דברי יואל על התורה/בראשית/נח

  << בראשית• חומש בראשית• לך לך >>

~ נח ~

מאמר א

(מכי"ק) אלה תולדות נח וגו' תמים הי' בדורותיו יל"ד למה בכאן כתיב צדיק תמים, ולהלן כתיב צדיק לפני ולא כתיב תמים, ודברי חכמינו ז"ל ידועים, ובבעל הטורים כתב את האלקים התהלך נח סופי תיבות חכם, וצריך הבנה מה שייכות לכאן לשון חכם דוקא, גם במדרש רבה דרש ע"ז הה"ד פרי צדיק עץ חיים ולוקח נפשות חכם זה נח וצ"ב.

ואפשר לבאר כ"ז עפ"י מ"ש הנועם מגדים לפרש דברי הכתוב והאיש משה עניו מאוד מכל האדם וגו' כי יש בני אדם שהמה ענוים ושפלי רוח ועומדים בשברון לב נגד הקב"ה מרוב גדולתו ית"ש, אבל נגד שאר בני אדם אינם נכנעים, ועוד מתנשאים עליהם, ולזה אמר במרע"ה שהיה עניו מאוד מכל האדם דייקא, לא בפני הקב"ה בלבד, שאין זה רבותא כ"כ, כי עיקר שלימות הענוה להיות שפל רוח בפני כל אדם, ובייטב לב ריש פ' תצוה כתב לבאר ענין ענותנותו של מרע"ה מכל אדם, שצריך להבין איך הוא באפשרי, הלא צדקת ה' עשה ומשפטיו עם ישראל ללמד להם, ואיך היה משער בשכלו שהוא שפל וגרוע מכל אדם, וביאר באורך כי יען שהיה מנהיג ישראל והוצרך לעבוד עבודתו בפרהסיא לזכות הרבים, ועלול למחשבות זרות בשביל התפארות וכדומה יותר משאר בני אדם שיכולין לעבוד עבודתם בסתר, לזה חשד עצמו כאילו הוא גרוע מהם ח"ו, עיי"ש באריכות דבריו, והנה גם בנח שאמרו חכז"ל בע"ז (דף ו') תמים בדרכיו צדיק במעשיו, ופירש"י ז"ל שם תמים בדרכיו עניו ושפל רוח, וכבר נתבאר דעיקר שלימות הענוה להיות שפל רוח בפני כל אדם לא בפני הקב"ה בלבד, ואם התוה"ק העידה עליו שהי' עניו בוודאי היה בשלימות במידה זו, ולכאורה האיך היה במציאות שיהיה משער בשכלו שהוא גרוע משאר בני אדם שהיו בדורו, כי אף אם נימא שמצא איזה אופן לדון גם את בני דורו לכף זכות, ולחשוד את עצמו יותר מהם כדרך הצדיקים, וכמו שפי' הבעש"ט זלל"ה במאמר המשנה כל הנגעים אדם רואה חוץ מנגעי עצמו, דר"ל שכל נגעי בני אדם שהאדם רואה בחוצה הוא רק מנגעי עצמו, יען שיש לו מאותן הנגעים ומומי בני אדם, אבל מי שהוא קדוש וטהור ואין לו בזה מאומה, אינו רואה גם אצל אחרים, ולזה הצדיקים כל בני אדם המה טובים בעיניהם יותר מהם, כי את עצמם המה חושדים לעולם בכל מיני חשדות, אבל עכ"ז אצל נח כיון שהקב"ה אמר לו בפירוש קץ כל בשר וגו' והנני משחיתם ורק הוא וביתו יבואו אל התיבה, כי אותך ראיתי צדיק בדור הזה, וכן היה שנאבדו כולם והוא בעצמו ניצול מכל בני דורו, א"כ ע"כ היה צריך להודות כי היה צדיק יותר מהם, והאיך נתקיים בו מדת ענוה בשלימות, להיות שפל ברך בפני כל אדם שהיו בדורו.

אמנם י"ל לפי מה דאיתא במד"ר סוף פ' בראשית, אמר ר"ס מצינו שהקב"ה עושה חסד עם האחרונים בזכות הראשונים, ומנין שהקב"ה עושה עם הראשונים בזכות האחרונים, ונח מצא חן בעיני ה' בזכות תולדותיו, ומבואר במפרשי המדרש שדרש סמוכין ונח מצא חן אלה תולדות נח, שהיה הכל בזכות תולדותיו, וביארו ז"ל שאין הכוונה על התולדות שהיו לו אז, אלא כל התולדות שנמשכו מתולדותיו, האבות הקדושים וכל זרע ישראל שקבלו את התוה"ק, שע"י כ"ז היה לו זכות להינצל מהאף וחימה והדין הקשה שהיה שולט אז על העולם ר"ל, ובזה י"ל שמצא נח מקום לחשוד עצמו שהוא גרוע מבני דורו, ומה שהוא ניצול יותר מהם, הוא רק בשביל תולדותיו ואינו בשביל עצמו כלל.

והנה כבר פירשתי הסמיכות צדיק תמים וגו' את האלקים התהלך נח, ומצאתי אח"כ שהוא מבואר בישמח משה, כי אמרו חכז"ל כל המתגאה אין אני והוא יכולין לדור וכתיב אני אשכון את דכא ושפל רוח, ואצל העניו באמת שם הוא שכינתו ית"ש, וז"ש צדיק תמים היה, ר"ל ע"י שהי' תמים שהוא עניו ושפל רוח כפירש"י ז"ל, לכן את האלקים התהלך נח, שהי' שוכן אצלו ית"ש, אמנם מאין נמשך לו מדת הענוה, כבר כתבתי שזה היה יכול להיות ע"י תולדותיו שתלה הכל בזכות תולדותיו, וז"ש צדיק תמים הי' בדורותיו, ר"ל בשביל דורותיו העתידים לצאת ממנו, והיה מקום לתלות בהם כל ההתקרבות שהיה לו מאתו ית"ש, לזה היה עניו ושפל רוח, ובזה נכון הרמז שבבעה"ט את החלקים התהלך נח ס"ת חכם, כי אמרו חכז"ל איזה חכם הרואה את הנולד, והבן.

(מכי"ק) אלה תולדות נח וגו' צדיק תמים היה בדורותיו, ולהלן נאמר כי אותך ראיתי צדיק לפני בדור הזה ולא נאמר תמים, ודברי חז"ל ידועים. גם יש לדקדק במ"ש רש"י ז"ל דבנח כתיב את האלקים התהלך נח, ובאברהם הוא אומר אשר התהלכתי לפניו, דנח היה צריך סעד לתמכו, אבל אברהם היה מתחזק והולך בצדקו מאליו, ויש להבין דהרי בנח כתיב ג"כ כאן צדיק לפני כמו באברהם, גם יש להבין דלעיל כתיב בדורותיו וכאן כתיב בדור הזה.

ואפשר לומר עפ"י מ"ש בנועם מגדים פ' בהעלותך בפסוק והאיש משה עניו מאוד מכל האדם, הענוה לפעמים באה לאדם, מצד חושבו פחיתותו נגד רוממות הקב"ה, אבל לא נגד אדם, ומעלת משה רבינו ע"ה שחשב עצמו כאין מכל האדם, ואפילו נגד בני אדם היה חושב עצמו כאין, וגם נגד בני אדם היה עניו עכ"ד יעיי"ש. והנה רש"י ז"ל פי' בפ"ק דע"ז (דף ו') תמים בדרכיו עניו ושפל רוח, ומעתה י"ל כוונת הכתוב צדיק תמים היה בדורותיו, דזה שהיה תמים המורה על עניו ושפל רוח כפי' רש"י ז"ל, זה היה בדורותיו, ר"ל דלא תימא דאך נגד הקב"ה היה עניו ושפל רוח אלא גם בדורותיו, נגד בני אדם אנשי דורותיו היה עניו ושפל רוח ביניהם, אף שבאמת כל הדורות האלו היו מכעיסין ובאים כמבואר במשנה, אעפי"כ היה הוא שפל רוח ביניהם כמדת הצדיקים.

אמנם אח"כ בדור המבול אשר נמחה כל היקום ונשאר אך נח וביתו, ולא הי' לו באפשרות להשתמש במדת ענוה נגד בני אדם, כי היה הוא לבדו בארץ, ונגד ב"ב אשר האהבה הוא מקושר בטבע, אין הנסיון גדול כ"כ כמו לגבי שאר בני אדם, להכיר מעלת חביריו ולא חסרונם ולהיות שפל רוח נגדם, ולא נשאר לו מדת הענוה כ"א נגד הקב"ה, אשר אין זה שלימות הענוה אם נגד הקב"ה הוא כאפס וכאין, כי באמת הכל כאין נגדו, אף שגם זה הוא מעלה גדולה ועבודה חשובה לפני השי"ת, אבל א"א לקרוא זה בשם שלימות המידה, ולזה נאמר כאן אותך ראיתי צדיק "לפני" בדור הזה, שר"ל בדור הזה שתשאר בלבדך, ויהי' שלימות מידת ענוה שלך רק לפני, ולא נגד בני אדם, לזה קראו הכתוב רק בשם צדיק ולא תמים.

ובזה יובן דברי היש דורשים לשבח ויש דורשים לגנאי שנתקשו בו המפרשים, ויתבאר עפי"ד הגמ' ע"ז הנ"ל דתמים היינו עניו וסבלן, ואמר הכתוב צדיק תמים הי' בדורותיו, שהתנהג במדת ענו' נגד דורותיו, ויש דורשים אותו לשבח שאילו הי' בדורו של צדיקים הי' צדיק תמים ביותר, ואף מדת ענותנותו הי' במדריגה גדולה יותר, דאם החזיק בענותנותו נגד דור רשעים, מכש"כ בדורו של צדיקים, והיש דורשים לגנאי ג"כ מודים דאלו הי' בדורו של צדיקים הי' מתחזק בצדקו יותר, אבל לגבי מדת ענו' אין בזה רבותא כ"כ להחזיק עצמו כאפס ואין בדור של צדיקים, וז"ש לפי דורו הי' צדיק תמים, ר"ל שהי' מדת ענותנותו בתכלית השלימות, מה שהחזיק עצמו כאין אפי' נגד השפלים שבדורו, אבל אילו הי' בדורו של אברהם לא הי' נחשב מדריגה זו לכלום.

וי"ל כי באמת לזכות לשלימות הענוה להיות שפל רוח בפני כל אדם, צריך סייעתא דשמיא, וא"א בדרך הטבע, כי מטבע האדם להיות גבה לב, ודוד המע"ה ביקש אל תבואני רגל גאו', וא"כ י"ל שמה שכתבה התוה"ק את האלקים התהלך נח, שהיה צריך סעד לתומכו, זה קאי על מה דכתיב שם תמים היה בדורותיו, שהי' שפל רוח בפני אנשי דורו, לזה היה צריך סעד לתומכו, אבל אח"כ שכתבה התוה"ק עליו צדיק ולא תמים, שם נאמר לפני כמו באברהם שאמר אשר התהלכתי לפניו, שלא היה צריך סעד לתומכו, שלנגד מדה זו של צדיק בלבד היה מתחזק והולך בצדקו מאליו.

באופן אחר אפשר לומר על פי מה שהביא בנוצר חסד על פרקי אבות, במה דחשבו במשנה ארבע מדות בהולכי ביהמ"ד, וקא חשיב שם גם אינו הולך ואינו עושה, והדבר תמוה הלא זה שאינו הולך ואינו עושה אינו מדה כלל, והאיך אפשר לחושבו בין המדות, והביא ע"ז מהבעש"ט זלה"ה דלכן צריך לחשוב את האינו הולך ואינו עושה בין המדות, בשביל שעל ידו ניכר מעלת הצדיק ההולך ועושה, דבאמת נגד הקב"ה מי יאמר זכיתי לבי, ואין אדם צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא, ומה אנו ומה צדקותינו נגדו יתברך, אמנם נגד שאר בני אדם הנמוכים במדרגתם עד אין שיעור וערך נגד הצדיק, על ידם ניכר מעלתו הגבוה של הצדיק.

ובזה י"ל מה שאמר צדיק תמים היה בדורותיו, שבאמת א"א לומר על שום אדם, שבא לידי שלמות האמיתי נגדו יתברך, כי איך אפשר לבוא לידי שלימות אמיתי, מה שראוי לעשות נגד ממ"ה הקב"ה, אך בערך שאר בני אדם אפשר לומר על הצדיק שבא לידי שלימות, ולכן אמר צדיק תמים היה בדורותיו, שר"ל ע"י דורותיו היה באפשרי לומר עליו צדיק תמים, אבל להלן נאמר אותך ראיתי צדיק לפני בדור הזה, שבדור המבול שנמחו כולם מן העולם ונשאר הוא לבדו בארץ, ולא הי' בעולם מדת האינו הולך ואינו עושה, ולנגד הקב"ה לא היה באפשר לקרותו בשם תמים כ"א בשם צדיק, לכן נאמר רק צדיק "לפני" דייקא.

וי"ל עוד שבין אנשי דורו שהיו רשעים, אף שעל ידם היה ניכר מעלתו יותר, אבל עכ"ז היו לו מניעות גדולות לעבדות השי"ת על ידם, כנודע בספה"ק שבדור שיש רשעים הרבה ר"ל, זה גורם התרחקות הרבה ומניעות גדולות גם להצדיקים עובדי השי"ת, ופירשו בזה הכתוב טוב מעט לצדיק, שלכן הטוב הוא מעט לצדיק, מהמון רשעים רבים, ולכן כתיב את האלקים התהלך נח, שהיה צריך סעד לתומכו, יען שהיה בדורותיו אנשי רשע, והיה לו מניעות גדולות מזוהמת אנשי דורו הרשעים, אבל אחר דור המבול שנמחו כולם, ונשאר הוא לבדו בצדקתו היה מתחזק והולך בצדקו ומאליו, כמו שאמר אברהם אשר התהלכתי לפניו, ולכן נאמר כי אותך ראיתי צדיק לפני דייקא, בדור הזה שתשאר לבדך, תתהלך לפני כמו אברהם אבינו ע"ה.

(מכתי"ק) אלה תולדות נח וגו' את האלקים התהלך נח. וברשיז"ל ובאברהם הוא אומר אשר התהלכתי לפניו, נח היה צריך סעד לתומכו, אבל אברהם היה מתחזק ומהלך בצדקו מאליו, והקשו המפרשים דהרי להלן כתיב כי אותך ראיתי צדיק לפני, וגם זה כלשון התהלכתי לפניו דכתיב באברהם, גם הקשו על הלשון כי אותך ראיתי צדיק, דהול"ל כי אתה צדיק, ואינו מובן כלל הכוונה באריכות הלשון אותך ראיתי, ובמדרש ונח מצא חן בעיני ד' אף הוא לא היה כדאי אלא שמצא חן, וצ"ב אם לא היה כדאי במה מצא חן, ולהלן במד"ר סו"פ בראשית, ג' מציאות מצא הקב"ה, אברהם דוד וישראל, איתבון חבריא לר"ס והא כתיב ונח מצא חן, אמר להון הוא מצא הקב"ה לא מצא, וצ"ב מרישא לסיפא.

והנה יש מרבותינו דרשו לשבח, בדורותיו היה צדיק, כ"ש אלו היה בדור צדיקים הי' צדיק יותר, ויש דורשין לגנאי בדורותיו היה צדיק, הא אלו הי' בדורו של אברהם לא היה נחשב לכלום, ותמהו כולם במה פליגי, ואם אפשר לדון לזכות לדרוש לשבח, למה מקצת מרבותינו ז"ל דורשין לגנאי על נח שהעיד עליו הכתוב שהיה צדיק תמים.

והנלפע"ד עפ"י מ"ש הרח"ו זלה"ה, וזלה"ק פ"א שאלתי למורי ז"ל איך היה אומר לי שנפשי הוא מעולה כ"כ, והרי קטן שבדורות הראשונים הי' צדיק וחסיד שאין אני מגיע לעקיבו, ויאמר דע כי גדולת הנפש אינה תלוי רק כפי הזמן והדור ההוא, כי מעשה קטן בדור הזה שקול ככמה מצות בדורות הראשונים, כי בדורות האלו הקליפה מתגברת מאוד מאוד עד אין קץ, משא"כ בדורות הראשונים, ואלו הייתי אני באותן הדורות היו מעשי וחכמתי נפלאים מכמה צדיקים הראשונים, כי בלי ספק יש לנפשי מעלה גדולה על כמה וכמה צדיקים הראשונים מזמן תנאים ואמוראים עכ"ל הק'. ובספר חסידים (סי' תתקמ"ה) כ' שאצל הקב"ה, לב שאינם פקחים בדורות האחרונים, כלב של פקחים בדורות הראשונים, והחיד"א זלה"ה בפירושו שם הביא בקצרה דברי הרח"ו הנז"ל, ובמקום אחר כתב החיד"א ז"ל על דברי הרח"ו הנזכרים, דק"ו בדור הזה כל אשר בשם ישראל יכונה כמה הוא חשוב.

והנה דבר ברור אשר בדור המבול הקליפה היתה גוברת הרבה יותר מבדורו של הרח"ו ז"ל, אשר ע"כ בודאי לא היה אפשרות אז לעבוד השי"ת כמו בדורו של אברהם, ומעשה קטן שבדור ההוא היה שקול כהרבה שבדורו של אברהם, ומעתה הנה מה שדרשו רבותינו ז"ל לשבח ולגנאי, אלו ואלו דברי אלקים חיים, ומר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי, אם הי' עובד השי"ת בדור גרוע כאותו הדור, בוודאי שהוא ק"ו שהיה עושה הרבה יותר בדורו של אברהם, אך גם זה וודאי, דאם לא היה עושה בדורו של אברהם יותר מכפי מעשיו שבדור המבול, לא היה נחשב לכלום, כי אך בשביל כך נחשב מעשה קטן שבדור המבול כמו הרבה שבדור המשובח, מחמת התגברות הקליפה אשר אז בעת ההוא, וגורמת קישוי העבודה, משא"כ בדור המשובח, וא"כ דרשת חכז"ל בזה תרווייהו אמת ויציב בלי שום סתירה ביניהם, דאותן שדרשו לשבת דרשו על נח אשר עליו סובב הכתוב הנאמר צדיק תמים, ואותן שדרשו לגנאי הנה הגנאי ההוא סובב על הדור, אשר מתיבת בדורותיו הוציאו הדרש ההוא, כי גנות הדור גרמו קטנות מעשיו, אשר בדורו של אברהם, מעשים כאלו לא היו נחשבים לכלום, אבל בדורו הגרוע היה משובח מאוד במעשיו, כמו במעשים מרובים וחשובים יותר בדורו של אברהם.

וי"ל שזה שדרשו מאת האלקים התהלך נח שהיה צריך סעד לתומכו, היה ג"כ בשביל התגברות הקליפה שבדור, ע"ד שכ' הרמב"ן ז"ל ושאר מפרשים בענין הכבדת הלב הנאמר בפרעה, אף שאין זה ממדותיו ית"ש ליטול הבחירה, אך כיון שע"י האותות והמופתים והמכות הנפלאות היה כמעט מוכרח לשמוע לדבר ה', לזה היה הכבדת הלב לבטל ממנו כח ההכרח הבא ע"י אותות והמופתים, למען ישאר על בחירתו כמקודם, וכמו כן י"ל שע"י התגברות הקליפה הגורמת קשוי העבודה עד אין קץ, ולזה היה צריך סעד לתמכו, למען יוכל עמוד על בחירתו הטובה, ולזה סמך הכתוב המאמר דאת האלקים התהלך נח, אחר שאמר צדיק תמים היה "בדורותיו" ששפלות דורותיו גרמו שהיה צריך סעד לתמכו, אבל באמת הקב"ה ראה אותו בבחי' זו כאלו מתחזק בצדקו מאליו, כי הצופה נסתרות ובוחן כליות וחדרי לב, ידע האמת כי דורותיו הי' בעוכריו, אבל הוא עבד עבודה גדולה כמו מי שמתחזק בצדקו מאליו בדור משובח, וברמב"ם ז"ל הל' תשובה (פ"ג) כתב שיש זכות שהוא נגד כמה עבירות, ואין שוקלין הזכיות אלא בדעתו של א-ל דעות, והוא היודע האיך מדרכיו הזכיות עיי"ש. וז"ש כי אותך ראיתי צדיק לפני ולא אמר אתה צדיק לפני, כי לשון צדיק לפני מורה שהוא מתחזק בצדקו מאליו, כמו שדרשו מאשר התהלכתי לפניו הנאמר באברהם, ונח היה צריך סעד לתומכו, וע"כ אמר כי אותך ראיתי צדיק לפני, שאך הקב"ה בעצמו הוא שראה אותו על בחינה זו של המתחזק בצדקו מאיליו, מה שלא נראה לשום נברא פנימיות ויגיעת העובד ה' באמת ובתמים, עד היכן הדברים מגיעים, ולמראית העין היה צריך סעד לתומכו.

וי"ל שזה שאמרו אף הוא לא היה כדאי אלא שמצא חן, שבעת שנידון לא היה כדאי, שלא הגיע במעשיו הטובים שיהיה כדאי לזכות בדינו, אך מצא חן בעיני ה' היודע ומבחין, מה הגיע אליו מאנשי דורו, והנה נודע כי לשון מציאה לא נקרא אלא הבא בהיסח הדעת, ובישמח משה נתקשה בלשון שאמרו חכז"ל יגעת ומצאת כי מה שבא ביגיעה א"א לקראותו בלשון מציאה, ועיי"ש מה שתי' בזה. וז"ש ונח מצא חן וגו', כי הוא בעצמו ראה קטנות מעשיו, ואף שבעיני הקב"ה היה חשוב כמעשים מרובים, אבל הוא בעצמו בענותנותו היתירה תלה החסרון בו, ולא היה נחשב בעיניו מעשיו לכלום, ולזה היה בעיניו כל התקרבותו להשי"ת, כמציאה הבאה בהיסח הדעת בלי שום יגיעה, כי חשב שמעולם לא עבד השי"ת ולא יגע מאומה, וזה שאמרו חכז"ל על ונח מצא הוא מצא אבל הקב"ה לא מצא, ור"ל שאך אצלו הי' במציאה, אבל הקב"ה לא מצא שלא ראה בזה שום דבר דרך מציאה, כי ראה והבין רוב יגיעתו בעבודה מתחלה ועד סוף.

ומ"ש לשון מציאה אצל אברהם ודוד וישראל, נ"ל כי נודע אשר המזכה רבים זכות הרבים תלוי בו, ובכל עת שעושין מצות ומע"ט כל אלו שנתקרבו להעבודה על ידו, נחשבין הזכיות האלו גם לו, ואף שהוא אינו מייגע מאומה באותן הזכיות, כי לא עשה מאומה אלא בתחלה בעת שקירבן לקדושה, אבל אח"כ בעת שכבר נתקרבו ועובדין השי"ת בינם לבין עצמם, הוא אינו עושה מאומה בזה, ואעפי"כ נתרבין זכיותיו ע"י תלמידיו, וזה נקרא מציאה כי מגיע לזכיות הרבה בהיסח הדעת בשעה שאינו יודע מאומה, ואברהם היה הראש וראשון שקירב בני אדם תחת כנפי השכינה, כמו שאה"כ את הנפש אשר עשו בחרן, וכן דוד המע"ה שמלך על כל ישראל, וכן כלליות ישראל כשהם באחדות שאז כל המעשים הנעשים בכל ישראל נקראים עכאו"א כנודע, ואמרו חכז"ל עשה מצוה אחת הכריע עצמו ואת כל העולם לכף זכות, ואתי שפיר די"ל בזה לשון מציאה, שמוצא מה שלא יגע בה אלא נעשה ע"י אחרים, משא"כ בנח שהיה כל דורו רשעים ולא שמעו בתוכחתו כמבואר בגמרא, ולא בא לו שום זכות ע"י אנשי דורו, אלא ממה שהוא יגע בעצמו ולא היה מקום לקרותו בלשון מציאה, אלא הוא בעצמו שיער את נפשו כן מענותנותו היתירה, והבן.

אלה תולדות נח נח איש צדיק, פרש"י ז"ל והובא במדרש רבה ללמדך שעיקר תולדותיהם של צדיקים מצות ומע"ט, וכתב המזרחי מדכתב סיפור שבחיו בכלל ספור תולדותיו למדנו שמעשיהן של צדיקים הן מכלל תולדותיהן עכ"ל. אמנם יל"ד דבכמה מקומות הזכיר הכתוב תולדות הצדיקים, כגון אלה תולדות יצחק, אלה תולדות שם, ולמה לא הזכיר גם בהם סיפור שבחיהם ומעשיהם הטובים, אחרי שזהו עיקר תולדותיהם.

ב) בב"ר הה"ד (משלי י"א) פרי צדיק עץ חיים מה הן פירותיו של צדיק מצות ומע"ט, ולוקח נפשות חכם, שזן ומפרנס כל י"ב חודש בתיבה, וצ"ב דלמה נקרא על זה בשם חכם, וזו מלאכה ולא חכמה.

ג) בתנחומא (ס"ג) אלה תולדות נח נח, יתברך שמו של ממ"ה הקב"ה שבחר בישראל וכו' ונתן לנו תושבע"פ וכו' ומאריך המדרש בשבח תורה שבעל פה שלא כרת הקב"ה ברית עם ישראל אלא על התושבע"פ שנאמר כי עפ"י הדברים האלה כרתי אתך ברית וגו' (שמות ל"ד) לא כתב הקב"ה למען הדברים, אלא על פי הדברים, וזו היא תורה שבע"פ וכו', וצ"ב קישור כל הענין לאלה תולדות נח.

ד) מכל הבהמה הטהורה תקח לך שבעה שבעה פרש"י העתידה להיות טהורה לישראל וכו', וראוי להבין דמאי חידש לן רש"י ז"ל בזה, ופשיטא דטהורה דקרא ע"ש העתיד נאמרה, דאכתי טהורים וטמאים לא הוו בהאי שעתא.

ה) ועוד הקשו בעל התוספות והרא"ם ז"ל עמ"ש רש"י למדנו שלמד נח תורה דבגמרא זבחים (דף קט"ז ע"א) תירצו בזה שהעבירום לפני התיבה וכל שהתיבה קולטתו טהור, ור"א אמר אמר קרא והבאים זכר ונקבה וגו' הבאים מאליהן, ופרש"י בהן הכיר נח אותם שבאו שבעה שבעה ידע שהן טהורים, ושבאו שנים שנים שהן טמאים, א"כ איך יהיה ראיה מכאן שלמד תורה, דלמא ידע ע"י נס קליטת התיבה או ממה שבאו מאליהן, וכן הקשו הגור ארי' והלבו"ש ז"ל דלמה הניח רש"י דברי הגמרא ותפס דרך אחרת.

ונבוא אל הביאור עפימ"ד בב"ר (פל"ב ס"ח) והבאים זכר ונקבה וגו' א"ל נח וכי קניגי אנא (פי' צייד), א"ל מה איכפת לך מובאים אכ"כ אלא הבאים, מאליהן באים עכ"ל, ובפדר"א (פכ"ג) איתא אמר נח לפני הקב"ה רבון כה"ע, וכי יש בי כח לקבצן אל התיבה, ירדו כל המלאכים הממונים על כל מין ומין, וקבצו אותן ואת כל מזונותן, ויבא נח אין כתיב אלא ויבואו אל נח באו מאליהן עכ"ל, והקשה המזרחי והגו"א דבצווי כתיב שנים מכל תביא אל התיבה וגו' הרי נצטווה להביאם בעצמו ותקשי קראי אהדדי.

ואפשר לתרץ עפימ"ש בספרי ויואל משה (מאמר א' סימן ס"א) לתרץ שיטת הרמב"ם ז"ל, במ"ש שהמלך המשיח יבנה ביהמ"ק דלעתיד, ולכאורה יש סתירה לזה ממה שהכריעו רש"י ותוספות בסוכה (דף מ"א ע"א), גבי יום הנף כולו אסור מ"ט מהרה יבנה ביהמ"ק, ואוקמי' בגמרא שם דאיבני בלילה או דאיבני בחמיסר עיי"ש, והקשו רש"י ותוספות הא קיי"ל דאין בונין ביהמ"ק בלילה ולא ביו"ט, ותירצו ה"מ בנין הבנוי בידי אדם, אבל מקדש העתיד בנוי ומשוכלל יבא מן השמים. ובערוך לנר וק"ז הייטב פנים זלל"ה רצו לתרץ סתירה זו דתרווייהו איתנייהו, שקודם יבנו בנין בידי אדם, ואח"כ יבוא הביהמ"ק של מעלה כנשמה בתוך גוף עייש"ד. אמנם אין זה מספיק לתרץ שיטת רש"י ותוספות שהקשו דאין בנין ביהמ"ק בלילה וביו"ט, ומכח האי קושיא הכריעו דירד בנוי ומשוכלל מן השמים, ואם איתא דהתחלת הבנין יהיה בידי אדם, אכתי הדרא קושיא לדוכתי' דאין בונין בלילה וביו"ט.

ויתבאר הענין עפימ"ד בתנחומא פ' פקודי (סי"א) עה"פ תקים את משכן אהל מועד, אמר משה רבש"ע איני יודע להעמידו, אמר לי' עסוק בידיך ואתה מראה להעמידו והוא עומד מאליו, ואני כותב עליך שאתה הקימתו, שנאמר הוקם המשכן (משמע מאלי' ע"י נס), ומי העמידו משה שנאמר ויקם משה את המשכן ע"כ בתנחומא, ובילקוט פ' פקודי (רמז תי"ז) איתא לא תאמר משה הקימו, אלא המשכן מעצמו עמד שנאמר הוקם המשכן, ולא תאמר המשכן אלא אפילו בית עולמים, אלולי שגזר הקב"ה, לא שלמה ולא כל ישראל היו בונין אותו וכו', לפיכך במעשה נסים הוקם המשכן וכו'. וכן איתא בתנדב"א (סא"ר פ' ל') וז"ל אין ביהמ"ק נבנה ביד אדם אלא בידו של הקב"ה בלבד, שנאמר מקדש ד' כוננו ידיך וכו', ופי' שם הזקוקין דקאי על בית שלמה, דאף שבנאו ע"י בנ"א, מ"מ לא נבנה אלא ע"י הקב"ה, כי האבנים עלו מאליהם על הבנין וכו', וכמ"ש במשכן הוקם מאליו והביא ע"ז ראיות מדברי חז"ל עיי"ש.

אמנם גדול יהיה כבוד הבית האחרון מן הראשון, דבבנין בית הראשון היה נעשה ההכנה ואיתערותא דלתתא על ידי פעולת אדם כמבואר בפסוקים, וגמרו היה ביד"ש ע"י נס, והאבנים עלו מאליהם על הבנין, ולא כן בנין העתיד שאנו מחכים ומקוים אלי', דמבואר בזוה"ק פ' פנחס (דף ר"כ) ד' יבנה בית איהו ולא אחרא, ולא יהיה בנינא דבר נש דלית בי' קיומא כלל עיי"ש, מבואר דיהיה בנוי ומשוכלל מן השמים, בלי שום פעולת בנ"א כלל, ומה שאמרו בקצת מקומות שהמלך המשיח יבנה ביהמ"ק, הכוונה שיעשה אלי' הכנה ואיתערותא דלתתא בכח דיבורו ותפלתו הקדושה, וגם יהיה עפ"י הוראתו דלא נתגלה לנו תבניתו ואיכותו, כמ"ש התוי"ט בפתיחתו למסכת מדות וכ"כ הרמב"ם ז"ל בהל' בית הבחירה, דאע"פ שהוא כתוב ביחזקאל אינו מפורש ומבואר, ולא נתפרש לנו מדברי חז"ל, וכשיבוא משיח צדקנו יגלה בנבואתו איכותו, ובדבורו יתעביד מעשה, להורידו בנוי ומשוכלל מן השמים בלי פעולת מעשה אדם כלל, ובזה יתורצו הסתירות בענין זה, ול"ק קושית רש"י ותוספות דאיך יבנוהו ביו"ט ובלילה, דכל הכנתו בידי אדם יהיה רק ברוחניות וזו מותרת גם ביו"ט

וכמו"כ אפשר לתרץ סתירת המקראות אצל נח, שירדו המלאכים הממונים על כל מין ומין, וקבצו אותן ואת מזונותיהם, כדכתיב ויבואו אל נח באו מאליהן, אבל היה רצון הבוי"ת שיעשה נח הכנה ואיתערותא דלתתא שיחול הנס עליו, כידוע שכל דבר צריך איתערותא לתתא, וע"כ צוהו תביא אליך, וקח לך ואספתו אליך, ופי' קח לך לדעתך, שע"י דיבורו והוראתו איתעביד מעשה, ונעשה הנס ובאו מאליהם, שוב ראיתי בגו"א שכתב ברמז כדברנו, וז"ל תביא ר"ל ע"י דבורו שהיה נח אמר באו אל התיבה כל עוף כנף וגו' וכן הבהמה עכ"ל, ויובן בזה מ"ש רש"י ז"ל למדנו שלמד נח תורה, דאע"פ שנתקבצו ובאו מאליהן בדרך נס, אבל מ"מ היה גזה"כ שהוא יעשה הכנה, להמשיך הנס ע"י דבורו והוראתו ולדעתו, ולמדנו שלמד תורה דאל"כ מנא ידע.

ואפ"ל עוד באופן אחר בהקדם מ"ש הריטב"א (ערובין י"ג ע"ב), וז"ל שאלו לרבני צרפת, האיך אפשר שיהיו אלו ואלו דא"ח, וזה אוסר וזה מתיר, ותירצו כי כשעלה משה למרום לקבל התורה, הראו לו על כל דבר ודבר מ"ט פנים לאיסור ומ"ט פנים להיתר, ושאל להקב"ה על זה, ואמר שיהא זה מסור לחכמי ישראל שבכל דור ודור ויהיה ההכרעה כמותם, ומבואר יותר בירושלמי סנהדרין (פ"ד ה"ב) אר"י אלו היה ניתנה התורה חתוכה לא היתה לרגל עמידה, ופי' שם הפני משה זלל"ה שאילו הי' ניתנה התורה פסק הלכה בלא נטיית דעת לכאן ולכאן, לא היה קיום לעולם, דהתורה צריך שתהיה נדרשת במ"ט פנים לכאן ולכאן, ועוד שם בירושלמי שאמר משרע"ה לפני הקב"ה הודיעני איך הוא ההלכה, אמר לו אחרי רבים להטות וכו', כדי שתהא התורה נדרשת במ"ט פנים טמא ומ"ט פנים טהור. ופי' שם הפ"מ שמשרע"ה ביקש מהקב"ה להודיע ההלכה ברורה שלא יהיה בה שום ספק, וא"ל הקב"ה שזה א"א, שצריך שהתורה תהיה נדרשת לכאן ולכאן, ואם אני מגלה לך ההלכה פסוקה, שוב לא תהיה נדרשת בהרבה פנים יעיי"ש, עכ"פ מבואר דכל מילתא דתליא בפלוגתת החכמים, נמסרה ההכרעה לחכמי הדורות, ולא היה רצון הבוי"ת שתנתן הכרעה ופסק הלכה מן השמים, כדי שתהיה נדרשת במ"ט פנים לכאן ולכאן.

והנה אמרו רז"ל במסכת חולין (דף ס"א ע"א) סימני העוף לא נאמרו פירושן מדברי תורה אלא מד"ס, הרי שנמסרה ההכרעה בזה לחכז"ל, וכמו"כ פליגי שם בזרזיר ובסנונית לבנה ר"א ורבנן אם מין טהור או לא, וכמו"כ בבהמה פליגי ר"א ור"י בבכורות (דף ז' ע"א) בטמא הנולד מן הטהור ועיבורו מן הטמא עיי"ש, ומעתה יקשה לפי"ד הגמרא זבחים הנ"ל, שהעבירום לפני התיבה וכל שהתיבה קולטתו טהור, ור"א אמר הבאים מאליהם ואותן שבאו שבעה שבעה ידע שהם טהורים, ושבאו שנים שנים שהם טמאים וכתיב מכל החי מכל בשר וגו' ודרשו חז"ל אפילו רוחות וכו', ולפי"ז בכל אלו ספיקי פלוגתות וסימני עופות שלא נתפרשו בתורה, הרי ניתנה בהם ההכרעה בידי שמים על ידי נס דקליטת התיבה, או ע"י נס מה שבאו מאליהן שבעה או שנים, והרי א"א שתהא ניתנה התורה חתוכה, שהתורה צריכה להיות נדרשת במ"ט פנים לכאן ולכאן.

אמנם יתורץ עפימ"ש רש"י ז"ל למדנו שלמד נח תורה, ואפשר שהשיג נח הצדיק כל פלוגתת חז"ל במ"ט פנים טהור ומ"ט פנים טמא, והכריע בדעת התורה לפסוק ההלכה בכל מין ומין, וכפי הכרעתו הסכימו מן השמים, ונעשה נס בקליטת התיבה או ע"י שבאו מאליהן, והשתא יתבאר היטב דברי רש"י ז"ל עה"פ מכל הבהמה הטהורה וגו' מכאן שלמד נח תורה, דכיון שהביא אל תוך התיבה מכל הבהמה ומכל בשר וגו', והיה ביניהם כמה ספיקי פלוגתא, אם הם מין טהור או טמא, ועכ"ח שלמד נח תורה והכריע פסק ההלכה, דאל"ה לא היה אפשר שיכנסו לתיבה ע"י נס דקליטת התיבה, דא"א שתנתן ההכרעה מן השמים כנ"ל, ונרמז כל זה בלשונו הזהב של רש"י ז"ל העתידה להיות טהורה לישראל, דאף מה שעתידה להיות טהורה ע"י הכרעת חכמי הדורות ופלוגתת חז"ל השיג נח וכיון לאמיתת הכרעתם, ואפשר דמה שהקשו בגמרא דזבחים מנא ידע נח, ותירצו ע"י הנס של קליטת התיבה, אפשר דכוונתם להקשות מנא ידע לסמוך על הכרעתו ולהקריב ממנו קרבן, דמיירי בגמרא שם לענין קרבן, ותירצו ע"י נס של קליטת התיבה דנתברר לו בירור גמור שהסכימו מן השמים על הכרעתו, שהיה התיבה קולטת אותן שהכריע שהן טהורים, ומזה ידע להקריב מהן קרבן, ואע"פ שהסכימו מן השמים ונעשה נס של קליטת התיבה עפ"י הכרעתו כנ"ל, מ"מ עדיין ניתנה כח ההכרעה לחכמי הדורות, לשנות ההכרעה ולהכריע כפי דעתם, וכמו שמציע בכמה פלוגתת החכמים, וכמ"ש הרמב"ם ז"ל בהל' ממרים (פ"ב ה"א) וז"ל ב"ד גדול שדרשו בא' מן המדות, כפי מה שנראה בעיניהם שהדין כך ודנו דין, ועמד ב"ד אחר ונראה לו טעם אחר לסתור אותו, ה"ז סותר ודן כפי מה שנראה בעיניו, שנאמר אל השופט אשר יהיה בימים ההם, אינך חייב ללכת אלא אחר ב"ד שבדורך עכ"ל. וכדאמרינן לעיל שנמסרה ההכרעה בכל דור לחכמי הדורות, (אלא שכתב הכסף משנה שם שמיום חתימת המשנה קיימו וקבלו שדורות האחרונים לא יחלקו על הראשונים, וכן עשו גם בחתימת הגמרא, שמיום שנחתמה לא ניתן רשות לשום אדם לחלוק עליה עכ"ל). וכן איתא במשנה דעדיות (פ"א מ"ה) למה מזכירין דברי היחיד בין המרובין וכו' שאם יראה ב"ד את דברי היחיד יסמוך עליו, עיין תוספות יו"ט שהביא כן מנוסחת הראב"ד, שאפשר לדורות האחרונים לתלות בדעת היחיד ולהכריע כמותו נגד הרבים עיי"ש, עכ"פ היה הכרח שיכריע נח בדעת תורה, דאם היה ניתנה הכרעה זו מן השמים ע"י נס קליטת התיבה, היתה ניתנה התורה חתוכה מן השמים ולא היה כח בידי חכמי הדורות לאפלוגי ולפרש את התורה במ"ט פנים טהור ומ"ט פנים טמא.

ונקדים עוד מ"ש ק"ז הייטב לב זלל"ה בר"פ דברים לבאר מאמחז"ל, לא כרת הקב"ה ברית עם ישראל אלא בשביל תושבע"פ וכו', והענין כי אין איש ואשה כורתין ברית אלא א"כ יש להם תולדות, אבל אם אין להם תולדות קלה בעיניו לגרשה והחוש מעיד ע"ז, והתוה"ק הנקראת מאורסה לישראל, וחז"ל הולידו תולדות בי"ג מדות וגזירות וכו' והוא התושבע"פ, ובשביל זה כרת הקב"ה ברית עם ישראל בשביל התושבע"פ שהוא התולדות והבן, ובזה יתבארו דברי התנחומא הנ"ל עה"פ אלה תולדות נח, והאריך בשבח תושבע"פ, ושלא כרת הקב"ה ברית אלא על תושבע"פ ולטעם זה נקרא תולדותיהן של צדיקים, וסיפר הכתוב בשבחו של נח שהשיג תושבע"פ, ועי"ז זכה להציל נפשות ולהכניסן אל התיבה כמ"ש לעיל וא"ש קישור דרשתם לכאן, וכתב בספה"ק בני יששכר בדרושים לחג הסוכות בהג"ה שם, דמצות הם תושב"כ שמפורש הצווי עליהם בתורה, ונקראים מצות ע"ש הצווי, ומעשים טובים הם החומרות ומילי דחסידי מבלי גבול והוא מחלק תושבע"פ עיי"ש.

ובזה יתבאר דברי המדרש הנ"ל הה"ד פרי צדיק עץ חיים, מה הן פירותיו של צדיק מצות ומע"ט, ר"ל שזכה נח להשיג תושב"כ ותושבע"פ, והן הן תולדותיו של צדיקים, ולוקח נפשות חכם שזן ומפרנס כל י"ב חדש בתיבה שע"י חכמת תורה שבע"פ שהשיג פלוגתת החכמים והכרעתם, היה יכול להציל נפשות המגולגלים בבע"ח, ע"י שהכניסם אל התיבה בכח הכרעתו, וא"ש כי חכם יתקרי על דבר זה. וא"ש מ"ש רש"י ז"ל עיקר תולדותיהן של צדיקים מצות ומע"ט, והכל על קוטב א' יסובב לבאר מאמר הכתוב אלה תולדות נח וגו', כי יספר הכתוב בשבח תורתו ומעשיו שגרם לו להציל את כל הנפשות והבן.

אלה תולדות נח נח איש צדיק תמים היה בדורותיו וגו', הקשה האוה"ח הק' דידוע דכ"מ שנאמר אלה פוסל את הראשונים, וכאן אין מקום לומר שנתכוון הכתוב לפסול דורו, שלא היה צריך להודיע זה שכבר נפסלו ונחתמו למחות, עכת"ד ז"ל.

ב) עוד יל"ד אומרו בדורותיו לשון רבים והול"ל בדורו כמ"ש להלן כי אותך ראיתי צדיק לפני בדור הזה, וכבר עמדו בזה מפרשי התורה.

ג) במד"ד זש"ה הפוך רשעים ואינם זה דור המבול, ובית צדיקים יעמוד זה נח, ויש להבין מהו ענין ההפיכה שדרשו כאן על דור המבול, הלא בפסוק נזכר בהם וימחו, ויגוע כל בשר, ולשון מיתה, והשחתה, אבל לשון הפיכה לא מצינו בהם כלל.

ד) בתנחומא אלה תולדות נח וגו' יתברך שמו של ממ"ה הקב"ה שבחר בישראל וכו' ונתן לנו את התורה בכתב ברמז צפונות וסתומות, ופרשום בתורה של בע"פ וגלה אותם לישראל וכו' ומונה והולך במדרש שבחה של תושבע"פ, ויש להבין שייכות הענין לפסוק זה.

ה) במד"ר תמים היה בדורותיו ר' חנינא ור' יוחנן תרויהון אמרין, כל מי שנאמר בו היה מתוקן היה לכך, נח היה מתוקן לנס, משה היה מתוקן לגואל וכו', ופי' בנזה"ק ששורש נפשם למעלה היה מתוקן כל א' וא' לפי ענינו, כי הצדיקים והרשעים ניכרים למעלה אף קודם בריאתם, ומ"מ אין בזה ביטול בחירה, כי מדריגת השורש למעלה אינו אלא הכנה בעלמא, שיקל לאדם להשיג דבר שמוכן אלי', אבל מ"מ אפשר להתגבר בכח הבחירה על כח ההכנה, עכ"ד ז"ל, ועדיין יש להבין איך מקושר הדרש עם הפסוק תמים היה בדורותיו ומה שייכת הכנתו לדורותיו.

ו) במד"ד (פ' נח סי"א) ויאמר ד' אמחה את האדם (איוב ל"ד) לכן יכיר מעבדיהם והפך לילה וידכאו וכו' שהקב"ה הופך את יום ללילה וכו' ואח"כ הוא פורע מהם עכ"ל. ויש להבין מהו ענין הפיכת יום ללילה, ומה טעם הקדימו יתברך להעונש, כאמרז"ל ואח"כ הוא פורע מהם, וראוי להבין הכוונה בזה. ובנזה"ק פו' עפימ"ש במדרש להלן (פר' (ל"ג ם"ה) אוי להם לרשעים שהם מהפכים מדת הרחמים למדת הדין וכו', ויליף לה מדור המבול עיי"ש, וידוע שמדריגת היום מצד הרחמים והחסד, כמ"ש חסד א-ל כל היום, ומדריגת הלילה מצד הדין, וע"ז רמזו במדרש כאן שע"י מעשיהם נהפך היום ללילה, ר"ל שמהפכים מדת הרחמים למדה"ד עכ"ל, אמנם פירושו צ"ב דאם כוונתם ז"ל לרמז על ענין זה, הלא מבואר כן בדבריהם להלן בפירוש (פר' ל"ג ס"ה) ויליף לה מכמה פסוקים שנאמרו בדור המבול עיי"ש, ומה צורך לרמז דבר שמבואר בדבריהם בפירוש, ועוד אם כדבריו למה לא הזכירו בפי' מדה"ד ומדה"ר, ולמה הזכירוהו ברמז של יום ולילה וצ"ב.

ואפ"ל עפי"מ דאיתא בגמרא סנהדרין (ק"ח ע"ב) ויהי לשבעת הימים ומי המבול היה על הארץ, מה טיבם של שבעת הימים, אמר רב אלו ימי אבילות של מתושלח וכו' דבר אחר לשבעה ששינה הקב"ה עליהם סדרי בראשית, שהיתה חמה יוצאת ממערב ושוקעת במזרח, ופי' העיון יעקב ז"ל לפי שבימי המבול לא שמשו המזלות ולא היה ניכר בין יום ללילה כמ"ש רש"י ז"ל בשם המדרש בפ' בראשית על הפסוק יום ולילה לא ישבותו, עיי"ש, וכמו שבלילה החמה הולכת ממערב למזרח, כן בימי המבול שלא שמשו המאורות והיתה כלו לילה, היתה מהלכת כן בין ביוה ובין בלילה, עכ"ד.

וראוי לתת טעם למה עשה ד' ככה שלא שמשו המאורות והיתה חמה יוצאת ממערב ושוקעת במזרח ז' ימים קודם המבול, והרי מבואר בפסוק כי המתין ד' עוד ז' ימים עד שהביא עליהם את המבול, והאריך ד' להם עוד זמן אחר הזמן של ק"כ שנה, ומדוע בעונש זה שלא שמשו המאורות לא האריך להם הזמן, והתחילה ז' ימים קודם המבול.

ואפ"ל עפ"י מ"ש הרמב"ם ז"ל בספר המורה דדעת אומות הקדמונים שהיו משתחווין לחמה ולצבא השמים, בסברם לפי דעתם הסכל, שהשפעת העולם בא על ידם, ושיש בכחם להרע או להטיב, וע"כ היו האומות ההם נקראים מזרחיים שהיו משתחוים למזרח, שהוא מקום זריחת השמש בתוקפה כגבור לרוץ אורח, ומזה נולד טעותם להאמין בתוקף וביכולת המזלות, וכן מצינו במסכת ברכות (דף ז') תנא משמיה דר מאיר בשעה שהחמה זורחת, וכל מלכי מזרח ומערב מניחין כתריהם בראשיהם ומשתחוים לחמה, מיד כועס הקב"ה ע"כ, מבואר ג"כ שהיו עובדים לשמש בעת זריחתה, כי לפי דעתם המשובשת היו תולים כח המזלות וכח השמש מצד עצמותם, ולא מצד מנהיגם כביכול יתברך, ומבואר ברמ"א (או"ח סימן צ"ד) אין עושים מקום הארון וצד התפלה נגד זריחת השמש ממש, כי זהו דרך המינים, רק מכוונים נגד אמצע היום, עיי"ש. ומעתה אפ"ל דמה שלא שמשו המאורות בז' ימים שלפני המבול, לא היתה ע"צ העונש אלא ע"צ הרחמים והחסד, כדי שיראו ויתבוננו שהכל תלוי במי שאמר והיה העולם, והמזלות משמשים רק עפ"י צוויו יתברך, ואין בהם היכולת לעשות כ"א מה שהוא רצונו יתברך, ולאפוקי מדעתם הנפסדה, ולטעם זה לא היתה חמה יוצאת במזרח שבעת ימים קודם המבול, אולי ישובו מדרכם הרעה ולא יאבדו, וזה טעם הכתוב וביאור אמרם ז"ל ויהי לשבעת הימים, אחר שעברו שבעת הימים ששינה הקב"ה סדרי בראשית, שהיתה חמה יוצאת ממערב וכו' ועדיין לא נתנו לב לשוב, ע"כ ומי המבול היה על הארץ. וכמו"כ אפ"ל בכוונת המדרש הנ"ל, ויאמר ד' אמחה את האדם וכו' שהקב"ה הפך את היום ללילה, ואח"כ היה פורע מהם, ר"ל שהקב"ה עשה כן לדור המבול להוכיחם על פניהם, ולברר בעיניהם טעותם ושגיונם, אולי ישובו ולא יאבדו, וכל זה לא הועיל, ואח"כ היה פורע מהם, וזו ממדת ארך אפים ורב חסד, וא"ש דברי המדרש כפשוטו, ואצ"ל דע"צ הרמז דברו כאן כדברי הנזה"ק הנ"ל.

והנה המזרחי והגו"א ז"ל הקשו על מ"ש חז"ל בב"ר שלא שמשו המזלות כל י"ב חדש בתיבה, הא כתיב צהר תעשה לתיבה, ואיכא מ"ד חלון היתה ועשויה לאורה, וגם להלן עה"פ ויפתח נח את חלון התיבה פרש"י בשם המדרש זה צהר העשוי לאורה, ואם לא שמשו המזלות למ"ל חלון, ומנין יבוא לו אורה, גם מהיכן ידע נח להבחין בין יום ללילה, ע"כ קושיתם ז"ל, ואפ"ל דמעיקרא הקושיא ליתא, כי אעפ"י שלא שמשו המזלות זה היה ע"צ העונש לדור המבול, אבל היה רשומן ניכר ונתנו מאורם לנח ובניו בדרך נס, וכמו שהצילם ד' מעונש המבול, כמו"כ הצילם מעונש זה, וכמו שהי' במצרים חשך למצרים ולכל בנ"י היה אור במושבותם.

ועד"ז אפ"ל דברי המדרש הנ"ל, הפוך רשעים ואינם זה דור המבול, אעפ"י שהפך ד' עליהם יום ללילה כדי שיתנו לב לשוב, לא והועיל להם ולא נתנו לב לשוב ולבסוף נאבדו מן העולם ואינם, ובית צדיקים יעמוד זה נח ובניו שעונש ההפיכה לא הגיע להם, והמזלות האירו מאורם להם בדרך נס כנ"ל.

עוד אפשר לפרש דברי המדרש הנ"ל באופן אחר, ונקדים מ"ש בירושלמי דברכות (פ"ה) תורת ד' תמימה אימתי היא תמימה בשעה שהיא יוצא מפי תמים, עדות ד' נאמנה בשעה שהוא יוצא מפי נאמן ע"כ ויש להבין כוונת חז"ל בזה, ונקדים עוד מה שהקשו כל המפרשים דבפסוק נאמר כי השחית כל בשר את דרכו וגו' משמע דבשביל עבירה דעריות היה גזירת המבול, ולהלן הוא אומר קץ כל בשר בא לפני כי מלאה הארץ חמס וגו', ודרשו חז"ל לא נחתם גזר דינם אלא על הגזל, אלמא דמפני החמס נגזר עליהם המבול, ובמד"ר פ' משפטים פ' ל' סי"ג) איתא א"ר אחא ביקש הקב"ה ליתן להם ד' דברים תורה ועבודת קרבנות ותפלה וכו' ולא בקשו וכו' א"ל הקב"ה מי גרם לכם שתאבדו מן הערב של עוה"ז, ומן הבוקר של עוה"ב, מפני שלא קבלתם את התורה וכו' הרי ג' מאמרים אלו סותרים זא"ז, וצ"ב.

ואפשר לתרץ בהקדם מה דאיתא בב"ר (פר' ל"א ס"ד) קץ כל בשר בא לפני וגו' כך היו אנשי המבול עושים, היה אחד מוציא קופתו מליאה תורמסים, היה זה בא ונוטל פחות משוה פרוטה, וזה בא ונוטל פחות משוה פרוטה, עד מקום שאינו יכול להוציא ממנו בדין ע"כ, והקשה היפ"ת הלא בן נח נהרג על פחות משוה פרוטה ומה הועילו בתחבולותם, ומה בין פרוטה לפחות משוה פרוטה. ופירשתי עפי"ד המדרש הנ"ל דביקש הקב"ה ליתן לדור המבול התורה ולא רצו לקבלה, והנה כן דרך הרשעים, לא די שאינם מקיימים מצות התורה, אבל עוד מהפכים דברי אלוקים חיים ומוציאים אותם לדברי הבאי, וממלאים כל תאותם באמרם שכ"ז נכלל במצות התורה ר"ל, והוא ע"י שאומרים פשטים שאינם אמיתיים בפסוקי התוה"ק ובדברי חכז"ל, וכן אמרו חז"ל למשמאילים בה סמא דמותא ר"ל.

ובארתי במאמר הכתוב פ' שופטים ויסלף דברי צדיקים, פרש"י דברים המצודקים משפטי אמת, ולכאורה כיון שהוא אומר היפוך דעת התורה, אין זה מסלף דברים המצודקים, אלא מחליף דברים המצודקים של תורה בדברי הבאי של עצמו, ואיך אפשר לסלף דברים המצודקים של תורה, דהרי אם משנה בהם מדעתו נגד קבלת חז"ל אפילו קוץ כ"ש, אין זה דברי תורה אלא דברי עצמו.

ורגיל אני לפרש מה דאיתא בילקוט פ' מצורע, במעשה דהאי רוכל הוציא לו ספר תהלים מכורך, והראה לו פסוק זה מי האיש החפץ חיים וגו' נצור לשונך מרע וגו', דלכאורה למאי נפק"מ, אם היה הספר תהלים מכורך או לא, אולם מידה זו דנצור לשונך מרע, אין לו לאדם להשתמש בו בכל מקום ובכל זמן, כמ"ש דוד המע"ה במקום אחר בספר תהלים הלא משנאיך ד' אשנא ובתקוממיך אתקוטט, ואסור לבלום פיו מלגלות רעתם בקהל, אלא החיוב להוכיחם על פניהם, ולפעמים אף לגלות קלונם כדי להציל בני אדם שלא יפלו ברשתם, והנה אלה הם שני מדות הפכיים, וצריך להשתמש בכ"א במקומו ובשעתו הראוי לו, אבל אלו לא הראה לו הספר מכורך, רק הפסוק נצור לשונך בלבד, היה אפשר לבוא לידי טעות להשתמש בה לעולם, גם במקום שאסור לבלום פיו, והבן. ומעתה יובן היטב מאמר הכתוב ויסלף דברי צדיקים, דבאמת הוא אומר דברים המצודקים של תורה משפטי אמת, אלא שאין כאן מקומו, ודין זה אמת במקום אחר או בנידון אחר, והוא מחליף את של זה בזה ושל זה בזה, נמצא שהם דברים מצודקים משפטי אמת, אלא שהם מסולפים ונאמרים שלא במקומן, שלא בשעתו ושלא כפי הענין.

ובזה נבין חטאם של דור המבול וסתירת מדרשים הנ"ל, דהקב"ה רצה ליתן להם התורה ודיניה כמ"ש במדרש הנ"ל, ולא די שלא קבלו את התורה ולא קיימו משפטי', כמ"ש במדרש שם ואיש תרומות יהרסנה, אלו דור המבול שלא היו עושין את הדין, ראה מה כתיב בהם חמור יתומים ינהגו יטו אביונים מדרך, ועברו על ע"ז וג"ע, אבל עוד סילפו והפכו משפטי התורה ללמוד ממנו לרשעתם, ולהתיר גזל פחות משו' פרוטה, ולפי האמת אין דין זה נוהג לגבייהו אלא בישראל דוקא, אבל בן נח נהרג אפילו על פחות משוה פרוטה, ומעתה אפ"ל דאין שום סתירה בדרשות חז"ל הנ"ל, דהנה הטעם דבן נח נהרג על פחות מש"פ ולא ניתן להשבון, משום דלאו בני מחילה נינהו ואין בהם מדת רחמנות למחול, משא"כ בישראל שהם רחמנים מצד מדותיהם הטובים מוחלים על פחות משוה פרוטה, ומטעם זה ג"כ ניתן להשבון בישראל, דלאחר שישיב לו הגזילה, ימחול לו הנגזל ואין עברתו שמורה לנצח ושב ורפא לו. והנה תרומיות מידותיהם של בני ישראל ניתן להם ממקורם, וירושה הוא להם מאבותיהם, מפני שהם ממקור ושורש טהור, והכל הולך אחר העיקר והשורש, וכח הפועל בנפעל, משא"כ בני נח שהשחיתו דרכם והיו להוטים אחר בולמוס של עריות וכל בעילתם בעילת זנות, נמצא שהיה מושרש בהם כח הרע מהמקור, וכח הפועל בהנפעל, ע"כ היו גם מדותיהם מושחתים ולאו בני מחילה נינהו, ונהרגין על גזל פחות מש"פ ולא ניתן להשבון, ומעתה כל דברי חז"ל עולים בקנה אחד, דלפי שלא קבלו התורה ולא קיימו משפטי' ואפילו השבע מצות לא היו מקיימים, והשחיתו דרכם בגלוי עריות, ע"כ היה מקורם מושחת ומידותיהם מושחתין, ולא הותר אצלם גזל פחות מש"פ, כי דין זה אינו נוהג בבן נח אלא בישראל, וע"כ נחתם גז"ד על הגזל, והא בהא תליא, וכולם הוי בהו, שלא קבלו את התורה והשחיתו דרכם וע"כ נחתם גזר דינם על הגזל.

ומעתה יבואר המדרש הנ"ל, הפוך רשעים ואינם זה דור המבול, דע"י שהפכו משפטי התורה והוציאו ממנו משפט מעוקל להתיר להם גזל פחות משוה פרוטה מה שאינו נוהג אצלם רק בישראל, והשתמשו בחכמת התורה בערמומיות לגזול באופן שאין בעל דינו יכול להוציא ממנו בדין, כמ"ש במדרש הנ"ל, ע"כ "ואינם" שנחתם גז"ד למחות מן העולם, כמ"ש ז"ל לא נחתם גז"ד אלא על הגזל, ובית צדיקים יעמוד זה נח, דנח למד תורה כפירש"י ז"ל, והשיג ג"כ כל ההפכיים שבתורה ודיעות האוסרין והמתירין והמטהרין והמטמאין, ואעפ"י שכל אחד נראה היפך ומתנגד לחבירו, אבל נח הצדיק השיג אמיתתם, דאלו ואלו דא"ח, עפ"י מש"כ המדרש שמואל (אבות פ"ה) בן בג בג אומר הפך בה והפך בה דכולא בה, לפי שמצינו שהתורה ניתן לדרוש מ"ט פנים טהור ומ"ט פנים טמא, ואפילו אם אלו היפך אלו, אל תאמר שהא' מהם בלבד הוא הצודק, רק הפך בה והפך בה ודרוש דברים הפכיים זה מזה, פנים לטהור ופנים לטמא, דכולא בה, שכל זה נכלל בתוה"ק ואלו ואלו דא"ח והכל לפי הנידון עכ"ד, וז"ש ובית צדיקים יעמוד, שההפיכה בתורה שגרם לרשעים אבדון כמ"ש הפוך רשעים ואינם, זו עצמה גרם לנח הצדיק עמידה וקיום ע"י שקיים את כולם כמ"ש במדרש שמואל הנ"ל, הפך והפך בה, ובזכות זה תקומה ועמידה היה לו.

ולפי"ז יובן שפיר המשך דברי התנחומא הנ"ל עה"פ אלה תולדות נח וגו' שמאריך בשבח תורה שבע"פ וגודל שכר המקיימה ועונש המבטלה ר"ל, ושבח הישיבות ההוגין בה ונושאין ונותנין במלחמתה של תורה, עד שמעמידין דבר על בוריה והלכה לאמיתתה עיי"ש, ולכאורה צ"ב קישור כל הנ"ל לפ' נח, ולדרכנו יובן כי זה היה חטאם של דור המבול שסילפו והפכו דיני התורה וזה היה שבחו של נח הצדיק שהשיג לאמיתה של תורה, ונתאמתו אצלו גם ההפכיות שבתוה"ק דברי האוסרין והמתירין, וקיים דברי כולן כ"א כפי ענינו כנ"ל, וא"ש דברי הירושלמי הנ"ל, תורת ד' תמימה אימתי היא תמימה בשעה שיוצאה מפי תמים, עדות ד' נאמנה אימתי היא נאמנה בשעה שהיא יוצאה מפי נאמן, דנח שהיה צדיק ותמים, היה גם תורתו תמימה ושלימה, וכן בשאר צדיקים, וא"א להיות התורה תמימה ונאמנה לאמיתתה של תורה, אא"כ יוצא מפי תמים ונאמן, משא"כ דרך רשעים מעקשים ומסלפים אורחות התורה ומשפטיה, ואצלם אינה תמימה ונאמנה, ובדרך זה אפ"ל מ"ש תמים היה בדורותיו ולא נאמר בדורו, עפ"י המבואר בספר הלקוטים מהאריז"ל דנח הי' נשמתו מנשמת משה רבינו עיי"ש, ואמרו חז"ל בשגם הוא בשר זה משה, ומשרע"ה נמסר לו במרום מ"ט פנים טהור ומ"ט פנים טמא כמבואר בדרז"ל, והוא היה היותר שלם בהשגת תורה שבע"פ, ותורתו היתה תמימה ונאמנה, שהשיג אותה לאמיתתה, ולא השיג שום אדם כהשגתו, ע"כ אמר תמים היה בדורותיו, שזכה נח למדריגת תמים שתהא תורתו תמימה בב' דורות בדורו של מבול ועוד זכה בבחינה יותר גבוה בדורו של משה, שהיה מבחינת נשמתו כנ"ל.

