על הגאולה ועל התמורה/ה

  << סימן ד• על הגאולה ועל התמורה• סימן ו >>

~סימן ה~

כתב הרמב"ן הק' פרשת וירא (בראשית י"ט ח') בענין סדום ותועבותיה, שנמדד להם כמדתם, ואגב גררא ביאר שם ענין פילגש בגבעה (שופטים י"ט כ"א) וסיבת טעותם ועונשם. ונעתיק כאן הצריך לענינינו, וזלה"ק: ודע והבן, כי ענין פלגש בגבעה, אף על פי שהוא נדמה לענין הזה של סדום, איננו כמוה לרוע וכו', כאשר בסדום שנאמר בו (בראשית י"ט ד') מנער ועד זקן כל העם מקצה, אבל בגבעה נאמר (שופטים י"ט כ"ב) והנה אנשי העיר אנשי [בני] בליעל וגו', שהיו רק מקצתם, שהיו שרים ותקיפים בעיר, והם עשו את התועבה הרע, וכמו שאמר האיש (שם כ' ה') ויקומו על בעלי הגבעה וגו'. גם הפילגש הזו לא היתה אשת איש, וכבר זנתה עליו, כמבואר בפסוקים (שם י"ט ב'). ודבר ברור שלא היו חייבין מילה בדין תורה, שלא עשו מעשה, זולתי ענוי הפילגש הזונה, ולא נתכוונו למיתה שלה. גם לא מתו בידם, וישלחוה מאתם כעלות השחר וכו' ואחרי כן מתה, כמבואר בפסוקים (שם כ"ה-כ"ז). אבל מפני שהיו חפצים ואומרים לעשות נבלה כאשר עשו אנשי סדום, על כן ראו השבטים לעשות סייג לתורה, שלא יעשה ולא יאמר כן בישראל, כמו שאמרו (שם כ' י"ג) תנו את האנשים בני בליעל אשר בגבעה ונמיתם ונבערה רעה מישראל. וזה הדין הוא ממה שאמרו רבותינו (סנהדרין מו.) בית דין מכין ועונשין שלא מן התורה, ולא לעבור על דברי תורה, אלא לעשות סייג לתורה. ושבט בנימין לא נסכמו בדבר זה, כמו שאמר הכתוב (שם) ולא אבו בני בנימין לשמוע בקול אחיהם בני ישראל, שלא היה בהם חיוב מיתה בענוי הפלגש.

ולפי דעתי, שזה היה עונשם של ישראל להנגף בתחלה לפני בני בנימין, מפני שלא היתה המלחמה נעשית מן הדין, דלעשות גדר וסייג לדון בדבר שאין בו חיוב מיתה מן התורה היה מוטל על שבט בנימין לעשות, שמצוה על השבט לדון את שבטו ולהעמיד הדת על תלה (סנהדרין ט"ז ע"ב), ולא עליהם היה מוטל לעשות זאת. והנה, שתי הכתות ראויות להענש, כי בנימין מרשיע, שאינו חושש לייסר הרעים ולא לגעור בהם כלל, וישראל עושין מלחמה שלא מן הדין, וגם את פי ה' לא שאלו, אבל אמרו (שם י"ח) מי יעלה לנו בתחלה למלחמה, אבל בעצם המלחמה הסכימו מדעתם. וכן לא שאלו בענין הנצוח אם תתנם בידי, כי בטחו בזרוע בשר, שהיו רבים מאד, עשרה פעמים ויותר, כמבואר שם להדיא בפסוקים (שם, ט"ו, י"ז). ועל כן הלך ה' יתברך עם שניהם בקרי, והניחם למקרים, ובני בנימין היו גבורים ועריהם בצורות, והשחיתו בישראל הבוטחים בזרוע בשר. ובזה הוסיפו בני בנימין רעה על רעתם, כי די היה להם להבריח ישראל מן הגבעה, והם הכו בהם למשחית איבת עולם, והפילו מהם עם רב ועצום, שנים ועשרים אלפים.

והנה, ישראל כאשר הוכו מכה רבה, נודעה להם שגגתם כי עשו שגגתם כי עשו מלחמה עם אחיהם שלא ברשות גבוה ושלא כדין תורה, ועל כן שאלו ביום השני "האוסיף לגשת למלחמה עם בני בנימין אחי" וכו' (שם, כ"ג). ועדיין לא שאלו הנצוח, כי עדיין היו בוטחים ברובם, לנצח על כל פנים וכו', ונפלו מהם גם ביום השני שמונת עשר אלפים. וביום השלישי גזרו תענית ויצומו ויבכו לפני ה', והקריבו עולות, לכפר על הרהורי הלב אשר בטחו בזרועם, והקריבו שלמים, הם שלמי תודה, כי ראו עצמם כאלו כולם פליטים מחרב בנימין, וזה משפט הנמלטים להקריב תודה, כענין שנאמר (תהלים ק"ז, כ"ב) ויזבחו זבחי תודה ויספרו מעשיו ברנה וכו'. והיה עונש שתי הכתות בשוה, ומה נכבדו דברי רבותינו (סנהדרין ק"ג ע"ב) שהיה הקצף בפסלו של מיכה, אמר הקב"ה, בכבודי לא מחיתם, במחוייבי מיתה ופושטים ידיהם בעיקר, בכבוד בשר ודם מחיתם יותר משורת הדין, ועל כן סכל עצת שתי הכתות, ואמץ את לבבם, ולא זכרו ברית אחים, ולאחר המעשה נתחרטו, כמבואר בפסוקים שם (כ"א, ב'-ג'), ע"כ תוכן דברי הרמב"ן ז"ל.

וכן מבואר בדברי חז"ל במסכת שבועות (דף ל"ה ע"ב) בענין פילגש בגבעה, שהם לא ביתנו אם לנצוח אם לנצח, ובאחרונה שביחנו על ידך וכו', עיין שם. ובפרקי דרבי אליעזר (פרק ל"ח) אמר להם הקב"ה, קנאתם על הזנות של שבט בנימין, ולא קנאתם על פסל מיכה, לפיכך הרגו בהם פעם ראשונה ושניה, עד שהלכו ונפלו על פניהם ארצה לפני ארון ברית ה' ועשו תשובה גדולה וכו', עיי"ש.