ויואל משה/מאמר לשון הקודש/סימן מד

  << סימן מג• מאמר לשון הקודש• סימן מה >>

~ סימן מד ~

להצגת סימן זה בצורת הדף

משמע מדברי הב"י דמה שהנשים מחויבות ללמוד דיניהם הוא רק שיטת הסמ"ג

והבית יוסף (באו"ח סוף סי' מ"ז) כתב בשם האגור (סי' ב) דנשים מברכות ברכת התורה, אעפ"י שאינם חייבות ולא עוד אלא שהמלמד בתו תורה כאלו מלמדה תפלות, זהו בתורה שבעל פה, אבל לא תורה שבכתב, ואעפ"י שלשון ברכה לעסוק בדברי תורה, משמע תורה שבעל פה, מכל מקום אין לשנות מטבע הברכות, ועוד כי הן מברכות על קריאת הקרבנות ותפלה וכו', וכל שכן לדברי סמ"ג שכתב, שהנשים חייבות ללמוד הדינים השייכין להם, ע"כ. הנה ממה שכתב 'וכל שכן לדברי הסמ"ג', נראה לכאורה שאין זה אלא דברי הסמ"ג, ולאו כל הפוסקים סוברין כן שמחויבין הנשים ללמוד הדינים השייכים להם. ומה שמברכות ברכת התורה לדידהו, הוא מטעמים הראשונים שהביא.

בשאר הפוסקים אין הדבר מפורש כ"כ ולכן תלה הב"י בדעת הסמ"ג

אך אפשר לומר שבשביל שלא מצא הדבר מפורש כי אם בסמ"ג, לכן תלה הדבר בו אף שלא ראה פלוגתא בזה. ובשולחן ערוך (יו"ד סי' ק"ב סעיף ב') שכתב 'יש מי שאומר', והקשה שם בש"ך (ס"ק ז') לא ידעתי למה כתב המחבר דין זה בשם יש מי שאומר, שהרי הרשב"א והטור סוברים כן ואין חולק עליהם. וכתב שם הפרי מגדים (בשפתי דעת) דאף דלפעמים כותב המחבר יש מי שאומר באין חולק, משום דלא נזכר כי אם בחד, משא"כ כאן דמרשב"א וטור ומש"ס מוכח כן, יעיי"ש. ואם כן מה שלא נזכר בשאר פוסקים כי אם בחד, הדרך לתלות בו אף באין חולק, וכמו כן יש לומר שהאגור תלה הדבר בסמ"ג, יען שאין לזה הכרח בשאר פוסקים כאשר אכתוב בזה להלן.

דעת הר"י ור"ת בתוס' הוא לכאורה דלא כהסמ"ג

והנה מדברי הר"י שבתוס' ראש השנה (דף ל"ג ע"א ד"ה הא) וברא"ש (פ"ק דקידושין סי' מ"ט) שהביא ראיה דנשים מברכות על כל מצות עשה שהזמן גרמא אף שפטורות, מדאמרינן במגילה (דף כ"ג.) הכל עולין למנין שבעה ואפילו אשה, ואע"ג דאשה אינה מצווה לעסוק בתורה כדמעטינהו בקרא בפרק קמא דקידושין (דף ל.) בניכם ולא בנותיכם, יעיי"ש. ולדברי הפוסקים דמחויבין הנשים ללמוד הדינים ששייכין להם, אם כן יש חלק בתורה שמחויבין ללמוד, ואינו דומה לשאר מצוה שהזמן גרמא שאינה מחויבת בשום חלק מהמצוה. והלא טעם האומרין שאין נשים מברכות על מצות עשה שהזמן גרמא, הוא כמו שכתב הרא"ש (בפ"ק בקידושין) שהוא תימה האיך תאמר וצונו במילתא דלא מיחייבא לא מדאורייתא ולא מדרבנן. ואם כן שאני מצות תלמוד תורה שיש חלק בתורה שגם היא מיתחייבה ללמוד, והאיך מייתי ראיה מתלמוד תורה לשאר מצות. ונראה לכאורה מזה דלא סבר הר"י כדעת הסמ"ג וסייעתו.

