ויואל משה/מאמר לשון הקודש/סימן ז

~ סימן ז ~

להצגת סימן זה בצורת הדף

להרמב"ם מחויב האב מעיקר הדין לשכור מלמד לבנו, והתקנה למי שאין לו אב

שוב התבוננתי שלדעת הרמב״ם שבפרק א' מהלכות תלמוד תורה (הלכה א-ג) הביא את החיוב דאורייתא שחייב האב ללמד את בנו תורה, ושחייב האב לשכור מלמד לבנו ללמדו, אבל על בן חבירו אינו חייב אלא ללמדו בחנם. ובפרק ב' (הלכה א') הביא את התקנה שמושיבין מלמדי תינוקות בכל מדינה ומדינה ובכל פלך ופלך ובכל עיר ועיר, גם הביא שבעיר שאין מושיבין בה מלמדי תינוקות מחרימין ומחריבין אותה, יעיי״ש. ולפי זה לדעת הרמב״ם ברור, שהאבות לבנים היו מחויבין מדאורייתא לשכור מלמד לבניהם אף קודם התקנה, אלא שלאחר התקנה הוטל חיוב להושיב מלמדים עבור כל בני ישראל, עשיר ועני ומי שאין לו אב, כל ילד וילד אשר מבני ישראל הוא, יהיה עבורו מלמד בעירו שיוכל להגיע אליו, אף מי שאין לו מי שידאג עבורו, כמבואר זה בגמרא בבא בתרא (כא.).

ואם כן צריך לומר לפי דעתו ז״ל, שמה שאמרו בגמרא על קודם התקנה 'מאי דרוש, ולמדתם אותם, ולמדתם אתם', אין הכוונה שדרשו בזה איזה דרשה, אלא שכך הבינו ממשמעות הקרא, שאין החיוב אלא על האב עצמו לא על אחרים. ומה שיש חיוב מהתורה הקדושה ללמוד עם אחרים בחנם, הוא מקרא אחרינא ד'ושננתם לבניך' (דברים ו, ז) שלמדו מפי השמועה (ספרי עקב) בניך אלו תלמידים שהתלמידים קרויין בנים. ומשם אין ראיה אלא על חיוב ללמוד עם התלמידים בחנם, אבל אין ראיה משם שיהיה חיוב לפזר ממון לשכור מלמדים עבורם, אלא בקרא ד'ולמדתם אותם' נכלל כל אופני הלימוד, דהיינו שצריכים גם לשכור עבורם מלמדים בשכר, וזה לא קאי אלא על האב לא על אחרים, כן צריך לפרש להמעיין בדבריו. ועיין לחם משנה שם, ובחתם סופר בחידושיו לבבא בתרא. ומלשון רש״י ז״ל לכאורה לא נראה כן, אלא שלפי דברי השיטה מקובצת אולי יש להעמיס גם בלשון רש״י ז״ל בדרך זה, יעיי״ש ודוק.

ומדברי המהרש״א בחידושי אגדות, שכתב על הא דאמרו שאלמלא הוא נשתכחה תורה מישראל, דלרבי שמעון דאמר פרק תולין (שבת דף קלח:) ח״ו שתשתכח תורה מישראל, צריך לומר הכא שתשתכח תורה ממי שאין לו אב. מזה נראה לכאורה, שסובר דקודם התקנה גם האב לא היה מחויב לשכור מלמד לבניו דלא כדעת הרמב״ם ז״ל. דלדעת הרמב״ם ז״ל שהאב היה מחויב לשכור מלמדים גם קודם התקנה כמו לאחר התקנה, אם כן במי שיש לו אב אין נפקא מינה בין קודם התקנה לאחר התקנה, ועל כרחך מה שאמר שלולא אותה התקנה היה משתכחת תורה מישראל, קאי על מי שאין לו אב. וצריך לומר שהבין כן מלשון רש״י ז״ל, שקודם התקנה דרשו גם על האב שאין עליו חיוב אלא ללמוד בעצמו עם בניו, לא לשכור מלמד. ולכן לדעת האומרים עתידה תורה שתשתכח מישראל, אפשר לפרש מה שאמרו שהיתה משתכחת התורה מישראל דקאי על הכלל כולו, אף על אותן שיש להם אב, כיון שאין שוכרין מלמדים, אלא לדעת רבי שמעון אין זה במציאות מחמת הבטחה דלא תשכח מפי זרעו, ולכן אליביה צריך לומר דקאי רק על מי שאין לו אב שהיה משתכחת התורה מהם, כיון שאין לו כלל מי שילמדו ויודיע צערו לרבים.

