ויואל משה/מאמר לשון הקודש/סימן כט

  << סימן כח• מאמר לשון הקודש• סימן ל >>

~ סימן כט ~

להצגת סימן זה בצורת הדף

בא"י גרע טפי לימוד לשונם דיש חרם שלא ללמוד שאר לשונות

והנה בארץ ישראל שעשו חרם חמור נורא ואיום בכל ארץ ישראל על כל הלומדים שם לשונות אחרות, אף לשון המדינה, וכתבו בפירוש שאף מה שמותר מצד הדין הכניסו הכל באיסור החרם החמור ר"ל, וחתמו על זה כל גדולי ארץ ישראל מזמנם של הגה"ק רבי יהושע ליב דיסקין זלה"ה והגה"ק מלובלין בעל תורת חסד ז"ל, ועוד הרבה גדולים וקדושים אין מספר, וכתבו בפירוש ששום בית דין לא יוכל לבטל זה עד ביאת המשיח, וחזרו ונשנו כל זה בכמה דורות כמבואר כל זה באורך בספר מעשי אבות (מדור ב' אות ח'), והעתקתיו קצת במאמר ישוב ארץ ישראל (סימן קלז).

ואם כן נורא ואיום שם לימוד כל הלשונות מחמת החרם אף המותר מצד הדין, ומכל שכן לשון הטמא הזה, שבלאו הכי הוא איסור חמור ונורא, מחמת שהוא לשון המינים כנזכר לעיל, והוא אסור בהחלט אף בחוץ לארץ שלא נעשה איסור וחרם על שאר הלשונות, אבל שאני אותו הלשון הטמא של המינים שהוא מינות, ואסור מצד הדין גם בלאו הכי.

הלומד לשונם בחו"ל גרע מצד אחד דאין לו תועלת מזה

ומטעם אחד גרע בחוץ לארץ, על דרך שאמרו בגמרא (מנחות מג:) גדול עונשו של לבן מעונשו של תכלת, משל למה הדבר דומה למלך בשר ודם שאמר לשני עבדיו לאחד אמר הבא לי חותם של טיט ולאחד אמר הבא לי חותם של זהב, ופשעו שניהם ולא הביאו, איזה מהם עונשו מרובה, הוי אומר זה שאמר לו הבא לי חותם של טיט ולא הביא, יעיי"ש, ובעבודה זרה אמר הכתוב (דברים כט, טז) ותראו את שקוציהם ואת גילוליהם עץ ואבן כסף וזהב, וטרח הכתוב לפרט עבודה זרה של עץ ואבן ועבודה זרה של כסף וזהב.

וכמו כן הוא בארץ ישראל, שאותו הלשון הטמא הוא לשון המדינה וחושבים שנצרך להם שם לכל צרכיהם, והוא שמה עבודה זרה של כסף וזהב, אבל בחוץ לארץ שאי אפשר להשתמש בו כלל ועיקר והוא בלי שום תועלת בעולם, אינו אלא עבודה זרה של עץ ואבן, חותם של טיט, שאמרו בגמ' שעונשו יותר גדול.

וכיון שאין בו שום תועלת, אינו אלא הודאה ונתינת כבוד וגדולה לדרכי המינות ולהלשון שבדו להם, להרחיב גבול המינות והציונות הטמאה אשר כל יסודות הכפירה נכללים בהציונות, וזה גרע מעובד עבודה זרה. והמודה בעבודה זרה או מכבדה, דינו כעובד עבודה זרה, והמכבד את יסודי המינות וחלקלקות לשונם המושך למינות, גרע הרבה יותר מעובדי עבודה זרה, כי מינות חמור טובא מעבודה זרה, כמבואר בש"ס (ע"ז כז:) וברמב"ם בכמה מקומות (יעויין הל' רוצח ושמי"נ פי"ב הי"ט), וכבר הבאתי מזה במאמרים הקודמים. וקל וחומר הלומדים לשונם שמרחיבים בזה גבול המינות בכל המדינות, איום ונורא הוא איך התפשטה הטומאה הארורה הזאת בעוונותינו הרבים ואין איש שם על לב. השי"ת ירחם ויאמר לצרותינו די, ויאיר עיניהם ולבם של ישראל להכיר האמת.

כהיום אין ללמוד לה"ק אף אם אינו על דרך הרשעים והכופרים

***

ומעתה נחזור לענינינו בלימוד הלשון: אף אם אינו על דרך הרשעים והכופרים, מכל מקום כיון שענין הלשון נעשה חק למינות והרבה כשרים נתפסים בו וסוברים שהוא לשון הקודש, בודאי שיש לחוש ביה טובא בכל אופן ואופן, שאני מינות דמשכא מענין לענין, ועוד כיון שהמינים אומרים עכשיו שאין חיוב לקיום כל התורה כולה כמו לדבר עברית, אמרו בברכות (יב.) שאף קריאת עשרת הדברות בטלו מפני תרעומת המינין, ופירש רש"י ז"ל שלא יאמרו לעמי הארץ אין שאר תורה אמת כמו עשרת הדברות, והיו מטמאין את הכהן גדול להוציא מלב המינים (פרה פ"ג מ"ב, בבלי יומא ב.). ובפרט אחרי שכבר נתבאר שגם בדורות הקודמים לא רצו לעשות חק ללמוד הלשון על כל אדם מחשש המכשולות, קל וחומר בן בנו של קל וחומר בימינו אלה, שבענין זה נפרץ במלואו כל כך.