שו"ת דברי יואל/אורח חיים/סימן ג

  << אורח חיים סימן ב• שו"ת דברי יואל• אורח חיים סימן ד >>

סימן ג ב״ה, ה ויקרא תשפ״ו של)׳ ובט״ם אד כבוד הה״ג חו״כ טובא, הכם וכופר, אשכול הכופר, יו״ש שלשלת פאר היוחסין, כש״ת מוה״ר שמחה בונם סופר שליט״א, געיה״ק ירושלים תובב״א. אחדשת״ה, הגיעני מכתבו בדבר שאלתו אודות בנו נ״י שבאלו הימים יהי׳ בעזהי״ת בר מצוה, והיות שכשהי׳ עוד ילד בן שנתים נשפך לו חמין על זרועו ונכו׳ ידו הימנית ל״ע, ואחר טיפול של כמה חדשים נתרפא הפצע ונשאר לו צרבת על רוב זרועו ועי״ז נחלש ידו הרבה, ולמרות כל התוכחות שקבל בבית בשעת האוכל ובחדר בשעת הכתיבה נתרגל לכתוב ולאכול בשמאל, בשעת הדחק אם גוערים בו אוכל או כותב קצת בימין, אבל בעוד רגע חוזר לסוסו בשמאל. ועתה הספק באיזה יד יניח תפילין, וכח״ה נ״י פשיטא ליה שיניח בימין כל אדם שהוא שמאלו, דאף שאינו נולד איטר אלא נתרגל אח״כ, ובזה יש פלוגתא במרדכי )הלכות קטנות(, אבל כתב הדג״מ )או״ח סימן כ״ז( דאף ליש חולקים שבמרדכי דווקא אם הרגיל עצמו מרצונו אבל אם מן השמים הרגילוהו דהיינו שנולד לו מולי בימינו וניטל ממנו הכח וצריך לעשות כל מלאכתו בשמאלו בוודאי דינו כאיטר גמור, ויען שלא מצא מי שיחלוק טל הדג״מ בזה לכן פשוט בעיניו כנ״ל ושואל הסכמתי. הנה טרידנא טובא ולא אוכל להאריך כעת כי יש לפלפל בזה הרבה וכבר הלכו בי׳ נמושות, אבל אשיב לו בקיצור הנלענ״ד כי בעיני אינו פשוט כ״כ כמ״ש כת״ה נ״י. הנה לכאורה משמע מדברי הפמ״ג סימן תרנ״א שאינו סובר כסברת הדג״מ, שכתיב שם באשל אברהם סק״י להסתפק במי שאין לו יד ימין כ״א זרוע וקנה דהשתא שמאל דידי׳ ימין אם הוי כאיטר ויניח תפילין בקנה וזרוע ימין וסיים בצ״ע. וכתב המשנה ברורה סימן כ״ז בביאור הלכה שם דמזה משמע דלא ברירא לי׳ להפמ״ג סברת הדג״ימ, דזה פשוט דלסברת הדג״מ ה״ה בנקטעה כף ידו הימנית שנעשה בזה איטר כמ״ש שם בפנים, וא״כ הפמ״ג שנסתפק בנקטעה ע״כ שמסתפק בסברת הדג״מ, אלא שאעפ״כ הכריע לסמוך בזה על הדג״מ יען שאפילו באיטר שנעשה ע״י שהרגיל עצמו ג״כ פסק הד״-מ דדינו כאיטר. ועכ״פ לפי דבריו סברת הדג״מ בפלוגתא היא שנויה. אמנם כאשר התבוננתי נראה דאין זה מוכרח כ״כ דאפשר יש לחלק בין הנושאים, דנקטעה ידו אינו דומה כ׳׳כ לנולד חולשה בכל היד שאז וודאי הוא יד כהה, אבל בנקטעה ידו יוכל להיות שכל היד היא בריאה ושלימה כמו ימין של כל אדם אלא שלא תוכל לעשות מלאכתה בשביל שחסר פיסת ידה ואפשר שלא נקרא עי״ז כל היד יד כהה, ואפשר לחלק עוד באופן אחר אלא שאין להאריך בזה. ושוב ראיתי בערוך השולחן סימן כ״ז סעיף י״ז שאחר שהביא דברי הדג״מ כתב ויש מי שאומר דה״ה נקטעה ידו ואינו כן דמה ענין זל״ז. ולפי מה שדחה דברי המ״ב אין ראי׳ דפליג הפמ״ג על סברת הדג״מ, וצע״ע בזה. א ב ל העיקר מה שאני מסתפק בזה, אם ע״י המכוה שנעשה אז נעשה חולשה בידו והוא יד כהה בעצם גם עכשיו, שבזה וודאי איכא סברת הדג״מ שדינו כאיטר ממש, או שמא נתרפא המפו׳ לגמרי ומה שנשאר צרבת אינו כלום אלא במראה, ומה שאינו עושה מלאכתו בימין יוכל להיות שהוא בשביל ההרגל שנתרגל אז טרם שנתרפא וההרגל נעשה טבע שני