ויואל משה/מאמר שלש שבועות/סימן יד

  << סימן יג• מאמר שלוש שבועות• סימן טו >>

~ סימן יד ~

ויותר מזה מבואר בדברי הרמב"ן (פרשת כי תבוא בסוף פרשת התוכחה), וזה לשונו הקדוש ודע כי התוכחה במארה וכו' ושאר כל התוכחות הם כולם עד כלותו אותך מעל האדמה אשר אתה בא שמה לרשתה, אבל אחרי הגלות לא יקלל אותו רק לעבוד שם אלהים אחרים עץ ואבן וכו' ואלה התוכחות בהיותם בארץ, כי כן יאמר אחריו ונסחתם מעל האדמה שהוא הגלות וכו', אבל אחרי היותינו בגלות בארצות אויבינו לא נתקללו מעשה ידינו וכו' כי ישיבתינו בגלות הוא ההבטחה שאמר לנו (ויקרא כ"ו, מ"ד) ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם לא מאסתים ולא געלתים לכלותם להפר בריתי אתם כי אני ה' אלקיהם, עכ"ל הקדוש.

ומבואר מזה שהבטחתו של השם יתברך שלא יהיה חס ושלום כליה היא רק בהיותינו בארץ אויבינו ולא בארץ ישראל, אם כן היא גזירה נוראה מאתו יתברך שמו להיות בגולה לא בארץ ישראל, והלא בכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו והקדוש ברוך הוא מצילנו מידם, ואם חס ושלום בטלה הבטחתו יתברך שמו בהצלה זו, אין לך סכנה עצומה ונוראה יותר מזו, ואם כן אי אפשר לומר שמותר לעלות ברשות, כי אף בעליה ברשות המלכות על כל פנים לא נתקיימה הגזירה להיות בארץ אויביהם.

וזה ודאי נראה שאם רוב ישראל הם בארצות אויביהם וסובלים גזירת הגלות, שאז קיימת הבטחתו יתברך שמו לשמור מכליה אף את בני ארץ ישראל, ואין כוונת הרמב"ן אלא אם רוב ישראל עולין בחומה נגד רצונו יתברך שמו שגזר הגלות. נמצא לפי זה שישיבת רוב ישראל בגולה כגזירת הבורא יתברך שמו היא המצלת גם תושבי ארץ ישראל.