על הגאולה ועל התמורה/הקדמה

  << הקדמה• על הגאולה ועל התמורה• סימן א >>

~ הקדמה~

במדרש רבה במגלת רות פרשה ז' אות י"א על הכתוב (רות ד, ז) וזאת לפנים בישראל על הגאולה ועל התמורה, רבי חנינא פתר קרא בישראל, בגו אפיא דישראל, לשעבר היו מקלסין על הגאולה, שנאמר (שמות טו, ב) זה אלי ואנוהו, ועכשיו על התמורה, שנאמר (תהילים קו, כ) וימירו את כבודם בתבנית שור אוכל עשב, אין לך מנוול ומשוקץ ומשונה כשור בשעה שאוכל עשב, עכ"ל המדרש.

ואינו מובן לכאורה מה שמקשר אלו השני ענינים דלשעבר היו מקלסין על הגאולה ועכשיו על התמורה, דלפי אותה הדרשה דעל התמורה קאי על חטא העגל, הנה העגל היה באיסור נורא כל עשייתו מתחלה ועד סוף, ולמה כלל אותו תחת שם קילוס כמו ברישא דקרא דקאי על הגאולה. גם אינו מובן הלשון, שאחר שאמר שהיו מקלסין על הגאולה, סיים ועכשיו על התמורה, שמבואר בזה שעכשיו הוא כן שמקלסין על חטא העגל, הלא העגל אשר כבר נעשה, כל העובדין לו מתו בשלש מיתות כמו שכתב רש"י ז"ל שם על הכתוב (שמות ל"ב, כ') וישק את בני ישראל, ועל שאר העם שהיה הפגם הן על ידי מחשבה או על ידי איזה סיוע, או בשביל שלא מיחו כמו שאמרו ז"ל (עי' אור החיים שם, ד), כאשר הגיד להם מרע"ה את גודל הפגם העיד הכתוב שם (שמות ל"ג ד') וישמע העם וגו' ויתאבלו ולא שתו איש עדיו עליו, ומאז ועד עתה מתאבלים ומצטערים מאותו החטא עד יערה ה' רוח ממרום על ידי משיח צדקינו ויתוקן הכל, אבל האיך אפשר לומר שעכשיו מקלסין על חטא העגל, וקילוס זה מה טיבו.

גם לשון הכתוב וימירו את כבודם צריך ביאור, דהלא היתה המרה זו בעיקר האמונה, לא בענין הכבוד בלבד. גם אינו מובן מה שדרש במה שאמר שור אוכל עשב שאין לך מנוול ומשוקץ ומשונה כשור בשעה שאוכל עשב, ודרש זה מיתורא דקרא שאמר אוכל עשב, ובמכילתא בפ' בשלח (פ"ו) ובמדרש רבה שיר השירים (פ"א, מ"ח) וגם בשאר מקומות במדרשים (מדרש תהלים ק"ו ו') דרש בזה גם דרשות אחרות, ומובא שם גם הך דרשא, אבל כל זה אינו מובן, דכיון דמיירי מהמרת כבודו ית"ש, מאי נפקא מינה אם הוא בדבר משוקץ ומנוול, או אם הוא בדבר יפה בכל מיני הידורים, הכל הוא כאפס ואין המוחלט לנגד כבודו ית"ש, ומה משמיענו הקרא בזה. גם אינו מובן, כיון שהעגל נעשה על ידי השטן, כאומרם ז"ל (רש"י שמות ל"ב ה') הצליח מעשה שטן, למה עשאו השטן בתבנית מגונה כזה בשעה שאוכל עשב, הלא השטן יוכל לעשות עגל מהודר בכל מיני הידורים, לא כמו שאוכל עשב. וכפי הנראה אמרו זה בדרך משל, וצריך להבין כוונת אותו המשל.

והנראה ביאור הדברים בזה, כי כבר כתבו כל הראשונים ז"ל כי לא חשבו ישראל העגל לשם עבודה זרה כלל, אלא רצו להורדת איזה כח להיות להם מנהיג ומורה דרך במקום משה, זולת מהערב רב ועוד איזה אנשים שחשבו לעבודה זרה, ואותן מתו אז כמבואר בקרא, אבל לא שאר ישראל. וכפל זה הרמב"ן ז"ל שני פעמים, וכתב תחלה בפסוק (שמות ל"ב א) אשר ילכו לפנינו, שזה מפתח לדעת נכון ענין העגל ומחשבת עושיו, כי בידוע שלא היו ישראל סבורים שמשה הוא האלהים, אלא היו מבקשים מורה דרך כמשה, להורות להם הדרך ילכו בה. וכתב אחר כך, וכן היה הדבר, כי כיון שראו העם את משה, מיד הניחו את העגל ובעטו בו, שהניחו לו לשורפו ולזרות עפרו ולא היה מהם חולק עליו כלל, ואלו היה להם לאלהים, אין דרך שיניח אדם מלכו ואלהיו לשריפת אש, הן ישרוף את תועבותם לעיניהם ולא יסקלוהו, והאריך עוד בזה יעיי"ש. וכתב אחר כך (שם שם כ"ה) לשמצה בקמיהם, דאף שחשבוהו לטובה, מכל מקום נצמח מזה רעה לדורות, שלומדים מזה לעשות עגל במחשבות אחרות. וכתב עוד על הכתוב (שם שם ד') אלה אלהיך ישראל, שגם זה הכתוב יורה אותך, כי אין טפש בעולם שיחשוב כי הזהב הזה אשר היה באזניהם הוא אשר הוציאם ממצרים, אבל אמרו כי כח הצורה הזאת העלם משם, ומודים במי שאמר (שם כ' ב') אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים, וזהו שנאמר וימירו את כבודם בתבנית שור אוכל עשב, אלו תוכן דבריו יעיי"ש.

הנה רואים בזה דעתו ז"ל בביאור הכתוב וימירו את כבודם, שלא המירו ח"ו את עצם אלקותו יתברך, כלל וכלל לא, אלא המירו את הכבוד, כי לפי דעתם נתנו כבוד להשי"ת באמרם אלה אלהיך, כי היה כוונתם על השי"ת שהוציאם ממצרים, וחשבו שנתנו בזה כבוד ושבח להשי"ת, אבל כיון שנתערב בזה כוונה לאמצעות הצורה שבעגל, נתחלף הכבוד שנתנו להשי"ת לכבוד של עגל הזהב, שלומדים מזה לעשות עגל לעבודה זרה, ומדויק לשון הקרא וימירו את כבודם.

ועיין באור החיים הק' (שמות ל"ב, ד', ד"ה ויאמרו) שכתב, שאי אפשר לדור דעה רבים ונכבדים לומר לדומם אלה אלהיך, ולהעיד עדות שקר שזה הוא המוציא מארץ מצרים, אלא אדרבה, בזה גילו דעתם שאין כוונתם אלא להקב"ה, יעיי"ש שהאריך, והוא על דרך הרמב"ן ז"ל ועוד הרבה ראשונים. גם בעגלים שעשה ירבעם, כתב הרד"ק ז"ל (מלכים י"ב ל') שבתחלה אמר ירבעם שעושה אותם לשם ה', ואחר כך שב הדבר לחטאת יעיי"ש.

ובש"ך על התורה פרשת תשא (ד"ה ויאמרו אלה), כתב עוד במה שאמרו אשר העלוך מארץ מצרים, ולא אמרו אשר הוציאך, כי באמת אמרו זה ערב רב להחטיא את ישראל, ואילו היו אומרים הוציאך היו מכחישים אותם ולא היו שומעין להם, כי לא היה אפשר להכחיש הנסים שראו בעיניהם ביציאת מצרים, אלא אמרו אשר העלוך, שהוא לשון מנהיג כנזכר לעיל. ואחר כך, שיצא העגל, מבואר בפרקי דרבי אליעזר פרק מ"ה, והביאו הרבינו בחיי (שמות ל"ב ד') ובש"ך שם (ד"ה ויצר אותו) שנכנס הס"מ בתוך העגל והיה גועה, להטעות את ישראל. וכן הוא בתרגום יונתן פרק ל"ב פסוק י"ט, שכתב וזה לשונו, וסטנא הוי בגוויה מטפז ומשוור קדם עמא. ולכאורה לפי מה שכתבו שלא היה כוונתם על העגל אלא למנהיג, יען שחשבו שמת משה וחשבו עליו למנהיג אחר מיתת משה, ואם כן יציאת מצרים שכבר היה בימי משה אין למנהיג הבא אחריו חלק בזה, ומה להם להזכיר עליו יציאת מצרים. אבל לפי דברי הש"ך שהבאתי שהערב רב אמרו זה להטעות את ישראל, והיה גם הס"מ בתוכו, לכן רצו להכניס בשבח זה של הס"מ גם השבח של יציאת מצרים, שיחשבו ישראל שעל ידי מנהיג זה של העגל הזהב יזכרו יותר שבחו של הקב"ה ביציאת מצרים ובנסיו ונפלאותיו ית"ש, ועל דרך זה יניאו יותר לבב בני ישראל למושכם אחר העגל הזהב, כאשר כן היה בעוה"ר, עד שבא מרע"ה וביטלו כעפרא דארעא.

עכ"פ זה מבואר שהם חשבו שמקלסין את הקב"ה ביציאת מצרים, אבל אותו הקילוס בא על התמורה, שנתחלף לקילוסו של עגל רח"ל, ומובן בזה היטב לשון חז"ל במדרש דלשעבר מקלסין על הגאולה ועכשיו על התמורה, שהקילוס גופא שנותנים להקב"ה בא על התמורה, כמאמר הכתוב וימירו את כבודם, כמבואר לעיל. ואוי לאותה בושה ולאותה כלימה.

והנה במה שאמר (שמות ל"ב ו') ויעלו עולות ויגשו שלמים, כתב גם כן הרמב"ן ז"ל שם (שם ה') דלא כתב ויעלו לו עולות ויגישו לו שלמים, כי המכוונים לשם ה', גם העולות והשלמים הביאו לשם ה', אלא אותן שעבדו אותו, הם הביאו הקרבנות לשם העגל. (שם שם ו') ויקומו לצחק, כפירש"י ז"ל גילוי עריות ושאר עבירות רח"ל ואז כשזבחו לו והשתחוו לו נתגלה עונם במעשה, וקודם לזה היה במחשבה, כמו שכתב הרמב"ן ז"ל שם, ומזה היה חרון אף שאחר שראו את המעשים המשוקצים והמנוולים שעשו העובדי עבודה זרה על ידי העגל הזה, למה לא התבוננו עוד לבעוט תיכף בהעגל אף טרם שבא משה רבינו ע"ה.

ולזה המשל צודק במה שדרשו בתבנית שור אוכל עשב שאין לך מנוול ומשוקץ ומשונה כמו השור בשעה שאוכל עשב, והנמשל הוא, שאחר שראו המעשים המנוולים ומשוקצים ומשונים שנעשו על ידי אותו התבנית, עדיין המירו את כבודו ית"ש על ידו. אבל מה נעשה, כי גדול כח הס"מ שהיה בתוכו, להסית ולהדיח.

