ויואל משה/מאמר לשון הקודש/סימן טו

~ סימן טו ~

להצגת סימן זה בצורת הדף

דעת התניא דבימיהם היה רוב דיבורם של הת"ח בלה"ק

ולשון התניא בשלחן ערוך שלו (ת"ת פ"א סעיף א') קשה להבין. שכתב, "בימיהם שהיו מספרים הרוב בלשון הקודש וגם התינוק משמתחיל לדבר היה אביו מספר עמו בלשון הקודש, ועל כן לא היו צריכין ללמד התינוקות פירוש המלות, רק הקריאה בנקודות וטעמים". וכתב שם בקונטרס אחרון מקור דבריו, וזה לשונו: "עיין ריש פרק ג' דראש השנה (כו:) וריש פרק ב' דמגילה (יח.), לא הוי ידעי רבנן מאי וטאטאתיה במטאטיא השמד וכו' ולא הוי ידעי מאי סלסלה. ועיין חולין (ו.) פשטא דקרא במאי כתיב וכו'. וגם רבו של יואב אלו היה מלמדו פירוש המלות, ודאי לא היה טועה בין זכר לזכר וכו' (בבא בתרא כא:). ומה שכתבו הטור והשלחן ערוך (יו"ד סי' רמ"ה סעי' י"ט) להבינם, הוא לפי מנהג שלנו שאין מספרים בלשון הקודש, כמו בימיהם כדאיתא בספרי (דברים יא, יט) וכו', אלא כל ימי בית שני היו עמי הארץ מספרים ארמית, כמו שכתב בתוס' יו"ט (אבות פ"ב מ"ו), עיין סוטה (לג.) דלשמעינן וכו'. וכדמוכח מנוסח הכתובה וכו'. רק תלמידי חכמים לבדם היו מספרים בלשון הקודש ומלמדים לבניהם", עכ"ל.

לכאורה ראיותיו אינם מוכרחות

הנה כל ראייתו שהיו מספרים אז בלשון הקודש, מדמצינו כמה דברים שלא הבינו רבנן הלשון, וגם רבו של יואב טעה. ולכאורה נראה דאדרבה, אם היו מספרים בלשון הקודש וגם מלמדין לבניהם מקטנותם, לא שכיח כל כך טעותא דלא ידעי רבנן פירוש כמה מקראות, ואם לא היו מספרים בלשון הקודש ולא היה להם אלא ידיעת בית רבם שלמדם מקרא, כיון שאין מורגלים בלשון, שכיח יותר טעותא, כי השכחה והטעות מצויה יותר בדבר שאין בו הרגל כל כך. ועל כל פנים להביא מזה ראיה מכרחת שהיו מספרים בלשון הקודש, לא הבנתי לפי עניות דעתי.

בת קול נשמע רק להראויין לזה - ואעפ"כ היה בלשון ארמי

וגם מה שהראה מקום לגמרא (סוטה לג.) דלאשמועי עבידא, נראה שלא היו מדברים בלשון הקודש, כי לאו כל אדם זוכה לשמוע בת קול, ולא יצא הבת קול מבית קודש הקדשים אלא להשמיע להראוין לשמוע. וכמו שאמרו (שם) בגמרא יוחנן כהן גדול שמע, שמעון הצדיק שמע, ולא הזכירו שם מאדם אחר. ועיין תוס' יו"ט (יבמות פט"ז מ"ו) דבת קול הוא מחודש מהבורא יתברך להודיע סודו ליראיו. ובהגהות מהר"ץ חיות (סנהדרין יא.) הביא בשם הרא"ש דלכן מיקרי בת קול מפני שיוצא במדה, ואין כל אדם שומעו, אלא הראוי לשומעו. וכתב הרבינו בחיי (דברים לג, ח), שיש ד' מדריגות בנבואה. וא' ממדריגות הנבואה היא בת קול. והאריך שם בענין הבת קול, וזה לשונו, שהקול הזה המגיע לאזני השומע, הוא נמשך מאותו הקול שכתוב בו (שם כח, א) והיה אם שמוע תשמע לקול ה' אלקיך. וכן עוד (במדבר ז, פט) וישמע את הקול מדבר אליו וכו'. ובת קול זה היה נשמע תמיד לחכמי התלמוד וחסידי הדורות בזמן בית שני, שהיו משתמשין בבת קול וכו', יעיי"ש. והרי שהוא מדריגה כעין נבואה שלא נשמע אלא לחכמי התלמוד וחסידי הדורות. וכן בזוהר הקדוש (סתרי תורה בראשית צ.) הפליג שהזוכים לשמוע קול מן השמים, המה מגבורי כח עושי דברו לשמוע בקול דברו. ואם כן לא בא להשמיע אלא לקדושי עליונים. ואף על פי כן אמרו שם שהיתה הבת קול בלשון ארמי, לא בלשון הקודש בשביל דלאשמועי עבידא. ונראה מזה דלאו דוקא עמי הארץ היו מספרים בלשון ארמי.

חיבור הש"ס הוא בלשון ארמי - אף דנתחברה רק לת"ח

וכבר הבאתי ראיה מסידור הש"ס שכתב הרמב"ם שהוא בלשון ארמי מעורב עם שאר לשונות, לפי שאותה הלשון היתה ברורה בעת שחוברה הגמרא. ושוב כתב הרמב"ם ז"ל בהקדמה, דבזמן הזה אבדה חכמת חכמינו ובינת נבונינו, שאף אותם הפירושים וההלכות שחברו הגאונים וראו שהם דברים מבוארים, נתקשו בימינו ואין מבין עניניהם כראוי, ואין צריך לומר הגמרא עצמה שצריכה דעת רחבה ונפש חכמה וזמן ארוך, ואח"כ יודע ממנו הדרך הנכוחה בדברים האסורים והמותרים ושאר דיני התורה היאך הוא, יעיי"ש. ואם כן אין ספק שלא נתחברה הגמרא עבור עמי הארץ, אלא לתלמידי חכמים הגדולים שיש להם דעת רחבה ונפש חכמה על כל פנים כמו הראשונים ז"ל, ואף על פי כן היה ברור להם יותר לשון ארמי מלשון הקודש.

בזמן הטור ושו"ע - אף להתניא לא היה מדברים לה"ק - ולא העירו על זה כלום

ואולי סובר התניא, שיש חילוק גם מזמן המשנה לזמן הגמרא, כמו שמחלק בין זמנם של הטור והשלחן ערוך. ועל כל פנים על הטור והשלחן ערוך כתב גם הוא ז"ל בפירוש, שלא היו מדברים אז בלשון הקודש אף התלמידי חכמים, כי עמי הארץ גם בזמן המשנה לא היו מדברים בלשון הקודש, אף לדעתו ז"ל, כמו שכתב בפירוש, ועל כן כתבו שצריך להבינם. ואלו היה בזה איזה חיוב או מצוה לדבר בלשון הקודש, לא הוי שתקי הטור והשלחן ערוך לסתום הדברים כל כך שלא להודיענו שמנהג זה הוא שלא כהוגן.