ואפשר ידו בריאה ושלימה לגמרי כשאר ימין של כל אדם זאינו יד כהה כלל ואין בזה אלא הרגל דנר, ולפענ״ד זה דומה להורגל מפצמו כי אף שבתחלה הי׳ מן השמים ע״י ה מ ט׳ אבל מאי דהוה הוה כיון שכבר פבר ני נחרפא הנגע ועכשיו אין בזה אלא רגילות בלבד דומה להורגל מעצמו שאינו יד כהה, והדג״מ לא כתב אלא היכא שנולד לו חולי בימינו וניעל ממנו הכא, וניעל נקרא מה שאינו חוזר לעולם וזה וודאי הוי יד כהה לכן פשוע לי׳ שדמי לאיער גמור, ומנ״ל שדעתו כן גם היכא שחוזר לאיתנו כמקדם. הן אמת שבתשו' אמרי יושר ח״ב סימן י״ד שהביאו גם כת״ה נ״י במכתבו נראה שמפרש כן בדברי הדג״מ דכוונתיו היכא שנתרפא מחליו ואינו עוד אלא רגילות שהורגל אז בעת חליו. אבל הוא ■בעצמו כתב על זה אחר כך שדברי הדגול מרבבה סתומים אלא שהדבר דחיק ומוקי אנפשי׳ דבכהאי גוונא מיירי, ונפלאפי מה דוחק אותנו כ״כ לדחוק ולהעמיס דין חדש בדברים סתומים שאין ׳להם הכרע. וכפי המבואר בלשונו שם הגיאו לידי כך ע״י שפשוט בעיניו מסברא דהיכא ישא׳׳א לו פלל ׳לעשות מלאכה בימין מחמת חולשתו הוי כנקטעה ידו באופן שאין לו יד כלל שאין דינו בזה כאיטר, ׳לכן הוכרח לדחוק בדברי הדג״מ דמיירי בנפרפא. אבל לפענ״ד הוא תמו׳ דמלבד שגם בא״א לו כלל למשות מלאכה בימין אינו מוכרח כלל שיהי׳ דומה לנקטעה ידו, אבל אף לו יהיבנא לי׳ בזה, הלא אפשר לאוקמא דברי הדג״מ שאינו באופן שלא יהי׳ לו מציאות כלל לעשות מלאכה בימין אלא שניטל ממנו הכח שיש ביד ימין דעלמא ונעשה מחמת חולשתו כשמאל דעלמא, דוודאי אפשר לכל אדם לעשות מדוחק מלאכות בשמאל אלא כיון שהוא יד כהה הוא נגד טבעו לעשות מלאכה ■בשמאל וצריך לעשות הל מלאכתו בימין, וזה שנחלשה ימינו כ״כ עד שנעשה יד כהה נגד שמאלו נתהפך הדבר שצריך מחמת טבעו לעשות הכל בשמאל אף שיש מציאות מדוחק שיעשה בימין כמו שאר כל אדם בשמאלו, וזה וודאי לא דמי לנקטעה ידו אלא ד׳מי לאיטר ממש, ומתיישבין דברי הדג״מ ברווחא בלי שום דוחק, ולפענ״ד ברור כן בכוונתו. וכת״ה נ״י כתב להסגיר הפלוגתא שבמרדכי בהרגיל עצמו לעשות בשמאל אם דינו כאיטר, שזה תלוי גפלוגתא שבש״ס )מנאות דף ל״ז פ׳׳א( דלר״ג דיליף מוקשרתם וכתבתם אף בהרגיל עצמו הוא כן כיון שאינו תלוי כלל אם הוא יד כהה אלא במעשה הכתיבה האיך נעשית, ולרב אשי דיליף מידכה יד כהה הרגיל עצמו לאו כלום הוא כיון שהאמת הוא דיד שמאל יד כהה אלא ע״י הרגילות שינה סדר העולם והחליף ימין בשמאל. ולכן כתב דהיכא דנחלש הימין מחמת ממלה ו מ ט׳ ונטשה יד כהה באמת הכיל מודים דדינו באיטר. הנה גם לפי דבריו, הא תינח כשעדיין לא נתרפא המחלה והוי עדיין יד כהה, אבל אם נתרפאה וחזרה לבריאותה ושוב אין הטעם אלא בשביל הרגילות אם כן ׳לא הוי יד כהה באמת כמו בהורגל מעצמו. גם מה שכתב דטל ידי שנחלש הימין נעשה השמאל חזק ביותר, לאו כללא הוא ולפעמים להיפך, ובגמרא בכורות דף ׳מ׳׳ה ע׳׳ב בפלוגתא דרבי ורבנן בשולט בשתי ידיו מר סגר כמישותא אתחלא בימין ומר סבר בריותא אתחלא בשמאל, ואם נימא דהא בהא תלוא אף למ״ד בריותא אתמלא בשמאל מ״מ כיון דס״ס נחלש אח״כ הימין הוי מומא, ואין להאריך בזה שתלוי בעניני טבעיות שאין אנו בקיאין כ״כ, ועכ״פ זה וודאי שלאו כל הענינים שוין. ובעיל!