וכתב החזקוני על התורה פרשת תשא, על הכתוב (שמות ל"ב ד') אלה אלהיך ישראל וז"ל, וכי שוטים היו לומר כי עגל זה שנעשה היום מזהב הוציאם ממצרים, אלא מצינו וכו' שיש בהם רוח טומאה, והם סברו מזה שהיה בו רוח טהור, ולכך אמרו אלה אלהיך ישראל, ולנסות את בריותיו נתן הקב"ה כח ברוח טומאה, כמו שמצינו (דברים י"ג ב'-י"ד) כי יקום בקרבך נביא [וגו'] ונתן אליך אות או מופת, ובא האות והמופת וגו', כי מנסה ה' אלקיכם אתכם עכ"ל.

ומבואר מכל הנ"ל, שענין העגל היה נסיון גדול בכח הס"מ להטעות את ישראל, להחליף רוח טומאה ברוח טהרה, באות ובמופת, אף שהוא נגד השכל הטבעי להזכיר יציאת מצרים על עגל הזהב רח"ל.

ולתרץ מה שהקשינו במה שמסיים המדרש ועכשיו על התמורה, דכיון דקאי על העגל הלא בשעה שנכתב מקרא זה היה כבר אחר המעשה, שנשרף העגל ונעשה לעפר, ומאז איה קילוסו, והאיך שייך לומר על זה הלשון ועכשיו.

ונראה שרמזו לנו בזה, דכמו שהיה תמורה רעה ומרה כזו בחטא העגל, כן הוא גם עכשיו, שעלול להיות כן כח הס"מ והסטרא אחרא דיליה בכמה דורות, כמו שהגיע אלינו עכשיו בעוה"ר כזאת וכזאת בדור השפל עיקבא דמשיחא במדה גדושה רח"ל, שבא הס"מ וגירא דיליה בנסיונות עצומות טרם ביאת המשיח לעכב גאולתינו ופדות נפשינו על ידי החטאים המרים האלו, ובא בעקמימות ובתחבולות עמוקות בצורה של נסים והצלה לסמות עיני בני ישראל, לחזק כח הציונים והכופרים הבאים לעקור את כל התורה כולה אשר מעולם לא נהייתה כמוהם, שיאמרו דידן נצח בהצלת ישראל, להטעות על ידי זה אף לבבות שומרי תורה ומצות, להיות נמשכין אחריהם ח"ו, שומו שמים על זאת, לא יאומן כי יסופר אשר איזה שומר תורה ומצות מי שהוא יאמין לדברי שגעון כאלו, אשר הכופרים שהסיתו והדיחו רוב ישראל מהאמונה והרבו שמדיות בישראל עד אין שיעור וערך, גם פעלו במעשיהם הריגות ושפיכת דמם של ישראל של הרבה והרבה מאות אלפים, ובכל יום ויום מוסיפים פשע על פשע לעקירת דת תורתינו הקדושה, ועכשיו בהם בחר ה' לעשות נסים על ידם להצלת ישראל, אין זה אלא דברי שגעון והיתול בנסי ה' ובתורתו הקדושה, כאשר יתבאר עוד להלן, שבדרך הטבע לא יוכל שומר תורה ומצות לחשוב על זה בשום אופן, אלא שהס"מ מבלבל את הדעת לגמרי מן הקצה אל הקצה באופן פלאי. וכי אם השטן יעשה עובדא בתחבולות שונות באופן ובצורה שאין כל אחד ואחד יכול להבינו על אתר, יעלה על דעתו ח"ו דברים המוכחשים מכל התורה כולה, וכל הנותן כח ואומץ כל שהוא באיזה אופן שהוא להכופרים האלה, הוא מוכחש מכל התורה כולה, ואין מהצורך להאריך בראיות בזה.

גם בעצם המלחמה העידה התורה הקדושה (דברים כ"ג ט"ו) ולא יראה בך ערות דבר ושב מאחריך, וכתב הרמב"ן פרשת תצא, על הכתוב (שם, י') כי תצא מחנה על אויביך ונשמרת מכל דבר רע, כי מלבד האזהרות שבאו באלה העבירות החמורות, יוסיף לאו במחנה שנשמר בו מכל אלו העבירות, שלא תסתלק השכינה מישראל. וכן כתבו שארי ראשונים ז"ל שבמחנה המלחמה יש לאו נוסף על כל העבירות, שלא תסתלק השכינה, כידוע שבמקום שאין השכינה שורה אי אפשר שיהיה שם נס. ובאור החיים הק' שם על הכתוב כי תצא מחנה כתב וז"ל, הגם שיש דקדוקי עבירות שה' לא יעניש עליהם, ואם יעניש יהיה עונש קל, מודיע הכתוב שבשעת הסכנה שהוא בזמן שיוצאין על אויביהם, צריכין שמירה מכל דקדוקי עבירות, כאומרו מכל דבר רע, וכלל בתיבת דבר גם סיבות שממנו יסובב הרע, והעיר במה שצוה בסמוך (שם, י"א) כי יהיה בך איש אשר לא יהיה טהור וגו', ואמרו רז"ל (כתובות מו.) שהרהורי עבירה ביום מביאין לידי קרי בלילה. ונתכוון הכתוב בסמיכות זה, לומר שעל כיוצא בזה יצו במאמר ונשמרת מכל דבר רע עכ"ל.

ואם כן, הצבא הזה שנעשה בגיוס הבנות, והוא ערוה וזימה שאין כמותה בכל העולם כולו, ונודע שהם מלאים ערוה וזמה רח"ל, גם מלאים מינות וכפירה ורציחה והפרת הדת עד אין לשער, מי שחושב שהשכינה הקדושה שרויה ביניהם, בודאי הוא כופר בכבוד השכינה הקדושה ובכל התורה כולה, וממילא אי אפשר שיהיה שם נס מצד הקדושה, ואילו היו רואים באמת איזה נסים שם, אין להסתפק שאינו אלא מצד הס"מ וחיילותיו השוררים במקום טומאה וזוהמה כזו כמבואר בגמרא (עבודה זרה נה.) שניתן רשות להשטן לעשות נסים ונפלאות לקיומו של העבודה זרה, כאשר יתבאר בהקונטרס (סי' י"ד-כ"ב), ואין שום ספק שלא יתפעל לב המאמין בהשי"ת ובתורתו הקדושה אף זיז כל שהוא לנטות מהאמת, גם בראותו נסים ונפלאות עצומים הנעשים לעבודה זרה, אף אם יעמיד החמה כיהושע בן נון, כנודע. אבל כאן, באמת לא היה ולא נברא, שלא היו נסים כלל, כאשר יתבאר בהקונטרס בראיות ברורות.

ובפרט בכיבוש עיר העתיקה ומקום המקדש, המלאים עכשיו בעוה"ר גילולים ועבודה זרה, ומבואר בגמרא (שם מה:) ובפוסקים בהא דגידוע עכו"ם קודם לכיבוש, שאם כובשין איזה מקום בארץ ישראל ואין מבערין העבודה זרה טרם הכיבוש יש לו דין עובדי עבודה זרה ממש, דעשה דאבד תאבדון (דברים י"ב ב') הוא עשה דעבודה זרה. וכתב האור החיים הק' (שמות כ"ג כ"ד) שאם אין מבערין את העבודה זרה עוברים גם על הלאו דלא תעבדם (שמות שם), והוא בכלל יהרג ואל יעבור. והם, לא בלבד שלא מבערין את העבודה זרה, אלא מתפארין שיחזיקום בכבוד ויתקנום בתיקונים, ואם כן הם באותו הכיבוש עובדי עבודה זרה ממש, והאיך יעלה על לב אדם שהקב"ה עשה נסים לעבוד עבודה זרה, אין זה אלא כפירה גמורה, ואי אפשר לחשוב אחרת אלא שהוא כח הס"מ וחיילותיו. תמה אני, הפלא ופלא, האיך הגיע עד כדי ככה גם להרבה שומרי תורה ומצות בדור השפל הזה, ובפנים הקונטרס יתבאר שלא היו כאן כלל וכלל נסים, אלא הצלחה מלובש בטבע, ואין בזה אלא סמיות עינים, ובעוה"ר ניתן כח להס"מ לסמות אף עיני תמימים ברשת זו אשר טמן להם, עד כדי כך.

ובעיקר הענין של המלחמה וההצלה יתבאר בפרטיות בפנים הקונטרס דבר דבור על אופניו. והמעיין בדברי הקונטרס מהחל ועד כלה, יתבארו לו קצת הספיקות שיש בכל הענין, כי אי אפשר לבאר הכל במלים קצרות ובשורות אחדים, ובהקדמה זו אינני כותב רק ראשי פרקים. גם בכל דברי הקונטרס, הרבה יותר ממה שכת[ו]ב שם יש בהענין, כי אי אפשר להביא הכל על הכתב כל מה שהלב מבין, אבל תן לחכם ויחכם עוד.

ובפירוש אני אומר שאינני מדבר לאותן שנתפסו בלבם לטומאת הציונים ולאהבת האפיקורסים, היפך ממה שתיקנו חכז"ל (ברכות כח:) לומר שלשה פעמים בכל יום ברכת ולמלשינים, כי על זה אמרו חכמינו ז"ל (סנהדרין לח:) ודע מה שתשיב לאפיקורס, הני מילי אפיקורס עכו"ם, אבל אפיקורס ישראל כל שכן דפקר טפי, וחלילה לעבור על דברי חכמינו ז"ל להשיב לאפיקורס ישראל, דפקר טפי. גם המשוחדים בדבר עבור שרוצים להשיג תועלת מזרם העולם המשתחווים לעגל הזהב של הציונות, כבוד או ממון או ממשלה וכדומה, המה בודאי לא יוכלו לראות האמת, כי התורה הקדושה העידה (דברים ט"ז, י"ט) כי השוחד יעור וגו', והסומא בודאי לא יוכל לראות מה שלפניו, ומחמת נטיית לבו בשביל השוחד ימצא לעולם טענות ומענות כמו אותן דפקרי טפי.

ולכאורה הלשון כל שכן דפקר טפי צריך ביאור, דהרי בודאי מיירי שישיב לו תשובה מספקת, כמו שאמרו ז"ל דע מה שתשיב לאפיקורס, ואם אפילו לבו כלב האבן ולא יקבל תשובתו, אבל למה יפקר טפי.

