ויואל משה/מאמר לשון הקודש/סימן ח

~ סימן ח ~

להצגת סימן זה בצורת הדף

גם להרמב"ם - התקנה היתה שהתורה משתכחת מרוב ישראל מחמת עניות ממון ודעת

ומה שכתבתי לעיל לכאורה, דלדעת הרמב״ם באותן שיש להם אב אין חילוק בין קודם התקנה לאחר התקנה, וצריך לומר אליביה דמה שאמרו ז״ל שאלמלא הוא נשתכחה תורה מישראל, קאי רק על מי שאין לו אב. וזה נראה לכאורה קצת דוחק, דקאי רק על מיעוט מישראל. אבל אחר ההתבוננות ראיתי שאינו כן, ראשית, שבכלל מי שאין לו אב לשכור עבורו מלמד, הוא גם אם יש לו אב אלא שהוא עני ואין לו לשלם עבור המלמד, הוא לענין זה כמו מי שאין לו אב, ואמרו חכמינו ז״ל (נדרים דף פא.) הזהרו בבני עניים שמהם תצא תורה, שנאמר (במדבר כד, ז) יזל מים מדליו [ר״ל מדליו מדלים שמהן תצא תורה]. ופירש הר״ן הזהרו בבני עניים, להשתדל ללמדם תורה, שמהם תצא תורה, שאין להם עסק אחר, ועוד שדעתם שפלה עליהן, יעיי״ש. אם כן רוב התורה הוי מהם. ובפרט בבבל שרובן עניים, כמבואר בגמרא (שבת דף קמה ע"ב) מפני מה מועדים שבבבל שמחים מפני שהם עניים, ובקידושין (דף מט ע"ב) עשרה קבין עניות ירדה לעולם, תשעה נטלה בבל ואחד כל העולם כולו.

וחוץ לזה, קודם שהיה תקנה להושיב מלמדים בעיר, אלא היחידים שבכחם לשלם עבור המלמד שכרו להם מלמד, מלבד שהעניים שאין להם לשלם ומי שאין לו אב נשארו בלי מלמד, גם בין העשירים הרבה עשירים מקמצין או אינם שמים לב לגדל את בניהם לתורה כראוי, ואין בידינו להעמיד הדת על תלה.

ובגמרא (פסחים דף צ' ע"ב) דאין שוחטין וזורקין על טמא שרץ, אף על פי שאינו אלא מחוסר טבילה ובידו לטבול, מכל מקום חיישינן דילמא פשע ולא טבל, אבל במחוסר כיפורים אף שחסר מעשה ההקרבה לא חיישינן, דכיון שנמסר לבית דין, חזקה על הבית דין שלא יפשעו, יעיי״ש. ובביצה (דף ה' ע"ב) דגזרינן בביצה ולא גזרינן בעדות החודש, בשביל החילוק דעדות מסורה לבית דין, ביצה לכל מסורה, והרבה ענינים כאלו בש״ס.

ולכן גם בזה, לולא התקנה שהבית דין והציבור יושיבו מלמדי תינוקות בכל מקום ומקום, היה זה נמסר רק ליחידים שיש להם יכולת וגם רצון לגידול בנים לתורה כראוי, ומצב כזה אזלה ומדלדלה, ומביא לידי שכחת התורה עכ״פ ברוב ישראל. ובלאו הכי אמרו חכמינו ז״ל (ויק"ר פ"ב ס"א) אלף נכנסין לבית המדרש, ואחד מהם יוצא להוראה. וכשרוב בני ישראל אינם נכנסין כלל לבית המדרש, יוכל להיות שאותו האחד שראוי לצאת להוראה ברובא איתא, בתוך אותן הרוב שלא נכנסו כלל לבית המדרש.

ואין ספק דאף שסתמו דבריהם ואמרו 'מי שאין לו אב', מכל מקום מי שאין אביו מגדלו לתורה כראוי, בין אם הוא מחמת עניות של ממון, או מחמת עניות הדעת, נקרא אין לו אב לענין זה, אף שהוא חי וקיים, דמאי נפקא מינה, והכתוב צווח (איכה ה, ג) יתומים היינו ואין אב.