ויואל משה/מאמר לשון הקודש/סימן ל

  << סימן כט• מאמר לשון הקודש• סימן לא >>

~ סימן ל ~

להצגת סימן זה בצורת הדף

לימוד לה"ק עם בנות אין לו שום מקור

הנה עד כאן דברתי מלימוד לשון הקודש עם בנים זכרים, אבל ללמוד לשון הקודש עם בנות נקבות בודאי שאין שום מקום. שהרי אף בספרי התחיל לומר בלשונו 'בניכם ולא בנותיכם, מכאן אמרו כשהתינוק מתחיל לדבר אביו מדבר עמו לשון הקודש', אם כן חזינן בפירוש שמיעט הבנות מלימוד הלשון, ובפרט שלדברי התוספתא לימוד הלשון הוא אחר לימוד תורה. גם טעם ידיעת הלשון הוא בשביל לימוד תורה, ואין הבנות בכלל לימוד התורה כלל, ובפרט לדעת רבי אליעזר (סוטה כ.) דהילכתא כוותיה ברמב"ם (הל' תלמוד תורה פ"א הי"ג) וטור ושולחן ערוך (יו"ד סי' רמו ס"ו) שהמלמד את בתו תורה כאילו מלמדה תפלות. אם כן לכל הדיעות אינה בכלל לימוד הלשון, אבל החששות והמכשולות שיוכלו להיות על ידי לימוד הלשון בודאי איתניהו בהו.

ברמב"ם וטושו"ע פסקו דהמלמד בתו תורה כאילו למדה תיפלות

ובעיקר הדבר במה שפסקו הרמב"ם והטור ושולחן ערוך שלא ילמד את בתו תורה והוי כאילו מלמדה תפלות, כתב שם הכסף משנה על הרמב"ם וכן בבית יוסף על הטור, שהיא פלוגתא דבן עזאי ורבי אליעזר ופסק כרבי אליעזר. ובברכי יוסף (יו"ד סי' רמו סק"ז) נתקשה למה פסקו כרבי אליעזר דשמותי הוא (שבת קל:), ולא פסקו כבן עזאי. והאריך שם להוכיח שגם שאר תנאי סברי כרבי אליעזר לכן פסקו כוותיה. ולפענ"ד איני יודע למה הוצרכו לומר שהוא כרבי אליעזר בפלוגתא נגד בן עזאי, הלא גם בן עזאי כתב הטעם שחייב ללמד את בתו תורה, שאם תשתה תדע שהזכות תולה, אם כן אינו אלא בשביל השקאת סוטה שלא תכחיש הכתוב בשביל שלא בדקו המים.

בזמן הזה דליכא השקאת סוטה י"ל דלכו"ע אין ללמד בתו תורה

ואם כן בזמן הזה שאין משקין את הסוטות, כמבואר בגמרא (סוטה דף ז':) וברמב"ם (פ"ג מה' סוטה ה"א) שאין משקין את הסוטה אלא בבית דין הגדול של שבעים זקנים במקדש. ואף בזמן הבית בימי רבי יוחנן בן זכאי בטלו השקאת סוטה, כמבואר במשנה (סוטה דף מ"ז.) משרבו המנאפים פסקו המים המרים, שנאמר (הושע ד, יד) לא אפקוד על בנותיכם, וכן הוא ברמב"ם (פ"ג מה' סוטה הי"ט). אם כן בזמן הזה שאין לנו השקאת סוטה ובטל הטעם של בן עזאי, לא מצינו דפליג בן עזאי אף בכהאי גוונא.

וכללא הוא בכל הפוסקים, שבמה שאין מוצאין פלוגתא בהדיא, אמרינן דבכהאי גוונא כולי עלמא מודי, שאין לנו לעשות פלוגתא מלבינו מה שאינו מפורש בהדיא. ועיין רשב"ם (בבא בתרא דף ס"ד סוף ע"ב ד"ה אלא לאו) שכתב, בהך סברא נמי מודי רבנן דהא לא פליגי בכל הני בבי אדרבי עקיבא. ובר"ן (נדרים דף כ"ג ע"א ד"ה היתר) כתב דמדרבי יהודה נשמע לרבנן דבהאי לא פליגי. וברש"י (כתובות פ"א: ד"ה דלמא ר"מ) דשמעינן מרבי מאיר אף דלא קיימא לן כוותיה, כיון דבהא ליכא פלוגתא, והוא כן בכמה מקומות בש"ס ופוסקים אין ספורות למו. וכתב החכם צבי (בסי' קל"ד באמצע התשובה) וז"ל: "דבר ברור הוא לרגיל ובקי בדרכי התלמוד, שאין לנו לחדש ולבדות מלבינו מחלוקת בין תנאים ואמוראים, כי אם במקום ובענין שהם חולקים בודאי, לא זולת, וזה אחד מעיקרי ויסודי התלמוד", עכ"ל.