אמנם יתבאר על פי מה שכתב רש"י ז"ל בסנהדרין (שם) הטעם דיפקר טפי על ידי תשובתך, שהרי הכיר וכפר, ומתוך כך מדקדק, ולא תוכל להשיבו דבר המקובל לו, עכ"ל, וכמו שכתב החובת הלבבות ז"ל בפרק ה' משער יחוד המעשה וז"ל, אם יהיה האדם חכם בדעת האלקים ותורתו, ישתדל היצר להכניס ההפסד עליו, והשיבוש בחכמתו ובמעשהו, מדרך הטענה והראי' מאיזה צד שיוכל, מן המושכל והכתוב והמקובל, ויביא מופת על מה שיורהו עליו מן המופתים המבהילים אשר אין הקדמותם אמתיות ולא תולדותיהם מחויבות. ואם יהיה שכלך זך וחכמתך חזקה בדרך המופת, ואופני ההזהרה בו בעת הדברים והמחלוקת, תראה אופני טעות יצרך בראיתו ומופתו, ויתברר לך האמת, ותראה לך הנכונה, ותמלט חכמתך מן הספק ומעשיך מן הערבוב. ואם תקצר דעתך מזה, יהיה פתויו לך יותר חזק, וגברו עליך יותר מזדמן, ומשלו בך והקיפו אותך בנראך ובנסתרך יותר נחוץ, מפני שהוא בא עמך מצד החכמה ומנהיג אותך בדרך המופת, אשר תנוח דעתך עליו. וכאשר יפתה שכלך יטה מעליך, ויעזר בו עליך, מפני שאתה סומך עליו וכו' ובוטח בו במה שלא תבין ענינו וכו', עד שיביאך אל מדריגה שנסתרים בה פני האמת, והוא השקר הגמור וכו', ותהיה חכמתך לרעה לך, ושכלך סבה לאבדך, כמו שאמר הכתוב (ישעי' ה' כ"א) הוי חכמים בעיניהם ונגד פניהם נבונים, ואמר (ירמי' ח' ט') הנה בדבר ה' מאסו וחכמת מה להם וכו', ואמר (הושע י"ד י') כי ישרים דרכי ה' וצדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם (ופירש המרפא לנפש, על ידי התורה יכשלו, והם חכמים להרע), ונאמר, כי החכמה כשמנהיגים אותה על דרכה תהיה רפואה לכל מדוה, וכשנוטים בה מנתיבתה תהיה מדוה כולל שאין לה רפואה ולא ארוכה, ועל כן נמשלה התורה באש כמו שנאמר (ירמי' כ"ג כ"ט) הלוא כה דברי כאש וגו', מפני שמאירה העינים באורה, כמו שנאמר (תהלים י"ט ט') מצות ה' ברה מאירת עינים וכו', ושורפת ביקודה מי שנוטה מנתיבתה, כמו שנאמר (ישעי' ס"ו ט"ז) כי באש ה' נשפט וכו'. על כן הזהר שלא תטה אשוריך מדרך האבות ונתיב הראשונים אל הבדיאות וכו'. ואל תחשוד אבותיך במה שמסרו לך מאופני טובותיך, ואל תסתור עצתם במה שהורו אותך, כי אין עצה שתעלה בדעתך שלא קדמוך לדעתה ע"כ, ודברי החובת הלבבות אלו נוקבים ויורדים חדרי בטן.

ויובנו דברי רש"י ז"ל מה שפירש כל שכן דפקר טפי, דעל שיש לו רצון להפקר, על כן יחפש ויברר בדרכי החכמה והתורה, ולא תוכל להשיבו דבר המקובל לו, ואדרבה, יתחזק יותר בדעתו על ידי שמדקדק להשיב ולהביא ראיות לחזק דבריו. וכמו שנראה מפורש בדברי רש"י ז"ל פרשת קרח על הפסוק (במדבר ט"ז ז') רב לכם, וז"ל, ולא טפשים היו שכך התרה וקבלו עליהם לקרב, אלא הם חטאו על נפשותם, שנאמר (שם י"ז, ג') את מחתות החטאים האלה בנפשותם. ולכאורה, עדיין לא ביאר רש"י ז"ל למה לא קיבלו התראות משה רבינו ע"ה, ואם המה חטאו, אבל אינו מספיק ליישב הקושיא ולא טפשים היו. אלא נראה מבורר מזה שאם בא לידי חטא בא לידי סמיות עינים, ולית נגר ובר נגר דיפרקיניה אפילו מדברים שהוא טפשות גמור. וככה אנו רואים בעינינו שאלו המשוחדים לדיעותיהם של הציונים מחמת איזה סיבה שיהיה, לא יועיל שום הסבר ודברי טעם, ובפרט כי האי גוונא שהס"מ מוסר נפשו לסמות עיני העולם, כי בנסיון זה תלוי כל גאולתינו ופדות נפשינו בביאת משיח צדקינו.

אבל כל דברי אך לפני אותן שאינם נתפסים מזרם העולם וכח הס"מ וחיילותיו, אבל חפצים לדעת האמת לאמיתו, אליהם תטוף מלתי, אולי יועיל עכ"פ לקצתם, ולהציל אף נפש אחת מישראל מזרם המינות והכפירה, חשוב מאוד בעיני השי"ת. ובכי האי גוונא אמרו חז"ל (ב"ב פ"ט ע"ב) אוי לי אם אומר, אוי לי אם לא אומר, והדר פשטו, אומר, מהאי קרא (הושע י"ד י') כי ישרים דרכי ה' וצדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם (ובפנים הקונטרס (סימן י"ח) ידובר מזה באריכות). והרמב"ם ז"ל בספר המורה, באמצע הפתיחה (סוף צוואת המאמר) כתב וז"ל, סוף דבר אני האיש אשר כשיציקיהו הענין ויצר לו הדרך ולא ימצא תחבולה ללמד האמת שבא עליו מופת אלא כשיאות לאחד מעולה ולא יאות לעשרת אלפים סכלים אני בוחר לאמרו לעצמי ולא ארגיש בגנות העם הרב ההוא וארצה להציל המעולה האחד ההוא ממה שנשקע בו ואורה מבוכתו עד שישלם וירפא עכ"ל הקדוש, ומשם נלמד לענינא דידן. לבי עלי דוי, וכשל כח הסבל לראות מה הגיע אלינו במצב הנורא של הדור האחרון, עיקבא דמשיחא אשר מזה פחדו חכמינו ז"ל, והיה מהם שאמרו (סנהדרין צ"ח ע"ב) ייתי ולא אחמיניה. השי"ת ירחם עלינו, ויתן לנו כח ואומץ לסבול ולעמוד על המשמר, עד אשר ישמחנו כימות עניתנו בביאת משיח צדקינו, במהרה בימינו אמן.

והנה בדרך כלל, המאמין באמת בהשי"ת ובתורתו הקדושה לא יסתפק כי כל קיום אותה המלוכה הטמאה הוא נגד התורה הקדושה באופן נורא אשר כן לא היה עוד מעולם, כי מלבד חומר האיסור הנורא של השבועות שלא ליקח מלוכה קודם ביאת המשיח (כתובות קי"א ע"א, שהש"ר פ"ב כ'), שהוא ביהרג ואל יעבור כאשר נתבאר היטב בספרי הקטן ויואל משה (מאמר שלש שבועות סי' כ' וסי' ל"ב), חוץ לזה, מלכות המינות אשר כל דתיה המה בעבודה זרה וגילוי עריות ומינות וכפירה ועקירת הדת, בודאי שלא יוכל להאמין בה אלא הכופר בכל התורה כולה. ואין ספק שאין היתר בשום אופן עבור קיום כל אותה המלוכה הטמאה לאבד אף נפש אחת מישראל, וכל הצרות והמלחמות האיומות שעברו על ישראל שמה, היה רק בשביל קיומם של אותה המלוכה, ואלו היו מוותרים עליה, בודאי לא היה שם מלחמות וצרות, והיו עושים שם האומות המאוחדות סדר שלא יהרג אף אחד מישראל, אם כן, המה הגורמים את המלחמות והצרות, לא את ההצלה, ובמה שנוגע להצלה, מזה אדבר להלן, אמנם אף לשיטתם הטמאה שרוצים בקיומה, אין שום סברא שילכו בעזות וחציפות כל כך להתגרות באומות, שזה מביא רעות רבות צרות והריגות רח"ל.

וכבר למדונו יעקב אבינו ע"ה, כמו שכתב הרמב"ן בריש פרשת וישלח (בראשית ל"ב ד'), במה שהתקין עצמו יעקב נגד עשיו לדורון ולתפלה ולמלחמה (קה"ר ט' כ"ז), וז"ל, ויש בזה עוד רמז לדורות, כי כל אשר אירע לאבינו עם עשיו יארע להם תמיד עם בני עשיו, וראוי לנו לאחוז בדרכו של צדיק שנזמין עצמינו לשלשת הדברים שהזמין הוא עצמו, לתפלה, ולדורון, ולהצלה בדרך מלחמה, לברוח ולהנצל, עכ"ל. הנה תראה במ"ש שאף בעת ההכרח שיהיה בדרך מלחמה, סיים לברוח ולהנצל, דכל טצדקי דאפשר לעשות שלא ללחום אף על ידי בריחה, מחויב לעשות, זולת בשאי אפשר בענין אחר. ויעקב אבינו בודאי היה בכחו להפיל את עשיו ואנשיו, והרבה יותר מזה עשה נסים ונפלאות, אף על פי כן הרבה בהשתחוויות ודורונות להפוך לבבו שלא לבוא לידי מלחמה, להורות לנו הדרך נלך בו, והם עושים בהיפך, ומתגרים באומות באופן נורא, ומפקירים דמם של ישראל, והלא ערכו מלחמה עם הצר הנורא שבגרמניא, ונשמע קולו אז בראדיא שאמר, היהודים ערכו נגדי מלחמה על כן אענה להם, וכן עשה בעוה"ר, שתיכף אחר כך התחילו ההריגות הנוראות. אי אפשר להבין האיך אפשר אכזריות נוראה כל כך, ביודעם שחלק גדול מכלל ישראל תחת ידו, והם לא יוכלו לעשות בזה מאומה, האיך אפשר להתאכזר כל כך להפקיר דמם של ישראל. וכן עשו הרבה מעשים נוראים כאלו שגרמו אבדון של ישראל בעוה"ר, וקצתם מהם מובא בס' מן המיצר שכתב ידידי הרב הגה"ח המנוח מוה"ר מיכאל דוב ע"ה.

גם המן הרשע, טרם שקנא בו מרדכי לא עשה מאומה, אלא שקנאת מרדכי היה מן השמים כנודע, אבל הכתות הרשעים האלה שמחמת עזותם וחוצפתם מתגרים באומות הרשעים, הן המה הגרועים שבגרועים הגורמים צרות מבהילות על ישראל. ונהירנא עוד בתחלת הזמן כאשר נהייתה אותה אבי אבות הטומאה של הציונות, אמרו אז כל גדולי הדור שאם ח"ו יעלה בידם איזה מלוכה, אין לשער גודל הצרות הנוראות שיצמח בזה, ויש על זה גם הרבה מכתבים מגדולי הדור שהיו אז בזמן ההוא, וכן היה בעוה"ר, ועד מתי יהי זה לנו למוקש, ה' ירחם במהרה.