ואפ"ל דברי המדרש הנ"ל תמים הי' בדורותיו, ר"ח ור"י כל מי שנאמר בו היה מתוקן היה לכך, נח הי' מתוקן לנס וכו', עפי"מ דאיתא בתנחומא (פ' ראה) דור המבול אמרו רבותינו הרבה כשרים היו בהם ונמחו עם הדור, ויש הרבה טעמים על שהעבירן הקב"ה לכשרים מן העולם, וטעם א' המוזכר בדבריהם כדי שלא יתפללו רחמים עליהם, כי הי' טובה והכרח לקיום העולם שימחו, כמובא בדברינו לעיל בשם ספה"ק זרע קודש כי מבול בגימטריא חסדו עיי"ש, ונח ניצול בשביל תולדותיו, כמ"ש בילקוט באיזה זכות בזכות תולדותיו שנאמר אלה תולדות נח, ועוד אמרו שם אפילו נח שנשתייר מהן, לא שהיה כדאי, אלא שצפה הקב"ה שמשה עתיד לעמוד ממנו שנאמר בשגם וגו' זה משה דחושבנא דדין כחושבנא דדין וכו'.

וז"ש אלה תולדות נח פוסל את הראשונים, בדבר העמדת תולדות פסל את הכשרים שבימיו שכולם לא זכו להעמיד דורות בעולם ומתו לפני המבול, ונח לבדו היה מתוקן לכך, והטעם שזכה הוא להעמיד דורות יותר משאר הכשרים שהיו בדור המבול, אפ"ל עפימ"ש בילקוט הנ"ל דצפה הקב"ה שמשה עתיד לעמוד ממנו, ועפ"י מ"ש האריז"ל שהיה נשמתו מבחי' נשמת משה, ומשה רבינו קיום כל הדורות וכמ"ש אתפשטותא דמשה בכל דרא ודרא, ע"כ זכה הוא להעמיד דורות, וזה תמים היה בדורותיו מתוקן היה לכך מספרא דאדם קדמאה להעמיד דורות, והשתלשלות כל הדורות יוצאים ממנו, והטעם מפני שתמים היה בדורותיו בדור המבול ובדורו של משה כנ"ל, ועל כי הי' בחינת נשמת משה ע"כ זכה הוא שיצאו השתלשלות כל הדורות ממנו.

אלה תולדות נח נח איש צדיק וכו' ויולד נח שלשה בנים וכו'.

הקשה האוה"ח הק' ידוע דכ"מ שנא' אלה פוסל את הראשונים וכאן יש מקום לומר שנתכוון לפסול דורו, אלא שלא היה צריך להודיע זה שכבר נפסלו ונחתמו להמחות.

ב) במדרש אלה תולדות נח וכו', הה"ד הפוך רשעים ואינם ובית צדיקים יעמוד, הפוך רשעים ואינם זה דור המבול, ובית צדיקים יעמוד זה נח הה"ד אלה תולדות נח, יש להבין מהו ענין הפיכה שדרשו כאן על דור המבול.

ג) עוד במדרש אלה תולדות נח הה"ד פרי צדיק עץ חיים, מה הן פירותיו של צדיק מצות ומע"ט, ולוקח נפשות חכם שזן ומפרנס כל י"ב חודש בתיבה וכו', יש להבין מה חידש המדרש בזה, וכבר מפורש בפסוק שהיה צדיק וגם שהיה זן ומפרנס כל י"ב חודש, וגם מהו הכוונה שקראוהו לוקח נפשות.

ד) להלן בפרשה וירא אלקים את הארץ והנה נשחתה כי השחית כל בשר את דרכו על הארץ, פרש"י אפילו בהמה חי' ועוף נזקקין לשאינן מינן, ובב"ר סוף פ' בראשית ר' עזרי' בש"ר יהודה ב"ר סימון אמר הכל קלקלו מעשיהם בדור המבול, הכלב הזאב וכו' הה"ד כי השחית כל בשר, כי השחית כל אדם אכ"כ אלא כי השחית כל בשר, עכ"ל, משמע מדברי המדרש דהם מעצמן קלקלו, והגם שאינם בעלי בחירה להרע או להטיב אולי רעת הדור השפיע עליהם שהרעו מעשיהם, וכן משמע גם מפרש"י להלן עה"פ כל החי' וכל העוף וגו' למשפחותיהם יצאו מן התיבה, שאחר המבול קבלו עליהם ע"מ לידבק במינן עיי"ש, אולם במסכת סנהדרין (ק"ח ע"א) דרשו ז"ל כי השחית כל בשר את דרכו על הארץ, א"ר יוחנן מלמד שהרביעו בהמה על חיה, וחי' על בהמה וכו' מבואר דעת הגמרא דהאדם גרם להם לחטוא, וכתב המזרחי דהגמרא והמדרש חולקים, ותליא פלוגתתן בב' הלשונות שכתב רש"י בסוף פ' בראשית עיי"ש. ולכאורה קשה מה שהכתוב נותן טעם כי השחית כל בשר את דרכו וגו' משמע דזה גרמה גזירת המבול, ולכאורה הרי רעת האדם גדלה מרעתם, כי הוא בעל בחירה וניתן לו מן השמים דעת שימשול ברוחו, ולא כן בהמה חי' ועוף שאין בהם דעת להבחין בין טוב לרע ואינם בעלי בחירה, ולטעם זה לא יחשב רעתם כ"כ לחטא ופגם, וע"ד שאמרו חז"ל על הבל פיהם של תשב"ר שהוא הבל שאין בו חטא, והטעם לפי שעדיין אינם מצווין ואין בהם דעת להבחין, ע"כ אף אם חוטאים אין החטא עושה כ"כ רושם ופגם בנשמתם, וקראוהו חז"ל הבל שאין בו חטא, ומכ"ש בהמה חי' ועוף שפחותין מהם בכלל דעת ובכלל הצווי, ודאי שלא נחשב קלקלתם לכלום בערך פגם האדם, וא"כ למה אמר הכתוב לטעם גזירת המבול כי השחית כל בשר את דרכו וגו' ודרשו במדרש כל אדם אכ"כ אלא כל בשר, וקאי על בהמה חיה ועוף דנזקקו לשאינן מינן, והלא רבה רעת האדם בערך רעתם, והו"ל למינקט השחתת האדם שהוא טעם מםפיק יותר לגרום השחתת העולם, ולא כן השחתת בהמה חיה ועוף, ואיך יצוייר בכלל שע"י מעשיהם יגרמו השחתת העולם, אלא ודאי שהשחתת האדם היתה עיקר הסיבה לגזירת המבול, וא"כ הו"ל לקרא לתפוס את העיקר ולהניח את הטפל, ואפילו לדברי הש"ס הנ"ל שהשחתת בהמה חיה ועוף היה ג"כ ע"י מעשה האדם, שהן הרביעו מין בשא"מ, אבל מ"מ הו"ל לקרא למינקט השחתת האדם, מה שהם בעצמם עברו על איסור דעריות שנצטוו עלי' בני נח, והוא גרוע יותר ממה שגרמו השחתת בהמה חי' ועוף שאינן בכלל צווי, וגם דבן נח לא נצטווה על ההרכבה, וצ"ע.

ה) כי מלאה הארץ חמס מפניהם. פרש"י ז"ל והוא מגמרא סנהדרין (ק"ח) לא נחתם גזר דינם אלא על הגזל, והקשה המזרחי דלכאורה זה סותר מ"ש רש"י לעיל עה"פ קץ כל בשר וגו' כ"מ שאתה מוצא זנות וע"ז וכו' דמשמע דהגזירה היתה בשביל זנות וע"ז ולא בשביל הגזל, וכמו כן קשו קראי אהדדי דכתיב וירא אלקים את הארץ והנה נשחתה כי השחית כל בשר וגו' ויאמר אלקים קץ כל בשר וגו' אלמא דמפני הזנות היתה הגזרה, וכתיב קץ כל בשר בא לפני כי מלאה הארץ חמס אלמא דמפני החמס היתה הגזרה, וצ"ב.

ו) ועוד קשה ממ"ש בגמרא סנהדרין (ק"ח ע"א) וימח את כל היקום אשר על פני האדמה, אם אדם חטא בהמה מה חטאה, תנא משום ריב"ק משל לאדם שעשה חופה לבנו והתקין מכל מיני סעודה, לימים מת בנו עמד ופזר את חופתו, אמר כלום עשיתי אלא בשביל בני עכשיו שמת חופה למה לי, אף הקב"ה אמר כלום בראתי בהמה וחיה אלא בשביל אדם, עכשיו שאדם חוטא בהמה וחיה ל"ל ע"כ, מבואר מזה דחטא האדם הוא שגרמה להשחתת העולם, וכל הנבראים נגררו אחריו ונתפסו בעונו, ובפסוק נאמר כי השחית כל בשר את דרכו וגו' ודרשו ז"ל על בהמה חי' ועוף שהשחיתו בשא"מ משמע דחטאם גרמה להשחתת העולם, וזה סותר לדברי הגמרא שהקשו בהמה מה חטאה, דמשמע דאין חטאם מספיק. אפילו לאבדון שלהם, ומכ"ש שאין זה טעם מספיק להשחתת כל העולם, ובמזרחי הרגיש בזה וכתב שהן מדרשות חלוקות, אמנם כללא הוא דכל מקום שאפשר להשוות המאמרים, אפושי פלוגתא לא מפשינן, וצ"ב.

ז) במד"ד (פר' ל"א ס"ט) קנים תעשה את התיבה א"ר יצחק מה הקן הזה מטהר את המצורע, אף תיבתך מטהרתך עכ"ל, ויש להבין ענין טהרה זו מה טיבה, והיכן מצינו שהיתה התיבה מטהרת, ומאין היתה לה כח המטהר.

ח) להלן בפרשה מכל הבהמה הטהורה תקח לך שבעה שבעה ופרש"י הטהורה העתידה להיות טהורה לישראל, למדנו שלמד נח תורה ע"כ. ויש להבין מאי חידש רש"י בזה, דפשיטא דטהורה דקרא ע"ש העתיד נאמרה, דאכתי טהורים וטמאים לא הו' בהאי שעתא.

ט) ובבעלי התוספות הקשו וז"ל, ותימה מהא דאמרינן בזבחים (דף קט"ז ע"ב) מנא ידע, ומשני כדרב חסדא העבירן לפני התיבה, כל שהתיבה קולטתו בידוע שהוא טהור וכו' ר' אבהו אמר אמר קרא והבאים זכר ונקבה וגו' הבאים מאליהן, ופרש"י בהן הכיר נח, אותם שבאו. שבעה שבעה ידע שהן טהורים, ושבאו שנים שנים ידע שהן טמאים עכ"ל, אלמא לא ידע נח אלא מתוך נס קליטת התיבה או ממה שבאו מאליהן, וא"כ מאי ראיה שלמד נח תורה, וכן הקשה המזרחי והגו"א דלמה הניח רש"י דברי הגמרא ותפס דרך אחרת.

י) והמהרש"א ז"ל הכריח דבגמרא זבחים הנ"ל לא מיירי בטהורים וטמאים דערוה אלא בטהורים וטמאים ממש, וגריס בגמרא שעתידין ליטהר מנא ידע עיי"ש, ועיקר המבחן בזה היה ממה שהתיבה קולטתו או ממה שבאו מאליהן כתירוצא דגמרא שם, ומ"ש רש"י דלמדנו מכאן שלמד נח תורה, דאי לא הוה למד תורה לא הוה ידע מאי קאמר ליה קוב"ה טהורה וטמאה, דלגבי בני נח כולם שוין הם עיי"ש. אמנם ק"ז היש"מ זלל"ה הקשה ע"ז כיון דע"כ צ"ל שלמד תורה מאיזה פעם שיהיה, א"כ למה ליה להש"ס לתרץ שהעבירן לפני התיבה, ולפי גירסת המהרש"א קאי על טהורים וטמאים ממש, והלא זה ידע ע"י שלמד תורה, וא"כ צורך הנס למה, ובלא"ה לשון רש"י אינו מדוקדק לפי תירוצו של המהרש"א ז"ל דלטעם זה יספיק שידע בדרך כלל שיש מיני טהורים וטמאים, ושפיר ידע מאי דקאמר לי' קוב"ה, ומנין הכריח רש"י ז"ל דלמד תורה.

יא) איתא בב"ר (פר' ל"ד ס"ע) ויבן נח מזבח לד' ויבן כתיב נתבונן. אמר מפני מה צווני הקדוש ברוך הוא וריבה בטהורים יותר מן הטמאים, אלא להקריב קרבן, מיד ויקח מכל הבהמה הטהורה וגו' עכ"ל. והקשה בספר בנין אריאל מנא ידע דלטעם הקרבן צוה ד' להרבות בטהורים, דלמא משום שצדין מהן ואוכלים אותם, ונח שמר את התורה ולא אכל כ"א טהורים, ואולי לטעם שיהיו שכיחי טהורים טובא בעולם לעתיד אחר נתינת התורה לישראל, דרובם לאכילה עומדים, ומנ"ל לילך אחר טעם הקרבנות דהוא מיעוטא.

יב) גם יש להבין מ"ש במדרש מיד הקריב קרבן, מהו הכוונה במלת מיד, ומהיכא תיתי שנתעצל במצות ד' ומיד שהבין שכך הוא רצון הבוי"ת, בודאי עשה ולא איחר דזריזין מקדימין למצות.

יג) ונקדים עוד מ"ד בפרקי דר"א (פכ"ג) וז"ל עד שלא בא המבול היו הטמאים מרובין מן הטהורים רצה הקב"ה להרבות את הטהורים ולמעט את הטמאים, קרא לנח וא"ל מכל הבהמה הטהורה תקח לך שבעה שבעה עכ"ל. ויש להבין איך נשמע מפסוק זה דרצה הקב"ה להרבות טהורים בעולם דלמא לטעם הקרבן צו' ד' להרבות בטהורים כמ"ש במדרש הנ"ל.

יד) גם יש להבין דהרי הכל נברא ברצונו יתברך, והוא ברא טהורים וגם טמאים, ואם היה רצונו יתברך שיהיו מין הטהורים מרובין בעולם, למה לא נבראו כן בתחלת הבריאה, גם אם היה ברצונו יתברך לשנות ולהרבות מין הטהורים, הרי הוא כל יכול לשנות כרצונו, ולמה צו' לעשות כן ע"י פעולת נח באמרו תקח לך שבעה שבעה. גם מלת לך בפסוק מיותר, ויספיק לומר מכל הבהמה הטהורה תקח שבעה שבעה, וכן דקדק ג"כ האוה"ח הקדוש.

טו) בביאור הרד"ל הקשה על פדר"א הנ"ל ממ"ש בגמרא חולין (ס"ג ע"ב) תניא רבי אומר גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שבהמה טמאה מרובה מן הטהורות לפיכך מנה הכתוב בטהורה, גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שעופות הטהורים מרובין על הטמאין לפיכך מנה הכתוב בטמאין מאי קמ"ל לעולם ישנה אדם לתלמידו דרך קצרה וכו' עיי"ש, ולהלן שם בגמרא ת"ר לוקחין ביצים מן העכו"ם בכל מקום, והקשו ודלמא דעוף טמא נינהו, והקשו בתוספות כיון דעופות טהורים רובא נינהו כמ"ש בגמרא א"כ ניזיל בתר רובא, ולמה הקשו בגמרא דליחוש דלמא מעוף טמא נינהו, ותירצו בתוספות דאע"ג דעופות טהורים מרובים מן הטמאים היינו במינים דליכא אלא כ"ד מיני עופות טמאים, וטהורים אין מספר, אבל בפרטי המין מרובין הטמאין מן הטהורין כמ"ש לעיל בגמרא מאה עופות טמאין יש במזרח וכולן מין אי' הן, ולפי זה במספר הכללי הטמאין מרובין בעופות ושפיר הקשו בגמרא וליחוש דלמא מעוף טמא נינהו ע"כ תוכן דברי התוספות, עכ"פ מבואר בדברי התוספות דלפי האמת בעופות, הטמאין מרובין מהטהורין, ובפדר"א אמרו דרצה הקב"ה להרבות את הטהורים ולמעט את הטמאים וא"ל לנח שיקח מן הטהורים שבעה שבעה, ואיך אפשר שלא נתקיימה רצונו יתברך, דלפי"ד התוספות רובא דעופות טמאין נינהו, ע"כ קושית הרד"ל ותירץ דהפדר"א לא יסבור כדברי התוספות, עיי"ש. וצ"ב להשוות דבריהם, דכללא אית לן דאו"א דברי אלקים חיים.

טז) להלן בפרשה ואתה קח לך מכל מאכל אשר יאכל ואספת אליך והיה לך ולהם לאכלה יל"ד דאשר יאכל מיותר, ויספיק הכתוב לומר קח לך מכל מאכל וידוע דמאכל לאכילה קאי, גם כיון שיאמר הכתוב והיה לך ולהם לאכלה ע"כ בראויין לאכילה מיירי ולמ"ל עוד אשר יאכל. גם ואספת אליך מיותר, כיון דכבר אמר הכתוב קח לך מכל מאכל, כבר נצטוה על אסיפתו אליו, והיינו קיחה והיינו אסיפה ולמה הכפילו הכתוב במלות שונות.

יז) גם הקשו הפוסקים הרי אמרו חז"ל (בברכות דף מ', ובגיטין ס"ב) אסור לאדם שיאכל קודם שיתן מאכל לבהמתו שנאמר ונתתי עשב בשדך לבהמתך והדר ואכלת ושבעת, ואיפסק הלכתא הכין, וא"כ הול"ל והיה להם ולך לאכלה.

קודם שנבוא לבאר כל הענין נקדים מ"ש התבואות שור בב"ק (צ"ב) על מה שהביאו בגמרא מאמר בן סירא כל עוף למינו ישכון ובני אדם לדומה לו, וכתב הוא ז"ל נ"ל עפ"י מה שאמרו בסנהדרין (דף ק"ח) וישלח את היונה מאתו מכאן שדירתן של עופות טהורים אצל הצדיקים, דהענין הוא עפ"י המבואר בכתבי האר"י ז"ל דנשמתן של רשעים מגולגלים בעופות טמאים, ויש נשמות צדיקים שצריכים איזה תיקון לפי מעשיהם ומתגלגלים בעופות טהורים, וע"י שנשחטים שחיטה כשרה בברכה ומכסים דמם בברכה זה הוא תיקונם, עכ"ד האר"י ז"ל. ולכן נ"ל דמ"ש חז"ל דדירתן של עופות טהורים עם הצדיקים לפי שבאותן עופות טהורים יש ג"כ נשמת איזה צדיק, ולכן מתקרב אל הצדיקים דהיא מינו, ותו דחפץ להתקרב אל הצדיק שישחט אצלו בכשרות ויכוסה דמו, כי ירא לנפשו שלא יבא לידי רשע וינבל אותו ויבטל התיקון, והיינו דקאמר הכא כל עוף למינו ישכון, וקשיא לי' הא חזינא עופות טהורים דלאו למינו ישכון, רק מתכוין לשכון עם הצדיקים, ומתרץ ההוא משום ובן אדם לדומה לו, פי' הבן אדם המגולגל באותו עוף הוא המתקרב לדומה לו, עכ"ל הזהב.

וק"ז היש"מ זלל"ה האריך בענין זה טובא בפ' נח, וכתב דעיקר התיקון לנשמה המגולגלת בבע"ח, הוא אכילת הבשר בקדושה וטהרה ובברכה לפני' ולאחריה, ולכך נאמר בקרבנות ואכלו אותם אשר כופר בהם, ודרשו חז"ל מלמד שהכהנים אוכלים והבעלים מתכפרים עיי"ש, ועכשיו שלחנו של אדם דומה למזבח, וע"י שאוכל בקדושה ובטהרה, הוא ממש ענין המזבח לתקן נפשות המגולגלים, והנה אם הרשע הוא האוכל, בודאי הנפש המגולגלת בדצ"ח הנאכל, צווח נתנני ד' בידי לא אוכל קום, כי על נפשו לא חייס ופגמה וקלקלה ואיך יתקן נפשות אחרים, משא"כ כשהאוכל הוא איש צדיק עכ"ל, וכתב עוד להלן (בדף כ"ח) עפ"י המבואר במשנה דאבות שכל הדורות היו מכעיסין ובאין עד שהביא עליהם את מי המבול, אלמא דכמה דורות היו חוטאין, ולפי"ז התגלגלו בודאי בדצ"ח כנודע מפי חכמי האמת, אבל כ"כ היו משוקעין ברשעתן, עד שאפילו בגלגוליהם החזיקו ברשעתן ודבקו באינו מינן ולא די שלא תקנו נשמתן אלא עוד קלקלו, ע"כ וימחו דלא הי' תקנה אחרת להם עכת"ד ז"ל.

ונקדים עוד מ"ש האר"י ז"ל בשער הפסוקים בפ' שמות דנשמות שבדור המבול היו כולם נשמות עליונות קדושות מבחי' הדעת, ונתערבו בקליפות ע"י חטא אדה"ר, וצריכות גלגולים רבים לצרפם וללבנם עד תום חלאתם מהם וכו', והנה התחלת גלגולם היה בדור המבול, ולהיותם משורש המר ההוא, שיצאו ע"י השחתת זרע של אדה"ר, לכן היו מורדים וכופרים בהשי"ת, ועיקר חטאם היה בהשחתת זרעם על הארץ, וכמשה"כ כי השחית כל בשר את דרכו על הארץ וכו' ואז נמוחו גופם במבול תמורת טיפת רותחין של השחתת זרעם על הארץ, וכמ"ש חז"ל ברותחין קלקלו וברותחין נדונו, אח"כ נתגלגלו פעם ב' בדור הפלגה, וגם הם הרעו כאבותם וכו' אח"כ נתגלגלו פעם שלישית באנשי סדום, ולכן נאמר בהם ואנשי סדום רעים וחטאים לד' מאד וכו', ואז חזרו להתגלגל פעם רביעי במצרים, בבני ישראל שהיו נולדים אז בדור הגלות ההוא, ואז התחילו ליתקן, והיו מתבררים והולכים בגלות מצרים עד שיצאו ישראל ממצרים עכ"ל.

ונקדים עוד מ"ש בספה"ק זרע קודש פ' נח דמבול גימטריא חסדו, כי היה חסד גדול באיבוד הרשעים, שאלמלי נשארו בעולם, לא היה אפשר להיות קיום לאומה הישראלית מחמת גודל טומאתם, ולא הי' יכול אברהם להיות על אותה הבחי' שהיה, ואח"כ היה תיקון העולם ע"י אברהם וכו' ולא נשלם התיקון רק לאח"כ, ע"י שהכניסנו ית"ש בכור הברזל במצרים, להוציא הטוב מפסולת עכ"ל. ולכאורה תינח דהיה המבול חסד לצורך קיום העולם, ולצורך קיום האומה הישראלית ודורות הבאים, אבל לדור המבול בעצמו לפי ראות העין היתה הגזרה מדין הקשה ולא חסד, כי נמחו מן העולם מבלי תיקון נפשותם, אמנם באמת היה חסד וטובה גם להם כי עיקר ירידתם לעולם היה, כדי לתקן חטא אדה"ר כנ"ל בשם האר"י ז"ל, ועתה שלא תיקנו כלום, אלא עוד קלקלו וחטאו והשחיתו בשאינו מינם, וגם נשמות שנתגלגלו בבע"ח לא נתקנו, דגם בהמה חיה ועוף השחיתו כשאינו מינן, ע"כ לא היה להם תקנה ונמחה כל הדור ההוא במבול, ונצמח מזה טובה גדולה גם להם, שבאו בגלגול לבסוף, בבני אברהם יצחק ויעקב במצרים שהיו גדורים בעריות ונתקנו שם וזכו לקבלת התורה, נמצא שהיה המבול בבחינת חסד גם להם, כדברי הזרע קודש ז"ל.

ומעתה יובן מאמר הכתוב וירא אלקים את הארץ והנה נשחתה שלא די שלא תיקנו פגם גלגולם הקדום אלא עוד השחיתו וקלקלו גם עכשיו, ואם תאמר שהיה עדיין להם תקנה ע"י שיתגלגלו בבעלי חיים שאינם בעלי בחירה להרע, ויתוקן נפשותם ויכופר עונם ע"י הצער והיסורים שיסבול נפש האדם בשכנו בזוהמת החומריות הבע"ח, כמו שהסביר ק"ז היש"מ זלל"ה כי נפש האדם המתגלגלת בבע"ח, אינו למען שיתוקן הנשמה ע"י בחירה וע"י מעשים, כי יחסר לה כל אלה בגוף הבע"ח, דאין לה בחירה להרע או להטיב, אבל עיקר שכינתה בבע"ח ע"צ העונש שיתכפר עונה ע"י העונש והיסורים עכת"ד, וא"כ לכאורה היה עדיין תקנה זו להם שיתגלגלו בבע"ח. ולמה היה ההכרח שימחו מן הארץ כל הדור ההוא וכל הנבראים, ע"ז נותן הכתוב טעם כי השחית כל בשר את דרכו, אפילו בהמה חיה ועוף נזקקין לשאינו מינן, דרעת הדור השפיע עליהם שהרעו מעשיהם, או כמ"ש היש"מ זללה"ה דהחזיקו ברשעתן מגלגוליהם הקודמין וראה הקב"ה שאין להם עצה לבוא לידי תקון בדור הזה, ע"כ ויאמר אלקים לנח קץ כל בשר בא לפני, דההכרח שימחו מן הארץ כל הדור ההוא, וחסד הוא להם שיתגלגלו לבסוף בבני אברהם יצחק ויעקב במצרים, ואז יוגמר תיקונם כמ"ש האר"י ז"ל בשער הפסוקים הנ"ל.

ומעתה מתורץ קושיתנו הנ"ל, כי למה נותן הכתוב טעם כי השחית כל בשר את דרכו וגו' דבהמה חיה ועוף השחיתו דרכם, והלא רבה רעת האדם בערך רעתם והו"ל לתפוס השחתת האדם שהוא טעם מספיק יותר לגרום השחתת העולם (עיין לעיל קושיא ד'), וגם יתורץ סתירת הגמרא והמדרש (הנ"ל בקושיא ו'). ולדרכינו א"ש דבאמת עיקר הגזירה היה בשביל השחתת האדם, ומ"ש הכתוב כי השחית כל בשר וגו', ודרשו חז"ל על בהמה חיה ועוף שהשחיתו, בא הכתוב לתת טעם דלא הי' להם תקנה זו שיתוקנו ע"י גלגול בבע"ח, כי גם הבע"ח השחיתו את דרכם, ע"כ ויאמר ד' לנח קץ כל בשר וגו' ואיך להם תקנה כ"א ע"י שימחו במי המבול, ויתגלגלו בדור אחר כמו שהיה לבסוף, וחסד הוא להם כמ"ש לעיל. ואין כאן עוד סתירה בין דברי הגמרא והמדרש, כי בגמרא מפרש עיקר טעם הגזירה שהיתה בשביל השחתת האדם, דבהמה מה חטאה כי אין לה בחירה ודעת, ואין חטאה מספיק לגרום השחתת העולם, וזה אמת וגם המדרש סובר כן, ומה שפירשו במדרש כי השחית כל בשר וגו' על השחתת בע"ח, נתנו בדבריהם טעם, שלא היה במציאות להם תקנה שיתוקן חטא האדם ע"י גלגולם בבע"ח, כי גם הבע"ח השחיתו דרכם, וע"כ נמחו, ומעתה דברי שניהם עולים בקנה אחד ואין שום סתירה ביניהם.

ועתה נבוא לתרץ קושית המזרחי הנ"ל (קושיא ה') בסתירת המאמרים וסתירת המקראות, דבמק"א משמע דבעון זנות היתה גזירת המבול, ולהלן הוא אומר קץ כל בשר בא לפני כי מלאה הארץ חמס ואמרו חז"ל לא נחתם גז"ד אלא על הגזל. ונקדים משפרש"י ז"ל בקהלת (ד' א') עה"פ ושבתי אני ואראה את כל העשוקים אשר נעשים תחת השמש, והנה דמעת העשוקים ואין להם מנחם וגו', ופרש"י ז"ל את כל העשוקים הנעשים עשוקים בגיהנם וכו' והנה דמעת העשוקים בוכים על נפשותיהם העשוקות ביד מלאכי משחית ואכזרים וכו' עכ"ל. ולכאורה צ"ב איך שייך לומר לשון עושק על זה, הרי הכל בדין והכל במשפט, והגם שנידונים בדין הקשה ר"ל, אבל הם גרמו זאת ע"י מעשיהם בעוה"ז ואין זה עושק, כי עושק משמעותו שלא מן הדין ובדרך חמס וחזקה. ובמד"ר קהלת יש הרבה פירושים על עושק זה, ר'י אומר אלו הקטנים הנגנזים בחייהן בעון אבותם בעוה"ז וכו' דניאל חייטא פתר קריא בממזרין כי הם בעצמם לא חטאו, ונענשים בעון אבותיהם שאסור להם לבוא בקהל, עיי"ש. ולכל הפירושים א"ש לשון עושק כי הם לא חטאו ונגרם להם העונש ע"י חטא זולתם והוא בחי' עושק, אבל דברי רש"י ז"ל צ"ב, מה שפי' דקאי על רשעים בגיהנם, והלא איך זה עושק כי מגיע להם מצד הדין והמשפט.

ואפ"ל עפ"י משפרש"י ז"ל בפרשת לך מה שאמרה שרה לאברהם חמסי עליך פירושו דבריך אתה חומס ממני שאתה שומע בזיוני ושותק, וכן פירשוהו בב"ר ר' יודן בש"ר יהודה ב"ר סימון חומסני אתה בדברים, למה שאתה שומע בקלוני ושותק, ופי' המ"כ כלומר מונע וגוזל ממני הדיבור הראוי לך לדבר בעדי עכ"ל. מבואר דמניעת העזרה, במקום שיש לאל ידו להושיע את חבירו הנרדף, ומונע את עצמו להיות לו לעזר נקרא בחי' חמס וגזל, שגוזל וחומס עי"ז זכותו של הנרדף. ובבחי' זו אפשר להבין מ"ש רש"י ז"ל שהנשמות שבגיהנם הם עשוקים, לפי שיש אפשרות להתפלל עליהם ולהצילם מדין הקשה, וגם היה אפשר להיות להם תיקון ע"י גלגול, שמתגלגלים עפ"י הרוב אצל ילדי בניהם כמבואר בספה"ק, ואין מושיע להם ואין מעלים אותן לתקנם הרי זה בבחינת חמס ועושק, ומי שיש בידו לתקן נפש קרוביו ומעלים עין מהם הרי זה גוזל את המתים, וע"כ נקראו נשמות האלו עשוקים, והכתוב מבאר למה הם עשוקים לפי שאין להם מנחם, להושיט להם יד עזרה להעלות ולתקן אותם.

וכמו"כ בדור המבול שלא נתנו לב לתקן גלגוליהם, כמ"ש לעיל כי השחית כל בשר את דרכו ואפילו הבע"ח, ולא די שלא תיקנו אלא עוד קלקלו נשמות המגולגלים בהם, ע"כ לא היה במציאות תקנה אחרת להם אלא שימחו ויתגלגלו כל הדור בבנ"י בדור והמדבר כנ"ל, וזשה"כ קץ כל בשר בא לפני ואין להם שום תקנה והטעם כי מלאה הארץ חמס, ופרש"י והוא מדברי הגמרא סנהדרין לא נחתם גזר דינם אלא על הגזל, ואין הכוונה על גזל כפשוטו, הגם שג"ז נכלל בפסוק והא והא איתנייהו בהו, אבל מה שנחתם גזר דינם למבול, ולא היתה תקנת אחרת להם, היה בשביל החמס שעשו לנשמות גלגוליהם, שלא נתנו לב לתקן אותם, ואדרבה עוד קלקלו ופגמו אותם יותר, וזה נקרא חמס בבחי' גוזל את המתים כנ"ל. ובזה מתורץ ג"כ קושית האוה"ח הק' עה"פ כי מלאה הארץ חמס שהקשה למה נענשו הנגזלים בעון הגזילה, וגם למה לא מחלו זה לזה ולא יחתם דינם עיין שם מה שתירץ, ולדרכנו חוץ מעון גזל עפ"י פשוטו, היה בידם גם חמס זה שחמסו את נשמות גלגוליהם ובזה היתה יד כולם שוה שנאמר כי השחית כל בשר את דרכו, וע"כ נחתם גזר דינם ונענשו כולם, ולא בשביל כובד העון של חמס זה, אלא מפני שלא הי' שום תקנה לדור ההוא והיה בהכרח שימחו ע"י המבול ויבואו בגלגול בדור אחר כנ"ל. ומעתה יתורץ קושית המזרחי הנ"ל דדא ודא אחת הוא, והיינו טעמא דזנות והיינו טעמא דגזל על כי השחית כל בשר את דרכו וראתה חכמתו יתברך שאין מציאות שיתקנו גלגוליהם בדור הזה וזו היתה בחי' החמס שעשו כנ"ל, וע"כ נחתם גזר דינם על המבול, וגם לפי דברי המ"ד בקהלת רבה שפי' דעשוקים היינו ממזרים שנעשקים בעון אבותם א"ש, כי השחית כל בשר וגו', ר"ל שהשחיתו בזנות, והיינו גזל שנקרא בחי' עושק וחמס כמבואר במדרש הנ"ל.

ועתה נבוא לתרץ קושית בעלי התוספות והרא"ם על מה שפרש"י מכאן שלמד נח תורה, (עיין לעיל קושיא ט'), ויתורץ ג"כ קושית הרד"ל על פדר"א ושאר הדקדוקים שבענין, בהקדם מה שפרשתי כבר בדברי הגמרא חולין (ס"ב ע"ב) דרש מרימר תרנגולתא דאגמא אסירא, חזיוה דדרסה ואכלה, פרש"י ז"ל וכ"כ התוספות דמתחלה היו סבורים דלא דרסה, והיו מחזיקין אותה בטהורה, ולאחר זמן ראוה שדורסת ואסרוה עכ"ל. ולכאורה ראוי להבין מאמר זה והוא פליאה עצומה לכאורה, דאיך יתכן שטעו חז"ל בהוראתם, והורו להלכה דעוף טהור הוא, ונכשלו רבים ע"י הוראתם ואכלוהו, והלא כל רז לא אניס להם וסדרי בראשית נגלו לפניהם, גם היה להם סייעתא דשמיא, ואין הקב"ה נותן תקלה על ידם כמ"ש חז"ל צדיקים עצמן לא כ"ש, ועוד יש להבין לאיזה צורך הודיעו לנו חכמי הש"ס שטעו חז"ל בהוראה זו, ומה תועלת לנו בידיעתה, ומה דהוה הוה, והי"ל להזכיר רק שיטת ההלכה המבוררת דתרנגולתא דאגמא אסירא מפני שדורסת.

ופירשתי עפימ"ש הרמב"ן ז"ל בפ' בחקתי עה"פ והשבתי חי' רעה מן הארץ וז"ל על דעת ר' שמעון משביתן שלא יזיקו, כי תהיה ארץ ישראל בעת קיום המצות כאשר היה העולם מתחלתו קודם חטא אדה"ר, כי לא היה הטרף בחיות הרעות רק מפני חטאו של אדם, כי נגזר עליו להיות טרף לשיניהם כמ"ש ז"ל אין ערוד ממית אלא החטא ממית, ובבריאתו של עולם הושם בהם הטבע שלא יטרופו, ויאכלו רק עשב הארץ וכו', ואח"כ למדו טרף מפני החטא הממית ובטרפם האדם יוסיפו להיות רעים ביותר, והושם הטרף טבע להם לטרוף זו את זו, וע"כ אמר הכתוב על ימי הגואל היוצא מגזע ישי, שישוב השלום בעולם, ויחדל הטרף ורעת הבהמה וכל הרמש, וישובו אל טבעם אשר היה בהם בתחלה בשעת הבריאה, וזש"ה ושעשע יונק על חור פתן ופרה ודוב תרענה, וארי' כבקר יאכל תבן, עכת"ד ז"ל מבואר דמעשה האדם משפיע על בע"ח ועל שאר הנבראים לשנות טבעם להרע או להטיב, דע"י חטא האדם יתרבו ויתחזקו כחות הטומאה בעולם, ומשפיע גם על בע"ח לשנות טבעם להרע, ובהטיב האדם דרכו ומדותיו כמו שיהיה לעתיד, גם טבע הבע"ח ישתנו לטובה כנ"ל.

ולפי בחי' הנ"ל פירשו בספה"ק מ"ש חז"ל עתיד חזיר ליטהר, ובמדרש (הובא ברמב"ן ז"ל) למה נקרא שמו חזיר שעתיד הקב"ה להחזירו להיתרו הראשון. דאין הכוונה שישתנו דיני התורה ושורת ההלכה, כי זאת התורה לא תהא מוחלפת, אלא הכוונה דהחזיר ישתנה בטבעו ולא יהיו לו סימני טומאה, כי סימני טומאה שבבע"ח מורין על כחות הטומאה שבו, ותליא בהשפעת הדור אם להרע או להטיב, וע"כ לעתיד כשיהיה מלאה הארץ דעה, גם הבע"ח ישתנו בטבעם ולא יטרופו ולא ידרוסו, ולא יהיה להם סימני טומאה, וע"כ עתיד החזיר להיות טהור לעתיד, עכ"ד ז"ל. ואפשר דהשתנות טבע הבע"ח ע"י מעשה בנ"א, איננו שוה בכולם ותלוי כפי מקורם וכפי כח נטייתם להרע או להיטיב, ויש שעלולים כפי כח נטייתם ומקורם להרע, ע"כ רעת הדור ממהר להשפיע עליהם, ותיכף יתראה בהם סימני טומאה ויהיו מן הדורסים, ויש בע"ח אשר השפעת הדור לא יפעלו בהם כלל וישארו טהורים, וישנם בע"ח שאין להם נטי' לרע כ"כ, ולא יפעל עליהם השפעת הדור רק במשך זמן, ולאט לאט יתחזקו כחות הטומאה בהם, עד כי במשך זמן ישתנה טבעם להיות מך הדורסים, וכל אותן המפורשים בתורה שהם טהורים, בודאי לא ידרוסו לעולם ואין ספק בכשרותם לעולם. ומעתה יובן הענין, דתרנגולתא דאגמא היה לה נטיה לרע, אבל מתחלה לא היתה דורסת, ולא היה לה סימני טומאה, וע"כ טהרוה חז"ל, ולא טעו ח"ו בהוראתם, כי היתה אז באמת טהורה וא"ש שהיתה נאכלת מתחלה ע"י הוראתם כי לא הי' בזה מכשול, ואח"כ ע"י קלקול הדורות נשתנה טבעה להיות דורסת, וכשראוה דורסת אסרוה מיד, ולא יצא מכשול ח"ו ע"י הוראתם לפי שבאותו זמן התחילה להיות דורסת.

וכמו"כ היה בדור המבול דע"י השחתת בני אדם נגרם גם לבע"ח קלקול, שהשפיע עליהם רעת הדור, כמ"ש כי השחית כל בשר את דרכו וגו', ופי' חז"ל במדרש אפילו בהמה חי' ועוף השחיתו ודבקו בשאינו מינן, וכל זה נגרם להם ע"י קלקול הדור, והרבה מהם שהיו ממיני טהורים בתחלת הבריאה אלא שע"י השחתת בני אדם בדור המבול נתהפכו להיות טמאים ונשתנו בטבעם להיות ממיני הדורסים וכמו שהי' בתרנגולתא דאגמא, וא"ש מה שאמרו בפדר"א הנ"ל דעד המבול היו הטמאין מרובין מן הטהורים ר"ל באותן הדורות שלפני המבול וסמוכות לה, שכבר נתקלקלו מעשה בני אדם כמ"ש במדרש שכבר נגזרה גזירת המבול ק"כ שנה קודם המבול, והמתין הקב"ה אולי ישובו, ובכל אותן השנים קלקלו עוד יותר, ונתרבו הטמאים להיות יותר מן הטהורים, אבל משבאו לתיבה והתחיל המבול, והמת הדור ולא היה עוד רשעים בעולם נשתנו הבע"ח למעליותא, וגם ע"י השפעת נח הצדיק ומעשיו הטובים, וע"י שהאכילם ממאכלו ובכח קדושתו הפעיל בהם לתת כח הפועל בנפעל, וע"כ הטיבו מדותיהם ונשתנה טבעם לטובה, ולא היו דורסים עוד ונתרבו להיות הטהורים מרובין מן הטמאים, ע"ד שכתב בספה"ק אגרא דכלה פ' שופטים דאם מקבלים מתנות מבנ"א שאינן מהוגנים כח הפועל שבנפעל יפעיל במידות עיי"ש, וכמו"כ בנח הצדיק ע"י שהיה זן ומפרנס את כל הבע"ח, השפיע עליהם רוח טהרה, וחזרו להיות טהורים, וכל אותן הנפשות שהיו מגולגלים בבע"ח ההם נתקנו בכח קדושתו. וכן איתא במדרש שהנחשים ועקרבים לא הזיקו בתיבה, ונשתנה טבעם לטובה שלא היו מן הטורפים וכמו שיהיה לעתיד, וע"כ כשיצאו מן התיבה נאמר בהם למשפחותיהם יצאו מן התיבה ופרש"י שקבלו עליהם שלא ידבקו אלא במינן, שעדיין היה עליהם השפעת נח הצדיק.

אמנם אחר המבול חזר הדבר לקלקולו, ונתקלקלו הדורות כמ"ש במתני' דאבות, עשרה דורות מנח עד אברהם וכו' שכל הדורות היו מכעיסין ובאין עד שבא אברהם וכו', ואפשר דהכוונה עפימ"ש לעיל דברי האר"י ז"ל בפ' שמות שנתגלגלו דור המבול ובאו לעולם בדור הפלגה, ואח"כ באנשי סדום ולא תקנו כלום, ואדרבה עוד קלקלו, וזהו מרומז שהיו מכעיסין ובאין, ר"ל באו עוה"פ בגלגול, ועדיין היו מכעיסין, וע"י קלקול הדורות נתקלקלו גם הבע"ח ונשתנו הרבה מהם להיות ממיני הדורסין וחזרו להיות הטמאים מרובין מן הטהורים אחר המבול, וא"ש מ"ש בש"ס חולין (ס"ג ע"ב) דבשעת מתן תורה היה בהמה טמאה מרובה מן הטהורה, ואפילו בעופות שכתבו בברייתא שטהורים מרובין כתבו התוספות שרק במספר המינים הטהורים מרובים, אבל בפרטי המין ובמספר הכללי הטמאין מרובין עיי"ש, וכ"ז נגרם ע"י קלקול הדורות שהשפיעו על בע"ח כמ"ש הרמב"ן הנ"ל בפ' בחקתי. ורצה השי"ת שיתרבו הטהורים בעולם, ושיקריב נח מכל מין ומין הטהורים, וירבה בקרבנות שהיו ערבים לפניו ית' כמ"ש וירח ד' את ריח הניחוח, ואפילו מכל אותן שלא היו טהורים לפני המבול, אלא שהיו בכח לחזור לטהרתן בתיבה, הי' רצונו יתברך שיקריב נח מהם קרבן, וזה מרומז בלשון רש"י ז"ל שפי' מכל הבהמה הטהורה תקח וגו' העתידה להיות טהורה לישראל, ר"ל אע"פ שאיננה טהורה בשעת ביאתן לתיבה אלא שהם בכח לחזור להטהר בתיבה ע"י שיש בהם נטי' לטוב ומקורם קרובה אל הקדושה, ואלו עתידים להיות טהורים גם לעתיד, כמ"ש לעיל בשם הרמב"ן דלעתיד יחדל ויפסק כח הדורס מבע"ח, ממילא יהיו טהורים לעתיד ויתקיימו כן לעולם וצוה השי"ת להקריב גם מאלו, וע"כ צוה לנח מכל הבהמה הטהורה, ופי' העתידה להיות טהורה תקח לך שבעה שבעה ור"ל תקח לך לדעתך, שתקחם לתיבה תחת השפעתך, ותשפיע עליהם מקדושתך, שיתחזק בהם כח הטהרה, ועי"ז יתרבו מיני הטהורין בעולם.

ומעתה יתורץ קושית הרד"ל, ולא יקשה סתירת פדר"א אגמרא דידן, וא"ש דברי הפדר"א הנ"ל, דעד שלא בא המבול היו הטמאין מרובין מן הטהורים ואין הכוונה שהיו כן מתחלת הבריאה, אלא שנתקלקלו ע"י מעשה בנ"א בדורות שלפני המבול כנ"ל, ורצה הקב"ה להרבות בטהורים ולמעט את הטמאים קרא לנח וא"ל מכל הבהמה הטהורה תקח לך שבעה שבעה, לך דייקא, דע"י שתקחם לך ולדעתך תשפיע עליהם מקדושתך, ועי"ז נתרבו הטהורים באמת ונתקיימה מאמרו ורצונו יתברך, ומ"ש בברייתא דחולין גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שבהמה טמאה מרובה מן הטהורות, ובתוספות שם כתבו דגם בעופות במספר הכללי הטמאין מרובין, הרי מבואר דבשעת מתן תורה היו הטמאין מרובין בעולם ל"ק כלום, דאחר המבול נתקלקלו הדורות וחזר הדבר לקלקולו להיות הטמאין מרובין מן הטהורים, ולפי זה הפדר"א מיירי בזמן המבול שאז נתרבו הטהורין בתיבה, וברייתא דחולין מיירי בדורות שלאחר המבול שחזר הדבר לקלקולו ונתרבו הטמאין, ואין כאן שום סתירה ופלוגתא ביניהם.

ויתורץ בזה קושייתם של רבותינו בעלי התוספות, וקושית הרא"ם והגו"א ז"ל ומ"ש היש"מ זלל"ה, ותמצית קושייתם דלמה היה מן הצורך לב' הבחנות להבחין בין טהורה לטמאה, ע"י נס של קליטת התיבה, וע"י שלמד נח תורה וידע להבחין בסימניהם (עיין לעיל קושיא ט' י' ) ולדרכינו יתורץ שפיר בע"ה, דכבר אמרנו לעיל דהרבה מבע"ח נתהפכו בתיבה להיות טהורים, אבל רק אותן שמקורם קרובה אל הקדושה ומקור הטהרה, ויש להם נטיה אל הטוב, אבל ישנם בע"ח שלא נשתנו ונשארו בטומאתם, ונבראו כך מתחלת הבריאה והם טמאים מטבעם ותולדתם, וכמו שרצונו יתברך שיהיה בהכרח מ"ט פנים טהור ומ"ט פנים טמא בהלכה, כמו"כ רצונו יתברך שיהיה בהכרח במציאות טהורים וטמאים בעולם, והבריאה היתה ע"ד כך, ואלו הטמאים לא ישתנו לעולם, ורצה השי"ת שיכניס נח לתיבה מכל אותן הבע"ח שעתידין לחזור אל הטהרה וגם מהם יקריב נח קרבן כנ"ל, וכמ"ש רש"י ז"ל העתידה להיות טהורה לישראל, ובאלו לא היה אפשר לו להבחין בסימנים, דבשעת ביאתן אל התיבה לא היה להם עדיין סימני טהרה ורק הבוי"ת לבדו אשר לפניו נגלו כל תעלומות ידע איזה הם אשר בכחם לחזור וליטהר, ומעתה א"ש דאע"פ שלמד נח תורה וידע בסימני טהרה וטומאה, היה צורך עוד בנס של קליטת התיבה דע"י נס זה גילה הקב"ה איזה הם הראוים לחזור וליטהר כדי שיכניסם נח לתיבה, כי כך היה רצונו ית' שכל אלו יכנסו לתיבה ויקריב מהם נח קרבן. ואע"פ שהיה נס של קליטת התיבה, היה עוד מן ההכרח שידע נח ויכיר בסימניהם בין טהורה לטמאה, כיון שאחר המבול הרבה מהם חזרו לטומאתן כנ"ל, דע"י שחזרו ונתקלקלו הדורות נתקלקלו גם הבע"ח, ואילו לא ידע נח להכיר בסימנים, היו כל אותן שהיו טהורין בתיבה נאכלים במסורה דקיי"ל עוף טהור נאכל במסורה, וגם כי היה לו ראיה ברורה ע"י קליטת התיבה שהן טהורין, ובאמת הרבה מהם נהפכו בסימניהם להיות טמאין לכך היה מן ההכרח שידע ויכיר בסימנים, דלאחר שיצאו מן התיבה ידע איזה מהן טהורין ואיזה הם הטמאים, דלא אמרה תורה שלח לתקלה, ואילו לא ידע נח להכיר בסימניהם, היתה נס של קליטת התיבה למכשול ותקלה, כי כל אלו היו נאכלים במסורה, וע"כ בהכרח שלמד נח תורה וידע להכיר בסימניהם, ומעתה א"ש דהיה צורך לב' הבחנות גם יחד ושפיר יובנו דברי רש"י ז"ל מכל הבהמה הטהורה תקח לך שבעה שבעה, ופרש"י העתידה להיות טהורה לעתיד, ר"ל דגם אלו נכנסו לתיבה אע"פ שלא היו טהורים לפני המבול, וע"כ הבחנה זו היתה ע"י נס של קליטת התיבה, ומ"ש חז"ל מכאן שלמד נח תורה, כי היה בהכרח שידע גם בסימניהם להבחין בין הטהורה לטמאה כנ"ל. ואפשר לרמוז זה במ"ש מכל הבהמה הטהורה תקח לך שבעה שבעה ר"ל לך לדעתך שתדע להבחין בסימניהם שיהיה לך צורך בזה לאחר יציאתך מן התיבה כנ"ל.

וא"ש דברי המדרש המובא לעיל קנים תעשה את התיבה, א"ר יצחק מה הקן הזה מטהר את המצורע, אף תיבתך מטהר, דבאמת היתה התיבה מטהרת והרבה בהמות ועופות שהיו טמאים לפני המבול נטהרו בתיבה ע"י השפעת נח הצדיק כנ"ל, ונמצא שהיה התיבה מרבה טהרה וא"ש, אמנם נח הצדיק ראה בנבואה העשרה דורות שיהיו אחריו מנח ועד אברהם, שכל הדורות יהיו מכעיסין ובאין, ומי יודע עד כמה יגיע הקלקול, וחשש שמא קצתם מבע"ח ישתנו ויקבלו השפעת הדור ויחזרו להיות טמאים כמו שכן היה באמת, וע"כ אמרו במדרש מיד הקריב קרבן, ודייקו במלת מיד, דהקריב מהם מיד בשעת יציאתן מן התיבה, כל זמן שהיה בהם עוד סימני טהרה וקודם שיחזרו לקלקולן. וא"ש דברי המדרש הנ"ל, ויבן נח מזבח, ויבן כתיב, נתבונן, אמר מפני מה צוני הקב"ה וריבה בטהורים יותר מן הטמאים, אלא להקריב קרבן, מיד ויקח מכל הבהמה הטהורה עכ"ל, ופירושו שהבין נח הטעם שצוה הקב"ה ליקח יותר מן הטהורין ועשה השי"ת נס של קליטת התיבה, מפני שהיה רצונו יתברך שגם מאותן שישתנו בתיבה ליטהר גם מאותן יקריב קרבן לד', ולפני המבול היו הטהורים מועטין, ורצה הקב"ה להרבות בטהורים, וע"כ צוה תקח לך שבעה שבעה ע"י נס של קליטת התיבה, שכל אלו יחזרו ליטהר בתיבה, וע"כ מיד הקריב קרבן כ"ז שהיו טהורים וקודם שיחזרו לקלקולן.

ויתורץ קושית בנין אריאל דמנא ידע נח דלטעם הקרבן צום הקב"ה להרבות בטהורים דלמא משום שיהיו מזומנים לאכילה לדורות שאחר המבול, ולפי הנ"ל הבין נח כי לא לטעם זה צוה ד' להרבות בטהורים כי אין נפק"מ בהם לאכילה, כי קצתן ישתנו לאחר יציאתן מן התיבה, ויהיו הטמאין מרובין מן הטהורים כמו דאיתא בש"ס חולין שבשעת מ"ת היו הטמאין מרובין, ולא יהיה תועלת ברבוי הטהורין לאכילה, וע"כ הבין שלטעם הקרבן צוה ד' להרבות בטהורין, וע"כ מיד הקריב קרבן טרם שישתנו וכ"ז שעדיין טהורים הם וא"ש ומתורץ כל הענין בעזה"י.

ולדרכנו יתבאר דברו המדרש הנ"ל אלה תולדות נח הה"ד פרי צדיק עץ חיים מה הן פירותיו של צדיק מצות ומע"ט, ולוקח נפשות חכם שהיה זן ומפרנס כל י"ב חודש בתיבה, והכוונה שע"י מצות ומע"ט שסיגל, וע"י שהיה זנם ומפרנסם כל י"ב חודש בתיבה, השפיע עליהם רוח טהרה כבחי' האגרא דכלה הנ"ל, דלפי בחי' האדם שמהנהו נכנס כח הפועל ומדותיו של המהנה בנפעל, ועי"ז תיקן כל נשמות גלגוליהם כמ"ש התבואות שור זלל"ה לפרש אמרם ז"ל דירתן של עופות טהורים אצל הצדיקים, שמתקרבים אל הצדיק לפי שמרגישים ששם יהיה תיקון לנפש הגלגול המעוטף בהם, וע"כ תיארוהו חז"ל את נח לוקח נפשות, כי העלה ותיקן כל הנפשות שהיו מגולגלים בבע"ח, ע"י כח המצות ומע"ט וכח הקדושה וטהרה אשר בו, וע"י שזנם ופרנסם בתיבה, וז"ש לוקח נפשות חכם שהיה חכמת אלקים בקרבו לתקן כל נשמות גלגוליהם.

ונחזור לבאר הדקדוקים שבפסוק ואתה קח לך מכל מאכל אשר יאכל וגו' דאשר יאכל מיותר כנ"ל, וגם ואספת אליך מיותר אחרי שאמר הכתוב קח לך, גם מה שהקשו הפוסקים הא אסור לאדם שיאכל קודם שיתן לבהמתו, והול"ל והיה להם ולך לאכלה, ולדרכינו יתורץ הכל בע"ה, עפימ"ש לעיל דברי היש"מ זלל"ה דע"י אכילת הבשר בקדושה וטהרה ניתקן נשמה המגולגלת בבע"ח, לא כן דרך הרשעים שאוכלים לתאותם ושלא עפ"י התורה ובלי יר"ש, לא די שאינם מתקנים נפש המגולגלת ע"י אכילתם, אלא עוד מקלקלין אותה, והנה תדע כי כל אלו הבע"ח שזימן השי"ת לידו להכניסם אל התיבה בדרך נס של קליעת התיבה, היו בנ"א בדומה לו, ומגולגלים בהם נשמת בנ"א כמ"ש בתבואות שור הנ"ל, ולא בחינם זימנם ד' לידו, אלא כדי שיתקן נשמות גלגוליהם, וע"כ צוהו השי"ת ואתה קח לך מכל מאכל אשר יאכל, וחז"ל דרשו במקו"א אשר יאכל פרט למזיק, ואולי גם כאן הכוונה שיאכל בדרך אכילה לתקן נשמה המגולגלת אשר במאכל, פרט למזיק, שלא יזיק הנפש ויקלקלה ע"י אכילתו, דמזיק לא שמה אכילה.

וזה שאמר ואספת אליך שתאסוף כל חלקי ניצה"ק אשר במאכל אליך דייקא, ותתקנם ע"י כח קדושתך, וא"ש מה שנאמר והיה לך ולהם לאכלה, קודם יהיו לך לאכלה, שתשפיע בהם מכח קדושתך מכח הפועל שלך בנפעל, שעי"ז יכנס בהם כח הקדושה וקיום עצמי, ואח"כ ולהם לאכלה ולא למזיק, שישפיע קדושה שבמאכל על הבע"ח ויכנס בהם רוח טהרה, כמו שהיה באמת שלא נזקקו עוד לשאינו מינן, ולא היו דורסין כמ"ש במדרש שאפילו נחשים ועקרבים לא הזיקו בתיבה, שנשתנה טבעם לטובה, ונתרבו מיני הטהורים כנ"ל, וניתקן הנפש המגולגלת בהם והי' מאכלם בבחינת לאכלה ולא למזיק, וע"ד מ"ש בספה"ק אוהב ישראל פ' משפטים עה"פ ועבדתם את ד' אלקיכם וברך את לחמך ואת מימך, והסירותי מחלה מקרבך, עפימ"ש חז"ל כל הנוטל פרוטה מאיוב מתברך והטעם לאשר היתה הברכה שורה בכל אשר לו, לזה כל מי שנוטל ממנו איזה דבר שכבר שרתה עליו ברכת ה' הוא ג"כ מתברך וזש"ה ועבדתם את ד' אלקיכם הבטיחנו השי"ת וברך את לחמך ואת מימך, ומעתה שהשי"ת יברך לחמו ומימו של הצדיק העובד את ד' ע"כ כל מי שיאכל ויטעום אצלו כלום ישלח לו השי"ת כל מבוקשו הצריך לו כגון רפואה למי שצריך אליו, וכדומה שאר מבוקשים בגשמיות וברוחניות, וזש"ה והסירותי מחלה מקרבך עכדה"ק. כמו"כ כח הרוחניות והקדושה שהיה שורה במאכלו של נח השפיע על בע"ח שהטיבו מעשיהם ונתרבה בהם הטהרה כנ"ל, ולכן היה ההכרח שיהיו קודם לך לאכלה ואח"כ להם לאכלה.

ואפ"ל גם עפ"י פשטות שהיה ההכרח שיהיה לך קודם ואח"כ להם לאכלה דנח היה כהן שהקריב קרבנות, ושם בנו ירש כהונתו כמ"ש והוא כהן לא-ל עליון, ואז הי' התרומה וגם המעשר לכהן, וכמ"ש באברהם אבינו ויתן לו מעשר מכל, שנתן לשם בן נח המעשר, והנה זה שאמרו חז"ל אסור לאדם שיאכל קודם שיתן לבהמתו, ע"כ היינו רק באופן שכבר עישר, דאם לא עישר עדיין אסור ליתן לבהמתו עד שיעשר וכמ"ש בגמרא בחמורו של רפב"י שלא רצתה לאכול קודם שעישרו, ומקורו שם בגמרא בתבואה שלקחו למאכל אדם ונמלך עליה לבהמה, ה"ז לא יתן לפני בהמתו עד שיעשר, וכמו"כ גבי נח כיון שהיה לך ולהם לאכלה לא היה רשאי ליתן לבהמתו עד שיעשר, דמאכל אדם אפילו נמלך ליתנו לפני בהמתו, לא יאכילה אא"כ יעשר, והיה בהכרח שיהיה קודם לך שהוא היה כהן ולקח מהם המעשר כדאיתא בספרי שהכהנים צריכים להפריש תרומות ומעשרות והן לעצמן ואח"כ היה להם לאכלה להנתן לבהמות ובע"ח, ואפשר שהבע"ח בתיבה נתעלו למדריגה כזו שלא היו אוכלין קודם שניטלה המעשר ממנו, כמו שמצינו בחמורו של רפב"י, וע"כ היה מן ההכרח שיהיה קודם לך ואח"כ להם לאכלה.

ואפשר לצרף טעם הפשוט אל טעם הנכבד והרמז, עפימ"ש ביש"מ זלל"ה בפ' תרומה, טעם נכון על מצות הפרשת תרומה ומעשר לכהן, מלבד טעם המבואר בפסוק כי לא היה להם חלק ונחלה וזה נחלתם מאת ד' והענין הוא כי בכל מאכל יש ניצה"ק וצריכים תקון להעלותם ממדריגת דצ"ח למדריגת מדבר, והנה לאו כל אדם יכול לעמוד בסוד ד' לתקן בכוונת אכילה, ואלו הכהנים נתייחדו לשרתו יתברך, והלוים למטה מהם כמ"ש ובאת אל הכהנים ואל הלוים וגו', ע"כ צוה השי"ת להפריש התרומה לכהן, ומשגיח בחסדו ית"ש שמבחר הניצוץ יתעטף במנות הכהנים, ולטעם זה נקרא ראשית, ולכך נחרץ עונש גדול לזר האוכלו שלא יתחלל קדושתו וכו' עכדה"ק, ומעתה שני טעמים הנ"ל בקנה א' עולים, דהיה מן ההכרח שיהיה קודם לך ואח"כ להם לאכלה אי משום טעמא דתרומה, ואי משום הטעם כדי לתקן ניצה"ק אשר במאכל ולהעלות גלגולי הנשמות אשר נתעטף בהם, והכל טעם א' הוא, ומקושר כל הפרשה יפה.

ולדרכינו יובן דברי המדרש שהתחלנו בו אלה תולדות נח זש"ה הפוך רשעים ואינם זה דור המבול וכו' עפ"י מ"ש במסכת תענית (כ"ה ע"א) בר"א בן פדת דהוה דחיקא לי' מילתא טובא וחזא בחלמא דא"ל הקב"ה ניחא לך דאפכי' לעלמא מרישא, אפשר דמתילדת בשעתא דמזוני, וכתב המהרש"א ז"ל לכאורה אינו דומה להחריב כל העולם משום שישתנה שעתו של ר"א, ואיכא לפרושי על ר"א להפוך עולמו ולבוראו שנית, ואולי שכוונו כאן על גלגול הנשמות, עכ"ל המהרש"א ז"ל, ולפי שהאדם הוא עולם קטן, ע"כ יקרא גלגולו הפיכת עלמא, וכתבנו לעיל בשם האר"י ז"ל שאנשי דור המבול היו גלגולי נשמות מאותן שהיו בסוד השבירה בחטא אדה"ר, וכתב היש"מ זלל"ה על פי' המשנה דכל הדורות מכעיסין ובאין לפני המבול, ובודאי חזרו ונתגלגלו בדצחו"מ אבל כ"כ היו משוקעים ברשעתן עד שאפילו בגלגוליהם החזיקו ברשעתן ודבקו באינן מינן, ולא די שלא תקנו הנשמות ההם, אבל עוד קלקלו בהם, (עיין לעיל), וזה מאמר המדרש הפוך רשעים ואינם זה דור המבול, שבאו עוה"פ בגלגול דנקרא הפיכת עלמא אבל ואינם שלא הועילו כלום אדרבה קלקלו עוד יותר, ובית צדיקים יעמוד זה נח שעל ידו היה עמידה ותקון לנשמות המגולגלים בבע"ח ובדומם וצומח אשר היו אתו בתיבה כנ"ל.

