ויואל משה/מאמר שלש שבועות/סימן לא

  << סימן ל• מאמר שלוש שבועות• סימן לב >>

~ סימן לא ~

ולבאר כל הענין ראיתי להעיר איזה הערות בענין זה. ראשית צריך להבין מדוע השמיט הרמב"ם ז"ל בהלכותיו בספר היד את השבועות הללו שהמה מבוארים בגמרא (כתובות קיא.) בלי שום חולק, כי רב יהודה ורבי זירא פליגי רק בפירוש השלש שבועות אם שייך גם ביחיד העולה מבבל, אבל על העליה בחומה ודחיקת הקץ לית מאן דפליג באלו השבועות בכל דברי הש"ס, וגם כל המדרשים מלאים מזה, ומדוע השמיטם. ואף שאין זה שכיח כל כך ברוב הזמנים כי אם לעתים רחוקות ודרך הפוסקים להשמיט ענינים כאלו דהוי כהלכתא למשיחא, או אפשר שלא היה צורך להזכירו לרוב פשיטותו כאשר כתבו במקומות אחרים על הרבה ענינים כי האי גוונא, אבל הרמב"ם ז"ל הלא דרכו להביא הכל.

ובהקדמת ספר המצוות כתב הרמב"ם ז"ל שבחיבורו {כוונתו על ספר היד} כלל כל דיני התורה ומשפטיה עד שלא יהיה דבר חסר ממנו וכו' שום שאלה צריכה שלא אזכרה או אזכור שורש תצא ממנו השאלה ההיא, יעיי"ש. נמצא לפי זה שיש דברים שלא הזכיר בפירוש אלא סמך על מה שכתב השורש שממנו תצא השאלה ההוא, ועל כל פנים צריך להתבונן בדברי הרמב"ם ז"ל היכן נזכר בדבריו שורש הענין שממנו יתבונן דעתו ז"ל בענין זה.

והנה באגרת תימן האריך הרמב"ם ז"ל טובא בענין ביאת המשיח, ושמה הזהיר מאד שלא לעבור על אלו השבועות וכתב שח"ו סכנה עצומה בדבר, ואין לנו ידיעה איזה מהם כתב באחרונה. עוד הרבה ענינים כתב שם באגרת תימן בענין ביאת המשיח, שבהשקפה ראשונה נראה לכאורה שיש בהם איזה סתירה למה שכתב בספר היד, אבל המתבונן יראה שאין שום סתירה בדבריו. גם מה שלא הביא את השבועות בספר היד מתורץ בטוב טעם ודעת כאשר אבאר בעזהי"ת.

והנה אלמלי היה איזה סתירה מאגרת תימן לספר היד היה מקום ספק איזה מהם עיקר, דבתשובת הרדב"ז (חלק ז' סימן כ"ה) כתב באמצע התשובה על דברי הרמב"ם ז"ל והוי יודע שאפילו אם תרצה לומר שהתשובה חלוקה על הפסק, על התשובה יש לנו לסמוך שהיא הלכה למעשה, אבל יש פלוגתא בזה, וכן הוא פלוגתא גדולה אצל הרא"ש היכא שסותר עצמו מפסקים לתשובה. וזהו כשהיא סתירה מפורשת, אמנם בכהאי גוונא שבתשובות האריך טובא לבאר זה בטעמו ונימוקו כל דברי הש"ס, ובספר היד לא כתב מאומה.

והחכם צבי ז"ל (בתשובות סימן י"ד) כתב על סתירה שיש בדברי המהרי"ק דכיון דבמקום א' בתורת טעמא אתי עליה והביא ראיות הוא העיקר, והביא כן מדברי הגמרא (מנחות נב.) הי מנייהו אחריתא אמר ליה רבה זוטי לרב אשי תא שמע דתניא את קרבני לחמי וגו' לרבות פר העלם וכו', ופירש רש"י ז"ל (ד"ה דברי ר"ש) דכיון דמקרא יליף לה היא עיקר והך אחרונה היא יעיי"ש, ואם כן כל שכן בכהאי גוונא שבתשובות האריך טובא לבאר מקורו ובספר היד לא כתב מאומה. וכעין זה כתב התרומת הדשן (ח"א סי' רס"א).

ועיין ב"ח (אבן העזר סימן צ"ו) שכתב דאף שדעתו דהיכא שהרא"ש סותר עצמו מפסקיו לתשובה פסקיו עיקר, היינו כשמפורש להדיא דסותרים זה את זה, אבל בכאן אינו מפורש אלא דמשמע הכי מדלא חולק בפסקיו שמא נתפוס כדעתו בתשובה יעיי"ש. ומובן דכל שכן הוא כשאינו כותב כלל אלא השמטה בעלמא שאין לדחות על ידי זה מה דברור ומפורש בדבריו, כאשר יותר מזה החליט החכם צבי כנזכר לעיל.

אבל יותר מזה דברי האגרת תימן ברורים, שהרי בתשובתו שכתב לקהל מרסייל שנדפס שם באגרת הרמב"ם שאותה התשובה כתב לעת זקנותו אחר שכבר כתב כל חבוריו, והביא באותה התשובה ענינים מספר היד ומספר המורה שחיבר ולבסוף הביא בעסקי המשיח שכתב לארץ תימן כמו שלשה קונטרסים בענין המלך המשיח וסימניו וסימני הזמן שיתבאר בו, והזהיר אותם שיזהירו זה האיש האומר שהוא משיח שלא יאבד הוא והקהלות ח"ו עיי"ש. ואם כן חזינן ברור שהסכים לכל דברי האגרת תימן לעת זקנותו אחר שכבר כתב כל חבוריו, ובידוע שלא חזר מדבריו שכתב שמה, והוא העיקר.

אך אין אנו צריכין לדון בזה, כי אין שום סתירה לדבר גם מספר היד, והכל מיושב להמתבונן בדברי הרמב"ם ז"ל במקורם. וכבר כתב הרא"ש בתשובה (כלל ל"א אות ט') שהמורים הוראות מתוך דברי הרמב"ם ז"ל ואינן בקיאין בגמרא מהיכן הוציא דבריו טועין להתיר האסור ולאסור את המותר, כיון שכתב ספרו בלא טעם ובלא ראיה כל הקורא בו סובר שמבין בה ואינו כן שאם אינו בקי בגמרא אין מבין דבר לאשורו, יעיי"ש שהאריך עוד בזה, והביאו בתשובת הריב"ש (סימן מ"ד) ושיבחם מאוד.

ובפתיחה לספר המורה כתב הרמב"ם ז"ל בעצמו כעין זה, שכתב שם וזה לשונו ולא יהרוס ולא יקפוץ להשיב על דברי, שאפשר שיהיה מה שהבינו מדברי חילוף מה שרציתיו ויזיקנו גמול תחת רצותי להועילו, ונמצא שצריך להתבונן בדברי הרמב"ם ז"ל שלא ליקח מדבריו ההיפך ממה שבדעתו ז"ל אלא שאחר העיון במקורם בש"ס ושארי ראשונים אפשר לבוא על תוכן הענין בכוונתו.