גם בכיבוש סיני התגרו על לא דבר, וגרמו בזה צרות רבות, שעד אז לא היה חסר מאומה לישראל באותן המדינות. ומלחמת כיבוש סיני גרם המלחמה שנעשה עכשיו, כי היה סיבת הענין עבור זכות מעבר המים שכבשו בכיבוש סיני, ולא רצו לוותר על זה, ועל זה צעקו הערבים הרבים מרה, והתעורר שנאתם וקנאתםץ והס"מ מסמא גם בזה עיני העולם, שיש הרבה חושבים שמלחמה זו היתה מוכרחת, בעבור שאמרו ח"ו להשמיד להרוג ולאבד, וזה שקר וכזב, וכחו של הס"מ שמיסיב לבן של בני אדם שלא לראות השתלשלות הענין כדבעי, שהלא עיקר הנידון היה שהיה נדונין על המים אותו הזכות של מעברות המים, ושוב אחר התגברות הוויכוחים באו לדבר קשות כאלה, אבל כל האומות אמרו פה אחד שלא למהר לעשות מלחמה כי יש תקוה לתווך עוד השלום, ואלו היו מוותרים אף ברגע האחרונה על זכות המים, היו מקימים הסערה לדממה, וכי יעלה על הדעת שבשביל אותן המים ישפך דמם של ישראל כמים. ואף לפי סברתם הטמאה שאמרו בזה, שאין להאריך בדברי הבליהם, כי עכ"פ זה ודאי שעל סמך סברא אין לשפוך דמם של ישראל, ועכ"פ היה להם לנסות לוותר על ככה, להנצל מן המלחמה, ואף אלו היה איזה ספק בדבר, ההכרח לעשות כל טצדקי שלא לאבד נפשות בידים, בפרט במקום חשש סכנה ח"ו.

והאמת אגיד כי אינני מסתפק בדבר, ויש ראיות ברורות בלי ספק שאילו היו מוותרים על אותו זכות המים לא היה בא לידי מלחמה, אלא שאין רצוני להאריך בזה, כי לפלפל בפאליטיק אין קץ, ואין נפקא מינה כל כך כי זה ודאי הכל מודים כי התחלת הענין היה תלוי רק בזכות המים שכבשו בכיבוש סיני, ואותן המים הדליקו את האש הנוראה של המלחמה, והמה מי מריבה אשר רבו בה אלה הרשעים שמשני הצדדים, אלה בנצחנימו ואלה ברצחנימו, הצד השוה שבהן, אלה ואלה בנצחנימו וברצחנימו. ובלאו הכי, הלא אין שום ספק בעולם שיהיה ח"ו איזה היתר לאבד אף נפש אחת מישראל עבור קיום כל אותה המלוכה הטמאה.

ומבואר בגמ' פסחים דף קי"ח (ע"ב), בזר עמים קרבות יחפצו (תהילים ס"ח ל"א), מי גרם להם לישראל שיתפזרו לבין האומות, קריבות שהיו חפצים בהם, וכתב שם המהרש"א ז"ל (חידושי אגדות, ד"ה קרבות) כפירש"י בספר תהלים, מלשון קרבות ומלחמות, דהיינו, במקדש ראשון אלו השלימו עם נבוכדנצר ולא מרד בו צדקיהו לא גלו כלל, ויותר במקדש שני, אילו שמעו פריצי ישראל לרבן יוחנן בן זכאי ולחכמים שבדור והשלימו עם טיטוס, לא גלו, כמפורש בפרק הנזקין (גיטין נ"ו ע"א), אבל קרבות ומלחמות יחפצון ולא בשלום עכ"ל, אבל הרבה והרבה יותר מהם עושין המחוצפים והאפיקורסים המופקרים שבזמנינו רח"ל, אם כן, הן המה הגורמים להאש הנורא שהביא כל כך פחד ובהלה ואיבוד הרבה נפשות מישראל, והקולר תלוי בצווארם.

ותמה אני, הפלא ופלא, היעלה על הדעת שעל סמך סברת אפיקורסים גמורים העוקרים דעת תורה הקדושה, ורגילים להפקיר דמם של ישראל יהיה איזה היתר ליכנס במלחמה לאבד אלפים נפשות מישראל, הלא גם כשהיה לנו מלכות קדושה שהיו מקושרים בכל תנועותיהם אך בדעת תורה הקדושה, כשרצו ליכנס למלחמה, שקלי וטרי באימה ופחד אם הוא באמת דעת תורה כן, והשליכו נפשם מנגד לבקש רחמים ותחנונים מהקב"ה, ולזה היה הכל מסיטרא דקדושה, וה' היה בעוזרם, אבל אפיקורסים גמורים שכל מזימתם לעשות הכל נגד התורה הקדושה, גם בידים, ועל סברתם הטמאה יהיה נמסר לעשות מלחמות שתלוי באיבוד הרבה נפשות מישראל. והאיך ישאו פניהם הדתיים הנגררים אחריהם עם מנהיגיהם, ליתן שבח והילול וחיזוק כח לאפיקורסים גמורים, שיאמרו זה היום שקיוינו מצאנו ראינו, שכל הכלל ישראל נמסר בידינו לעשות עמהם כרצונינו, ומי יודע ח"ו מה יצמח עוד מזה הן בגשמיות והן ברוחניות, משתוממים אנחנו האיך נטלו הדתיים האלה עם מנהיגיהם אחריות גדול כל כך עליהם ליתן חיזוק להענין הנורא, שיתמסר ח"ו כל הכלל ישראל בידי אלה הרשעים האפיקורסים גמורים, ואין זה אלא עבור השוחד העצום הבא מזרם העולם, המסמא עינים בהחלט, וכדאי היה להשטן לעשות כל העובדא הזאת מהחל ועד כלה, אף בצורה של נסים ונפלאות עצומים יותר מאלה כמו שיתבאר להלן, כדי לרדוף אחר ישראל למוסרם כולם בידי האפיקורסים, וצריכים לרחמי שמים מרובים להנצל מהאף וחרון הנורא שבא על זה. ואמר הכתוב (איכה א' י"ד) נתנני ה' בידי לא וכל קום, איככה נוכל וראינו ח"ו ברעה אשר ימצא את עמי. ומי שעדיין זוכר קצת את הדעת תורה שהיה להמנהיגים שבדורות שלפנינו, לא יוכל ליתן מרגוע לרוחו ושקט לנפשו על המצב הנורא השורר כעת בעוה"ר, אין לנו על מי להשען אלא על אבינו שבשמים.

ובאמצע המלחמה, בודאי לא היה דרך אחר אלא להתאמץ בתפלה עבור ישראל שלא יהיו טרף לשיניהם, ולא יבואו לידי כליה ח"ו באופן נורא, והשי"ת ברוב חסדיו אשר לא כלו רחמיו, לא רצה בכליון בעון האפיקורסים המחטיאים את ישראל בנפשותם ומציתים את האש, והציל את שארית הפליטה מידי הרשעים האכזרים שמשני הצדדים. ואולי גם התפלות שהרבינו להתאמץ עבורם בתפלה בכל תפוצות ישראל הוא שעמדה להם, בצירוף זכות של תינוקות של בית רבן, אותן שאין מעורב לימודם בספרי מינות ח"ו, וזכות בני ישראל הכשרים, שבורי לב, הדרים שם הנאנחים והנאנקים, ושפכו לבם כמים לפני השי"ת, וסבלו פחד ואימה נוראה, אימת מות וסכנה גדולה ח"ו, בשביל זה נתבטלה אז הגזירה שבא על ידי האפקורסים האלה עורכי המלחמה.

ובמדרש רבה פרשת חיי שרה פרשה ס' סימן (י"ב) [י"ג] אמרו, מפני מה לא נפקדה רבקה עד שנתפלל (כ"ה במדרש) עליה יצחק, שלא יהיו עכו"ם אומרים תפלתינו עשתה פירות. וחזינן בזה, שהניחו את אבותינו ואמותינו בצערא טובא כמה שנים, בשביל שלא יאמרו שיש בזה טובתן של רשעים, אבל עון הדור מה שנגררים אחרי הציונים למיניהם, גורם שאף אותה ההצלה הבאה מרחמיו ית"ש בשביל שלא רצה בגזירה הנוראה שגרמו האפיקורסים, אידכר עליה בחוצות וברחובות שמא דמינים וכופרים ועובדי עבודה זרה ומנאצי ה' באופן נורא, לנסות את ישראל שלא יתפסו במזימות זו חשבו להם הס"מ וגירא דיליה. והחי יתן אל לבו, לעמוד בנסיונות הקשים.

ואני מפחד עוד אולי הכל אשר לכל, הן ההתגרות משני הצדדים, גם ההצלה, הכל הוא מעשה שטן כדי להסית ולהדיח, כמו שמצינו באיוב, שמסר אותו הקב"ה להשטן לעשות עמו מה שעשה, אך הזהירו (איוב ב' ו') (רק) [אך] את נפשו שמור, ומבואר בגמרא ב"ב דף ט"ז (ע"א) אמר רבי יצחק, קשה צערו של שטן יותר משל איוב, משל לאדם שאומר לעבדו שבור את החבית ושמור יינה, ופירש רש"י ז"ל, צערו של שטן. שהוזקק לשמור את נפש איוב שלא תצא. ומעולם נתקשיתי בזה למה היה צורך להזהיר את השטן לשמור נפשו, בשלמא הצער שעשה לו, זה ודאי שייך להשטן, כי מאתו ית"ש לא תצא הרעות, אבל שמירת הנפש, הנה בידו ית"ש נפש כל חי ורוח כל בשר איש (איוב י"ב י'), ואם רצה הקב"ה לשמור את נפש איוב למה היה צורך לשמירת השטן. הן אמת שאפשר לומר, שכיון שהשטן הוא הממית, לכן הוזהר שלא להמיתו, אבל מלשון שמור משמע שלא על המעשה בלבד שלא להמיתו הוזהר, אלא שהזקיקו גם לשמור. וכן מוכרח במה שאמרו גדול צערו של שטן מצערו של איוב, דאם לא הוזהר אלא שלא להמיתו, אינו בזה אלא שב ואל תעשה, ולמה גדול בזה צערו כל כך יותר מיסורי איוב. וכן הוא לשון רש"י ז"ל שהוזקק לשמור. וכן מבואר בגמרא חולין דף מ"ג (ע"א) דמה דנשאר איוב בחיים היה מעשה נסים. ולמה הוזקק השטן לעשות נסים.

ודברי המהרש"א ז"ל (ב"ב שם, ד"ה לעבד שאמר) בזה הם לפלא בעיני, שכתב על ענין המשל של שבירת החבית, דכמו שיש להעבד צער בשבירת החבית מבחוץ, לצמצם שלא יביא השבירה עד החלל, כדי שיהא היין שמור בתוכה, כך השטן היה לו צער לצמצם, והכה את איוב מכות שלא באו עד חלל הגוף, רק מבחוץ בשחין רע מכף רגלו וגו' (איוב ב' ז'), כי מכות החלל מסוכנות פן תצא נפשו עכ"ל, וזה פלא, דלפי דבריו לא היה באיוב שום מכה של חלל ולא מכה שיש בו סכנה, והרי מבואר בגמ' חולין דף מ"ג ע"א שאמר (שם ט"ז י"ג) ישפוך לארץ מרירתי יפלח כליותו, ופריך, מי חיי, אלא ניסא שאני, דכתיב רק (כן הוא בגמרא שם) את נפשו שמור, ואמרו שם עליו אין מזכירין מעשה נסים, והרי לך בפירוש שהיה בו מכה של חלל שאי אפשר לחיות עוד, ואין בזה שום תירוץ אלא שהיה נסים, וצריך להבין הענין.