ר הדבר מה שתלה הפלוגתא שבמרדכי בהרגיל עצמו בפלוגתא דר״נ ור״א, דנמצא לפי״ז שתלוי גם בפלוגתא אחרת אם הולכין אחר הכתיבה או אחר שאר כל מעשיו שטושה, דגים זה תלוי בהך, דלר״נ דיוליף מוקשרתם וכתבתם חזינן שתלוי רק בכתיבה משא״כ לר״א, וא״כ שני אלו הפלוגתות הא בהא תליא, ולא נראה כן מלשון המרדכי ושאר פוסקים, ובפלוגתא דכתיבה הכריט הרמ״א ז״ל כדעת האומר שהיד שכותב בה חשובה ימין, וגם המג״א כתב ע״ז אנו אין לנו אלא דברי השו״ע, ובפלוגתא דהרגיל עצמו לא הכריע המג״א אלא כתב לצרפו לסמוך על הב״ח כמ״ש בסק״י, עכ״פ לאו הא בהא תליא והוא שני ענינים. והפמ״ג בסיימן כ״ז במשבצות סק״א וסק״ז ביאר דקיי״ל כתרווייהו כר״נ וכר״א, דאף דקיי״ל כר״נ דהולכין אחר הכתיבה מלימוד דוקשרתם וכתבתם, מ״מ קיי״ל גם כר״א דיליף ■מידכה יד כהה אלא שגילה לנו הכתוב דהיד שאינה כותבת הוי יד כהה בענין הכתיבה שזה העיקר, כמבואר בטו״ז סק״ז שהטעם הוא בכתיבה בשביל שאותה היד שאינו כותב בה הוי כהה לענין זה, וכן מבואר גלביש סי׳ כ״ז סעיף ו׳, ועיי״ש בפמ״ג שהאריך לבאר דצריכי תרווייהו, ואף שנמצא במפרשים אחרים שלא כתבו כן, אבל נראין דברי הפמ״ג שמיושבין בזה כרבה קושיות ודו״ק. ונמצא לפי דבריו שא״א כלל לומר הטעם לאותו מ״ד דגם בהרגיל עצמו דינו כאיטר בשביל שאין נס״מ אם הוא יד כהה באמת, כיון דקיי״ל כר״א שהוא בשביל יד כהה אף לאותו מ״ד דיליף מוקשרתם וכתבתם, וע״ה צ״ל הסברא דאותו מ׳׳ד סובר דאף שאינו יד כהה במצה, מ״מ כיון דס׳׳ס א״א לו לכתוג או למשוח מלאכה ביד ימינו מאמת ההרגל שנמשה טבע שני ושולט השבע פל אותה היד להפריעה ממצאכחה הוי ג״כ כהה, כי סובר דאין נ״מ אם הוא כהה בעצם או מחמת סיבה אחרת שעומד לנגדה כא הטבעי שמושל עלי׳ הכל נקרא כהה, ואין כן דעת הסובר דהרגיל מעצמו אין דינו כאיטר כי סובר שאינו נקרא יד כהה אלא מה שהוא כהה בעצם לא מאמת סיבה אחרת, וא״כ אף אם היה באיזה פעם יד כהה מאמת המחלה שהוא בידי שמים, אבל סוף כל סוף כיון שעכשיו אינו יד כהה בעצם אלא מאמת הרגילות למה יקרא יד כהה אף לאותו המ׳׳ד והוא נגד הסברא ומנ״ל לחדש זה. גם ממה שהביא המרדני הראי׳ דהרגיל עצמו לאו כלום הוא למקרי איטר אא״כ נולד כן, מדלא מוקי מתני׳ דפ׳ הבונה )שבח דף ק״ג ע׳׳א( כשהרגיל עצמו לכתוב בשמאל, והרבה האריכו המפרשים בפירושו זה בכה וזה בכה, אבל לכל הפירושים אם נימא דבמי שהי׳ יד כהה באיזה פעם מאמת אולי אף אם עתה כבר עברה המחלה ואינו אלא בשביל הרגילות גם כן דינו כאיטר לכולי עלמא, עדיין קשה למה לא מוקי מתניתין דפרק הבונה בכהאי גוונא. דבשלמא אם נפרש בכוונת הדג״מ דמיירי שלא נתרפא והוי יד כהה בעצם כמו הנולד ככה, אין קושי׳ למה לא מוקי מפני׳ בכה״ג, כי סובר דהיינו הך כמו איטר ממש שאין חילוק ביניהם, אבל אם נימא שגם אם עכשיו אינו יד כהה אלא מאמת הרגילות שמכבר ג״כ נותנק עליו דין איטר אף שבזה וודאי יש חילוק בין הנולד ככה דהוי לעולם יד כהה בעצם, א״כ עדיין לץשיית המרדכי עומדת, וע״כ שאין המרדכי סובר כן. ובלא׳׳ה כיון שהדג״מ לא הביא ראי׳ לדבריו אלא כתב כן