עוד אפשר לפרש המדרש הנ"ל באופן אחר, עפ"י מה שביארנו לעיל דע"י רשעת הדורות שלפני המבול נתקלקלו גם הבע"ח, והרבה מהם שהיו טהורים מתחלת הבריאה נשתנה טבעם להיות ממיני הדורסים ונתהפכו מטהרה לטומאה והיו הטמאין מרובין בעולם ואח"כ ע"י כח השפעתו של נח שהכניסן לתיבה נתהפכו עוה"פ וחזרו להיות טהורין כנ"ל. ולכאורה מה שנטהרו בתיבה ע"י כח השפעתו של נח הצדיק, הרי לא נתקיימו כן, דאחר המבול חזרו לקלקולן הראשון וחזרו להיות טמאין כמבואר בברייתא דחולין דבשעת מתן תורה היו הטמאין מרובין מן הטהורים וא"כ היתה פעולת נח הצדיק לריק וצדיק מה פעל, וגם איך אפ"ל דטהורה דקרא מ"ש מכל הבהמה הטהורה תקח לך שבעה וגו' מיירי באלו שישתנו לטהרה, הא חזרו ונשתנו לטומאה אחר המבול, ואין סברא לומר דקרא מיירי באלו שהיו טהורים רק לפי שעה, אבל באמת ל"ק כי לעתיד יחזרו כל אלו להיות טהורים לעולם, כמ"ש לעיל דברי הרמב"ן הק' בפ' בחקתי דלעתיד יחדל הטרף מבע"ח עיי"ש ויופסק כח הדורס וכח הטומאה, וע"כ לא היתה פעולת נח הצדיק לריק ושפיר קראה הפסוק בהמה הטהורה כי יתקיימו להיות טהורה לעולם, ואפשר שזה כוונת רש"י ז"ל הטהורה העתידה להיות טהורה לישראל, ובא לתרץ דאיך אפשר דקריא קרא טהורה לאלו שעתידין לחזור לטומאתן אחר דור המבול ע"כ פי' העתידה להיות טהורה לישראל לע"ל, ומאז לא יפסוק טהרתן לעולם, ויהיה להם טהרה נצחית ושפיר קראה הכתוב טהורה, ולפי זה יבואר המדרש הפוך רשעים ואינם זה דור המבול, דמה שנתהפך ע"י הרשעים אנשי דור המבול שנתהפכו טהורים להיות טמאים, לא נתקיימו כן אלא נתקנו ע"י נח הצדיק וחזרו להיות טהורים, וגם לע"ל יהיה להם טהרה עולמית, וע"כ אמר הכתוב ואינם, כי אין להם קיום נצחי לא להם ולא לפרי מעשיהם, ובית צדיקים יעמוד זה נח כי התקון שנעשה על ידו במה שנטהרו מטומאתן יהיה לה עמידה עולמית, ויחזרו להיות טהורים לע"ל ויתקיימו כך עד עולם.

ואפשר לתרץ קושית האוהחה"ק עה"פ אלה תולדות נח, דכ"מ שנאמר אלה פוסל את הראשונים, ואין מקום לומר כאן שבא הכתוב לפסול דורו, שכבר נפסלו ונחתמו למחות, ולדרכנו בא הכתוב לפסול דורות שלפניו שכל הדורות היו מכעיסין ובאין ולא תקנו נשמות גלגוליהם ואדרבה עוד קלקלו אותם, ונשפעה רעתם בבע"ח ובכל הנבראים, ונתרבו מיני הטמאים בבע"ח כנ"ל, אבל נח הצדיק היה מרבה כח הטהרה והקדושה ונתרבו הטהורים על ידו, ותיקן נשמות הגלגולים, ובכל מעשיו פסל מעשה דורות הראשונים.

אלה תולדות נח נח וגו'. צ"ב הכפל נח נח, ובמד"ר הקשו כן, אתמהה לא הו' צריך קרא למימר אלא אלה תולדות נח שם וגו', אלא נייחא לו נייחא לעולם, נייחא לאבות נייחא לבנים, נייחא לעליונים נייחא לתחתונים וכו' בעוה"ז ובעוה"ב, ופי' היפ"ת דבזכות נח הבטיח הקב"ה שלא יביא עוד מבול על הארץ, ובזה ימצאו בניו מנוחה לעשות רצון קונם ויזכו לעוה"ב וכו', ורש"י ז"ל פי' נייחא לעליונים, שבתחלה היו מקטרגים בכל יום וכו', כיון שבא נח נחו מקיטרוגם וכו', אמנם צ"ב דלא מצינו שבח זה לא בא"א והאבות הק' ולא במשרע"ה, ולמה דוקא נח זכה וזיכה את העולם והעליונים בזכותו וטעמא בעי.

ב) במדרש הובא בשם בעה"ת נח נח בעוה"ז ובעוה"ב, אמר הקב"ה כשנבוא לנחם את ירושלים בנח הצדיק אני נשבע לה, שאיני משעבד בני ישראל עוד, שנאמר (ישעי' נ"ד ט') כי מי נח זאת לי אשר נשבעתי מעבור מי נח עוד על הארץ כן נשבעתי מקצף עליך ומגער בך עכ"ל המדרש, וצ"ב דהרי גם לאבות הקדושים נשבע הקב"ה שלא יכלה את ישראל, כמ"ש אשר נשבעת להם בך ותדבר אליהם ארבה את זרעכם וגו', ולמה דוקא בשבועתו של נח ינחם הקב"ה את ירושלים.

ג) עוד במד"ר א"ר אבהו כ"מ שנאמר אלה פוסל את הראשונים וכו', כאן שנאמר אלה פסל את הראשונים דור המבול, וצ"ב דמפורש רשעתם בקרא שנפסלו למחות מן העולם ודרשא דאלה למ"ל.

ד) תמים היה בדורותיו וגו'. לכאורה מלת היה צ"ב ומיותר, ובמד"ר דרשוהו מה אני מקיים היה שהי' מתוקן לכך, נח היה מתוקן לנם, משה היה מתוקן לגואל נחש היה מתוקן לפורעניות וכו', וכתב היפ"ת שהכוונה בכל הני שמתחילת בריאתם במחשבה נבראו ע"ד כן, וכן בנח לא היה תולדתו בדורו מקרית, אלא מתחלה כוונה החכמה האלקית להדריך העולם על ידו ושמרו לאותו הדור וכו', וענין הזה מפורש יותר בתנחומא פ' שמות (סי' י"ב) ומשה היה רועה וגו', הרבה נתייחדו עד שלא באו לעולם וכו', עתיד היה המבול לבא לעולם וכו', צפוי היה שצדיק היה עומד ועולם מתנהג בו והעמידו, ואחריו העמיד לאברהם דכתיב אחד היה אברהם (יחזקאל ל"ו) וצ"ב הכוונה בדרשתם ז"ל דהרי הכל צפוי ומתוקן מלפניו יתברך ואין שום דבר מקרה, ומה ניתוסף בנח עד שהוצרך הכתוב לרמז עלי'.

ה) בדורותיו רש"י ז"ל הביא פלוגתא יש דורשים לשבח ויש דורשים לגנאי, לפי דורו היה צדיק ואילו היה בדורו של אברהם לא היה נחשב לכלום, והקשו המפרשים על דברי הדורשים לגנאי, כיון שאפשר לדרשו לשבח ולזכותו, למה ידרשוהו לגנאי, ומה גם שהתוה"ק העיד עליו צדיק תמים, וביותר קשה לשון רש"י ז"ל לא היה נחשב לכלום, איך אפ"ל דלא היה נחשבום לכלום כל צדקותיו ומעשיו הטובים, דאף שלא היה נחשב כמו א"א, אבל ודאי דלא יתכן לומר שאינו נחשב לכלום.

ו) עוד במד"ר אלה תולדות נח הה"ד הפוך רשעים ואינם ובית צדיקים יעמוד, הפוך רשעים ואינם זה דור המבול, ובית צדיקים יעמוד זה נח וכו', וצ"ב דמה חידשו ז"ל בדרשתם, ומבואר בפסוק שהם נאבדו מן העולם, ונח ובניו נמלטו ומהם הושתת העולם, וגם לשון הפוך צ"ב הכוונה בו.

ז) מכל הבהמה הטהורה תקח לך שבעה שבעה, פרש"י למדנו שלמד נח תורה, והקשו בבעה"ת והרא"ם דהרי בגמרא דזבחים מבואר שידע ע"י נס קליטת התיבה, ומנין לך ללמוד מכאן שלמד תורה.

ח) גם צ"ב דלכאורה כל הפסוק מיותר, דלמה הוצרך לצווי מכל הבהמה הטהורה תקח לך וגו' והרי הכל היה בדרך נס כמבואר בגמרא הבאים מאליהם, וכל שהתיבה קולטתו, ובפדר"א איתא שירדו כל המלאכים הממונים על כל מין ומין וקבצו אותן וכו' והיה אפשר שיגמר הכל בדרך נס, ובלא"ה לא היה אפשר לשנות להוסיף או לגרוע, כ"א מה שהתיבה קולטתו, והצווי למה היה צורך בו.

ט) במד"ר פ' בראשית (פ' כ"ו ס"א) אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים אשרי האיש זה נח אשר לא הלך בעצת רשעים זה דור אנוש וכו' כ"א בתורת ד' חפצו אלו שבע מצות שנצטו', ובתורתו יהגה יומם ולילה, שהגה דבר מתוך דבר, אמר מה טעם ריבה הקב"ה בטהורים יותר מטמאים, אלא שהוא רוצה להקריב מהן קרבן, מיד ויקח מכל הבהמה הטהורה וגו', עכ"ד המדרש. ומה שכתב רש"י ז"ל מכאן שלמד נח תורה יש מקור לדבריו מדברי המדרש הנ"ל ומדברי הירושלמי שנביא להלן, אמנם דברי המדרש צ"ב כמו שהקשה בנזה"ק דאיך מוכח מכאן שהגה בתורה יומם ולילה, דמה שהבין דבר מתוך דבר בצווי זה דכל הבהמה הטהורה, לא שייך לדרוש על זה ובתורתו יהגה יומם ולילה.

י) ובירושלמי מגילה (פ"א הי"א) איתא דרשא זו בסגנון אחר, וז"ל ר"י דסכנין בש"ר לוי הגה נח תורה מתוך תורה, אמר כבר נאמר לי כירק עשב נתתי לכם את כל, לאיזה דבר ריבה הכתוב בטהורין אלא לקרבנות, והקשה במראה פנים דאע"ג דהאי קרא כירק עשב וגו' כתיב בתר ויבן נח מזבח לד' וגו', אין מוקדם ומאוחר בתורה עכ"ל, אמנם תירוצו צ"ב, דהרי בחד ענינא לא אמרי' אין מוקדם ומאוחר.

יא) עוד במד"ר (פל"ב ס"ב) ויאמר ד' אל נח בא אתה וכל ביתך אל התיבה וגו' כתיב כי צדיק ד' צדקות אהב ישר יחזו פנימו זה נח, שנאמר ויאמר ד' אל נח בא אתה וגו', צ"ב כוונת דרשתם ז"ל בזה, וידוע דצדיק ד' וצדקות אהב וגם מ"ש ישר יחזו פנימו צ"ב הכוונה.

יב) במד"ר וישלח את העורב הה"ד (תהלים ק"ה) שלח חשך ויחשיך וגו' וצ"ב הקישור.

א

יג) ויצא יצוא ושוב עד יבושת המים מעל הארץ, פרש"י ז"ל בשם מ"א, מוכן הי' העורב לשליחות אחרת בימי אלי', שנאמר והעורבים מביאים לו לחם ובשר, ופי' המהרש"ל מדלא כתיב יבושת הארץ אלא יבושת המים, ר"ל שבימי אלי' שהי' יבושת המים ולא ירד מטר, וצ"ב קישור שני שליחות אלו ומה ענינו של זה לזה.

ב

יד) במד"ר מבואר שליחות העורב באריכות וז"ל וישלח את העורב וכו' התחיל משיבו תשובות, א"ל מכל בהמה חי' ועוף שיש כאן, אין אתה משלח אלא לי, א"ל מה צורך לעולם בך, לא לאכילה ולא לקרבן, א"ל הקב"ה קבלו, שעתיד העולם להצטרך לו וכו', עתיד צדיק א' לעמוד ולייבש את העולם, ואני מצריכו לו, הה"ד (מלכים א' י"ז) והעורבים מביאים לו לחם ובשר בבקר ולחם ובשר בערב וכו', ומהיכן היו מביאים לו משלחנו של יהושפט עכ"ד ז"ל. ולכאורה איכא להקשות בזה, כמו שהקשה הרד"ק ז"ל בדיבור הנחש אל חוה, דאם דיבר הנחש ע"ד מופת, למה לא אמר ויפתח ד' את פי הנחש, וכמו"כ הקשה הרדב"ז בפר של אלי' שדיבר עם אלי', עיי"ש. וכמו"כ כאן צ"ב ענין דיבורו של עורב עם נח, וביפ"ת כתב דהתשובה שהשיב העורב היה בצפצוף לשונו כדרך דיבורם זל"ז, ונח היה מבין מחשבת העורב בחכמתו עכ"ל. אבל עדיין צ"ב דאיך הבין העורב מענת נח אליו, וכמו"כ הקשה הרד"ק על מ"ש המפרשים שהיה דיבורו של נחש ע"י צפצוף, וחוה הכירה וידעה להבין צפצוף חיות ועופות, אבל איך ידע הנחש להבין תשובת חוה אליו עיי"ש, וכמו"כ קשה לענינינו, ואם היה דיבורו של עורב בדרך נס, למה לא גילה הכתוב הנס, כמ"ש בפי האתון, וגם קשה דצורך הנס למה, וצ"ב.

ג

טו) גם סיום דברי המדרש מהיכן היו מביאים לו משלחנו של יהושפט צ"ב, דבגמ' חולין (ה' ע"א) א"ר יהודה אמר רב מבי טבחי דאחאב, ובנזה"ק עשה פלוגתא בזה דבגמרא מפרשי לי' כמ"ד מומר לע"ז מותר לאכול משחיטתו, או שעשה כן עפ"י הדיבור, ובמדרש לא ניחא להו בהא, וס"ל כמ"ד אסור לאכול משחיטתו, ולכך קאמר שלקחו מביתו של יהושפט, וכן איתא בתנחומא פרשת מסעי סימן כ"ג (כמ"ש להלן) עכ"ל, אבל צ"ב דאיך יתכן שיחלוקו במציאות, וכללא אית לן בכל פלוגתת חז"ל דאו"א דא"ח, ובפלוגתא במציאות איך יצוייר כן, גם דבגמרא רצו ללמוד ולקבוע הלכה מזה, דמומר לע"ז מותר לאכול משחיטתו, וע"כ שהיה לחז"ל קבלה ברורה בידם דמבי טבחי דאחאב הביאו, ואיך יחלוקו על קבלתם רבותינו ז"ל במדרש.

ד

טז) במדרש רבה (פל"ד ס"א) וידבר אלקים אל נח לאמר צא מן התיבה הה"ד הוציאה ממסגר נפשי וגו' זה נח, שהיה סגור בתיבה י"ב חדש, בי יכתירו צדיקים כי תגמול עלי, שגמלת עלי ואמרת לי צא מן התיבה וצ"ב, וכתב ביפ"ת דהמדרש בא לתרוצי בזה למה א"ל צא מן התיבה, דכיון דיבשה הארץ והמים חלפו הלכו להם, הלא מעצמו היה יכול לצאת, ולכן אמר כי בלי רשיון מאת ד' לא היה יכול לצאת, כיון שהקב"ה א"ל בא אל התיבה, וכל דבר שבמנין צריך מנין אחר להתירו, ורק אחר התפלה צוהו הקב"ה צא מן התיבה עכ"ל.

ו

יז) עוד שם במדרש ד' צדיק יבחן זה נח שנאמר צא מן התיבה וצ"ב, עוד דרשו ז"ל כתיב (קהלת י') אם רוח המושל תעלה עליך מקומך אל תנח מדבר בנח, אמר נח כשם שלא נכנסתי בתיבה אלא ברשות, כך אין אני יוצא אלא ברשות וכו' וצ"ב לאיזה רוח המושל כוונתם, וגם מ"ש תעלה לשון עתיד צ"ב והרי כבר היה.

ז

יח) עוד במד"ר כתיב (קהלת ז') החכמה תעוז לחכם מעשרה שליטים אשר היו בעיר, החכמה תעוז לחכם זה נח, מי' שליטים מי' דורות מאדם ועד נח, ומכולם לא דברתי עם א' מהם אלא עמך, שנאמר וידבר אלקים אל נח צא מן התיבה, והקשה היפ"ת דהרי גם עם אדה"ר וקין נמי דיבר, וע"ק למה נכתבה אגדה זו על וידבר אלקים אל נח צא מן התיבה, הול"ל לעיל אצל ויאמר ד' לנח בא אתה וכל ביתך אל התיבה, ובנזה"ק תירץ דלאדה"ר וקין לא הראה להם סימן חיבה בלשון דיבור אלא בלשון אמירה, ולכן נקטו דרשתם אהך קרא דצא מן התיבה דכתיב ביה וידבר, משא"כ בביאתו אל התיבה כתיב ויאמר עכת"ד. אבל הא גופא טעמא בעי, למה זכה ונתעלה ביציאתו שהיה הדיבור אליו בלשון חיבה, ולא היה כן בצוותו יתברך על ביאת התיבה, גם בפסוק גופא יל"ד וידבר אלקים אל נח לאמר צא מן התיבה, ומלת לאמר צ"ב ולמי נצטוה לאמר לאחרים, ויש רוצים לפרש שנצטוה לאמר לב"ב, אבל דבר זה מפורש בקרא להדיא דכתיב הוצא אתך ופרש"י היצא קרי וכו' אמור להם שיצאו, וא"כ לאמר למ"ל, ועוד שהרי בדיבור בא אל התיבה ג"כ נצטוה על בני ביתו, ומדוע לא כתב שם לאמר.

ז

ונבוא אל הביאור, ותחלה נבאר דרז"ל יש דורשין לשבח ויש דורשין וכו', (עיין לעיל קושיא ד') ונקדים דברי הגמרא ע"ז (דף ה' ע"א) אמר ר"ל בואו ונחזיק טובה לאבותינו, שאלמלא הם לא חטאו אנו לא באנו לעולם וכו', ומסקנת דבריהם לא תימא אנו לא באנו לעולם, אלא כמי שלא באנו לעולם, ופרש"י לפי שהם היו חיים לעולם אלמלא לא חטאו, וכל זמן שהם קיימים, אין אנו חשובין כלום עכ"ל. ולכאורה צ"ב טעם החזקת טובה זו, דאדרבה אילו היו קיימים וחיים בדורנו, הי' בחי' הדור מעולה ומשובחת באלפי אלפים מדריגות יותר, וא"א לשער גודל הטובה והזכות להיות בדורם של האבות הקדוש' והצדיקים שבדור דיעה, ואשרי הדור שהיו בימיהם ובסביבותם, והוא חשיבות גדול בעבדות השם וכלפי מעלה, ומה מקום להחזקת טובה זו, בשביל שלא היינו חשובין נגדם לכלום, וכי כדאי בשביל כבוד המדומה לאבד את כל הטובה ברוחניות ובגשמיות, ודברי הגמרא הנ"ל כלואים המה וצ"ב.

ח

ופירשתי עפ"י דברי המד"ר בפתיחתא דרות (ס"א), לע"ל עתידים שרי אומה"ע לקטרג לפני הקב"ה ולומר, אלו עוע"ז ואלו עוע"ז, אלו גלו עריות ואלו גלו עריות וכו', אותה שעה סניגורן של ישראל משתתק וכו', א"ל הקב"ה נשתתקת ואין אתה מלמד סניגוריא על בני, חייך אני מדבר בצדקה ומושיע את בני, באיזה צדקה וכו' בצדקה שעשיתם את עולמי על שקבלתם את תורתי, שאלו לא קבלתם את תורתי הייתי מחזיר אותו לתהו ובהו, דא"ר הונא בש"ר אחא נמוגים ארץ וכל יושביה, כבר היה העולם מתמוגג והולך, אלולי שעמדו ישראל לפני הר סיני ואמרו נעשה ונשמע וכו', אנכי תכנתי עמודי' סלה, בזכות אנכי תכנתי עמודי' סלה עכ"ד המדרש. עכ"פ מבואר גודל הזכות של קיום העולם דיש בכחו להשתיק כל המקטריגים.

ט

ובזה יבואר מאמר ר"ל הנ"ל, דהנה האבות הקדושים והדור הקדוש שהיה במעמד הנבחר, מלבד תורתם ומעשיהם הטובים, היה להם גם זכות הגדול של קיום העולם כנ"ל, וז"ש ר"ל דאלמלא לא חטאו אנו כמי שלא באנו לעולם, וכפרש"י שהם היו חיים לעולם, וכ"ז שהם קיימים אין אנו חשובין לכלום, ואע"פ שהי' מדרגתינו אז מעולה ומשובחת, ובחי' תורתינו ובחי' המעש"ט בדרגא גבוה פי כמה, אבל בזכות קיום העולם לא היה לנו חלק, לפי שהיה מספיק זכותם להתקיים העולם בשבילם, ואפשר שזה הכוונה כמי שלא באנו לעולם, ר"ל לזכות קיום והעמדת העולם לא באנו, והיה נחסר לנו זכות גדול כזה שיש בכחו להשתיק המקטריגים, ובערך זה לא היינו חשובים כלום.

ובדרך זה אפשר לפרש דברי היש דורשים לגנאי, בדורותיו היה צדיק אבל אילו היה בדורו של א"א לא היה נחשב לכלום, ולכאורה איך יצוייר לומר שלא היה נחשב לכלום, והרי היה צדיק בדרכיו ותמים במעשיו כמו שדרשו ז"ל, ואף אם היה נפחת מעלתו למול ערכו הרם של א"א, אבל איך יתכן לומר שלא היה נחשב לכלום. אמנם לדרכנו יתבאר עפימ"ש ז"ל במד"ר ובתנחומא הנ"ל, צדיק היה וגו' ודרשו ממלת היה שהיה מתוקן מתחלת הבריאה לנס, ועל ידו נתקיים העולם, ובזכותו שם שארית לכל העולם, ומבואר יותר בתנחומא פ' שמות צפוי היה שצדיק היה עומד ועולם מתנהג בו, וז"ש היה בדורותיו דזה הזכות שהיה מתוקן לנס ולהעמדת העולם לא היה אלא בדורותיו, אבל בדורו של א"א לא היה נחשב לכלום ר"ל דזכות של קיום העולם לא היה נחשב לו כלום, שהיה מספיק זכותו של א"א, אבל בצדקות ומע"ט הי' כחו גדול יותר בימי אברהם.

א

ומעתה אפ"ל דלא פליגי כלל הני ב' דרשות ומר אמר חדא ומר אמר חדא, ושניהם אמת ואין שום סתירה ביניהם, ורק משמעות דורשין א"ב, דהיש דורשין לגנאי דרשו בדורותיו על מלת היה דלפניו, דכוונתו עפ"י דרז"ל דמתוקן היה לנס ולהעמדת העולם, וזכות זה לא היה אלא בדורותיו, ואלו היה בדורו של א"א לא היה נחשב כלום, והיש דורשין לשבח דרשו בדורותיו על צדיק תמים דלפני פניו, ובערך זה אילו היה בדורו של א"א היה צדיק ביותר, דהצדיקים מוסיפים קדושה וטהרה בדורם, גם נחלש התגברות היצר על ידם, ואינו דומה זכות צדיק א' לזכות ב' צדיקים, ומרובים העושים מצו' כחם חזק ורב יותר, וע"ז לא פליג גם אידך מ"ד, וא"ש דברי רש"י ז"ל.

ב

ועפי"ז יתבאר המדרש הפוך רשעים ואינם וגו' (עיין לעיל קושיא ו') עפימ"ש ז"ל במד"ר (פל"ג ס"ג) א"ר שמואל בר נחמני אוי להם לרשעים שהם הופכין מדת רחמים למדת הדין, בכ"מ שנאמר ד' מדת הרחמים וכו', וכתיב ויאמר ד' אמחה את האדם וגו', אשריהם הצדיקים שהם הופכים מדה"ד לרחמים וכו' דכתיב ויזכור אלקים את נח, מה זכירה נזכר לו שזן ופירנס אותם כל י"ב חודש בתיבה, והדין נותן מזכות הטהורים שהכניס עמו בתיבה עכ"ל המדרש. ופי' היפ"ת והדין נותן שאף מדה"ד הסכימה עיי"ש. ובפשטות הכוונה שנח הצדיק בזכות צדקתו ומעשיו הטובים הפך מדה"ד לרחמים, ודור המבול להיפך ע"י רבוי העונות הפכו מדת הרחמים לדין.

ג

אמנם אפ"ל עוד בחי' בזה עפימ"ש הפר"ד (בדרך צדקה דרוש י"ח) לפרש מאמחז"ל (ערובין פ"ו) דרש רבא בר מרי ישב עולם לפני אלקים חסד ואמת מן ינצרוהו, אימתי ישב עולם לפני אלקים בזמן שחסד ואמת מן ינצרוהו, וצ"ב. ויראה ליישב עפ"י מ"ד בב"ר בתחלה עלה במחשבה לברוא את העולם בדין, כיון שראה שאין העולם מתקיים בדין, שתף עמו מדת הרחמים וכו' ואמרז"ל במדרש עה"פ השקיפה ממעון קדשך וגו', בא וראה כמה גדול כחה של צדקה שמהפכת מדת הדין לרחמים, שהרי כל השקפה שבתורה היא לרעה וכו', חוץ מזו שהיא לטובה, ללמדך שגדול כח מתנות עניים וכו', וזה שהוקשה לו לרבא על הפסוק ישב עולם לפני אלקים, דהיכי משכחת לה שיתקיים ויתיישב העולם לפני אלקים שהוא מדה"ד, והא אמרי' שראה הקב"ה שאין העולם מתקיים בדין, ע"ז תירץ אימתי ישב עולם לפני אלקים, בזמן שחסד ואמת מן ינצרוהו, דגדול כחה של צדקה שמהפכת מדת הדין וכו', ועי"ז אפילו בלא שיתוף מדת הרחמים ישב עולם לפני אלקים, שע"י הצדקה אין כאן דין עכת"ד ז"ל, ובדרושנו לר"ה (תשכ"ח) הארכנו בזה בתוס' ביאור, דאם ישראל עושין צדקה, משפט התורה מחייבת שיעשה הקב"ה עמהם צדקה לפנים משורת הדין, דהקב"ה שומר משמרתה של תורה, ומצות צדקה ממצות התורה היא, וגם מדה כנגד מדה היא מידה בתורה, עיי"ש שפירשנו בזה דברי הפייטן, ואתה במשפט תעשה צדקה, ואף שבמקום משפט אין צדקה, ר"ל מנימוס המשפט, אבל משפט התורה יחייבוהו כביכול יתברך לעשות עמנו צדקה, ונתהפך מדה"ד לרחמים גמורים עיי"ש.

ד

ובזה יתבאר המדרש הפוך רשעים ואינם, שהרשעים דור המבול הפכו מדת הרחמים למדת הדין כנזכר במדרש הנ"ל, ולפי שלא חששו לקיום העולם, ע"כ "ואינם" שנמחו מן העולם מדה כנגד מדה אבל בית צדיקים יעמוד זה נח ובניו, שהי' להם קיום ועמידה אפילו בזמן שליטת הדין, כמ"ש במדרש הנ"ל אשריהם הצדיקים שהם הופכים מדה"ד לרחמים, דכתיב ויזכור אלקים את נח, שאפילו מדה"ד הסכימה, מה זכירה נזכר לו שזן ופירנס אותם כל י"ב חודש, שקיים בזה מצות הצדקה, כמבואר בילקוט פ' תולדות (סימן ל"ז) דא"א למד מצות צדקה מנח בק"ו עיי"ש, וגדול כחה של צדקה שמהפכת מדת הדין וכו', וזה שסיימו במדרש הנ"ל והדין נותן שאף מדה"ד הסכימה להציל את נח ובניו בזכות הצדקה שעשה, ומלבד הצדקה ומעשיו הטובים הי"ל ג"כ זכות העמדת העולם כמ"ש לעיל שנתקיים העולם בזכותו, ומבואר לעיל במד"ר פתיחתא דרות גודל זכות של קיום העולם להשתיק המקטריגים ולהפוך מדת הדין לרחמים (עיין לעיל).

ה

ויתבאר בזה דברי המדרש הנ"ל (קושיא י"א) כי צדיק ד' צדקות אהב ישר יחזו פנימו זה נח, שנאמר בא אתה וכל ביתך אל התיבה, ור"ל שדינו של הקב"ה צדק, ואף שלפי הדור ושליטת הדין לא היה ראויים לנס ולהנצל מיד מדה"ד, אבל הבוי"ת צדקות אהב וע"י זכות מצות צדקה ניצול נח, והפך מדה"ד לרחמים, שהקב"ה אוהב לעשות צדקה ושומר משמרתה של תורה, ומדה כנגד עדה יחייבהו כביכול לעשות צדקה אף שלא בדין, ונהפך מדת הדין לרחמים, וסיפא דקרא ישר יחזו פנימו יתבאר עפי"ד האוהחה"ק פ' בראשית ע"ד שכתב בזוה"ק (דף ב' ע"ב) כד בעא קוב"ה למברי עלמא אתו כל אתוון קמי' מסיפא ארישייהו בדרך תשר"ק, וביאר הוא ז"ל דאתוון הפוכים מורים על דין, והאותיות בדרך ישר רומזים לרחמים, ולהיות שהבריאה היתה במדת הדין עלו האותיות למפרע כמשפט עיי"ש (ועיין בדברינו פ' בראשית). ובזה יבואר קישור הפסוק כי צדיק ד' צדקות אהב, ובכח הצדקה מהפכין מדת הדין לרחמים וע"כ ישר יחזו פנימו, כי ישר רומז לרחמים ולא בהופך אתוון המורה על דין.

ו

ולדרכנו אפ"ל דברי הגמרא ר"ה (דף י"ב ע"א) תניא בשנת שש מאות שנה לחיי נח בחדש השני בשבעה עשר יום לחדש נבקעו כל מעינות תהום וגו', ר"א אומר אותו היום י"ז במרחשון היה וכו', והקשו בגמרא לר"א מאי שני, ותירצו שני לדין, וכתבו התוספות בכוונת קושייתם דאע"ג דלר"א בתשרי נברא העולם, מ"מ נהי דלענין השנים ראוי למנות ממנו, אבל לענין מנין החדשים ניסן הוא ראשון, וע"כ הקשו למה נקרא חשון שני, ותירצו שני לדין עייש"ד. ולדרכנו אפשר לבאר כוונת קושייתם ותירוצם ז"ל, עפ"י דברי ר"ת בתוספות ר"ה (דף כ"ז ע"א) דבתשרי עלה במחשבה לבראות, ולא נברא עד ניסן ואו"א דא"ח ולא פליגי עייש"ד, ואמרז"ל בתחלה עלה במחשבה במדת הדין וכו' ובמעשה היה בשיתוף מדה"ר, והיינו דכתיב ביום עשות ד' וגו', וזה שהקשו בגמרא מאי שני, כיון שבמעשה נברא העולם בניסן אף לר"א, כמ"ש ר"ת דאו"א דא"ח ולא פליגי, א"כ לא הוי מרחשון שני, ותירצו שני לדין, דאנשי דור המבול הפכו מדה"ר למדה"ד כמבואר במדרש הנ"ל, ולפי בחי' הדין נברא העולם בתשרי והוי מרחשון שני (לד"ה) וז"ש שני לדין.

ז

ועפ"י הנ"ל אפשר לתרץ קושית המפרשים ז"ל, עפימ"ד במד"ר פ' משפטים (פ"ל סי"ג) אמר הקב"ה מי גרם לכם (לדור המבול) שתאבדו מן הערב של עוה"ז ומן הבוקר של עוה"ב מפני שלא קבלתם את התורה וגו', וכן אמרו במד"ר פרשה זו, ימותו ולא בחכמה בלא חכמת התורה וכו', הרי מבואר דנגזר דינם בשביל שלא קבלו את התורה, ויש סתירה לזה ממ"ש ז"ל לא נחתם גז"ד אלא על הגזל, ובפסוק עצמו מבואר כי השחית כל בשר דבשביל עבירה דעריות יצא גזר דינם ע"כ קושיתם, ויובן בהקדם מ"ש הפר"ד דרך צדקה (דרוש י"ז) עפ"י דברי הגמרא פ"ק דב"ב, דמצות צדקה הוא רק לישראל לפי שנקראו בנים למקום, אבל לא באומה"ע עיי"ש המשל שהשיב ר"ע לטורנוסרופוס הרשע, נמצא דממצות צדקה נשמע דישראל הם בנים למקום, ויבואר בזה דחז"ל צדקה תרומם גוי אלו ישראל, וחסד לאומים חטאת כל צדקה וחסד שהעו"ג עושים חטאת הוא להם, ולדרכנו הדברים כפשוטן דלפי שהם עבדים ומי שעושה צדקה עמהם המלך כועס עליו עכ"ד הפר"ד. ויתורץ בזה סתירת המדרשים הנ"ל, דבאמת נגזר דינם בשביל עון דגזל ועריות, והיפכו מדת הרחמים לדין כמבואר במדרש הנ"ל, אבל אלמלי קבלו את התורה היה נשתנה בחינתם לבחי' בנים, והקב"ה שומר משמרתה של תורה ומקיים מצות צדקה, וע"י צדקה היה נתהפך להם מדת הדין כמו שפירשנו לעיל ואתה במשפט תעשה צדקה, אלא לפי שלא קבלו את התורה לא יאתה להם לעשות צדקה כבחי' עבדים, וע"כ נחתם גז"ד ונשאר שליטת הדין בתוקפה ונמחו מן העולם. ומעתה אין כאן סתירה דזו"ז גורם לחתימת גזר דינם, אבל בנח דרשו חז"ל ובתורתו יהגה יומם ולילה, שלמד נח תורה, וע"כ נהג עמו הקב"ה במדת צדקה כדין בנים והבן.

ח

ועתה נבוא לבאר דברי רש"י ז"ל עה"פ מכל הבהמה הטהורה וגו' למדנו שלמד נח תורה, ודברי הירושלמי דמגילה וקושית המראה פנים שם (לעיל קושיא י') ויתבאר דהנה כבר הקשינו לעיל (קושיא ח') דלמה היה צורך להצטוות מכל הבהמה הטהורה תקח לך שבעה וגו', והלא בלא"ה היה נעשה הכל ע"י נס, שהמלאכים הביאו וכל שהתיבה קלטתו עליו אין להוסיף, וא"כ הצווי למה, אמנם היה סברא לומר דנאמרה לו פסוק זה להתיר אכילתן, דעד נח נאסר להם בשר, וכוונת הקרא תקח לך כמו לכם לכל צרכיהם, אולם להתיר באכילתן לא צריך קרא, דבפירוש התירם הכתוב כירק עשב נתתי לכם את כל, וע"כ מזה הבין נח דמה טעם ריבה הכתוב בטהורים, וצו' לו מכל הבהמה הטהורה תקח לך שבעה שבעה, והלא בלא"ה מאליהם באו ע"י נס והצווי למה, אלא להקריב קרבן, והורה לו יתברך בצווי זה שיקריב קרבן בצאתו מן התיבה.

ט

ומה שהקשה במראה פנים דהאי קרא כירק עשב כתיב בתר ויבן נח מזבח, וא"כ אכתי מנא ידע דלטעם הקרבן ריבה הכתוב בטהורים, דלמא להתיר אכילתן נאמרה פסוק זה, אמנם ל"ק דנח למד תושבע"פ כמו שדרשו ז"ל ובתורתו יהגה יומם ולילה שהגה דבר מתוך דבר, והשיג סימני עופות ובהמות והעתידה להיות טהורה לישראל כמבואר בדרז"ל, וכמו"כ השיג מאמר ד' כירק עשב נתתי לכם את כל, טרם שניתנה לו, וידע שעתיד להאמר אליו, ומעתה דן והתבונן דלמה צוני להרבות בטהורים אלא להקריב קרבן, דלהתיר באכילתן יספיק מאמר כירק עשב וגו'.

ובזה יבואר דברי הירושלמי הגה נח תורה מתוך תורה, כבר אמר כירק עשב וגו' לאיזה דבר ריבה בטהורים והצווי למה כנ"ל אלא לקרבנות, וע"כ שלמד נח תורה והשיג מאמר ד' עד שלא ניתנה, דאל"ה מנא ידע דלטעם הקרבן היה הצווי דלמא להתיר אכילתן כנ"ל. וא"ש דברי המדרש רבה (קושיא ח') ובתורתו יהגה יומם ולילה שהגה דבר מתוך דבר והשיג כל התורה כולה עד שלא ניתנה, ומכח זה הכריח מה טעם ריבה הקב"ה בטהורים אלא להקריב קרבן, וא"ש דברי רש"י ז"ל מכאן שלמד נח תורה ומקורו מדברי הירושלמי והמדרש הנ"ל.

א

ואפ"ל עוד בחי' בזה עפימ"ש ק"ז זלל"ה הישמח משה בפ' נח, בהקדם מ"ש התבואות שור לפרש מאמר בן סירא, כל עוף למינו ישכון ובן אדם בדומה לו (הו"ד לעיל באריכות) ופי' בזה מה שלא התיר הקב"ה אכילת בשר לאדה"ר עד נח, כי בימי אדה"ר עדיין לא היו נשמות בנ"א מגולגלים בדוצח"מ, כי עדיין לא נתקלקל ונפגם שום נפש אדם, והגלגולים של נפשות בנ"א בבע"ח ובדו"צ התחילה אחר המבול, שכבר מלאה הארץ מבנ"א קודם המבול, וכולם נפגמו ונתקלקלו והוצרכו לתיקון, וזרע האדם היה מעט בעולם והוצרכו להתגלגל בדצ"ח, ולכך הותר לו אכילת בשר כדי שיתוקנו הנפשות, משא"כ לדורות שלפני נח נאסר הבשר, כי למה יהרג הבע"ח חנם אם אין בו צורך תקון, ובשביל למלאות רסן תאותם לא התירה להם, ודי להם במה שתוציא הארץ צמחה, וזה טעם אמרם ז"ל פסחים (דף מ"ט ע"ב) ע"ה אסור לאכול בשר, דעם הארץ היינו כמשמעו, שאינו עוסק רק בעבודת הארץ ובעסקי העולם ולא בעבודת השם, ואינו אוכל רק למלא בטנו, מעתה אינו ראוי לתקן נפש המגולגלת, וע"כ אסור לאכול בשר עיי"ש שהאריך.

ב

ובזה יתבאר הענין, מכל הבהמה הטהורה תקח לך וגו' ואצל הטמאים לא נאמר תקח לך, והטעם כמ"ש ז"ל בסנהדרין (דף ק"ח) שדירתן של עופות הטהורים עם הצדיקים, ולמדו כן ממ"ש וישלח את היונה מאתו ובעורב לא כתיב מאתו, וכתב בתבו"ש הנ"ל דהוא לטעם התקון, וע"כ שוכנים אצל הצדיקים כדי שיהי' תקון לנשמה המגולגלת בהם. אמנם כ"ז בכח התורה, דלטעם זה ע"ה אסור לאכול בשר כנ"ל, א"כ שפיר נשמע מינה שלמד נח תורה וז"ש רש"י ז"ל למדנו שלמד נח תורה, דאל"ה לא היה בידו לתקנם ולא שייך לומר תקח לך.

ג

ועתה נבוא לבאר דברי המדרש וישלח את העורב הה"ד שלח חשך ויחשיך ולא מרו את דברו וצ"ב, וגם בפסוק גופא יל"ד חשך ויחשיך הכפל למה, גם ולא מרו את דברו ומה"ת שימרו דיבורו יתברך, ואפ"ל עפימ"ש רש"י ז"ל פ' בא והובא במדרש שמות רבה, דג' ימים היה חשך של אופל שלא ראו איש את אחיו, ועוד ג' ימים חשך מוכפל שלא קמו איש מתחתיו, יושב אין יכול לעמוד וכו', וכתבו הגו"א והלבוש ז"ל דמה שנשתנה מכת חשך מכל המכות ששמשו במדה שוה כל הימים, ולמה היה הצורך שיהיה ב' מיני חושך, יתבאר בדברי רש"י להלן ולמה הביא עליהם חשך, שהיו בישראל רשעים ולא היו רוצים לצאת, ומתו בג' ימי אפילה כדי שלא יראו מצרים במפלתם, ולפי טעם זה היה די בחשך אפילה שלא יראו מיתתם וקבורתם, והטעם השני שהביא עליהם חשך, שחפשו ישראל וראו את כליהם, וכשיצאו היו שואלין מהם והיו אומרים אין בידינו כלום, אומר לו אני ראיתיו בביתך ובמקום פלוני, ולטעם זה היה צורך בחשך כפול, שאע"פ ששמעו את ישראל נכנס לא היו יכולין למחות, כי היושב לא היה יכול לעמוד עכת"ד ז"ל.

ד

ולכאורה דבריהם ז"ל צ"ב דאכתי יספיק בחדא ויהיה חושך מוכפל שוה בכל הימים, ולא יראו המצרים מיתתם וקבורתם, וגם יוכלו ישראל לחפש בבתיהם של מצרים באין מפריע, ולמה היתה מכה זו משמשת באופנים שונים. ופירשתי דמכת חשך היה נסיון גדול לישראל, שהיו המצרים כפגרים מתים ולא יכלו לזוז ממקומם, והיה אפשר להרגם כולם וליקח את כל אשר להם, ולצאת משם בתוף ובכינור ובשירים באין מפריע אמנם ישראל היו מושבעים ועומדים שלא לצאת ממצרים לפני הזמן ועד שיבוא גואל אמיתי בסימן של פקידה כפולה, כמבואר בתרגום יוב"ע פ' ויחי עה"פ וישבע יוסף את בני ישראל עיי"ש, ועל דבר זה נענשו בני אפרים לפי שעברו על השבועה, ועתה במכת חשך כל ישראל עמדו בנסיונם, ולא לקחו גאולה לעצמם אע"פ שהיתה אפשרות קרובה לזה, וז"ש ולא מרו את דברו ישראל לא מרו ולא עברו על רצונו יתברך, וא"ש קישור הפסוק שלח חשך ויחשיך ואעפ"כ לא מרו את דברו (אח"ז ראיתי קצת כעי"ז בספה"ק תורת משה מבעל חת"ס זלל"ה).

ה

ובזה יבוארו דברי הגו"א והלבוש ז"ל, ומה טעם היה מכת חשך משמשת באופנים שונים כנ"ל, דהנה רשעי ישראל במצרים היו יתרים ומרובים על ישראל כמה מונים, דאמרז"ל במדרש לחד מ"ד שיצאו ישראל א' מס' רבוא, וח"א א' מחמש מאות, ורש"י פי' וחמושים עלו בנ"י א' מחמשה יצאו וד' חלקים מתו בג' ימי אפילה, לפי שלא רצו לצאת שהיה להם פטרונים מן המצריים, והנה אלו רשעי ישראל ודאי שלא היו רוצים לעמוד בנסיון, ואע"פ שלא רצו לצאת תחת יד משה ולקבל התורה כי עבדא בהפקירא ניחא ליה, אבל אילו חיו במכת חשך מכופל, כאשר לא יכלו המצרים לקום איש מתחתיו, אפשר שהיו הורגין בהם ונוטלין כל אשר להם ויוצאין שלא ברשות, או נוטלין הממשלה לעצמם, והיה סכנה גדולה כרוכה בצידה, שמא גם מבני ישראל הכשרים יהיו נגררים אחריהם ועמהם לצאת לפני הזמן ולעבור על השבועה, או ליקח ממשלה לעצמם, מאחר שהם היו מרובים הרבה מישראל, ויש חשש קרוב שיגררו אחריהם המעטים, קצתם או כולם ח"ו ולא יעמדו בנסיון, ולטעם זה לא היה החשך מכופל, אלא אחר שמתו כל רשעי ישראל, והוצרך להיות קודם ג' ימים חשך אפילה שלא יראו המצריים מיתתם וקבורתם של רשעי ישראל ויאמרו אף הם לוקים כמונו, ואח"כ כשלא נשארו רק ס' רבוא ישראל הכשרים אז היה החשך כפול לטעם השני שכתב רש"י שיחפשו ישראל בכליהם, וכל ישראל עמדו בנסיון, ואע"פ שלא היו המצריים יכולין למחות, אעפ"כ שמרו את השבועה ולא יצאו מעצמם, וז"ש הכתוב שלח חשך ויחשיך שהיה ב' מיני חשך, וע"כ ולא מרו את דברו יתברך לצאת לפני הזמן ועמדו בנסיון, אבל הוצרך לזה ב' מיני חשך כדי שימותו רשעי ישראל ולא ימנעו בידם כנ"ל, וא"ש קישור וכפל הכתוב.

ו

ובזה יתבאר קישור דברי המדרש וישלח את העורב הה"ד שלח חשך ויחשיך ולא מרו וגו' דאיתא במדרש שרצה נח לגרש את העורב מן התיבה עד שא"ל הקב"ה קבלו (עיין לעיל קושיא י"ג) ואפשר דטעם שליחות העורב היה ג"כ ע"צ בחי' הנ"ל, עפ"י המבואר במד"ר קהלת עה"פ אם רוח המושל תעלה וגו', שאמר נח כשם שלא נכנסתי בתיבה אלא ברשות, כך אין אני יוצא אלא ברשות, ולא היה רשאי לצאת בלי רשיון מהשי"ת, כמ"ש ביפ"ת הנ"ל מטעם דבר שנאסר במנין צריך מנין אחר להתירו, ועמד נח בנסיונו, ואע"פ שיבשה הארץ והמים חלפו ועברו, לא יצא מעצמו אלא התפלל להשי"ת הוציאה ממסגר נפשי במבואר במדרש רבה הנ"ל, אמנם חשש נח הצדיק ולא רצה שיהיה העורב הרשע בחבורתם, (דאיתא במד"ר שקראו רשע) דחבורת הרשע מזיק מאוד ופן יגררו אחריו מאשר אתו בתיבה, ולא יעמדו בנסיון הזה שלא לצאת לפני הזמן, ולטעם זה גרשו ושילחו כדי להפרד מחבורת הרשע, וא"ש הקישור הה"ד שלח חשך ויחשיך ולא מרו את דברו, דשניהם בחי' א' להם וחד טעמא לשניהם להפרד מרשעים, כי בחבורת רשעים ימנע הכח מלעמוד בנסיון.

ז

ועתה נבוא לבאר דברי רש"י ז"ל ודברי המדרש הנ"ל (קושיא י"ד) שרצה נח לשלח את העורב ולגרשו מן התיבה וא"ל הקב"ה קבלו שעתיד העולם להצטרך לו בימי אלי' וכו', ולכאורה למה היה מוכרח שיהיה שליחות זאת ע"י העורבים דוקא, והרי כמה שלוחים למקום, והיה אפשר להעשות השליחות ע"י איזה עוף טהור, ולמה דוקא העורב היה מוכן לשליחות זו וטעמא בעי.

ח

ויתבאר בהקדם דברי התנחומא בפ' מסעי (ס"ח) כי אתם באים אל הארץ וגו' זש"ה מלפנו מבהמות ארץ (איוב ל"ה) א"ל הקב"ה לישראל למדו מפרו של אלי', שבשעה שא"ל אלי' לנביאי הבעל בחרו לכם הפר הא' ועשו ראשונה וגו', נתקבצו ת"נ נביאי הבעל ות"נ נביאי האשירה, ולא יכלו לזוז את רגלו מן הארץ וכו', עד שפתח אלי' וא"ל לך עמהם, השיב הפר ואמר לאלי', אני וחברי יצאנו מרחם א', וגדלנו במרעה א' על אבוס א', והוא עלה לחלקו של מקום ושמו של הקב"ה מתקדש עליו, ואני עליתי בחלק הבעל להכעיס את בוראי, אמר לי' אלי' לך עמהם ואל ימצאו לי עלילה, שכשם ששמו של הקב"ה מתקדש ע"ז שעמי, כך מתקדש עליך, א"ל שבועה שאיני זז מכאן עד שתמסרני אתה בידם וכו', לכך נאמר מלפנו מבהמות ארץ וגו', ומעוף השמים יחכמנו (איוב ל"ה) אמר הקב"ה למדו מן העורבים שהיו מכלכלים את אלי', שנאמר והעורבים מביאים לו לחם ובשר וגו', ומהיכן היו מביאים משלחנו של והושפע, ולפי שלא היו רוצין אותם העורבים ליכנס לביתו של אחאב, להוציא משולחנו כלום לאותו צדיק, מפני שהיה ביתו של אחאב מלא מע"ז, הוי ומעוף השמים יחכמנו, א"ל הקב"ה לישראל למדו מן הפר ומן העורבים, ואל תפנו אל האלילים להסתכל בם עכ"ל התנחומא, ולכאורה הוא סתירה לגמרא דילן חולין (ה' ע"א) דמסקנת הגמרא שם דמבי טבחי דאחאב היו מביאים לו, ועפ"י הדיבור היה עיי"ש, ובעלי התוספות בפ' מסעי הביאו דברי התנחומא הנ"ל, וכתבו דהא לא הוי כשיטת התלמוד בפ"ק דחולין עכ"ל, אמנם קשה להבין במאי פליגי, דבקרא אין שום רמז לא כדברי זה ולא כדברי זה, דסתם הכתוב והעורבים מביאים לו, ועכ"ח שהיה לחז"ל קבלה אמיתית בזה, ואיך יהיו הקבלות סתרי אהדדי, ובפרט שהוא פלוגתא במציאות.

ט

ואפשר להשוות דחז"ל דלא לאפושי פלוגתא ואו"א דא"ח, ונקדים מה שיש להקשות עוד ע"ד הגמרא דחולין דמבי טבחי דאחאב היה ועפ"י הדיבור, וכתבו התוספות שלמסקנתם בא הדיבור להתיר האיסור שחיטת טבחים דאחאב, ולכאורה הוא פלא, דהרי כל הענין שהביאו העורבים היה בדרך נס מהקב"ה כמשה"כ ואת העורבים צוויתי לכלכלך וגו', ואין מעצור לד' להושיע, ולמה היה הנס להאכילו משחיטת מומר, והיה אפשרות להביא לו בשר כשר, והרי מצינו במשרע"ה שעשה הקב"ה נס שלא ינק מן המצרית ואף שהוא מותר מן הדין, אמר הקב"ה פה שעתיד לדבר עם השכינה ינק דבר טמא, כדאיתא בסוטה (י"ב ע"ב), וא"כ כש"כ באליהו שהיה מוזהר עליה ואחר מ"ת, ומדבר עם השכינה תמיד, והיתכן למה יעשה השי"ת נס להאכילו משחיטת מומר והוא פלא.

ועוד קשה ממ"ד בפ"ק דחולין (י"ג) במתני' שחיטת עכו"ם נבילה, ובגמרא פריך נבילה אין איסור הנאה לא, ופרש"י והרי סתם מחשבת עכו"ם לע"ז והוי זבחי מתים, ומסיק בגמרא סבר לה כי הא דאר"ח ב"א אר"י נכרים שבחו"ל לאו עוע"ז הן, אלא מנהג אבותיהם בידיהם עיי"ש, ולפי זה מין האדוק בע"ז ולא מנהג אבותיו בידו שחיטתו אסורה מטעם תקרובת ע"ז, דסתם מחשבתו לע"ז, וא"כ לכאורה קשה דשקלי וטרי אמוראי שם בגמרא, אי מומר לע"ז מותר לאכול משחיטתו או לא, ולרב ענן דס"ל מותר לאכול משחיטתו ניחא ליה מה דאכל יהושפט מסעודתו של אחאב, הרי אכתי איכא חששא גדולה מזו, משום תקרובת ע"ז דאחאב היה אדוק בע"ז, וכל דורו תקיף להו יצרא דע"ז, ולא משום מנהג אבותיהם אחזו בה, ואמאי לא חששו בגמרא להקשות, דדלמא הוי זבחי מתים, ובפרט לפום האי כללא דמסקינן שם דמושל מקשיב על דבר שקר כל משרתיו רשעים, א"כ איכא למיחש דטבחי דאחאב לשם ע"ז שחטוהו.

א

וגם אדברי תנחומא הנ"ל קשה, מ"ש למדו מן העורבים שלא היו רוצין ליכנם לביתו של אחאב מפני שהיה מלא ע"ז, אמר הקב"ה למדו מן העורבים ואל תפנו אל האלילים להסתכל בהם. ולכאורה לפי"ד התנחומא לא בא הדיבור להתיר שחיטת טבחי דאחאב כמ"ש הבע"ת הנ"ל, א"כ אין ראיה מהעורבים ללמוד מהם שלא להסתכל בע"ז, דדלמא לטעמא אחרינא לא הביאו מביתו של אחאב, כדי שלא להאכיל אותו צדיק משחיטת מומר שהוא נבילה וספק תקרובת ע"ז וצ"ב.

ב

והארכתי בזה בספרי ויואל משה (מאמר א' מסימן קכ"א עד קל"א) עיי"ש באריכות, ונעתיק פה תמצית דברינו שם, ובהצעה אחת יתורצו כל הקושיות הנ"ל, ודברי חז"ל יתאחדו ולא יהיה סתירה ומחלוקת ביניהם כלל, ויבואר בהקדם מ"ש הרמ"ע מפאנו זלל"ה (בעשרה מאמרות מח"ד פ"ב) דאף שהוכיחו ז"ל בפ"ק דחולין מקרא, דמושל מקשיב וגו' אעפ"כ אין למדין מן הכללות צא ולמד מדורו של יהויקים ושל צדקי', עכתו"ד בקיצור, והובאו דבריו בגליון הש"ס מרעק"א זלל"ה, ובארתי בזה דמה שמסיק בגמרא עפ"י הדיבור שאנו, אין כוונתם שבא הדיבור להתיר דבר האסור, אלא שסמך על הדיבור שאף שהוא מבי טבחי דאחאב, מ"מ הוא מהזביחה של גברי דמעלי שנמצאו שם, דלאו כללא הוא דכל משרתיו רשעים, והבאתי סמוכין לזה ממ"ש החיד"א בספרו יעיר אוזן מדברי הרא"ש והר"ן, דכל היכא דמוכח במתניתא או בגמרא לסתור הכלל, לד"ה לא סמכינן עליה ואין למדין ממנה עיי"ש, וא"כ כיון דמסקי בגמרא שהביאו מבי טבחי דאחאב ועפ"י הדיבור, ולא מסתבר כלל למימר שבא הדיבור להאכילו נבילות כמ"ש התוספות ד"ה עפ"י הדיבור, ע"כ אין למדין מהאי כללא, ובהכרח שהיה בין עבדי דאחאב גם אינשי דמעלי, וגילה הדיבור שהזביחה היה מגברי דמעלי, וע"ד שכתב ק"ז הישמח משה זלל"ה והחת"ס בשם מורו זלל"ה, על מה דתירצו בירושלמי עפ"י נביא שאני, גבי בנין ביהמ"ק, ר"ל דהדיבור גילה שלא היה אותו המקום נעבד (עיין שם באריכות).

ג

ולתרץ סתירת הגמרא והמדרש, יתבאר כשנדקדק בלשונם דבגמרא אמרו מבי טבחי דאחאב, ר"ל שנשחט בבית המטבחיים שלו, ובמדרש הנ"ל אמרו שלא רצו העורבים ליכנס לביתו של אחאב להוציא משולחנו כלום מפני שהי' מלאה גילולים וכו' והביאו משלחנו של יהושפט, ולא הזכירו הלשון בי טבחי הנזכר בגמרא, ומעתה אפ"ל דמר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי, דכבר הקשינו לעיל אמאי לא חשו בגמרא משום תקרובת ע"ז, ואיך אכל יהושפט מסעודתו של אחאב, ואפילו לרב ענן דמומר לע"ז מותר לאכול משחיטתו, מ"מ דלמא הוי תקרובת ע"ז, ואפ"ל דכיון שבשאר ענינים היה אחאב שומר תומ"צ כמבואר בגמרא, ורק יצרא דע"ז תקיף להו, וגם רש"י ז"ל כתב בלשונו הקדוש בנבילה לא אשכחן בהו דמפקרי, הרי דנזדהרו מאכילת איסור, (מעתה יוכל להיות דבית המטבחיים שמרו מע"ז, כדי שלא יהיה חשש איסור על הבשר) או אפשר דלא היה דרכם של אחאב וסייעתו לעבוד בזביחה לע"ז, אלא שאר דרכי ע"ז הו"ל בביתו, ומעתה אזלא הך חששא דתקרובת ע"ז, ושקלו וטרי בגמרא משום שחיטת מומר, והאיך הותר לאכול משחיטתם, וניחא להו לדברי רב ענן דס"ל מומר לע"ז מותר לאכול משחיטתו, ולאידך מ"ד תירצו עפ"י הדיבור שאני, וכדפירשנו שסמך על הדיבור דלאו משחיטת מומר היא אלא מגברי דמעלי כנ"ל.

ד

אמנם בבית המטבחיים אין שם רק בשר חי ואינו מוכשר לאכילה, והוצרכו העורבים ליכנס לבית ולהביא דבר המבושל וראוי לאכילה, ולביתו של אחאב לא רצו ליכנס שהיתה מלאה גילולים כמ"ש בתנחומי ע"כ הביאו לו משולחנו של יהושפט, אבל הזביחה היתה מבי טבחא דאחאב, כמ"ש בגמרא דמצינו ביהושפט שנהנה מסעודתו של אחאב, וכן היה קבלת חז"ל שהביאו משולחנו של יהושפט והזביחה היה מבי טבחי דאחאב, ונמצא כל דברי חז"ל וקבלתם אמיתיים שרירים וקיימים בלי שום סתירה, ומתורצים כל הקושיות הנ"ל, דלא היה הנס להאכילו דבר איסור ח"ו, אלא דעפ"י הדיבור נתגלה לו שאין בו חשש איסור, וכן כולהו יתורצו כשתעיין בהם, וא"ש דברי התנחומא למדו מן העורבים ואל תפנו אל האלילים להסתכל בהם, מה שנמנעו העורבים מליקח משולחנו של אחאב היה מפני שביתו מלא ע"ז, (אבל לא היה חשש תקרובת ע"ז ולא חשש נבילה כדמסקינן לעיל אלא משום הרחקת ע"ז נמנעו מליכנס), וע"כ אמר הקב"ה למדו מהעורבים להתרחק מלהסתכל בע"ז וא"ש, ומתורץ כל הענין.

ה

עכ"פ נתברר מכל הנ"ל דלא היה בזה שום חשש אכילת דבר איסור, אמנם מה שהיה הצורך ורצונו יתברך שיקחו העורבים מבי טבחי דאחאב ועפ"י הדיבור היתה כמבואר בגמרא, והרי כמה דרכים למקום ליקח ממקום אחר, אבל עמקו מחשבותיו יתברך ובודאי היה לצורך התיקון, ואפשר להסביר גם עפ"י הבחי' שהבאנו לעיל מק"ז הישמח משה זלל"ה, שענין המאכל אצל הצדיקים לתקן נשמות המגולגלים וניצוה"ק אשר בהם, וכמו שפי' הבעש"ט זלל"ה רעבים גם צמאים נפשם בהם תתעטף, ואפשר שע"כ היה הצורך להביא למאכלו של אלי' מבי טבחא דאחאב, מפני שהיה בהמאכל ההוא גלגולי נשמות הנצרכים לתיקון, וכמו שכתב בנזה"ק פ' ויצא בשם הזוה"ק וחכמי האמת, בענין מרעה הצאן של יעקב בבית לבן, כי לא לחנם נעשה יעקב רועה צאן לבן, אלא משום דיעקב היה מעין שופרי' דאדה"ר דהיינו כח תיקונו, ואדה"ר בחטאו נפלו ונשרו ממנו ניצולי קודש אל תוך עמקי קליפת החיצונים, ואח"כ נתגלגלו בדצח"מ, וצאנו של לבן היה מגלגולי נשמות ההם, וע"כ התחכם יעקב בכמה מיני תחבולות שונות להמשיך אליו כח הצאן, עיי"ש בנזה"ק שמאריך בזה, וכמו"כ אפשר שגלגולי נשמות שהי' בבע"ח בבי טבחי דאחאב, היה צורך תיקונם ע"י אליהו דוקא, ולזה היה עפ"י דיבור שיביאו מבי טבחי דאחאב.

ו

ועפ"י הבחי' הנ"ל יתורץ ג"כ קושיא (י"ד) הנ"ל, דאיך דיבר העורב עם נח ואיך הבין שיחתו וקושית הרדב"ז איך דיבר הפר עם אלי', ולמה לא נזכר הנס בפסוק ויפתח ד' את פי הפר או את פי העורב, ויבואר עפימ"ש התבו"ש שהבאנו לעיל לפרש מאמר בן סירא בן אדם בדומה לו, והיוצא מדבריו דנשמה המגולגלת בבע"ח היא כשכל נבדל, ויודעת ומשגת לענין מה שצריך לו לצורך תיקונו, וק"ז היש"מ זלל"ה בפרשת נח כתב בשם חכמי אמת, דאף דהנשמה המגולגלת באדם אינה יודעת וזוכרת בהיותה בגוף האדם, למה היא באה ולמי היתה בגלגול הקודם, אבל נשמה המגולגלת בבע"ח שאינם מדברים, יודעת וזוכרת משל מי היא, ואת אשר עותה ואת אשר נגזר עליה, וק"ז זלל"ה נתן ע"ז ב' טעמים חזקים, טעם א' טבעי וטעם א' חיובי עיי"ש שהאריך. ומעתה הנשמות האלו יש להם כח הדיבור, ואפשר להבין שיחתן, אלא שלאו כל אדם בבאי' זו להבין דיבורם, אלא הקדושים אשר בארץ, וגם ניתן לנשמות ההם מן השמים ההשגה, להבין מענת הצדיקים אליהם, כמובא בכתבי האר"י ז"ל, ומרן מהרח"וו ז"ל, שהעיד מה שראה בעיניו הקדושים אצל האר"י ז"ל, שדיבר עם הנשמות והם בקשו ממנו תיקון והוא נתן להם כפי הצורך לנשמתם.