ונראין הדברים בענין זה, על פי מה שאמרו בגמרא בבא בתרא דף ט"ו (ע"ב) חסיד היה בעכו"ם ואיוב שמו, ולא בא לעולם אלא לקבל שכרו, הביא הקב"ה עליו יסורין התחיל מחרף ומגדף, כפל לו הקב"ה שכרו בעולם הזה כדי לטורדו מן העולם הבא. והנה מה שאמרו הביא הקב"ה, אף שהשטן עשה זה, לא קשה, דכן מצינו כמה פעמים דאף במה שעושה השטן, כיון שהוא שלוחו של הקב"ה ומסר בידו, נכתב בלשון זה, וכמו שמצינו גבי המרגלים (רש"י במדבר י"ג ב'), שאמר הקב"ה אני איני מצוה אותך, ואף על פי כן כתיב אחר כך על פי ה', ופירש רש"י (שם י"ג ג') ברשותו, שלא עכב על ידו, דכיון שנעשה ברשות, נקרא על פי ה', אבל צריך להבין, כיון שחסיד גדול היה כל כך עד שאמרו בגמרא שם גדול הנאמר באיוב ממה שנאמר באברהם, דאילו באברהם כתיב (בראשית כ"ב י"ב) כי ירא אלקים אתה, ואילו באיוב כתיב (איוב א' א') איש תם וישר וירא אלקים וסר מרע, האיך הגיע עד ככה להיות נטרד מעולם הבא. ומבואר בגמרא סנהדרין דף ק"ה ע"א, בלעם הוא דלא אתי לעלמא דאתי, הא אחריני אתו, ופירש רש"י, כרבי יהושע (דמתניתין), דאילו נאמר ישובו רשעים לשאולה ככל הגוים, משמע כדקאמרת, השתא דכתיב (תהילים ט' י"ח) כל גוים שכחי אלקים, לא משמע אלא אותן השוכחים אלוק, כגון בלעם ושכמותו, אבל אחריני אתו, כדאמרינן בריש פירקין (שם צ"א ע"ב) ורעו זרים צאנכם ובני נכר אכריכם (ישעיה ס"א ה'), לעולם הבא.

אבל הדברים מבוארים שם בגמרא (ב"ב ט"ו ע"ב) בשביל שהיה מחרף ומגדף, וכתב שם המהרש"א (ד"ה חסיד היה) שבתחלה הביא הקב"ה עליו היסורין למרק עונותיו בעולם הזה כדי לתת לו שכר טוב לעולם הבא, התחיל הוא מחרף ומגדף, על כן כפל לו הקב"ה שכרו, כדי לתת לו שכר משלם בעולם הזה, לטורדו מעולם הבא יעיי"ש, אבל עדיין צריך להבין, שהרי אמרו שם בגמ' דף ט"ז (ע"ב) איוב לא בדעת ידבר (איוב ל"ד ל"ה), אמר רבא, מכאן שאין אדם נתפס בשעת צערו, ופירש רש"י ז"ל שם, שאין אדם נתפס להתחייב על שהוא מדבר קשה מחמת צער ויסורין, דקאמר לא בדעת ידבר, ולא אמר ברשע ידבר. וברש"י ז"ל באיוב (מ"ב ז') מאריך במה שאמר הקב"ה התנצלות על איוב שלא דיבר אלא מחמת צער, ומאשים את חביריו במה שהם מצערים אותו בדברם אליו קשות, ואם כן, כיון שלא נתחייב על זה, למה גרם לו כל כך לטורדו מן העולם הבא. וביארו המפרשים מה שאמרו שלא נתחייב על אלה הדברים שדיבר מחמת צער, הכונה שלא היה לו שום עונש על ככה, אבל עכ"פ הוקטן מעלתו על ידי דברי חירוף וגידוף, שנתחלף לו עולם עומד בעולם עובר, ונתנו לו שכרו משלם על כל מעשיו הטובים, אבל הכל בעולם הזה, לטורדו מעולם הבא. וזה מוכרח מדברי הגמרא שהבאתי, עם ביאור המהרש"א ז"ל.

נמצא לפי זה, שאילו לא היו נעשים לו הנסים האלו, והיה מת בתחלה כשבאו עליו היסורים, לא היה מחרף ומגדף, כמבואר בקרא בימי ההתחלה (איוב ב' י') בכל זאת לא חטא איוב בשפתיו, אלא אחר עבור כמה ימים שהיה שרוי בצערו התחיל לחרף ולגדף, וגם אפילו אחר כך, אילו היה מת בצרתו לא היה אפשרות ליתן לו שכרו בעולם הזה, ואין הקב"ה מקפח שכר כל בריה (פסחים קי"ח ע"א), ובפרט למעשים עצומים של חסיד גדול כאיוב, ובודאי היה בא לעולם הבא, ונמצא דאלה הנסים שנעשו לו להצילו ממות לחיים, היה לו לרעה גדולה להחליף לו עולם הנצחי בעולם עובר.

ומעתה אין שום קושיא למה לא עשה הקב"ה בעצמו ובכבודו אלה הנסים לשמירת נפשו, כי נסים כאלו שמביאים לידי חירוף וגידוף ולטרוד מעולם הבא, אין זה כבודו של הקב"ה לעשות בעצמו, אלא על ידי שליח, וכיון שבלאו הכי היה צורך להזהיר את השטן שלא ימיתו, לכן נמסר לו הכל, ועלול הוא למעשים כאלה.

ובזה מובן, דהלא לא מצינו בקרא שאמר הקב"ה להשטן באיזה אופן יכה את איוב, אלא אמר לו סתם (איוב ב' ו') הנו בידך, ובזה מבואר שנמסר בידו עשות בו כרצונו, ולא נצטוה באיזה אופן יעשהו, ולמה בחר להכותו באופן זה שיהיה זקוק להחיותו אך בדרך נס, שסבל גם הוא על ידי זה יותר מיסורי איוב, כמו שאמרו ז"ל גדול צערו של שטן משל איוב, ומה לו ולצרה הזאת, כיון שהכל בידו למה הביא על עצמו צער גדול כזה, אלא שכך דרכו של השטן, שמוסר נפשו להביא בני אדם לידי חירוף וגידוף, ושוב יצילו ממות לחיים, לטורדן מן העולם הבא, וככה המה מעשיו במסירת נפש ממש.

ואל תתמה על הדבר, שכן מצינו ברבינו בחיי פרשת מקץ (בראשית מ"ד י"ז, ד"ה וכן וכו') שהביא מפרקי היכלות (פ"ה, אות ה') בדבר עשרה הרוגי מלכות, שהיה השטן מקטרג למעלה למוסרם בידו, ונתנו לו לס"מ הרשע שרו של עשיו, והתרו בו באזהרות נוראות שזה שמורה לו להנקם ממנו במכות עצומות ונוראות מאוד שאי אפשר לצייר בשכל, כמבואר להמעיין שם, וכתב שם (פ"ו, אות א'-ב'), אמר רבי ישמעאל, כל ההתראות האלו וכל התנאים האלו התרו בו, והתנו עם ס"מ הרשע, והוא אמר קבלתי עלי, ויבחר עשרה מאבירי ישראל. אמר רבי ישמעאל, באותה שעה, לא הספיק לומר לסופר כתוב גזירות נוראות ומכות גדולות וקשות ועזות ומבוהלות ונוראות וכבדות, מפני חימה שנתמלא על ס"מ הרשע שקבל עליו כל התנאים הללו, יעיי"ש באריכות דבריו, שהוא מפרקי היכלות שכתבו התנאים. ובזה מבואר עד כמה מעשיו של השטן במסירת נפש ממש להשלים פעולתו עד שאי אפשר להבינו בשכל האנושי, ואם כן, אין תימה במה שמסר נפשו לסבול יותר מיסורי איוב, להביאו לידי כך. ואילו היה לנו מסירות נפש עבור השי"ת ותורתו הקדושה אף חלק אחד מני אלף מערך המסירות נפש שיש להשטן בפעולותיו, בודאי לא היינו נופלים ברשתו. אבל גם זה מפעולותיו העצומים, לירד לחדרי הלבבות, ולכבות כח הקדושה באופנים נוראים, וה' ירחם.

ומי יודע, אולי ח"ו גם לעת כזאת הגיע עד ככה, כמו שהיה באיוב שהיו הצרות והתלאות וגם ההצלה שהיה באמת בנסים גם זה היה על ידי השטן, ונצמח מזה רעה גדולה כמבואר לעיל, וכן הוא לעולם, שאם ח"ו בא איזה הצלה על ידי השטן, אין לשער מה שיוכל ח"ו לצמוח מזה, כי מרשעים יצא רשע (שמואל א' כ"ד י"ג), ואין להאריך בזה, שאל תפתח פה לשטן. אבל אני חושב שעכשיו לא היה כן, כי מהרשעים לא באו אלא הצרות והתלאות, וההצלה באה מהשי"ת, אלא שע"י העונות המרובים ניתן רשות להס"מ להכניס בזה צורתו כאילו מהם ומחיילותיו בא, להפיץ מינות וכפירה בעולם וכל שאר אבות נזיקין בזה, כמו שמבואר בגמרא (ע"ז נ"ה ע"א) שניתן רשות להעבודה זרה להראות באות ובמופת שהעבודה זרה הביאה את הגשמים הצריכים בעולם, כאשר יתבאר כל זה בדברי הקונטרס באורך, אבל מי יודע מה יהיה בסופן של דברים.

משל לאיש רע מעללים, מסית ומדיח גם הורג נפשות, ששיסה באיש תם וישר כלב רע, והתם הזה, בראותו כי כלתה אליו הרעה מהכלב הרע הרודף אחריו לנשכו ולהמיתו רח"ל, צעק בקולות משונות לכל עוברי דרך, בואו והצילני מאימת המות הרע הזה, עד שנשמע קולו גם למקום השוטרים, והרוצח הזה, בראותו ככה פחד לנפשו, ולקח ממנו הכלב הרע חיש מהר, וברח עמו למקום שבאותה שעה לא יראה ולא ימצא, וחשב בלבו, עוד חזון למועד שאבוא אליו בצורה של אהבה וידידות ויתחבר עמי, ואז אסבב לו סמים ומאכלים טובים שלא ירגיש אשר בהם הסם המשחית את הקול, עד שיחר גרונו ולא יוכל לזעוק, ואז אוכל לשסות בו עוד את הכלב הזה, באופן שיעשה כאשר זמם רח"ל. והאיש האומלל הזה, שהשתגע מרוב צרתו של הבהלה ואימת המות, בראותו כי אותו האיש לקח ממנו את הכלב הרע היה מלא שמחה, ונתן שבח ותהלה לאותו הרוצח כי חשב שהוא המצילו, ושכח מה שהיה בתחלה שהוא המביא עליו את הכלב הרע, ועל כן נעשה עמו תיכף בידידות ואהבה, ואותו הרוצח היה שש ושמח, בחשבו, זה היום שקויתי מצאתי ראיתי, שיתחבר עמי ויהיה מזומן לפני ונמסר בידי לעשות עמו כרצוני, ויהיו לי כמה דרכים להפילו ח"ו לבאר שחת. אבל כאשר איקלע לאתרו יודע ומבין, ורואה את כל התהלוכות מהחל ועד כלה, צועק ככרוכיא בלב מר ונשבר לטובת האומלל הזה, האיך לא תפתח עיניך ולבך לראות השתלשלות כל הענין כי הרוצח הזה הוא המביא עליך כל הכלבים הרעים, והזהר והשמר ממנו, ברח לך, אל תפנה לבך אף מחשבה קלה להצלתו, שעל ידי זה ח"ו יעלה בידו לעשות עמך כרצונו באופן שלא יהיה ח"ו תרופה למכתך.