מסברא פשוטה, אין להעמיס בדבריו אלא מה שהוא סברא פשוטה ואין לחדש מה שעכ״פ אין הכרע בדבריו. ונמצא לפי״ז שצריך לבקר את היד, שאם לא נתרפאה לגמרי ונשארה חלושה באופן שזה הסיבה שלא יוכל לעשות בה מלאכתו, זהו דינו של הדג״מ, אבל אם נתרפאה לגמרי ואך הרגילות גורם לו, לא נוכל לומר שיצאנו מידי ספיקא דפלוגתא דרבוותא שבמרדכי ובמג״א. שתמה עליהם איך כתבו נגד הש׳׳ס דמנאות. וכבר כתבו עליו דאישתמיטתי׳ שכן הוא גם במרדכי שפי׳ כן בדעת רש״י ז״ל שהולכין אחר רוב בני אדם ואינו תלוי בשמאל וימין דידי׳, וכתב עליו שמחוך פירושו נראה לר״י דפליג ד׳נ דאפילו איטר מניח בשמאל ואף ת״ק סבר הכי דידך זה שמאל ויש לספק אי הלכה כוותי׳ או לא יעיי״ש, והרי שתי׳ המרדכי דברי הש׳׳ס לדעת רש״י ז״ל דת׳׳ק ור״נ פליגי אהך דינא דאיטר יניח ביד ימינו, אלא דמספקא לי׳ אי הלכה כוותי׳, ונמצא שגם המאירי פי׳ בדברי הש״ס כמו שמפרש כמרדכי לדעת רש״י ז׳ וכן צ״ל בדעת האר״י ז׳ אבל הרבה ראשונים לא כתבו כן, ויש בדברי הראשונים שלא הבינו גם בדברי רש״י ז״ל כמ׳׳ש המרדכי. ולדינא כיון שרוב ראשונים וכן הוא בש׳׳ע בלי שוס חולק דאיטר יניח בימין, א״א לזוז מדברי השו׳׳ע, אבל היכא שאינו איטר גמור אלא מספק כמו בהרגיל עצמו וכדומה, כבר כתבו דהיכא שיש ספק לפי דברי התלמוד וכפוסקים הקבלה מכריע. ואף לפי דברי הד״מ באו״א סימן קמ״א שמולק על הב״י וכתב שאין לזוז מדברי הפוסקים אף אלו הי׳ הזוהר מולק עליהם, זה כתב טל הב״י דתיירי שם מדבר שאין שום מחלוקת בפוסקים אלא כולם שוין ואעפי״כ כתב הב״י דלא שבקינן דברי כזוהר מפני דברי הפוסקים, אבל היכא שיש פלוגתא בפוסקים מזה ׳לא מיירי הד״מ, כמ״ש בשאילת יעכ״ץ סימן מ״ז על מ״ש אביו כח״ 5 בחשובה דהיכא דאיכא פלוגתא כין הפוסקים והמקובלים על הפוסקים יש לסמוך, שלא כתב זה אלא היכא דליכא פלוגתא בין הפוסקים בעצמם אלא שהמקובלים חולקים, אבל היכא שיש פלוגתא בין הפוסקים הקבלה מכרינו ותמה על השואל שרצה לדמות לדברי הח״צ דבר שיש בו פלוגתת הפוסקים, וכתב לו שלא הי׳ צריך אף לשאול דבר כזה, כ״כ הוא פשוט בעיניו יעיי״ש שהאריך, וכן הוא גם בד״מ, וכן דעת הרבה פוסקיס כנודע. ועי׳ ברכ״י סימן מ ^ אות י״א לענין ברכת הנותן ליעף כח שכתב עתה נתפשט המנהג בגלילותינו לברך ^ ת הברכה עפ״י כתבי האריז״ל, כי אף שקבילנו הוראת מרן קים לן דאלמלא מרן אף הוא ראה דעת קדוש האר׳׳י ז״ל גם הוא יודה לברכה. ו ב ע י ה ד כדק גם באיטר גמור שדעת הארח״ל שיניח ג״כ בשמאל של כל אדם ולא ישנה, כתב בחשו׳ מהרש״ם ח״ב סי׳ ד׳ מ שגם במאירי פסק כן, אלא והעצה היעוצה בנ״ד לפענ״ד, דהנה זה וודאי שמועיל אם ירגיל עצמו לעשות בימין, דאף באיטר גמור הביאו מפסקי התום׳ מנחות סימן קכ״ד שכתב וז״ל איטר מניח ביד ימק טוב שירגיל עצמו לכתוב ביד ימין ואפילו שרוב תשמיש בשמאל דומה לשולט בשחי ידיו. ואף שאין לשון » בתו ם/ כבר כיאר 5 משו׳ ימהרש״ם ח״ג סי׳ רצ״ע שהפסקי חוס׳ מיוסדים על חוס׳ שאגן ולכן יש בהם לברים שלא נמצאו בחוס׳ שלנו ומסיק כן לדינא יעיי׳׳ש. וכן הוא גם בא׳^, אלא שלא הביא דברי. הפסקי חוס׳ אלא .