ז

ועפ"י בחי' זו יבואר ענין הפרים המובא בתנחומא הנ"ל שסירב הפר שעלה לחלקם של נביאי הבעל לילך עמהם, ודיבר אל אלי' בטענות צודקות וחזקות, שאינו רוצה שיתחלל ש"ש על ידו עד שמסרו אלי' וכו' כנ"ל, והרדב"ז פי' שהשר של פרים דיבר עם אלי', והוא מנעו ומיאנו מלילך עם נביאי הבעל עיי"ש. אמנם צ"ב להבין דבריו ז"ל, דהרי כל השנים מדורות הקדמונים היו האומה"ע זובחים פרים לע"ז, ונביאי הבעל שבימי אחאב היו זובחים לע"ז, ומעולם לא מיאן השר ולא ערער כלום, ולמה דוקא בנידון אלי' ערער השר, ומנע את הפר מלילך והוא הפלא ופלא. גם הרי חזינן דניתנת הבחירה חפשית ליקח פרים ולזבחן לע"ז, ואין השר יכול למאן בדבר, דאל"כ בטלה משפט הבחירה ואיך אפשר שמיאן השר ומנעו לילך, ואפשר שכ"ז היה מעצת הס"מ, שראה שיצמח מזה קידוש השם גדול, ויאמינו כל ישראל שד' הוא האלקים כמו שאירע באמת, ורצה הס"מ למנוע את הרשעים שישיבו, ע"כ שם בפי הפר ושרו, מענה מסולפת מלובש בלבוש צדקת וקנאות, שלא יציית לאליהו, וכוונתו היתה שעי"ז יתהרס כל הבנין, מה שרצה אלי' לברר להם טעותם ושגיונם, וכמו שעושה הס"מ תחבולות שונות בדורנו ומתלבש בלבושים שונים כדי להרס הדת ח"ו, ואליהו מסרו בידם, וא"ל שמוכרח כן כדי שיתקדש ש"ש על ידו עי"ז, ואם ימאן יהורס כל הענין והבירור, שרצה אלי' לברר שד' הוא האלקים.

ח

ובזה יתורץ עוד קושיא חזקה בדברי התנחומא, דאחר שא"ל אלי' לך עמהם וש"ש מתקדש על ידך כשם שמתקדש על זה שעמו וכו', עוד אמר הפר איני זז מכאן עד שתמסרני אתה בידם שנאמר ויקחו את הפר אשר נתן להם, ומי נתן להם אלי', ולכאורה למה רצה הפר דוקא שימסרו אלי' בידו ומה נפק"מ בזה, ואם האמין לדברי אלי' שש"ש מתקדש על ידו, הרי יספיק בדברים לבד, כי בזה רצה וזה היתה כל טענותיו שיתקדש ש"ש על ידו, ומה יוסיף שבח וזכות שיקחו בידו וימסרו אליהם.

ט

ולדרכינו יתבאר על נכון דהפר רצה לילך ולשמוע במצות אלי', אמנם הס"מ עיכב בידו בתחבולותיו ולא הניחו לילך, ולא היה בו כח לעמוד ולהתגבר כנגדו, ע"כ ביקש מאלי' איני זז עד שתמסרני בידך, וכיון שלקחו אלי' בידו למסרו לא היה עוד שליטת השטן להתגבר עליו. ומה"ט לא היה להס"מ שליטה על הפר הראשון שעלה לחלקו של שם והיה ביד אלי', אלא על הפר שעלה לחלקם של נביאי הבעל, ואחר שלקחו אלי' בידו ומסרו לא היתה שליטת הס"מ עליו עוד למנעו, והלך במצות אלי', וכ"ז יתפרש לדרך הרדב"ז שהשר דיבר אל אליהו.

ואפ"ל עוד בחי' בזה עפ"י המבואר בכתבי האר"י ז"ל, כשיזדמן לאדם לעשות מצוה גדולה, אשר לאו בכל יומא מתרחיש ההזדמנות לקיימה, מתעברים בו נשמות צדיקים אשר משתוקקים ליקח חבל במצו' זאת, ובעת עשיית המצו' באים עמו בסוד העיבור, ובכח הזה הנשמה השוכנת בגוף, יתעלה מדריגתה עמהם ויתוקן על ידם, וכבר בארנו לעיל שהנשמות המגולגלים בגוף הבע"ח מבקשים תפקידם ואופן תיקונם. ואפשר שהפרים ההם היו בהם גלגולי נשמות ועכשיו שהיה מוכן להיעשות על ידן כבוד שמים וקידוש השם גדול כזו באו בהם בסוד העיבור נשמות גבוהות שהשתוקקו ליקח חבל וחלק במצו' הגדולה הזאת, ולהבנות על ידה להיות להם תיקון לנפשם, והנשמה המגולגלת בפר דיברה אל אלי', והתחננה אליו במר נפשה שלא ימסור אותה ליד נביאי הבעל ולהיות נקרב לע"ז, כי רצתה ג"כ לעלות לחלקו של מקום להיות שמו של הקב"ה מתקדש על ידה, ובזה יהיה תיקון גדול ועלי' לנשמה המגולגלת בה, וזה היתה כל טענתה לאליהו.

א

ומעתה ל"ק קושיתינו הנ"ל, מה שמיאן וסירב הפר הזה, ולא עשו כן כל הפרים שנזבחו לע"ז ע"י האומה"ע ונביאי הבעל, לפי שהיה בפר הזה בחי' נפש אשר השתוקקה להתקן ולהתקרב לשורשה, ע"כ מיאנה ולא רצתה לילך לנביאי הבעל, משא"כ שאר פרים הנקרבים לע"ז, אף אם יזדמן בהם נשמה מגולגלת, בורחים הנשמות מהם טרם נעשה עמהם התועבה הזאת כדי שלא יתקלקלו על ידם, אם לא שהוא נפש רשע המרוצה לזה וחפץ בה, אבל נפש צדיק בורחת ממעשה זו, והפר בעצמו אין לו השגה ודעת למאן בע"ז אחר שיצא הנפש ממנו, אבל אלו השני פרים הנשמות המגולגלים שבהם רצו שיתקדש ש"ש על ידיהם, וכ"א מהם התחנן אל אלי' שהוא יהיה הנקרב לשם ד' ויתקדש ש"ש על ידה, עד שהשיב לו אלי' כשם שמתקדש ש"ש על זה שעמי, כך מתקדש עליך, ובהכרח שתלך עמהם כדי שלא ימצאו עלילה, ובלא"ה יהיה נהרס כל ענין הבירור, ובזה יבואר הענין קצת. אח"ז הראני ת"ח א' מ"ש בספה"ק חסד לאברהם (מעיין ה' נהר כ"ו) שהשני פרים היו גלגולי נשמות דתן ואבירם, ונתקנו ע"י קידוש השם, עיי"ש.

ב

ומעתה ל"ק קושיית הרדב"ז דהול"ל ויפתח ד' את פי הפר, דבאמת הפר לא ידע מכלום ולא היה לו פתחון פה כלל, אלא הנשמה המגולגלת דיברה אל אלי' במענה לשונה, ואלי' השיג שיחתה, ועד"ז היתה דיבור העורב עם נח כמו שנבאר להלן, ולא נהייתה השתנות הבריאה כמו שהיה אצל פתיחת פי האתון ול"ק מה שלא הזכירה הכתוב, כי לא הי' בבחי' גדר נס כלל, יהיה איך שיהיה א"ש דברי התנחומא מלפנו מבהמות ארץ, אמר הקב"ה לישראל למדו מפרו של אלי' שלא רצה לילך לע"ז, ואף לדרכנו הראשון שהיה מתחבולות השטן, מ"מ הענין אמת ויש ללמוד ממנה לברוח מע"ז ועובדיה.

ג

ועד"ז אפשר להסביר ענין שיחת העורב עם נח, דכבר כתבנו לעיל בשם ק"ז זלל"ה דבדור המבול היו נשמות מגולגלים בבע"ח, ולטעם זה התיר הקב"ה לנח אכילתן, וא"ל כירק עשב נתתי לכם וגו' כדי להעלותם ולתקנם, ופירשנו בזה לעיל מכל הבהמה הטהורה תקח לך ר"ל שתמשוך אליך ולדעתך להעלות הנשמה המגולגלת בה ולתקנה, עיין שם. וכמו"כ אפ"ל דהעורב הזה היה בו גלגול נשמת רשע כמותו, ואמנם לאו כל נשמה המגולגלת זוכה להבנות ולהיות לה תיקון ע"י הצדיק, ולפעמים יעברו עליה כמה סיבות וגלגולים עד אשר תזכה אל תיקון נפשה, ובתהלה למשה מק"ז זלל"ה הובא קיצור המעשה, אשר פעם אחת בבוקר כשפתח ק"ז זלל"ה פתח חדרו, שמע קולו של נפטר א' מאנ"ש שהכירו בקולו, ואמר בזה"ל דוד דוד אמור לפני הרב, וענה קול אחר ואמר בושתי לקרב אל הרב, ואז אמר הנפטר שהיה מאנ"ש אל ק"ז זלל"ה, הנה זה כשנה אשר נפטר פה איש א' ששמו דוד בלא בנים, והוא מתנפל ומתחנן לפני כבוד הרב, שישתדל אצל אחיו ששמו כן לחלוץ לאשתו, כי אין לו מנוחה בעולם העליון, וק"ז זלל"ה לא נח ולא שקט עד שגמר את הדבר ועשה טובה לנפש המת, וסיפר ק"ז זלל"ה כי האיש דוד הנפטר לקח עמו את הנפטר מאנ"ש לפה ולמליץ לפניו, כי הוא לא היה מכיר את האיש דוד, ע"כ ירא לגשת אליו. וראיתי בכת"י קדשו שרמז בקיצור על המעשה הזאת.

ד

והנה אמחז"ל דביונה כתיב וישלח את היונה מאתו, ובעורב לא כתיב מאתו מכאן שדירתן של עופות הטהורים עם הצדיקים, והבאנו לעיל מ"ש הגאון בעל תבו"ש זלל"ה בטעם הדבר, לפי שהנשמה המגולגלת בטהורים הוא לצד טוב בחינתו בגלגול הקדום, כמבואר בכתבי האריז"ל דנשמתן של צדיקים מגולגלין בעופות טהורים ושל רשעים בטמאין, וע"כ משתוקקת הנשמה המגולגלת בטהורים להתקרב אל הצדיק להיות נתקן על ידו, עכת"ד התבו"ש. ואפשר דע"כ לא כתיב בעורב מאתו, שהיה גלגול נשמת רשע כמ"ש האר"י ז"ל שנשמת רשעים מגולגלין בטמאים, וע"כ לא חפץ בהתקרבו אל הצדיק, ואפשר שהיה נשמת העורב מאותם ששנאו בשער מוכיח, וביזו את נח הצדיק כשהיה מוכיח אותם לפני המבול, וע"כ לא היה לו התקשרות אליו להיות ניתקן על ידו, וראה נח הצדיק שלא יהיה לו תיקון על ידו, ורשע הוא ואינו חפץ להתקרב אל הצדיק על כן שילחו לגמרי כמבואר במדרש, וא"ל הקב"ה קבלו דמוכן הוא לשליחות אחרת בימי אלי', ואז יהיה לו תיקון ע"י שליחות זו שישמש את אלי' הצדיק.

ה

וז"ש במדרש קבלו שעתיד העולם להצטרך לו וכו', עתיד צדיק א' לייבש את העולם ואני מצריכו לו שנאמר והעורבים מביאים לו וגו', ואפשר דמה שהיה הצורך להיות שליחות זו ע"י העורב דוקא, לפי שהיה הצורך ליקח בשר מבי טבחי דאחאב דייקא כמו שהסברנו לעיל שהיה לצורך תיקון הניצה"ק והנשמות המגולגלים שם, ולפי שהיה רובם עובדי ע"ז לא רצו מן השמים להשתמש בעוף טהור לשליחות זו, דדירתן של עופות הטהורים עם הצדיקים דייקא כמשאז"ל, וע"כ היה צורך להשתמש בעורב, וכל עורב למינו מסוגל לשליחות זו, ואעפ"י שהי' רשע, אבל מפני שהיה עם נח הצדיק י"ב חדש בתיבה נשאר בו רשימא קדישא, ולא רצה ליכנס לביתו של אחאב ליקח משולחנו, ולקחו משולחנו של יהושפט, מפני שהיה ביתו של אחאב מלא מע"ז, וז"ש בתנחומא הנ"ל אמר הקב"ה למדו מן העורבים ומן הפר ואל תפנו אל האלילים להסתכל בהם וכו'.

ו

ועתה נבוא לבאר דברי המדרשים עה"פ צא מן התיבה שהזכרנו לעיל, ויבואר עפ"י פשוטן של דברים, דהנה טעם מאסרו בתיבה הוה מפני מי המבול, ואמנם אף אחר שפסק המבול ויבשה הארץ, וכבר עברו י"ב חדשים שנגזרה עליו להיות נאסר בתיבה כמבואר בדרז"ל, מ"מ לא רצה לצאת אלא ברשות, כמפורש במד"ר קהלת הנ"ל, אמר נח כשם שלא נכנסתי בתיבה אלא ברשות, כך אין אני יוצא אלא ברשות, ואפשר דמה ששלח כל אלו השליחות לראות הקלו המים מעל פני האדמה, ולכאורה כיון שלא רצה לצאת בלא"ה עד שיצוהו הקב"ה לצאת, א"כ מה צורך בשליחות לראות הקלו המים, והרי כשירשהו השי"ת לצאת בודאי יהיה זמנו הראוי ויחרבו פני האדמה, והבחנה זו ע"י שליחות העורב והיונה איזה צורך היה בו, ואפשר דעשה כן נח להורות דרך לדורות העתידים, לעמוד בנסיון כיוצא בו, דאע"פ שנתודע לו ע"י שליחות היונה שחרבו פני הארץ, אבל כיון שהבוי"ת צוהו להיות נאסר בתיבה, אינו רשאי לצאת מעצמו עד שישלח ד' דברו ויוציאהו ממאסרו, וז"ש במד"ר קהלת הנ"ל, (קושיא ט"ז) אם רוח המושל יעלה עליך מקומך אל תנח וכו' אמר נח וכו' אין אני יוצא מן התיבה אלא ברשות, וכוונת המדרש דענין נח הוראה לדורות הגלות, אם רוח המושל יעלה עליך שיהיו ישראל בגלות תחת ממשלת האומות, מקומך אל תנח, שאין רשאי לעשות שום פעולה אנושית לצאת מן הגלות אלא ברשות הקב"ה.

ז

ובזה יתבאר המדרש הנ"ל ד' צדיק יבחן זה נח כשנאמר צא מן התיבה, דהי' זה לצד נסיון ולהורות דרך לדורות העתידים שיעמדו בנסיון כיו"ב, ויתורץ בזה קושית המפרשים עה"פ וידבר אלקים אל נח לאמר צא מן התיבה, דתיבת לאמר מיותר דלמי נצטוה לאמר, גם מדוע לא כתוב לאמר בצווי ביאתו אל התיבה, ולדרכנו הכוונה לאמר לדורות הבאים, כמו שנדרש בכ"מ לאמר לדורות, ואף זו הוראה לדורות, מה שהוצרך לצווי צא מן התיבה, ולא הורשה לו לצאת מעצמו, כמו"כ בדורות הגלות מושבעים אנו שלא לצאת מעצמינו אלא ברשות הקב"ה כמש"כ לאמר לאסורים צאו וגו', ועד אז אסור לעשות שום פעולה בעצמינו.

ח

ואמרז"ל במד"ר כשאמר לו הקב"ה צא מן התיבה, לא קיבל עליו לצאת, אמר אצא ואהיה פרה ורבה למארה, עד שנשבע לו הקב"ה שאינו מביא מבול לעולם שנאמר (ישעי' נ"ד) כי מי נח זאת לי אשר נשבעתי מעבור מי נח, ולכאורה הרי מבואר בדבריהם ז"ל שהתפלל נח הוציאה ממסגר נפשי וגו', ואיך אחר שהרשה לו הקב"ה לצאת לא קיבל עליו, ואפשר שטעמו היה להתפלל שישתנה מצב העולם לטובה, ולא יהיה גזירת מבול עוד לעולם, וע"כ סירב לצאת עד שנשבע לו הקב"ה שלא יביא עוד מבול לעולם, וגם זה היה בגדר נסיון, שאע"פ שהיה בצרה גדולה בתיבה כמבואר במדרשי חז"ל, שהיה גונח דם מטורח הבהמות וחיות, וכבר הורשה לו לצאת, אעפ"כ סירב ומםר נפשו, והרבה בתפלה עד שנשבע לו הקב"ה שלא יביא עוד מבול לעולם.

ט

וז"ש במד"ר קהלת הנ"ל החכמה תעוז לחכם זה נח, מעשרה שליטים מי' דורות מאדם ועד נח, ומכולם לא דיברתי עם א' מהם אלא עמך שנאמר וידבר אלקים אל נח צא מן התיבה, וכמ"ש בנזה"ק שנתיחדה אליו הדיבור בלשון חיבה שנאמר וידבר אלקים אל נח, ובכולן לא נזכר דיבור אלא אמירה, ואף נח לא זכה לזה אלא ביציאתו מן התיבה וזכה לזה לצד שעמד בנסיונו, וע"כ היה הדיבור אליו מהבוי"ת בלי שליח, ואפשר שג"ז היה לצד הנסיון שלא רצה נח לצאת ממאסר התיבה עד שישמע מהקב"ה לבדו בלי שליח שהורשה לו לצאת, וזה הוראה על לעתיד בגאולה האחרונה, דעד שלא ישמעו מפי הקב"ה לבדו לאמר לאסורים צאו אינם רשאים לצאת, וגאולה העתידה יהיה על בחי' זו ע"י הבוי"ת לבדו ולא ע"י שלוחי בשר ודם כדאיתא במדרש, ופדויי משה ואהרן לא נאמר אלא ופדויי ד' ישובון וכו', לשעבר הייתם נושעים ע"י בשר ודם, לפיכך לא היתה גאולת עולם, אבל לעתיד ע"י הקב"ה לבדו תהיו נגאלים ויהיה גאולת עולם, ויעמדו ישראל בנסיון כמבואר בילקוט ישעי' (סימן מ') שלא ישמעו לדברי הנביאים ואבות העולם שיבואו לנחמם, עד שיבוא הקב"ה לנחמם שנאמר נחמו נחמו עמי יאמר אלקיכם (ועיין בקונטרס עה"ג ועה"ת ביאור דברי הילקוט הנ"ל).

ובזה יתבאר דברי המדרש נח נח בעוה"ז ובעוה"ב, אמר הקב"ה כשנבוא לנחם את ירושלים בנח הצדיק אני נשבע לה שאיני משעבד את ישראל עוד, שנאמר כי מי נח זאת אשר נשבעתי מעבור מי נח עוד על הארץ כן נשבעתי מקצוף עליך ומגער בך. ולדרכינו יהיה בחינת הגאולה כדרך שהיה בנח, שהיה ע"י הבוי"ת בעצמו, וא"ל צא מן התיבה ונשבע לו שלא יביא עוד מבול, ובבחי' זו יהיה נחמת ירושלים, וכאן מבואר בחינת הגאולה באיזה אופן תהיה ובאיזה אופן נהי' ראויים אליה, וכן היה בגאולת מצרים ולא מרו את דברו כמו שפירשנו לעיל, ואילו הגענו לבחי' זו כבר היינו נגאלים בלי ספק, אלא שבעוה"ר אלו הממהרים לצאת הם הם מעכבים את הגאולה, וכל הצרות ברוחניות ובגשמיות הם המה הגורמים לישראל ועל שכמם עונותם ישאו, והשי"ת יתן בנו דעת אמיתית שנצפה רק להבוי"ת לבדו עד שישלח דברו ויוציאנו ממאסר גלותינו, ונזכה לראות בנחמת ציון וירושלים ולקבל פני משיח צדקינו בשמחה ובנחת בהתגלות כבוד שמים עלינו בב"א.

א

אלה תולדות נח נח איש צדיק תמים הי' בדורותיו וגו', דקדקו ז"ל אומרו כאן צדיק תמים, ולהלן כתיב כי אותך ראיתי צדיק לפני בדור הזה, ולא הזכיר תמים, ודברי רש"י ז"ל ידועים מכאן שאומרים מקצת שבחו של אדם בפניו וכולו שלא בפניו, אמנם יל"ד בתירוצו ממ"ש ז"ל (ערובין י"ח) מכל הבהמה הטהורה העתידה להיות טהורה לישראל, מכאן שלמד נח תורה, וא"כ גם כאן הוי בפניו, דהרי למד תורה וראה שהקב"ה כותב עליו צדיק תמים, עוד דקדקו המפורשים בשינוי הכתובים דכאן אמר בדורותיו לשון רבים, ולהלן כתיב בדור הזה.

ב

ב) במד"ר אלה תולדות נח הה"ד פרי צדיק עץ חיים מה הן פירותיו של צדיק מצות ומע"ט, ולוקח נפשות חכם, שזן ופרנס כל י"ב חודש בתיבה, וצ"ב הכוונה במה שקראוהו לוקח נפשות, ומ"ט חכם יתקרי ע"ש שזן ופירנס, ובבעה"ט כתב את האלקים התהלך נח סופי תיבות חכם וז"ש ולוקח נפשות חכם, צ"ב הרמז, ומדוע תיארוהו בתואר חכם דוקא.

ג

ג) להלן בפרשה ואתה קח לך מכל מאכל אשר יאכל וגו' והי' לך ולהם לאכלה, הקשו המפורשים ז"ל ממ"ש חז"ל ברכות (דף מ') אסור לאדם שיאכל קודם שיתן מאכל לבהמתו, שנאמר ונתתי עשב בשדך לבהמתך והדר ואכלת ושבעת ע"כ, וא"כ הול"ל והי' להם ולך לאכלה, גם צ"ב אומרו מכל מאכל אשר יאכל, דאשר יאכל מיותר, וידוע דמאכל לאכילה קאי,

ד

ד) להלן ויחל נח איש האדמה וגו', בב"ר א"ר ברכי' חביב משה מנח, נח משנקרא איש צדיק, נקרא איש האדמה, אבל משה משנקרא איש מצרי נקרא איש האלקים וצ"ב.

ה

ולבאר הענין נקדים מ"ד בב"ר (פר' ל"א ס"ה) קץ כל בשר בא לפני וגו', למה כי מלאה הארץ חמס וגו', וכך היו אנשי המבול עושים, הי' אחד מהם מוציא קופתו מליאה תרמוסים, והי' זה בא ונוטל פחות משו' פרוטה, וזה בא ונוטל פחות מש"פ, עד מקום שאינו יכול להוציא ממנו בדין, א"ל הקב"ה אתם עשיתם שלא כשורה, אף אני אעשה עמכם שלא כשורה, הה"ד הלא נסע יתרם בם ימותו ולא בחכמה, בלא חכמת התורה וכו' מבלי משים לנצח יאבדו, ואין משים אלא דין היך מה דאת אמר ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם עכ"ד המדרש.

ו

ופירש הנזה"ק בכוונת המאמר עפימ"ש בשמות רבה (פר' ל' סי"ג) אמר ר' אחא ביקש הקב"ה ליתן לדור המבול ד' דברים, תורה ועבודה קרבנות ותפלה וכו' ולא ביקשו וכו', א"ל הקב"ה מי גרם לכם שתאבדו מן הערב של עוה"ז ומן הבוקר של עוה"ב, מפני שלא קבלתם את התורה וכו' עכ"ד המדרש, וז"ש כאן ימותו ולא בחכמה בלא חכמת התורה, לפי שלא רצו לקבל את התורה עיי"ש לדרכו.

ז

אמנם צ"ב בדברי המדרש הנ"ל, דהתחיל ברישא קץ כל בשר בא לפני למה כי מלאה הארץ חמס וכו' זה בא ונועל פחות משו' פרוטה וכו', מבואר דבשביל עבירה דחמס נחתם גזר דינם, וכן דרשו ז"ל בפירוש לא נחתם גזר דינם אלא על הגזל, ובסיום דבריהם אמרו ז"ל דבשביל שלא קבלו את התורה נאבדו, וה"ז כסתירה בדבריהם ז"ל, גם צ"ב דבתחילה אמרו ז"ל דבשביל שלא קבלו את התורה נאבדו, הה"ד ימותו ולא בחכמה בלא חכמת התורה וכדאיתא במד"ר פ' משפטים, וסיום דבריהם ואין משים אלא דין וכו' דבשביל שלא שמרו את הדינים נאבדו, וצ"ב דהתחיל בכל התורה כולה, וסיים בדין לבד, עוד צ"ב ממ"ש שם במדרש כי מלאה הארץ חמס, א"ר לוי חמס זה ע"ז, חמס זה ג"ע, חמס זה שפכ"ד, ויליף להו כולהו מקראי עיי"ש, הרי מבואר דכולהו גרמו לגזירת המבול, וכאן אמרו דבשביל שלא קבלו את התורה נאבדו וצ"ב ליישב כל אלו מאמרי חז"ל ולהשוותם.

ח

גם צ"ב אמרם ז"ל שרצה הקב"ה ליתן את התורה לדור המבול, ולא רצו לקבלה, ולכאורה איך היו ראויים לקבלת התורה, והרבה מצות התורה תלה הכתוב ביציאת מצרים, וכמ"ש ז"ל במס' שבת (פ"ח ע"ב) שהשיב משרע"ה למלאכי השרת שאמרו תנה הודך על השמים, א"ל משה רבינו מה כתיב בה, אנכי ד' אלקיך אשר הוצאתיך מאמ"צ, א"ל למצריים ירדתם, לפרעה השתעבדתם, תורה למה תהא לכם, הרי מבואר דא"א שתנתן התורה כ"א ליוצאי מצרים בלבד, דאל"כ לא הי' טענת משרע"ה מספיק לדחות טענת המלאכים, וכבר האריכו בזה חכמי האמת איך שכל התורה מקושר ביציאת מצרים, ולפי"ז איך היו ראויים דור המבול שתנתן להם התורה.

ט

גם קשה ממ"ש ז"ל במדרש רבה פ' שמיני (עה"פ זאת החי' וגו'), רשב"י פתח עמד וימודד ארץ מדד הקב"ה כל האומות, ולא מצא אומה שהיא ראוי' לקבל את התורה אלא דור המדבר, מדד הקב"ה כל ההרים ולא מצא הר שתנתן בו את התורה אלא סיני עכ"ד המדרש, הרי שלא היו ראויים לקבלת התורה אלא דור המדבר בלבד, גם אמרז"ל במדרש בשעה שעלה משה למרום לקבל את התורה, בקשו מלה"ש לפגוע בו, עשה הקב"ה קלסטורין פניו של משה דומה לאברהם, א"ל הקב"ה אי אתם מתביישין הימנו, לא זהו שירדתם אצלו ואכלתם בתוך ביתו, אמר הקב"ה למשה לא נתנה לך תורה אלא בזכות אברהם, שנאמר לקחת מתנות באדם, ואין אדם אלא אברהם וכו', הרי מבואר שקבלת התורה לא הי' אפשר אלא בזכות אברהם, וא"כ האיך רצה הקב"ה ליתנו לדור המבול, ואאע"ה עדיין לא הי' בעולם.

ויתבאר הענין בהקדם מ"ד במכילתא פ' יתרו עה"פ אנכי ד' אלקיך, כשעמד הקב"ה ואמר אנכי ד' אלקיך, היו ההרים מתרעשים וכו' ובא תבור וכו' וכרמל מאספמיא וכו', זה אומר אני נקראתי וזה אומר אני נקראתי, וכיון ששמעו מפיו אשר הוצאתיך מארן מצרים, עמד כל אחד ואחד במקומו, ואמרו לא עסק אלא עם מי שהוציא ממצרים עכ"ד המכילתא, ולכאורה מאמר זה מקושי ההבנה, דמעיקרא מאי סברו ולבסוף אמאי חזרו, וכי בשביל שלא עסק אלא עם מי שהוציא ממצרים, אינם ראויים עוד שתנתן התורה עליהם לישראל, גם קשה שהרי בדיבור ראשון של אנכי כבר ראו והשיגו שהקב"ה נותן את התורה על הר סיני ולא עליהם, וא"כ מדוע לא חזרו עד ששמעו אשר הוצאתיך מאמ"צ, ונראה לפרש עפימ"ש בדרושינו לפ' בראשית (גליון ה') מ"ש חז"ל במס' ע"ז (דף ב' ע"ב) ד' מסיני בא וזרח משעיר למו וגו', מאי בעי בשעיר ומאי בעי בפארן, א"ר יוחנן מלמד שהחזירה הקב"ה על כל אומה ולשון ולא קבלוה, עד שבא אצל ישראל וקבלוה, ולכאורה קשה כקושייתנו הנ"ל לגבי דור המבול, דאיך אפשר שתנתן התורה לאומה"ע, וכתיב בה אשר הוצאתיך מארץ מצרים, ורוב פרשיות התורה נאמר בהם דבר אל בני ישראל.

א

ויבואר עפימ"ש הרמב"ן ז"ל בפתיחתו עה"ת שכל התורה כולה שמותיו של הקב"ה, שהתיבות מתחלקות לשמות, דרך משל כי פסוק בראשית ברא אלקים, יתחלק גם לתיבות אחרות וכל התורה כן וכו', והיתה כתובה לפניו ית' רצופה בלי הפסק תיבות, והי' אפשר בקריאתה שתקרא ע"ד השמות, ותקרא ע"ד קריאתנו בענין התורה והמצות וכו', וכל הנמסר נמשרע"ה בשערי הבינה הכל נכתב בתורה בפירוש, או שרמוזה בתיבות או בגימטריאות או בצורות האותיות וכו' או בקוצי האותיות ובכתריהן עכדה"ק, ועפי"ז אפ"ל דמה שרצה הקב"ה ליתן את התורה לדור המבול, וכן מה שהחזירה על כל אומה ולשון ליתנה להם, הי' רצונו וכוונתו ית' ליתנה להם בצירופים אחרים ורק פשטות התורה הדינים ומקצת מהמצות, אבל לא רצה ליתן להם פנימיות התורה וכפי הבחי' שניתנה לישראל, שיהי' כלול בה כל שערי בינה וכוחות כל הנבראים העליונים והתחתונים, דלבחי' זו לא היו ראויים אלא ישראל בלבד ובזכותו של אברהם ולאחר יצ"מ כנ"ל, וכל מה שקטרגו מלה"ש ואמרו תנה הודך על השמים, היתה טענתם רק על פנימיות התורה, שהרי מצינו שכבר ניתנה לישראל במרה קודם מתן תורה כמה מצות והדינים, ולא קטרגו מלה"ש כלום, רק במתן תורה כאשר רצה הקב"ה ליתנה לישראל על בחי' הפנימיות, ע"ז קטרגו ואמרו תנה הודך על השמים, ונצחם משרע"ה בזכות אברהם, וגם בשביל שהתורה מקושר ביצ"מ כנ"ל, אבל כ"ז רק על חלק הפנימיות וכפי הצירופים שניתנה לישראל, וע"ז אמרו ז"ל דמדד הקב"ה כל האומות, ולא מצא אומה שהיא ראוי' לקבל את התורה אלא דור המדבר, ומה שרצה הקב"ה ליתנה לאומה"ע ולדור המבול, הי' הכוונה ליתנה להם בצירופים אחרים ופשטות התורה והדינים, ובבחי' זו היתה ראוי' גם להם, אלא שלא רצו לקבלה.

ב

ובזה יתבארו דברי המכילתא הנ"ל, עפימ"ד במדרש הנ"ל מדד הקב"ה כל האומות ולא מצא אומה שהיא ראוי' לקבל את התורה אלא ישראל, מדד הקב"ה כל ההרים ולא מצא הר שתנתן בו את התורה אלא סיני, והסבר הענין עפי"מ שאמרז"ל במס' סוטה (ה' ע"א) א"ר יוסף לעולם ילמד אדם מדעת קונו שהרי הקב"ה הניח כל הרים וגבעות והשרה שכינתו על הר סיני, עוד שם בגמ' ואת דכא ושפל רוח (ישעי' נ"ז) שהרי הקב"ה הניח כל הרים וגבעות והשרה שכינתו על הר סיני, ולא גבה הר סיני למעלה, עכ"ד הגמ', הרי מבואר דלטעם הנמיכות בחר הבוי"ת בסיני, ולא הגביהו למעלה, כי הבוי"ת בוחר בנמוכים, ולטעם זה בחר הקב"ה בישראל, כאמרז"ל חולין (פ"ט ע"א) א"ל הקב"ה לישראל חושקני בכם, שאפי' בשעה שאני משפיע לכם גדולה, אתם ממעטין עצמכם לפני וכו', וכן התורה אין מתקיימת אלא במי שדעתו שפלה כאמרז"ל תענית (ז' ע"א) מה מים מניחין מקום גבו' והולכין למקום נמוך, אף דברי תורה אין מתקיימין אלא במי שדעתו שפלה, ואמרז"ל סוטה (כ"א ע"ב) אין ד"ת מתקיימין אלא במי שמשים עצמו כמי שאינו, וזהו טעם אמרם ז"ל לא מצא הקב"ה אומה בעולם שיהיו ראויים לקבלת תורה כ"א ישראל, ולא מצא הר שתנתן בו התורה אלא סיני, כי רק ישראל והר סיני היו ראויים לקבלת התורה לטעם הענו' כנ"ל, והנה כבר כתב המהרש"א ז"ל בח"א פרק בני העיר דמה שבאו הר תבור וכרמל לקבלת התורה, זה אומר אני נקראתי וזה אומר נקראתי וכו', דשרי ההרים אמרו כן עייש"ד, ואפשר דהשיגו שא"א שתנתן התורה לישראל כ"א בהר סיני, אבל חשבו דכמו"כ תנתן התורה גם לאומה"ע כפי בחינתם אשר ראויים אלי', ולאומה"ע תנתן התורה עליהם ולזאת באו וחשבו כ"א אני נקראתי, וכיון ששמעו אשר הוצאתיך מאמ"צ, עמד כל אחד במקומו, ואמרו לא עסק אלא עם מי שהוציא ממצרים, ולישראל לבד תנתן התורה ולא לאומה"ע, והשיגו כבר כי לא תנתן התורה לישראל כ"א על הר סיני כנ"ל, וע"כ עמד כל אחד במקומו.

ג

הדרן לעניננו דמ"ש ז"ל ביקש הקב"ה ליתן לדור המבול תורה ועבודה קרבנות ותפלה, היתה כוונת רצונו ית' ליתן להם רק פשטות התורה ובצירופים אחרים, ולא כפי הבחי' שניתנה לישראל, ונקדים מ"ש בספה"ק זרע קודש פ' נח דמבול גימט' חסדו, כי הי' חסד גדול מהשי"ת שנענשו ונאבדו ע"י המבול, שאלמלי נשארו קיימים, לא הי' אפשר להיות קיום לאומה ישראלית מחמת גודל טומאתם וכו', והי' הכרח שיכרתו ע"י מי המבול עיי"ש (הו"ד לעיל) אמנם אפשר דאלמלי היו מקבלין את התורה לפי בחינתם, הי' הקב"ה מגלגל עמהם והיו נשארים בעולם, עד שהיו זוכין לקבלת התורה בכללות האומה הישראלית, ועפימ"ש האריז"ל בשער הפסוקים פ' שמות, דנשמות של דור המבול, היו כולם נשמות עליונות קדושות מבחי' הדעת, ונתערבו בקליפות וכו' והיו צריכים גלגולים רבים לצרפם וללבנם עד תום חלאתם מהם וכו', ולבסוף נתגלגלו בבני ישראל הנולדים בדור הגלות במצרים והיו מתבררים והולכים עד שזכו לקבלת התורה עיי"ש הובא דבריו לעיל, עכ"פ מבואר דנשמות של דור המבול הם הם שזכו לקבלת התורה בגלגוליהם, אבל אלמלי שקבלו את התורה אז לפי בחינתם, לא היו נאבדים מן העולם, אלא היו מתבררים ומתצרפים בחיים חיותם עד מתן תורה, ולפי שלא רצו לקבלה ולא שמרו את הדינים, זה גרם להם שנאבדו מן הערב של עוה"ז וכו'.

ד

ומה שסיימו במדרש מבלי משים לנצח יאבדו, ואין משים אלא דין וכו', (ולכאורה צ"ב דברישא נתנו טעם מפני שלא קבלו את התורה, וסיימו בדינים לבד, יתבאר עפימ"ש הרמב"ן ז"ל בר"פ עקב, עה"פ והי' עקב תשמעון את המשפטים האלה וגו', טעם שהזכיר הכתוב המשפטים לבד, ולא זכר החקים והמצות כדרך הכתוב בכ"מ, והכוונה בזה להזהיר מאוד במשפטים, כי לא יהי' עם רב כלו, נזהר במצות כולן שלא יחטאו בהן כלל, רק במשפטים יעמידו את התורה, כמ"ש וכל ישראל ישמעו ויראו עכ"ל, מבואר שקיום כל התורה ע"י הדינין והמשפטים (וכבר הארכנו בזה בדברנו במקו"א)), וע"כ אמרז"ל בדור המבול דבשביל שלא קבלו הדינים נאבדו, דרק במשפטים יעמידו את התורה והוא העיקר כנ"ל) ואפשר דטעמם שלא רצו לקבל את התורה והדינין, מפני שהיו שטופים בעריות וגזל, וכמ"ש אומה"ע לפני הקב"ה מה כתיב בה לא תגנוב לא תנאף, אי הכי לא בעינא וכו', וזה שנתן הכתוב טעם כי השחית כל בשר את דרכו, וזה הי' סיבה שלא קיבלו את התורה, והנה התוה"ק נותנת דעת לשפוט בצדק ולכוון דרך האמת, וכמ"ש ק"ז הישמח משה זלל"ה בר"פ משפטים דאין בדעת אנושי כח לכוון המשפט לאמיתתה, רק ע"י השראת השכינה עיי"ש, ובלי תורה ודאי אי אפשר, ומעתה שלא קיבלו את התורה לא הי' להם משפט אמת ונפרצו בגזל, ולפי"ז כל אלו הטעמים שנתנו חז"ל לסיבת עונשם של דור המבול כולהו תליא חדא בחבירתא והא' סיבה וגורם לחבירו, דלפי שהשחית כל בשר ונפרצו בגזל ועריות, ע"כ לא רצו לקבל את התורה ולא שמרו את הדינים, ובזה יתורץ סתירת המדרשים הנ"ל והבן.

ה

ואפשר לפרש בזה דברי הגמ' זבחים (קט"ז ע"א) כשנתן הקב"ה תורה לישראל, הי' קולו הולך מסוף העולם ועד סופו, וכל מלכי עכו"ם אחזתם רעדה וכו', נתקבצו כולם אצל בלעם הרשע ואמרו לו מה קול ההמון אשר שמענו, שמא מבול בא לעולם וכו', אמר להם כבר נשבע הקב"ה שאין מביא מבול לעולם וכו', אלא מה קול ההמון ששמענו, אמר להם חמדה טובה יש לו להקב"ה בבית גנזיו וכו', וביקש ליתנה לבניו שנא' ד' עוז לעמו יתן, מיד פתחו כולם ואמרו ד' יברך את עמו בשלום עכ"ד הגמ', ולכאורה ראוי להבין מדוע נתייראו מעונש המבול דוקא, ומה עלה על דעתם שמבול בא לעולם, גם מה עלה על לבם להיות אוהבי ישראל כ"כ, שמיד פתחו כולם ואמרו ד' יברך את עמו בשלום וצ"ב הקישור, ויתבאר עפי"ד המדרש הנ"ל, דמי גרם להם לדור המבול שנאבדו, מפני שלא רצו לקבל את התורה, והנה כמו"כ במתן תורה חזר הקב"ה על כל אומה ולשון ליתן להם את התורה, ולא רצו לקבלה, ע"כ נתייראו כולם שמא יגיע להם כעונש דור המבול, שבשביל שלא קיבלו את התורה נידונו במבול, נתקבצו כולם אצל בלעם הרשע, א"ל ד' עוז לעמו יתן, שהקב"ה נותן תורה לעמו ישראל, וכיון שהם יקבלוה, יגן זכותם על כל העולם להצילו מעונש המבול, ואינו דומה לדור המבול, שכל אנשי הדור מיאנו וסירבו מלקבלה, משא"כ עכשיו זכותם של ישראל מגין על כל העולם, ולכך מיד פתחו כולם ואמרו ד' יברך את עמו בשלו', דכיון ששמעו כוחן של ישראל שמגינים על כל העולם בכח התורה, ע"כ ברכו את ישראל בשלו', שיהי' בידם לקיים את התורה ויגינו בזכותם על כל העולם, ובעוה"ר רשעי הדור של זמנינו אינם יודעים ומכירים, שאך ורק בשביל ישראל שומרי תורה ומצות מתקיים העולם, וזכות שמירת התורה מגין על כל העולם למנוע ולעכב הפורעניות.

ו

ולדרכנו יתבאר דברי המדרש הנ"ל, ויחל נח איש האדמה וגו' א"ר ברכי' חביב משה מנח, נח משנקרא איש צדיק נקרא איש האדמה, אבל משה משנקרא איש מצרי נקרא איש האלקים, ויתבאר עפי"ד הזוה"ק סו"פ בראשית (נ"ח ע"א) בשעתא דלייט קב"ה עלמא דכתיב ארורה האדמה בעבורך, אמר אדם קמי קב"ה רבש"ע עד מתי יהא עלמא בלטיותא, א"ל עד דיתיליד לך בן מהול כגוונא דילך וכו' כיון דאתייליד נח וכו' דאיהו אפיק ארעא ממה דאתלטייא וכו' ובגיני כך כתיב איש האדמה עכ"ד הזוה"ק, ונקדים עוד מ"ד בזוה"ק פ' פנחס דף (רט"ז ע"ב) דמשרע"ה הי' עתיד לקבל את התורה בדור המבול, אלא בגין דהוו רשיעייא הה"ד בשגם הוא בשר, בשגם זה משה עכ"ד הזוה"ק, ויובן עפימ"ש האריז"ל דניצוץ מנשמת משרע"ה איתעבר בי' בנח עייש"ד ז"ל, וע"כ לצד בחי' נשמתו הי' ראוי שתנתן התורה על ידו, אלא שדור המבול רשעים היו ולא רצו לקבל את התורה, אמנם כבר בארנו לעיל דרצה הקב"ה ליתן לדור המבול את התורה בלבושים וצירופים אחרים, אבל פנימיות התורה ורזי דאורייתא לא זכו ישראל אלי' כי אם אחר יציאת מצרים, כמבואר בחכמי האמת שכל התורה מקושר ביציאת מצרים, וע"ד הפשט מצינו בהרבה מצות התורה שתלה אותם הכתוב ביצ"מ, וכבר כתב הרא"ה ז"ל בס' החינוך לפי שהוא יסוד גדול ועמוד חזק בתורתינו ובאמונתינו, ואות ומופת גמור בחידוש העולם וכו' עייש"ד, ועוד אמרז"ל במס' שבת (פ"ח ע"ב) שע"י יציאת מצרים נצח משרע"ה למה"ש שקיטרגו על קבלת התורה לישראל ואמרו תנה הודך על השמים, א"ל משרע"ה מה כתיב בה אנכי ד' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים, למצרים ירדתם לפרעה השתעבדתם, תורה למה תהא לכם עכ"ד הגמ', ופירשתי בזה מ"ד בב"ר ויגש (פר' צ"ג ס"ח) אמר יהודה לנפתלי לך וראה כמה שווקים במצרים וכו' אני אחריב מהם שלשה וטלו כל אחד ואחד אחד וכו', אמרו לו אחיו יהודה מצרים אינה כשכם, אם אתה מחריב את מצרים תחריב את כל העולם עכ"ד המדרש, ונדחקו המפורשים בביאורו דאיך יוגרם ע"י חורבן מצרים חורבן כל העולם כולו, ויובן לדרכנו דע"י שנתגלגלו ישראל למצרים זכו לקבלת התורה, וקיום כל העולם ומלואה הי' תלויים בקבלת התורה, וז"ש לו דאם תחריב את מצרים עכשיו, תסתכן קיום העולם ומלואה, ובזה יובן דברי המדרש הנ"ל נח משנקרא איש צדיק נקרא איש האדמה, לפי שתיקן קללת האדמה בצדקתו כמבואר בזוה"ק הנ"ל, אבל משה משנקרא איש מצרי נקרא איש האלקים, דלפי שהי' במצרים הוא וכל דור המדבר ע"כ זכה להנתן את התורה על ידו, ונקרא איש האלקים ע"ש כי שרית עם אלקים שנצח למה"ש בטענה זו וכי למצרים ירדתם וכו'.

ז

ונקדים עוד מ"ש האריז"ל בשער הפסוקים פ' בראשית (סי' ו') וזלה"ק ודע כי נח הי' משה, ולא רצה להתפלל על דורו כמ"ש חז"ל (מכילתא יתרו) על פסוק (ישעי' נ"ד ט') כי מי נח זאת לי וגו', כי הוא גרם שיבואו מי המבול, ולכן נקראו על שמו מי נח וכו', וע"כ משה תיקן אשר עוות נח, וחזר להתפלל עליהם באמרו ואם אין מחני נא וכו' עיי"ש, ואפ"ל בזה טעם על השינוי הכתובים, שמתחלה אמה"כ צדיק תמים הי' בדורותיו לשון רבים, ולהלן הוא אומר כי אותך ראיתי צדיק לפני ולא הזכיר תמים, גם אמר בדור הזה לשון יחיד, אמנם בכלליות דורותיו נכלל גם דורו של משה, ע"כ הזכיר עליו צדיק תמים, שזכה למעלת השלימות בדורו של משה שתיקן אשר עוות כמבואר בדברי האריז"ל, אבל להלן שהזכיר בדור הזה, וקאי על דורו של נח בדור המבול, אמר כי אותך ראיתי צדיק ולא אמר תמים, שהי' עוד קודם קבלת התורה, גם לצד שלא התפלל על בני דורו ע"כ הי' נחסר לו ממעלת השלימות להיות נקרא תמים, ויובן בזה אמרם ז"ל מכאן שאומרים מקצת שבחו של אדם בפניו וכולו שלא בפניו (עיין לעיל קושיא א') דלכאורה ג"ז כבפניו דמיא דהרי למד נח תורה כנ"ל, אמנם לדרכנו מ"ש צדיק תמים קאי על דורו של משה הנכלל במלת דורותיו, וזה הוי שלא בפניו, שעתידה להיות לאחר כמה דורות, אבל להלן דכתיב בדור הזה הכוונה על דורו של נח לבד, ולכך לא אמר תמים, ושפיר נשמע משם דאומרים מקצת שבחו בפניו וכולו שלא בפניו והבן.

ח

ונקדים עוד מ"ד בילקוט ראובני בשם מדרש ילקוט וז"ל אלמלא הקנאה שקינא אברהם להקב"ה לא הי' קונה שמים וארץ, ואימתי קינא כשאמר למלכי צדק כיצד יצאתם מן התיבה, א"ל בצדקה שהיינו עושים, א"ל וכי עניים היו שם והלא לא הי' אלא נח ובניו, ועל מי הייתם עושים צדקה, א"ל על החי' ועל הבהמה ועל העוף וכו', אותה שעה אמר אברהם מה אלו אלולי עושים צדקה עם בהמה חי' ועוף לא היו יוצאים משם וכו', ואני אם אעשה עם בנ"א שהם בדמות וצלם של מלאכים עאכ"ו שאנצל מן הפגעים וכו' עכ"ד המדרש, מבואר דע"י שזן נח ופרנס כל הברואים בתיבה, ממנו למד אאע"ה לקיים מצות הכנסת אורחים, והנה אמרז"ל במדרש בשעה שעלה משה למרום לקבל את התורה, בקשו מלה"ש לפגוע בו, עשה הקב"ה קלסטורין פניו של משה דומה לאברהם, א"ל הקב"ה אי אתם מתביישים הימנו, לא זהו שירדתם אצלו ואכלתם בתוך ביתו, אמר הקב"ה למשה לא נתנה לך תורה אלא בזכות אברהם וכו', מבואר שע"י שנתארחו המלאכים אצל אברהם אבינו, משם זכו ישראל למתן תורה, ושורש הענין נשתלשל ממה שזן ופרנס נח כל הברואים בתיבה, דממנו למד אאע"ה מצות הכנסת אורחים, וא"ש דברי המדרש ולוקח נפשות חכם זה נח שזן ופרנס כל י"ב חודש בתיבה ומשם זכה לבחי' חכם בדורו של משה, שנתעצם בחכמת התורה כאמרז"ל במד"ר פ' ואתחנן א"ל הקב"ה למשה כתבתי עליך שחכם אתה וכו, וזכה לבחי' חכמה ע"י קבלת התורה מכוחו של נח, ובזה יובן הרמז שכתב הבעה"ט ז"ל את האלקים התהלך נח ס"ת חכם, וקאי על צדיק תמים הי' בדורותיו, שנכלל בזה דורו של משה כנ"ל, ואז זכה לבחי' חכם בקבלת התורה, ואפ"ל עוד בחי' בדברי המדרש הנ"ל עפ"י פשטות, דהנה אמרז"ל בגמ' סנהדרין (דף ק"ח ע"א) שהי' נח הצדיק מוכיח אותם, ואמר להם דברים קשים כלפידים, אלא שלגודל רשעתם לא רצו לקבל תוכחתו והיו מבזין אותו ודרשו ז"ל הפסוק שנאו בשער מוכיח וגו' עיי"ש, אבל אח"כ בדורו של משה מצא כדי מידתו והחזיר כל ישראל בתשובה לקרבם אל אביהם שבשמים, וע"ש מידה זו קראוהו חז"ל לוקח נפשות ע"ש שקירבן תחת כנפי השכינה כמ"ש ואת הנפש אשר עשו בחרן, דמעלה עליו כאילו עשאן (עיין פרש"י ז"ל) וז"ש פרי צדיק עץ חיים מה הן פירותיו של צדיק מצות ומע"ט, ולוקח נפשות חכם שזכה להיות לוקח נפשות כשהגיע למדריגת חכם ע"י קבלת התורה בדורו של משה ואז נשלם חסרונו וזכה לזה מכוחו של נח ע"י שזן ופרנס כל י"ב חודש בתיבה דמשם זכו ישראל למתן תורה כבחי' שכתבנו לעיל והבן.

ט

ועתה נבוא לבאר הפסוק ואתה קח לך מכל מאכל אשר יאכל וגו', ויתיישבו כל הדקדוקים הנ"ל (קושיא ג') בהקדם מ"ש האוהחה"ק עה"פ כל רמש אשר הוא חי לכם יהי' לאכלה, וז"ל יש לדעת למה לא הותר הבשר לאדם אלא לנח, ונראה כי נח משלו נתנו לו, מפני שבאמצעותו מצא ד' לקיים המין, וזולתו לא הי' מקיים מן הרמש בלא אדם, ובזה זכה הוא בהם עכ"ל, ונקדים עוד מ"ש בעלי התוס' בפ' וירא, ויקח חמאה וחלב, מלמד שהאכילם בשר בחלב, וכשרצה הקב"ה ליתן תורה לישראל, אמרו המלאכים תנה הודך על השמים, אמר להם כתיב בתורה לא תבשל גדי בחלב אמו, ואתם כשירדתם למטה אכלתם בשר בחלב שנא' ויקח חמאה וחלב, מיד הודו להקב"ה וכו', ומדרש זה חולק על מדרש אחר קיים אאע"ה אפי' עירובי תבשילין, פי' תבשילין מעורבים שלא הי' אוכל בשר בחלב וכו' עכ"ל התוס'. אמנם אפ"ל דאין הכרח לומר שחולקין המדרשים הנ"ל, דאפשר דאף שלעצמו הי' אאע"ה נזהר בעירובי תבשילין, אבל לא נשמר מליתן לאחרים בשר ואח"כ חלב, דכיון שלא היו עדיין מצווין עלי' אין כאן בית מיחוש דלפני עור, ושפיר נתן לפניהם בשר ואח"כ חלב, אמנם כל זה יתכן רק אחר שהותר הבשר לנח ולכל העולם כולו על ידו, ע"כ הי' אאע"ה יכול ליתן להם בשר ואח"כ חלב ועי"ז זכו ישראל למתן תורה, אבל אלמלי הי' עדיין איסור הבשר נוהג לבני נח, לא הי' אפשר לאאע"ה ליתן להם בשר, דבר שאסור גם להם, ואפשר דגם חלב לא הותר להם משום דבר הבא מן החי, נמצא שע"י שכינס נח אל התיבה כל בעלי חיים, עי"ז הותר לו אכילתן ומשם זכו ישראל לקבלת התורה,

ונקדים מה שכתב בספר הקדוש סידורו של שבת לפרש הפסוק ואיש את קדשיו לו יהיו, דמה שהוא להנאת הגוף כמו אכילה ושתיה וכדומה משאר צרכי הגוף, אינו שייך אל עצם האדם, דאין הגוף עיקר האדם, אבל דבר השייך לנשמתו זה שייך לו באמת, דעיקר האדם הוא הנפש, וזה פירוש ואיש את קדשיו שיתן מתנות כהונה כמו שצותה התוה"ק, לו יהי', זהו שייך לו לנשמתו עכת"ד ז"ל, ובזה נבין מאמה"כ ואתה קח לך מכל מאכל, ר"ל אפי' בע"ח, ואף שאין בהם היתר אכילה עכשיו שנאסרו אכילתן קודם המבול, אבל ע"י לקיחתם לקיימם תזכה בהם לאכלם, וז"ש אשר יאכל שע"י הקיחה יהי' לך בהם היתר אכילה, והנה עי"ז זכו ישראל למתן תורה, כמבואר במדרש הנ"ל שמשם למד אאע"ה הכנסת אורחים, וגם עי"ז הי' אפשר לו להאכילם למה"ש בשר וחלב כנ"ל, וע"כ אמר ואתה קח "לך" מכל מאכל, שזה דבר השייך לך ולנשמתך שיגרום קבלת התורה והצלת נפשך ונפשות של כל ישראל, ומעתה ל"ק קושית המפורשים הנ"ל דהול"ל והי' להם ולך לאכלה דאסור לאדם לאכול קודם שיתן מאכל לבהמתו (עיין קושיא ג') ולדרכנו מאמר לך קאי אשלימות הנפש שהוא שייך לך כנ"ל, ושלימות הנפש בודאי ראוי שיוקדם לצורכי הגוף והבן.

א

אלה תולדות נח וגו' במד"ר הה"ד הפוך רשעים ואינם ובית צדיקים יעמוד, הפוך רשעים ואינם זה דור המבול, ובית צדיקים יעמוד זה נח וכו' וצ"ב דמה חידשו חז"ל בדרשתם. והכל מפורש בקראי דדור המבול נמחו ונח ובניו נמלטו, ויתבאר עפימ"ד במד"ר (פר' ל"ג ס"ג) ויזכור אלקים את נח וגו' א"ר שמואל ב"נ אוי להם לרשעים שהם הופכים מדת רחמים למדת הדין, בכל מקום שנא' ד' מדת הרחמים וכו', וכתיב וירא ד' כי רבה רעת האדם וינחם ד' כי עשה את האדם ויאמר ד' אמחה וגו', אשריהם הצדיקים שהם הופכים מדת הדין למדת רחמים, בכל מקום שנאמר אלקים הוא מדת הדין וכו' וכתיב ויזכור אלקים את רחל וגו' ויזכור אלקים את נח וגו' עכ"ד המדרש.

ב

אמנם הבדל רב יש בין ב' הפיכות אלו, דהרשעים כשמהפכין הרחמים לדין הם נאבדין ואין למו קיום, וגם המידה אין לו קיום, דא"א שיתנהג העולם במדת הדין, ואחרי שהם נאבדין, חוזר הבוי"ת להיות מתנהג עם בריותיו במדת הרחמים, משא"כ הצדיקים כשהם מהפכין מדת הדין לרחמים, הם קיימים וגם למידה ההוא יש לה קיום נצחי, וכמו שפי' האלשיך הק' עה"פ אלקים יחננו ויברכנו יאר פניו אתנו סלה, ותו"ד ז"ל דהנה כשהשפעת הברכה באה ע"י מדת החסד והרחמים, אפשר שיהי' לה הפסק ח"ו, ע"י הקטרוג או כשיש שעת זעם בעולם, משא"כ אם גם מדת הדין מסכים להשפעת הברכה, אז אין לה ביטול עולמית, וז"פ הפסוק אלקים יחננו ויברכנו, דהיינו אם הברכה בא מצד מדת הדין, אז יאר פניו אתנו סלה, הברכה היא נצחיות לעולם ועד ואין לה הפסק ודפח"ח, ובזה יבואר קישור דברי המדרש הנ"ל, דדור המבול הפכו מדה"ר למדת הדין, ונח הפך מדת הדין למדת הרחמים כמו שדרשו חז"ל במדרש הנ"ל, וזשה"כ הפוך רשעים ואינם ר"ל שהרשעים מהפכים מדת הרחמים לדין, אבל ואינם שהם נאבדים מן העולם, וגם למידה ההוא אין לה קיום וחוזר הבוי"ת להיות מתנהג עם בריותיו במדת הרחמים, ובית צדיקים יעמוד זה נח, ר"ל מה שהצדיקים מהפכים מדה"ד לרחמים, עי"ז יש להם קיום וגם המידה הוא נצחי לעולם ועד והבן.

מאמר ב

אלה תולדות נח וגו' במד"ר סו"פ בראשית א"ר סימון מצינו שהקב"ה עושה חסד עם האחרונים בזכות הראשונים, ומנין שהקב"ה עושה חסד עם הראשונים בזכות האחרונים שנא' ונח מצא חן בעיני ד' באיזה זכות בזכות תולדותיו, עוד איתא במדרש אף נח לא הי' כדאי אלא שמצא חן, וצ"ב מדוע לא הי' נח כדאי להנצל בזכות עצמו, והתוה"ק העידה עליו שהי' צדוק תמים, ובזוה"ק הפליגו בשבחו שהי' נוטר ברית, וברית הקשת עשה ד' בזכותו, וכתיב וצדיק יסוד עולם, ואיך לא הספיק זכותו אפי' על עצמו, ובזוה"ק הקשו אמאי לא הוי יכיל לאגנא בזכותי' להציל את כל העולם, עיי"ש תירוצם, אמנם עדיין צ"ב איך לא הועיל זכותו אפי' על עצמו אתמהה.

ב) אומרו איש צדיק תמים, ולהלן הוא אומר כי אותך ראיתי צדיק לפני, ולא אמר תמים, ודברי חז"ל ידועים שאומרים מקצת שבחו של אדם בפניו וכולו שלא בפניו, אמנם ג"ז קשה שהרי נח למד תורה, וראה פסוק זה צדיק תמים, וא"כ ג"ז הוי בפניו, גם צ"ב השינוי שבתחלה אמר בדורותיו לשון רבים, ולהלן הוא אומר בדור הזה,

ג) איתא בתנחומא פ' ראה (ס"ג) אמרו רבותינו הרבה כשרים היו בהן (בדור המבול) כגון נח ונמחו עם הדור עכ"ל, ולכאורה יהי' סתירה מכאן למה דאיתא בב"ר פ' וירא והובא ברש"י ז"ל עה"פ אולי ימצאון שם עשרה, על פחות מעשרה לא ביקש אברהם, אמר דור המבול היו ח" נח וג' בניו ונשיהם ולא הצילו על דורם, הרי מבואר שם דלא היו צדיקים בדור זולתם, וזה סותר לדברי התנחומא הנ"ל שהיו הרבה כשרים כגון נח וצ"ב

ד) עו"ק דמצינו בדרז"ל שהאשימו את נח על שלא התפלל עבור הצלת דורו, ואיתא בזוה"ק פרשה זו (דף ס"ח ע"א) א"ר יצחק כיון דא"ל קוב"ה והקימותי את בריתי אתך, הו' לי' למבעי רחמי על עלמא, וקרבנא דאקריב לבתר, דיקרב לי' מן קדמת דנא, דלמא ישכך רוגזא מעלמא, עוד שם בשעתא דא"ל קוב"ה למשה ועתה הניחה לי וגו' ואעשה אותך לגוי גדול, מיד אמר משה וכי אשבוק דינהון דישראל בגיני, השתא יימרון כל עלמא דאנא קטלית לון לישראל, כמה דעבד נח, דכיון דא"ל קוב"ה דישתזיב הוא ובנוי לא בעא רחמין על עלמא ואתאבידו, ובג"כ אקרון מי המבול על שמי' כמד"א כי מי נח זאת לי וכו', ועוד הרבה מאמרים בדברי הזוה"ק כעי"ז, ולפי"ז איך למד אאע"ה מנח שלא להתפלל על פחות מעשרה, והרי גם נח הי' ראוי לו להתפלל כמבואר בדרז"ל הנ"ל.

ה) ובזוה"ק עצמו נראה כסתירה בענין הזה, שמתחלה אמרו דלא הי' יכול לאגנא על עלמא, בגין דלא אשתכחו תמן עשרה, כד"א אולי ימצאון שם עשרה וכו' והוא כדברי הב"ר הנ"ל, ולהלן אמרו להיפך דהו"ל למבעי רחמי עלייהו וכו', והוא סתירה לכאורה, הגם דמימרא הראשון ר' יוסי אמרה, והשני' נאמרה בש"ר יהודה, אבל מה"ת לעשות פלוגתא בזה, וכללא הוא דאפושי פלוגתא לא מפשינן, וצ"ב להשוות דבריהם ז"ל.

ונראה לפרש דברי התנחומא הנ"ל במ"ש הרבה כשרים היו בהן כגון נח ונמחו עם הדור, הנה לא אמרו ונמחו במבול, אלא ונמחו עם הדור, יראה לפרש שנסתלקו מן העולם עוד קודם המבול ולפני הפורעניות, וכן איתא בספר הישר שהיו בדור הרבה צדיקים, וסילקם הקב"ה מן העולם כדי שלא יתפללו על דורם, ואיתא בגמ' ב"ק (דף ס' ע"א) א"ר שמואל בר נחמני א"ר יונתן אין פורעניות באה לעולם אלא בזמן שהרשעים בעולם, ואין מתחלת אלא מן הצדיקים תחלה וכו' תני רב יוסף מ"ד ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו עד בקר, כיון שניתן רשות למשחית אינו מבחין בין צדיקים לרשעים, ולא עוד אלא שמתחיל מן הצדיקים תחלה וכו' בכה רב יוסף כולי האי לאין דומין, פרש"י להבל חשובים הצדיקים שקודמין לפורעניות, א"ל אביי טיבותא הוא לגבייהו דכתיב כי מפני הרעה נאסף הצדיק, פרש"י טיבותא הוא שלא יראו ברעה העתודה לבוא, ע"כ, וביאור המאמר כי בכה רב יוסף דאע"ג שאין יכולין להנצל מן הפורעניות, דכיון שניתן רשות למשחית אינו מבחין, אבל אינו בדין שיקדימו לפורעניות תחלה, והשיב לו אביי כיון דסוכ"ס אינם יכולין להנצל, א"כ טיבותא הוא לגבייהו שלא יראו ברעה העתידה לבוא.

