שו"ת דברי יואל/יורה דעה/סימן מב

<< יורה דעה סימן מא • שו"ת דברי יואל • יורה דעה סימן מג >>

~ סימן מב ~

ב"ה, אור ליום ד' לסדר אם יהיה אלקים עמדי (ויצא), סאקמיר יצ"ו

אל כבוד ידידי הרה"ח היקר מו"מ בתורה ויראה, נחמד ונעים, כמו"ה יעקב צבי פריעדמאן נ"י.

הנה בעת היותך פה הנחת מכתבך בנידון השאלה, ולא עיינתי בו תיכף מחמת טרדת השיעורין ושאר טרדות, כידוע לך, וכעת הונח לי קצת בעזהי"ת, כן יעזור השי"ת מהיום ולהלאה על צד היותר טוב.

ובנידון השאלה מי שהובא לפניו אחר גמר השחיטה של עוף, עוד בהמה ועוף לשחוט, דיש ספק האיך יעשה. אם ישחוט העוף קודם, יכניס עצמו בספק פלוגתת הבעל העיטור (הל' שחיטה מו, ג) עם הרא"ש (חולין פ"ו סי' ו) וסייעתו (עי' יו"ד סי' יט ס"ו), ואם ישחוט הבהמה קודם, יכניס עצמו בספיקו של השמלה חדשה (שם סי"ב) אם לא הוי הפסק בין הכיסויים.

והנה אתה כתבת דיש עצה לשחוט קודם העוף ולכסות, ואחר כך לכוין בברכת הבהמה על העוף, וכתבת דאין חשש אף אם הברכה אחר השחיטה, כמו בשוחט דבר דאיתייליד בו ריעותא (רמ"א שם ס"א) דלא חזי מעיקרא.

א

והנה לפי דעתי אין זה שום תקנה מכמה טעמים שאבאר בעזהי"ת. חדא דאין הנידון דומה לראיה כלל, דהתם באיתייליד ביה ריעותא, הנה אסרו חכז"ל לברך עד אחר הבדיקה, ואחר השחיטה והבדיקה נולד השתנות, שהפה שאסר לו לברך קודם, הוא הפה שהתיר לו לברך עתה. משא"כ כאן, הלא מה שאי אפשר לך לברך מקודם, הוא מחשש דעת בעל העיטור שאין צריך לברך כלל, ולשיטה זו גם אח"כ אין צריך לברך, ואך מה שאתה רוצה לכוין בברכת הבהמה אח"כ גם על העוף, הוא כדי לצאת גם דעת הרא"ש דסובר דצריך לברך, ולשיטה זו גם מקודם צריך לברך. וממילא דלשיטת הרא"ש אסור לברך אח"כ, כיון דהיה חזי מקודם לשיטתו.

ואם כן ברכה זו אין לה שום מקום לא לדעת הבעל העיטור ולא לדעת הרא"ש, ואין בזה שום תקנה כלל, וזה ברור לדעתי, ודו"ק. ואף שיש להתעקש עוד, אבל האמת הוא כמו שכתבתי.

גם נראה לי אף בלי טעם הנ"ל, בנידון כזה שלא היה אפשר להשוחט לברך מחמת ששחט קודם עוף אחר, לא דמי כלל לשוחט דבר דאיתייליד ביה ריעותא. דהתם דגוף הנשחט לא היה ראוי לברכה כלל קודם השחיטה, לכן לא נדחה שחיטה זו מעולם, וכן בטבילה (פסחים ז: ; יו"ד סי' רסו סוף ס"ב), דלא היה שום אופן לברך אטבילה זו עד אחר כך. משא"כ כאן דהעוף היה ראוי לברך עליו קודם אף בשחיטה זו אלו היה בא ליד אחר, ואך נדחה מברכתו מחמת שבא ליד זה שהיה לו ספק מחמת ששחט קודם עוף אחר.