מרבינו יחיאל. וצ״ל מדסחמו דבריהם בזה, דלא דמי ׳למה שיש פצוגחא במרדכי אם מועיל מה שבא ע״י הרגלו ולא נולד ק, כמ״ש ק״ז בחשו׳ אבני צדק או״ח סי׳ ג׳ שיש לחלק, דמה שאמרו החולקים במרדכי שאינו מועיל הרגל, זה מיירי שם היכא שנולד כדרך כל הארן ואינו איטר והוא מרגיל עצמו להיוח איטר שהוא שלא כדרך הארץ, בזה אינו מועיל הרגל לעשוחו נגד רוב בני אדם, אבל היכא שהוא נולד איטר ומרגיל עצמו ■לעשוח בימין כדרך כל הארן, בזה מועיל ההרגל להעמידו כדרך רוב בני אדם. והוא ז״ל כחב כן מסברא דנפשי׳ שאפשר לחלק בכך, אבל לפי מה דחזינן דעת הראשונים שכתבו באיטר להרגיל עצמו לפשות בימין צריך לחלק בכך שלא להרבות במחלוקת. וא״כ מכש״כ בנ״ד שאינו איטר מחולדה אלא נפשה אח״כ מחמת סיבה שבוודאי מועיל אם מרגיל עצמו להיות כמו שהי׳ בראשונה כדרך כל הארן. גם בשמאל דינו כשולט בשתי ידיו שיניח בשמאל של כל אדם, דסגי אם הוא. שולט בשתי,ידיו בכתיבה בלבד כי אין נ״מ כלל בשאר מעשים שעושה בשמאל, וכן הוא מבואר בדברי הר׳ יחיאל והסמ״ק שכתבו הלשון שכותב גם בימין, ומבואר בזה שא״צ שיכתוב ככל בימין אלא גם בימין, וכן הוא במג״א סק״י ובפמ״ג. ולפענ״ד אולי גם מדברי כתוספות אין הכרח כל כך ואפשר דסגי בהכי, שהרי בלא״ה אף אם כותב הכל בימין מ״מ כיון שעושה כל. מעשיו בשמאל הוי הכתיבה רק מיעוטא דמיעוטא נגד שאר כל המעשים שאדם עושה בכל יום, וע״כ צ״ל דלא אזלינן בזה אחר הרוב, א״כ אף כשכותב גם בשמאל אפשר למימר הכי, ודברי . התום׳ . צריכין ביאור רחב אלא שצריך אריכות ולא אוכל להאריך כעת כ״כ. וילדינא כיון שבדברי רי׳׳ח והסמ׳׳ק בוודאי מבואר כן, והטור לא הביא אלא דברי רי״ח, גם הד״מ כתב הטעם שהכריע כן בשביל שהטור והסמ״ק המה בתראי, א״כ נמשכו בהלכה זו אחר דברי הרי״ח והסמ״ק שבדבריהס הוא בהדיא דסגי בכותב בשניהם, בוודאי שפסקו כן להלכה, ודברי המג׳׳א ברורים. . והנה כבר הכריע הרמ״א ז״ל בסימן כ״ז כדעת האומרים שתלוי רק בכתיבה אם כותב בימין ולא בשאר מעשים, וכמו שכן הכריע בד״מ כדעת מטור וסמ״ק דבתראי נינהו, וכן הוא גם בפסקי תום׳ שהבאתי לעיל דסגי אם ירגיל עצמו לכתוב בימין אעפ״י שרוב תשמיש בשמאל, אלא שכותב הטעם שדומה לשולט בשתי ידיו, וכן הוא הטעם בתום׳ ׳מנחות דף ל״ז, אמנם בדברי רביינו יחיאל שהובא בטור וב״י סי׳ כ״ז מבואר בלשונו ז״ל שהובא בב״י שהטעם הוא דעיקר תלוי בכתיבה כדאמרינן מה כתיבה בימין אף קשירה בימין, וכן הוא בסמ״ק. ונראה דיש נ״מ בין שני היטעמיס, דלטיעם שכתבו התום׳ דהוי כשולט בשתי ידיו, י״ל דצריך להיות כל הכתיבה בימין ואז הוי כשולט בשתי ידיו שביד א׳ כותב וביד א׳ עושה שאר המעשים, אבל היכא שגס הכתיבה אינו הכל בימין אלא כותב גם בשמא׳!