הנמשל הוא, כת הארורה הזאת, כתות הציונים למיניהם, הן המה המשסים את הכלבים הרעים על ישראל, ובתחבולותיהם בעוה"ר כבר נאבדו מן העולם מספר רב של אלפים ורבבות, אשר כמוהו לא נהייתה, וגם עכשיו סבבו צרות מבהילות על ישראל, שם בארץ ישראל. וגם, שמלבד הנהרגים והנשחטים במלחמה, גרמו לאחינו בני ישראל הדרים באותן המדינות שתחת השונאים, שהם גם כן מספר רב של כמה מאות אלפים, אבדון נורא רח"ל, ומי יודע אם יהיה להם איזה תרופה, אשר טרם מעשה הציונים שהתגרו בהם היו יושבים שמה שקטים.

ואין ספק כי כל מעשיהם וכל תנועותיהם של הציונים הוא אך בכחו של הס"מ וחיילותיו, ומה שעכשיו ניצולו שארית הפליטה בארץ ישראל, שהוא באחד משני פנים, או שמעיקרא נמסר כח זה להשטן בתנאי מפורש דאת נפשם שמור, כמו שהיה באיוב, ופחד גדול ממה שאין לשער גודל הרעה שאפשר ח"ו לצמוח מזה. או שבא אחר כך על ידי התפלות והצעקות שצעקו בני ישראל הכשרים וקולם נשמע למרום, והודות לה' שהיה עכ"פ הצלה להנשארים, אבל בעוה"ר לא זכינו להצלה כמו הבאה בדור זכאי, שהרבה דרכים למקום, אלא מחמת עון הדור גם בזה ניתן רשות להשטן להתערב בו, להעשות בצורה שהוא נסיון גדול לישראל, לראות היעמדו בנסיון.

ובגמרא ברכות דף י' ע"ב בחזקי' המלך, דאמר רבי יהושע בן לוי מאי דכתיב (ישעי' ל"ח י"ז) הנה לשלום מר לי מר, אפילו בשעה ששיגר לו הקב"ה שלום מר הוא לו, דבשביל שאמר הקב"ה (מ"ב י"ט ל"ד) וגנותי אל העיר הזאת להושיעה למעני ולמען דוד עבדי, שהוא בעצמו אינו כדאי, לכן, אף ששיגר לו שלום, מר הוא לו יעיי"ש, והנה, באמת אין חסרון כל כך אם באה הישועה בזכותו של דוד המלך ע"ה, אלא בשביל שבאה לו הידיעה שהוא בעצמו אינו כדאי, היה נפשו עליו מרה אף בעת בוא שלום. ומכל שכן כשהעוונות גברו כל כך עד שבאה ההצלה באותה צורה משונה, העלולה להמשיך כמה לבבות בני ישראל למינות ואפיקורסות רח"ל, אין לשער גודל המרירות של לב ונפש שיש בזה.

ובפרט שגם לשלום לא זכינו עדיין, והמצב בהתגרות האומות ובשאר ענינים (ו)עלול לסכנה ח"ו יותר ממה שהיה קודם המלחמה, ואין שום תועלת במה שנהרגו ונאבדו כל כך נפשות מישראל, אשר יקר בעיני ה' כל נפש מישראל. והשטן שש ושמח יותר אם ח"ו על ידי זה ימשכו אחריו הרבה מישראל, שזה כל מגמתו להרוויח ענין כזה, ומסמא עיני העולם בהחלט, שלא יראו ולא יבינו את הנעשה, ויחשבו אותן הרוצחים למצילים, ובמחשבות פיגול כאלה הנותן כח לכופרים ואפיקורסים ח"ו, עוד נתמעטים זכיותיהם של ישראל, ומי יודע אם יועילו אחר כך התפלות, כמו שאמר הכתוב (איכה ג' ח') גם כי אזעק ואשוע שתם תפלתי.

ואלה הרשעים מתחזקים במרדם עוד יותר ויותר, בגאוה וגאון אשר כמוהו לא נהייתה, ומתגרים באומות השונאים באופנים נוראים, אשר מי יודע מה יוכל לצמוח מזה ח"ו, והדתיים הנגררים אחריהם עם מנהיגיהם נותנים עוד כח ואומץ להאפיקורסים באופן מבהיל. אשר על כן, היודע מקבלת אבותינו ורבותינו בדורות שלפנינו, ורואה את תהלוכות כל הענין, לא יוכל להחריש מלזעוק בצעקה גדולה ומרה עד מאוד לפקוח עינים עורות, לראות האמת מתחלתו שאך המה המשסים את הכלבים הרעים, ותחוסו על נפשותיכם ונפשות כל בית ישראל שלא ליפול ח"ו ברשת זו אשר טמנו המינים והאפיקורסים בכחות של הסטרא אחרא וחיילותיו, וה' ירחם במהרה, וירפא את לבבינו הנשבר, וישמור אותנו ואת כל עמו ישראל בכל מקומות מושבותם מכל צרה וצוקה, ויאר ה' פניו אלינו לראות האמת לאמיתו, ולא נבוש ולא נכלם, לא בזה ולא בבא.

ועתה את אחי אנכי מבקש, אל נא אחי תרעו אף מלחשוב מחשבת פיגול כזה ליתן איזה שבח ואומץ להכופרים האלה המטמאים את כל העולם כולו, ונשמרתם מאוד מאוד לנפשותיכם שלא יהיה לכם חלק בזה, לא בדיבור ולא במעשה ולא במחשבה, ודעו נא כי בהמראה של שוא והבל אשר הראה השטן לצעוק נסים נסים, הוא נותן כבוד לאבי אבות הטומאה רח"ל, וכן היה בחטא העגל, כמו שהובא ברש"י ז"ל פרשת תשא (שמות ל"ב א') שבא שטן וערבב את העולם, והראה דמות חשך ואפילה וערבוביא, לומר ודאי מת משה, ואחר כך, על הכתוב (שם) כי זה משה האיש, פירש רש"י ז"ל שכמין דמות משה הראה להם השטן, שנושאים אותו באויר רקיע השמים, ושוב ירד השטן לתוך העגל, והוה בגויה, מטפז ומשוור קדם עמא, והערב רב הטעו את ישראל, כמובא למעלה (ד"ה ובש"ך), וכל אלה חוברו יחדיו עד שהביא לידי כך שהיו הרבה כשרים מישראל שחשבו שעל ידי העגל הזה נותנים שבח להקב"ה שמספרים ביציאת מצרים, שהוא מצוה גדולה ועצומה, באמרם (שם, ד') אשר העלוך מארץ מצרים, שהיתה כוונתם להקב"ה, ולא הבינו שבשבח זה שנותנים להקב"ה נותנים כח להעגל הזהב, שהיה עון פלילי ונורא, עד שבא משה וביטל טומאה זו מן העולם.

ובעוה"ר גם עכשיו נעשתה התועבה הזאת בישראל שיש חושבים שמספרים נסים ונפלאות מהשי"ת, ממש נסי מצרים, ואינם שמים על לב כי הדברים סובבים לרומם כח הטומאה של הציונים הגרועים באלפים דרגות מהעגל הזהב, שלא היה כפירה גמורה כל כך כמו הציונות, כי הן המה אשר על הכלל כולו יצאו, כנודע, ואין צריך להאריך בזה, ובעוה"ר זעירין אינון אותן שנמלטו מהטומאה העמוקה של הציונות. ואף אותן הנזהרים בסיפור הנסים שלא להזכיר אלא בלתי לה' לבדו, אבל אחרים גומרין עליהם את ההלל על הכופרים והצבא של אבי אבות הטומאה, ולפעמים המספר בעצמו שמתחיל בשבח ומסיים בגנות, כי בא בסיום דבריו לשבח הציונים, שזה חירוף וגידוף נגד ה' ותורתו הקדושה.

ועל זה רמזו לנו חז"ל ברוח קדשם ועכשיו על התמורה, שנותנין שבח להקב"ה בדרך שנתחלף לשבח העגל הטמא שבציונות כאשר היה בחטא העגל דכתיב וימירו את כבודם, כמבואר למעלה (ד"ה ולכאורה לפי), והיה כעין זה גם בשאר דורות, כמו בימי ש"ץ וכדומה, אבל עכשיו הוא בעוה"ר במדה גדושה יותר, צעקה גדולה אשר כמוה לא נהייתה. וזה אומרם עכשיו על התמורה, שכן הוא עלול בכמה דורות עד שיבוא משיח צדקינו, ויתגלה האמת הברור לכל העולם.

וכבר אמרתי רמז בלשון וימירו את כבודם, שבכל אלה הכתות הרעים למיניהם, כל מה שהם עושים, אף שיש בו חילול השם נורא אומרים שהוא קידוש השם, ומה שאנשים יראים את ה' עושים לכבוד השי"ת ותורתו הקדושה, אומרים שהוא חילול השם, ומחליפים כבוד השי"ת, שעל הכבוד אומרים חילול, ועל החילול כולו אומר כבוד, וזה וימירו את כבודם.

ויש עוד בענין אמרם על הגאולה ועל התמורה, כי נודע מפי סופרים וספרים שבכל עת שנתעורר למעלה איזה פקודה לגאולתינו ופדות נפשינו, מתחכם השטן להחליף בגאולה של שקר המביא צרה וצוקה וחשך ואפילה בעולם, ורמז הרבינו גרשום זלה"ה במס' תמיד דף ל"ב (ע"א), על מה שאמרו שטנא נצח, כתב שם בפירושו וז"ל, אל תתמה על זה שהשטן הוא נוצח, שמתעה אותם ונותן להם גאולה ולסוף יורידם לגיהנם. והגם דלא מיירי שם בגמרא מענין של גאולה, לא מיניה ולא מקצתה, ראה זאת הרבינו גרשום זלה"ה ברוח קדשו, ורמז לנו הדבר בדברו מענין ניצוח השטן רח"ל.