וכן איתא בזוה"ק פרשה זו (דף ס"ח ע"א) ר' יצחק אמר כל זמנא דחייבי עלמא אסגיאו, זכאה דאשתכח בינייהו הוא אתפס בקדמיתא וכו', ונח היך שזיב לי' קוב"ה בין כל אינון חייביא, אלא בגין דיפקון מני' תולדין בעלמא, ותו דאיהו אתרי בהו כל יומא ויומא ולא קבילו מני', וקיים בנפשי' (יחזקאל ג') ואתה כי הזהרת רשע וגו' ואתה את נפשך הצלת, מכאן כל מאן דאזהר לחויביא, אע"ג דלא וקביל מני', הוא שזיב לגרמי' וההוא חיובא אתפס בחובי' עכ"ד הזוה"ק, הרי מבואר בזוה"ק דאף על נח הקשו איך ניצול מבין הרשעים, אלא שניצול בשביל תולדותיו שהוא הי' מוכן לכך להעמיד תולדות כדאיתא בב"ר, וגם לפי שהוכיח את בני דורו ע"כ הציל את עצמו, ומעתה אין מן התימה שאלו הכשרים שבדורו שלא הי' להם זכות העמדת תולדות, ולא מצינו בדברי רז"ל שהוכיחו את בני דורם, ע"כ נסתלקו עוד קודם המבול, כמ"ש בזוה"ק דזכאה דאשתכח בינייהו הוא אתפס בקדמיתא.

ובזה יתורצו הקושיות והסתירות, כי לפני המבול וסמוכה לה, לא הי' אפשר לנח להתפלל על דורו, לפי שהיו פחותין מעשרה, שלא נשתיירו כ"א נח וג' בניו ונשיהם, והכשרים שבדור כבר נסתלקו מן העולם לפני הפורעניות, וא"ש שלמד אאע"ה ממנו שלא התפלל בסדום על פחות מעשרה, ומה שהאשימו בזוה"ק את נח שלא התפלל על דורו, הכוונה כל זמן שהיו הכשרים עדיין בעולם, וכבר נגזרה גזירת המבול כמ"ש רז"ל שהמתין הקב"ה ק"כ שנה מגזירת לא ידון רוחי וגו', ואז הי' בכוחו להתפלל על הצלת העולם בצירוף הצדיקים שבדורו שהיו הרבה ויותר מעשרה, ומה שלא התפלל באמת בזמן שהכשרים היו עדיין בעולם, אולי לצד שהשיג שגזירת המבול מוכרחת, ואין רצון הבוי"ת שינצלו ע"י תפלה, וכמ"ש בספה"ק זרע קדש דמבול בגימט' חסדו, כי הי' חסד גדול באיבוד הרשעים, שאלמלי נשארו בעולם לא הי' אפשר להיות קיום לאומה הישראלית מחמת גודל טומאתם, ולא הי' יכול אברהם אבינו להיות על אותה הבחי' שהי', וע"כ בהכרח שיאבדו, ולטעם זה מנע א"ע ולא התפלל עליהם. ואעפ"כ הי' נחשב זה לחסרון בשלימותו, מה שלא התפלל על בני דורו, ואע"פ שלא הי' ראוי שינצלו, ובלא"ה לא הי' מועיל תפלתו על אותו הדור, אמנם תפלתו של צדיק אמת אינה חוזרת ריקם, ואם לא יועיל לשעתה אבל יועיל בודאי לדורות ישראל העתידים, וכמשפ"י ק"ז הייטב לב זלל"ה עה"פ המכסה אני מאברהם וגו' ואברהם היו יהי' לגוי גדול וגו', לבאר קישור הפסוקים, דלכאורה קמי שמיא גליא דלא ימצא עשרה צדיקים בסדום, ולא יועיל בתפלתו להציל את סדום, א"כ למה הודיעו הבוי"ת מענין הפיכת סדום ויסבול צער חנם, אכן תועלת גדול והצלה גדולה לדורות ע"י תפלתו של אאע"ה, וכמ"ש בפדר"א (פכ"ה) דמכאן אמרו חכמים אם יש עשרה צדיקים במקום, בזכותן המקום ניצול שנא' לא אשחית בעבור העשרה, הרי שבכוח תפלתו של א"א יהי' הצלה לדורות להציל בשביל עשרה צדיקים כל המקום בזכותם, וז"ש המכסה אני מאברהם אשר אני עושה, וא"ת מה תועלת ולמה יצטער בחנם, ע"ז אמר ואברהם היו יהי' לגוי גדול, ויועיל תפלתו לדורות ישראל עד עולם עכת"ד. וכמו"כ בנח מה שלא התפלל על דורו, לפי שידע שלא יהי' תפלתו מקובלת, ואעפ"כ פגם הו' לגבי', וכן אמרו בזוה"ק (בהשמטות רנ"ד ע"ב) אפי' הכיר הו"ל למבעי רחמי על עלמא, בגין דניחא לי' לקוב"ה מאן דיימר טבא על בנוי וכו' עכ"ל, אבל כ"ז הי' טרם שנסתלקו הכשרים מן העולם, ואז הי' יכול להתפלל על עלמא, אבל אח"כ סמוך למבול כבר היו פחותין מעשרה, ושפיר עביד דלא התפלל עוד, וממנו למד אאע"ה מה שלא התפלל על פחות מעשרה.

ויבואר בזה שינוי הפסוקים, דמתחלה כתיב צדיק תמים ולהלן לא אמר תמים, וגם אמרו בדורותיו ולהלן כתיב בדור הזה, דהנה כח עשרה גדולה מאוד, וכמ"ש ז"ל כל בי' עשרה שכינה שריא, ודרשו ז"ל עה"פ ונקדשתי בתוך בנ"י שאין דבר שבקדושה פחות מעשרה, ומכ"ש עשרה צדיקים כוחם גדול מאוד להגין על כל המקום כמבואר בדרז"ל, ואפי' אינם בחבורה חדא, אבל ע"י התקשרות רוחא ברוחא יוכלו לפעול הרבה ולהוסיף קדושה בעבודת השי"ת כידוע, וע"כ מעיקרא כתיב צדיק תמים בדורותיו, כ"ז שהיו בעולם הרבה כשרים וצדיקים, ובצירוף כח צדקתם הגיע נח למעלת השלימות בעבודתו ית', ונקרא תמים ע"ש השלימות, וזה הי' בדורותיו שלפני המבול, אבל בדור הזה סמוך למבול שכבר נסתלקו הצדיקים שבדור ונשתיירו רק פחות מעשרה כאמרז"ל, ע"כ לא נאמר בו תמים, שנחסר לו השלימות שהגיע אליו מכח צירוף והתקשרות הצדיקים.

ובזה אפ"ל דברי כיש דורשין ויש דורשין שנתקשו המפורשים בכם, דאיך יתכן לדרשו לגנאי והתוה"ק העיד עליו צדיק תמים, ואפשר דהיש דורשים לגנאי לא על נח דרשו כן אלא על תמים הי' בדורותיו, וע"ד שביארנו דשלימות הי' מצד הכשרים שבדורו, שהועיל זכותם לאצטרופי להגביר כח קדושתו, אבל אילו הי' בדורו של א"א לא הי' נחשב כלום זכותם לגבי קדושתו של אאע"ה, אבל תרווייהו מודים על נח שאילו הי' בדורו של א"א הי' צדיק ביותר, שהי' מועיל לו בודאי זכותו של אאע"ה להגביר ולהגדיל כח קדושתו, ולא פליגי אלא במשמעות דורשין, דהיש דורשין לשבח דרשו בדורותיו על נח איש צדיק, דאילו הי' בדורו של א"א הי' צדיק יותר, והי"ד לגנאי דרשו לי' למיעוט בדורותיו על תמים הי', דשלימותו הי' מצד דורותיו, אבל בדורו של א"א לא הי' נחשב שלימות דורותיו אלו לכלום.

ואפ"ל לדרכנו מ"ד את האלקים התהלך נח, ולכאורה מה משמיעינו הכתוב בזה, וכבר אמר צדיק תמים הי', וא"א להיות צדיק תמים רק אם הולכים עם אלקים וביראתו, ובבעה"ט כתב את האלקים התהלך נח ס"ת חכם וצ"ב הכוונה בזה, ויתבאר עפ"י דרכנו הנ"ל שנח הסכים עם מדת הדין, ולא עמד נגדו להתפלל על הצלת דורו, והטעם מפני שהשיג שיש בזה חסד גדול לקיום העולם והצלה לקיום אומה הישראלית, ואלמלי ישארו בעולם לא היו ישראל זוכין לקבלת התורה כמבואר לעיל בשם ספה"ק זרע קדש, וז"ש את האלקים התהלך נח ר"ל שהסכים למדה"ד, ונרמז בו ס"ת חכם דאיזה חכם הרואה את הנולד, ולפי שהשיג נח הצדיק שמוכרח כן שיאבדו לתועלת דורות ישראל, ע"כ הסכים למדה"ד וחכם יתקרי ע"ז, אך אעפ"כ הי' נחשב זאת לחסרון בשלימותו, כמבואר בזוה"ק דאפ"ה הו"ל למבעי רחמי על עלמא, ואע"פ שידע שלא יועיל תפלתו להציל יעיי"ש.

או"י בענין הנ"ל ליישב שינוי הכתובים, דמתחלה אמר צדיק תמים בדורותיו, ולהלן הוא אומר צדיק לפני בדור הזה, גם לבאר דברי היש דורשין ויש דורשין, ויתבאר בהקדם מ"ד במד"ר פ' וירא (פמ"ט סי' כ"ה) אולי ימצאון שם עשרה, למה עשרה, כבר נשתייר בדור המבול שמנה ולא נתלה לעולם בזכותן עכ"ד המדרש, וכ"כ רש"י ז"ל בפי' עה"ת שם, על פחות מעשרה לא ביקש אברהם אמר דור המבול היו ח' נח וג' בניו ונשיהם ולא הצילו על בני דורם עכ"ל, ולכאורה קשה לפימ"ד בזוה"ק הנ"ל, שהאשימו את נח, דהו"ל למבעי' רחמי על עלמא, ובג"כ אקרון מי המבול על שמי' וכו', א"כ גם נח לאו שפיר עביד, ואיך למד אאע"ה ממנו שלא להתפלל על פחות מעשרה, (וכבר תרצנו קושיא זו לעיל ועוד לאלקי מלין).

ואפ"ל דהנה אמרז"ל (יומא ל"ח) אר"ח ב"א א"ר יוחנן אפי' בשביל צדיק א' עולם מתקיים, שנאמר וצדיק יסוד עולם, ובב"ר הנ"ל עה"פ אולי ימצאון שם עשרה, ר"י ב"ר סימון ור"ח בש"ר יוחנן כאן עשרה ובירושלים אפי' אחד, הה"ד (ירמי' ה') שוטטו בחוצות ירושלים וגו' א"ר יצחק עד כמה וכו', אם נמצא א' בכל העיר תולין לה בזכותו עכ"ד המדרש, וביאר היפ"ת ז"ל אמאי בירושלים סגי אפי' בא' ובסדום הוצרך להיות עשרה, מפני דצדיקים דסדום צדיקי ניבלי הוו, וכמ"ש בב"ר (סי' י"ח הנ"ל) א"ר יוחנן כל צדיקים שנאמרו בסדום צדיקם כתיב (חסר) דאינם אלא צדיקים ניבלי (ופי' מלשון פירות הנובלות עיי"ש) ומה"ט הוצרך להיות מנין עשרה להיות בכח זכותם להגין על כל העיר, אבל הצדיק המבוקש בירושלים, איש אמונים לגמרי בד"ת ובמשא ומתן, ובצדיק גמור כזה אפי' בא' סגי, אמנם הקשה עוד ביפ"ת דא"כ אמאי לא נתלה בזכות נח למקומו מיהת, ותירץ דהאי תנא ס"ל כיש דורשים לגנאי דלא הי' צדיק גמור, ע"כ לא הי' כדאי להציל דורו עכת"ד ז"ל.

ואפ"ל דלפי האמת צדיק גמור הי' כיון שהתוה"ק מעיד עליו צדיק תמים הי', ומה דלא הגין זכותו להציל מקומו מיהת, אפ"ל דהיתה גזירת המבול מוכרחת, וכמ"ש בספה"ק זרע קודש (הובא לעיל) דמבול בגמט' חסדו, כי הי' חסד גדול באיבוד הרשעים, שאלמלי נשארו בעולם לא הי' אפשר להיות קיום לאומה הישראלית מחמת גודל טומאתם וכו' וא"ש דלא הגין בזכותו, דלא הי' זכות להם שינצלו וכמו שביארנו לעיל שהי' חסד וזכות גם להם ולכל העולם מה שנאבדו וחזרו ונתקנו בגלגוליהם (עיין בדברנו לעיל) אמנם כדי שלא יהי' נחשב לחסרון בשלימותו של נח הצדיק, מה שנמנע ולא התפלל על הצלתם, וכמ"ש בזוה"ק הנ"ל אפי' הכיר הו"ל למבעי רחמי על עלמא וכו' וע"ד שביארנו לעיל דתפלת הצדיקים אינה חוזרת ריקם, ואף אם לא יועיל לשעתה, אבל שמורה היא לדורות העתידים, אפשר דמה"ט יש דורשין למילת דורותיו לגנאי, שלא הי' אלא צדיק בערך דורותיו, ובדורו של אאע"ה לא הי' נחשב, דהיינו שבחו להצדיק את הצדיק שלא יהי' נחשב לחסרון בשלימותו מה שלא השתדל בהצלתם, כי לא הי' כוחו יפה להצילם בשביל א', ומה שלא הי' כוחו יפה כשל אברהם איון זה גנותו, דשפלות דורותיו גרמו לו שלא הגיע אלא למדריגת צדיק בדורותיו, משא"כ אם נדרשהו לשבח, מתוך שבחו באים לידי גנותו, דאם נאמר שהי' כוחו יפה להגין עליהם בצדקתו יהי' בזה חסרון בשלימותו שלא מסר נפשי' להצילם, וע"כ בחרו יותר לדרשו לגנאי ולהצדיקו בכך, והדורשים לשבח אולי ס"ל כאידך מ"ד בזוה"ק דלא הי' להתפלל עליהם, (כמאמר הזוה"ק הובא לעיל) א"ר יהודה מאי הו"ל למעבד דהא חייבי עלמא הוי מרגיזין קמי קוב"ה ואיהו יקריב קרבנא וכו', ולפי"ז אין עליו אשמה מה שלא השתדל בהצלתם, וע"כ דרשו הפסוק לשבחו.

ולבאר שינוי הכתובים אפ"ל דמה שנמנע נח ולא התפלל על הצלתם, היתה לצד מידת ענותנותו ושפלות רוחו שלא החזיק א"ע לצדיק גמור שיהי' בכח זכותו כדאי וראוי שיגן עליהם להצילם, ועד"ש ז"ל בגמ' זבחים (קט"ז ע"א) תמים בדרכיו, פרש"י עניו וסבלן עכ"ל, ואפשר דנכלל זה במלת תמים עפימ"ד בגמ' מגילה (כ"ט ע"א) האי מאן דיהיר בעל מום הוא, על כן אין ראוי להקרא תמים אלא העניו בתכלית, דאל"כ מום בו ואינו תמים, והנה נח הצדיק שהתוה"ק העיד עליו צדיק תמים הי', בודאי שהי' עניו בתכלית, ולצד גודל שפלות רוחו נמנע מלהתפלל על הצלתם, שדימה בנפשו שאין זכותו כדאי להגין עליהם, אמנם דבר זה הי' נחשב לחסרון בשלימותו כמבואר בזוה"ק הנ"ל, ואף שהיתה כוונתו לש"ש לצד מידת ענותנותו, מ"מ אין לו לאדם למנוע ממעשה הטוב בשביל הענוה, אבל צ"ל ויגבה לבו בדרכי ד' וע"ד שפי' ק"ז הישמח משה זלל"ה עה"פ אם תטיב שאת וז"ל לפעמים היצה"ר מדיח את האדם מדרך הטובה בהראות לו שפלותו ופחיתותו וכו', וזה שמזהיר הכתוב שלטוב ישא א"ע ויאמר הלא אני חלק אלקי ממעל וכו', ובזה יתבארו שינוי הכתובים, שמתחלה אמה"כ צדיק תמים הי' בדורותיו, ר"ל בכל הדורות הקודמים למבול הי' מדת ענותנותו בשלימות, והי' ראוי לו להתנהג בו, אבל בדור הזה של גזירת המבול הי' נחשב ענותנותו לחסרון, שעל ידה נמנע ולא התפלל על דורו, וז"ש כי אותך ראיתי צדיק לפני בדור הזה ולא הזכיר תמים.

ויובן בזה מה דדייק הכתוב הכא לומר צדיק לפני ולעיל לא כתיב לפני, עפימ"ש בגמ' סוכה (מ"ה ע"ב) אמר חזקי' א"ר ירמי' משום רשב"י ראיתי בני עלי' והן מועטין וכו' אם שנים הן אני ובני מהן, והקשו בגמ' מי זוטרי כולי האי, והא אמר אביי לא פחות עלמא מתלתין ושיתא צדיקי דמקבלי אפי שכינה בכל יום וכו', ותירצו ל"ק הא דעיילי בבר (ברשות) הא דעיילי בלא בר, פרש"י בלא רשות מועטין הן וכו', וז"ש לו הקב"ה כי אותך ראיתי צדיק לפני וגו', שאתה מן הצדיקים הנכנסים לפני בלא בר, וכדאי הוא זכותך ותפלתך להגין על בני דורך, ולטעם זה לא הזכיר עליו תמים, לפי שלצד מידת ענותנותו נמנע מלהתפלל עליהם כנ"ל, ומלת לפני יש בו נתינת טעם על שלא הזכיר בו שבח תמים, ובזה יבואר דברי המדרש כי אותך ראיתי צדיק לפני זש"ה כי צדיק ד' צדקות אהב ישר יחזו פנימו, ר"ל לדרכנו לפי שהי' נח הצדיק בבחי' הצדיקים אשר ישר יחזו פנימו ועיילי בלא בר, ע"כ לא כתב בי' הכא תמים כנ"ל, ומעתה ל"ק קושיתנו הנ"ל איך למד אאע"ה מנח שלא להתפלל בסדום על פחות מעשרה, והרי גם נח הו"ל להתפלל כמבואר בזוה"ק דלאו שפיר עביד במה שלא ביקש רחמים עליהם, אמנם השיג אאע"ה דמה שנמנע נח מלהתפלל עליהם, היתה לצד ענותנותו שלא החזיק א"ע לצדיק גמור, א"כ משם ראי' דבצדיקים שאינם גמורים כסדום צ"ל עשרה דוקא, דבזה הי' מקום לענותנותו של נח שלא התפלל על פחות מעשרה וכנ"ל.

מאמר ג

אלה תולדות נח נח איש צדיק תמים הי' בדורותיו את האלקים התהלך נח, פרש"י ז"ל ובאברהם הוא אומר אשר התהלכתי לפניו, נח הי' צריך סעד לתומכו, אבל אברהם הי' מתחזק ומהלך בצדקו מאליו, עכ"ל. וכבר דקדקנו דהרי גם בנח כתיב להלן שאמר הקב"ה כי אותך ראיתי צדיק לפני, והוא כמ"ש באברהם אשר התהלכתי לפניו, ומדוע אמרז"ל נחנק דנח הי' צריך סעד לתומכו.

ב) תמים הי' בדורותיו פרש"י מדברי רז"ל יש דורשים אותו לשבח, כ"ש שאילו הי' בדור צדיקים הי' צדיק יותר, וי"ד אותו לגנאי וכו', והקושיא מפורסמת למה דרשו לגנאי והתוה"ק העידה עליו צדיק תמים וכיון שאפשר לדרשו לשבח מדוע זה דרשוהו לגנאי.

ג) ועוד יפלא דהנה לא נחלקו הני תרי מ"ד אלא כאן בפסוק צדיק תמים הי' בדורותיו, אבל להלן עה"פ כי אותך ראיתי צדיק לפני בדור הזה ליכא מאן דס"ל דבדור הזה למעוטי בא דבשאר דורות לא הי' צדיק, ובאמת התם ליכא למידרש לגנאי לשלול שאר הדורות זולת הדור הזה, דהרי ק"כ קודם המבול נאמרה מאמר ד' לא ידון רוחי באדם, וצו' לו הקב"ה לעשות התיבה ולהנצל על ידה, וק"כ שנה הם הרבה דורות כידוע שיטת הרמב"ם ז"ל דגם אז היו ימי שנותיהם שבעים שנה בדרך כלליות, ורק יחידי סגולה היו שהאריכו ימים הרבה יותר, ובעכ"ח שהי' צדיק בדורות הרבה, ומשה"כ צדיק לפני בדור הזה, בעכ"ח דרשהו לשבח דכ"ש בדורו של צדיקים הי' צדיק יותר, ומה"ט לא פליגי הני מ"ד התם וכולהו מודי לדרשו לשבח, ולפי"ז תכפל הקושיא, דאחרי שכבר גילה הכתוב התם לדרשו לשבח, מ"ט דהני יש דורשין לדרשו הכא לגנאי וצ"ב.

וקושיא זו אפשר ליישב קצת עפ"י מ"ש בספה"ק עבודת ישראל מהמגיד הקדוש מקאזניץ זלל"ה, לתרץ למה בתחלת הפרשה אמר הכתוב צדיק תמים ולהלן הוא אומר צדיק ולא אמר תמים, עפימ"ש רש"י ז"ל עה"פ את האלקים התהלך נח, שהי' צריך סעד לתומכו וכו', ואפ"ל מסברא דגם נח לא הי' צריך סעד לבחי' צדיק, כי הי' מתחזק מעצמו והלך בצדקתו, אמנם להיותו צדיק תמים שהוא מעלה היותר גבו' לזה הי' צריך סעד מאת ד' לתומכו, ולכן מתחלת הפרשה שהזכיר הכתוב צדיק תמים, ע"כ כתיב את האלקים התהלך נח שהי' צריך סעד וכו', אבל להלן כי אותך ראיתי צדיק לפני, משמיענו הכתוב כי לבחי' צדיק גם נח לא הי' צריך סעד, וע"כ אמר לפני דייקא כבחי' שנאמר באברהם אשר התהלכתי לפניו עכת"ד ז"ל, ובזה אפשר לתרץ קצת ג"כ קושיא הנ"ל, דבתחלת הפרשה שהזכיר צדיק תמים, ובבחי' זו לא היתה שלימותו כשל אאע"ה, שאאע"ה לא הי' צריך לסעד כמבואר בדרש"י ז"ל, וע"כ איכא דדרשוהו לגנאי דאילו הי' בדורו של א"א לא הי' נחשב בבחי' זו לכלום נגד ערכו הרם של אאע"ה, אבל להלן דכתיב כי אותך ראיתי צדיק ולא הזכיר תמים, ולבחי' זו גם נח לא הי' צריך סעד כמו אברהם, וע"כ כ"ע מודי דנדרש לשבח דאם בדור של רשעים הגיע למעלת אאע"ה בבחי' זו, כ"ש אילו הי' בדור של צדיקים הי' צדיק יותר, אמנם עיקרא דקושיא עדיין במקומה עומדת, דכיון דאפשר לדרשו לשבח מדוע דרשוהו הי"א לגנאי.

ואפ"ל דקושיא חדא מתורצת בחיק חבירתה, ויובן עפ"י הידוע מהצדיק הקדוש מלובלין זי"ע, וק"ז הייטב לב זלל"ה הביאו בשם צדיק א', אבל ידוע ומרגלא בפומייהו דרבנן מאמר זה בשם הצה"ק מלובלין זי"ע, איך שאמר על עצמו שאפי' אם הבוי"ת בעצמו יאמר לו שהוא צדיק, יהי' מוכרח להאמין על אותו הרגע בלבד, אבל מיד ברגע שלאחרי' יחשוד א"ע שכבר ירד ממדריגתו, וכמ"ש ז"ל אל תאמין בעצמך עד יום מותך, וק"ז זלל"ה פי' בזה הפסוק "עתה" ידעתי כי ירא אלקים אתה, שאאע"ה הי' מפרש במאמר השם, שעל אותו הרגע בלבד העיד הבוי"ת על יראתו, ומיד חזר לשפלותו להיות בעיניו כעפר ואפר כמידתו עייש"ד, וכן הוא דרך הצדיקים שתולין תמיד החסרון בעצמם, הגם דלפי האמת מסתבר דאדם שהבוי"ת מעיד עליו שהוא ירא אלוקים וצדיק, אחרי שכבר זכה למדריגה זו, בכל פעם ובכל שעה יוסיף ויתחזק בקדושתו ובצדקתו, אבל דרך הצדיקים לתלות החסרון בעצמם ומקיימים בעצמם מ"ש רז"ל אל תאמין בעצמך, וכמ"ש ברא הגדול לפני הסתלקותו שאמר איני יודע לאיזה דרך מוליכין אותי, ועוד הרבה מאמרים בגמ' מתנאים ואמוראים שהיו מסתפקים בחלקם לעוה"ב, וכך הוא דרכם של צדיקים שאף אם אפשר לתלות לשבח ולגנאי תולים לגנאי ולחסרון בעצמם.

ומעתה קושיא חדא יהי' מתורצת בחבירתה, דהנה אמרו חז"ל ערובין (דף י"ח ע"ב) אומרים מקצת שבחו של אדם בפניו וכולו שלא בפניו, מקצת שבחו בפניו דכתיב כי אותך ראיתי צדיק לפני וגו' וכולו שלא בפניו דכתיב איש צדיק תמים הי' וגו', ואפשר דהיינו טעמא דהיש דורשים לגנאי, ובאמת גם הם מודים שהפי' האמיתי לידרוש לשבחו של נח הצדיק ולא לגנותו, אלא כדי שלא יקשה מאחר שלמד נח תורה, א"כ האיך העיד עליו הכתוב צדיק תמים הי', והרי כבפניו דמיא, ואין אומרים בפניו אלא מקצת שבחו, ע"כ פירשו דאיכא למידרשי' גם לגנאי דאילו הי' בדורו של אאע"ה לא הי' נחשב לכלום ונח בעצמו הי' מפרש הפסוק כן וכבחי' הה"ק מלובלין זלל"ה, וא"ש דאין זה כל שבחו בפניו, וא"ש מ"ש לא הי' נחשב לכלום, והלשון תמוה דאף אם נימא דלא הי' נחשב כאאע"ה, אבל איך יתכן לומר דלא הי' נחשב לכלום, אמנם לדרכנו אין כוונת הי"ד לגנאי שכן הוא הפי' האמיתי, אלא שאפשר לתלות כן, וע"כ אף שלמד נח תורה, אין זה כל שבחו בפניו, שבודאי נח הי' מפרש הפסוק כהיש דורשים לגנאי שכן דרך הצדיקים לתלות גירעון בעבודתם והשפלות בעצמם שאין נחשבים לכלום, וכמ"ש משה ואהרן ונחנו מה, ומעתה לא הוי כל שבחו בפניו, כיון שאפשר לדרשו לגנאי, אבל להלן שאמר הקב"ה לנח כי אותך ראיתי צדיק לפני, ולא הפליג הכתוב כ"כ בשבחו לקראו תמים, ולא הוי כל שבחו בפניו, ע"כ ליכא מאן דדריש התם לגנאי, אמנם היש דורשין לשבח ס"ל דיותר מסתבר שהעלימו מן השמים פסוק זה צדיק הי' בדורותיו מנח, ואף שלמד נח כל התורה, אבל לא רצה הקב"ה לגלות לו מאמר זה דבדורותיו, כדי שלא יפרש בו גנותו, ואנן ודאי דרשינן לי' לשבח ובזה יבואר הענין קצת.

מאמר ד

ואפ"ל עוד בחי' לפרש שינוי הכתובים שמתחלה הזכיר הכתוב צדיק תמים ולהלן הוא אומר כי אותך ראיתי צדיק ולא אמר תמים, ואפ"ל עפי"ד הזוה"ק בפרשה זו (דף ס"ז ע"ב) שהאשימו את נח הצדיק דלא עבד כמשה רבינו, ולא בעא רחמין על עלמא ואיתאבידו, ובגין כך אקרון מי המבול על שמי', ולהלן שם בזוה"ק (דף ס"ח ע"א) אפיכו בזכותי', דמשה לא תלה מלה בזכותי' אלא בזכות אבהן קדמאי, אבל נח לא הו' לי' במאן דיתלי בזכותא כמשה, ועוד שם א"ר יהודה מאי הו"ל למעבד דהא חייבי עלמא הוי מרגיזין קמי קוב"ה ואיהו יקריב קרבנא, וכבר הבאנו לעיל פלוגתת התנאים בדברי הזוה"ק שם, אם הי' לו להתפלל בהחלט, או כיון דידע בנפשי' דהגזירה מוכרחת ואין תפלתו מתקבלת בשום אופן, ע"כ לא נחשב לחסרון בשלימותו מה שנמנע מלהתפלל עליהם, ומסקנת דברי הזוה"ק שם בהשמטות בשם זוהר ישן דאפי' הכיר הו"ל למבעי רחמי על עלמא, בגין דניחא לי' לקוב"ה מאן דיימר טבא על בנוי וכו' ועיין בדברנו לעיל שפירשנו עפי"ד ק"ז הייטב לב זלל'ה עה"פ המכסה אני מאברהם עייש"ד ולעניננו אפי' אם ידע דלא יועיל התפלה לשעתה, מ"מ הי' לו לנח להתפלל, דהקב"ה מתאו' לתפלתן של צדיקים ועושהו מעיין ישועה לדורות העתידים שיצטרכו אליו ולא יהי' זכותם מספקת לכך (עייש"ד לעיל).

והנה לפי"ז עפ"י מדת הדין הי' נח צדיק תמים, ולא הי' שום חסרון בשלימותו, דכל הפגם הי' מה שלא התפלל על בני דורו, ועפ"י מדת הדין לא הי' בזה צד חסרון כלל, כיון דעפ"י שורת הדין לא הי' מקום לתפלתו שתתקבל, שהיתה הגזירה מוכרחת כמבואר בדבריהם ז"ל, משא"כ במדת הרחמים דאין שיעור וערך לרחמיו וחסדיו ית'ש, הי' לו להתפלל עליהם, וכמ"ש בזוה"ק דאפי' הכיר הו"ל למבעי רחמי על עלמא, בגין דניחא קמי קוב"ה וכו', וכמ"ש ז"ל שהקב"ת מתאו' לתפלתן של צדיקים ועושהו מעיין ישועה לדורות הבאים, וע"כ עפ"י מדת הרחמים הי' נחשב דבר זה לחסרון בשלימותו, מה שלא התפלל על אנשי דורו, ומעתה א"ש דמתחלה אמר הכתוב את האלקים התהלך נח, ושם אלקים מורה על דין, וע"כ לפי מידה זו הזכיר הכתוב עליו צדיק תמים הי', שהי' שלם בצדקתו אבל להלן כתיב ויאמר ד' אל נח בא אתה וכל ביתך וגו' כי אותך ראיתי צדיק לפני, והי' מאמר השם בשם הוי' שהוא רחמים, ע"כ נאמר צדיק לבד ולא הזכיר תמים דלפי מדת הרחמים הי' חסרון בשלימותו מה שלא התפלל על בני דורו והבן.

באופן אחר אפ"ל הדקדוקים הנ"ל, בהקדם עוד מ"ד בב"ר עה"פ בא אתה וכל ביתך אל התיבה, כי אותך ראיתי צדיק וגו', כתיב (תהלים י"א) כי צדיק ד' בצדקות אהב ישר יחזו פנימו וכו' זה נח דכתיב בא אתה וכל ביתך אל התיבה, וצ"ב הקישור.

ב) עוד דרשו ז"ל בב"ר עה"פ בא אתה וכל ביתך אל התיבה כתיב ד' צדיק יבחן ורשע ואוהב חמס שנאה נפשו א"ר יונתן היוצר הזה אינו בודק קנקנים מרועעים וכו', כך אין הקב"ה מנסה את הרשעים אלא את הצדיקים שנא' ד' צדיק יבחן וכו' זה נח שנאמר ויאמר ד' לנח בא אתה וכל ביתך אל התיבה וגו', עכ"ד המדרש, וצ"ב מהו ענין הנסיון בזה שצוהו הקב"ה ליכנס לתיבה, והלא לטובתו נכנס שינצל ממי המבול,

ג) להלן במדרש א"ר אלעזר בן עזרי' מצינו שאומרים מקצת שבחו של אדם בפניו וכולו שלא בפניו, שכן הוא אומר בנח איש צדיק תמים הי' שלא בפניו, וכתיב כי אותך ראיתי צדיק לפני בפניו עכ"ד המדרש, וכבר הקשינו לעיל דגם מאמר הכתוב צדיק תמים כבפניו דמיא, כיון שלמד נח תורה וידע מה דכתיב בי'.

ונראה לבאר הענין דהנה בגמ' דזבחים (קט"ז ע"א) דרשו ז"ל מה שנאמר בנח צדיק תמים, תמים בדרכיו צדיק במעשיו עיי"ש, ובאבות דר' נתן (פ"ב סי' ה') דרשו ז"ל תמים שנולד מהול, וכן איתא בזוה"ק (דף נ"ט ע"ב) תמים הי' דאתייליד מהול דכתיב התהלך לפני והי' תמים עכ"ד הזוה"ק, ונקדים מ"ד במתני' (סו"פ ג') דנדרים רבי אומר גדולה מילה שכל המצות שעשה אאע"ה לא נקרא שלם עד שמל, שנא' התהלך לפני והי' תמים פרש"י וכתיב בתרי' ואתנה בריתי ביני ובינך, והקשה התוי"ט זלל"ה היכי איכא למשמע מינה שע"י המילה נעשה תמים, ודלמא אילו הי' חסר מצו' אחרת, לא הי' ג"כ תמים אלא ע"י אותה המצר, ותירץ הוא ז"ל דמקרא גופי' דייק, דמאי התהלך לפני, אלא שעד שלא הי' נימול הי' נופל על פניו כשנראה לו הקב"ה, וכמ"ש בפרש"י עה"פ ויפול אברהם על פניו (בראשית י"ז) וטעמא לפי שהוא בעל מום, ואין ראוי להקרב לפני הקב"ה אלא בנפילת אפים כמכסה מומו, ועל זה אמר לו הקב"ה מכאן ואילך התהלך לפני ואינך צריך לנפילת אפים כי תהי' תמים בלא מום וכן הוא גם בפרש"י וכו' עכ"ד התויו"ט זלל"ה.

ובזה יתבאר דברי המדרש הנ"ל אומרים מקצת שבחו בפניו וכולו שלא בפניו וכו', ויתורץ קושיתינו הנ"ל דלכאורה גם מאמה"כ צדיק תמים כבפניו דמיא, כיון דלמד נח תורה וידע מה דכתיב בי', אמנם כיון דמלת תמים דרשו בי' רז"ל שנולד מהול, הגם שדרשו ז"ל עוד דרשא תמים בדרכיו, אבל נח הצדיק במידת ענותנותו הו' מפרש בי' כאידך דרשא שנולד מהול, וא"כ אין זה כל שבחו בפניו אף דידע בי' בהאי קרא כנ"ל, אולם להלן דכתיב כי אותך ראיתי צדיק לפני וגו' לא כתב קרא תמים, כי היכי דלא להוי כל שבחו בפניו, דכיון דכתיב צדיק לפני, א"כ כבר נזכר בו שבח המילה, כמשפרש"י עה"פ התהלך לפני שנא' באברהם, שע"י המילה ראוי להתקרב לפני הקב"ה וא"צ לנפילת אפים, ולפי"ז אם יאמר תמים יתפרש תמים בדרכיו, ולכך לא אמר תמים כדי שלא יהי' כל שבחו בפניו וא"ש, ולדרכנו יתבאר דברי המדרש הנ"ל בא אתה וכל ביתך וגו' כי אותך ראיתי צדיק לפני הה"ד כי צדיק ד' צדקות אהב ישר יחזו פנימו, דהנה מלת לפני נדרש שהי' מהול, והי' יכול לעמוד לפני הקב"ה בלי נפילת אפים שא"צ לכסות מומו, וז"ש במדרש הה"ד כי צדיק ד' צדקות אהב ישר יחזו פנימו זה נח דכתיב בא אתה וכל ביתך וגו' כי אותך ראיתי צדיק לפני, ופירושו שע"י שהי' נימול הי' יכול לעמוד לפניו ית' להיות ישר יחזו פנימו, ולא הי' צריך לנפילת אפים והבן.

ולדרכנו יתבארו דברי היש דורשים לשבח ויש דורשים לגנאי שנתקשו המפורשים בפלוגתתם כנ"ל, עפימ"ד באבות דר' נתן ובזוה"ק הנ"ל שדרשו תמים הי' בנח על דאיתיליד מהול, והנה טרם שניתנה מצות מילה לאאע"ה לא הי' אפשר לקיים מצות מילה בפועל ובמעשה, נמצא שהי' חשיבות ומעלה יתירה למי שנולד מהול כמבואר בב"ר (פ"ר מ"ט ס"ב) כתיב סוד ד' ליריאיו ובריתו להודיעם, איזהו סוד ד' זו מילה, שלא גלה אותה מאדם ועד עשרים דור, עד שעמד אברהם וניתנה לו וכו', וכתב היפ"ת ויתכן מה דקרא את המילה בשם סוד ד' משום שהיא ענין נעלם מהסברא, שהערלה מצורך יצירת הגוף וכו' וכריתתה דבר זר, וכמ"ש הרב (הרמב"ם ז"ל) שחשבו רבים כי לזה לא נמולו אדם ונח ואברהם עד שצוהו ד' שהי' אצלם כחטא לתת גנות במעשה הטבע, וד' גילה לאברהם שעמד בסודו טעמי המצו' וכו', ורק אברהם שעמד בסוד ד' ידע טעמה ולא זולתו, והראי' כי הראשונים אשר היו לפניו לא קיימו אותה, וכן הוא לא קיימה עד שגילה לו ד' עכ"ל.

ואפ"ל עוד טעם מה שלא קיימו הראשונים מצות מילה, ומה שלא קיימה אאע"ה טרם שנצטו', כמו שמצינו אמרז"ל שקיים אאע"ה כל התורה כולה עד שלא ניתנה, עפי"ד הח"ס זלל"ה (חיו"ד סי' רמ"ה) וז"ל מדברי הש"ס גיטין (דף נ"ז ע"ב) משמע דמילה שניתנה בשמיני איכא סכנה וכו', והנה עינינו רואות שאפי' א' מאלף ישראלים אינו מת מחמת מילה, וצ"ל מצו' מגינה ומצלא, אבל עפ"י דרך הטבע היו המיעוט מתים ח"ו עכ"ל לעניננו, ולפי"ז אפשר דטרם שנצטוו על המילה לא הי' רשאין למול א"ע מטעם סכנה, דאין המצו' מגינה ומצלא רק במצו' ועושה כמ"ש סוטה (כ"א ע"א) אילימא זכות דתורה הא אינה מצו' ועושה עיי"ש, נמצא שהי' מעלה וחשיבות יתירה לנח מה שנולד מהול שהגיע עי"ז למדריגת צדיק לפני כנ"ל, ואלולי שנולד מהול, לא הי' יכול למול א"ע טרם שנצטו' לטעמים הנ"ל, אמנם אחר שנצטו' אאע"ה על המילה לא הי' נולד מהול מעלה וחשיבות כ"כ, ואדרבה עדיפא טפי לענין חשיבות המצו' לקיימה בפועל כמבואר בב"ר פ' לך (פר' מ"ז סי"א) בעצם היום הזה נמול אברהם א"ר אבא בר כהנא הרגיש ונצטער כדי שיכפול לו הקב"ה שכרו, א"ר לוי מל אברהם אין כתיב כאן אלא נמול, בדק א"ע ומצא עצמו מהול (שנמול מן השמים), בההוא ענתא אקיל ראב"כ לר' לוי, אמר לי' שקרנא את אלא הרגיש ונצטער כדי שיכפול הקב"ה שכרו, מבואר דעדיפא טפי למול בפועל, דאף דנולד מהול ג"כ איקרי תמים בלא מום, אבל לענין קיום המצו' לא נחשב לכלום דצדיק מה פעל.

ובזה אפ"ל פלוגתת היש דורשים לשבח וי"ד לגנאי, דהנה בזוה"ק דרשו נח איש צדיק, כל מאן דנטיר האי ברית וכו' אקרי צדיק, מנא לן מיוסף בגין דנטר לי' לברית עלמא, זכה דאקרי צדיק וכו' כגוונא דא נח וכו' בגיני כך נח איש צדיק וכו', עכ"ד הזוה"ק, ואפשר דהני תרתי מ"ד פליגי בהך פלוגתא בגמ' ב"מ (דף צ"ה ע"א) דח"א מקרא נדרש לפניו ולא לפני פניו, וחד אמר מקרא נדרש לפניו ולפני פניו עיי"ש, ולפי"ז מאן דדריש מלת בדורותיו לגנאי דאילו הי' בדורו של אברהם לא הי' נחשב לכלום, אולי ס"ל מקרא נדרש לפניו ולא לפני פניו, ומלת בדורותיו קאי על תמים שנאמר לפניו, שדרשו בו רז"ל שנולד מהול, אמנם הך חשיבותא לא הי' אלא בדורו של נח טרם שניתנה מצות מילה כנ"ל, אבל אילו הי' בדורו של אאע"ה לא הי' נחשב מעלה זו לכלום, דעדיפא יותר לקיים מצות מילה בפועל, והרי בפועל לא קיימה נח והיה נחסר לו שלימות הזה, והיש דורשים לשבח סבירא להו מקרא נדרש לפניו ולפני פניו, ומלת בדורותיו קאי על צדיק תמים, שהי' נוטר בריתו כדרשת הזוה"ק וע"כ דרשוהו לשבח דכש"כ אילו הי' בדורו של אברהם הי' צדיק יותר.

עוד אפ"ל דברי המדרשים הנ"ל, בהקדם מ"ד בספה"ק שפע טל בהקדמה בן מאה שנה וזלה"ק הנשמה כשהיא נאצלה מאביה שבשמים ר"ל מעולם אצילות, לא תוכל לעמוד באור ההוא הגדול, שבו ד' שוכן שכינת עוזו ותפארתו והדרו וכו', וצריכה להסתר תחת כסא הכבוד שאינו מאיר כ"כ כמו אור עולם אצילות שבו ד' שוכן וכו', ולהיות שכוונתו של הקב"ה לא הי' באצילותה ובבריאותה שתשב שם עולמית גנוזה תחת כסא הכבוד, אבל כוונתו ית' ויתעלה להשתעשע עמה וכו' להתעלס עמה באהבים בהיכלו כולו אומר כבוד, ולעלות לעולם אצילות לחזות כנועם ד' נעימות נצח, ולבקר בהיכל קודש פנימה לפני ולפנים, לאור באור החיים אור הגדול אור ד' הבלתי גבול וסוף ותכלית, מפנו כן ובעבור כן ברוב רחמיו וגודל חסדיו הלבישה והכניסה בגוף החומר, ברמ"ח ושס"ה איברים וגידים גופניים, כדי שע"י מעשיה הטובים וכשרון פעולתה תאור ותגביר אור וכו', לעשות לה ממנו לבושי אור בסוד כי נר מצו' ותורה אור וכו, עייש"ד באריכות, ובזה יתבאר דברי המדרש הנ"ל בא אתה וכל ביתך אל התיבה וגו' זש"ה כי צדיק ד' צדקות אהב ישר יחזו פנימו, דאף שהי' כניסתו אל התיבה לטובתו ולהצלת נפשו, וכבר גילה לו הבוי"ת בשעת ציווי עשייתו שינצל ע"י כניסתו לתוכה, דכתיב ובאת אל התיבה אתה ובניך וגו', אעפ"כ הוסיף לו הקב"ה עוד ציווי בשעת כניסתו וא"ל בא אתה וכל ביתך אל התיבה, וזהו מחסדו ית' שאוהב את הצדיקים ומעשיהם וחפץ חסד הוא, שע"י מעשה המצו' נעשית לבוש לנשמתם ויזכו לחזות בנועם ד' וכו', ויובן קישור דברי המדרש בא אתה וכל ביתך אל התיבה וגו, זש"ה כי צדיק ד' צדקות אהב ישר יחזו פנימו, דלטעם זה הוסיף לו הקב"ה ציווי על כניסתו, שע"י מעשה המצו' יתרבה אור הנשמה ויזכה להיות ישר יחזו פנימו, ויתבאר בזה גם מאמר השני שבמדרש עה"פ הנ"ל ד' צדיק יבחן וכו', דלפי שהי' כניסתו לתיבה לתועלתו ולהצלת נפשו, לטעם זה ציוהו הבוי"ת בדרך מצו', כדי לנסותו אם יעשנה לכוונת התועלת והצלה, או בכוונה שלימה בלתי לד' לבדו לקיים מצותו ית' ונח הצדיק עמד בנסיונו כמשה"כ ויעש נח ככל אשר צוהו ד' ר"ל שעשה ע"ד וכוונת המצו' הבוי"ת ולא כיון לתועלתו כלל, וז"ש במדרש ד' צדיק יבחן זה נח שנא' ויאמר ד' לנח בא אתה וכל ביתך אל התיבה ר"ל דהציווי הזה היתה לצד הנסיון, לפי שהיתה הכניסה לתועלתו והצלת נפשו, ועל שעמד בנסיונו ועשהו לכוונת המצו' זכה לחזות בנועם ד' להיות ישר יחזו פנימו והבן.

אלה תולדות נח נח איש צדיק תמים הי' בדורותיו וגו' פרש"י והוא בדברי רז"ל בב"ר דלהלן כתיב כי אותך ראיתי צדיק לפני וגו' ולא אמר תמים, מכאן שאומרים מקצת שבחו של אדם בפניו וכולו שלא בפניו, וכבר הקשינו לעיל דכיון דנח למד תורה כמבואר בדרז"ל, א"כ ידע מה כתיב בי' צדיק תמים, וגם זה הוי בפניו.

ב) במד"ר אלה תולדות נח וגו' הה"ד (משלי י"א) פרי צדיק עץ חיים, מה הן פירותיו של צדיק מצות ומע"ט, ולוקח נפשות חכם זה נח, שזן ופירנס כל י"ב חודש בתיבה, וצ"ב דמדוע חכם יתקרי על שם זה.

ולבאר הענין גם יתר הדקדוקים שהבאנו לעיל, נקדים דברי הגמ' במס' ע"ז (דף ה' ע"א) אמר ר"ל באו ונחזיק טובה לאבותינו, שאלמלא הם לא חטאו, אנו לא באנו לעולם וכו', והקשו בגמ' למימרא דאי לא חטאו לא הוו מולדי וכו', ומסקנת דברי ר"ל לא תימא אנו לא באנו לעולם, אלא אימא כמי שלא באנו לעולם, פרש"י ז"ל דאילו לא חטאו היו חיים לעולם, וכל זמן שהם קיימים אין אנו חשובין כלום עכ"ל, וצ"ב ענין החזקת טובה זו מה טיבה, ואדרבה מה טוב הי' אם היינו זוכין להיות בחיים בדור אבותינו, ליהנות מהשפעת אור קדושתם, ואשרי הדור שזכו להיות חלקם עמהם, ואף אם לא היינו חשובין לכלום לנגד רום מעלתם, בודאי שאינו כדאי לאבד את כל הטובה בשביל חשיבות וכבוד המדומה, ובודאי שלא הי' כוונת ר"ל וחפצו ותאוות לבבו אל הכבוד המדומה ח"ו, כ"א לעבוד את הבוי"ת עבודה שלימה תמה ונקי' בלי שום פני' ושלא עמלק"פ, והכבוד והחשיבות לא היו חשובין בעיניו לכלום בערך עבודתו ית', וא"כ החזקת טובה זו מה ענינה, ובכלל צ"ב איך יצוייר לומר החזקת טובה על מעשה הרע, ולהחזיק טובה לראשונים בשביל שחטאו (עיין בדברנו מהריט"ב לשובבים מה שבארנו בדברי ר"ל הנ"ל) ועוד לאלקי מילין.

והנה כעי"ז מצינו בגמ' כתובות (דף ס"ח) דאמר ר' אלעזר בואו ונחזיק טובה לרמאין, שאלמלא הם, היינו חוטאים בכל יום, שנאמר וקרא עליך אל ד' והי' בך חטא, פרש"י ז"ל שאנו מעלימים עין מן העניים, אבל עכשיו הרמאים גורמים לנו, ופי' המהרש"א ז"ל דקרא איירי בידוע שהוא עני, והתם איכא חטא, אבל בסתם עניים, הרמאין גורמים שאין לנו חטא, עכ"ד ז"ל, ולכאורה איך יתכן להחזיק להם טובה על מעשה הרע והרמאות, דהרי אמרז"ל אסור לומר אחזוקי לעובדי שביעית, וכמו"כ לשום עובר עבירה, והרמאין והשקרנין הם מהכתות שאינם מקבלים פני השכינה, ובודאי יותר טוב הי' שלא יהי' במציאות רמאין בעולם, ואיך יתכן להחזיק טובה למעשה הרע והמגונה כזה, ואיתא בתנא דבי אלי' (א'ז פ"ג), דכל מה שיש בעולם, הכל בראו הקב"ה בששת ימי בראשית חוץ מהשקר, שאינו בריאה מאתו ית', אלא בנ"א עצמן בוראין אותה ברוע בחירתם, ובהקדמת ספר הזוה"ק (דף ב' ע"ב) איתא, כד בעא הקב"ה למברי עלמא, אתו כל אתוון קמי מסופא ארישייהו וכו', עאלת אות שי"ן קמי', אמרה קמי' רבון עלמין ניחא קמך למברי בי עלמא וכו', אמר לה יאות אנת וטב אנת וקשוט אנת, אבל הואיל ואתוון דזיופא (שקר) נטלין לך למהוי עמהון, לא בעינא למברי בך עלמא דבגין דלא אתקיים שקרא אלא אי יטלון לך עכ"ד, הרי שאין בעולם דבר השנוא ומשוקץ ומתועב לפני הבוי"ת כמו השקר והרמאות, ואות שי"ן היתה ראוי' וחביבה לפני הקב"ה לברוא בה את העולם, אלולי שהרמאין והשקרנים משתמשין בה לזיופיהם, ובודאי שלא יתכן להחזיק טובה על מעשה הרע והמגונה הזה, אמנם התם אפ"ל הכוונה דכיון דעכ"פ נצמח לנו טובה על ידם, להציל אותנו מקטרוג העני שלא הספקנו ידו כל צרכו, והעני קורא תגר לפניו ית' ומעורר קטרוג ח"ו, ע"כ צריך להחזיק טובה לרמאין עכ"פ בערך הטובה וההצלה הנצמח לנו על ידם, ואף שהמעשה עצמו רע ומגונה, והוא כמו מי שעושה רעה וגם טובה, אין מעשה הרע מכבה את הטובה, ועכ"פ צריך להחזיק לו טובה על מעשה הטוב, ועל הצלת נפשותינו מן הקטרוג, והרי"ף בעין יעקב פי' שצריך להחזיק טובה לרמאין וליתן גם להם צדקה, אע"פ שאנו יודעין בבירור שהן רמאין, שזו מכלל החזקת הטובה שאנו חייבין להם, לפי שעל ידם אנו ניצולים מן הקטרוג, אמנם הכא במימרא דר"ל אינו מובן כלל החזקת טובה זו מה טיבה, ואיזה טובה נצמח לנו במה שהראשונים חטאו, והחשיבות וכבוד המדומה, ודאי שלא הי' נחשב לכלום בעיני ר"ל להחזיק טובה עבור זה וצ"ב כוונת הגמ'.

ואפ"ל הכוונה במאמר ר"ל הנ"ל, עפ"י הידוע שהבוי"ת משפיע השגת דעת וקדושה ומדריגות למנהיגי הדור לטובת הדור, יותר מכפי מה שהיו ראויים להשיג מצד עצם מעשיהם והכנתם, ומצינו במשרע"ה אדון כל הנביאים שא"ל הקב"ה אחר חטא העגל לך רד וגו', ודרשו רז"ל (ברכות ל"ב) רד מגדולתך, לא נתתי לך גדולה אלא בשביל ישראל, עכשיו שישראל חטאו, למה לך גדולה, וכן מצינו ביהושע שאמה"כ (דברים ל"ד) ויהושע בן נון מלא רוח חכמה כי סמך משה את ידיו עליו וגו', דבאותה שעה שנעשה למנהיגם של ישראל זכה לבחי' חכמה, יותר ממה שזכה אלי' עד עכשיו מצד עצם הכנתו ומעשיו, והענין הזה מבואר באריכות בספה"ק, והח"ס זלל"ה פי' הפסוק והותירך ד' לטובה בפרי בטנך וגו', עפימ"ש הרמב"ם ז"ל אשרי למי שהשלים ימיו מהרה וכו', והנה עינינו רואות כי השרידים הצדיקים השלימים התמימים, גם המה ינובון בשיבה טובה, אם כי כבר השלימו נפשותיהם בימי נעוריהם, ובלי ספק כי אין זה למענם, כ"א השי"ת יאריך ימיהם ושנותיהם לטובת זרעיהם ותלמידיהם ולטובת הדור כולו, להדריכם בדרך ישרה להשלים נפשותיהם, וז"ש הכתוב יקימך ד' לו לעם קדוש וגו' וראו כל עמי הארץ כי שם ד' נקרא עליך וגו', ובכ"ז והותירך ד' לטובה, ישאירך בזה העולם בפרי בטנך, בשביל פרי בטנך ולטובת הדור, עכ"פ מבואר שהצדיקים והקדושים זוכים להרבה דברים בשביל טובת הדור.

ואפשר שלזה כיון ר"ל בדבריו, שהי' מנהיג ישראל בדורו וזכה להשפעת חכמה וקדושה יתירה לטובת הדור, ע"כ אמר בואו ונחזיק טובה לאבותינו ר"ל שאנו חייבים להם החזקת טובה בשביל התועלת והטובה שנצמח לנו על ידיהם, שאלמלא הם לא חטאו, אנו כמי שלא באו לעולם, דאם היו חיים וקיימים דורות הראשונים האבות הק' ומשרע"ה והנביאים, הם היו מנהיגי הדור וחכמיה, ולא היינו זוכים לאותן השפעות של חכמה וקדושה יתירה שניתנה מן השמים למנהיגי הדור לטובת הנהגת העולם, וז"ש אנו לא באנו לעולם ר"ל למדריגת הנהגת העולם, ולזה הי' משתוקק ר"ל, ולא אל החשיבות וכבוד המדומה ח"ו, וע"כ בערך הטובה והתועלת המגיע אלינו צריכין אנו להחזיק טובה להם והבן.

ונקדים עוד מ"ש בספה"ק באר מים חיים פרשה זו, לפרש אמרם ז"ל (קידושין דף מ' ע"א) אמרו צדיק כי טוב וגו' (ישעי' ג') וכי יש צדיק טוב וצדיק שאינו טוב, אלא טוב לשמים ולבריות זהו צדיק טוב, טוב לשמים ורע לבריות זהו צדיק שאינו טוב עכ"ד הגמ', ולכאורה יפלא כי הלא איש שהוא רע לבריות, גם לשמים לא טוב הוא, ואיך יקרא בגדר צדיק בכלל, ופי' הוא ז"ל שיש ב' מיני צדיקים ההולכים לפני ד' הא' הוא הצדיק אשר עובד בצדקו תמיד, יום ולילה לא יחשה מקול תורה ותפלה ודביקות ד' והוא הצנע לכת עם ד' אלקיו, כלומר שיושב בבית מדרשו סגור ומסוגר לא יראה כלל החוצה, זה הוא טוב לשמים אבל אינו טוב לבריות, כיון שאינו מקשר ומדבק עצמו לשום אדם לקרבו וללמדו דרך ד' ואת המעשה אשר יעשה, ויש צדיק אשר מקרב ומדבק עצמו עם בנ"א ללמדם דרך ד' ואת המעשה אשר יעשון, הוא הנקרא טוב לשמים וטוב לבריות, כי הוא עושה טובה גדולה עם הבריות שמקרב אותם לעבודת השי"ת עכתדה"ק.

והנה נח בדורו לא הי' לו שלימות הזה, להשפיע משלימות קדושתו על בני דורו, ולקרבם לעבודת השי"ת, דמחמת גודל רשעתם וטומאתם לא רצו לקבל תוכחתו ונמחו ונאבדו מן העולם, ולפי"ז הי' נח בבחי' טוב לשמים לחוד, דבינו לבין קונו עבד השי"ת עבודה תמה ונקי' בכל לבבו ובכל נפשו, אבל לא הי' בבחי' טוב לבריות, שלא הטיב עם הבריות להאציל עליהם מהשפעת אור קדושתו, וכ"ז הי' בדור המבול לבד שהיו רשעים ולא רצו לקבל השפעתו, אבל אחר המבול הטיבו בנ"א את מעשיהם כאמרז"ל דגם האומות גדרו א"ע מן העריות, ואז השפיע נח עליהם בכח קדושתו לקרבם לעבודת השי"ת, ועל ידו שם הקב"ה שארית בארץ ונשאר כח הקדושה בעולם ע"י כח השפעת צדקתו, וז"פ הפסוק צדיק תמים הי' בדורותיו, פי' בכל הדורות שאחריו היתה צדקתו כשלימות בבחי' טוב לשמים וטוב לבריות, שזהו שלימות האמיתי להיות טוב לשמים וגם להטיב לבריות לקרבם לעבודת השי"ת, וע"כ נקרא צדיק תמים ע"ש השלימות אבל בדור הזה שהוא דור המבול לא נאמר בו צדיק תמים, לפי שנחסר בו מבחי' השלימות, ע"י שלא הי' בכוחו להטיב לאחרים ולהיות בבחי' טוב לבריות, לז"א הכתוב כי אותך ראיתי צדיק "לפני" בדור הזה, לפני דייקא ר"ל בינו לבין קונו הי' צדיק ובבחי' טוב לשמים לבד, ולא אמר תמים, לפי שנחסר לו מעלת השלימות להיות גם בבחי' טוב לבריות, משא"כ בדורותיו נקרא בבחי' צדיק תמים וזכה לשלימות יותר בשביל תועלת הדור שהשפיע עליהם מצדקתו והבן, אמנם לא הי' ניכר ונרגש כח השפעתו רק עד שבא אאע"ה, כי עד אז לא היתה בעולם כח המשפיע בקדושה זולתו, אבל בדורו של אאע"ה לא היתה ניכרת עוד כח השפעתו וקדושתו של נח, כי האיר אור קדושתו של אאע"ה להשפיע על כל העולם ועל כל דורות הבאים ופירסם אלקותו ית' בעולם, והראי' כי גם אנו בני ישראל אינם נקראים בשם בני נח כ"א ע"ש אבותינו אברהם יצחק ויעקב, שאנו נשפעים מקדושת אבותינו הקדושים שהי' מעלתם גדולה ויתירה משל נח, ואולי זהו כוונת היש דורשים לגנאי שהם דורשים תיבת בדורותיו, שהכוונה שהשפיע מקדושתו על דורותיו הבאים ועל זרעו אחריו, ע"כ דרשו דאילו הי' בדורו של אאע"ה לא הי' נחשב לכלום כח השפעתו של נח בערך השפעתו של אאע"ה, שהי' טוב לבריות ללמדם ולהדריכם לעבודת השי"ת, כמו שהעיד עליו הקב"ה כי ידעתיו למען אשר יצו' את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ד'. וגו', והיש דורשין לשבח כוונתם על תואר צדיק, היינו מה שהי' צדיק בינו לבין קונו וטוב לשמים, וזהו ודאי דאילו הי' בדורו של אברהם הי' צדיק יותר, והי' עובד השי"ת במדריגה יותר גבו' ע"י שהי' נסתייע אליו גם כח קדושתו של אאע"ה, כי אינו דומה זכות ב' צדיקים לזכות צדיק א', ומועטים העושים מצו' למרובין העושין מצו', ובזה לא פליגי גם היש דורשין לגנאי, נמצא דבעצם אין פלוגתא כלל ביניהם, אלא מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי.

ואפ"ל לדרכנו כוונת אמרם ז"ל מכאן שאומרים מקצת שבחו של אדם בפניו וכולו שלא בפניו, דהנה במי שהוא צדיק רק בונו לבין קונו, ואינו משפיע על זולתו לקרב גם אחרים לעבודת השי"ת, בחי' זו רק מקצת שבחו של אדם ולא כל שבחו, כיון שהוא צדיק רק בפניו, משא"כ שלא בפניו אין שם רושם צדקתו כלל, שלא השפיע מצדקתו על זולתו, אבל כל שבחו של אדם, אם הוא צדיק גם שלא בפניו, שקירב גם את אחרים לעבודת השי"ת וגם שלא בפניו ניכר ונרגש רשימו מקדושתו והשפעתו, והנה נח בדורו לא הי' צדיק רק בפניו, שלא השפיע מקדושתו לבני דורו, וע"כ נאמר בו כי אותך ראיתי צדיק לפני בדור הזה ולא קראו תמים, ומכאן נלמד דמקצת שבחו של אדם אם הוא צדיק בפניו, וכולו שלא בפניו והבן.

ובזה יובן דברי המדרש הנ"ל זש"ה פרי צדיק עץ חיים מה הן פירותיו של צדיק מצות ומע"ט וכו', עפי"ד הח"ס זלל"ה הנ"ל שהצדיקים שהשלימו כבר את נפשם בעולם הזה, נשארים בחיים ויאריך ד' ימי שנותיהם לטובת זרעיהם ותלמידיהם, שיוכלו להדריכם בדרך ישרה ולהשלים נפשותיהם, ופי' בזה הפ' והותירך ד' לטובה בפרי בטנך כנ"ל, וכמו"כ עד"ז אפ"ל הפסוק פרי צדיק עץ חיים, בשביל הפרי של הצדיק, ר"ל בניו ותלמידיו, על ידם זוכה לעץ חיים ולחיים ארוכים, אף שהוא עצמו כבר השלים את נפשו, וכמו"כ בנח הצדיק אמרו ז"ל בב"ר ונח מצא חן בעיני ד' באיזה זכות בזכות תולדותיו, שהוא עצמו כבר השלים נפשו ונשאר בעולם בשביל תולדותיו ודורות הבאים להדריכם לעבודת השי"ת וזה שדרשו ז"ל במדרש מה הן פירותיו של צדיק מצות ומעשים טובים, דהנה כבר דקדקו המפרשים על אמרם ז"ל בכל מקום מצות ומע"ט, והלא המעשים טובים הם ג"כ מצות, ולמה אמרו רבנן בכפילא, אך יל"פ הכוונה דמצות המה הדברים שהאדם עושה אותם בעצמו, ונקראים מצו' ע"ש שנצטו' עליהם עפ"י התוה"ק, ומעשים טובים הם מה שהאדם מקרב את אחרים לתורה ולעבודת השי"ת, שעשייתם של אלו המקרבם ומדריכם נחשבים לו כאלו הוא עשאם, שהרי הוא הי' הגורם לעשייתם, ובכל פעם שאותם האנשים שנתקרבו על ידו מקיימים איזה מצו', גם שלא בפניו ואפי' אם אינו יודע כלל מעשייתם, נחשב לאיש הזה כאלו הוא עשאם, וזהו הכוונה של מעשים טובים, דלא שייך לקרותו מצו" דהרי הוא אינו מצוו' על אותו המצות שאחרים עושין, אלא שנחשבים לחשבונו כאלו עשאם ונקראים מעשיו הטובים.