^ א״כ אינו שיוה שבשמאל מושה כל המעשים וגם כתיבה ובימין אינו עושה אלא כתיבה בלבד, וי״ל שאין זה נקרא שולט בשתי ידיו דבטל חדא שבימין נגד תרתי שבשמאל, אבל לדברי רבינו יחיאל שכתב הטעם בשביל דילפינן מוקשרתם וכתבתם מה כתיבה בימץ אף קשירה בימין, א״כ ילפינן מקרא דהכל, תלוי בכתיבה ואין נ״מ בשאר מעשים, א״כ שפיר י״ל דאף אם כותב א ל א שראיתי בצ״צ החדש מיליבאוויטש באו״ח סימן ד׳ שהאריך לחלוק בזה על המג״א, ותוכן דבריו שהתחיל לומר דכיון שכתבו התום׳ רק דיש להסתפק אם דומה לשולט בשתי ידיו, ומקיום הספיק הוא רק לר״נ דדריש מוקשרתם וכתבתם דכתיבה בימין משא״כ לר״א דדריש מידכה יד כהה אין מקום ׳להסתפק בזה, וכיון דלר״נ ג״כ לא הוי אלא ספק לא דמינן פשיטותא דחד מקמי׳ ספיקא דאידך, ובפרט היכא דכותב גם בשמאל דלדעת התום׳ אפשר לא מספקא להו כלל אף לר״נ, ולכן כתב דטעמו של ר׳ יחיאל משום מ״ש ר״י דלפרש״י לר״נ אף איטר גמור מניח בשמאל כל אדם כמובא במרדכי אף דלא קיי״ל כן מ״מ בעלילה שי״ל דאינו איטר כלל כ״א שולט בשתי ידיו פסק דיניח בשמאל כל אדם והיינו עפ״י צירוף דעת רש״י, וא״כ אנו שיש לנו דברי סה״ת והרא״ש שביאר דגם לפי׳ רש״י אליבא דר״נ איטר מניח בימינו, א״כ אין ■לצרף כלל סברא זו שהזכיר במרדכי, ולכן י״ל בגוונא שכ׳ המ״א שכותב גם בשמאל העיקר שיניח בימין, גס הביא ראי׳ מדברי רש״י ז״ל ■שפי׳ כשולט בשתי ידיו ששתיהן שוות לו בכח, משא״כ הכא אינן שוות כלל דאף ששוות בכתיבה הרי יש עודף בשמאל שבה הכח וגבורה ומושה בה כל מעשיו, ואעפי״כ לבסוף כתב לחוש גם לדעת המ״א ולהחמיר שיניח תפילין גם על ידו השמאלית יטיי״ש. שאלות ותשובות או״ח סימן ג ד ב ר ואל כה ולפענ״ד נפלאו בזה כל דבריו ז״ל, ראשית מה שהחליגג . דנס מספקא להו להתום׳ בזה אלא לדעה ר״נ דפנה הכתוב בכתיבה ולא לר״א דדרשינן יד כהה, אין לנו שוס גילוי דעת בתום׳ ע״ז, ואולי הוא בהיפך ■דלר״נ לא מספקא להו כלל דוודאי העיקר בזה הוא הכתיבה דכן גילה לנו הקרא ואין צורך בזה להטעם דהוי כשולט בשתי ידיו, אלא למ״ד ותלוי ביד כהה מספקא להו דדילמא כיון דבכתיבה הוי יד כהה אף שבשאר מעשים שהמה הרוב אינו יד כהה מ״מ דילמא אזלינן בזה אחר רובא דעלמא כיון שגם אצלו מתקיים עכ״פ הקרא דיד כהה בשעת כתיבה, וכן נראה דלא מיירי התום׳ אליבא דר״נ, מדכתבו רק הטעם דהוי כשולט בשתי ידיו ולא זכרו כלל מעיקר הטעם דלר״נ גילה לסו הכתוב שתלוי בכתיבה ואליבי׳ א״צ סלל לומר דהוי כשולט בשתי ידיו, זולת אם כותב גם בשמאל אז צריכין גם אליבא דר״נ לומר הטעם דהוי כשולט בשתי ידיו כיון שגם הכתיבה הוא בשתיהם, אבל כשכל הכתיבה הוא בימין א״צ להוסיף טעם על המקרא כיהודא ועוד לקרא. ועוד דאף לדברי הצ״צ דילמא הא גופא מספקא לי׳ להתוס׳ אס קיי״ל כר״נ או כד׳א שיש בזה מבוכה בדברי הפוסקים, ואין הכרח לדחוק בדברי התוס׳ דמספקא לי׳ רק אליבא דחד מ״ד ולאידך פשיטא לי׳. ועוד הלא לדברי הלבוש והטו״ז והפמ״ג קיי״ל כתרווייהו, דאף דקיי׳^ל הטעם שתלוי ביד כהה מ״מ קיי״ל ג״כ כר״נ שתלוי בכתיבה אלא שגילו לנו הכתובים שתלוי ביד כהה בענין הכתיבה דווקא ואין חילוק בין המ״ד כמו שהבאתי למעלה, וא״כ אפיין דברי התום׳ ברווחא דמספקא לסו אליבא דתרווייהו שאין בזה פלוגתא כנראה מסתימת דבריהם שלא זכרו כלל משום מ״ד או פלוגתא. ועוד הלא כל דברי הצ״צ בנויים מל לשון התום׳ שכתבו שיש בזה ספק, א״כ הלא בפסקי התום׳ וברביגו יחיאל וסמ״ק לא נזכר כלל שום לשון ספק אלא כתבו כן בפשיטות, ומבואר דברירא להו הך מילתא לא כדברי התום׳, והטור והד״מ הביאו רק דברי הר׳ יחיאל והסמ״ק ופסקו כוותי׳ ולא הזכירו