ויואל משה/מאמר לשון הקודש/סימן כג: הבדלים בין גרסאות בדף
יצירת דף עם התוכן "== ~ סימן כג ~ == [https://beta.hebrewbooks.org/reader/reader.aspx?sfid=66383#p=424&fitMode=fitwidth&hlts=&ocr= להצגת סימן זה בצורת הדף] === מלבד הטעמים לאסור לימוד לה"ק - לימוד לשונם כרוך בו כמה איסורים נוראים === וחם לבי בקרבי בהגיגי מגודל התמיה העצומה, אשר גם שומרי תורה ומצות בישראל ותלמידי חכמים אינם..." |
אין תקציר עריכה |
||
שורה 1: | שורה 1: | ||
{{ניווט|דף_ראשי=ויואל משה/מאמר לשון הקודש|תווית_דף_ראשי=מאמר לשון הקודש|הבא=ויואל משה/מאמר לשון הקודש/סימן כד|תווית_הבא=סימן כד|תווית_קודם=סימן כב|קודם=ויואל משה/מאמר לשון הקודש/סימן כב}} | |||
== ~ סימן כג ~ == | == ~ סימן כג ~ == | ||
[https://beta.hebrewbooks.org/reader/reader.aspx?sfid=66383#p=424&fitMode=fitwidth&hlts=&ocr= להצגת סימן זה בצורת הדף] | [https://beta.hebrewbooks.org/reader/reader.aspx?sfid=66383#p=424&fitMode=fitwidth&hlts=&ocr= להצגת סימן זה בצורת הדף] | ||
שורה 14: | שורה 15: | ||
וגם כתב שהציונים הזקנים, אף שלא היו אדוקים, מכל מקום לא הסכימו לשנות את לשון הקודש שהיא מסורה ישנה, אלא הצעירים שבהם אמרו, שכמו שעושין שינוים בשאר לשונות, כמו כן אפשר לעשות בזה הלשון, וכן הוה שעכשיו בעוונותינו הרבים יש גם שומרי תורה ומצות שאין להם אפילו אותו המורא שהיה להציונים הראשונים, אף שהיו גם כן אפיקורסים, אלא מקבלים באהבה הלשון בשינוים שעושין שועלים קטנים מחבלים כרמים, ומביאים הנגח לביתם המועד לנגח רובי רבבות מישראל להסיתם ולהדיחם מאמונת השי"ת ותורתו הקדושה באופן נורא. | וגם כתב שהציונים הזקנים, אף שלא היו אדוקים, מכל מקום לא הסכימו לשנות את לשון הקודש שהיא מסורה ישנה, אלא הצעירים שבהם אמרו, שכמו שעושין שינוים בשאר לשונות, כמו כן אפשר לעשות בזה הלשון, וכן הוה שעכשיו בעוונותינו הרבים יש גם שומרי תורה ומצות שאין להם אפילו אותו המורא שהיה להציונים הראשונים, אף שהיו גם כן אפיקורסים, אלא מקבלים באהבה הלשון בשינוים שעושין שועלים קטנים מחבלים כרמים, ומביאים הנגח לביתם המועד לנגח רובי רבבות מישראל להסיתם ולהדיחם מאמונת השי"ת ותורתו הקדושה באופן נורא. | ||
[[קטגוריה:ויואל משה]] [[קטגוריה:ויואל משה - מאמר לשון הקודש]] |
גרסה אחרונה מ־10:29, 28 באוקטובר 2024
~ סימן כג ~
מלבד הטעמים לאסור לימוד לה"ק - לימוד לשונם כרוך בו כמה איסורים נוראים
וחם לבי בקרבי בהגיגי מגודל התמיה העצומה, אשר גם שומרי תורה ומצות בישראל ותלמידי חכמים אינם מרגישים את חומר העון כי נורא הוא, שמניחים ללמוד בבתי ספר לנערים את לשונם הטמא שקוראין אותו עברית, אשר דין גרמא בנזקין כמו שכתבתי קצת למעלה.
והלא מבלעדי כל זה היאך לא יתבוננו, וכי עדיף מספר תורה שכתבו מין שצריך לשרפו עם האזכרות שבו כמבואר בשבת (דף קטז.), וכתב הרמב"ם ז"ל (הל' יסוה"ת פ"ו ה"ח) הטעם שמצוה לשורפו, כדי שלא להניח שם לאפיקורסים ולא למעשיהם, והלא מיירי בספר תורה שנכתב כדין ולא חידש בו המין שום אות או תנועה אלא העתיקו מהספר תורה שנתנו הקדוש ברוך הוא בסיני עם האזכרות שבו, ואף על פי כן אך בשביל שהוא כתבו צריך לשורפו שלא להניח שם לפעולתו כלל.
ומכל שכן בזה הלשון שנתחבר ונתחדש על ידי המינים, ומקורו מספריהם המלאים מינות וכפירה רחמנא ליצלן, שאין ספק שהחיוב לשורפו ולאבדו מן העולם.
ובפרט שממשיך גם לספריהם, כמו שכתוב בתנא דבי אליהו (רבה פ' כא) שכשיצאו ישראל ממצרים קבלו עליהם שלא ילמדו לשון מצרים כדי שלא יביטו על ידי זה בספריהם שיש בהם גם דרכי עבודה זרה. אבל יצרא דעבודה זרה כבר בטלוהו אנשי כנסת הגדולה (יומא סט:), ושאני מינות דמשכא (עבודה זרה כז:).
ובפרט שיש בתוך הלשון עצמו כמה דברי מינות. ובהיותי בארץ ישראל, הראיתי להם כמה מלות שאין להם פירוש כי אם בכוונה לשם מינות רחמנא ליצלן, וסתם מחשבת מין למינות (חולין יג.). ואין להסתפק כי העושאו והמחברו שהיה מושרש כל כך במינות, שהעמיק בו רעיונותיו הטמאים לערב בתוך הלשון דברי מינות. ועלובה עיסה שנחתומה מעיד עליה שהפראפעסאר הגדול שבהם שעשה תולדות הספרות העברית כתב בעצמו שנעשה זה הלשון לנגח בו האדוקים [כי האדוקים נקרא בלשונם שומרי התורה].
וגם כתב שהציונים הזקנים, אף שלא היו אדוקים, מכל מקום לא הסכימו לשנות את לשון הקודש שהיא מסורה ישנה, אלא הצעירים שבהם אמרו, שכמו שעושין שינוים בשאר לשונות, כמו כן אפשר לעשות בזה הלשון, וכן הוה שעכשיו בעוונותינו הרבים יש גם שומרי תורה ומצות שאין להם אפילו אותו המורא שהיה להציונים הראשונים, אף שהיו גם כן אפיקורסים, אלא מקבלים באהבה הלשון בשינוים שעושין שועלים קטנים מחבלים כרמים, ומביאים הנגח לביתם המועד לנגח רובי רבבות מישראל להסיתם ולהדיחם מאמונת השי"ת ותורתו הקדושה באופן נורא.