וזה הי' ג"כ בנח שאע"פ שעל דורו. לא הי' יכול להשפיע מקדושתו כנ"ל אבל על הדורות שאחריו השפיע וקירב אותם לעבודת השי"ת, ובזכותם נשאר נח בעולם כמבואר במדרש הנ"ל שניצול בזכות תולדותיו שהם הדורות שבאו אחריו, וז"ש במדרש הנ"ל פרי צדיק עץ חיים, מה הן פירותיו של צדיק מצות ומעשים טובים, ר"ל מה שמדריך ומקרב אחרים לעבודת השי"ת, שזהו בחי' הנקרא מעשים טובים כנ"ל, ובשבילם זוכה הצדיק לעץ חיים שמאריך ד' שנותיו וינוב בשיבה טובה לטובת הדור שיוכל לקרב רבים לעבודת השי"ת, וכמו"כ נח ניצול בשביל תולדותיו, וז"ש ולוקח נפשות חכם שזן ופרנס י"ב חודש בתיבה, ע"ד שאמרז"ל איזה חכם הרואה את הנולד, וגם נח ראה את הנולד שיש צורך להעמיד בעולם השתלשלות הקדושה ולקרבם לעבודת השי"ת, ולסיבה זו זן ופירנס אותם בעצמו כל י"ב חודש, להשפיע עליהם מקדושתו והבן.

אלה תולדות נח נח איש צדיק וגו', במד"ר כל מקום שנאמר איש, צדיק ומומחה (פירשו המפרשים מומחה מלשון מוחה ומוכיח לרבים וכ"כ רש"י ז"ל בביאורו על המדרש) שכל ק"כ שנה הי' נח נוטע ארזים וקוצצן, אמרו למה כדין, אמר להון כך אמר מארי' דעלמא דהוא מייתי מבולא על עלמא, א"ל אין איתי מבולא לא אתי אלא על ביתי' דההוא גברא, כיון שמת מתושלח אמרו לו הא לא אתי מבולא אלא על ביתי' דההוא גברא עכ"ד המדרש, וצ"ב דאף דרשעים היו אבל לא היו טפשים, והרי ידעו בי' בנח שהוא צדיק תמים והם הרשעים, וא"כ מה היתה סברתם בזה ואיך חשבו שיבוא עונש המבול על נח וביתו ולא עליהם, גם מדוע נתחזק אצלם סברא מטופשת זו אחר שמת מתושלח דוקא וצ"ב.

ב) קץ כל בשר בא לפני כי מלאה הארץ חמס מפניהם וגו', יש להבין מלת מפניהם דמיותר ויספיק לומר כי מלאה הארץ חמס, ובתרגומים פירשו ארי אתמליאת ארעא חטופין מן קדם עובדיהון בישיא וכו', נראה כוונתם לפרש מלת מפניהם, דר"ל מפני מעשיהם הרעים, אמנם גם פירושם צ"ב דהרי החמס היא מעשה רע בפ"ע, ולמה הוצרך הכתוב עוד לתלות חטא החמס בשאר מעשיהם הרעים, גם מה ענינו של זה לזה, ואיך ע"י מעשיהם הרעים נתמלאה הארץ חמס ולא זולת זה.

ג) חמס פרש"י גזל וכו', והקשה המזרחי ז"ל ממ"ש בגמ' ב"ק (דף ס"ב ע"א) מה בין גזלן נחמסן, גזלן לא יהיב דמי חמסן יהיב דמי אלא דלא אמר רוצה אני, ובב"ר א"ר חנינא גזל בשוה פרוטה, חמס היינו בפחות משוה פרוטה, אלמא גזל לחוד וחמס לחוד, ואיך פרש"י ז"ל דחמס היינו גזל, ותי' הרא"ם ז"ל דמה שחילקו ז"ל בין גזלן לחמסן היינו בגזל דרבנן וחמסן מדרבנן, אבל בלשון תורה אין חילוק ביניהם, וע"כ פרש"י דחמס דקרא היינו גזלן, אמנה הקשה הלבוש ז"ל דאכתי טעמא בעי למה שינה הכתוב לכתוב לשון חמס ולא גזל.

ד) ויאמר ד' לנח בא אתה וכל ביתך אל התיבה, במד"ר כתיב תאבד דוברי כזב מדבר בדור המבול הן ודיבורן כזב, ר"פ אמר הן ומדברותיהן (פרש"י מנהיגיהן שמסייעין אותן לעשות רע), ואני כאשר עשו כן עשיתי, ומה ביני לבינה אלא שגמלתני טובה ואמרת לי בא אתה וכל ביתך אל התיבה עכ"ד המדרש, וצ"ב מ"ש נח כאשר עשו כן עשיתי, והקב"ה א'ל כי אותך ראיתי צדיק לפני, ובודאי שלא עשה כלום ממעשיהם הרעים.

ה) בסו"פ בראשית ויראו בני האלהים את בנות האדם וגו' ויקחו להם נשים מכל אשר בחרו, פרש"י ז"ל בני האלהים בני השרים והשופטים, (והוא בב"ר רשב"י קרא להון בני דייניא וכו'), ועוד פרש"י דבר אחר בני האלהים הם השרים ההולכים בשליחותו של מקום, אף הם היו מתערבים בהם וכו', והראב"ע ז"ל כתב. יש אומרים כי האלקים במקום הזה קודש, והבנים הם הקדושים אשר בארץ, כטעם בנים אתם וגו', עכ"ל, ואיתא במדרש אבכיר (הובא בילקוט) ששני מלאכים שמחזאי ועזאל ירדו לארץ וקלקלו עם בנות האדם עיי"ש, ולכאורה היא פליאה נשגבה למה ייחס הכתוב לקרוא אותם בני האלהים, וחז"ל דרשו מכל אשר בחרו אף בעולת בעל אף הזכר והבהמה, ואיך יצדק על עושי מעשה תעתועים כאלו, לייחס אותם בני האלקים, שהם השרים ההולכים בשליחותו של מקום והקדושים אשר בארץ כפרש"י והראב"ע ז"ל, ואף אם אמנם מקורם ממדריגה רמה כמבואר במדרש אבכיר הנ"ל, אבל הרי כבר אבדו מעלתן וצורתן, בעשותם מעשים מכוערים אלו, ולאיזה כוונה ייחסם הכתוב בשם זה וצ"ב.

ו) ויותר יפלא מה דאיתא בב"ר (פכ"ו ס"ה) ר' שמעון בן יוחאי קרא להון בני דייניא, (פרש"י דייני סדום היו) רשב"י מקלל לכל מאן דקרא להון בני אלקייא וכו', ולכאורה הרי הכתוב קורא אותם כן, והקורא פסוק זה בתורה, בע"כ מזכירם בשם זה, ולמה קלל רשב"י לכל מאן דקורא אותם בני אלקייא וצ"ב.

ז) עוד שם בב"ר רבי הונא בשם רבי אמר דור המבול לא נימוחו מן העולם, עד שכתבו גימומסיות לזכר ולבהמה, פרש"י ז"ל שכתבו שטרי כתובה לזכר ולבהמה כמו לנשים וכו' ובמתנות כהונה ז"ל פי' כדי שיהי' פנים של היתר לדבר, עשו כן, והמהרז"ו פי' שעשו כן בציווי השופטים שלהם ובעלי דתם, והם בני האלהים הנ"ל, אמנם בחידושי הרד"ל העיר ע"ז ממ"ש ז"ל במס' חולין (דף צ"ב ע"א) שלשים מצות קיבלו בני נח, ואין מקיימין אלא ג', אחת שאין כותבים כתובה לזכרים וכו', פרש"י אע"פ שחשודין למשכב זכור וכו' אין נוהגין קלות ראש במצו' זו כל כך, שיכתבו להם כתובה עכ"ל, הרי מבואר דגריעותא וזילותא הוא, וא"כ איך רצו להראות פנים של היתר בכתיבת כתובה, ואדרבה לא תיקני בזה כלום אלא העדיפו על קלקולם, וכל הענין צ"ב לאיזה כוונה עשו כן, ומה תועלת להם במעשה הרע הזה ומדוע דוקא חטא מעשה זה הכריע למחותם מן העולם כאמרז"ל לא נמחו עד שכתבו גימומסיות וכו' והרי עשו חמורות מזה וצ"ב.

ויתבאר כל הענין בהקדם מה דאיתא בב"ר (פל"א ס"ד) כי מלאה הארץ חמס מפניהם, איזה חמס ואיזהו גזל, אר"ח חמס שאינו שוה פרוטה וכו', וכך היו אנשי דור המבול עושין, היו אחד מהם מוציא קופתו מליאה תרמוסים, והי' זה בא ונוטל מפחות משו' פרוטה, וזה בא ונוטל פחות משו"פ, עד מקום שאינו יכול להוציא ממנו בדין, א"ל הקב"ה אתם עשיתם שלא כשורה, אף אני אעשה עמכם שלא כשורה, (פי' המתנות כהונה ז"ל לא אעשה עמכם כשורת דין של מעלה, שמחלק מחסדו לכל, אלא דין גמור אני נוהג בכם) הה"ד ימותו ולא בחכמה בלא חכמת התורה וכו' עכ"ד המדרש, והקשה היפ"ת דהלא ב"נ נהרג על פחות מש"פ, ואין נפק"מ לגביהם בין פרוטה לפחות מש"פ, ומה הועילו בתחבולותם שחמסו כל אחד פחות מש"פ, ועוד הקשה דמשמע מדברי המדרש דאילו גזלו בשוה פרוטה היו מוציאים מהם בדיינים, והלא בן נח לא ניתן להשבון, כדאמרי' בפ' ד' מיתות ע"כ קושיתו, ובכלל הענין צ"ב דהרי הם עברו על כל עבירות חמורות ע"ז ג"ע ושפכ"ד בשאט נפש, וא"כ מדוע החמירו על עצמם במעשה זו דוקא לגזול בפחות מש"פ ומה היתה כוונתם בזה.

אמנם כבר בארנו בדברנו לעיל וכעי"ז פי' בנזה"ק דמשנתנה תורה נתחדשה הלכה זו, שלא להוציא בדין פחות מש"פ, ואין דבר זה נוהג בב"נ, והטעם דישראל שקבלו התורה בני מחילה נינהו, כי התורה הוא מצד החסד, דכתיב ותורת חסד על לשונה, והמחילה הוא מצד החסד, משא"כ בב"נ לאו בני מחילה נינהו, דלא נקנה בהם מדת החסד, ומטעם זה ב"נ נהרג אפי' על פחות מש"פ ולא ניתן להשבון, ועוד דישראל נטבע בהם מדת הרחמנות והחסד מירושת אבותיהם הקדושים, משא"כ בדור המבול שהי' מקורם מושחת והשחיתו דרכם בעריות, ע"כ היו גם מידותיהם מושחתין ולא מחלו אף בפחות מש"פ. ובזה בארנו סתירת המאמרים, דבפסוק כתיב כי השחית כל בשר וגו' ואמרז"ל זו ג"ע וע"ז, משמע דבשביל עבירה זו נימוחו, וזה סותר דרשתם ז"ל דלא נחתם גזר דינם אלא על הגזל, ועוד אמרו ז"ל דבשביל שלא קבלו את התורה נימוחו, אמנם הכל עולה בקנה א' דבשביל שלא קבלו את התורה, ולא עוד אלא שהשחיתו דרכם בג"ע, ע"כ לא היו בני מחילה, ודינם ליהרג בגזל פחות מש"פ, וע"כ נחתם גזר דינם על הגזל, (עיין בדברנו לעיל).

ובזה יתבאר מאמר הכתוב כי מלאה הארץ חמס מפניהם, ומה שפירשו התרגומים ארי אתמליאת ארעא חטופין מן קדם עובדיהון בישיא (עיין קושיא ב' לעיל), דהנה אדה"ר יציר כפיו של הקב"ה בודאי הי' נשרש בקרבו תכונה טובה ומדות תרומיות מצד שלימות בריאתו, כי האלקים ברא את האדם ישר, וכמו"כ הי' נמשך תכונה טובה זו לדורות אחריו, אלמלי לא קלקלו מעשיהם, וכתבו חכמי האמת כי דור המבול כולם נחצבו ממקור גבוה בקדושה, אלא שהוטבעו בזוהמת החיצונים ע"י חטאם, ומעתה א"ש דאלמלי לא השחיתו דרכם בג"ע ובשאר עבירות, לא הי' נחתם גז"ד בשביל הגזל של פחות מש"פ, דהי' שייך אצלם דין מחילה, אלא בשביל שהקדימו עובדיהון בישייא בג"ע, ע"כ נשתנה תכונתם ונקנה בהם מדת האכזריות ודינם ליהרג בפחות מש"פ, וזשה"כ כי מלאה הארץ חמס מפניהם, וכמו שפי' התרגומים מלת מפניהם, מפני עובדיהון בישיא, ולטעם זה נחתם גזר דינם על גזל פחות מש"פ והבן.

ומה שדקדקו לגזול בפחות משוה פרוטה דווקא, ובאמת אין דין זה נוהג לגבייהו דלאו בני מחילה הם כנ"ל, גם הרי בלא"ה לא שייך דין מחילה באופן זה, דהא הטעם דלא הקפידה תורה על גזל פחות מש"פ להוציאו בדיינים, לפי שהנגזל עפ"י רוב מוחל על תביעתו למיעוט חשיבותו, אמנם בדור המבול שהי' כל א' וא' נוטל פחות מש"פ עד שנשאר הנגזל ריק מכל, בודאי באופן זה לא שייך להקל בפחות מש"פ, ואין הנגזל מוחל כלל, ודין פרוטה ופחות מש"פ שוין הם, ואפשר שעשו דור המבול כן בעצת השופטים שלהם ובעלי דתם, שהם הנהיגו אותם לעשות פנים של היתר, וכדרך שפי' המפורשים לעיל בהא דכתבו גימומסיות לזכר ולבהמה, שעשו כן בציווי השופטים שלהם, כדי להראות פנים של היתר בדבר, וזה דרכם של המנהיגים רעים לחפש אחר פנים של היתר, ומעמידין דבריהם על דין תורה, כאילו הי' דינא הכי והתורה מחייבת לעשות כן, ועי"ז מטעין את רוב העולם ומסמין גם את עיני התמימים להכשל אחר מעשיהם, בחשבם שמצות התורה כן הוא, ואפשר דלכוונה זו הנהיגו שופטי דור המבול לכתוב כתובה לזכר ולבהמה, כדי להראות בזה פנים של היתר, וההמון טעו אחריהם בחשבם דדינא הכי, וכמו"כ עד"ז הנהיגו לגזול בפחות מש"פ, וככה עושים גם המנהיגים רעים של זמננו, שמחפין על כל מעשי התועבות הנעשים במקום הקודש ובארץ הנבחרת, באמרם שחיבת הארץ ואהבת ישראל דוחה הכל, והם בעצמם אינם מאמינים בזה ויודעים שאין אמת בדבריהם, אבל מחזיקים בשקרם להטעות עיני העולם ולתפוס ברשתם גם התמימים והישרים, ובדרך זה אפשר לתרץ גם קושית הלבוש ז"ל, (עיין קושיא ג' לעיל) מדוע כינה הכתוב כאן גזל בשם חמס, ואפשר שג"ז הי' בעצת השופטים שלהם, לגזול בדרך חמס, וחמסן היינו דיהיב דמי, אלא דלא אמר רוצה אני, וכל כוונתם הי' להוסיף פנים של היתר בדבר, ובאופן זה לאמשוכי אבתרייהו להטעות את לב ההמון, בחשבם שדינא הכי וכדרך שהנהיגו בגזל פחות מש"פ כנ"ל.

ועתה נבוא לבאר הדקדוקים בפסוק ויראו בני האלהים וגו' (עיין לעיל קושיא ה'-ו') בהעיר עוד במה שפתח הכתוב לומר ויראו בני האלהים את בנות האדם וגו', והלא לא רק בראי' בלבד הי' חטאם, שהרי הזכיר הכתוב אח"כ ויקחו להם נשים מכל אשר בחרו ודרשו חז"ל אף בעולת בעל והזכר והבהמה, וא"כ שעשו עבירות מכוערים בפועל, מדוע הזכיר הכתוב גם הראי' שהוא רק בגדר טפל וגורם. אמנם אפ"ל לדרכנו דבני אלהים שבקרא, הם דייניהם ושופטיהם, כדברי רשב"י בב"ר דקרא להון בני דייניא, ופרש"י שם דייני סדום היו, ותחלת קלקלתם לא הי' בפועל המעשה, כ"א במה שראו באנשי דורם שעושים התועבות ההם, ושתקו ולא מיחו, ואדרבה הראו להם פנים של היתר בדבר כדפירשנו לעיל, נמצא שבעצתם נעשה הדבר להיתר, וע"כ נחשב עליהם כאילו הם עשו כל התועבות ההם, וזשה"כ ויראו בני האלהים דהיינו השופטים, את בנות האדם, ומלת את רבוי הוא בכ"מ, ואף כאן לרבות אחרים בא, ר"ל שראו באחרים מה שעשו בבנות האדם, או מלת את משמעותו כמו עם, והסכימו על כל מעשי התועבות והראו פנים של היתר לדבר, ע"כ נחשב להם כעשי', וז"ש ויקחו להם נשים מכל אשר בחרו, וכדמצינו בדרז"ל (שבת נ"ד ע"ב) פרתו של ראב"ע היתה יוצאת ברצועה שבין קרני' וכו' לא שלו היתה אלא של שכינתו היתה, ומתוך שלא מיחה בה נקראת על שמו, ומכ"ש הכא שהעדיפו על קלקולם להראות פנים של היתר, בודאי נקרא העשי' על שמם.

ויותר מזה מבואר בדברי המהרש"א ז"ל במס' שבת (דף נ"ה ע"ב) בחטא ראובן שאמרז"ל כל האומר ראובן חטא אינו אלא טועה וכו' אלא שבלבל מצעו של אביו ומעלה עליו הכתוב כאלו שכב עם בלהה, והסביר המהרש"א ז"ל דאברהם וזרעו היו אסורים לישא שפחה, ויעקב שהותר בשפחות אלו, לפי שנשתחררו וממילא כשניתנו לו, כדין הנושא לעבדו בת חורין שיצא לחרות, וראובן טעה בזה וחשב שלא נשתחררו בלהה וזלפה ממילא, ולכך אמרו שקראו לבני השפחות עבדים כי ולד שפחה כמותה, ולזה לפי דעתו שבלהה היתה שפחת רחל ולא נשתחררה, ע"כ תבע עלבון אמו בטענתו שלא תהא שפחת אחות אמי צרה לאמי, ומעתה לפי דעתו שבלהה עדיין שפחה ולא נשתחררה, אינה אשת אביו כלל שאין קידושין תופסין בה, ואינה אסורה לו לראובן באשת אביו, ע"כ מעלה עליו הכתוב כאילו שכב עמה, דלפי דעתו הותר לו שכיבתו עמה עכ"ל המהרש"א ז"ל, מבואר מדברי קדשו של המהרש"א ז"ל דהמראה פנים של היתר לדבר עבירה, אף שהי' בטעות כמו בראובן, מ"מ נחשב לו לפגם כאלו עשהו בפועל, ומכ"ש באלו המראים פנים של היתר בשאט נפש לפירצה ודבר עבירה, ומורים דרך רעה לרבים לעשות עפ"י ציווים והוראתם, עאכו"כ שנחשב להם כעשי' ממש, ועוד גרוע יותר מהעוברי עבירה בעצמם, כמבואר במד"ר ויקרא (פ"ו ס"ב) מעשה בשלטון א' שהי' הורג את הקבלנין ומתיר את הגנבים וכו', שאין הכל אלא מן הקבלנין וכו' עיי"ש, ואע"פ שהקבלנין לא עשו מעשה הרעה בפועל, אלא לפי שהיו מחזיקין ביד הגנבים, וזה גרוע יותר מן העשי' בפועל, וכמ"ש ז"ל לאו עכברא גנב אלא חורא וכו', וכמו"כ באלו השופטים ומנהיגים רעים של דור המבול, שנתנו פנים של היתר לכל תועבותם ע"כ נחשב להם לעשי', ובעוה"ר נתרבתה המספחת הזאת בדורנו, ואשמת העם תלוי' בראש המנהיגים רעים, שהם המה מראים פנים של היתר לכל התועבות, וגורמים ומחזיקים בעוברי עבירה, וכל עונותם על שכמם ישאו.

ומה שהכתוב קורא אותם בני האלהים, אפשר להסביר במה דמצינו בהרבה מקומות שדברה תורה כפי מה שנראה הדבר לבני אדם, כמ"ש רש"י ז"ל בפ' וירא עה"פ ויבאו שני המלאכים סדומה, ולהלן אצל אברהם קראם אנשים, אלא לפי שאברהם הי' כוחו גדול והיו המלאכים תדירין אצלו כאנשים קראם אנשים, ואצל לוט קראם מלאכים, וכיו"ב בפסוק והוא עומד עליהם תחת העץ ויאכלו פרש"י נראו כמו שאכלו וכו', הרי שאמר הכתוב ויאכלו ע"ש שנראו כאילו אכלו, ומצינו בפ' המן דכתיב ולא שמעו אל משה ויותירו אנשים ממנו עד בקר, ודרשו חז"ל שהם היו דתן ואבירם, ולכאורה קשה דהרי אמרז"ל כל אנשים שבמקרא צדיקים, כמשפרש"י עה"פ החלצו מאתכם אנשים, צדיקים וכן בחר לנו אנשים, וכן אנשים חכמים וידועים עכ"ל, וא"כ למה קורא הכתוב לרשעים האלה אנשים, ופירשתי כבר שאף הם דתן ואבירם היו נראים ומראים עצמם לבנ"א כצדיקים, ולולא זאת לא עלתה בידם להטעות דור דיעה דור המדבר, ומקובל כן מפי צדיקי אמת שדתן ואבירם היו מלובשים בבגדי לבנים כדרך הצדיקים, ואפשר דקראם הכתוב אנשים כפי מה שהי' נראה מדריגתם בעיני בנ"א כנ"ל, ואפשר דעד"ז קורא הכתוב למנהיגים שבדור המבול בני האלהים, לפי שהיו מראים עצמם כשרים ההולכים בשליחותו של מקום, וכקדושים אשר בארץ, וכפרש"י והראב"ע ז"ל, ועי"ז היתה כוחם יפה להטעות כל ההמון אחר עצתם, לפי שהיו מראים פנים של היתר לכל התועבות, ומראים עצמם לגדולים וצדיקים, וכמ"ש בב"ר שם כל פירצה שאינה מן הגדולים אינה פירצה, כומריא גנבו, אלהיא מאן מומי בי' עיי"ש, ובזה נבין דברי רשב"י בב"ר, שהי' מקלל לכל מאן דקרא להון בני אלהייא, (עיין קושיא ו' לעיל) דמה שהכתוב קורא אותם בני האלהים, הוא רק כדי להסביר את האוזן, כפי מה שהיו נראים לבריות, ולגריעותא קוראם הכתוב כן, דלפי שהיו מרמים את הבריות להתדמות לקדושים אשר בארץ, ע"כ עלתה בידם להטעות את כל העולם עד שגרמו למבול, ורשב"י הי' מקלל לכל מאן דקרא להון בני אלהייא בשם העצם ור"ל מהאי דעתא לחשוב על מנהיגים כאלו שמראים פנים של היתר לכל התועבות, שהם מן הקדושים אשר בארץ, ומחשבה כזו גורם לקלקול ואמשוכי אבתרייהו, ע"כ קילל רשב"י לכל מי שאומר כן והבן.

ובזה יבואר דברי המדרש הנ"ל (בקושיא א') שאמרו דור המבול לנח אי אתי מבולא, לא אתי אלא על ביתי' דהאי גברא, וכיון שמת מתושלח אמרו לו הא לא אתי מבולא אלא על ביתי' דהאי גברא, וטעותם בזה היתה, לפי שראו כל השופטים והמתדמים לבני אלהים ולקדושים אשר בארץ, מסכימים למעשה תועבותם ועוד מחפשים פנים של היתר לדבר, ונח ומתושלח היו יחידים לחלוק על המנהיגים שבדור, וע"כ לפי שיטתם שחשבו את המנהיגים לבני אלהים ולקדושים, אמרו לנח שהמבול ראוי שיבוא עליו ועל ביתו, ובפרט אחר שמת מתושלח ונשאר נח לבדו יחיד נגד כל הדור, ע"כ חשבוהו למחרחר ריב ובעל מחלוקה, ולפי שיטתם הכוזבת דימו שהמבול ראוי לבוא עליו ולא עליהם, וכ"ז נגרם להם בעצת המנהיגים רעים שהטעו אותם עד כדי כך.

ובזה אפ"ל דברי המדרש הנ"ל (בקושיא ד') תאבד דוברי כזב מדבר בדור המבול וכו', ר"פ הן ומדברותיהן (פרש"י מנהיגיהן שמסייעים אותם לעשות רע) ואני כאשר עשו כן עשיתי, ומה ביני לבינם אלא שגמלתני טובה וכו', דהנה מנין ידעו מנהיגי דור המבול דיני התורה, עד שמצאו מקום לגלות בה פנים שלא כהלכה, להתיר גזל פחות משוה פרוטה, ולתקן כתיבת כתובה לזכרים וכדומה מתועבות, דהנה מצינו שאמחז"ל בנח שלמד תורה והגה בה יומם ולילה, והשיג אף העתידה להיות טהורה כמבואר בב"ר, ואפשר שנח הצדיק לפי שרצה להחזירם בתשובה ולקרבם לעבודת השי"ת, ע"כ הודיע אותם מקצת דיני התורה, שחשב שעי"ז יוכל לקרבם אל הקדושה, אבל באמת לא די שלא הועיל להם ידיעת התורה, אלא עוד קלקלו בה וגילו בה פנים שלא כהלכה, להראות פנים של היתר לכל תועבותם, וזה גרמה לעונש המבול, וע"כ נח הצדיק הי' מפשפש במעשיו כדרך הצדיקים דאולי מעשיו גרמו ע"י שלמד עמם דיני התורה, וכמו שהחמירו חז"ל בפגם מי שלומד לתלמיד שאינו הגון, וז"ש במדרש הנ"ל תאבד דוברי כזב הן ומנהיגיהן, אמר נח ואני כאשר עשו כן עשיתי ומה ביני לבינם, כי כמו שמנהיגיהן חייבים מטעם גרמא, כן גם אני הייתי גורם בדבר, אלא שגמלתני עובה ואמרת לי בא אתה וכל ביתך אל התיבה, וכן דרך הצדיקים שחולין החסרון בעצמם, אבל באמת הבוי"ת בוחן לבבות ידע טוב כוונתו, שלימדם תורה כדי לקרבם לעבודת השי"ת ע"כ הצילו השי"ת מן המבול והבן ובזה אפ"ל מה דכתיב מתחלה צדיק תמים הי' בדורותיו, ולהלן כתיב צדיק לפני בדור הזה, דבדור הזה של המבול הי' בו קצת פגם של גרמא בנזקין, לפי שעל ידו הגיע להם ככה, ע"י שלימד קצת מדיני התורה לתלמידים שאינם הגונים, והם גילו בה פנים שלא כהלכה להורות פנים של היתר לכל תועבותם, אבל קמי שמיא גליא דלטב אתכוין וע"כ כתיב צדיק לפני, ולא נאמר בו תמים לפי שעכ"פ הי' זה מקצת חסרון בשלימותו והבן.

עוד אפ"ל אמרם ז"ל לא נחתם גזר דינם אלא על הגזל, ויתבאר עפימ"ש ק"ז הישמח משה זלל"ה לפרש הפסוק בפ' משפטים והי' כי יצעק אלי ושמעתי כי חנון אני, דלכאורה מדוע הזכיר הכתוב מדת חנון, והעונש ר"ל בכ"מ בא מצד הדין, אמנם ירמוז הכתוב שבזמן שהנעלב צועק מתעורר מדת הרחמים ומסכים למדת הדין, ובאופן זה קשה להנצל ר"ל כיון שגם מדת הרחמים מסכים, וז"ש ושמעתי כי חנון אני שגם מדת חנון יסכים אל העונש בשביל צעקת הנעלב עכת"ד ז"ל, ועד"ז יתבאר עונש דור המבול, דהנה אמרז"ל בב"ר (פר' ל"ג ס"ג) א"ר שמואל בר נחמני אוי להם לרשעים שהם הופכים מדת רחמים למדת הדין, בכל מקום שנא' ד' מדת הרחמים וכו' וכתיב וירא ד' כי רבה רעת האדם וינחם ד' כי עשה את האדם ויאמר ד' אמחה וגו', והנה אלמלא הי' חטאם רק בע"ז ועריות לבד, אולי הי' עדיין מקום הצלה להם להמתיק מדת הדין הקשה ע"י תפלה, אבל לפי שחטאו בגזל ומלאה הארץ חמס ע"כ בשביל צעקת הנעלבים הסכים גם מדת הרחמים על אבדונם ולא הי' להם תקנה, וז"ש לא נחתם גז"ד אלא על הגזל.

אלה תולדות נח נח איש צדיק וגו', פרש"י הואיל והזכירו סיפר בשבחו שנאמר (משלי י') זכר צדיק לברכה, דבר אחר ללמדך שעיקר תולדותיהם של צדיקים מצות ומע"ט, ויל"ד על ב' הפירושים דכבר נזכר נח לעיל בפרשה הקודמת, ומדוע לא סיפר הכתוב בשבחו שם, וכן הרבה פעמים נזכרו בכתוב האבות הקדושים ומשה רבינו ע"ה, ולא סיפר בשבחם לסמוך תואר צדיק לשמותם, ולמה דוקא כאן סיפר הכתוב בשבח נח הצדיק וטעמא בעי, וכמו"כ צ"ב לפי' הב' מדוע דוקא כאן בא הכתוב ללמדנו שעיקר תולדותיהם של צדיקים מעשים טובים.

ב) בב"ר אלה תולדות נח א"ר אבהו בכל מקום שנאמר אלה פסל את הראשונים, וכו', כאן שנאמר אלה פסל את הראשונים דור המבול, וצ"ב דלמה צריך לימוד על זה, וכבר נפסלו למחות מן העולם כמפורש בפסוקים, עוד שם במדרש הה"ד (משלי י"ב) הפוך רשעים ואינם ובית צדיקים יעמוד, הפוך רשעים ואינם זה דור המבול, ובית צדיקים יעמוד זה נח וצ"ב מה הוסיפו ז"ל בדרשתם על המפורש בפסוק, גם לשון הפיכה מה ענינה.

ואפ"ל בהקדם מ"ש הרמב"ן ז"ל פ' נצבים עה"פ פן יש בכם שורש פורה ראש ולענה, וזלה"ק אמר פורה ראש, לרמוז כי משורש מתוק לא יצא מר, וכל אשר לבבו שלם עם השם הנכבד ולא הרהר כלל בעבודת כוכבים, לא יוליד מודה בה, ואל תקשה עלי בזה מן הכתוב והוליד בן פריץ, כי אמת הדבר וסוד גדול לא אוכל לפרש בו עכ"ל, והרקנטי והש"ך עה"ת מגלים סודו שכוונתו ע"ד חכמת הגלגול, שזה בן הרשע הוא גלגול מזרע הרשעים, ואינו משורש הצדיק להיות מתולדותיו לפי האמת יעייש"ד, והנה נח הוליד שלשה בנים שם חם ויפת, וחם מבואר בכתוב שהי' רשע, וגם יפת יצאו ממנו גוג ומגוג ואומות הרבה וכולם היו רשעים, ורק שם ותולדותיו היו צדיקים, ולפי האי כללא שכתב הרמב"ן ז"ל נמצא שחם ויפת לא היו תולדותיו של נח מצד שורשו, אלא גלגולי רשעים מדור המבול, ואינם ראויים להקרא תולדותיו של נח, כי עיקר תולדותיהם של צדיקים מעשים טובים, ומשורש מתוק לא יצא מר כדברי הרמב"ן ז"ל, ואפשר דזהו כוונת המדרש לדרוש אלה פסל את הראשונים, לפסול גם מקצת מתולדותיו של נח, וז"ש אלה תולדות נח פסל את הראשונים דור המבול, ר"ל אלו התולדות שהיו גלגולי הרשעים מדור המבול, פסל אותם הכתוב מלהיות נקראים בכלל תולדותיו, ומפרש הכתוב כי נח איש צדיק תמים ומשורש מתוק לא יצא מר, ואין אלו בכלל תולדותיו, ועוד שעיקר תולדותיהם של צדיקים מעשים טובים, וא"א שיהיו אלו הרשעים נכללים בכלל תולדותיו, וא"ש דדוקא כאן הזכיר הכתוב בשבחו, דהוא נתינת טעם על אומרו אלה ופוסל מקצת תולדותיו כנ"ל.

באופן אחר אפ"ל דברי המדרש הנ"ל עפ"י מ"ש האריז"ל בשער הפסוקים פ' שמות, שנשמות אנשי דור המבול נתגלגלו עוה"פ בדור הפלגה, אבל לא תקנו חטאם אלא עוד קלקלו, ונתגלגלו עוד באנשי סדום וקלקלו, עד שלבסוף נתגלגלו במצרים ונצטרפו בכור הברזל של גלות מצרים, ונתקנו ונזדככו שם, עד שאותן הס' רבוא שיצאו ממצרים היו כולם כשרים וצדיקים וקבלו את התורה, ושורש נשמותיהם היו מדור המבול עייש"ד באריכות, והנה אמרו ז"ל בב"ר סו"פ בראשית א"ר סימון מצינו שהקב"ה עושה חסד עם האחרונים בזכות הראשונים, ומנין שהקב"ה עושה חסד עם הראשונים בזכות האחרונים, שנאמר ונח מצא חן בעיני ד' אלה תולדות נח, באיזה זכות בזכות תולדותיו עכ"ד המדרש, וכתב בנזה"ק דא"א לומר הכוונה דבזכות תולדותיו ממש ניצול, דע"כ נח הי' הגון יותר מבניו, שהרי לא נתייחד הדיבור אלא עליו ולא על בניו, והרמב"ן ז"ל כתב דבניו לא ניצולו כי אם בזכותו, דכתיב כי אותך ראיתי צדיק וגו', ולא אמר אתכם אלא אותך, אמנם כוונת חז"ל שניצול בזכות תולדות הצדיקים העתידים שיצאו מזרעו, והיינו האבות והשבטים ושאר צדיקי הדורות משלומי אמוני ישראל, ולכך לא אמר אלה תולדות נח שם חם ויפת, אלא אמר אלה תולדות נח נח איש צדיק תמים, ללמד שהוא מוסב על התולדות המתייחסים לו בענין הצידקות, שהוא לא מצא חן אלא בזכותם כדדרשינן מסמיכות הפסוקים ונח מצא חן, אלה תולדות נח עכ"ד הנזה"ק.

והנה לפי דברי האריז"ל דור המבול נתגלגלו בתולדותיו של נח, שמהם הושתת העולם אחר המבול ולבסוף נתגלגלו בזרע אברהם יצחק ויעקב שנתקנו במצרים וקבלו את התוה"ק, ובזכות אלה התולדות ניצול נח, שהיו כולם כשרים וצדיקים, ובזה יובן דברי המדרש אלה תולדות נח פוסל את הראשונים, ר"ל דסמיכות הפסוקים ונח מצא חן אלה תולדות נח, ללמדנו בא דנח ניצול בזכות תולדותיו, ואמר הכתוב אלה לפסול את הראשונים, היינו תולדותיו הראשונים דור הפלגה ואנשי סדום שלא הי' זכותם כדאי אפי' לעצמם שכולם רשעים היו, ומה שהזכיר הכתוב כאן תולדות נח, הכונה על תולדותיו הצדיקים, זרע אברהם יצחק ויעקב, דור יוצאי מצרים, שבזכותם ניצול נח והבן, ובזה אפ"ל דברי המדרש הנ"ל הפוך רשעים ואינם זה דור המבול, עפימ"ש ז"ל במס' תענית (דף כ"ה ע"א) בר"א בן פדת דהו' דחיקא לי' מילתא טובא, וחזא בחלמא דא"ל הקב"ה ניחא לך דאפכי' לעלמא וכו', אפשר דמתיילדת בשעתא דמזוני, וכתב המהרש"א ז"ל, לכאורה אינו דומה להחריב כל העולם משום שישתנה שעתו של ר"א, ואיכא לפרושי על ר"א להפוך עולמו ולבראו שנית, ואולי שכוונו כאן על גלגול הנשמות עכ"ל המהרש"א ז"ל, וענינו דלפי שהאדם הוא בבחי' עולם קטן, ע"כ יקרא גלגולו בבחי' הפיכת עלמא, ובזה יבואר דברי המדרש הנ"ל, הפוך רשעים ואינם זה דור המבול שהוצרכו לבחי' הפיכה להתגלגל בדור הפלגה ואנשי סדום, ואינם שנמחו מן העולם, ובית צדיקים יעמוד זה נח ובניו, דהיינו תולדותיו הצדיקים, עמידה היתה להם ונשארו קיימים נצחיים לעולם ועד.

עוד אפ"ל דברי המדרש הנ"ל הפוך רשעים ואינם וכו', בהקדם דברי המדרש שאמר נח ואני כאשר עשו כן עשיתי, אלא שגמלתני טובה ואמרת לי בא אתה וכל ביתך אל התיבה, וצ"ב דאיך יתכן לומר כן, אחר שא"ל הקב"ה כי אותך ראיתי צדיק לפני וגו', ונקדים לפרש דברי רש"י ז"ל אף נח מקטני אמנה הי', מאמין ואינו מאמין שיבא המבול, ולא נכנס לתיבה עד שדחקוהו המים וכו', וצ"ב דאיך יתכן לומר על נח כן אחר שהתוה"ק העיד עליו שהי' צדיק תמים, ואיך אפשר שלא הי' ח"ו מאמין בדיבור הקב"ה אליו, ויתבאר כל זה בהקדם מ"ש בנזה"ק בב"ר (פר' ל"א סי' ט"ו) על מה שדרשו שם במדרש ואני הנני מביא את המבול מים, מים היו, וכיון שהיו יורדין היו נעשים מבול לשחת כל בשר וגו', וכ"כ רש"י ז"ל להלך עה"פ ויהי הגשם על הארץ, ולהלן הוא אומר ויהי המבול, אלא כשהורידן הורידן ברחמים, אם יחזרו יהי' גשמי ברכה, וכשלא חזרו היו למבול, והקשה היפ"ת דלפי דרשת המדרש איפכא מבעי' לי' לכתוב והמים היו למבול, שבתחלה היו מים ואח"כ מבול, ובנזה"ק דקדק עוד בהמשך וקישור הפסוקים, דכתיב ונח בן שש מאות שנה והמבול הי' מים על הארץ ויבא נח ובניו ואשתו ונשי בניו אתו אל התיבה מפני מי המבול וגו', ואח"כ כתיב ויהי לשבעת הימים ומי המבול הי' על הארץ וגו' ביום הזה נבקעו כל מעיינות תהום רבה וארובות השמים וגו', בעצם היום הזה בא נח ושם וחם ויפת וגו' אל התיבה, והתמי' מפורסמת כי למה כפל הכתוב לומר ב"פ רצופים זה אח"ז, ענין ירידת המבול וביאת נח וכל הנלוים אליו אל התיבה, גם יל"ד בשינוי הלשון דברישא אמר והמבול הי' מים על הארץ, ובסיפא אמר ומי המבול היו על הארץ, וכן בסיפא דקדק לומר ביום הזה נבקעו כל מעיינות תהום רבה וגו', וברישא סתם מזה ולא אמר כלום ועוד האריך בדקדוקים רבים עיי"ש.

ותירץ בנזה"ק כל הקושיות הנ"ל בחדא מחתא עפימ"ש ז"ל בפ' חלק (סנהדרין דף ק"ח ע"ב) ויהי לשבעת הימים ומי המבול היו על הארץ, מה טיבם של שבעת הימים וכו', שקבע להם הקב"ה זמן גדול ואח"כ זמן קטן, פרש"י בתחלה אמר להם והיו ימיו מאה ועשרים שנה, כשעבר זמן זה ולא שבו לטובה, חזר וקבע להם זמן קטן, ואמרי' בפ"ק דר"ה (דף י"ז ע"ב) הרי שהיו ישראל רשעים בראש השנה, ופסקו עליהם גשמים מועטים, לסוף חזרו בהם, להוסיף עליהם אי אפשר שכבר נגזרה גזירה, אלא הקב"ה מורידן בזמנן, על הארץ שצריכה להם וכו', הרי שהיו ישראל צדיקים גמורים וכו' יעיי"ש, הרי מבואר דלעולם עיקר הגזירה אינה בטילה ומתקיימת בדוגמתו, אלא שמתהפכת מרעה לטובה או בהיפך, וע"כ נראה דבאותן השבעה ימים שהאריך להם הקב"ה עוד זמן נוסף על זמן הראשון, מאז לא נתבטל גזירת הגשמים לגמרי, אלא שגם אז כבר בא גשם שוטף כמי המבול ויוצא מגדר הטבעי, אלא שנתהפכו מרעה לטובה, שהיו כגשמי ברכה הנבלעים בארץ אחת לאחת, ועלה קאמר ואני הנני מביא את המבול מים, שיהי' המבול כמים גשמי ברכה, והיינו באותן הז' ימים, ומה"ט גופא הי' אז פתח תקו' יותר, שישובו אז למוטב יותר מכל הק"כ שנים הקודמים, באשר כי כבר ראו עין בעין שנתקיים נבואת נח להיות גשם שוטף כמי המבול, ואף כי שוב הי' להם הרוחה קצת אבל הודיעם נח, כי עוד הי' להם מעט חנינה מאת ד' להאריך להם עוד זמן ז' ימים, והרשעים הללו בכל אלה לא השגיחו ולא למדו מוסר.

ומעתה ניחא דמה"ט כתיב ואני הנני מביא את המבול מים, ולא קשה דאיפכא מבעי' ל"ל מים למבול כנ"ל, דה"ק קרא ואני הנני מביא את המבול, דהיינו גשם הנגזר כבר לשם מבול, יהי' עתה מים לפי שעה באלו הז' ימים, אולי ישובו למוטב, וכאשר לא שבו אז נעשה למבול של כליון כפי תחלת המחשבה, ותחילת המחשבה היתה סוף המעשה, ומעתה א"ש המשך וקישור הכתובים, דהא דכתיב ונח בן שש מאות שנה, דהיינו בסוף ק"כ שנה, מאז והמבול הי' מים על הארץ, כי מאז בתחילת השבעה עדיין לא הי' מבול ממש, אלא שנהפך לפי שעה גזירת המבול למים של גשמי ברכה וכו', ואמר עוד הכתוב ויהי לשבעת ימים ומי המבול היו על הארץ, כלומר לסוף הז' ימים מאז כבר היו מי המבול ממש על הארץ, ולא היו עוד כמים של גשמי ברכה, ולכן כתיב בי', ביום ההוא נבקעו מעיינות תהום רבה וארובות השמים נפתחו וכו' עכ"ד הנזה"ק עיי"ש שמיישב בהנחה זו כל הדקדוקים שבפרשה יעיי"ש.

והנה מידה זו שנתהפך מדת הדין לרחמים, אינה נוהגת אלא בצדיקים, כמבואר בב"ר (פל"ג ס"ו) ויזכור אלקים את נח וגו' א"ר שמואל בר נחמני אוי להם לרשעים שהם הופכים מדת רחמים למדת הדין, בכל מקום שנאמר ד' זו מדת הרחמים, וכתיב ויאמר ד' אמחה את האדם וגו', אשריהם הצדיקים שהם הופכים מדת הדין לרחמים, בכל מקום שנאמר אלקים הוא מדת הדין, וכאן כתיב ויזכור אלקים את נח וכר עכ"ד המדרש, ולפי"ז לכאורה יפלא איך זכו הרשעים הללו שנתהפך להם לפי שעה גזירת המבול מרעה לטובה להיות גשמי ברכה, אמנם לפי שאין הקב"ה חפץ בהשחתת העולם, ע"כ האריך להם עוד זמן אחר זמן, ואחר שכבר התחיל הגשם להיות שוטף כמבול, פסקו וחזרו להיות גשמי ברכה אולי ישובו, אבל לא הועיל כלום והרשעים האלה לא למדו מוסר ואדרבה הקשו עורף וחשבו כי ניחם ד' על הרעה, ודימו שנעשה להם נסים, ולא שבו מדרכם הרעה, וע"כ לא נתקיים הפיכה זו, אלא חזר מדת הדין למקומה, וחזרו המים להיות מבול על הארץ, ובזה יבואר דברי המדרש הנ"ל הפוך רשעים ואינם זה דור המבול, ר"ל דמה שנתהפך להם מרעה לטובה ומדת הדין לרחמים, היתה רק לפי שעה ולא נתקיימה להיות נצחי, וז"ש ואינם כי לבסוף נאבדו ונמחו מן העולם לפי שלא נתנו לב לשוב, ובית צדיקים יעמוד זה נח ובניו, דמה שנתהפך להם מדת הדין לרחמים, עמידה הי' להם דעי"ז נתקיים העולם, וא"ש קישור דרשת המדרש לפסוק אלה תולדות נח וגו' צדיק הי' בדורותיו את האלקים התהלך נח, שגם מדה"ד הסכים להצלתו ונתהפך לרחמים, ועמידה היתה לו ונתקיים העולם על ידו והבן.

ונבאר בזה דברי רש"י ז"ל אף נח מקטני אמנה הי' וכו', ולדרכנו אפ"ל דאחר שראה נח שנתהפך מרעה לטובה וחזר המבול להיות גשמי ברכה, חשב כי בודאי ישובו אנשי דור המבול עכשיו, כאשר כבר ראו בעיניהם הפורעניות ממשמש ובא, ואחר שישובו ישארו להיות גשמי ברכה ולא יבוא המבול, דלרעה יש חזרה, וע"כ לא נכנס לתיבה בז' ימים הראשונים, עד שדחקוהו המים וחזרו המים לסוף ז' ימים להיות מבול, או אפ"ל עפימ"ש בנזה"ק דנראה מהוכחת הפסוקים שנח נכנס אל התיבה מיד קודם הז' ימים, דכתיב בא אתה וכל ביתך אל התיבה וגו' כי לימים עוד שבעה אנכי ממטיר וגו' וכן מפורש בפרדר"א פל"ג בעשרה במרחשון נכנסו כל הבריות אל התיבה, בי"ז בו ירדו מי המבול, ולכאורה קשה למה הקדימו לבוא ז' ימים קודם, והלא דיה לצרה בשעתה, אלא לפי שמתחלת ז' ימים כבר התחיל הגשם להיות שוטף יותר מגדר הטבעי, ע"כ היתה ביאתו אל התיבה אות לבני מרי, שכבר הי' ראוי לבוא עליהם מבול של כל', לולי שהאריך ד' להם עוד ז' ומים, אבל בז' ימים אלו לא הי' דירתו בתיבה אלא עראי, ועדיין הי' נכנס ויוצא בעולם לצורכיו ולהוכיח בני דורו, ואחר תשלום ז' הימים שכבר הי' מבול ממש, מאז הי' לו התיבה לדירת קבע, וע"כ חזר הכתוב לומר ויהי לשבעת הימים ומי המבול הי' על הארץ, בעצם היום הזה בא נח ושם וחם ויפת בני נח וגו' אל התיבה, ואף שכבר הזכיר הכתוב ביאתו אל התיבה לפני הז' ימים, לפי שמעכשיו באו אל התיבה לישיבת קבע על מנת שלא לצאת משם עוד בלי רשות עכ"ד הנזה"ק.

ואפשר דבאותן הז' ימים עדיין הי' מחשבתו של נח לצאת משם לגמרו, לפי שחשב שבודאי ישובו ויתבטל גזירת המבול, וידוע שבמקום שמחשבתו של אדם שם הוא שביתתו, כמ"ש הרמב"ן ז"ל בחידושיו למס' ערובין, דאיך מועיל ערוב דהוא תקנתא דרבנן למיעקר איסור תחומין למ"ד תחומין דאורייתא, אלא לפי שבמקום שמחשבתו ודעתו של אדם שם הוא שביתתו, ואמדו חז"ל דדעתו של אדם על פתו וסעודתו ובשעת ביה"ש שם הוא שביתתו עיי"ש, מבואר דסברא זו דאורייתא הוא, ועדיף כוחו להתיר תחומין דאורייתא, ומעתה אף שכבר נכנס נח אל התיבה בתחלת הז' ימים כאשר נצטו', וכדאיתא בפרדר"א הנ"ל דבעשרה במרחשון נכנס לתיבה והמבול התחיל בי"ז, אבל לא הי' נחשב לכניסה, לפי שהיתה מחשבתו לצאת והו"ל כאלו יצא, ואחר הז' ימים שכבר הי' המים שוטף ולא חשב עוד לצאת ע"כ כתיב עוה"פ בעצם היום הזה בא נח וגו' אל התיבה, כי אז היתה ביאה גמורה ולא קודם לכן, ובזה יתבאר קצת דברי רש"י ז"ל במ"ש אף נח מקטני אמנה הי' מאמין ואינו מאמין שיבוא המבול, ולא נכנס לתיבה עד שדחקוהו המים, שבאמת נכנס לתיבה מיד לקיים מצותו ית' אלא שטרם שנשלמו הז' ימים ונעשה המים למבול שוטף, חשב תמיד לצאת משם, וע"כ לא יחשב לו לכניסה עד שדחקוהו המים והסיח דעתו מלצאת עוד, והאמנם כי נח היתה כוונתו לעב, לפי שחשב שבודאי ישובו אנשי דורו ולא יבוא המבול, אבל אעפ"כ נחשב לו לפגם, לפי שעי"ז נתחזקו גם רשעי הדור ולא האמינו במבול שיבוא עלוהם, ודימו שגם נח בשיטתם אזיל, וע"כ התמרמר נח ועשה תשובה על זה, וז"ש במדרש שאמר נח ואני כאשר עשו כן עשיתי, אלא שגמלתני טובה ואמרת לי בא אתה וכל ביתך וגו'.

מאמר ה

ואפ"ל עוד בדברי המדרש הנ"ל הפוך רשעים ואינם וגו', עפימ"ד בב"ר (ר"פ כ"ז) ויאמר ד' אמחה את האדם, לכן יכיר מעבדיהם והפך לילה וידכאו, משהקב"ה הפך את היום ללילה ואח"כ הוא פורע מהם, ועוד אמרז"ל בב"ר (פר ל"ג ס"ה) לא שמשו המזלות כל ו"ב חודש של ימי המבול, דכתיב יום ולילה לא ושבותו מכלל ששבתו, והנה מצינו כח זה בצדיקים שהיו מהפכים היום ללילה ולילה ליום, כמ"ש ז"ל ביעקב אבינו עה"פ כי בא השמש, ששקעה לו חמה שלא בעונתה, וע"כ דרשו ז"ל עה"פ ויזרח לו השמש, דאותן שעות שמיהרה לשקוע בשבילו כשיצא מבאר שבע, מיהרה עכשיו לזרוח בשבילו, ויהושע העמיד את החמה והפך מדת לילה ליום, אמנם הפיכה זו שאצל הצדיקים יגיע על ידו עמידה וקיום לעולם ונתפרסם כבוד שמים על ידם, אבל ההפיכה של מדת לילה ויום הנעשה ע"י מעשה הרשעים הוא לאבדונם, ובזה יתבאר דברי המדרש הנ"ל הפוך רשעים ואינם זה דור המבול, שעל ידם נתהפך מדת יום ולילה, אבל ואינם שהי' זה לסיבת אבדונם ונאבדו מן העולם ואינם, ובית צדיקים יעמוד, שההפיכה שנעשה בכח הצדיקים הוא להם לעמידה וקיום נצחי והבן.

מאמר ו

במדרש תנחומא ר"פ נח ילמדנו רבינו על כמה עבירות נשים מתות בשעת לדתן, כך שנו רבותינו על שלש עבירות נדה חלה הדלקת הנר ושלשתן מן התורה וכו', וצ"ב קישור הלכה זו לפרשתנו, ויתבאר בהקדם מה דאיתא בזוה"ק פרשה זו (דף ס"ט ע'א) ויזכור אלקים את נח וגו' ר' חייא פתח (משלי כ"ב) ערום ראה רעה ונסתר, האי קרא אתמר על נח דעאל לתיבותא ואסתתר בה, ועאל לגו תיבותא בזמנא דמייא דחקו לי', והא אתמר דעד לא עאל לתיבותא חמא לי' למלאך המות דאזיל בינייהו ואסחר לון וכו', הה"ד ערום ראה רעה, דא מלאך המות, ונסתר מקמי' הה"ד מפני מי המבול, ר' יוסי אמר בזמנא דמותא שריא בעלמא בר נש חכים יסתר ולא יקום לבר, ולא יתחזי קמי מחבלא, בגין דכיון דאתייהיב לי' רשו, יחבל כל אינון דישתכחון קמי' ויעברון קמי' באתגלייא, וסיפא דקרא ופתאים עברו ונענשו, עברין קמי' ואתחזיין קמי' ונענשו עכ"ד הזוה"ק שם.

ובזוה"ק פ' ויקהל (דף קצ"ו ע"ב) פתח ר"ש ואמר (בראשית ז') ויאמר ד' אל נח בא אתה וכל ביתך אל התיבה וכו', ת"ח וכו לא יכיל קוב"ה לנטרא לו' לנח באתר חד ובעלמא, דיהא מבול בכל עלמא ולא והא בההוא אתר, כמה דכתוב בגדעון (שופטום ו') ויהו חורב אל הגזה לבדה וכו', אלא כוון דמחבלא נחת לעלמא, מאן דלא סגור גרמי' ואשתכח קמו' באתגלייא, אתחייב בנפשו' דאיהו קטול גרמי', מנא לון מלוט דכתוב אל תביט אחריך, מ"ט אל תבוט אחריך, בגון דמחבלא אזול בתר כתפוי, ואי אהדר רישי' ואסתכל בי' אנפין באנפין יכיל לנזקא לי', ועל דא (כתוב בנח) ויסגור ד' בעדו, דלא יתחזי קמי' מחבלא ולא ישלוט עלי' מלאך המות, יעיי"ש שהאריך בזוה"ק דבשעה שמוציאין את המת לקבורה, מלאך המות משתכח ביני נשי, ואית לי' רשו למקטל בני נשא, ועל דא יהדר בר נש אנפוי וישבוק לנשי בתר כתפוי וכו', ולא יתחזו עמהון אנפין באנפין וכו' ועיי"ש באריכות,

ונקדים עוד מ"ש בספה"ק אוהב ושראל זלל"ה, בשם המגיד הק' מזלאטשוב זלל"ה, בביאור דברי רש"י ז"ל אף נח מקטני אמנה הי' מאמין ואינו מאמין שיבא המבול, ולא נכנס לתיבה עד שדחקוהו המים עכ"ל, וזלה"ק ולכאורה הוא פלא גדול לחשוד את נח הצדיק שהי' מקטני אמנה בהשי"ת ח"ו, ונ"ל דהנה תיבת אמנה יש לו ב' פירושים, א' כפשוטו האמנת הדבר שבודאי יהי' כך, עי"ל אמונה מלשון ויהי אומן את הדסה והוא לשון המשכה וכו', כי באמונה יש כח זה, שע"י האמונה יומשך הדבר הזה ממקורו ויבוא, היינו ע"י שהוא מאמין בהשי"ת ובוטח בו באמונה שלימה על שום איזה דבר, אז נמשך הדבר ההוא ובא בשלימות, והנה נח הצדיק בודאי האמין בשלימות בכל אשר דיבר אליו השי"ת בכל לבבו ובכל נפשו בתמימות כדרכו הטוב מאז ומקדם, אך בדבר זה הי' ירא להאמין באמונה שלימה בכל לבבו, כי אולי יהי' הוא הגורם להבאת המבול, היינו ע"י שלימות אמונתו יומשך בודאי מזה הבאת המבול, ולא הי' יודע איך ליתן עצות בנפשו מה לעשות, וזהו שפרש"י ז"ל מקטני אמנה הי' מאמין ואינו מאמין, ר"ל באמת הי' מאמין רק שירא להאמין בשלימות וכו', כי אולי יהי' הוא הגורם לזה וכנ"ל, ולא נכנס עד שדחקוהו המים עכדה"ק וכבר בארנו דברי רש"י הנ"ל בכמה אנפין עיין בדברנו לעיל, ובכל האופנים כוונת נח הצדיק היתה לטובה, אלא שאעפ"כ היתה קצת פגם בדבר, לפי שאנשי דורו ומנהיגיהם הרשעים מצאו בזה מקום לתלות קלקלתם, באמרם שגם נח כמותם ואינו מאמין במבול שיבוא, ובזה נתן כח חיזוק לאותן הכופרים בגמול העונש, וז"ש כמדרש שהתודה נח ואמר ואני כאשר עשו כן עשיתי אלא שגמלתני טובה ואמרת לי בא אתה וכל ביתך אל התיבה, או אפשר דע"י שלא נכנס לתיבה עד שדחקוהו המים, הי' מעכב ביאת המבול עד אותו הזמן, ומה שהרבו לפשוע אנשי דורו בינתיים הי' הוא כעין קצת גורם בדבר, מה שעל ידו נתארך זמן העונש והבאת המבול, ואף שכל כוונתו היתה לטובה כמו שביארנו לעיל, כי חשב שבודאי ישובו אחרי שכבר ראו שהתחיל הגשם להיות שוטף, אבל כן דרך הצדיקים לתלות תמיד החסרון בעצמם ולחשוד א"ע שאולי טעו בהוראת מעשיהם, וע"כ הי' לבו נשבר בקרבו, ואמר ואני כאשר עשו כן עשיתי, ומה ביני לבינם, אלא שגמלתני טובה וכו'.

והנה במה שלא נכנס נח לתיכה בהתחלת המבול מיד, עד שדחקוהו המים, הכניס עצמו לסכנה גדולה בזה, כמבואר בזוה"ק הנ"ל דעד לא עאל לתיבותא חמא לי' למלאך המות דאזיל בינייהו ואסחר לון, והוא סכנה גדולה לאתחזי קמי מחבלא בגין דכיון דאתייהיב לי' רשו, יחבל כל אינון דישתכחון ויעברון קמי באתגלייא, אלא שנעשה לו נס והצילו הקכ"ה ממנו כדכתיכ ויסגור ד' בעדו, ואיתא בזוה"ק מדרש הנעלם פ' וירא (דף קי"א ע"ב) וזלה"ק אי ייעול בר נש גרמי' באתר דנזקא אשתכח לעינא, הא פקע כל זכותי' דעבד בקדמיתא וכו', כד"א קטונתי מכל החסדים ומכל האמת וגו' עיי"ש. ואמרו ז"ל בב"ר תמים הי' בדורותיו, כל מי שנאמר כו הי' מתוקן הי' לכך, הן האדם הי', מתוקן למיתה וכו', נח הי' מתוקן לנס, משה הי' מתוקן לגואל, מרדכי הי' מתוקן לגאולה, ולדרכנו חוץ מנס ההצלה שניצול ממי המבול ע"י כניסתו לתיכה, הי' לו עוד נס גדול שהגין ד' בעדו ממלאך המות שהי' לו רשות לחבל לכל דישתכחון ויעברון קמי' באתגליא כמבואר כדברי הזוה"ק הנ"ל, ובגין דא מנכין לי' מזכיותיו, וכזוה"ק הנ"ל איתא דנפקעו כל זכיותיו.

ובזה יובן משאמה"כ כאן בא אתה וכל ביתך אל התיבה כי אותך ראיתי צדיק לפני וגו', ולא אמר צדיק תמים כנ"ל, לפי שבאותה שעה חסר לו משלימותו, ע"י שפקעו זכיותיו בשעה שנתעכב ולא נכנס לתיבה ואשתכח באתר דנזקא אשתכח, והגם דרק עכשיו נצטו' ליכנס, אפשר שכן עלתה במחשבתו מיד בהצטוותו שלא יכנס מיד, לא' מהטעמים שנתבארו לעיל שכוונתו היתה לש"ש, ובצדיקים פוגם גם בחי' המחשבה, ולזה לא נקרא כאן צדיק תמים, ויתבאר בזה קישור המדרש ילמדנו, על כמה עבירות נשים מתות בשעת לדתן, והוא מענין הפרשה שמדבר כאן מעשיית התיבה, עפ"י המבואר בזוה"ק הנ"ל דע"כ הי' צורך לתיבה, כדי שיסתיר א"ע מפני מחבלא בשעה דאתייהיב לי' רשותא וכו', ובלי טעם זה הי' הקב"ה יכול להצילו בכמה דרכים ואופנים שונים, ומזה הטעם ג"כ נשים מתות בשעת לדתן דוקא, דהשטן מקטרג בשעת הסכנה וקשה להנצל ממנו אז, זולת ע"י נס והשגחה מיוחדת מהבוי"ת, וע"כ הסמיכו חז"ל לכאן הלכה זו דטעמא חדא לתרווייהו והבן.

ונבאר לדרכנו דברי המדרש הנ"ל בא אתה וכל ביתך אל התיבה זש"ה כי צדיק ד' צדקות אהב ישר יחזו פנימו, עפימ"ש בזוה"ק דע"כ הוכרח נח ליכנס אל התיבה, כדי לעשות מסך המבדיל שלא יתראה בפני המלאך המות אנפין באנפין, דראיית פניו מזיק מאוד כמבואר בזוה"ק פ' ויקהל באריכות, ומזה יש ללמוד דעאכו"כ מידה טובה מרובה ממדת פורעניות ולהבדיל אלפי אלפים הבדלות בצדיקים הזוכים לנשיאות פנים מאתו ית' שנמשך עליהם עי"ז השפעת הקדושה והברכה עד בלי שיעור וגבול, כמ"ש ישא ד' פניו אליך וישם לך שלום, והוא כולל כל הברכות כולן, ולכן דרשו ז"ל זשה"כ כי צדיק ד' צדקות אהב ישר יחזו פנימו, שהקב"ה אוהב את הצדיקים, וע"כ מתראה אליהם בפנים מאירות אנפין באנפין בבחי' ישר ובלי מסך המבדיל, ועי"ז זוכין להשפעת הקדושה והברכה, וכן בנח הצדיק אף שבשעה שהכניס עצמו לסכנה הי' לו נכיון עי"ז מזכיותיו, אבל אח"כ נתרבו זכיותיו ע"י מעשיו הטובים, וע"י שזן ופירנס הבע"ח כל י"ב חודש בתיבה נתמלאו חסרונותיו, ועליו נאמר כי צדיק ד' צדקות אהב ישר יחזו פנימו, שזכה לראיית פני השכינה כמ"ש לעיל, וכן נזכה לראות באור פני מלך חיים ולהיות דבוקים בתוה"ק ע"ד האמת ונזכה להתרוממת קרן התורה וישראל בהתגלות כבוד שמים עלינו בב"א.