כלל מדברי התוספות, גם הב״י לא הביא כלל מדברי התוס׳, אלמא דלא שבקי פשיטותי׳ דשאר פוסקים מחמת ספיקו של התום׳, נמצא דלדעת הטוש״ע דסברי כדעת הפוסקים שלא כתבו בזה שום ספק נסתר כל היסוד שבנה הצ״צ רק על לשון התוס׳. גם מה שדחק עצמו לתרץ דברי הרי׳׳ח שסובר לצרף דעת רש״י לפי פירוש הר״י שבמרדכי דאף איטר גמור מניח בשמאל של כל אדם ולכן לדידן שיש לנו דברי סה״ת והרא״ש דלא סברי כן אף בדעת רש״י נסתרו גם דברי רבינו יחיאל, וזה תימה דא״כ איך הביאו הטור והד״מ את דברי הרי״ח והסמ״ק לפסק הלכה, והד״מ כתב הלשון דקיי״ל כוותי׳ דבתראי נינהו, הלא כיון שכל דבריהם נבנו על שיטת רש״י דלא קיי״ל כן א״כ גם כוותי׳ לא קיי״ל, וע״כ צ״ל שהבינו מדבריהם לדבר ברור דהכתיבה עיקר אף בלא צירוף דעת רש״י לכן סמכו עליהם לפסק הלכה. או אפשר אפי׳ אם נימא שדעתם כן בשביל שצירפו דעת רש״י, מ״מ כיון דבתראי נינהו סמכו עליהם גם בזה דאף דלא קיי״ל כפי׳ ר״י שבמרדכי מ״מ מזי לאיצטרופי להסברא דכתיבה עיקר לפסק הלכה. גם מה שהביא מרש״י ז״ל שפירש בשולט בשתי ידיו ששתיכן שוות לו בכח אין ראיה, מדא די״ל דרש״י ז״ל סובר כדעת הסוברין שאין הולכין כלל אחר הכתיבה אלא אמר שאר כל המעשים שהמה עיקר הכח והוי יד כהה בכל המעשים שהמה רובא דרובא נגד הכתיבה שאינו אלא פרט א׳, ולשיטה זו שפיר כתב רש״י ז״.ל ששתיהן שוות בכח, והמחבר הביא שתי הדיעות, אבל לדעת הטור והרמ״א והמג״א שפסקו כדעת הפוסקים דכולכין אחר הכתיבה, ע״כ לא סברי שצריכין להיות שתיהן שוות דהרי גס הכתיבה נגד שאר מעשים אין לו מדת השתוות. או אפשר דהיכא שיש חילוק בין כתיבה לשאר מעשים גם רש״י ז״ל מודה שהכתיבה עיקר דגלי לן קרא ואף שאין שפיהן שוות מ״מ הכל הולך אחר הכתיבה, אבל בש״ם שם לא מיירי כלל היכא שיש חילוק בין כתיבה לשאר מעשים, כי לא הוזכר שם כלל באותו ברייתא מכתיבה אלא מסתם איטר ומוקי סתם בשולט בשתי ידיו,. וסתם שולט בשתי ידיו משמע וודאי שהוא כן בין בכתיבה בין בשאר דברים ואין חילוק, ובזה וודאי צריך להיות שתיהן שוות שאם א׳ חלושה מאחרת כוי וודאי יד כהה, ואין ראי׳ מדברי רש״י האלו למה שחידשו הפוסקים אח״כ היכא שיש חילוק בין כתיבה לשאר מעשים. וא״כ כיון שברי״ח וסמ״ק שאחריהם נמשכו הטור והד״מ והרמ״א מבואר בהדיא דסגי כשכותב בשתי ידיו שפיר פסק המג״א כן. הנה הארכתי קצת להצדיק דברי המג״א שלפענ״ד איני רואה שום השגה עליו ועכ׳׳פ הוא עמוד גדול לסמוך עליו להלכה למעשה, וע״כ לדעתי עצתי נכונה שירגיל עצמו לכתוב עכ״פ בימין, ואף שכתב כת״ה נ״י שלא הועילו לו כל התוכחות לעשות בימינו, יוכל להיות שזה הי׳ יען שרצו להכריחו לעשות כל מעשיו בימין וזה וודאי דבר קשה לעשות בתמידות נגד טבעו והידיס עסקניות הן בכל יום, אבל שיתן דעתו רק לפרט אחד על הכתיבה שיעשה בימין ועל אותו זמן של הכתיבה אין זה דבר קשה כ״כ להתאמץ לעשות נגד טבעו עד כו שאלות ותשומת אר׳חסימן ג ד ד ב ר י י ואל שיבוא לידי הרגל. גם אינו דומה עכשיו שהגיע לכלל דעת ובוודאי חביב עליו התפילין שמתמיל להניסם וצריך להסביר לו שאם יתאמן בזה לכתוב בימין אזי יצא ידי חובתו -לקיים מצות תפילין בשלימות בין לדעת השו״ע ובין לדעת האריז״ל בלי פקפוק, ובוודאי יפעול עליו שיהיה לו רצון להתאמץ בכך ואין לך דבר שעומד בפני הרצון, ובאמת אם לא יעשה כן הוי ספק עצום בקיום מצוה זו כאשר הארכתי למעלה, וכבר נתבאר דסגי גם בכותב בשתי ידיו אם א״א בענין אחר, אבל י!