ויואל משה/מאמר לשון הקודש/סימן יז

  << סימן טז• מאמר לשון הקודש• סימן יח >>

~ סימן יז ~

להצגת סימן זה בצורת הדף

אבותינו נמנעו מלדבר בלה"ק לפי שהיו במקומות המלאים גילולים

והחתם סופר כתב באבן העזר (ח"ב סי' י"א), שגם הקדמונים היו בקיאים ללועזים בלע"ז, אך בכוונה שבשו הלשונות מפני גזירת י"ח דבר שבירושלמי (שבת פ"א ה"ד) "ועל לשונם". ואינו מובן לכאורה, שאם לא רצו לדבר בלשון עכו"ם, היה להם לדבר בלשון הקודש, ולא היו צריכין לשבש הלשונות לדבר דוקא בלשון משובש. אמנם החתם סופר ז"ל לשיטתו אזיל, שכתב בהגהותיו על השלחן ערוך (או"ח סי' פ"ה) בהא דדברים של חול מותר לאומרם במקום הטינופות בלשון הקודש, שכתב המגן אברהם (סי' פה ס"ק ב) ומדת חסידות הוא להחמיר, וכתב על זה החתם סופר שם, ונראה לי דמשום הכי הנהיגו אבותינו את בניהם שלא לדבר בלשון הקודש ונשכח מאתנו לגמרי בעוונותינו הרבים, משום שגלו לבבל שהיתה מלאה גילולים.

ומבואר בזה שגם הוא ז"ל שם לבו לדעת מה זה ועל מה זה, שלא הנהיגו דורות הראשונים את בניהם לדבר בלשון הקודש, עד שנשכח הלשון מאתנו לגמרי, וניחא ליה בשביל שהארץ מלאה גילולים. ובאמת גם בארץ ישראל אחר החורבן שבאה לשם ממשלת עכו"ם, הרביצו גילולים. ומובן מה שכתב ששבשו הלשונות, לפי שבלשון הקודש לא רצו לדבר לא היה להם ברירה אחרת אלא לשבש איזה לשון. ומתיישב קצת מה שבשעת חתימת התלמוד לא הבינו כל כך בלשון הקודש, גם מה שלא כתבו בש"ס כלל מחיוב לימוד לשון הקודש, כי יען שהיה אחר החורבן, הוי לשון הקודש הילכתא למשיחא, שאז יעביר גילולים מן הארץ.

עדיין צ"ע למה בזמן הבית וכן בביהמ"ד וכדומה לא דיברו בלה"ק

אבל עדיין אינו מיושב מה שגם בזמן הבית לא היו רגילין לדבר בלשון הקודש, כאשר ביארתי למעלה, ועזרא הסופר בודאי עקר כל העכו"ם מארץ הקודש, כי אסור לכבוש ארץ ישראל עם העכו"ם שבתוכה, כמבואר בגמרא עבודה זרה (מה:) גידוע עכו"ם קודמין לכיבוש ארץ ישראל. ובמקום אחר ביארתי שזה הוי עבודה זרה ממש רחמנא ליצלן, ובכל זמן בית שני לא היתה שם עבודה זרה, כי בטלו יצרא דעבודה זרה.

גם עיקר הדבר אינו מובן כל כך, דלמה לא ידברו בלשון הקודש על כל פנים בבית המדרש ובבתי ישראל המלאים תורה, וכי חמור הלשון יותר מדברי תורה ותפלות בהזכרת שמותיו ית"ש בעצמם, הגם שאפשר לחלק דדברי תורה וקדושה שאנו יודעים להזהר שלא להזכירם במקום גילולים, אבל הלשון שמדברים גם בדברי חול, רגילין לדבר בכל מקום, ולכן חששו ביה יותר. אמנם כיון שמדינא מותר כמו שאיתא בשלחן ערוך ואינו אלא מדת חסידות, למה יגזרו כל כך גזירה לגזירה לבטל הלשון לגמרי אף מכל בתי ישראל המלאים קדושה. גם חידוש שאין רמז לסברא זו בשום מקום בראשונים. וכבר כתבתי שכן הוא מימות אברהם אבינו ע"ה, ועדיין אין לנו טעם מספיק בדבר.

לה"ק נשכח מאיתנו לגמרי - וצ"ע למה הניחוהו שישתכח

וזה ודאי שנשכח מאתנו הלשון לגמרי, כמו שהבאתי מהחתם סופר. ובספר המכלול מהרד"ק שעשה על חכמת הדקדוק כתב שם (בהקדמה) שנשכח לשון הקודש ולא נמצא בידינו רק מה שנשאר כתוב אצלינו כ"ד ספרי תנ"ך ומילים מועטים בדברי המשנה. והרא"ם בפרשת תבוא על הכתוב (דברים כו, ה) ארמי אובד אבי מביאו, וכתב עוד שנפסדו ממנו כמה וכמה ספרים אחרים חוץ מהכ"ד ספרים שבידינו, ודברי המשנה שאצלינו היום הם כדברי המקרא בעצמם, מפני שחכמי המשנה קבלו הלשון מפי רואה הספרים הראשונים אשר היו טרם גלותינו ונפסדו ממנו עכ"ל. וכן נראה מדברי הרמב"ם ז"ל בפירוש המשנה (תרומות פ"א מ"א) במה שיש מקשין על לשון המשנה, שאין זה קושיא, כי הם שמעו הלשון יעיי"ש. וכן נראה בספר הכוזרי. ומשמע מזה, שעוד בימי התנאים נשכח הלשון, אלא שהתנאים היתה להם קבלה מפי רואה בספרים הראשונים טרם שנפסדו. ואינו מובן הטעם למה עזבוהו והניחוהו לבוא לידי שכחה כל כך מהדור.