ואף שבדברי המהרש״א בחידושי הלכות (בד"ה ולמדתם) נראה שהבין בדברי התוס׳ בדרך אחר, אפשר דשם כתב לפי דברי התוס׳ וגירסתם, אבל מלשון רש״י ז״ל וגירסתו שהוא דלא כדברי התוס׳ הבין בדרך אחר, יעיי״ש ודוק ואין להאריך בזה.

ההבטחה ד'לא תשכח' היא שחכמי הדורות יצילו את ישראל משכחת התורה

אמנם בעיקר הדבר מה שנתקשה המהרש״א לרבי שמעון שיש הבטחה מקרא (דברים לא, כא) דלא תשכח וגו׳, שלא תשתכח התורה, האיך אפשר לאוקמי מה שאמרו בגמרא שאלמלא הוא נשתכחה תורה מישראל, והוצרך לאוקמי על ידי זה דקאי רק על מי שאין לו אב. לא הבינותי, דלפענ״ד לא קשה מידי, שהרי אף לרבי שמעון אפשר לומר דבשביל אותה ההבטחה שבקרא ד'לא תשכח' וגו׳, לכן העיר ה׳ את לבבם הטהור לתקן להושיב מלמדים שלא תשתכח, ולולא אותה התקנה ח״ו היתה משתכחת. דבלאו הכי צריך לפרש ההבטחה באופן זה, דאי אפשר לומר שאף אם לא ילמדו כלל לא ישכחו, אלא שהוא בכלל ההבטחה שלא יפסק מלהיות לומדי תורה.

ובגיטין (דף ס' עא) גבי תורה שבעל פה שלא ניתן לכתוב, אלא כיון דלא אפשר עת לעשות לה׳ הפרו תורתיך (תהלים קיט, קכו), ופירש״י ז״ל, דלא אפשר - מלכתוב, שנתמעט הלב והתורה משתכחת. והרי שלא סמכו על אותה ההבטחה ד'לא תשכח', אלא התירו איסורא דאורייתא לכתוב דברים שבעל פה, שלמדו מקראי שם (דף ס' עב) שאין לכתוב, ופירש״י ז״ל שם (ד"ה ודברים) מכאן אתה למד שהתלמוד לא ניתן לכתוב, אלא מפני שהתורה משתכחת. ובכתובות (דף קג ע"ב) אמר רבי חייא אנא עבדי דלא תשתכח תורה מישראל, ואמר רבי על זה כמה גדולים מעשה חייא. והרי שהוצרכו החכמים בכמה דורות לעשות פעולות נמרצות שלא תשתכח התורה מישראל, ולולא הם היה ח״ו שכחת התורה לגמרי, אלא שהוא בכלל ההבטחה שיהיו חכמי דורות שיצילו את ישראל משכחת התורה, ומגלגלין זכות על ידי זכאי, שבהשתדלותם יצליחו ויתקיים על ידם אותה ההבטחה דלא תשכח מפי זרעו.וככה הוא בהתקנה להושיב מלמדים, שאמרו ז״ל על זה ברם זכור אותו האיש לטוב.

ולפי מה שהארכתי לבאר במאמר שלש שבועות (מסי' קסג והלאה כמה סימנים), שהברייתא שאמרה עתידה תורה שתשתכח מישראל, ורב שלמד זה מקרא (דברים כח, נט) ד'והפלא ה׳ וגו׳, אינם חולקין עם רבי שמעון בן יוחאי שאמר 'ח״ו שתשתכח', וגם רבי שמעון בן יוחאי בעצמו בספרי (פ' עקב), אמר זה הלשון שהוא בברייתא 'עתידה תורה שתשתכח'. אלא שיש שני בחינות בענין שכחת התורה, ומר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי, יעיי״ש שהארכתי בדברים ברורים, ולא אכפול הדברים. לפי זה אפשר לומר שכיוונו על אותה בחינה של שכחת התורה דכולי עלמא מודי ביה, אבל לפענ״ד בכאן אין צריכין לחלק בכהאי גוונא, כי בלאו הכי לא קשה מידי כמו שכתבתי לעיל.