ותר מוב שירגיל עצמו לכתוב רק בימין ואס יכתוב למולם בימין זה יביאו לידי הרגל שאח״כ לא יכבד עליו כלל הכתיבה בימין. גם נראה שאף באיטר גמור צריך אח״כ להניח תפילין גם בשמאל כדעת האריז׳/ל, דאף שאין לזוז מדברי השו״ע, אבל כיון שכבר הניא בימין כדעת השו״ע אין זה נגד השו״ע אם מניח אח״כ גם בשמאל ומהרהר הברכה במחשבה, ובכגון דא בוודאי שצריך לחוש לדעת האריז״ל, והצ״צ כתב כן לצאת ידי שניהם על דינו של המג״א שכותב בשתי ידיו, והרבה גדולים כתבו כן גם כשאינו כותב כלל בימינו והוא איטר גמור, ויש מגדולי האחרונים שכתבו להניח על שתי ידיו בפ״א, ולא נראה כן מכמה טעמים שאין להאריך, אבל זה וודאי שיניח אח״כ כנ״ל, ומובן שכשמניח אח׳׳כ בשמאל צריך שיהיו תפילין אחרים כדי שיבוא הנחת תפילין על הסדר המעברתא לצד מכתף והקציצה לצד היד והיו״ד לצד הלב, ועיין בספר כף החיים סימן כ״ז. ומדברי הפסקי תוס׳ שכתבו דאיטר טוב להרגיל עצמו לכתוב בימין, נראה ג״כ שסברי שיש איזה פקפוק על הנחת תפילין בימין אף באיטר גמור, דאל״כ למה לו לטרוח בחנם לעשות נגד טבעו, אלא וודאי שראו זה לטובה לצאת מאותה המבוכה להניח תפילין בימין, ומינה נשמע דאם א״א להרגיל עצמו אף באיטר גמור יניח אח״כ בשמאל, בפרט עכשיו שנתגלה לנו דעת האר״י ז״ל. הנה כתבתי לו הנלפענ״ד בהלכה זו וחן לחכם ויחכם עוד וידע את אשר לפניו. ומספחים גם דברים כאלו אצל ספרים הקדושים וממשיכים לבות בני האדם, וכבר צווח החת״ס ז״ל )ח״ו מו״מ סימן ס״א( בזה וכתב שמעת שנתפשטו הרבה ספרי מינות אין ללמוד בספר שאין לו הסכמות. וזה הי׳ עצה נכונה לדורו, כי בדורו של החת״ס המפורסמים בעולם דפקיעי שמיהו שהיו מתחשבים העולם עם הסכמתם היו כולם צדיקים וגאונים והיו ראויים לסמוך על הסכמתם, אבל עכשיו הדור יתום בעו״ה, גס נתקיים במלא מובן המלה מה שאמרו חכז״ל )סנהדרין דף צ״ז ע״א( על עיקבא דמשיחא יראי חטא ימאסו וסר מרע משתולל על הבריות, והמפורסמים שמתחשבים העולם עם הסכמתם עפ״י רוב המה ■מהאפיקורסים והעומדים בשיטתם, ועוד גרוע יותר ההסכמות שעל פי רוב המסכימים המה המכשילים. וצריך ללמוד רק מספרים שיש להם הסכמות מגדולי הדור שבדורות הקודמים או מי שמכיר בעצמו היטב את המחבר. וזקיני הגה״ק מאוה״ג בעל ייטב לב זלה״ה ■מסיגעט הי׳ לו סיבה פ״א שנתן הסכמה לאחד שהי׳ ת״ח גדול ועשה כמה חיבורים, ואח״כ ראה בספרו שהי׳ בו דברי מינות ר״ל, והצטער מאוד ופרסם במכתבי עתים שחוזר מהסכמתו, ומאז עשה לו גדר שלא ליתן שום הסכמה. ואז הי׳ זה גדר במי-לתא דלא שכיחא, אבל עכשיו בעו״ה הוא דבר הרגיל ושכיח טובא. אין לנו על מי להשען אלא על אבינו שבשמים )וע״ע מכתבים ח״ב סימן ר״ד(. והשי״ת יהי׳ בעזרו שיזכה לישב באהלה של תורה ועבודת השי״ת מתוך נחת והרחבה ולהרחיב גבול הקדושה כאשר עם לבבו וכלו״נ ידידו דושת״ה באה״ר הק׳ יואל מייטלבוים