ויואל משה/מאמר לשון הקודש/סימן כד

  << סימן כג• מאמר לשון הקודש• סימן כה >>

~ סימן כד ~

להצגת סימן זה בצורת הדף

המחליף פתח בקמץ או יהרוס הכוונה או יבוא לידי כפירה

ובענין השינוים שעושין בלשון, מבואר ברבינו בחיי פרשת וירא (בראשית יח, ג) דמצינו שהמחליף פתח בקמץ לא ימלט מאחת משתים או יהרוס הכוונה או יבוא לידי כפירה, יעויין שם שהאריך באיזה אופן מביא לידי כפירה. וכתב שזה מחכמת תורתינו האלוקית ולשונו הקדושה, והנקודות מניעות האותיות כמו שהנשמה מניעה הגוף, יעיי"ש.

מה שנשתבש הלשון אצלינו בסיבת הגלות ע"ז נאמר דיגולו עלי אהבה

והגם שמסיבת רוב הגליות ובלבול המדינות בשפות שונות נשתבש הלשון ואין אנו בקיאין בו, על זה נאמר (שיר השירים ב, ד) ודגלו עלי אהבה, כמו שמביא התוס' (עבודה זרה כ"ב: ד"ה רגלא) דברי המדרש (שהש"ר פ"ב, א), מנין לקורא בתורה שקרא לאהרן הרן שיוצא, פירוש שאף על פי שלא יקרא האלף, שנאמר ודגלו עלי אהבה. ובשולחן ערוך (או"ח סי' קכ"ח סעי' ל"ג) מי שאינו יודע לחתוך האותיות כגון שאומר לאלפין עיינין וכו' וכיוצא בזה, לא ישא את כפיו. וכתב שם במגן אברהם (ס"ק מ"ו) ה"ה מי שקורא לחתין ההין, אלא אם כן כל בני עירו קורין כך. והיא מהרדב"ז (חלק א' סימן מ"ה) ומהרי"ט (חלק ה' אה"ע סימן ט"ז) דהיכא שכל בני עירו קורין כן מותר לישא את כפיו.

ודברי הפלאה שהביא כ"ת שכתב בברכות (יג. תוס' ד"ה וחכמים), דלכן אין נוהגין בברכת כהנים בכל יום, הואיל ונאמרה בלשון הקודש דוקא ואין ידוע לנו קריאת האותיות על מכונם, כי אם ברגלים לאחזוקי נפשייהו בכהונה. תמוהין לי, דאם נימא דיען שאין בקיאין בלשון אין לו דין לשון הקודש לענין נשיאת כפים, אם כן גם ברגלים אסור, שהרי מבואר במגן אברהם (סי' קכ"ח ס"ק כ"א) דאף בדיעבד לא יצא אם לא היה בלשון הקודש. ואם כן הוי ברכה לבטלה, והיאך מברכין ברגלים.

אלא צריך לומר כמו שהבאתי מהמגן אברהם הנ"ל, דאף שהלשון משובש, מכל מקום אם כל בני המדינה קורין כן, מותר לישא את כפיו בלשון זה. וצריך לומר שאין זה דומה למה שכתב הרבינו בחיי, שהשינוי אף בנקודות יוכל להביא לידי כפירה, כי אינו דומה מה שנשתבש בסיבת הגליות וטירוף המדינות, שזה למדו מקרא ודגלו שהיא כמו דילוגו, ועל זה נאמר (דה"א כח, ט) כל הלבבות דורש ה', ואונס רחמנא פטריה (ב"ק כח:), במה שנצמח מאוהבי ה' ושומרי מצותיו, כמו שנדרש על זה הקרא ודגלו עלי אהבה, והרבנו בחיי מיירי בהמשנֶה במזיד ובשאט נפש נקודות המנהיגות את האותיות, שלפעמים נשתנה התיבה על ידי זה לכוונה אחרת שיש בה כפירה גמורה רחמנא ליצלן.

המינים שינו מבטא הלשון וגם גרמו לשנות הנקודות

ואם כן המינים והאפיקורסים שעשו כמה וכמה שינוים במבטא האותיות והנקודות להוסיף ולגרוע, דמלבד השינוים שבין מבטא האשכנזית למבטא הספרדית, הוסיפו הרבה שינוים חדשים אשר לא שערום אבותינו ואבות אבותינו, והוסיפו מלות חדשות הרבה מורכבים בהלשון, אשר צורך לזה לשנות עיקר הנקודה המנהגת את האותיות, ובאים בזה לידי כפירה גמורה בקדושת הלשון. וכל אות ונקודה שבלשון הקודש, המה דברים העומדים ברומו של עולם, והעושים בזה שינוים עושים שינוים בדברים העומדים ברומו של עולם. ובפרט שכיון שאותן המחברים היו מינים גמורים רחמנא ליצלן, וסתם מחשבת מין למינות, הנה בדרך שאדם רוצה לילך מוליכין אותו, כמו שהבאתי לעיל הביאור ממהרש"א (מכות י:), ואין ספק שהוליכו אותם לידי שינוים כאלה, שיש בהם חירוף וגידוף רחמנא ליצלן.