וכן היה אחר שסבלו אחינו בני ישראל צרות נוראות מהצר הצורר שבגרמניא, היתה פקידה חזקה להגאולה, וחטפה הסטרא אחרא בערמימות עמוקה והחליפה בגאולה של שקר וכזב שעל ידי שליחיו הציונים הטמאים ומטמאים את כל העולם כולו, והדתיים הנגררים אחריהם שהמירו את לבבם של בני ישראל בהשקר הנורא, ודין גרמא דעציראה, שנתעכבה הגאולה כל כך, כמו שהבאתי בספרי ויואל משה (מאמר שלש שבועות סי' מ"ג) דברי חכמינו ז"ל (פס"ק ט"ו, כ"ה; ילקוט בא, רמז קצ"א) המבוארים שגאולה העתידה תלוי רק בזכות נטרונא, להמתין עד ביאת המשיח, ולא לפנות לשום גאולה אחרת ח"ו טרם ביאת המשיח. וכפי הנראה, גם עכשיו היה הפקידה לגאולה, אשר השטן מוסר נפשו לקטרג על זה בתחבולות נוראות, ועשה אשר זמם תמונה של אותות ומופתים, לסמות עיני העולם, אשר על ידי אפיקורסים גמורים ועוקרי התורה הקדושה, וגם ממלאים כל ארץ ישראל בעבודה זרה רח"ל על ידי המיסיאן שאין כמותו בכל העולם, הן המה המביאים גאולה וישועה לישראל, ושעל ידי זה נמשכו אחריהם הרבה לבבות שומרי תורה ומצות שבישראל, וזה קטרוג גדול המחליף גאולה האמיתית בגאולה של חושך ואפילה רח"ל. אין לשער גודל הצער העצום אשר בלבות המשתוקקים לגאולה שלימה, בראותם עיכוב הגאולה כי נורא הוא, אם ח"ו לא יעמדו ישראל בנסיון הזה שלא להאמין, כלל וכלל לא, להאפיקורסים, לא בדיבור ולא במעשה ולא במחשבה.

וברש"י ז"ל פרשת קדושים, על הכתוב (ויקרא י"ט ל"א) אל תפנו וגו' אל תבקשו לטמאה בהם, אני ה' אלקיכם, כתב שם, דעו את מי אתם מחליפין במי. התבוננו נא במלות קדושות האלה, כי אתם מחליפים את כל התורה כולה והגאולה האמיתית, ודעת כל הצדיקים והקדושים שבדורות שלפנינו שצעקו מרורות על הכת הארורה של הציונים, ומסרו נפשם להתרחק מהם ומכיוצא בהם, לברוח מהם הרבה יותר מהבורח מן הארי הרודף אחריו להורגו, ועכשיו אתם מחליפים הכל את אשר לכל, על ידי סמיות עינים של הס"מ בשליחות הציונים כאילו הן המה שעשו גאולה וישועה, ולא תתבוננו שהכל שקר וכזב כאשר יתבאר בדברי הקונטרס בפנים, אוי לדור שכך עלתה בימיו.

ולא לחנם צוח הכתוב על הגאולה ועל התמורה, שלפנים היו משבחין ומקלסין להשי"ת על הגאולה האמיתית, ועכשיו עלולים הדורות ליתן קילוס ושבחים על התמורה הרעה ומרה שנתחלפה בגאולה של חושך ואפילה רח"ל. והוא ממש כמו בחטא העגל, שכבר הבאתי (ריש ההקדמה, ד"ה ואינו) שאותן שעבדו לעגל מתו תיכף, ולא נשארו אלא אותן שהיה כוונתם לשמים, כמו שכתבו כל הראשונים זלה"ה. והנה באמת היה גם אז אך בטעות גמור, כמו שהובא למעלה (ד"ה ועתה את אחי) שהשטן ערבב את העולם ונכנס לתוך העגל מטפז ומשוור, ואם כן היו שוגגין, ומדוע היה החרון אף והקצף גדול כל כך שנענשו כל ישראל כל כך על ידי אותו החטא אף שהיה כוונתם לשמים. אבל היה בשביל שלא התבוננו, כיון שראו שבא מהערב רב, וגם אחר כך ויקומו לצחק (שמות ל"ב ו') כפירש"י ז"ל עבודה זרה וגילוי עריות, היה מהראוי להתבונן שהוא מהסטרא אחרא רח"ל, וכמו שהבאתי (בריש ההקדמה) דברי חז"ל שאמרו המשל וימירו וגו' בתבנית שור אוכל עשב, שהוא משוקץ מתועב ומנוול. וככה גם עתה, הלא נראה לכל גודל הטומאה, ואת המעשים המשוקצים המתועבים ומנוולים עד קצה האחרון מה שעושים אלה הרשעים האכזרים, והאיך לא תתבוננו שכל מעשיהם הוא מהסטרא אחרא, ולתת לב לדעת מה זה ועל מה זה, ומי אתם מחליפים במי.

ואפשר רמז לנו הכתוב בזה באמרו (תהילים מ"ו ג') על כן לא נירא בהמיר ארץ, כי לעת כזאת נמצאים גם מאותן המבינים קצת המצב, אבל יראים מזרם העולם ומדיבת הרבים, ומפחדים מהשפעת העולם כי רבים הם. אבל כבר היה כן כמה פעמים שהתגבר השטן מלא על כל גדותיו, והבאתי בספרי ויואל משה במאמר שלש שבועות סימן קע"ה מה שכתב הקדוש האלוקי המהר"י ששפורט זלה"ה בספרו ציצת נובל צבי () מענין הש"ץ שהיה בימיו, והעתקתי איזה שורות בקיצור מאמצע דבריו, וז"ל, לא חדלתי מלבכות בכיה קבועה על קלות האמונה החדשה הזאת, לבלתי השקיף אל האמת וכו', ולא היה לי יכולת לדבר בפני אחד מדלת העם, מכל שכן בפני בעלי תורה, ואדרבה, הם היו בעוכרי, והיו מוכיחים אותי על פני האם חכם אתה מכל ישראל הקרובים והרחוקים שקיימו כל זה, והאריך עוד בדבר יעיי"ש, שהיה זמן ארוך שהיו ממש יחידים בדור שעמדו בנפשותם נגד רובא דרובא דעלמא, ששמו אותם לכופרים ומחטיאים את הרבים עבור שאין מאמינים למשיח ונביאיו, וסבלו מזה הרבה שנים מרובות, עד שלאט לאט נתגלה קלונו ונתבטלה כחו של הש"ץ.והקדוש היעב"ץ זלה"ה (מגדול עוז, עליית היראה, גנזך כ"ג) כתב אח"כ שהוא מפחד שתבוא עוד כת אחרת, והזהיר טובא שלא לירא אף ממופתים כהעמדת החמה של יהושע בן נון, ולא לירא ממי שפקיע שמיה, אף אם אין איש מתחזק עמך לא תפחד לנטות מהאמת, והאריך טובא בזה, ואמרתי להעתיק לשונו בסוף הקונטרס, כי הבין בזה בחכמתו הגדולה למה שאירע בדורינו בעוה"ר. ועכ"פ כבר הזהירו אותנו שאף אם ישארו יחידים, לא יראו ולא יפחדו מאימת הדור המרובין לנטות ח"ו מהאמת. ובדורו של ש"ץ, שהביא המהר"י ששפורט זלה"ה שהיה בתחלה זמן ארוך אך יחידים שהכירו האמת, אילו היו יראים מאימת הדור והיו אומרים אחרי רבים להטות וכדומה, היה ח"ו אבדה פליטת יהודא, אבל הלוחמים בעד האמת, אף שמועטים הם בתכלית המיעוט, הן המה שהצילו את הדור.

גם בימי בית ראשון, בימי הנביאים, מצינו בקרא (שופטים ז' ו'-ז') שהיה זמן שלא היו אלא שלש מאות אנשים שלא כרעו לבעל. ואם אלו השלש מאות אנשים היו נמשכין ח"ו אחר הדור על ידי טענה זו של אחרי רבים ומרובים כל כך, היה ח"ו אסון גדול ונורא מאוד כמובן, אבל יען שאותם הג' מאות אנשים עמדו בדעתם הטהורה והברורה, היתה על ידם הצלה גדולה ואור גדול לישראל, כמבואר שם בקראי, והיא שעמדה לאבותינו ולנו. והמעיין בספרי הקטן ויואל משה, בכמה מקומות שם (שם סימן קנ"ח, ועיי"ש סימן קנ"ד-קנ"ז) שדברתי מענין זה, יתבארו לו הדברים יותר.

ואפשר שבשביל זה צוח הכתוב על כן לא נירא בהמיר ארץ, שאף אם ח"ו ימירו כל הארץ, שנפלו ח"ו באותו המצב המר והנמהר להגיד קילוסין על התמורה הרעה הנזכרת במאמר הכתוב וימירו את כבודם בתבנית שור אוכל עשב, כנזכר למעלה, אנחנו לא נירא להיות נמשך על ידי זה ח"ו אחר המרת כל הארץ, אלא בטחונינו בהשי"ת שנעמוד בהאמונה הטהורה והברורה שנמסר לנו מאבותינו ורבותינו, המאירים לארץ ולדרים בדורות שלפנינו. ורמז לנו עוד בזה, כי המשך הכתובים (תהילים מ"ו ב'-ג') המה, אלקים לנו מחסה ועוז עזרה בצרות נמצא מאוד, על כן לא נירא בהמיר ארץ וגו'. והיות כי יפול לב האדם מרוב צרה ויגון ואנחה בראותו המצב והמרת כל הדור, כמעט רובו ככולו בדרך זה, המעכב גאולתינו ופדות נפשינו, וקצרה דעתינו דעת שכל האנושי להבין באיזה אופן יצמח לנו הישועה, אבל בה' בטחונינו, והחקר אלוקי תמצא, כמאמר הכתוב (ירמי' ל' ז') ועת צרה היא ליעקב וממנה יושע, ואמר עזרה בצרות נמצא מאוד, ונמצא הוא לשון מציאה, שבאה בהיסח הדעת, כמו שאמרו חז"ל (סנהדרין צ"ז ע"א), ותיבת מאוד שאמר אחר כך, קאי על תרווייהו, כי הצרה מרובה וגדולה עד מאוד, אבל גם העזרה והישועה יהיה גדולה ועצומה עד למאוד. וסמך בזה הכתוב על כן לא נירא בהמיר ארץ, שנותן לנו חיזוק שלא לירא אף במצב השפל הזה בעוה"ר, כי נדע אשר אין לנו להשען אלא על אבינו שבשמים, והוא ברחמיו ית"ש יוציאנו מצרה לרוחה ומאפילה לאור גדול. אבל חלילה לנו לזוז אף זיז כל שהוא מדרך האמת אשר ה' חפץ בה, ולא נבוש ולא נכלם כאשר יתגלה האמת בעזרתו ית"ש.