והרי זה דומה כאילו שוחט אחד שאינו יכול לברך ואח"כ למד סדר הברכה, הכי תימא דזה יוכל לברך אח"כ כיון שלא היה ביכולתו לברך מקודם, בודאי דכיון דלא היה שום מניעה בגוף המצוה ואך המברך היה לו מניעה, אין לומר על המצוה דלא היה חזי. ומאי נפקא מינה אם המניעה הוא מחשש איסור או שאר טעם, סוף סוף לא היה המניעה בגוף המצוה. וכן הוא ממש בעוף הזה דאין לומר עליו דלא חזי. וכדי שלא להתעקש אבאר בעזהי"ת.

ב

הנה הש"ך ז"ל בסימן י"ט ס"ק ג' עשה ויכוח עם ספר ברכת אברהם (סוף ח"א וריש ח"י), והאריך להוכיח כדעת הרמב"ם ז"ל (הל' ברכות פי"א ה"ו) דבשחט כשרה וכן שאר כל המצוות אם לא בירך עובר לעשייתן, שוב אינו מברך אח"כ. ומה שהקשה בספר הנ"ל דא"כ האיך שרינן לגר וכן שאר חייבי טבילות (עי' רמ"א יו"ד סי' ר) ושאר מצוות לברך אחר עשייתן. ואי משום דלא היה אפשר מקודם, לא הוה ליה לברך כלל. על זה תירץ הש"ך ז"ל דכיון דכל הברכות הם מדרבנן, הם אמרו לברך קודם המצוה ולא אחר המצוה כלל, והם אמרו בגר ודכוותיה דלא חזי, יברך אחר המצוה, יעיי"ש שהאריך.

והנה הגרע"ק אייגר בהגהותיו שם נתקשה מאוד בדברי הש"ך הללו, וצריך אני להעתיק לשונו קצת לצורך ביאור הענין. וז"ל שם, תמיהני לפי מה דמסיק הש"ך להלכה דבשכח ולא בירך קודם לא יברך אח"כ, י"ל דהכי נמי באיתייליד ביה ריעותא אינו מברך אח"כ. דלא דמי לטבילת גר, דכיון דבכל פנים לא חזי לברך מקודם, כי תקנו חז"ל ברכה זו מעיקרא הכי איתקן לברך אח"כ, אבל ברכת השחיטה קבעו ותקנו עובר לעשייתן, אלא דבהך דבר דאיתייליד ביה ריעותא אינו יכול לברך מספק, כיון דאידחי אידחי, ואין חילוק בין מחמת פשיעה ושוגג או אונס.

הגע עצמך בעל קרי שאינו מברך לפניו (ברכות כ:), אם אכל או שחט ואח"כ טבל, הכי מותר לברך אח"כ על מה שאכל או שחט כבר, כיון דלא היה רשאי מקודם. אלא ודאי כיון דיסוד הברכה תקנו עובר לעשייתן, אלא שהיה איזה דבר המעכב, אינו מברך אח"כ.

והרמ"א אזיל בשיטת האור זרוע (סי' שפז), משא"כ לדידן דקיימא לן כהרמב"ם, יש לומר דגם באיתייליד ביה ריעותא, אינו מברך, וצ"ע לדינא. עכ"ל עיי"ש.

הנה הגאון ז"ל סיים בזה בצ"ע לדינא, אבל אין כן דעת כל הפוסקים, ובהדיא משמע מדברי הש"ך ס"ק ד' דלדינו של הרמ"א מודה ולא חלק בס"ק ג' רק על הגהות אשר"י (חולין פ"א סי' ב) שמתיר גם בכשרה לברך אח"כ. וכן ביאר שם הפמ"ג בשפתי דעת ס"ק ד' דבשוחט דבר דאיתייליד ביה ריעותא אף הרמב"ם מודה. וכן כתב הפרי חדש בס"ק ג', עיי"ש. גם התבואות שור (ס"ק א) הכריע דאין לברך אח"כ כהרמב"ם, ובאיתייליד ביה ריעותא העתיק (ש"ח ס"ב) דברי הרמ"א דיוכל לברך אח"כ, והוא ברור לדינא.