ואם כן הדבר ברור, שכיון שבן עזאי כתב בהדיא הטעם בשביל השקאת סוטה, אין לבדות מן הלב דפליג אף בזמן דליכא השקאת סוטה, ואם כן בזמן הזה כולי עלמא מודי שאין ללמד את בתו תורה, והטור לא הביא אלא הלכות הנוהגות בזמן הזה.

***

איך פסק בן עזאי ללמד בתו תורה שהוא היפך המבואר בקרא

ויש לומר עוד, דלכאורה קשה במה שאמר בן עזאי חייב אדם ללמד את בתו תורה, לפי מה שכתב הטורי זהב (ביו"ד סי' קי"ז סק"א ובחו"מ סי' ב') שאין כח ביד חכמים לגזור אלא במה שאינו מפורש בתורה הקדושה, אבל מה שמפורש בתורה הקדושה אין כחם לומר בהיפך. ואם כן בזה, דאמרינן (בקידושין דף ל' ע"א) 'בני בניכם מנין, תלמוד לומר (דברים ד, ט) והודעתם לבניך ולבני בניך, אם כן מה תלמוד לומר (דברים יא, יט) 'בניכם', בניכם ולא בנותיכם', ונמצא דקרא ד'בניכם' הוא מיותר למעט הבנות מללמדם. וזה ודאי הוא לימוד גמור למעט הבנות, כמו שכתבו התוס' (בקידושין דף ל"ד ע"א ד"ה גברי) דיש חילוק בין מזוזה לתלמוד תורה, דבמזוזה אף דאיכא היקישא לפטור הנשים, מכל מקום כיון דליכא מיעוטא בקרא אלא היקישא, אתיא הך סברא דאטו גברי בעי חיי ונשי לא בעי חיי, ומפקא מהיקישא ומיחייבי נשים במזוזה, אבל בתלמוד תורה כיון דאיכא מיעוטא בקרא אי אפשר לחייבם גם מהך סברא דאטו גברא בעי חיי ונשי לא בעי חיי. אלמא לימוד גמור הוא, שאי אפשר לבטלו בשביל שום סברא. ואם כן האיך אמר בן עזאי שחייב ללמדה היפך הקרא.

י"ל דבן עזאי חייב ללמוד רק פרשת סוטה

אך לפי מה שכתב הטורי זהב עצמו (באו"ח סי' תקפ"ח סק"ה) לחלק מה דגזרינן בתקיעת שופר בשבת שמא יעבירנו, ובמילה לא גזרינן, דבתקיעת שופר בשבת שאין תוקעין לא מתעקר הקרא לגמרי, כיון שתוקעין ביום טוב, משא"כ במילה, כיון דבקרא דביום השמיני (ויקרא יב, ג), רבתה התורה בפירוש מיתורא ד'ביום' למול אף בשבת (שבת קלב.), לא יכלו לעקור דבר תורה בפירוש. ואם כן יש לומר גם כאן, דהקרא ד'בניכם ולא בנותיכם' קאי על לימוד כל התורה, ומה שאמר בן עזאי ללמדה תורה שתדע שזכות תולה בסוטה, זה קאי רק על אותו חלק תורה שבפרשת סוטה, דלא מיסתבר לחייבה בלימוד כל התורה כולה בשביל פרשה אחת, ואם כן לא מיתעקר בזה הקרא ד'בניכם ולא בנותיכם' דקאי על ידיעת כל התורה כולה, והוי דומיא דתקיעת שופר.

ובזה מובן גם מה שאמר שם בגמרא, מאי טעמא דרבי אליעזר דכתיב (משלי ח, יב) 'אני חכמה שכנתי ערמה'. דודאי אפשר לומר שסובר גם מסברא, שכיון שנכנסה חכמה נכנס ערמומית, ואין צריך לזה קרא, אלא דנפקא מינה כיון שטעם זה שנכנס בו ערמומית שייך גם בלימוד פרשת סוטה בלבד, ואם כן אם לומדין טעם זה מקרא, תו אי אפשר לחייבה ללמוד אף בפרשת סוטה. ולכן אמר אחר כך דרבנן לא דרשי להך קרא הכי, ולכן אפשר לחייבה בלימוד תורה עכ"פ בפרשת סוטה.

נמצא שבשאר לימודים אף בזמן הבית כולי עלמא מודי שלא ללמדה, ובזמן הזה שאין דיני סוטה נוהג אין ללמדה כלל לכולי עלמא. אלא שעל דברי הרמב"ם ז"ל ניחא מה שכתב הכסף משנה דפסק כרבי אליעזר, דכיון שהרמב"ם דרכו להביא הכל אף מה שאינו נוהג בזמן הזה, הו"ל להביא גם דברי בן עזאי, וצריך לומר שפסק כרבי אליעזר. אבל מה שכתב הבית יוסף כן על דברי הטור אינו מוכרח, ואולי בשביל שלדעת הרמב"ם צריך לומר כן, כתב זה גם בדעת הטור, אף שאליביה אינו מוכרח.