במד"ר א"ר סימון מצינו שהקב"ה עושה חסד עם האחרונים בזכות הראשונים, ומנין שהקב"ה עושה חסד עם הראשונים בזכות האחרונים, שנאמר ונח מצא חן בעיני ד' באיזה זכות, בזכות תולדותיו (דסמיך לי' ואלה תולדות נח) עכ"ד המדרש, וכתב בנזה"ק דהכוונה בשביל תולדות צדיקים העתידים שיצאו מזרעו, והיינו האבות והשבטים ושאר צדיקי הדורות משלומי אמוני בני ישראל, ועכ"ח לא קאי על בניו ממש, דהא חם רשע הי', וגם יפת לא נתפרסם כ"כ בצדקות וכו', ולכך לא אמר הכתוב אלה תולדות נח שם חם ויפת, אלא אמר אלה תולדות נח נח איש צדיק תמים, ללמד שהוא מוסב על תולדות המתייחסים לו בענין הצדקות, אלו צדיקי הדורות אשר אף נתעלו ממנו, עד כי גם הוא לא מצא חן אלא בזכותם עכת"ד אמנם קשה דכמו"כ עתידים דורות רשעים לצאת מזרעו, ואיך הגין עליו זכות תולדותיו, וממנ"פ אם ראוי לדון ע"ש סופו, א"כ תולדות הרשעים מקטרגים על הצלתו.

ויתבאר הענין בהקדם מ"ש בספה"ק רב ייבי עה"פ ויאמר אלקים לנח קץ כל בשר בא לפני וגו', נ"ל שקאי על הגאולה והכי פירושו, ויאמר אלקים לנח, היינו שגם מדה"ד שנקרא אלקים, גוזר ואומר לנח שינוחו ישראל מן הגלות ושעבוד, קודם בעתה שהוא זמן המוגבל שיבוא משיח, ומפרש הטעם קץ כל בשר בא לפני, הוא קץ הגאולה וכו', והטעם שראוי לגאול את ישראל קודם הזמן המוגבל, בשביל כי מלאה הארץ חמס מפניהם, היינו שגוזלים האומות את ישראל יותר מדאי, וקושי השעבוד יצטרף להשלים את הזמן של בעתה, יעיי"ש שהאריך בדברים נעימים להמליץ זכות על ישראל, אמנם לכאורה הרי אין מקרא יוצא מידי פשוטו, והיכן רמיזא גאולה העתידה כאן, ופשטות הכתובים מיירי בדור המבול.

ואפ"ל בהקדם מ"ש הפר"ד (הובא לעיל) דלטובה הקב"ה דן ע"ש העתיד, אבל לרעה אינו מסתכל על העתיד, ואינו דן את האדם אלא בשעתו, והביא ראי' ממ"ד (בשמו"ר פ"ג ס"ד) ויאמר ד' ראה ראיתי זו ראיית מעשה העגל וכו' אמר הקב"ה איני דנם לפי המעשים העתידים לעשות, ולטובה דן אותם הקב"ה ע"ש העתיד, דכתיב בהוציאך את העם ממצרים וגו', בשביל שהם עתידים לקבל את התורה הם נגאלים עכת"ד הפר"ד זלל"ה, ואפשר לחלק עוד מטעם אחר, מה שהסתכל הקב"ה בזכות קבלת התורה ולא הסתכל בחטא העגל, דהנה חטא העגל עתיד שיתבטל לגמרי לעתיד, ובכל דורות הגלות נמתק ונתקן ממנו מעט מעט, עד כי לעתיד שיהי' עולם התיקון ויעביר ד' רוח הטומאה מן הארץ, יהי' ניתקן חטא העגל לגמרי, ולא ישאר ממנו רושם פגם, וע"כ הקב"ה מסתכל על העתיד עד תכליתו וסופו, ואז אין חטא העגל מקטרגם עוד, וא"ש דאין חטא העגל מחייבם ע"ש העתיד, דממנ"פ אם ראוי לדון ע"ש העתיד, הרי גלי קדמי' ית' העתיד עד תכליתו, ואז יהי' חטא העגל נמחה לגמרי, משא"כ לטובה ע"ש קבלת התורה דנם הקב"ה לזכות ע"ש העתיד, דגלי קדמי' ית' דלעתיד בעת הגאולה יגדל מעלתם של ישראל עוד יותר, ויקבלו עליהם עול תורה ומצות מאהבת השי"ת, ושפיר ראוי לדון ע"ש סופו, וכמו"כ אפ"ל דברי המדרש הנ"ל דנח לא ניצל אלא בשביל תולדות הצדיקים העתידים, ואף שגם הרבה רשעים עתידים לצאת מזרעו כקושיתנו הנ"ל, אמנם אין ראוי לדון בזה ע"ש סופו, דהקב"ה רואה העתיד עד תכליתו, וכל הרשעה כולה כעשן תכלה ויתבטלו כולם, וע"כ לא נמנע הצלתו בשביל דורות הרשעים העתידים, משא"כ דורות הצדיקים הם ישארו נצחיים וקיימים, וא"ש דבזכותם ניצול נח ע"ש העתיד.

היוצא לנו מזה דנח לא ניצול אלא בזכות דור גאולה העתידה, שהגין עליו זכות הצדיקים העתידים, ולא קטרגו עליו דורות הרשעים היוצאים מזרעו שכבר יתבטלו אז ואינם, והנה כתבו בספה"ק דע"כ נקראים מי המבול מי נח, דאילולי שהי' נח ניצול, לא הי' אפשר למבול לבוא לעולם, דא"א שיתבטלו מעשי ידיו ית', דלא תהו בראה אלא לשבת יצרה, נמצא דבשביל גאולה העתידה שניצול נח, נגמר גזר דינם של דור המבול, דאל"ה לא הי' אפשר שיבוא מבול כנ"ל, וא"ש רמז גאולה העתידה בפסוק זה, ואינו סותר מפשוטו של מקרא, דהא בהא תליא והבן.

מאמר ז

איתא במד"ר סו"פ בראשית, אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים זה נח וכו', על דעתי' דר' יהודה אשר לא הלך בעצת רשעים זה דור אנוש, ובדרך חטאים לא עמד זה דור המבול, ובמושב לצים לא ישב זה דור הפלגה, כי אם בתורת ד' חפצו אלו ז' מצות שנצטו', ובתורתו יהגה יומם ולילה שהגה דבר מתוך דבר וכו' עכ"ד המדרש, ובגמ' ע"ז (דף י"ח ע"ב) דרשי לי' להאי קרא על אברהם, אשר לא הלך בעצת רשעים, שלא הלך בעצת דור הפלגה וכו', ובדרך חטאים לא עמד שלא עמד בעמידת סדום וכו', ובמושב לצים לא ישב, שלא ישב במושב אנשי פלשתים מפני שליצנים היו וכו' עכ"ד הגמ' שם והנה לעיל מיני' הקשו בגמ' אגופי' דקרא אשר לא הלך בעצת רשעים ובדרך חטאים לא עמד ובמושב לצים לא ישב, וכי מאחר שלא הלך היכן עמד, ומאחר שלא עמד היכן ישב וכו', אלא לומר לך שאם הלך סופו לעמוד, ואם עמד סופו לישב, ואם ישב סופו ללוץ וכו' פרש"י ז"ל הלך משמע בהעברה בעלמא, סופו לעמוד ולהתעכב ביניהם מעט וכו', ואם עמד סופו לישב וללוץ, מבואר מזה דישב הוא גרוע יותר מעמד והלך, והמדריגה המשובחת והמעולה שביניהם שאף לא הלך, ואז בטוח שלא יעמוד ולא ישב, ולפי"ז צ"ב להבין שינוי הלשונות ושינוי הדרשות שדרשו ז"ל אצל נח שלא ישב בדור הפלגה, דמשמע שהלך ועמד ביניהם אלא שלא ישב, ובאברהם דרשו ז"ל שאף לא הלך בעצת דור הפלגה, וכמו"כ ראוי להבין חלוקי הדרשות בנח גופא, שבדור אנוש הזכירו ז"ל שלא הלך, וא"כ כש"כ שלא עמד וישב, ובדור המבול לא עמד דמשמע שהלך ביניהם ובעצתם, אלא שלא עמד ולא ישב, ובדור הפלגה לא ישב אבל עמד והלך, וכמו"כ צ"ב באברהם שדרשו ז"ל שלא ישב במושב אנשי פלשתים, ובסדום לא עמד, ובדור הפלגה אף לא הלך, וטעמא בעי כל הני שינויים.

ב) איתא במדרש תהלים (כ"ו) ובילקוט (רמז תש"ג) לא ישבתי עם מתי שוא מדבר באברהם מתי שוא אלו אנשי מגדל, באו ואמרו לאברהם בוא וסייע לנו שאתה גבור, ונבנה מגדל וראשו בשמים אמר הנחתה מגדול עוז שם ד' ואתם אומרים נעשה לנו שם וכו', ולכאורה צ"ב טובא, איך עלתה בדעתם שבקשו מאברהם לסייע בידם במרידה במלכות שמים ח"ו, גם מה טעם בבקשתם באמרם לו שגבור אתה, וכי לא הי' בעולם גבור כמוהו, והרי כל העולם כולו השלימו עמהם בעצה רעה זו, דכתיב שפה א' ודברים אחדים, ומדוע הוצרכו עוד לגבורת אברהם, ומה גם שהמליכו עליהם את נמרוד שהמריד את כל העולם בהקב"ה, וידעו בו באברהם שהוא ראש המאמינים, ועוד טרם שנולד יעצו החרטומים להרגו, וידעו בו שמרד בע"ז, ואיך עתה התיעצו לשתפו אל בנין המגדל, ומה היתה סברתם בזה.

ואפ"ל עפ"י המבואר בגמ' ובמדרשי חז"ל, דדור הפלגה נחלקו לג' כתות, והכי איתא בגמ' סנהדרין (דף ק"ט ע"א) כת אחת אומרת נעלה ונשב שם, ואחת אומרת נעלה ונעבוד ע"ז, ואחת אומרת נעלה ונעשה מלחמה וכו', ובב"ר איתא שאמרו א' לאלף ותרנ"ו שנה הרקיע מתמוטט, (שמבריאת העולם ועד המבול הי' אלף ותרנ"ו שנים) בואו ונעשה סמוכות אחד מן הצפון וא' מן הדרום וכו', ובאותיות דר"ע הובא מדרש בסגנון אחר כת אחת אומרת נבנה מגדל מארץ עד לרקיע ונשב בתוכו כמלאכי השרת וכו', כת שני' אומרת נעשה לנו שם, ואין שם אלא עבודה זרה שנא' ושם אלהים אחרים לא תזכירו וכו', כת שלישי אומרת נעשה מלחמה עם הקב"ה, ולכאורה הכתות הללו היו רחוקים בדיעותיהם זה מזה מרחק רב, שמהם רצו לעשות ע"ז, וללחום בהקב"ה כביכול, ומהם רצו להיות כמלאכי השרת, ואיך נשתתפו יחדיו להיות שפה א' ודברים אחדים, ואין כוונתם ומטרתם שו', ואדרבה מתנגדת מהיפך להיפך.

אמנם יתבאר עפ"י מסקנת הגמ' דסנהדרין הנ"ל, תניא ר' נתן אומר כולם לשם ע"ז נתכוונו, כתיב הכא נעשה לנו שם, וכתיב התם ושם אלהים אחרים לא תזכירו וכו'. ובב"ר איתא עה"פ וימצאו בקעה וישבו שם, כ"מ שאתה מוצא ישיבה השטן קופץ וכו', והנה זה דרכו של השטן המסית, שיש לו הרבה שלוחים והרבה דרכים למען יצליח בפעולתיו, ותכסיסי מלחמתו שונים ומשונים להסית לכל אחד כפי בחינתו ומדריגתו, ולפעמים מגלה מצפוניו ומסית לעבירה ר"ל בהתגלות, ולפעמים מלביש דרכי הסתתו בלבושים שונים כידוע, ובזה נבין חלוקת הג' כתות בדור הפלגה, דכת א' אומרת נעלה ונעבוד ע"ז וכו', ונלחם עם הקב"ה כביכול, הם היו שלוחי השטן שבגלוי, ולאלו שהי' יסוד אמונתם כבר רעוע ומקולקל, גם הם יכלו להם, ולא הי' צורך להלביש דרכי הסתתם, אבל א"א לצודד כל העולם בהסתה גלוי' כזו, ע"כ הכין השטן רשת ופח גם לאלו שהי' אמונתם עוד רפוי' קצת ומאמינים ואינם מאמינים, ולהם הכין הכת שהי' אומרת נעשה סמוכות לרקיע שלא יתמוטט, ולא יבוא מבול לעולם, אולם הי' עוד סוג א' מבנ"א שהאמינו שהבוי"ת מנהיג עולמו, והמבול היתה ע"צ העונש עבור חטאם, ולא נכנס בלבם סברא מטופשת כזו, שאפשר לעשות סמוכות לרקיע ולמנוע המבול, ע"כ הכין לצורכם השען בתחבולותיו כת שלישי, שאמרו דכל כוונתם לשם שמים בבנין המגדל, כדי לעלות לרקיע ולהיות כמלאכי השרת, ובדרך זה נתפתו כולם לבנין המגדל, ובזה יתבאר מאמר ר' נתן הנ"ל, שכולם לע"ז נתכוונו, שתוכן כוונתם של כל אלו הכתות ושלוחי הס"מ, הי' להסית לע"ז ולמרוד בהקב"ה כביכול, אלא שהיתה דרכי הסתתם שונה ומשונה כנ"ל.

ובזה יובן דברי המדרש הנ"ל, שאמרו אנשי המגדל לאברהם בוא וסייע לנו שאתה גבור וכו', וידעו בו באברהם שלא ישמע לעצתם לעבוד ע"ז ולמרוד בבורא עולם, אבל באו אליו אנשי כיתה השלישית שאמרו להיות כמלאכי השרת, ולגודל תשוקתו להשתלם בעבודת האלקות, חשבו ודימו שישמע להם בזה ויסייע בידם, ובאו אליו בטענה שאתה גבור, ואיזה גבור הוא הכובש את יצרו, ואין לך ליפחד מחבורת השני כתות אחרים שרצונם גלוי' לע"ז, ורצו שגם אברהם יצטרף עמהם, ואז בודאי יהיו הכל נלכדים, אמנם אברהם לא רצה אפי' לילך בחבורתם, כמו שדרשו ז"ל בגמ' דע"ז הנ"ל, אשר לא הלך בעצת רשעים, שלא הלך בעצת דור הפלגה, ומכש"כ שלא עמד וישב בחבורתם, ואף עם אותה הכיתה שרצו להיות כמלאכי השרת לא רצה להתחבר, דכיון שנתחברו בעוע"ז והרוצים ללחום בהקב"ה ושמו עליהם את נמרוד לראש, א"א ואין רשאי לעובד ד' להצטרף בחבורתם.

ומעתה יתבאר שינוי הלשונות שדרשו ז"ל באברהם, שלא הלך בעצת דור הפלגה, ובעמידת סדום לא עמד, דמשמע שלא עמד אבל הלך, דהנה מצינו מלת הלך משמעותו הליכה בעצה, כמו שדרשו ז"ל עה"פ וילך איש מבית לוי שהלך בעצת בתו, וכתב הרמב"ן ז"ל שם, דכל מזדרז לעשות ענין נקרא הליכה, כמו וילך ראובן וגו' לכו ונמכרנו לישמעאלים וכמוהו הרבה, והנה הבדל רב בין בחי' אנשי סדום ואנשי דור הפלגה, דאנשי סדום היתה רעתם מוגבל בתוך גבולי מדינתם, ולא הי' להם התחברות עם כל בני עולם, כמ"ש ז"ל שאמרו אנשי סדום בואו ונשכח תורת רגל מארצנו, ע"כ לא היתה רשעתם סכנה לכל העולם כולו, אבל דור הפלגה התאחדו בחבורתם את כל יושבי תבל, כמאה"כ שפה אחת ודברים אחדים ועתה לא יבצר מהם כל אשר יזמו לעשות, וכינוס לרשעים רע לעולם, ע"כ התרחק אברהם אבינו מאוד מהם, ואף לא התפלל על הצלתם, אבל באנשי סדום הגם שהתרחק מהם, ולא ישב ועמד ביניהם לפי שבודאי השיג שא"א להכריעם ולהחזירם עוד למוטב, אבל עכ"פ מצינו שהתפלל על הצלתם, וע"כ דרשו ז"ל שלא עמד בעמידת סדום להיות בחבורתם, אבל לא מיעטו חז"ל גם ההליכה, דבהכרח הלך בעצה לבקש להם תקנה ואף התפלל על הצלתם, לפי שלא היתה קיומם סכנה לכל העולם, והי' עדיין מספקת להם התשובה והבן.

ועד"ז אפ"ל מה שדרשו ז"ל בנח שבדור אנוש אף לא הלך, ובדור המבול לא עמד דמשמע אבל הלך, מפני דבדור המבול נצטו' להוכיחם, כמ"ש רש"י ז"ל דהבוי"ת הטריחו בעשיית התיבה, כדי שישאלוהו על מה זה, ויאמר להם שעתיד הקב"ה להביא מבול לעולם, אולי יתנו לב וישובו, עכ"פ הי' מוכרח לילך ביניהם, אלא שלא עמד בחבורתם והי' שנוא בעיניו מעשיהם ודיעותיהם, אבל בדור אנוש שלא נצטו' בתוכחתם, אף לא הלך במחנותם, והתרחק מהם עד קצה האחרון, גם לצד השתבשות דיעותיהם בעקרי האמונה, שטעו לומר שהקב"ה מסר הנהגת העולם למערכת השמים כנודע טעותם, וההתחברות עם אלו מזיק מאוד לנפש, ע"כ התרחק נח ואף לא הלך במחנותם, משא"כ בדור המבול לא עמד אבל הלך להוכיחם והבן.

והנה התפלא האבן עזרא זלל"ה על בוני המגדל, דהלא נח ובניו שם היו, וכולם סרים אל משמעתם, כי בניהם היו, ואיך התגברו בעצה רעה כ"כ, ע"כ פירש הוא ז"ל כל הענין של דור הפלגה בדרך אחר, שהי' חפצם רק להתגאות להיות לאות ולשם ולתהלה וכו' עיי"ש, אמנם דעת חז"ל אינו כן דמצינו מפורש בגמ' סנהדרין דכולם לע"ז נתכוונו כנ"ל, וקושית הראב"ע ז"ל ל"ק כ"כ, דבעוה"ר פליאה כזה שכיח ומצוי גם בדורינו, דאלו השומעים ומתפתים לעצת יצרם, ומכ"ש היכא שהשטן מתגבר בהסתתו להתלבש בלבוש היראה, כל אלו הנופלים ברשתו אינם צייתים בקול אביהם והזקנים, ואין מן הפלא שלא שמעו בדור הפלגה לדברי נח ובניו, דאנשי הכיתות שכפרו בהקב"ה ורצו למרוד במלכות שמים אין חידוש שמרדו גם באביהם הזקן ולא שמעו בקול תוכחתו, אלא אף בעלי הכיתה הג' שנצח אותם היצה"ר בהסתה של יראה, ורצו להיות כמלאכי השרת, דימו בדעתם המטופשת שעבודה זו דוחה גם כבוד אב וכבוד זקינים, ואין מן התימה שלא שמעו לתוכחת אביהם הזקן נח הצדיק ובניו, אמנם עכ"פ יועיל סברת קושייתו לתרץ דברי המדרש הנ"ל, מה שחילקו חז"ל בדרשתם, דאברהם אף לא הלך בעצת דור הפלגה, ובנח דרשו ז"ל שלא ישב, דמשמע אבל הלך וכו', דהוא הנותנת מפני שנח הי' אביהם ובזכותו ניצולו מגזירת המבול, ע"כ חשב אולי ישמעו לקול תוכחתו, ומה"ט הלך ועמד ביניהם להוכיחם ובחן אולי יועיל להחזירם בתשובה, אבל לא ישב להשתקע ביניהם, וכיון שראה שאינו מקבלים תוכחתו התרחק מהם, אבל אברהם שהי' אחריו בשנים, וכבר ראה שאינם מקבלים תוכחתו של נח, ואולי שהשיג מהותם יותר, ובחן שאינם בכלל חיוב התוכחה כלל, וכמ"ש הרבינו בחיי זלל"ה דכסילים ורשעים ולצים אסור להוכיחם, וכמאמר החכם אל תוכח לץ, ע"כ התרחק אברהם אבינו מהם ואף לא הלך ביניהם להוכיחם, והבוי"ת יזכנו להתרחק מעצת הרשעים ומחבורתם, ותחזנה עינינו באור האמת בשובך לציון ברחמים, ונזכה לראות התרוממת קרן התורה וישראל בהתגלות כבוד שמים עלינו בב"א.

במד"ר כל ק"כ שנה הי' נח נוטע ארזים וקוצצן וכו', אמר להון כך אמר מארי' דעלמא, דהוא מייתי מבולא על עלמא, אמרו לו אין אי אייתי מבולא לא אתי אלא על ביתי' דההוא גברא, כיון שמת מתושלח אמרו לי' הא לא אתי מבולא אלא על ביתי' דההוא גברא וכו', וצ"ב דאף דרשעים היו, אבל איך היו טפשים כ"כ לחשוב שהבוי"ת יוריד המבול על נח ומתושלח הצדיקים, והרשעים ימלטו ממנה, ואף המתעקש צריך שיהי' לו איזה סברא במה לתלות טפשותו ומה היתה סברתם בזה, ואפ"ל עפי"ד היערות דבש זלל"ה (ח"א דרוש י"א) כי בעונשין יש ב' אופנים, אופן א' כי העונש מגיע לאדם בכוונה מד' לענשו על חטאיו ולהטיבו באחריתו, ואופן הב' כי הוא מזלו רע וכפי מולד כוכבי השמים הוא לרוע, רק ד' מגן בעדו ומשדד מערכות השמים, וכאשר יחטא ר"ל, ד' מסלק השגחתו ומניחו למנהגו של עולם תחת כוכבי השמים וכסיליהם, והמה פעלו בו כפי מזלו לרעה, וההבדל בין אופן זה לזה הוא, דבאופן ראשון ינקה עונו ומקבל תשלום פרי חטאתו, ואז טוב לו לעוה"ב, אבל באופן שני אין כאן עונש רק סילוק השגחת אלקים, והוא כפי מזלו ומקרי טבעו כך הוא, וענשו עדיין בשלימותו ליום הגמול עכ"ל עייש"ד שפי' בזה דברי הש"ס ברכות (דף ז' ע"ב) מזמור לדוד בברחו מפני אבשלום בנו וגו' קינה לדוד מבעי' לי' וכו' יעיי"ש.

ומעתה יבואר דהנה עונש המבול לא הי' ממקרי הטבע וממנהגו של עולם, אלא בהשגחה פרטית מבעל המשלם גמול, ובשדור הטבע ומערכות השמים, ומדת עונש כזה בהכרח שהוא למען טובת הנענש לכפר עונותיו ולהשיבו באחריתו לעוה"ב כנ"ל, כיון שהוא בהשגחה פרטית מהבוי"ת, ומאתו ית' לא תצא הרעות, אמנם על דור המבול דרשו חז"ל במס' סנהדרין (דף ק"ח ע"א) דאין להם חלק לעולם הבא ולא יחיו בתחיית המתים ולנצח יאבדו עיי"ש, ובודאי נח הצדיק כשהוכיחם לעשות תשובה, גילה להם גם מדת עונשם הגדול שאם לא יחזרו בהם יאבדו מן העוה"ז ועוה"ב, ואפשר דע"כ הי' סברתם שלא יאתה להם מדת עונש המבול, דעונש שהוא בהשגחה פרטית בע"כ ע"צ הטובה וע"צ התיקון באה, וכיון שאין להם תקנה עוד ולא יזכו לעוה"ב, אין זה גדר העונש המתאים לחטאתם, אלא עונש המגיע להם כפי מידתם הוא סילוק ההשגחה ולהניחם כאו"א כפי מזלו וכו', וז"ש אי אייתי מבולא לא אתי כ"א על נח ומתושלח שהמה צדיקים, ולכפרת עונותיהם אפשר שיבוא עליהם עונש כזה שהוא בהשגחה פרטית ולטובה, ואפשר שזה הי' סברתם שנתלה בה טעותם לחשוב שלא עליהם יבוא המבול כ"א על נח ומתושלח.

אמנם כבר הבאנו לעיל מ"ש בספה"ק זרע קודש פ' נח, דמבול גימט' חסדו, כי הי' חסד גדול באיבוד הרשעים, שאלמלי נשארו בעולם, לא הי' קיום לאומה הישראלית מחמת גודל טומאתם, ולא הי' יכול אאע"ה להיות על אותה הבחי' שהי' וכו', ועיין בדברנו לעיל שהוספנו נופך לדברי קדשו עפ"י הקדמת דברי האריז"ל, שאנשי דור המבול נתגלגלו ונצטרפו צירוף אחר צירוף, עד שנתגלגלו בבני אברהם יצחק ויעקב במצרים ונתקנו שם וזכו לקבלת התורה, נמצא שהי' עונש המבול חסד גם לאנשי דור המבול עצמם, ולא רק לקיום העולם זולתם, כי עיקר ירידתם לעוה"ז הי' למען לתקן חטא אדה"ר כנודע מדברי האריז"ל, והם לא תיקנו כלום אלא הוסיפו לקלקל וגם נשמות המגולגלים בבע"ח השחיתו דרכם, וע"כ לא הי' להם תקנה אחרת כ"א למחות כל הדור ההוא ע"י המבול ונתגלגלו שוב בדור המדבר (עיין לעיל ביאור הענין באריכות) ומעתה א"ש דנמדד להם עונש שהוא בהשגחה פרטית, כיון שזה הי' תקנתם וחסד הוא להם ולקיום העולם, ועי"ז זכו לקבלת התורה בגלגוליהם והבן.

ואפ"ל עוד עפ"י פשטות, עפימ"ד במד"ר (איכה ב') עה"פ חלל ממלכה ושרי' שאמרו רשעי בישראל בשעת החורבן אם יבואו עלינו השונאים מה יכולין לעשות לנו, והיו בוטחים בכח כשפיהם שישביעו את המלאכים הממונים על האש ועל המים שיקיפו את ירושלים חומת אש וחומת מים, א"ל הקב"ה במלאכים שלי אתם רוצים להשתמש, עמד הקב"ה ושינה את שמותם של מלאכים, דעל מיא עבד על נורא וכו', והיו מזכירין שמותם מלמטה ולא היו עונין להם וכו', וכמו"כ מצינו בגמ' סנהדרין (דף ק"ח ע"ב) באנשי דור המבול שהתפארו בעצמם ובכח כשפיהם שלא ישלוט עליהם המבול, שאמרו לו לנח אם מבול של אש יביא עלינו, יש לנו דבר אחד ועליתה שמה וכו', ואם מן השמים הוא מביא, יש לנו דבר ועקב שמו ואמרי לה עקש שמו, ובב"ר (פר' ל"א סי"ב) הענקים הי' א' מהם נותן רגלו על התהום וסותמו, נותן ידו על החלון וסותמה, ופי' המפרשים דר"ל למעלה בעבים היו יודעים ע"י כשפים למנוע ירידת הגשמים, אלא שבלבל ד' עצתם והפיר מחשבתם עיי"ש במדרש, ומעתה יתבאר בפשטות דזה היתה סברתם בבטחונם, שלא עליהם יבוא המבול, כי סמכו על כח כשפיהם שישביעו שרי מעלה המלאכים הממונים על האש ועל המים למנוע המבול מעליהם, וכאמרז"ל (סנהדרין ס"ז ע"ב) למה נקרא שמן כשפים שמכחישין פמליא של מעלה, וע"ד שביאר הרמב"ן ז"ל בענין הכשפים בפ' שופטים הו"ד בדברנו (להלן פ' לך), וזה הי' סברתם המטופשת לומר שלא עליהם יבוא המבול כ"א על נח ומתושלח, וה"ט דלפי שידעו בהם שהם צדיקים, ולא יעשו פעולות בכשפים למנוע ירידת המבול, אבל סיכל ד' עצתם וגם הם לא יכלו לעשות דבר, דאין עוד מלבדו כתיב ואפי' כשפים, וברצון הבוי"ת נמנע מהם היכולת והבן.

או"י עפי"מ דאיתא בגמ' ב"ק (דף ס' ע"א) א"ר שמואל בר נחמני א"ר יונתן אין פורעניות באה לעולם, אלא בזמן שהרשעים בעולם, ואין מתחלת אלא מן הצדיקים תחלה וכו' עיי"ש, ואפשר דזה היתה טעותם שחשבו שעכ"פ יהי' התחלת העונש על נח ומתושלח הצדיקים, ועוד יספיק להם אח"כ הזמן לעשות תשובה, וימנע עונש המבול מלבוא עליהם, ועוד אפ"ל עפימ"ש האוהחה"ק בפ' תשא לפרש הפסוק כי תשא את ראש בנ"י, ר"ל אם תראה שיסתלק ראש בנ"י בלא עת וכו', הטעם הוא לפקודיהם לשון חסרון וכו', כי לצד חסרון ישראל שנתחייבו, לזה אני נוטל את ראשם בעדם לכופר נפשם שלא ימותו כל ישראל וכו', עכלה"ק, ואולי זהו כוונת דברי המדרש הנ"ל, שאמרו דור המבול שאם יבוא המבול לא יבוא כ"א על נח ומתושלח הצדיקים, ומיתת הצדיקים תהא מכפרת על כל הדור, וע"כ חשבו שכולם ימלטו ורק הצדיקים יאבדו ח"ו, אבל עשה הקב"ה היפך מחשבתם שכולם נאבדו ונח ובניו נמלטו, וז"ש במדרש רבה ר"פ נח הפוך רשעים ואינם זה דור המבול, שהפך ד' מחשבתם ומזימתם, ואינם ר"ל שנאבדו מן העולם ולא נתקיימו לא הם ולא מחשבתם, ובית צדיקים יעמוד זה נח ובניו שנמלטו מן המבול היפך מחשבות הרשעים והבן.

מאמר ח

ויאמר ד' לנח בא אתה וכל ביתך אל התיבה וגו' במדרש רבה (פל"ב ס"א) כתיב תאבד דוברי כזב וגו' מדבר בדואג ואחיתופל וכו', דבר אחר מדבר בדור המבול, הן ודיבורן כזב, ר' פנחס אמר הן ומדברותיהן, רש"י ז"ל פירש מדברותיהן דברן ומנהיג שמסייעים אותן לעשות רע, עכ"ל וביפ"ת כתב מצאתי בגליון ישן פירוש מדברותיהם מנהיגם עכ"ל, וצ"ב למה קורא אותם דוברי כזב, וכי בדבור בעלמא חטאו, והרי כל פעולותיהם הי' שקר ומרמה דכתיב ותמלא הארץ חמס, והיפ"ת הקשה על מ"ש במדרש תאבד דוברי כזב הן ודיבורן, מה איבוד שייך בדיבורן, ותירץ דהכוונה על מה שגלו פנים בתורה שלא כהלכה, להתיר ג"ע ושפכ"ד, קאמר שיאבדו דבריהם מן העולם, ולא יטעו העולם בהוראתם עכ"ד ז"ל, ועוד נבאר בזה.

ונקדים דברי הגמ' ב"מ (דף מ"ד ע"א) במתני' מי שפרע מאנשי דור המבול ומדור הפלגה, הוא עתיד להפרע ממי שאינו עומד בדיבורו, והקשה בספה"ק ערבי נחל (בפרשה זו) מדוע בשום עון אשר יחטא אדם, לא חייבו חכמים לב"ד לומר לו ככה, זולת למי שחוזר ממקח כשלא הי' קנין בדבר,

ב') מפני מה תלה העונש באנשי דור המבול, הלא הבוי"ת לא יוותר שום אשמה,

ג') מאנשי דור המבול אין לו ביאור, דהול"ל מי שפרע לדור המבול, ומה לשון אומרם מאנשי דור המבול, (ובאמת כל הדור ההוא נענשו ואף חי' ועוף דכתיב וימח כל היקום, ולמה אמר מאנשי וצ"ב) עוד דקדק במ"ש שאינו עומד בדיבורו, דהול"ל שאינו מקיים דיבורו, יעיי"ש שהאריך לפרש עפ"י דרכו.

ויתבאר לדרכנו בהקדם מה דאיתא בתנחומא (פ' ראה ס"ג) אמרו רבותינו הרבה כשרים היו בהן (בדור המבול) כגון נח, ונמחו עם הדור, ולכאורה צ"ב דאם היו כשרים כמו נח למה נמחו כולם, ונשאר אך נח ובניו, וכי משוא פנים יש ח"ו, גם צ"ב דמצינו סתירה בדברי רז"ל אם הוכיח ומיחה נח בבני דורו, והוא דבגמ' סנהדרין (דף ק"ח ע"א) איתא שהי' נח הצדיק מוכיח בהם ואומר להם עשו תשובה, ואם לאו הקב"ה מביא עליכם את המבול וכו' ועוד שם (ע"ב) מלמד שהי' נח הצדיק מוכיח אותם, ואמר להם דברים שהם קשים כלפידים והיו מבזין אותו וכו', אמנם מבואר בדברי המפורשים להיפך, דלא מיחה כל צורכו, והוא שאמרז"ל בב"ר ונח מצא חן בעיני ד' אפי' נח שנשתייר מהן, לא הי' כדאי אלא שמצא חן בעיני ד' וכתבו המפורשים דאף שהי' צדיק, אבל לא מיחה ברשעים שבדורו, ולטעם זה לא הי' כדאי להנצל, וביפ"ת כתב דבהא מילתא פליגי ר' יהודה ור' נחמי' בב"ר, עה"פ את האלקים התהלך נח, אם הי' החסרון מצדו שלא הי' כחו יפה להוכיחם, או לצד שהיו בני דורו רשעים ולא רצו לקבל תוכחתו יעיי"ש, אמנם כללא הוא דאפושי פלוגתא לא מפשינן, וצ"ב להשוות דבריהם ז"ל.

ויתבאר כל זה בהקדם דברי המד"ר בפ' וירא (פר' מ"ט סכ"ה) שהתפלל אברהם על סדום ואמר אולי ימצאון שם עשרה, ר' יהודה ב"ר סימון ור"ח בש"ר יוחנן כאן עשרה, ובירושלים אפי' אחד הה"ד שוטטו בחוצות ירושלים וראו אם יש עושה משפט מבקש אמונה ואסלח לה, ולא מצא אפי' אחד, והקשה היפ"ת הא הו' התם ירמי' וברוך בן נרי' וצדקיהו והסנהדרין וכהני ד' ותירץ עפ"י מ"ש המפורשים שהצדיקים היו נחבאים, וד' הי' מבקש צדיק מוכיח בשער ולא ישוב מפני כל, ואע"פ שירמיהו צדיק גמור ומוכיח הי', אפשר שמפחד המבקשים את נפשו, כדהו' לי' למעבד לא עבד, וכבר אמרו בפ' אלו נאמרים שהחניף לחנניה בן עזור ונענש עליו עכ"ל היפה תואר, והכי איתא שם במס' סוטה (דף מ"א ע"ב) כל המחניף לרשע סוף נופל בידו וכו' שנאמר (ירמי' כ"ח) ויאמר ירמי' לחנני' אמן כן יעשה ד' יקם ד' את דבריך אשר נבאת להשיב כלי בית ד' וכל הגולה מבבל אל המקום הזה, וחנני' נביא שקר הי', ונענש ירמי' לפי שהי' לו להכחישו מיד, ולא להתפלל על קיום נבואתו (עיין בדברי המהרש"א שם) והנה ודאי דמן השמים נסבב לידו פגם זה, ואל"ה הי' זכותו מספיק להגן על ירושלים וביהמ"ק שלא יחרב, אבל לטובת הצלת ישראל שפך הקב"ה את חמתו על עצים ואבנים כאמרז"ל, וע"כ נסתבב פגם זה לידו בגזירת נורא עלילה על בנ"א, וע"ד המבואר בתנחומא על חטא אדה"ר וחטא מכירת יוסף (עיי"ש פ' וישב), וכמו"כ עד"ז אפ"ל בנח הצדיק שבכל הדורות לפני המבול הי' מוכיח את בני דורו תמיד כמבואר בגמ' ובמדרשים הנ"ל, ואפשר שסמוך לגזירת המבול לא יצא י"ח ולא מיחה כדהו"ל למעבד, ואולי מפני יראתם הי' נמנע, ועכ"פ הי' נחשב לו לפגם וע"כ אמרו ז"ל דלא הי' כדאי להנצל, ואף הוא אמר ואני כאשר עשו כן עשיתי אלא שגמלתני טובה וכו', ולפי"ז אין כאן פלוגתא ותרווייהו אמת והבן.

ושאר הכשרים שבדור שנמחו ולא ניצולו, אולי נענשו ג"כ בעון שלא מיחו באנשי דורם, כמבואר במס' שבת (דף נ"ד ע"ב) כל מי שאינו מוחה באנשי עירו לתפס על אנשי עירו, ובשעת חורבנה של ירושלים הי' הגזירה גם על הצדיקים, בשביל שלא מיחו ברשעים עיי"ש ועד"ז אפ"ל דאותן הכשרים שבדור המבול, אע"פ שלא עשו כמעשיהם של דור המבול, אבל לפי שלא מיחו בהם, היו נתפסים בעוונם ונענשו כמותם, אבל נח הצדיק שהי' מוכיחם בדברים קשים כלפידים כמבואר בגמ' דסנהדרין, אלא שהי' בידו קצת פגם דלא עביד כדהו"ל למעבד, ואפשר שנמנע מיראתם כנ"ל, ע"כ ניצול ומצא חן בעיני ד' וגם לטעם שאמרז"ל שניצול בשביל תולדותיו זרע הצדיקים והאבות הקדושים כנ"ל.

ואפ"ל עוד הסבר מה שנמנע נח ולא מיחה כדבעי סמוך לגזירת המבול, עפי"מ שכתבתי (בספרי ויואל משה מאמר א' סי' קנ"ד) בביאור דברי הגמ' סנהדרין (דף כ"ו ע"א) שבנא וסייעתו השלימו עם סנחרב, חזקי' וסייעתו לא השלימו, הו' קא מסתפי חזקי', אמר דלמא ח"ו נטי' דעתי' דקוב"ה בתר רובא וכו', בא נביא ואמר לו לא תאמרון קשר לכל אשר יאמר העם הזה קשר, כלומר קשר רשעים הוא, וקשר רשעים אינו מן המנין עכ"ד הגמ', ולכאורה צ"ב טובא דכיון דידע חזקי' בנפשי' דהאמת אתו, איך הו' מסתפי' דלמא נטי' דעתי' דקוב"ה כביכול בתר רובא הפונים מדרך האמת, וביארתי עפי"ד הגמ' (ב"מ דף נ"ט) בתנורו של עכנאי שיצתה בת קול ואמרה הלכה כר"א, ואעפ"כ כיון שרוב החכמים הכריעו להיפך, והתוה"ק אמרה אחרי רבים להטות, אמר הקב"ה נצחוני בני עיי"ש, ואפשר שזה הי' יראתו של חזקי', כיון דשבנא וסייעתו היו רובן של ישראל, אפשר שהקב"ה יקבל הכרעתם בהכרח ע"ד נצחוני בני, דתורה לא בשמים הוא, וכבר ניתנה תורה אחרי רבים להטות, בא נביא ואמר לו קשר רשעים אינו מן המנין, עיין במהרש"א שם ביאור המאמר, כי סנחריב חרף מערכות אלקים חיים, וע"כ שבנא וסייעתו שהשלימו אתו, הי' מחשבותם לרעה על ד' וכאילו חשבו לעבוד ע"ז, ובע"ז מחשבה רעה הקב"ה מצרפה למעשה כמבואר בגא וע"כ אף דשבנא וסייעתו רובא נינהו, אין הולכין לרעה אחר הרוב עכת"ד המהרש"א ז"ל עיי"ש.

ואפשר דכמו"כ נח הצדיק טעה בזה, בראותו בהרבה כשרים שבדורו שאינם מוחין בעוברי עבירה, חשב גם הוא לילך אחר דעתם ועצתם דאחרי רבים להטות, וע"כ לבסוף נתרשלו ידיו גם הוא ולא הוכיח כדהו"ל למיעבד, ונחשב לו לפגם ועון דבאמת אין הולכין לרעה אחר הרוב, ובזה יתבאר שינוי הלשונות שבפרשה, שמתחלה אמה"כ צדיק תמים הי' בדורותיו, שבכל הדורות הי' צדקתו בשלימות, והוכיח את בני דורו כמבואר בגמ' דסנהדרין הנ"ל, שאמר להם דברים קשים כלפידים, אבל בדור המבול כתיב כי אותך ראיתי צדיק לפני בדור הזה, ולא אמר תמים, לצד שהי' חסרון בשלימותו, שלא הוכיחם כדהו"ל למיעבד, אמנם קמי שמיא גליא דרכי צדקתו, שהי' מוכיח את בני דורו תמיד, ואף עכשיו לטב איתכוין דחשב דדינא הכי למיזל בתר רובא, ע"כ אמר הקב"ה אותך ראיתי צדיק לפני, דצדקתו היתה נגלה רק לפני, אבל לא נאמר בו תמים לטעם הנ"ל, ואף נח הצדיק התחרט אח"כ והתמרמר על טעותו, כדרך הצדיקים שמפשפשים במעשיהם תמיד, וז"ש במדרש שאמר נח ואני כאשר עשו כן עשיתיו ר"ל שלא מחיתי בהם כל הצורך, ועשיתי כרוב הכשרים שנמחו בעון זה, אלא שגמלתנו טובה, ואמרת לי בא אתה וכל ביתך אל התיבה וגו'.

ומעתה נבין דברו הגמ' ב"מ הנ"ל, מי שפרע מאנשי דור המבול ודור הפלגה, הוא עתיד להפרע ממי שאינו עומד בדיבורו, דייק לומר מאנשי דור המבול, דבכ"מ שנאמר אנשים הוא לשון חשיבות, כמ"ש רש"י בא שלח כל אנשים שבמקרא לשון חשיבות הוא וכו', וכמו"כ כאן הכוונה על אותן הכשרים שבדור המבול, ושבדור הפלגה דמבואר במדרשי חז"ל שהיו שם ד' כתות, וא' מהם אמרו נעלה לרקיע ונשב שם כמלאכי השרת, ואפשר שהי' כוונתם טובה לעבוד את ד' בלי מניעות, אבל לפי שנתחברו עם הרשעים נאבדו עמהם, כמבואר באבות דר"נ (פרק ל') כל המדבק בעוברי עבירה אעפ"י שלא עשה כמעשיהם, הרי זה מקבל פורעניות כיוצא בהם, וכמו"כ הכשרים שבדור המבול אע"פ שלא עשו כמעשיהם, אבל לפי שלא מיחו בהם, בזה היו נותנין להם חיזוק להיות רבים נמשכין אחריהם, בראותם כי הצנועין מושכין את ידיהם מלמחות, ובחי' זו נקרא אינו עומד בדיבורו, כי מי שאינו מוחה בעוברי עבירה וכ"ש המחניף להם ח"ו, ואף שלעצמו אינו עושה כמעשיהם, אבל אינו יכול לעמוד בדיבורו, וחוזר ומשנה דיבורו ומעמדו לפי רוח העם והזמן והמקום, כדי למצוא חן בעיני העם או מיראתם, וכמ"ש ז"ל במדרש הנ"ל על מנהיגי דור המבול דוברי כזב ופי' היפ"ת ז"ל שגילו פנים בתורה שלא כהלכה להתיר ג"ע ושפכ"ד עייש"ד, ואף הכשרים שבהם שלא עשו כן, אבל לפי שלא מיחו בהם, בעכ"ח היו מחפין על מעשיהם ולא היו עומדין בדיבורם כנ"ל, וזה שאמרו חז"ל דמי שפרע מאנשי דור המבול ודור הפלגה היינו הכשרים שבהם, הוא עתיד להפרע ממי שאינו עומד בדיבורו, כי גם הם במידה זו חטאו ונענשו, ואפ"ל בזה מה דכתיב אחר המבול וישאר אך נח ואשר אתו בתיבה, דלכאורה מלת אך מיותר וצ"ב (עיין ברש"י ז"ל שעמד בזה) אמנם המושפע מדעת אחרים הוא משותף מכל אלו המשפיעים בו, וחסר בו בחי' הפרטיות, משא"כ בנח הצדיק שאחר המבול ידע והשיג שכל אלו הכשרים שבדורו נמחו בשביל שלא מיחו, ולכן העיד הכתוב וישאר אך נח הוא לבדו, נקי מכל תערובת השפעה מדיעות אחרים, ונקי מכל סיג ופגם, אלא בכוונה רצוי' בלתי לד' לבדו.

מאמר ט

באופן אחר יתבארו הדקדוקים והמדרשים הנ"ל, בהקדם דברי הגמ' במס' קידושין (דף י"ג ע"א) אר"י אמר שמואל כל שאינו יודע בטיב גיטין וקדושין לא יהא לו עסק עמהן, א"ר אסי א"ר יוחנן וקשים לעולם יותר מדור המבול שנא' (הושע ד') אלה וכחש ורצות וגנב ונאף פרצו, ודמים בדמים נגעו, מאי משמע, כדמתרגם רב יוסף מולדין בנין מנשי חבריהון וכו', וכתיב על כן תאבל הארץ וגו' וגם דגי הים יאספו, ואילו בדור המבול לא נגזרה גזירה על דגים שבים, שנא' (בראשית ז') מכל אשר בחרבה מתו, ולא דגים שבים ואילו הכא אפי' דגים שבים עכ"ל הגמ', והקשה המהרש"א ז"ל דלמה קשין יותר מדור המבול, והרי ליכא בזה רק ספק אשת איש וקצת שוגג, ובדור המבול היו נכשלים בודאי אשת איש ובזדון, דבני נח נצטוו על אשת איש, יעיי"ש תירוצו. וק"ז הישמח משה זלל"ה בפ' זו הוסיף לדקדק דלמה מגיע העונש גם לדגי הים, וכי דגים במה חטאו ואיך הגיע הקלקול אליהם, וביאר הוא ז"ל דהנה בדור המבול דנגזר כלי' על כל הברואים חוץ מדגים שבים, כבר הקשו ז"ל במדרש אם אדם חטא בהמה מה חטאה, וכי דעת יש להם שיקבלו גמול ועונש, והרבה תירוצים נאמרו בזה, וא' מהם עפי"מ דאיתא במתני' דאבות שכל הדורות היו מכעיסין ובאין עד שהביא עליהן את מי המבול, אלמא דכמה דורות היו חוטאין, ולפי"ז התגלגלו בודאי בדומם צומח חי מדבר כנודע מפי חכמי האמת, וכ"כ היו משוקעין ברשעתן עד שאפי' בגלגוליהן החזיקו ברשעתן ודבקו בשאונם מינם, לכך נגזר כלי' על הכל שאף הם היו באותו החטא, והנה נודע מפי חכמי האמת דרוב צדיקים מגולגלים בדגים, ולפי"ז בדור המבול שלא היו צדיקים בהדורות רק המסויימים כמו משותלח וחנוך וחבריהם, והם היו צדיקים גדולים שאינם צריכין להתגלגל כלל, והשאר היו רשעים, וא"כ לא היו שום גלגול כלל בדגים, ומה"ת יתענשו הדגים, אבל עכשיו יש גלגולים צדיקים בדגים למרק עבירות קלות שבהן, והנה ומסתמא אין בהם דופי כ"כ, רק על שלא מיחו והי' בידם למחות, וזהו ביטול מצות עשה דהוכח תוכיח, ואמרי' בגמ' מנחות (דף מ"א ע"א) דבעידן ריתחא מענישין אף על העשה, וכיון שהרשעים הללו מרבים חימה, אז העונות הקלים של הצדיקים שלא היו נחשבים להענש עליהם, עתה נחשבים לעון, לכך נגזר אף על הדגים שבים עכת"ד ז"ל, ובדבריו ז"ל יתבאר שפיר החילוק דבדור המבול לא נענשו הדגים, ואילו הכא אף דגים שבים, אמנם קושית המהרש"א ז"ל עדיין במקומה עומדת, דמ"ט קשים יותר מדור המבול, והרי במי שאינו יודע בטיב גיטין וקדושין ליכא רק ספק א"א, ובדור המבול היו ודאי א"א ובזדון.

ואפ"ל קושית המהרש"א עפימ"ש הבעל עקידה זלל"ה (פ' וירא שער עשרים) בענין משפט סדום, שהקשה מה נשתנו אנשי הגבעה מאנשי סדום, שאלו נענשו במדת הדין הקשה ואלו לא נענשו, גם חטאו ישראל בשאר הדורות בגזל וחמס ועריות כמו שמצינו בתוכחות הנביאים, ולא נענשו ככה כאשר נענשו אנשי סדום וכי משוא פנים יש ח"ו, ותוכן תירוצו ז"ל לבאר החילוק בין עבירה שנעשה בדרך פירצה, ובין עבירה שנעשה בדרך דת ודין, וזה הי' חטאת סדום כי הם לא חטאו בחטא התאוה לבד, גם לא הי' די להם בשהיו עיר פרוצה אין בה חומה של דת ונימוס, אבל כבר נפסדה התחלתם בתכלית ההפסד, עד אשר הקימו להם דברים רעים ומגונים לחוקים ומשפטים בתורת דת ונימוס, וחטא הקטן כשיסכימו עליו דעת הרבים, והדת ניתנה בבתי דייניהם שלא למחות בו, הנה היא זימה ועון פלילי, וחטאת הקהל כולו ולא ניתן למחילה, והנה זה הי' עון סדום שהם ובתי דינין שלהם הסכימו שלא להחזיק יד עני ואביון, ולכן הוא טוב ומוטב שיכרתו או ישרפו וכו', וביאר ז"ל בטעם הדבר מדוע חמור יותר החטא שנעשה בהסכמת השופעים ובתי הדינים, כי כאשר העיר מוקפת חומה סביב מהחוק הטוב ודתות ישרות, המיוסדים ע"י הזקנים והמנהיגים הטובים, אף שלפעמים יעלו שועלים ויפרצו גדריה וישביתו חוקיה, הנה נא העיר הזאת קרובה לקבל תקנה ולהרפא, כי יקום אחד מהעיר להוכיח אותם ויעלה לה ארוכה, אמנם אם אין לה חומה לא דת ולא תקנה, ומה גם אם יש לה חומה גבו'. של נחשים ועקרבים, ר"ל חוקים לא טובים ומשפטים בל יחיו בהם, המיוסדים לפניהם ע"י מנהיגיהם הרשעים והעריצים, אין להם תקו' ובמה ישובו אל בוראם ואיך יוושעו איפוא עכת"ד ומקצת לשונו ז"ל.

ובזה יתבאר אצלנו דברי הגמ' קידושין הנ"ל, ויתורץ קושות המהרש"א ז"ל, דלמה קשים יותר מדור המבול וכו' (עיין לעיל), דהנה בדור המבול אף שחטאו בודאי אשת איש בזדון, ובשאר עבירות חמורות, אבל חטאם הי' רק בדרך פירצה וע"י התגברות התאו', ולא ע"י חוק ומשפט בהסכמת בתי דייניהם, משא"כ העוסקים בטיב גיטין וקדושין ואינם בקיאים בדיניהם, הרי הם מכשילים את העם בעריות וממזרות בהסכמת בית דין וחומת הדת, והוי כמו חטאם של אנשי סדום שהרעו ג"כ בהסכמת שופטיהם ובתי דינים שלהם, וע"כ אף שאין בזה רק ספק א"א, מ"מ קשים הם יותר מדור המבול שעברו על ודאי א"א ובזדון, כמו שביאר בעל העקידה ז"ל דאף חטא הקטן כשיסכימו אליו בעלי הדת ובתי הדינים, הנה הוא עון פלילי וחמור יותר מחטא גדול ממנו שנעשה רק בדרך פירצה ותאום, ואפשר דע"כ נענשים כאן אף דגים שבים, משא"כ בדור המבול, דבחטא הדור שנעשה בדרך פירצה ותאוה, הצדיקים שבדור לא יתפסו עמהם לעולם, כי הם לא ישמעו לתאות לבבם להתפתות אחרי יצרם המתאו', ואדרבה מוכיחים ומוחים בעוברי עבירה, וע"כ הדגים שיש בהם גלגול מנשמות צדיקים, לא הגיע אליהם הקלקול והפגם ומה"ת יתענשו, אבל בחטא שנעשה בהסכמת השופטים והבתי דינים, קרובה התקלה שכולם יתפסו ויכשלו בה, ואף אם לא בפועל ובמעשה, מ"מ לצד שאינם מוחים ה"ה מחזיקים ביד עוברי עבירה ובמשפט המעוקל ההוא, וע"כ אף דגים שבים שהם גלגולי נשמות צדיקים נענשים בעונה והבן.

ועפ"י דרכנו אל"פ קושיתינו הנ"ל דלמה נקט קרא לשון חמס ולא לשון גזל, באומרו כי מלאה הארץ חמס מפניהם, ובב"ר ביארו ז"ל דגזל היינו בשו' פרוטה וחמס בפחות משוה פרוטה, וכך היו אנשי דור המבול עושין שכל א' הי' נוטל בפחות מש"פ עד מקום שאינו יכול להוציאו ממנו בדיינין, וע"כ נקט קרא לשון חמס אולם עדיין צ"ב דהרי בודאי שלא דקדקו על עצמם וגזלו גם בש"פ ויותר, והו"ל לקרא למינקט לשון גזל דעדיפא וחמירא טובא, אמנם כבר בארנו בדברנו לעיל דמה שגזלו כאו"א בפחות משוה פרוטה, עשו כן כדי לעשות פנים של היתר בדבר והנה עון גזל שהוא בש"פ ויותר, עברו עלי' רק בדרך פירצה, אבל החמס שהוא פחות מש"פ הי' להם הוראת היתר לעשות כן לפי שלא ניתן להוציאו בדיינין, וכתב הבעל עקידה זלל"ה דאף החטא קטן שנעשה בהסכמת הדת, חמור יותר מן חטא הגדול הנעשית בדרך פירצה כנ"ל, וא"ש דנקט קרא לשון חמס, באמרו כי מלאה הארץ חמס מפניהם, וחז"ל דרשו בה דלא נחתם גזר דינם אלא בשביל כך, דחמס היינו בפחות מש"פ ועשו אותה בדרך היתר, וזה גרם החרון אף הגדול לכלותם, משא"כ בגזל דש"פ ועריות עברו עלי' בדרך פירצה לבד והבן.

ובזה אפ"ל דברי המדרש הנ"ל תאבד דוברי כזב מדבר בדור המבול הן ודיבורן כזב וכו', ולכאורה וכי עבירה דכזב בלבד היתה בידם, והלא עברו על כל עבירות החמורות ע"ז וג"ע ושפכ"ד, וצ"ב מה שדרשו ז"ל שנאבדו בשביל עבירה דכזב, ואיך הכריעה חטא הכזב על כל עבירות כולן, ואפ"ל עפימ"ש האבן עזרא זלל"ה בפ' משפטים, מדבר שקר תרחק, עם הדיין ידבר הכתוב, שלא ידין דין שקר וכו', עכ"ל, וזה הי' הגורם בדור המבול, שקלקלו בעצת שופטיהם שהורו להם פנים של היתר, ע"י שגילו פנים בתורה שלא כהלכה להתיר להם גזל פחות מש"פ, וע"כ בשביל עבירה זו דכזב נחתם גזר דינם ונאבדו, וא"ש דרשתם ז"ל תאבד דוברי כזב מדבר בדור המבול הן ודיבורן כזב, הן ומנהיגיהן וכו', שעבירה זו בכזב שנעשית ע"י מנהיגיהן הוא שגרמה לאבדונם והבן.

עוד יתבאר על דברי המדרש הנ"ל תאבד דוברי כזב וגו' מדבר בדור המבול הן ודיבורן כזב וכו', ואני כאשר עשו כן עשיתי וכר אלא שגמלתני טובה ואמרת לי בא אתה וכל ביתך אל התיבה עכ"ד המדרש, וצ"ב וכי זו בלבד היתה חטא דור המבול שדברו כזב, והרי אמרז"ל שעברו על ג"ע וע"ז ונחתם גזר דינם על הגזל, ולמה נקטו בדרשת המדרש עבירה זו דכזב בלבד, ואפ"ל בפשטות דעבירה זו דכזב, היא שגרמה להכשל בכולן, עפ"י מ"ש בספרי מוסר באחד שנשמר מלשנות בדיבורו, ועי"ז ניצול מכל עבירות כולן, מיראתו פן ישאלוהו עליו ויוכרח להודות, נמצא דכשלון הכזב גורם לכשלון הרבה עבירות ר"ל, אמנם סיום המאמר צ"ב מ"ש נח ואני כאשר עשו כן עשיתי וכו', היתכן לומר שעשה כמעשה דור המבול, והכתוב מעיד עליו שהי' צדיק תמים וצ"ב.

ואפ"ל עפימ"ש בגמ' מגילה (דף י"ג ע"ב, ב"ב קכ"ג ע"א) ויגד יעקב לרחל כי אחי אביה הוא וכו', אמר לה אחיו אני ברמאות, ומי שרי להו לצדיקי לסגויי ברמאותא, ותירצו אין דכתיב עם נבר תתבר ועם עקש תתפל עכ"ד הגמ' שם, אמנם כתבו הפוסקים דאף בכגון דא לא הותר רק באקראי בעלמא, אבל בתמידות אסור אפי' עם עקש, פן יתרגל וילמד להשתמש במידה מגונה זו אצל כל אדם, ולפי"ז אפ"ל בנח כיון שהיו אנשי דורו רשעים ורמאים, הותר לו לילך עמהם ברמאותא, אמנם אם לא הי' מעותד להבדל מהם ולהיות ניצול מחבורתם ע"י התיבה, הי' ג"ז אסור לו, דאין להשתמש במידה זו רק באקראי ועראי, ובזה יבואר דברי המדרש הנ"ל תאבד דוברי כזב, זה דור המבול הן ודיבורן כזב, ואני כאשר עשו כן עשיתי דעם עקש תתפתל, ולכאורה יש בדבר צד כשלון אלמלי הי' מתנהג עמהם בקביעות כן, וע"ז אמר אלא שגמלתני טובה ואמרת לי בא אתה וכל ביתך אל התיבה והבדלתני מהם, וכל עסקי עמהם הי' רק באקראי ועראי ואין איסור בכי האי גוונא, ובזה יל"פ דברי המדרש הפוך רשעים ואינם זה דור המבול, ובית צדיקים יעמוד זה נח ובניו, דכזב נקרא הפיכה, שהוא ההיפך מדרך האמת, ודור המבול ע"י שהשתמשו במדת ההפכיות נאבדו מן העולם ואינם, ובית צדיקים יעמוד זה נח ובניו, אע"פ שהוכרחו ג"כ להשתמש במידת ההפכיות לגבייהו, אבל לפי שניצולו ונבדלו מהם, לא היתה ההתהפכות הזה עבירה לגבייהו כנ"ל ועמידה היתה להם והבן.

ויאמר ד' אל נח בא אתה וכל ביתך אל התיבה כי אותך ראיתי צדיק לפני בדור הזה, במד"ר (פר' ל"ב ס"ב) כתיב כי צדיק ד' צדקות אהב ישר יחזו פנימו (תהלים י"א), אין לך אדם אוהב בן אומנתו, אבל החכם אוהב בן אומנתו וכו', והקב"ה אוהב בן אומנתו, שנא' כי צדיק ד' צדקות אהב, ישר יחזו פנימו זה נח, שנא' ויאמר ד' אל נח בא אתה וגו' עכ"ד המדרש, ופי' היפ"ת דק"ל למדרש למה כתיב כי אותך ראיתי צדיק לפני, והול"ל כי צדיק אתה, לכן דרשו הפסוק כי הקב"ה אוהב את הצדיקים ומחבב לראותם עכ"ד היפ"ת, אכן סיום המדרש ישר יחזו פנימו צ"ב הכוונה.

ואפ"ל דהנה יש הסתרת פנים לטובה והסתרת פנים לרעה ח"ו, וכמ"ש הכתוב ואנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא על כל הרעה אשר עשה וגו', והסתרתי פני מהם והי' לאכול וגו', ואמרז"ל אין לך שעה קשה יותר מזו, וכאשר הוא בדורנו בעוה"ר, שההסתרת פנים גדולה מאוד, ובאמת השגחתו ית' עלינו בכל עת, דזולת זה לא הי' במציאות להתקיים אפי' רגע א', אלא שבחי' ההשגחה מסותרת מאוד, ויש צדיק אובד בצדקו, ועושי רשעה מצליחים, ע"כ הנסיון קשה מאוד ועלול לטעות, לחשוב ח"ו שעזב הקב"ה הנהגת העולם אל הטבע, וכן ניבא הנביא מלאכי על עיקבתא דמשיחא, שיהיו מאשרים זדים ויאמרו נבנו עושי רשעה גם בחנו אלקים וימלטו, ושוא עבוד אלקים ומה בצע כי שמרנו משמרתו וגו', ובעוה"ר נתקיימה נבואה זו במלוא מובן המלה, וכ"ז נגרם ע"י גודל ההסתרת פנים שהגיע לנו בעוננו.

אמנם יש ג"כ הסתרת פנים לטובה, כמו שביקש דוד המע"ה הסתר פניך מחטאי וגו', ובקשתנו בתפלה לפני הבוי"ת, הבט בעניינו ואל תביט במעללנו, שיתנהג הבוי"ת עמנו בב' הפכים בנושא א', שיאר ד' פניו אלינו להושיענו, ולא יהי' הסתרת פנים לרעה, אבל יהי' לטובה, כמו שביקש דוהמע"ה הסתר פניך מחטאי, ומכ"ש בדור הזה שאנו צריכים מאוד לבחי' הסתרת פנים זו.