אמנם צריך לשית אל לב דהלא כולם לא תירצו קושית הגרע"ק אייגר, והוא לכאורה הערה חזקה. והנה ראיתי שהפמ"ג במשבצות ס"ק ב' הרגיש קצת בזה, דכתב דמשום הכי עדיף טפי ליקח אחר, וכתב טעם אחד דלא דמי לטבילת גר, דהתם תקנו שיברך אח"כ, משא"כ כאן לא מצינו שתקנו כן, יעיי"ש. הנה העיר קצת אבל לא תירץ כלום, דגם באין לו אחר האיך יברך אח"כ, כקושיית הברכת אברהם. דלא שייך לומר בזה תירוץ הש"ך ז"ל דהם אמרו והם אמרו, כיון דלא מצינו שיאמרו כן.

ג

אבל הנראה לפענ"ד, דהנה המג"א בסימן קנ"ח ס"ק ט"ז חילק שם בין נטילת ידים לשאר ברכות שאינו מברך אח"כ, משום דקיי"ל (פסחים עג:) נראה ונדחה אינו חוזר ונראה, משא"כ בנטילת ידים דמעיקרא לא חזי, ודיחוי מעיקרא לאו דיחוי הוא (סוכה לג:), יעיי"ש.

הנה לפי זה אין צריך כלל לתירוץ הש"ך ז"ל דכיון דהוא מדרבנן הם אמרו לחלק בין היכא דחזי מעיקרא ללא חזי, דהלא בלאו הכי טעמא רבה אית ביה לחלק בין היכא דנדחה מעיקרא להיכא דנראה ונדחה, דכלל זה הוא בש"ס בכמה מקומות אף במצוות דאורייתא דלא שייך לומר הם אמרו והם אמרו.

והנה המעיין במקור הענין דברי המג"א מבוארים הם, דזה לשון רש"י ז"ל שם בברכות דף נ"א (ע"א) ד"ה התם מעיקרא גברא לא חזי, ודיחוי מעיקרא לאו דיחוי הוא, ולכי מתקן הדר מברך, אבל האי מעיקרא לא אידחי וכו'. הרי מבואר טעם המג"א. וכן הרי"ף ז"ל שם בהלכותיו (לז:) כתב בזה"ל, מי שאכל ולא בירך עד לאחר שאכל, אינו חוזר ומברך, משום דנראה ונדחה אינו חוזר ונראה. וה"ר יונה ז"ל שם (ד"ה ואם) הרחיב הדברים. באופן שמבואר מדבריהם דזה הוא החילוק בין היכא דלא חזי מעיקרא, משום דאין דיחוי מעיקרא אצל מצוות (חולין פז.), משא"כ בנראה ונדחה. ולא הזכירו כלל טעם זה דכך תיקנו חז"ל.

ובאמת שלפי זה תמהתי לכאורה על הש"ך ז"ל, למה הוצרך לומר דכיון דהברכות מדרבנן הם אמרו והם אמרו, הלא בלאו הכי החילוק מבואר בדברי הראשונים ז"ל שהבאתי, שלפי זה קושית הברכת אברהם מעיקרא לא קשיא מידי. גם את הברכת אברהם עצמו יש להבין, הכי לא היה לפניו דברי הראשונים ז"ל שחילקו היטב.

ויש ליישב זה, דהנה הברכת אברהם הזכיר בקושייתו גם שאר חייבי טבילות שהתירו לברך אח"כ, ובאמת שבזה כתבו הראשונים (טור סי' ר) הטעם דכיון דבטבילת גר אי אפשר לברך מקודם, אין לחלק בין טבילה לטבילה, וצריך לברך בכל חייבי טבילות אח"כ, כדי שלא לחלק בינם לטבילת גר. ובזה קשה שפיר קושיית הברכת אברהם, דאם איתא דהחילוק הוא בין היכא דנדחה מעיקרא, להיכא דנראה ונדחה דשוב אינו חוזר ונראה, א"כ האיך הותר לברך אח"כ בשאר חייבי טבילות, דבשביל דאין לחלק בין טבילה לטבילה האיך הותר האיסור. ובאמת דבש"ס בסוכה (לג:) ויומא (סד.) במצוה אחת ובענין אחד, חילקו בין היכא דנדחה מעיקרא להיכא דנראה ונדחה.

