה וגבינה של ישראל באמת אלא רק שהא"י עשאה, א"כ לא הי' בכלל גזירת חז"ל שגזרו ואסרו חלב וגבינות של עכו"ם, וכיון דגזירה אין כאן וטעם הגזירה אין כאן נמי לדידן אין לאסור בדיעבד, אך מי שעשה כן במזיד אין להתירם לו פלל, ולאחרים יראה המורה אם אין לחוש לתקלה לעתיד לבוא יש להתירם עכ"ל הנה מדכתב שאין היתר כלל להחלב, מוכרח דלא היו הפרות ברשות ישראל ואין בית עכו"ם מפסיק, דבזה מותר החלב אף לכתחלה מדין שו"ע, ואותו השואל לא קבל עליו להחמיר בזה כי אדרבה הי' סובר שמותר לעשות כן כמבואר בלשון השאלה, וע"כ דמיירי שעמדו הפרות ברשות עכו"ם, ומ"ש עזב את פרותיו לעבדו ולשפחתו הא"י כוונתו שמסרם להם ועמדו ברשותם, ומה שלא ביאר זה בהדיא צ"ל שקיצר בלשון השאלה והשיב על המעשה שהי' נודע להם וא"כ נראה מזה דאף במקום שאסר את החלב מדינא, התיר את החמאה והגבינה. הן אמת שהטעמים שכתב בזה אינם מובנים ויש לפלפל עליהם הרבה אלא שלא אוכל להאריך עוד כעת וקשה להעמיד יסוד על דברים חתומים, עפ"ז יש לנו העד גזול מדבריו לנ"ד שיש לנו בלא"ה הרבה טעמים להתיר החמאה והגבינה.

כללו של דבר שלפענ"ד לא ימנע עצמו מליתן ההכשר, אך מה שנוהגין לכתוב על כל ההכשרים שהוא כשר אף למהדרין מן המהדרין, זה אין צריך לעשות בשום הכשר, כי אם כותבים רק תיבת כשר בלבד הוא מספיק לכל הרוצה לסמוך על ההכשר, ואם יתרמי אחד מני אלף שמבקש באמת להיות מהמהדרין מן המהדרין, אין לנו להאכילו דבר שצריך הכשר, והוא מיעוטא דמיעוטא כ"כ שאין בזה היזק ניכר להסוחר ואך מרבין בדברים לשופרא דשטרא ואין זה האמת. והשי"ת יצילנו מכל מכשול ושגיאה, ובעזרתו יכ"ש יהיה לנו לתשועה. והנלפענ"ד כתבתי, ידידו דושת"ה באה"ר

הק' יואל טייטלבוים