וכתב בספה"ק דברי חיים זלל"ה בשם ספה"ק זרע קודש, עה"פ קץ כל בשר וגו', דאיתא באותיות דר"ע דאותו העולם שמכריזין בו חטא של בנ"א, טובלין אותו בכמה טבילות, ובודאי שאין מזכירין מעשה החטא לפני הבוי"ת, אשר טהור עינים מראות ברע ולפניו חנף לא יבוא, ואיך מזכירים המקטריגים עונות בנ"א לפניו ית', ופי' בזרע קודש דעל כל עבירה יש תשובה מיוחדת לפי פגם החטא, ומזכירין לפני הקב"ה פלוני עשה דבר שתשובתו כך וכך, ועי"ז נזכר העון ממילא, אבל עצם החטא לא יזכר ולא יפקד לפניו ית', עכת"ד ז"ל, ובזה אפ"ל הפסוק כי צדיק ד' צדקות אהב, שהבוי"ת אוהב לעשות צדקות עם ישראל, ויאר פניו לישראל לטובה, ויסתר פניו מחטאינו, ולא יזכרו ולא יפקדו ולא יעלו על לב לעולם, וע"כ ישר יחזו פנימו, דהנה כל זמן שנשאר רושם החטא ח"ו, א"א שיהי' ישר יחזו פנימו דלפניו חנף לא יבוא, וצריכים לבחי' הסתר פנים כנ"ל, אבל כשיהי' צדקות אהב אז ישר יחזו פנימו, ויהי' הארת פנים בבחי' ישר.

ועפ"י בחי' הנ"ל אפ"ל מ"ד במד"ר פ' אמור ולקחתם לכם ביום הראשון הה"ד תודיענו אורח חיים שובע שמחות את פניך וגו', ונקדים מ"ש בספה"ק קדושת לוי זלל"ה בפ' האזינו לפרש מאמרם ז"ל ראשון לחשבון עונות, כי בר"ה ויוהכ"פ ישראל עושין תשובה מיראה, ונעשו הזדונות שגגות, ובקשתינו שלא יזכרו ולא יפקדו אף השגגות, אבל בסוכות שעושים תשובה מאהבה, אז השי"ת מונה וסופר העונות כדי שיתהפכו לזכיות, ויהיו מליצים טובים על ישראל, וזהו הפי' ראשון לחשבון עונות עכת"ד ז"ל, נמצא שבסוכות אין אנו צריכים עוד להסתרת פנים מהעונות שכבר נעשו לזכיות, וז"ש ולקחתם לכם ביום הראשון דהיינו ראשון לחשבון עונות, זש"ה תודיענו אורח חיים שבע שמחות את פניך, שנשבע משמחת הארת פניו ית', וא"צ עוד בחי' הסתר פנים כלל ועד"ז יתפרש הפסוק כי אותך "ראיתי צדיק לפני" שזכה נח להארת פניו ית' לצד צדקתו, ולא הוצרך לבחי' הסתר פנים כלל, וז"ש "ראיתי צדיק לפני" וע"כ הסמיכו במדרש דרשא זו ישר יחזו פנימו זה נח, ר"ל שזכה להארת פנים בבחי' ישר ובבחי' לפני והבן.

באופן שני אפ"ל דברי המדרש הנ"ל בהקדם מ"ד במדרש שוח"ט סי' ל"ז והובא בילקוט ראובני ששאל אאע"ה למלכי צדק כיצד יצאתם מן התיבה, א"ל בצדקה שהיינו עושים, א"ל וכי עניים היו שם, והלא לא הי' אלא נח ובניו ועל מי הייתם עושים צדקה, אמר לו על החי' ועל הבהמה ועל העוף וכו', אותה שעה אמר אברהם מה אלו אלולי עושים צדקה עם בהמה חי' ועוף לא היו יוצאים משם וכו', ואני אם אעשה עם בנ"א שהם בדמות וצלם של מלאכים עאכו"כ ע"כ, מבואר דהקב"ה חשבה להם לצדקה, מה שזנו ופרנסו הבהמות וחיות בתיבה, וכן דרשו בב"ר פרי צדיק עץ חיים ולוקח נפשות חכם זה נח שזן ופרנס כל י"ב חדש בתיבה.

ואמרו ז"ל (במדרש תהלים סי' י"ז) ראה כמה הוא גדול כוחה של צדקה, שע"י הצדקה הוא זוכה ומקבל פני השכינה, שנאמר אני בצדק אחזה פניך אשבעה בהקיץ תמונתך וכו', ללמדך שאפי' רשעים שאין בהם זכות, זוכין ומקבלים פני השכינה שנא' ונגלה כבוד ד' וראו כל בשר וגו', הכל יהיו רואין צדיק ורשע, א"כ מה בין צדיק לרשע, כדי שידעו הרשעים לפני מי הם מכעיסים וידעו הצדיקים לפני מי הם יגעים עכ"ל המדרש שוח"ט (הובא ג"כ בילקוט) מבואר גודל כוחה של צדקה שזוכה הנותן על ידו לקבל פני השכינה, והנה כדרך שבא לראות כך בא ליראות, וכשם שע"י כוחה של צדקה זוכה הנותן להיות מקבל פני השכינה, כך זוכה לראיית פנים שלמעלה להיות מושגח מהבוי"ת בעצמו ולא ע"י מלאך ושליח, ומפורש כן במד"ר רות (פר' ה' סי' י"ב) ראה כמה גדול כוחה של צדקה וכמה גדול כוחן של גומלי חסדים, שאין חסין לא בצל שחר וכו' ולא בצל כנפי כרובים ולא בצל כנפי שרפים, אלא בצל מי שאמר והי' העולם, שנאמר (תהלים ל"ו) מה יקר חסדך אלקים בצל כנפיך יחסיון, והחיד"א זלל"ה פי' בזה משאמרז"ל דכשיצאו ישראל ממצרים קבלו עליהם לעשות חסד זע"ז, דכשיצאו מתחת רשות שר של מצרים שהיו משועבדין תחת ידו עד עכשיו, קבלו עליהם מצות הצדקה, שסגולתו להיות מושגח ומושפע מידו ית' ולא ע"י שרי מעלה עכ"ד ז"ל.

והנה נח לא הי' יכול לזכות למעלת מצות הצדקה עד עכשיו, שהרי אנשי דורו רשעים היו, ואמרז"ל במס' ב"ק (ט"ז ע"ב) שאין מקבלין שכר על הצדקה שעושין עם בנ"א שאינם מהוגנים יעיי"ש, והבהמות והחיות והעופות לא היו מזונותן מוטל עליו עד הנה, ועכשיו שנכנס לתיבה זכה למעלת הצדקה, כמבואר במדרש הנ"ל שממנו למד אאע"ה לעשות צדקה, וז"פ הפסוק בא אתה וכל ביתך אל התיבה כי אותך ראיתי צדיק לפני וגו' שע"י מעלת מצות הצדקה שזכה לקיים, במה שזן ופרנס כל הנבראים בתיבה, עי"ז זכה לקבלת פני השכינה הנרמז במלת "לפני" וגם זכה לראיית פנים של מעלה להיות מושגח מהבוי"ת בעצמו, ונרמז במאמר כי אותך "ראיתי" שהבוי"ת בעצמו רואה ומשגיח עליו וכדברי המדרש הנ"ל דנותני צדקה זוכין לחסות בצל כנפיו ית'.

וא"ש קישור דברי המדרש הנ"ל כי אותך ראיתי צדיק לפני זש"ה כי צדיק ד' צדקות אהב ישר יחזו פנימו, עפי"ד המדרש שוח"ט הנ"ל, שאפי' רשעים שאין להם זכות זוכין ומקבלים פני השכינה ע"י מצות הצדקה, ומה בין צדיק לרשע, שהרשעים מתביישין בידעם לפני מי הם מכעיסים, והצדיקים שמחים בהשיגם לפני מי הם יגעים, וז"ש הכתוב כי צדיק ד' צדקות אהב, צדקות לשון רבים ר"ל שאוהב את מי שעושה צדקות הרבה דקיום התורה נקרא ג"כ צדקה, כמ"ש במד"ר בפתיחתא דרות, בצדקה שעשיתם את עולמי שקבלתם את תורתי, שאלמלי כן הייתי מחזיר אותו לתוהו ובוהו, וגם מקיים מצות צדקה לעניים הגונים, ומי שמקיים שניהם זוכה להיות ישר יחזו פנימו ולא יתבייש לקבל פני השכינה, משא"כ מי שאינו מקיים את התורה אבל נותן צדקה, הגם שזוכה לקבלת פני השכינה, אבל מתבייש ומצטער כמבואר במדרש הנ"ל, וא"ש קישור הפסוק דגם נח הצדיק ע"י ששמר מצות התורה ומצות הצדקה זכה לבחי' ישר יחזו פנימו והבן.

מאמר י

באופן ג' אפ"ל בהקדם מה שהקשו המפורשים על הפסוק קץ כל בשר בא לפני כי מלאה הארץ חמס מפניהם, ודרשו חז"ל לא נחתם גזר דינם אלא על הגזל, והקשו דהרי מבואר בפסוק לעיל מיני' כי השחית כל בשר את דרכו וגו', אלמא דמשום עבירה דג"ע היתה הגזירה, ועוד דרשו ותשחת הארץ לשון ערוה וע"ז וכו', הרי דכולהו גרמו לגזירת המבול, אמנם יתבאר בחי' החמס והגזל שהי' בדור המבול, חוץ ממה שנתפרש עפ"י פשוטו, כמבואר במדרש שהי' א' מהם מוציא מלא קופתו, וכאו"א נוטל ממנו פחות משוה פרוטה וכו', אפ"ל עוד בחי' בזה עפימ"ד בגמ' ברכות (דף ל"ה ע"א) א"ר חנינא בר פפא כל הנהנה מן העוה"ז בלא ברכה כאילו גוזל להקב"ה וכנסת ישראל וכו', פרש"י גוזל להקב"ה את ברכתו, ולכנסת ישראל שבחטאו הפירות לוקין, וכתב המהרש"א ז"ל כי הברכות מורידין שפע הברכה על הפירות וכו', ובאינו מברך על דבר הנהנה, הוא מפריד ומשחית שפע הקדושה והברכה לכנס"י מאביהם שבשמים עכ"ל המהרש"א ז"ל, מבואר דהגורם למעט ולהשחית הורדת השפע ע"י חטאיו ה"ז בחי' גוזל את הרבים.

והנה דור המבול חטאו בהשחתת ז"ל ר"ל כמבואר במדרשי חז"ל, ואיתא בספה"ק שבסיבת חטא הידוע ר"ל, נשבה השפעת הקדושה להיות יונקים ממנו החיצונים ר"ל ונתמעט השפעת הברכה, וק"ז הישמח משה זלל"ה בפ' מקץ האריך בדברי תוכחה בענין זה, ופי' הפסוק הכפירים שואגים לטרף לבקש מאל אכלם, דהפוגמין בהוצאת ז"ל מושכין ניצה"ק מנשמתו לתוך הטומאה ר"ל, והנבראים מהניצוצות צועקים לפני הזן ומפרנס ית"ש, שיטול מאביהם אשר בראם הפרנסה אשר נקצב לו, וליתן להם די מחסורם, כי מי בקש זאת מידו שיבראם, וזהו פי' הפסוק הכפירים היינו אלו הנבראים מהוצאת ז"ל ר"ל, ונקראים כפירים כי המה משורש הסט"א הנקרא כפיר, כמבואר בגמ' יומא (דף ס"ט ע"ב) ביצרא דעבירה שתפשוהו אנשי כנה"ג וכו, ונפק כגוריא דנורא וכו', ואלו הכפירים שואגים לטרף שיתן להם פרנסתם, ולבקש מק"ל, אכלם של אותן בנ"א שבראם עכלה"ק, מבואר דהפוגם ר"ל בחטא הנורא הזה, מקלקל ומשחית צינורות השפע ויונקים ממנה החיצונים, וזה בחי' גזל הרבים, ומתורץ בזה קושית המפורשים והסתירה הנ"ל, דמשום דהשחית כל בשר את דרכו על הארץ, וחטאו בהשחתת זרעם לבטלה ובעבירה, בזה גזלו השפעת כל העולם, וזהו כי מלאה הארץ חמס, ותרווייהו הו' בהו והא בהא תליא.

אמנם עוד יקשה ממ"ד במד"ר פ' משפטים (פר' ל' סי"ג) א"ר אחא בקש הקב"ה ליתן לדור המבול תורה וכו', ועבודה וקרבנות ולא רצו, אמר להם הקב"ה מי גרם לכם שתאבדו מן הערב של עוה"ז ומן הבקר של עוה"ב, מפני שלא קבלתם את התורה שיש בה דין, שנא' מבלי משים לנצח יאבדו, ואין משים אלא דינים, שנא' ואלה המשפטים אשר תשים עכ"ד המדרש, ולכאורה יש בזה סתירה על מ"ד ותשחת הארץ וגו' ותמלא הארץ חמס, ודרשו חז"ל זו ג"ע ולא נחתם גז"ד אלא על הגזל, ושם אמרז"ל דבשביל שלא קבלו עליהם לשמור את הדינים נאבדו, ויתבאר עפ"י שפירשנו לעיל לא נחתם גז"ד אלא על הגזל, ר"ל מה שגזלו השפעת העולם בחטא השחתת זרעם, אולם אעפ"כ אין זה גזל בידים אלא גרמא בנזקין, שע"י מעשיהם גרמו ליגזול השפעת העולם, ועפ"י שיטת ההלכה גרמא בנזקין פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים, והנה אמרז"ל כשיש דין למטה אין דין למעלה, ומעתה אלמלי קיבלו עליהם לקיים את הדינים, היו נפטרים מעונש עבור בחי' גזל זה, דבדיני אדם פטור הגרמא, וגם בדיני שמים לא היו נענשים, דכשיש דין למטה אין דין למעלה, אבל מפני שלא קבלו עליהם לקיים את הדינים, ע"כ נידונו בדיני שמים ונתחייבו על בחי' גזל זה, וז"ש ז"ל לא נחתם גז"ד אלא על הגזל, והסיבה לזה מפני שלא קבלו את הדינים והא בהא תליא ומתורצים כל הסתירות שבענין.

ואפשר לתרץ בזה השינויים שבפסוקים שבתחלה אמר צדיק תמים הי' בדורותיו ולהלן הוא אומר כי אותך ראיתי צדיק לפני בדור הזה, ולא הזכיר תמים ויובן עפ"י אמרם ז"ל במס' ערכין (דף י"ז ע"ב) אלמלי בא הקב"ה עם אברהם יצחק ויעקב בדין אין יכולין לעמוד מפני תוכחה, והסבר הענין דהן שמים בעיניו לא זכו, והקב"ה מדקדק עם הצדיקים כחוט השערה, ולפי ערך גודל קדושתם אף פגם קטן נחשב לעבירה לגביהם, מה שלא הי' נחשב לכלום לאנשים הקטנים מערכם, (ועיין בדברנו לפ' זכור הרחבנו הדיבור בזה דישנם כמה דברים שמנו חז"ל שהם כאילו עוע"ז, כגון כל המתגאה כאילו עוע"ז ורבים כמוהו, ובודאי שאין דינם כעוע"ז להעניש עלי' בב"ד של מטה, אלא בעולמות העליונים לפי ערך קדושתן נחשב הפגם הזה כאלו עוע"ז יעייש"ד), ועד"ז אפ"ל בנח מה שהעיד עליו הכתוב צדיק "תמים" הי' בדורותיו, אולם אפשר דשלימות צדקתו היתה רק בערך הדין של מטה, אבל להלן שהזכיר הכתוב כי אותך ראיתי צדיק "לפני" לא הזכיר תמים, דבערך קדושת העולמות העליונים ומכ"ש "לפני" שהוא לפני כסא כבודו ית' לא הי' צדקתו ע"צ השלימות להיות נקרא תמים.

ואפ"ל עוד עפ"י דרכנו הנ"ל דבדורות שלפני המבול, הי' עוד דין למטה, וכמ"ש ז"ל במדרש דהרבה כשרים היו כגון נח ונסתלקו קודם המבול, והנה כ"ז שהיו הכשרים בעולם שמרו את הדינים ואז אין דין למעלה, וע"כ כתיב צדיק תמים הי' בדורותיו, דבערך דין של מטה היתה צדקתו ע"צ השליחות, אבל אחר שנסתלקו הכשרים מן העולם לא הי' ביכולתו של נח לבדו להעמיד את הדין למטה ואז יש דין למעלה, ובערך הדין של מעלה הי' נחשב רק לצדיק ולא נאמר בו תמים, וז"ש הכתוב בא אתה וכל ביתך אל התיבה, וכדאיתא בזוה"ק שצוה לו הקב"ה להסתיר א"ע בתוך התיבה מפני המחבלים דלא ישלטו עלי', דכיון שניתן רשות למשחית אינו מבחין בין טוב לרע, והטעם כי אותך ראיתי צדיק "לפני" וגו', דבערך הדין שלפני לא נמצאת תמים, אבל אילו הי' צדיק גמור לא הי' לו לירא מן המשחית כלל, דהאי כללא כיון שניתן רשות למשחית אינו מבחין וכו' אינו אלא בצדיק שאינו גמור כמ"ש בנזה"ק, וזהו שהסמיכו במדרש להאי קרא זש"ה כי צדיק ד' צדקות אהב ישר יחזו פנימו, ר"ל שיתנהגו בצדק ומשפט וכשיש דין למטה אז ישר יחזו פנימו, שגם בבחי' לפני דהיינו בדין שלמעלה יוכלו להתראות ישר נגד פנימו, וזוכים בדין והבן.

באופן ד' אפ"ל דברי המדרש הנ"ל, בהקדם דברי המד"ר פ' משפטים שהבאנו לעיל, שאמר הקב"ה מי גרם לכם שתאבדו מפני שלא קבלתם את התורה וכו', ולכאורה צ"ב דהרי כבר הגיע אליהם עונשם על שעברו על ג"ע וע"ז ושפכ"ד וגזל שבני נח מוזהרין עליהם, ומה צורך עוד להאי טעמא שלא רצו לקבל כל התורה, ומדוע זו בלבד גרם להם שיאבדו, ולא הספיק מה שעברו על עבירות חמורות האלו, ואפשר לבאר הענין עפי"ד האוהחה"ק בפ' שמות עה"פ וארד להצילו, שבמצרים נסתכנו ישראל בהכנסם לשער הנ' של הקליפות, והטעם לפי שלא הי' להם עדיין כח התוה"ק, וע"כ הוכרחו לצאת משם כרגע ולא יכלו להתמהמה, דזולת זה היו משוקעים ח"ו בשער הנ', אבל דורות האחרונים באמצעות תורתם ישיגו ליכנס לשער הנ' ולהוציא בלעו מפיו, ואז ספו תמו בחי' הטומאה יעיי"ש, ובזה יובנו דברי המד"ר פ' משפטים הנ"ל, דאלמלי שקבלו דור המבול את התורה, הגם שעברו על עבירות חמורות ג"ע וע"ז וגזל ונכנסו כבר בשער הנ' של הקליפות, אעפ"כ עדיין הי' להם תקנה ע"י כח התוה"ק לעלות משם ולהוציא בלעו מפיו ולתקנו, ולפי שלא קבלו את התורה חסר להם כח התוה"ק ונשקעו בשער הנ' של הקליפות ולא יכלו לעלות משם ובהכרת נאבדו מן העולם דלא הי' להם תקנת וז"ש במד"ר מי גרם לכם שתאבדו מפני שלא קבלתם את התורה, ואין בזה סתירה למ"ש ז"ל לא נחתם גזר דינם אלא על הגזל, ומה שדרשו ז"ל ותשחת הארץ זו ע"ז וג"ע וכו', דכולהו איתנייהו בהו ומספיק חטאם לעונש המבול, אלא שעדיין הי' להם תקנה כנ"ל, ובשביל שלא קבלו התורה אבדה תקותם ותקנתם לאבדונם, והבן.

אבל בנח הצדיק אמרו רז"ל שלמד נח תורה, והגם שהי' קודם מתן תורה ולא הי' בגדר מצו' ועושה אלא כאינו מצו' ועושה, אעפ"כ הגין עליו כח התוה"ק להנצל משער הנ', ומהתגברות הקליפות הנורא שהי' בדור המבול, וניצול מן המבול בכח התוה"ק, והנה התוה"ק הוא מאור פניו ית' כמ"ש כי באור פניך נתת לנו תורת חיים וכו', וזשה"כ בא אתה וכל ביתך אל התיבה כי אותך "ראיתי צדיק לפני" שע"י כח התוה"ק זכה להארת פניו ית' ועי"ז ניצול, זש"ה כי צדיק ד' צדקות אהב ישר יחזו פנימו שהצדיקים בכח תורתם ישיגו להארת פניו ית', וכמו"כ זכה נח לזה ועי"כ ניצול כנ"ל.

מאמר יא

עוד אפ"ל דקדוקים הנ"ל, בהעיר עוד מה שדרשו ז"ל בב"ר עה"פ ויבא נח ובניו ואשתו ונשי בניו אל התיבה מפני מי המבול, ובמדרש א"ר יוחנן נח מחוסר אמנה הי', אלולא שהגיעו המים לקרסוליו לא נכנס לתיבה, ורש"י ז"ל הביאו בשינוי לשון וז"ל אף נח מקטני אמנה הי', מאמין ואינו מאמין שיבא המבול, ולא נכנס לתיבה עד שדחקוהו המים עכ"ל, נראה שהוציאו ז"ל דרשתם מדכתיב מפני מי המבול ולא אמר כאשר צו' השם, אמנם פליאה נשגבה הוא איך יתכן בנח שהתוה"ק העידה עליו צדיק תמים שהי' מחוסר אמנה במה ששמע מפי השי"ת בפירוש וצ"ב.

ואפשר לתרץ קושיא הנ"ל עפ"י פשטות, עפימ"ש רש"י ז"ל להלן עה"פ ויהי הגשם על הארץ, ולהלן הוא אומר ויהי המבול, אלא כשהורידן הורידן ברחמים, שאם יחזרו יהי' גשמי ברכת כשלא חזרו הי' למבול עכ"ל, מבואר בפירוש דאף כשהתחיל הגשם לירד, הי' עדיין מציאות שלא יהי' מבול, והבוי"ת הי' ממתין אולי ישובו, ויחזרו המים להיות גשמי ברכה, ואפשר לומר הכוונה בדבריהם דנח הצדיק לא האמין שיבוא המבול, כי לא הי' מצייר בנפשו שיהיו בני דורו כ"כ רשעים, שימנעו מלעשות תשובה אף בראותם שהוא כפסע בינם לבין המות, ואף שהתרה בהם ק"כ שנים ולא עשו תשובה, מ"מ הי' עדיין עומד ומצפה שעכשיו כשיראו הפורעניות ממשמשת ובאה, ישובו מדרכם הרעה ולא יבוא המבול.

מאמר יב

ואפ"ל עוד בחי' בזה עפימ"ש הרמב"ן ז"ל בפ' לך עה"פ ויעבור אברם בארץ עד מקום שכם וגו' וזלה"ק דע כי כל גזירת עירין, כאשר תצא מכח גזירה אל פועל דמיון, תהי' הגזירה מתקיימת על כל פנים, והאריך שם בראיות דלטעם זה עשו האבות הקדושים והנביאים פועל דמיוני על נבואתם, כדי שתהי' הנבואה מתקיימת על כל פנים יעיי"ש, ואפשר דנח הי' עדיין מצפה לגזירת המבול שתתבטל, וע"כ הי' נמנע מליכנס לתיבה עד שדחקוהו המים לפי שלא רצה לעשות פועל דמיוני, כדי שתהי' עוד אפשרות ומציאות לגזירת המבול שתתבטל, והגם דכלפי שמיא גליא כוונתו הטובה, שלא מחמת חסרון האמונה ח"ו נמנע מליכנס, מ"מ הי' קצת פגם בדבר, לפי שבני דורו כאשר ראו שגם נח אינו נכנס לתיבה, חשבו שגם נח הצדיק אינו מאמין שהבוי"ת מעניש לעוברי רצונו, ואף שהוכיח אותם והתרה בהם ק"כ שנה בעשותו התיבה, אבל חשבו שסוכ"ס אף הוא נכנע ונתפס לדעתם ואינו מאמין, וע"כ התברכו בלבבם לאמר שלום יהי' לנו ולא יבוא המבול, ולפי שבני דורו נתחזקו בטעותם על ידו, הי' נחשב לו לפגם לפי ערך צדקתו, כי הקב"ה מדקדק עם צדיקיו כחוט השערה, ולטעם זה קראוהו חז"ל מחוסר אמנה, דלמראית העין היו מעשיו נראין כמחוסר אמנה ח"ו.

ונקדים עוד מ"ש האוהחה"ק בפ' ראה עה"פ שמור ושמעת, בביאור דברי הגמ' חגיגה (דף ט"ו ע"ב) אשכחי' רב"ש לאליהו, א"ל מאי קא עביד קוב"ה, א"ל קאמר שמעתתא מפומייהו דכולהו רבנן, ומפומי' דר"מ לא קאמר, משום דגמר שמעתא מפומי' דאחר, א"ל ר"מ רמון מצא תוכו אכל וקליפתו זרק, א"ל השתא קאמר קוב"ה מאיר בני אומר וכו', והקשה האוהחה"ק מתחלה מה סבר ולבסוף מה סבר, שאין לומר שנעלם מעיני ד' ח"ו הטעם שאמר רב"ש, ר"מ רמון מצא, אמנם דע כי יקפיד ד' על האדם בעשותו דבר, שלא יהי' בו נקי אלא מד' ולא מאדם, ויחשיב לו לחטא עד שיהי' נקי מד' ואדם, ולזה כשעשה ר"מ מעשה זה שלמד מאחר, הי' ר"מ נקי מד' אבל לא מאדם, כל עוד שלא נודע טעמו אם זך וישר פעלו, וזה סיבב שלא הי' ד' אומר שמועה מפיו להיותו חסר השלימות, ואחר שנאמר בישיבה של מטה טעם לשבח במעשיו, נכנס בגדר והייתם נקיים מד' ומישראל, ולזה תיכף ומיד חזר ואמר שמעתא משמו עכדה"ק, ועד"ז אפ"ל לגבי נח שאף דכלפי שמיא גליא כוונתו הרצוי', אולם יען שבעיני הבריות היו נראים מעשיו כהעדר וחסרון באמונה ח"ו, ע"כ כי' חסר השלימות כל עוד שהי' נקי מד' אבל לא מאדם, ולטעם זה אמרו ז"ל עליו מאמין ואינו מאמין.

ולדרכנו נבין בטעם שינוי הלשונות שבפרשה, שמתחלה אמר הכתוב צדיק תמים הי' בדורותיו, שלצד שלימות צדקתו נקרא תמים, ואח"כ כתיב כי אותך ראיתי צדיק לפני וגו' דלפי שלא רצה ליכנס לתיבה עד שדחקוהו המים, לא נאמר בו תמים שהי' חסר השלימות ולא הי' נקי בעיני בני אדם, וע"כ נאמר צדיק לפני, דכלפי שמיא הי' צדיק, כי הוא ית' ידע כוונתו הרצוי', אבל לפי שלא הי' נקי בעיני בני אדם לא נאמר בו תמים כבחי' שכתב האוהח"ק הנ"ל, אמנם נח הצדיק השיג אח"כ שפגם בזה, שלמראית העין הי' נראה כאינו מאמין ועושה כמעשה אנשי דורו, והתחרט על זה והי' לבו נשבר בקרבו כדרך הצדיקים, ובזה יובן דברי המדרש הנ"ל שאמר נח לפני הקב"ה, ואני כאשר עשו כן עשיתי, ומה ביני לבינם, אלא שגמלתני טובה ואמרת לי בא אתה וכל ביתך אל התיבה, ר"ל דלמראית העין נראים מעשי כמעשיהם ואין חילוק ביני לבינם, וחשב בנפשו שאינו כדאי להנצל עבור פגם החטא הזה, אלא שהבוי"ת גומל עמו טובה להצילו והבן.

ואפ"ל עוד בביאור דברי רש"י ז"ל דהנה דרכם של צדיקים להיות ממעטים את עצמן, וכל מה שמוסיפין ומתגדלים במדריגתם, תגדל ענותנותם ושפלותם בעיני עצמם יותר ויותר, ומתאמר משמי' דהצדיק הקדוש מהר"יי זלל"ה מלובלין זי"ע ועכ"י, איך שאמר שאפי' אם הייתי שומע מפי הקב"ה בעצמו שהנני צדיק, לא הייתי מאמין בעצמי כ"א על אותו רגע בלבד, אבל מיד אח"כ יכול להיות שאבדתי מדרגתי מבחי' צדיק עכתדה"ק. וכמו"כ אפ"ל בנח הצדיק דאף שאמר לו הקב"ה כי אותך ראיתי צדיק לפני וגו', לא הי' מאמין אלא על אותו הרגע בלבד, ואח"כ מיד חשד א"ע שאבד מדריגתו הגדולה, והנה נח חשב בנפשי' שאם הוא אינו צדיק לא יוכל להתקיים גזירת המבול, דמי ישאר לקיום העולה אם כולם יאבדו, וכיון דאין א' מהם כדאי להנצל יותר מחבירו, הי מינייהו עדיף, וממילא כולם ינצלו, ולמד כן ממה שא"ל הקב"ה בא אתה וכל ביתך אל כתיבה כי אותך ראיתי צדיק וגו', משמע דגזירת המבול תליא במה שהוא צדיק וכדאי להמלט, וז"ש רש"י ז"ל, אף נח מקטני אמנה הי' ר"ל בעצמו, שהי' מקיים בנפשי' מ"ש ז"ל אל תאמין בעצמך וכדרך הצדיקים שמקטינים את עצמם, והי' מאמין ואינו מאמין ר"ל שבאותו הרגע שא"ל הקב"ה כי אותך ראיתי צדיק הי' מוכרח להאמין בצדקתו בע"כ, אבל מיד אח"כ חשד א"ע ולא כאמין בצדקתו, וע"כ חשב שלא יבוא המבול ולא נכנס לתיבה עד שדחקוהו המים והבן.

מאמר יג

ויאמר ד' לנח בא אתה וכל ביתך אל התיבה וגו' מכל הבהמה הטהורה תקח לך שבעה שבעה וגו', פרש"י ז"ל הטהורה העתידה להיות טהורה לישראל למדנו שלמד נח תורה עכ"ל, והקשו המפורשים דבגמ' דזבחים אמרז"ל דכל שהתיבה קולטתו והבאים מאליהם הכניס לתיבה, א"כ איך למדנו שלמד תורה, והלא כבר ידע להבחין בטהרתם ע"י סימני הנס למר כדאית לי' ולמר כדאית לי'.

ב) בב"ר (פר' כ"ו ס"א) אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים זה נח וכו' כי אם בתורת ד' חפצו אלו ז' מצות שנצטוה, ובתורתו יהגה יומם ולילה שהגה דבר מתוך דבר, אמר מה טעם ריבה הקב"ה בטהורים יותר מטמאים, לא שהוא רוצה שאקריב מהם קרבן, מיד ויקח מכל הבהמה הטהורה עכ"ד המדרש, ראוי להבין דרשתם ז"ל דהנה מה שהקריב קרבן מהטהורים היתה להוראת שעה בלבד, משא"כ ז' מצות בני נח הם תמידיים והלכותי' מרובים וצריכים לימוד יותר, ומדוע דרשו ז"ל יהגה יומם ולילה על שהבין דבר מתוך דבר להקריב מן הטהורים, ובתורת ד' חפצו על ז' מצות בני נח, ולכאורה מסתבר יותר לאוקמי יהגה יומם ולילה על ז' מצות שהלכותי' מרובים ממנו וצ"ב, גם ראוי להבין דכיון שהי' רצון הבוי"ת שיקריב נח קרבנות בצאתו מן התיבה, דהרי מה"ט צוהו להרבות בטהורים, א"כ מדוע לא צוהו ע"ז בפירוש, כמו שצוהו על כניסה לתיבה ויציאתו ממנה, ומדוע בהך מילתא דוקא הי' רצון הבוי"ת שיעשהו בהשגת דעתו בלי ציווי וטעמא בעי.

ואפ"ל עפימ"ש המהרש"א ז"ל (סוטה י"ד ע"א) דהא דאמרי' אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב עמלק"פ, היינו במצו' שנתחייב בה כבר, אבל המכניס עצמו לחיוב בדבר שלא נתחייב בה שרי לעשות על מנת לקבל פרס, וכתבו המפורשים ז"ל דבכה"ג לא אמרי' שכר מצו' בהאי עלמא ליכא, אלא בא בשכרו בעוה"ז, ועפי"ז אפ"ל בפשטות דהנה הי' רצון הבוי"ת שע"י מעשה הקרבנות ימשיך נח הצדיק השפעת עוה"ז לטובת קיום העולם ומלואה, כמשה"כ וירח ד' את ריח הניחח ויאמר ד' וגו' לא אוסיף לקלל עוד את האדמה וגו' ולא אוסיף עוד להכות את כל חי וגו', אמנם אלמלי הי' נצטו' על הקרבת הקרבנות, לא הי' מידת שכרה משתלמת מהשפעת עוה"ז, כי שכר מצו' בהאי עלמא ליכא, והטעם ביארו בספה"ק כי כל הנאות שבעוה"ז לא ישוו בשכר מצו' א', ואפשר דלטעם זה לא צוהו הקב"ה על זה בפירוש, אבל הי' רצונו ית' שנח יבין דבר מתוך דבר ויביא עצמו לידי מצו' במה שלא נתחייב, ועי"ז ימשיך השפעת עוה"ז, והנה ידוע ומושכל שא"א להשיג ולכוון לדעת תורה ורצון הבוי"ת, כי אם הדבוק בתוה"ק ומקושר אלי' בכל נפשו ולבבו, וא"ש מה שדרשו ז"ל ובתורתו יהגה יומם ולילה שהגה דבר מתוך דבר והשיג רצון הבוי"ת להקריב קרבנות, דלפי שהגה בתורה יומם ולילה, זכה לכוון לאמיתתה ולהשיג רצון הבוי"ת.

ויתכן דאף שלא צוהו הבוי"ת בפירוש על הקרבנות, אבל נרמז אליו במאמר ד' שצוהו להכניס הטהורים אל התיבה, דכתיב מכל הבהמה הטהורה תקח לך שבעה שבעה, דלכאורה מלת לך מיותרת ויספיק לומר תקח שבעה שבעה, ואפשר שהכוונה ע"ד שדרשו ז"ל שלח לך לדעתך אני איני מצו' לך וכו', וכמו"כ כאן ירמוז תקח לך לדעתך, שתבין דבר מתוך דבר מה טעם ריבה הקב"ה בטהורים כדי ליקח מהם קרבן, והשיג נח רצון הבוי"ת בזה, ויתבאר לדרכנו דברי רש"י ז"ל עה"פ מכל הבהמה הטהורה תקח לך וגו' למדנו שלמד נח תורה, ול"ק קושית המפורשים הנ"ל, דאה"נ להבחין בין טהור לטמא ידע בנס קליטת התיבה או ממה שבאו מאליהן כמ"ש בגמ' דזבחים, אולם ממ"ש לו הקב"ה מכל הבהמה הטהורה תקח לך ר"ל לדעתך, זכה נח להשיג רצון הבוי"ת כנ"ל, מכאן למדנו שלמד נח תורה כמ"ש במדרש ובתורתו יהגה יומם ולילה, ולפיכך זכה להבין דבר מתוך דבר ולהשיג רצונו ית'.

מאמר יד

עוד אפ"ל בישוב קושית המפורשים הנ"ל עמ"ש רש"י ז"ל מכל הבהמה הטהורה תקח לך שבעה שבעה וגו' העתידה להיות טהורה לישראל, למדנו שלמד נח תורה וכו', והקשו התוס' והרא"ם מהא באמרי' זבחים (קט"ז ע"ב) מנא ידע, ומשני כדרב חסדא העבירן לפני התיבה, כל שהתיבה קלטתו בידוע שהוא טהור וכו', ר' אבהו אמר, אמר קרא והבאים זכר ונקבה וגו', הבאים מאליהם, פרש"י בהן הכיר נח, אותם שבאו שבעה שבעה ידע שהן טהורים, ושבאו שנים שנים ידע שהן טמאים עכ"ל, הרי מבואר דידע נח לברר ע"י נס קליטת התיבה, או ממה שבאו מאליהן שבעה או שנים, וא"כ איך למדנו מכאן שלמד נח תורה, וכבר ידע להכיר בהם למר כדאית לי' ולמר כדאית לי'.

ב) עוד יל"ד בדברי רש"י ז"ל דמרכיב שניהם בחדא מחתא, וז"ל עה"פ מהעוף למינהו וגו', אותן שדבקו במיניהם ולא השחיתו דרכם, ומאליהם באו וכל שהתיבה קולטתו הכניס בה עכ"ל, וצ"ב מדוע הי' צורך לשני הבחנות מאליהם באו וכל שהתיבה קלטתו, ולמה לא יספיק באחד מהם, ועכ"פ לדברי רש"י ז"ל היו שם ג' הבחנות לנח ע"י שלמד תורה ידע להכיר בסימניהם, וע"י נס קליטת התיבה, וממה שבאו מאליהם שנים או שבעה, וצ"ב מה צורך בריבוי הבחנות האלו.

ויתבאר הענין בהקדם מ"ד בב"ר (פר' ל"א סי' י"ב) ארי הי' בא ליכנס לתיבה והיו שיניו קהות, הה"ד (איוב ד') שאגת ארי' וקול שחל ושיני כפירים נתעו, פרש"י ז"ל ארי הי' בא ליכנס לתיבה, לא אותו ארי שניצול בתיבה עם זוגו, אלא שאר אריות שהיו באים להנצל על נפשם לתיבה עכ"ל והי' שיניו קהות פי' המ"כ כלומר שנפל לבו וגבורתו ולא הי' יכול ליכנס לתיבה עכ"ל, וראוי להבין מדוע נקטו חז"ל בארי דוקא שנפל לבו וגבורתו, ולא הי' יכול ליכנס בלי רשות, וכמו"כ כל החיות לא יכלו ליכנס כ"א אותן שהתיבה קולטתן, וכמ"ש ז"ל במדרש ראם לא נכנס אבל גוריו נכנסו, ר' נחמי' אמר לא הוא ולא גוריו וכו', פי' המתנות כהונה מפני גובה קומתו וגודלו לא נכנס וכו', ואף ממנו ניטל גבורתו ונפל לבו כי הי' הכל בדרך נס, וא"כ מדוע נקטו ארי דוקא, גם נראה מגמ' דזבחים הנ"ל דמכל החי לא באו אל התיבה כ"א שבעה מהטהורין ושנים מהטמאין ולא יותר, ואלו באו מאליהם בדרך נס, ובפדר"א אמרו ז"ל שירדו כל המלאכים הממונים על כל מין ומין וקבצו אותן וכו', ויבא נח אין כתיב כאן אלא ויבואו אל נח מאליהן באו עכ"ל, מבואר מזה דלא באו אל התיבה כ"א שנים מהטמאין ושבעה מהטהורין, ושאר הבע"ח לא ניסו כלל לבוא וליכנס להנצל, דאל"ה לא הו' ידע נח להבחין כלל, וזה היתה מהפלגת הנס שניתן בהם הרגשה להשיג שיבואו מאליהם אותן שראויים ליכנס, ושימנעו מלבוא אלו שאינם ראויים להצלה, או שהיו המלאכים מקבצים אותם כדברי הפרדר"א וא"כ מדוע נשתנו האריות שדחקו עצמם ליכנס ובאו להנצל נפשם לתיבה כמ"ש רש"י ז"ל.

ויתבאר הענין עפימ"ד בס' הפליאה שהקשה אם ארי טמא, איך הוכשר להיות מד' פנים במרכבה, ותירץ דבאמת הארי טהור, אלא שהתורה אסרו, הואיל ומינו אוכל כל חיות טמאות ונפטם באיסור עכ"ד, ולפי"ז לעתיד יהי' הארי טהור, כי כל עצמו לא נאסר אלא מפני שדורס וטורף חיות טמאים ונפטם באיסור, אבל לעתיד יחדל הטרף ורעת הבהמה וכל הרמש, כמ"ש הרמב"ן ז"ל בפ' בחקתי (הובא לעיל) שישובו כולם אל טבעם אשר הי' בהם בתחלת הבריאה שאכלו רק עשב הארץ, וכן יהי' לעתיד כמשה"כ פרה ודוב תרענה, וארי' כבקר יאכל תבן, עכת"ד ז"ל, נמצא דאז יהי' הארי טהור, וכן הי' כ"ז היותן בתיבה שאכלו רק עשב וצמח האדמה ולא טרפו טרף, וכמ"ש הרד"ק ז"ל עה"פ ואתה קח לך מכל מאכל וגו' שהוא פירות והזרעים והעשבים, וגם החיות הטורפות יאכלו ג"כ כמו האחרים, ולא אכלו בשר כמו שלא אכלו בתחילת הבריאה עכ"ל, ולפי"ז הי, הארי לפני המבול נמנה בין הטמאים לפי שנפטם באיסור, ובתיבה נהפך להיות כשר וראוי להקרבה, וגם ממנו הקריב נח קרבן כשיצא מן התיבה, וכמו שהקריב מכל הבהמה הטהורה, וז"ש רש"י ז"ל העתידה להיות טהורה לישראל, ר"ל שאף הארי שלא היתה טהורה ליפני המבול אלא שעתידה להיות טהורה לעתיד, גם מהם לקח שבעה שבעה וגם מהם הקריב קרבן.

ובזה יבואר דברי המדרש הנ"ל, שהארי הי' בא ליכנס לתיבה והיו שיניו קהות, דלפי דרכנו הנ"ל נשתנה הארי מכללות מיני הטמאים, שלא נכנסו מהם אלא שנים שנים, משא"כ הארי נכנס ממינו שבעה כדי להקריב מהם קרבן, לפי שנטהרו בתיבה ולא דרסו כנ"ל ולפי"ז אף שלמד נח תורה וידע מיני הטמאין והטהורים, מ"מ הוצרך לנס של קליטת התיבה בשביל הארי, שהי' נמנה במיני הטמאים לפני המבול ועפ"י התורה נאסרה, אלא שהתיבה קולטה מהם שבעה לפי שנטהרו בתיבה, וזה לא הו' ידע נח מדיני התורה, ואפשר דע"כ באו גם שאר אריות להנצל נפשם לתיבה, אף שלא מצינו כן בשאר בע"ח, כדמשמע בגמ' דזבחים הנ"ל, שלא באו כ"א שבעה מהטהורים ושנים מהטמאים, ועי"ז ידע נח להכיר אם הם מן הטהורין או לא, אולם הארי ראה שנשתנה מינו מכללות הטמאים, שמכולם לא נכנסו רק שנים ומהם קלט התיבה שבעה, וע"כ רצו ליכנס לתיבה אף שאר אריות ויותר משבעה, כי חשבו שמינם נשתנה ולא ניתנה בהם שיעור, אבל התיבה לא הי' קולטתו והיו שיניו קהות ונפל לבו וגבורתו, וא"ש דנקטו חז"ל ארי דוקא יותר משאר בע"ח, לפי שנשתנה מינו כנ"ל.

אמנם אף שידע נח להכיר בטהרתם ע"י נס של קליטת התיבה, מ"מ הכריחו רז"ל שלמד נח תורה וידע להבחין בסימניהם, כיון שאחר המבול נתקלקלו הדורות והבע"ח חזרו לאכול טרף, נמצא שהארי חזר לאיסורו הראשון, ואילו לא ידע נח בדיני התורה, הי' לו נס של קליטת התיבה לתקלה, אבל לפי שלמד תורה ידע להשיג בטעמו מדוע נאסרה קודם המבול והותרה בתיבה, וחזרה ונאסרה אחר המבול כנ"ל, ובזה יובנו דברי רש"י ז"ל שהרכיב ב' הסימנים יחדיו וז"ל מאליהם באו וכל שהתיבה קולטתו הכניס בה, ולכאורה למה הי' צורך לב' הבחנות אלו ומדוע לא הספיק בא' מהם (עיין קושיא ב') אמנם לדרכנו הי' צורך לנס של קליטת התיבה בשביל הארי, שברוב בע"ח לא באו אל התיבה כ"א שבעה או שנים ועי"ז ידע נח להבחין בין טהורה לטמאה, אבל האריות באו ממינו יותר כמבואר במדרש הנ"ל והוצרך לנס של קליטת התיבה למנוע אותם מליכנס, דאצלם לא הוי סימנא ביאתם מאליהם והבן.

ויובן בזה דברי המדרש הנ"ל ויבן נח מזבח לד' ויבן כתיב נתבונן, אמר מפני מה צוני הקב"ה וריבה בטהורים וכו', אלא להקריב מהן קרבן מיד ויקח מכל הבהמה הטהורה ע"כ, וכבר הבאנו לעיל קושית בנין האריאל דמנ"ל דלטעם הקרבנות צוהו ד' להרבות בטהורים, דלמא כדי שיהיו מזומנים לאכילה לדורות שאחר המבול, גם צ"ב הקישור מיד ויקח מכל הבהמה הטהורה, ומה"ת יתאחר, ולדרכנו נמד נח כן ממה שצו' ד' להרבות בטהורים שעתידין שיחזרו לאיסורן אחר המבול כגון הארי (ודומיהן), ואף מהם היתה התיבה קולטת שבעה שבעה, וא"א לומר דלטעם שיהיו מזומנים לאכילה ועכ"ח דלטעם הקרבן צוהו הקב"ה, שהי' רצונו ית' שיקריב מהם קרבן כל עוד שהם טהורים, וע"כ "מיד" ויקח מכל הבהמה הטהורה ולא איחר את השעה, שמא יחזור לאיסורו ע"י שיאכל טרף, וכאמרז"ל שהעורב ביציאתו מן התיבה מצא נבילה ואכלו, והורגלו לאכול בשר וטרף, ולטעם זה נזדרז נח והקריב מיד בצאתו מן התיבה כ"ז שהיו ראויים עדיין להקרבה.

מאמר טו

ויכסו כל ההרים הגבוהים אשר תחת כל השמים וגו', כתב הרב החיד"א זלל"ה בס' נחל קדומים בש"ר אפרים וז"ל, וכי יש הר שאינו תחת השמים, אלא שלא ליתן פתחון פה למינים, שאומרים שלא ירד מבול לארץ ישראל שנאמר לא גושמה ביום זעם, לכך כתיב תחת כל השמים ואף א"י במשמע עכ"ד רבינו אפרים ז"ל, וכתב ע"ז החיד"א זלל"ה דברים קשים הם, דאע"ג דאמרו במדרש דכותי א' אמר שלא ירד המבול על הר גריזים, ובהמי ישראל השיב לכותי מהאי קרא עיי"ש, מ"מ הרי ר' יוחנן בזבחים (קי"ג ע"א) ס"ל לא ירד מבול לארץ ישראל, וכבר הקשו התוס' שם מהאי מימרא דב"ר ותירצו וכו' עכ"ל, והאריכו בזה היפ"ת והנזה"ק לבאר פלוגתת ר"י ור"ל הנ"ל, ובכל אופן לשון רבינו אפרים קשה להולמו, שכינה למינים אותם שאומרים לא ירד המבול לא"י, ומאי דעת מינות איכא בהאי.

ונקדים דברי הגמ' (בזבחים שם) אתיבי' ר"ל לר' יוחנן מכל אשר בחרבה מתו, בשלמא לדידי דאמינא ירד מבול לארץ ישראל, משום הכי מתו, אלא לדידך אמאי מתו, ותירץ מהבלא, דא"ר חסדא ברותחין קלקלו וברותחין נדונו, והקשה המהרש"א ז"ל לפי"ד המקשן יקשה לר' יוחנן דלא ירד מבול לא"י, אמאי הטריח הקב"ה את נח בבנין התיבה, הי"ל להצילו בא"י, דהא אכתי לא אסיק אדעתי' דבהבלא מתו, ותירץ דהתם טעמא אחרינא איכא, כדי שיראוהו דור המבול עסיק בה ק"כ שנה כפרש"י בחומש עכ"ל, ואפשר לתרץ קושית המהרש"א ז"ל עוד בדרך אחר, בהקדם מ"ש הרמב"ן ז"ל עה"פ והנה עלה זית טרף בפיה, דמ"ש ז"ל דלא טפת א"י במיא דמבולא, ר"ל שלא הי' עלי' גשם המבול, כדכתיב לא גושמה, ולא נפתחו בה מעיינות תהום רבה, אבל המים נתפשטו בכל העולם, וכסו כל ההרים הגבוהים אשר תחת כל השמים כמ"ש מפורש, ואין סביב א"י גדר לעכב המים שלא יבואו בה, וכך אמרו בפרקי דר"א ארץ ישראל לא ירד עלי' מי המבול מן השמים, אלא שנתגלגלו המים מן הארצות ונכנסו לתוכה וכו', עכ"ל הרמב"ן ז"ל, ולכאורה ראוי להבין כיון דסוכ"ס נתפשטו מי המבול גם בא"י וכסו כל ההרים הגבוהים וכל אשר נשמת רוח חיים באפיו מתו, א"כ מאי מעליותא דא"י בכך, ששיבחה הכתוב (יחזקאל כ"ב) את ארץ לא מטוהרה לא גושמה ביום זעם, ובין כך ובין כך עלו מי המבול לתוכה, ומנפק"מ אם גושמה לתוכה או ירדו אלי' המים משאר ארצות.

ואפ"ל בביאור הענין עפימ"ש הרמב"ן ז"ל בפ' וירא וזלה"ק כי משפט סדום הי' למעלת ארץ ישראל, כי הוא מכלל נחלת ד' ואינה סובלת אנשי תועבות וכו', כי יש באומות רעים וחטאים מאוד, ולא עשה להם ככה, אבל למעלת הארץ הזאת הי' הכל כי שם היכל ד' וכו' עיי"ש מבואר מדבה"ק כי בא"י לצד שהוא פלטרין של מלך והיכל ד' שליטת מדת הדין חזקה שם יותר להעניש החוטאים מבשאר ארצות, ובזה יתיישב קושית המהרש"א ז"ל, דלכאורה אף לדברי הרמב"ן ופרדר"א שעלו מי המבול משאר ארצות לא"י, אבל מ"מ לא הי' התגברות המים קשים כ"כ כמו בשאר ארצות, כיון דלא גושמה ולא עלו מי התהומות, א"כ כמו"כ אף לפי"ד יקשה כקושית המהרש"א ז"ל, דהי"ל להקב"ה להצילו בא"י דלמעט בניסא עדיף, אמנם אמרז"ל בב"ר סו"פ בראשית, ונח מצא חן בעיני ד' אפי' נח שנשתייר מהן לא הי' כדאי, אלא שמצא חן בעיני ד' ועוד אמרז"ל ונח מצא חן באיזו זכות בזכות תולדותיו, ופי' היפ"ת שלא הי' כדאי להנצל מגזירה הכוללת כל העולם, שאינו נמלט אלא צדיק גמור עיי"ש, ולפי"ז אפ"ל דע"כ לא הצילו הקב"ה בא"י, לפי שגם עליו הי' מקום לחול הקטרוג ח"ו כאמרם ז"ל שלא הי' כדאי להנצל, ובא"י מדת הדין מתוחה יותר להעניש אפי' בחטא קל, וע"כ כדי להצילו מקטרוג ושלא יתעורר עליו מדת הדין, אולי לטעם זה לא צוהו השי"ת לילך לא"י להנצל שם, ואולי גם התיבה לא שטה בא"י, דכתיב ותנח התיבה וגו' על הרי אררט, ולא על הרי א"י שהם גבוהים ג"כ, ואפשר שמנעהו ד' מלבוא לא"י להצילו ממדת הדין שמתוחה שם יותר ר"ל להעניש החוטאים, ובזה יובן דעת הפרדר"א והרמב"ן שלא ירד הגשם בא"י אבל עלו מי המבול לתוכה משאר ארצות, ומ"מ שיבחה הכתוב ארץ אשר לא גושמה ביום זעם, שהי' מחסדו ית' לצמצם שליטת הדין בחו"ל, כי אלמלי הי' שורה גם בא"י, הי' תוקף הדין מתוחה יותר, וע"כ לא היתה חלות הגזירה על א"י, אלא שנתגלגלו לתוכה מימי שאר ארצות והבן.

עכ"פ לכל הפירושים שנאמרו בדברי ר' יוחנן, מוכרח דגם בא"י מתו ונמחו החוטאים, ומקרא מלא דיבר הכתוב כל אשר נשמת רוח חיים באפיו מכל אשר בחרבה מתו, ולפי"ז יובנו דברי רבינו אפרים ז"ל מ"ש שהוא דעת המינים שלא ירד מבול לא"י, וכוונתם בזה להוכיח שאפשר להיות חוטא ובעל עבירה בא"י, וקדושת הארץ מכפרת על תועבותם ר"ל, כמו שמצינו בימי הנביאים שאמרו נביאי הבעל אל העם לא יבוא אליכם רעה, כי היכל ד' היכל ד' יגן עליכם, וכן הוא דיבת הכופרים והמינים של זמנינו, שמותר להיות חוטא ועבריין בא"י עפ"ל, ולכוונה זו רוצים להוכיח מן המקראות שלא ירד המבול לא"י וא"כ לא נענשו החוטאים בה, לזה אמר הכתוב ויכסו כל ההרים הגבוהים אשר תחת כל השמים, כדי שלא ליתן פתחון פה למינים שנצולו החוטאים שם, וא"ש דברי רבינו אפרים, ול"ק משיטת ר יוחנן דס"ל נמי שלא ירד המבול בא"י, דגם איהו ס"ל דכל אשר נשמת רוח חיים באפיו מתו גם בא"י מחמת הבלא כתירוץ הגמ', וכ"ע מודי דלא ניצולו החוטאים בא"י, ואדרבה מדת הדין מתוחה עליהם שם יותר, היפך מדעת המינים האומרים שא"י סובלת החוטאים ושלא נאבדו ונמחו בה אנשי דור המבול.

(מכתי"ק) וישלח את העורב, ודרז"ל במדרש זש"ה שלח חושך ויחשיך ולא מרו את דברו כשרצה הקב"ה לשלוח על מצרים מכת חושך הסכימו כל המלאכים ולא מרו את דברו ע"כ, משמע דבמכה זו בלבד הסכימו, ובשאר מכות לא, וצריך טעמא מדוע, והעיקר דצ"ב המשך פסוק זה וענין זה לפרשתינו, והנל"פ הנה כל עם ועם מדינה ומדינה יש להם שרים ומלאכים רבים ונכבדים בשמים ממעל ועל הארץ כו', מיימינים ומשמאילים מהם מיימינים המליצים אך טוב עליהם, משמאילים המקטריגים ומסטינים עליהם, וכן הוא להבדיל אלף אלפי אלפים אצל ישראל עם קדושו וקרובו, ולאום מלאום יאמץ ע"כ במצרים כאשר רצה הקב"ה להביא עליהם המכות האותות והמופתים כמובן אותן המלאכים העומדים בכל פעם לעזרת ישראל וכן אותן השרים שמקטרגים סרה על רשעי אומות העולם הסכימו ועמדו בדעה אחת, אבל המסטינים והמקטריגין על ישראל, וכן המלאך והשר של מצרים שעומד תמיד להמליץ טוב עליהם עמדו ג"כ בדעה אחת שלא להביא המכות, אמנם י"ל דבמכת אשך לפי המבואר במדרש מובא ברשיז"ל פ' בא למה הביא עליהם חשך שהי' בישראל באותו הדור רשעים ולא היו רוצים לצאת ומתו בשלשת ימי אפילה כדי שלא יראו מצרים במפלתם וכו', א"כ ע"י מכת חשך באה רעה גם לישראל ע"כ י"ל שהיו כל השרים מסכימים לדיעה אחת להביא מכה זו, המקטריגים הסכימו שתבא הרעה והמליצים הסכימו לטעם אחר, ואם כן אתי שפיר ומובן היטב שלח חושך כו' ולא מרו את דברו אף אחד מהם כי כולם הסכימו בפ"א.

אמנם לכאורה צ"ב על מה שמתו אז רשעי הדור, וכי לא הי' יותר טוב שיעמדו חיים ויתקנו אותם להשיב לפני ה' ויכניסו אותם תחת כנפי השכינה, רק י"ל שז"א דיש לחוש שיהי' קלקולו יותר על תקונו שאלו שיורו להם הדרך יבאו בסכנה וישחיתו דרכם טרם שיתקנו אותם, והנה דרז"ל למה אצל היונה כתיב מאתו, ואצל העורב לא כ' רק וישלח את העורב מכאן שדירתם של צדיקים אצל עופות טהורים, ירמוז שצדיקים אינם מניחים סטרא דקדושה ואינם רוצים לשכון בסטרא דטומאה אף לצורך תקון, ומעתה מה מאוד מובן המדרש וישלח את העורב ולא כ' מאתו ועכ"ח רומז כנ"ל שאין הצדיקים מתערבים עם הרשעים פן יהי' קלקולם יתר על תקונם, וכיון שכן איפוא א"ש מדוע שלח חושך ולא מרו את דברו שכולם הסכימו וכו' ול"א דהו"ל יותר לתקנם ולהביאם לתוך הקדושה, וז"נ.

וכוש ילד את נמרוד הוא החל להיות גבור בארץ הוא היה גבור ציד לפני ד' ורש"י פי' שניהם לשון המרדה, וז"ל הוא החל להיות גבור בארץ להמריד כל העולם על הקב"ה, גבור ציד לפני ד' צד דעתן של בריות ומטען למרוד במקום, ולכאורה תרתי למ"ל, הוא החל להיות גבור, הוא היה גבור וצ"ב הכוונה.

ב) ע"כ יאמר כנמרוד גבור ציד לפני ד' פרש"י על כל אדם מרשיע בעזות פנים וכו' יאמר זה כנמרוד גבור ציד עכ"ל, ויש להבין מה צורך הקרא להודיע מה שיאמרו, והלא אין זה מדרך הכתוב לגלות לנו שיחת הבריות, ומאי נפק"מ לן בזה אם יאמרו כן או לא.

ג) במסורה הובא בבעה"ט, ע"כ יאמר כנמרוד וגו', ע"כ יאמר בספר מלחמות ד' ולציון יאמר איש ואיש יולד בה, וצ"ב.

ואפ"ל בהקדם מ"ש האבן עזרא עה"פ כנמרוד גבור ציד לפני ד' שהיה בונה מזבחות ומעלה אותם החיות שצד עולה לשם, והרמב"ן הק' התפלא עליו וכתב שהראב"ע מצדיק רשע כי רבותינו ידעו רשעו בקבלה, עכ"ל. אבל באמת ל"ק קושיתו כלל, לפי משפרש"י ז"ל שהיה צד דעתן של בריות בפיו ומטען למרוד במקום, והנה כן דרך כל צודדי נפשות להתחיל בדברים טובים ועל ידי זה צודים ברשתם התמימים והישרים, וא"כ אפשר להיות שניהם אמת, כי קבלת רבותינו אמת שהיה רשע וממריד את כל העולם כמ"ש רש"י והרמב"ן ז"ל, אבל בתחלת רשעתו אפשר שהיה בונה מזבחות ומקריב עליו לד' כדברי הראב"ע ז"ל, כדי לצוד נפשות הכשרים ברשתו שיתחברו אליו. ולפי"ז יתפרש כפל הלשון הוא החל להיות גבור בארץ הוא היה גבור ציד לפני ד' דאמרו רז"ל איזהו גבור הכובש את יצרו, ונמרוד שהיה רצונו לצוד נפשות הכשרים היה מראה את עצמו בעיני הבריות כגבור בארץ הכובש את יצרו, אבל תכליתו היה לצוד את הבריות ולהטעותן למרוד במקום, וזהו הוא החל להיות גבור בארץ שבהתחלה היה עושה עצמו כגבור בארץ, אבל באמת הוא היה גבור ציד לפני ד' שכל גבורתו היה לצוד את הבריות ומטען למרוד במקום, ושורש שניהם המרדה בהבוי"ת כדברי רש"י ז"ל.

ואפ"ל שרמז הכתוב ע"כ יאמר כנמרוד גבור ציד לפני ד' דאם תראה אדם שיש בו כח מסית ומדיח ושמץ מינות, אע"פ שהוא עושה ג"כ דברים טובים ושומר תורה ומצות, תאמר שזה כנמרוד שהיה ג"כ גבור ציד וצודד נפשות, והקריב קרבנות לד', כדי לצוד עי"ז נפשות הכשירים ולהמרידן אח"כ במקום, והזהיר הכתוב שאל תאמין במעשיו ובמעלליו הטובים, ואל תאבה ואל תשמע לו, וכל מי שיש בו שמץ מינות וכח הסתה והדחה צריך לברוח ממנו כמ"ש שלמה המלך כי יחנן קולו אל תאמין בו כי שבע תועבות בלבו, ותדע שגם נמרוד עשה כן, וסופו שהמריד את כל העולם במקום ב"ה, וזה שצוה עליו הכתוב ע"כ יאמר כנמרוד גבור ציד וגו', שתזכור ותאמר דבר זה, ולא יטעוך מתי שוא.

ויבואר בזה מאמר המסורה ע"כ יאמר כנמרוד גבור ציד, שתאמר על כל מסית ומדיח זה כנמרוד, ואל תאמין לו, וא"ת למה מניח הקב"ה שיהיו צודדי נפשות בעולם כנמרוד וכדומה לו, והתירוץ ע"כ יאמר בספר מלחמות ד' את והב בסופה, שע"ד כן ברא הקב"ה את עולמו וכן היה רצונו יתברך שילחם האדם נגד היצה"ר. והמסיתים ומדיחים ויתגבר עליהם, כדי שיגדל שכרו בעולם הגמול וז"ש את והב בסופה שע"כ הוכן האדם למלחמה תמידית בעוה"ז, כדי שיקבל שכרו בעקב. וע"ד כן היתה כוונת הבריאה שיהיה בעולם כוחות הלוחמים והמנגדים, ולציון יאמר איש ואיש יולד בה, ע"ד שדרשו חז"ל במס' מגילה לעשות כרצון איש ואיש איש זה מרדכי איש זה המן, שהעמיד אחשורוש ב' כחות מנגדות, וכוונתו היה להסית ולהדיח את ישראל. עכ"פ מבואר דאיש ואיש רומז אל ב' כחות מתנגדות, כח הקדושה וכח הטומאה כמרדכי והמן, וזה מאמר המסורה ולציון יאמר איש ואיש יולד בה, שבחינה הנ"ל מלחמה התמידית יהיה גם בציון לפעמים ימשול עליה מרדכי קומת הקדושה, ויהיה זמן אשר המן ימשול בה, ויתגברו כחות הטומאה ר"ל, ויהיה זמן ששני הכחות ישתמשו בה בערבוביא, והיא מלחמה כבידה בהתנגדות הכחות ולבסוף יהיה והוא יכוננה עליון, שיכונן השי"ת ירושלים ובהמ"ק שלמעלה, ואז כל הרשעה כעשן תכלה, אבל עד אותו הזמן, איש ואיש יולד בה והמלחמה כבידה והנסיונות מרובים, השי"ת יעזור לנו שנזכה לזמן שיתקיים והוא יכוננה עליון במהרה בימינו אמן.