ועל זה שפיר תירץ הש"ך תירוצו, דכיון דהוא מדרבנן הם אמרו והם אמרו, ובטבילת גר באמת דינא הכי לברך אח"כ, ובשאר חייבי טבילות כיון דלא רצו לחלק לכן תיקנו כן בכולם. וי"ל דמשום הכי לא הזכיר הש"ך ז"ל רק תירוץ זה דהם אמרו והם אמרו, אף דבטבילת גר איכא גם טעמא אחרינא, מ"מ מילתא דפסיקא נקט טעם מספיק לכל מילי.

אבל בודאי דהחילוק המבואר בדברי הראשונים ז"ל שהבאתי ובהמג"א אחריהם, הוא אמת, ונפקא מינה טובא דלפי זה כללא הוא אף בשאר מילי דלא תיקנו לברך אח"כ, דכל היכא דלא חזי מעיקרא דיחוי מעיקרא לאו דיחוי הוא.

ומעתה זכינו לדין, דבאיתייליד ביה ריעותא לא נדחה מברכתו אף לדעת הרמב"ם, כיון דלא היה חזי מקודם, ולא קשה כלל קושית הברכת אברהם.

ומעתה גם מה שהוכיח הגרע"ק אייגר דהיכא דלא היה התקנה כן אין לברך אח"כ, מבעל קרי שאכל או שחט דאינו מברך אח"כ, גם זה ליתא. דכיון דביארנו דהוא תלוי בדיני דיחוי אצל מצוות, זה פשוט להמעיין בש"ס בסוגיא זו, דלא שייך כלל זה רק בדחיית המצוה עצמו, כמו בהדס שלא הוכשר למצוה (סוכה שם) ובדם שנתכסה ששוב אינו ראוי לכיסוי (חולין שם). אבל אם ההדס הוכשר למצוה או הדם ראוי לכיסוי, ורק זה שנטל ההדס אירע לו אונס שלא היה אפשר לו לברך עליו מתחלה, פשיטא דאין זה ענין כלל לדחיית המצוה. ואין להאריך בזה לרוב פשיטותו.

ואם כן גם בבעל קרי ששחט, לא נדחה המצוה מעולם, כיון שלא היה שום דיחוי במצות השחיטה, רק המברך היה לו מניעה. ואך אח"כ בעת שנעשה גוף המעשה האכילה או השחיטה בלא הברכה, אז נדחה, ושוב אינו חוזר ונראה. ודמי לשאר ברכות שהיה נראה בעת שבא לידו קודם שהתחיל לעשות, וכל זה ברור.

ולפי זה גם בנידון דידן בשוחט שאי אפשר לו לברך מחמת ששחט עוף אחר מקודם, וגוף העוף לא נדחה כלל, בודאי דנשאר חקירת הגרע"ק אייגר דאין לברך אחר כך.

ד

עוד אומר לך, דגם לפי דבריך דמותר לברך אח"כ, מכל מקום בודאי דאסור להפסיק בין הברכה להשחיטה, כמו דאסור להפסיק אם מברך קודם העשיה, וכאן כיון שאתה צריך לכסות העוף קודם שחיטת הבהמה, נראה לי דהוי הכיסוי הפסק. אף דבין שחיטה לשחיטה לא הוי הכיסוי הפסק, זהו כיון דבין המצוות לא הוי הפסק כל מה שיש לו שייכות בענין המצוה, ויותר מזה עיין בשמלה חדשה סעיף י' ובתבואות שור שם (ס"ק כ) לענין ברכת הרעמים, אבל בין ברכה להמעשה לא מהני מה שיש לו שייכות והוי הפסק, זולת מה שצריך לו לעשות בהכרח קודם המצוה לצורך המצוה, כמו גביל לתורי (ברכות מ.) דאסור לאכול מקודם, ועיין פרי תואר ס"ק ח'.

ואין להאריך יותר, כי לפענ"ד גם טעם הראשון שכתבתי לדחות זה הוא מספיק, וכל האריכות לא נצרכה אלא להעדפה.

