על הגאולה ועל התמורה/פד

  << סימן פג• על הגאולה ועל התמורה• סימן פה >>

~פד~

ובדרך זה פירשתי () מאמר המדרש בפרשת וארא (שמו"ר פ"ט, ס"ז) אמר רבי יוסי ברבי חנינא, נס גדול נעשה במטה, שאף על פי שבלע כל אותן המטות שהשליכו, שהיו רבים לעשות מהן עשרה עומרין, ולא הועבה, וכל מי שרואה אותה אומר זה מטה אהרן. וקשה, הלא ידוע דקודשא בריך הוא לא עביד ניסא למגנא (עי' זוהר ח"א רא:), ולאיזה צורך עשה נס זה שלא הועבה המטה, ומה היה מזיק למטה אהרן אם היה נעשה עב יותר ממה שהיה בתחלה, הלא גם אחר כך יהיה נקרא מטה אהרן.

אמנם איתא במדרש רבה פרשת בשלח (שמו"ר פכ"א, ס"ט) ואתה הרם את מטך (שמות י"ד, ט"ז), אמר רבי סימון, משל לבעל הזמורה שהיה מהלך בחוץ והזמורה בידו, אמרו, אלולא שהזמורה בידו לא היה מתכבד. שמע המלך ואמר לו, העבר הזמורה ממך וצא לחוץ, וכל מי שאינו שואל בשלומך אני נוטל את ראשו. כך אמרו המצריים לא היה יכול משה לעשות כלום אלא במטה וכו', כיון שבאו ישראל לתוך הים וכו' אמר הקב"ה למשה השלך את מטך, שלא יאמרו אילולא המטה לא היה יכול לקרוע את הים, שנאמר הרם את מטך, ע"כ דברי המדרש. ולכאורה צריך ביאור ענין המשל, ומדוע זה התרעמו המצריים ותלו כח כל הנסים במטה.

אמנם לפי שהמטה הזה בלע כל המטות של החרטומים והמכשפים, שהיה בהם כח הכישוף, ובדרך הטבע כן הוא שעל ידי בליעתם נכלל בו גם מכח כשפיהם. אלא שהמטה הזה, לגודל קדושתו, שאמרו רז"ל (עי' יוב"ע שמות ב', כ"א) שהיה יציר כפיו של הקב"ה, ונברא בערב שבת בין השמשות (אבות פ"ה מ"ו), והיה בידי האבות הקדושים (פדר"א פל"ט), ועתיד להיות ביד מלך המשיח, כמבואר בדברי רז"ל (ילקוט, חקת, רמז תשס"ג, ד"ה קח), על כן לגודל כח קדושתו נדחו וכלו כל כח הכשפים שבלע, וכאפס וכאין היו. ועל כן היה צורך לנס שלא הועבה המטה יותר ממה שהיה בתחלה, דאלמלי הועבה היה פתחון פה לחרטומים לומר שמשותף בו גם מכח כשפיהם, ובכח זה נעשו הנסים על ידו. אמנם אף על פי כן היו מרננים עליו, באמרם כי משותף בו גם מכח הכשפים, ומה שלא הועבה, מפני שנדחה ממנו מחלק הקדושה שבו, ובאתה במקומה מחלק הסטרא אחרא, על כן, כיון שבאו ישראל לתוך הים, אמר לו הקב"ה למשה ואתה הרם את מטך והשלך אותו ונטה את ידך אל הים ובקעהו. וזה שהמשילו חז"ל במדרש למשל הזמורה, שהיו מרננים אחריו לומר שאלמלא המטה לא היה יכול לעשות אותות ומופתים, וכל כוחו של המטה מפני שמצורף ומשותף בו מכח כשפיהם על ידי בליעת מטותם.

שוב ראיתי מה שכתב בכלי יקר פרשת חקת (במדבר כ', ח') שפירש ענין חטא מי מריבה, לפי שהכה במטה, והיו ישראל מרננים לומר שיש בזה מכח הכשפים, עיי"ש לדרכו.

עכ"פ, דבר ברור, והטבע מחייבת, דהבולע אפילו כל שהוא מכוחה של עבודה זרה או מינות וכשפים, אי אפשר שלא יהיה כוחם משותף ומצורף בו. אלא שבמטה אהרן, לגודל קדושתו היה בו כח לדחות ולכלות כל כוחות הרע שבלע, וכאפס וכאין היו, אבל ודאי שאין שום נברא שבעולם יכול לדמות עצמו לבחינה קדושה כזו, וסכנה גדולה לנפש ליהנות מהם, ומזיק לגוף ולנפש, כמו שכתב האגרא דכלה הנ"ל (סימן פ').

וככה מצינו דכתיב במכת דם (שמות ז', כ"א) והדגה אשר ביאור מתה, ובמבול ניצולו הדגים (קידושין יג.), ומה נשתנו אלו מאלו. ואמרתי להסביר דהנה המצרים עבדו ליאור, והיאור היה עבודה זרה שלהם, לכן הדגים שביאור שניזונו מן העבודה זרה, אף דאיתא בספרים הקדושים (עי' ישמח משה פ' וירא, ד"ה ויקח חמאה, בשם כתבי האר"י) שהצדיקים מגולגלים בדגים, מכל מקום כיון שניזונו מן העבודה זרה לכן לא נמלטו, מה שאין כן הדגים בימי המבול, שברחו לאוקינוס וניצולו.