וחשבתי הכוונה במה שאנו אומרים (קדושת שחרית לשבת) ועינינו תראינה מלכותך כדבר האמור בשירי עוזך על ידי דוד משיח צדקך, על מה אותן הדברים סובבים, שאם סובבים על בשורת הגאולה הנאמרים בשירי דוד המלך ע"ה, הנה בשורת הגאולה היא בכל התורה כולה ובכל דברי הנביאים, כמבואר ברמב"ם הלכות מלכים פרק י"א (הלכה א'), שכתב שכל מי שאינו מאמין בביאת המשיח או שאינו מחכה לביאתו, לא בשאר נביאים בלבד הוא כופר, אלא בתורה ובמשה רבינו, שהרי התורה העידה עליו, ומביא על זה כמה פסוקים שמבואר בהם הישועות העתידות בביאת משיח צדקינו, ואחר כך כתב (הלכה ב') שבדברי הנביאים אין צריך ראיה, שכל הספרים מלאים בדבר זה. ואם כן, למה אמר ככתוב על ידי דוד, דמשמע שאך בשירי דוד נאמר זה, יותר הוי לנו לומר ככתוב בתורתינו הקדושה ובכל דברי הנביאים, וגם דוד בתוכם. ואם נימא שסובב על עיקר הגאולה, שיהיה על ידי דוד משיח צדקינו, גם כן אינו מובן למה צריכין להזכיר בתפלה את הדרך והאופן על ידי מי יהיה הגאולה, וכי צריכין ליתן עצות להקב"ה גדול העצה ורב העליליה, אנחנו צריכין רק להתאמץ בתפלה לקרב את הגאולה, אבל הדרך והאופן ועל ידי מי יהיה השליחות יודע הקב"ה, ובודאי יעשה כאשר הבטיח את הטוב והמיטיב בכל אופן ואופן. גם הלשון ועינינו תראינה מלכותך קשה לכאורה, דהלא ראיה בעלמא יראו אז גם העכו"ם גדולתן של ישראל ותוקף מלכותו ית"ש, וכמו שפירש רש"י ז"ל בפרשת ואתחנן על הכתוב (דברים ו' ד') שמע ישראל, ה', שהוא אלקינו עתה, ולא אלקי האומות עובדי אלילים, הוא עתיד להיות אחד, שנאמר (צפניה ג' ט') כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם ה'. ויש דיעות בדברי חכמינו ז"ל (זוה"ק ח"ב נ"ח ע"ב) שאף בתחיית המתים, גם הרשעים העריצים יעמדו בתחיה לראות בגדולתו ית"ש וגדולת ישראל, אלא שרשע יראה וכעס שיניו יחרוק ונמס, ותיכף אחר כך יחזור לעפר, וישראל ששים ושמחים בישועתו ית"ש. ואם כן, הול"ל בתפלה שנזכה להיות מהנגאלים השמחים בבנין ירושלים וששים בעבודתו ית"ש, ולא בלשון תראינה בלבד, שאין בלשון זה אלא ראיה בעלמא.

ואפשר לומר כעין מה שכתב הב"ח באורח חיים סימן קי"ח, במה שהיו פקפוקים בנוסח ברכת ולירושלים, שהתחיל בבנין ירושלים וסיים בכסא דוד, שאין הפתיחה מעין החתימה. והאריך שם הב"ח לבאר, ותמצית דבריו, דשפיר הוו חתימה מעין הפתיחה, דבנין ירושלים וכסא דוד חדא מילתא, שאין אנו מבקשים על בנין ירושלים אלא באופן שיהיה ראוי לכסא דוד, לא באופן אחר יעיי"ש, וכן אפשר לומר שלכן ייסדו לפרט בתפלה זו על ידי דוד משיח צדקיך, שלא יהיה מקום לטעות ח"ו שאפשר להיות איזה גאולה טרם ביאת המשיח כאשר בעוה"ר פשתה המספחת, לכן ראו לפרט בתפלה זו בפירוש על ידי דוד משיח צדקך, שאך לגאולה שעל ידי דוד משיח צדקך אנו מצפים, לא זולת.

ובאמת זכי הראות אינם רואים באופן אחר, אבל השוחד העצום המסמא המעוור עיני העולם בכחו של הס"מ וחיילותיו, טח עיניהם מראות, ורואים נסים ונפלאות במעשי האפיקורסים, המושכים לבבות בנ"י למינות וכפירה רח"ל. וכל כך תועים ומתעים, שחושבים עוד שנותנים בזה כבוד להשי"ת, ממש כמו שהיה בחטא העגל שחשבו שהשפעה מאתו ית"ש שרוי בתוכו, תחת שהיה בתוכו הס"מ ממש, ונתנו לו כבוד הראוי להשי"ת לספר עליו נסי יציאת מצרים, שהיה כוונתם לה', כאמור למעלה (בד"ה הנה רואים, ובד"ה ועתה את אחי, ובד"ה ולא לחנם), אשר כזאת וכזאת אירע לנו גם עכשיו בדור השפל הזה בעוה"ר וימירו את כבודם בתמורה וחילוף נורא מאוד, וכל זה הוא יען שעינים להם ולא יראו, שאינם יכולים לראות האמת, כמו שהוא בקרא פרשת מסעי (במדבר ל"ג נ"ה) ואם לא תורישו את יושבי הארץ מפניכם והיה אשר תותירו מהם לשכים בעיניכם, ופירש רש"י ז"ל, ליתידות המנקרות עיניכם. וביאר הרמב"ן ז"ל שם הכוונה, לשכים בעיניכם, כמו כי השוחד יעור פקחים (שמות כ"ג ח'), וכן ולפני עור לא תתן מכשול (ויקרא י"ט ד'), על דעת רבותינו (תורת כהנים, קדושים, פרשתא ב' הי"ד) יאמר, כי ינקרו עיניכם להטעות אתכם, ולא תראו ולא תבינו יעיי"ש.

ועל זה אנו מתפללים ועינינו תראינה, שיהיה לנו ראיה טובה ברורה ואמיתית כי התגלות מלכותו ית"ש הוא אך על ידי דוד משיח צדקך, ואך לזה נחכה תמיד בכל עת ועונה, ולא לפנות אל האלילים לבקש לטמאה בהם, המה הכופרים המכבים כל אורן של ישראל. ואנו מתפללים יראו עינינו וישמח לבינו ותגל נפשינו בישועתך באמת, הקדים לכל לשון יראו עינינו, שיעזרינו השי"ת שלא להיות ח"ו מוכים בסנורים שלא לראות האמת, ועל ידי עינים טהורות נזכה לשמוח בישועת האמת, אכי"ר במהרה בימינו אמן.

והנה קראתי שם הקונטרס הזה על הגאולה ועל התמורה, אשר בו יבואר הענין הרע של תמורת הגאולה רח"ל. והנה כתבתי בעצמי הקדמה זו בצער ויגיעה, ומרוב הטירדות המרובות אשר אני מסובב בכל עת שלא אוכל להמלט מהם, ובקושי אוכל לחטוף עתות קצרות למלאכת הכתיבה, והיה בדעתי לכתוב כל הקונטרס בעצמי, כי שום אדם לא יוכל לכוין היטב הלשון כלבב אומרו, אבל נודע מאמר החכם () מה שהרצון חושק אפס היכולת עושק, וראיתי שאין ביכולתי כעת, ראשית, מחמת רוב הטירדה, שאין עתותי בידי, ואין לאחרו כל כך עד שיספיק העת, כי הענין נחוץ למהר להוציאו לאור, ושנית לא אוכל מחמת מצב בריאותי, שלא אוכל לכתוב בזה הרבה, כי הציקתני רוחי ובטני וחם לבבי בקרבי בכתבי הדברים האלה, השי"ת יעזור לי שלא יזיק לי לבריאותי, שאוכל לעמוד על המשמר, ולזה מסרתי הענין להתלמידים שיכתבו מה ששמעו מפי, ובדרך כלל אשימה עיני על הדברים אם הן המה הדברים ששמעו מפי, כי בחוצות וברחובות נאמרים משמי דברים הרבה שלא היו ולא נבראו ולא עלה על לבבי מעולם, ועל הקונטרס אשימה עיני כפי האפשרות, ואקוה להשי"ת שלא יצא מכשול מתחת ידינו, ויהי' בזה עכ"פ קצת תועלת למקצת אנשים מבקשי האמת.

ובספר חסידים כתב בריש ספרו סימן א', גם על ספרו הנורא שהמה דברים העומדים ברומו של עולם, שלא כתבו אלא ליראי ה' ולחושבי שמו, ולרשעים הוא מכשול. וכתב שם שגם שלמה המלך ע"ה כשכתב ספר משלי, לא נגד הרשעים כתבו, כי אילו היה מדבר באזניהם כל חכמתו לא היתה מועלת להיטיב לבם ולהשיבם, אלא כנגד החפצים בדרכי ה', כנגדם דבר שיבינו וישכילו, וכדכתיב (הושע י"ד, י') כי ישרים דרכי ה' צדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם, וסיים, הא למדת שדרכי החסידות והענוה והיראה הם מכשול לרשעים, ולצדיקים תקומה עכ"ל הק', ומבואר בזה, שלא השגיחו מה שהוא מכשול לרשעים, אם יש בו תועלת להחפצים דרכי האמת, וכמו שהבאתי למעלה (ד"ה אבל כל) מדברי הרמב"ם זלה"ה. ובדורותינו אלה, אשר עולם חשך בעדינו, וכבר נתקיים הכתוב (ישעי' כ"ט י"ד) ואבדה חכמת חכמיו ובינת נבוניו תסתתר, במלוא מובן המלה, מי יורה דעה ומי יבין שמועה בדברים עמוקים, אבל גם הדברים פשוטים וברורים בלי ספק, אשר גם בר בי רב דחד יומא יוכל להבינו היטב, נסתם מעיני הבריות מחמת השוחד העצום והנורא של זרם העולם ממש חוץ לדרך הטבע, ולזה לא מנעתי לכתוב אלה הדברים הפשוטים שאין להסתפק בהם, אף שיוכל להיות מכשול לרשעים ולמשוחדים, אבל הוא כמים קרים על נפש עייפה לנפשות המצפים להבין האמת, וכן הורו לנו הראשונים ז"ל כאשר הבאתי למעלה. ויודע אני שיורו המורים חצים ובליסטראות נגד כל הדברים אשר כתבתי, עד אין שיעור וערך, ואין קץ לדברי רוח, והשטן מוסר נפשו עבור עבודה זרה הציונית יותר ממה שמסר נפשו באיוב, כאשר זכרתי למעלה (ד"ה ואין ספק), ודין גרמא שבא הסתה זו במסירות נפש ממש מסוף העולם ועד סופו, לעמוד על כל מי שאינו מודה בעבודה זרה הציונית ברוב בוז וקלון עד אין לשער, וממש רוצים לבלעם חיים, ועל ידי הטלת אימה הנוראה הזו נתפסו כמעט כל העולם, ושולט בעוה"ר שגעון ובלבול המוחות באופן נורא, לזה מצאתי את עצמי מחויב לכתוב קצת ביאור על קושט דברי אמת, ואם יועיל למקצת אנשים מבקשי האמת, הכל כדאי.

והשי"ת יהיה בעזרי ויעמוד על ימיני ויסמכני, ויצילני מכל רע, ויזכני לקדש שמו יתברך, והשי"ת ירחם ויראה בעניינו, ומאשפות דלותינו ירוממינו, ובמהרה ישמחינו כימות עניתנו, ויאר עינינו בתורתו הקדושה, ונזכה לראות בישועת כל ישראל ושמחתן, ובשמחת ציון וירושלים בקדושה ובטהרה, על ידי דוד משיח צדקנו.

אלו דברי הכותב וחותם בלב נשבר ונדכה, ולישועת ה' מחכה, יום ג' לס' ויכפר על בני ישראל, ה'תשכ"ז לפ"ג, פה ברוקלין יצ"ו.

הק' יואל טייטלבוים