ה

ובעיקר הדבר האיך להתנהג בזה, הנה לפענ"ד מה שאתה רחקת בזרוע דזה אין לעשות, לשחוט מקודם הבהמה ולכוין בברכתה על העוף שישחוט אח"כ, גם לכסות העוף על סמך ברכת הכיסוי הראשונה, משום דהשמלה חדשה מסתפק אם לא הוי הבהמה הפסק בין הכיסויים.

הנה לפענ"ד גם השמלה חדשה לא מסתפק רק בסתם שוחט דעלמא, דאין לשחיטת הבהמה שום שייכות להכיסוי ולא לשחיטת העוף, דיוכל לשחוט הבהמה אח"כ, וכמו שחילק שם (תבו"ש ס"ק כב) בין יקנה"ז דלא הוי הפסק משום דכולהו ברכות שייכי להכוס, משא"כ בבהמה בין העופות. אבל הא בסתם שוחט, אבל כאן דאתה צריך לשחוט הבהמה לצורך העוף כדי להוציאו בברכתו, דאף דגוף שחיטת הבהמה אין לה שייכות רק הברכה, אבל כיון שאתה צריך לעשות כן מחמת ספק, עוסק בענין זה איקרי, כמו שכתב שם השמלה חדשה סעיף י"ב.

ובתבואות שור (ס"ק כא) שם הביא ראיה מתקיעת שופר, דתוקעין תשר"ת אף דשמא תש"ת העיקר, ואם כן הוי התשר"ת הפסק גמור בין הברכה, ומספק לא היה [לנו] לברך כלל. (אבל) [אלא] ודאי דכל מה שעושה לצורך הענין, אף דהוא מחמת ספק, לא הוי הפסק. בפרט בין המצוות, כל מה שיש לו שייכות קצת אינו מפסיק.

ויש להוסיף עוד לפי מה שהכריע בשמלה חדשה סעיף י' דבין שחיטה לשחיטה לא הוי הפסק כל מצוה המוטלת עליו בהכרח, אף דאין לה שום שייכות להשחיטה. וגם כאן יש לומר דשחיטת הבהמה מוטלת עליו בהכרח לצאת ידי ספק, בפרט דיש לומר דהברכה שמברך קודם שחיטת הבהמה, פשיטא דלא הוי הפסק, דהרי מכוין הוא בהדיא גם על העוף, וממילא אח"כ פשיטא דמוטל עליו בהכרח לשחוט הבהמה, שלא יהיה ברכה לבטלה לדעת רוב הפוסקים.

וגם דהמעיין בתבואות שור יראה דרק לכתחלה חשש שלא להכניס עצמו בספק זה, אבל כאן דאם יעשה בענין אחר בודאי יהיה ספק ברכה, הוי כדיעבד, ועדיף טפי לעשות כמו שכתבתי. בפרט אחר כל הצדדים הנ"ל דאין בזה שום ספק, כן נראה לפענ"ד.

גם נראה לי דיש אופן שיצא מכל החששות, אם יתן לאחר לכסות כיסוי השני, דכבר כתב התבואות שור בסימן כ"ח (ש"ח ס"ט) דאם נותן לאחר לכסות בשביל כבוד, לא כדי שיפטור מן המצוה ח"ו, אין שום חשש איסור, ואדרבה (עי' תבו"ש שם ס"ק יד). א"כ מכל שכן מחמת כבוד המצוה, כיון שהאחר יוכל לברך עליה, פשיטא דמותר ליתן לאחר.

וגם זה פשוט, דלאחר שלא בירך קודם אין שום ספק ברכה. וגם הראשון לא יפסיד כלום, כאשר למדנו זה מדין אם חטף המצוה שאם מברך בקול רם אין צריך לשלם לו כלום, כי גדול העונה (ברכות נג:), עיין (טור) בסימן כ"ח (בסופו) וש"ך חו"מ סימן שפ"ב (ס"ק ד) באורך.

כה דברי החותם בכל חותמי ברכות, תתברך בברכה משולשת כאשר עם לבבך וכלב ונפש ידידך הדורש שלומך ומצפה לכל טוב

הק' יואל טייטלבוים