גם הרבינו תם שדחה ראיות הר"י, כתבו בתוס' וברא"ש, מטעם דברכת התורה שבקריאה לאו משום מצות תלמוד תורה, שהרי אפילו אם כבר בירך ברכת התורה חוזר ומברך לצורך קריאת התורה, וגם כהן הקורא במקום לוי חוזר ומברך, וגם יש לומר דאשה העולה למנין שבעה מיירי באמצע שאינו מברך, יעיי"ש. ולא אמר גם טעם זה שיש חלק בתורה שחייבין, נראה לכאורה מזה דלא ס"ל הכי.

יש לתרץ דבריהם כדעת הסמ"ג

אך אפשר בשביל שבאמת דעת הרבינו תם היא להלכה כדעת הר"י, שנשים מברכות על כל מצות עשה שהזמן גרמא, מחמת הרבה ראיות כמו שכתבו התוס' (עירובין צו. תוד"ה דלמא) והרא"ש (שם בקידושין; ראש השנה פ"ד סי' ז) והר"ן בכמה מקומות (ראש השנה דף ט:; קידושין דף יב. מדפי הרי"ף), ולא דחה ראיות הר"י אלא לומר שמשם אין ראיה, אבל לפי האמת בלאו הכי סובר כדבריו, ולא חש להאריך לפרט כל הדחיות שיש על ראייתו. תדע שהרי הרא"ש במס' ברכות (פרק שלשה שאכלו דף מ"ז בסי' כ') הביא בשם רבינו תם עוד דחיה על ראיות הר"י הנ"ל מקריאת התורה, דברכה אינה לבטלה, דלא מברכין 'אשר קדשנו במצותיו וצונו על דברי תורה', אלא 'אשר בחר בנו ונתן לנו'. וזה אינו מוזכר כלל בשאר מקומות בתוס' וברא"ש, ושם בברכות משמיט הדחיה שכתב במקומות אחרות, דיש לומר דאשה עולה באמצע שאינה מברכת, אלמא דתני ושייר בדחיות, ואין ראיה מהשמטת איזה דחיה. אבל מדברי הר"י שמביא משם ראיה אליבא דאמת צריך ליישב.

החיוב לנשים ללמוד הדינים אינו מכח מצות תלמוד תורה

ואפשר לומר בדעת הר"י, שסובר דכיון דמה שמחויבין הנשים ללמוד הדינים השייכים להם, אינו כלל בשביל מצות תלמוד תורה שהתורה הק' פטרה, ואין זה אלא בשביל ידיעת המצות שתדע לקיים, כמו למשל אם לא תדע הלכות שבת לא תוכל לשמור את השבת כראוי מחסרון ידיעה, וכן בשאר כל האזהרות והמצות שמחויבות, אם כן כל לימודה בזה הוא אך בשביל קיום המצות והאזהרות האלו, ואין לזה שום שייכות למצות תלמוד תורה. ולכן לא מיסתבר ליה להר"י לומר, שבשביל חיוב זה תוכל לברך אותן הברכות שאינם אלא על מצות תלמוד תורה בלבד, ולא על מצות אחרות.

וניחא ליה להר"י יותר לומר בשביל זה, שיכולות לברך על כל מצות עשה שהזמן גרמא אף שפטורות, כמו שהסביר הר"ן (בפ"ד דר"ה דף ט: מדפי הרי"ף) ומובא בבית יוסף (או"ח סי' יז) ובמגן אברהם (סי' י"ז סק"א) דכיון דאף במצות שפטורות לגמרי מכל מקום אם עושות המצות מקבלין שכר כאינו מצווה ועושה, שייך לומר 'וצונו' על מה שהאנשים נצטוו, שעל ידי אותו הציוי גם הם מקבלים שכר עכ"פ כאינו מצווה ועושה. אבל החיוב שמחויבות ללמוד הדינים, סובר דלא מעלה ולא מוריד כלל במצות תלמוד תורה כנזכר לעיל. והוא כעין מה שהבאתי לעיל (סי' לא) מהחתם סופר (שו"ת ח"ו סי' נ"ב) במה שאסרו חכמינו ז"ל (בבא מציעא ע:) ליקח ריבית מהעכו"ם, שאין זה היפך התורה מה שאמרה (דברים כג, כא) 'לנכרי תשיך', אף לפי סברת הטורי זהב (ביו"ד סי' קי"ז סק"א ובחו"מ סי' ב'), כיון שאינו מטעם איסור ריבית אלא הרחקה מאיסור אחר. והארכתי לעיל בסברא זו.