ויואל משה/מאמר שלש שבועות/סימן לב

  << סימן לא• מאמר שלוש שבועות• סימן לג >>

~ סימן לב ~

ולבאר הענין ראיתי להעיר עוד איזה הערות. הנה אמרו במדרש רבה שיר השירים ב' ובשארי מדרשים על אותן שדחקו את הקץ שנענשו כל כך על שעברו על הקץ ועברו על השבועה, ואלו לא היה האיסור דחיקת הקץ אלא בשביל השבועה היה סגי לומר שעברו על השבועה, ומדחלקן בתרתי שעברו על הקץ ועברו על השבועה צריך לומר שיש איסור בהעברה על הקץ מלבד איסור השבועה. וצריך להבין מקור האיסור של העברה על הקץ אף בלי איסור השבועה, גם אם יש איסור בלאו הכי למה הוצרך להשביעם. גם צריך להבין מה שדרשו במכילתא פרשת בשלח על בני אפרים שמהרו לצאת שלא שמרו ברית אלקים ובתורתו מאנו ללכת, הלא היה אז קודם מתן תורה ולא היה להם עדיין תורה ולא שייך הלשון ובתורתו מאנו ללכת.

ובעיקר הדבר מה שכתב המהר"ל ז"ל (בנצח ישראל פרק כ"ד) שלעבור על אלו השבועות הוא ביהרג ואל יעבור ואף אם יכופו אותם במיתה של כל מיני עינויים קשים לצאת מן הגלות אסורים לצאת מן הגלות ממש כדין שמד, צריך להבין המקור מהיכן לקח המהר"ל, הלא איסור שבועה אינו ביהרג ואל יעבור, ובכל התורה כולה כתיב וחי בהם, זולת אותן השלש עבירות עבודה זרה גילוי עריות ושפיכות דמים, ואף באותן השלש עבירות אינו נענש על גוף העבירה אם עבר מחמת שרצו להרגו, כי אנוס הוא ואונס רחמנא פטריה, כמבואר ברמב"ם (פרק ה' מהלכות יסודי התורה באמצע הלכה ד') שכתב באלו השלש עבירות דבעבר ולא נהרג שעובר על מצות עשה דקידוש השם ועל מצות לא תעשה דחילול השם, ואף על פי כן מפני שעבר באונס אין מלקין אותו, ואין צריך לומר שאין ממיתין אותו בית דין.

ואם עבודה זרה שהיא חמורה מן הכל, העובד אותה באונס אינו חייב כרת ולא מיתת בית דין, קל וחומר לשאר מצות האמורות בתורה, ואם כן אם כופין אותם בכפיה של מיתה רחמנא ליצלן לצאת מן הגלות, הלא אונסא כמאן דלא עביד ולמה יתחייבו להיות ח"ו נהרגין על זה כיון שאינו משלש העבירות שלא נאמר עליהם וחי בהם.

ואף שלענין העונש חמור איסור שבועה יותר מכל העבירות שבתורה, כמבואר בגמרא (שבועות לט.) שבכל העבירות שבתורה נאמר ונקה, ובשבועה לא ינקה, ובכל העבירות שבתורה נפרעין ממנו ובשבועה נפרעין ממנו וממשפחתו ומכל העולם כולו, ובגמרא (גיטין לה.) נמנעו מלהשביעה משום מעשה שהיה שנענשה כל כך וכששמעו חכמים בדבר אמרו מה מי שנשבע באמת כך, הנשבע על שקר על אחת כמה וכמה.

ובתוספות (שם ד"ה לא היו), נתקשו מאי טעמא איענש הלא אמרינן האדם בשבועה פרט לאנוס, גם אמרו (בנדרים כה:) כשם שנדרי שגגות מותרות כך שבועות שגגות מותרות, ותירצו דטעם העונש היה בשביל דהוה לה להזהר יותר לשמרו היטב והוה לה לאסוקי אדעתא שתבוא לידי שבועה. וחזינן חומר העונש בשבועה דאף מה שנעשה בחסרון ידיעה מכל מקום היכא שיש מציאות לאסוקי אדעתיה מעיקרא בזהירות שלא לבוא לידי שבועה הוי העונש חמור כל כך.

וכתב האבן עזרא בפרשת יתרו על הכתוב (שמות כ"א, ז') לא תשא וגו', וזה לשונו, הנה ראינו בעבור שנשבעו בני ישראל ברבים על דבר פלגש בגבעה (שופטים כ"א, א') ומצאנו שנהרגו העוברים על השבועה, וכן אנשי יבש גלעד אנשים ונשים וטף (שם כ"א, ה'-י"א), וכן לא יעשה אפילו במחללי שבת, וגם ראינו שבקש שאול להרוג יונתן בנו והוא לא שמע השבועה, וראינו שהביא ה' רעב לארץ בעבור שאול וביתו שעברו על שבועת הנשיאים שנשבעו לגבעונים (יהושע ט', ט"ו) ובכלל לא מצאנו בעשרת הדברות עונש מפורש רק בעבודה זרה ובנשיאת שם ה' לשוא וכו', ואילו לא היה בישראל רק זאת העבירה לבדה תספיק להאריך הגלות ולהוסיף מכה על מכותינו רחמנא ליצלן, יעיי"ש שהאריך עוד.

ורואים מכל זה גודל חומר העונש שיש באיסור שבועה, בפרט בשבועה זו שאמרו עוד בפירוש הלשון אני מתיר את בשרכם וכו' שלא נאמר כזאת בשאר שבועות. גם אמרו ז"ל בפירוש (?) על זה שמאריך את הגלות, כאשר אביא עוד להלן, אף על פי כן כל זה היא רק היכא שיש אופן איזה מציאות להיות נזהר בדבר, אבל אנוס ממש ודאי אונסא כמאן דלא עביד, ובפרט שבשבועה יש על זה קרא מיוחד שלמדו מהאדם בשבועה פרט לאנוס, ואין לך אנוס יותר מכפיה של מיתה רחמנא ליצלן, ואם כן האיך נתן המהר"ל ז"ל על זה משפט חרוץ של יהרג ואל יעבור.