שו"ת דברי יואל/הקדמות/הקדמת בעל ברך משה מסאטמאר: הבדלים בין גרסאות בדף
יצירת דף עם התוכן "{{טקסט מסריקה}}{{ניווט|דף_ראשי=שו"ת דברי יואל|תווית_דף_ראשי=שו"ת דברי יואל/הקדמות|הבא=שו"ת_דברי_יואל/הקדמות/הקדמת המוציא לאור|תווית_הבא=הקדמת המוציא לאור|קודם=שו"ת_דברי_יואל/הקדמות|תווית_קודם=הקדמות}} == '''הקדמה''' == ישמחו הלומדים ויגילו המעיינים אמרי דודי נר..." |
מ מטה הסברה העביר את הדף שו"ת דברי יואל/הקדמות/הקדמת בן אחיו רבי משה טייטלבוים לשם שו"ת דברי יואל/הקדמות/הקדמת בעל ברך משה מסאטמאר |
||
(אין הבדלים)
|
גרסה אחרונה מ־16:32, 26 בנובמבר 2024
הודעה! בדף זה יתכנו שגיאות וטעויות, אנא עזרו לנו לתקן אותם כמו כן השימוש בטקסט הוא אך ורק לצרכי לימוד ועיון ולא לצרכים מסחריים. אם עדיין אין ברשותכם חשבון הרשמו עכשיו בדף בקשת חשבון
הקדמה
ישמחו הלומדים ויגילו המעיינים אמרי דודי נר ישראל יראו אור הדפוס דורשי ומבקשי נתיבות ההלכה יראו אור הגנוז יסוד האמת.
יום בשורה היא לנו עת יוצא לאור עולם מתחת משבח הדפוס ספרי דבי רב כק מרן דודי הגאון הקדוש עטרת תפארת ישראל רשכבהג איש האלקים זצוקללה"ה, אשר השיב לשואליו בדבר ה' זו הלכה, הלכות גדולות שנו כאן, הלכתא גבירתא הוא דאיכא למשמע מינייהו בהרבה מקצועות התורה, גלייה לדרעיה ונפל נהורא, ליהודים היתה אורה, ולכל בני ישראל היה אור במושבותם. דברי אלקים חיים הם למוצאיהם, מרפא לכל בשרם ושיקוי לעצמותיהם, אמרות ה' אמרות טהורות, שבעתיים מזוקקים, כראי מוצקים. אור בהיר הוא בשחקים. מאת הגבר אשר עולה של תורה הקים, וילמד את ישראל משפטים וחוקים צדיקים, על לוח לבותם חקוקים, ובגפשותם דבוקים. על אדני האמת ירה פנתה, ועל עמודי הדעת הציב יסודתה, בחכמת אלקים אשר בקרבו, הן לב הארי היה לבבו.
והנה דרכי המוציאים לאור ספרי אבותיהם ורבותיהם, צדיקים מדור הקודם, להגיד בפתח השער ולבוא בכתובים מגדולת תורתו, קדושתו וחכמתו של המחבר. כדי לספר לדור אחרון בנים יולדו צדיק מה פעל, ויוכלו גם המה להתעורר ללכת בדרכם, וגם כדי שיוכלו לקיים מאמר חכזל (ירושלמי שבת פא) דאר גידל, כל האומד שמועה מפי אומרה, יהא רואה בעל השמועה כאלו הוא עומד כנגדו. ומה טעמא, (תהלים לט) אך בצלם יתהלך איש. וכן ידוע בספה"ק דלכפר בשבח הצדיקים היא מצוה וגדולה. וכמובא בשו"ת חתם סופר (חו סימן נט). וכן יש בזה ענין גדול כידוע מה שכתב מרן הרה"ק הרבי ר' אלימלך זיע בנועם אלימלך (פ' שמות, בפסוק ויאמר משה אל האלקים) דסימן טוב לאדם כשהוא שומע מספרים ממעלות הצדיקים ועבודתם בקדושה לשמו יתברך באמת, אם באותו הפעם לבו חושק ומתלהב מאוד מאוד שיזכה גם הוא לעבוד השית כאמת, זה הוא סימן טוב שהשם עמו וזה דבר ה' וכו', עיי"ש בלשונו הק'. וכן ידוע משאר בפר"ק.
אכן אף על פי כן הוא דבר קשה לקבל על עצמו עבודה זו כי רבה היא, כי מי יוכל למלל מעשה תוקפו וגבורתו, כעצם השמים טהרתו, כחו הגדול חיליה לאורייתא, בפלפול וסברא ישרה, טוחן הרי הרים זו בזו עדי יצאה ההלכה כשמלה כרורה. גבור ואיש מלחמה במלחמה של תורה, עלה הרים וירד בקעות בעמקות גוראה, חשף זרוע קדשו ועזוז גבורתו, כמעין המתגבר וכנהר שאינו פוסק.
ומי האיש אשר ירחיב בנפשו עוז להעיד על השמש בגבורתו, הן נודע בכל העולם יקר תפארתו. זה האיש מרעיש תבל מרגיז ממלכות, ושמעו הולך בכל המדינות מקום אשר דבר המלך מלכי המלכים ודתו מגיע, ומקצה הארץ ועד קצהו היו עיני בני ישראל נשואות אליו לאזין מוצא פיהו ולשמוע דעת קדשו, וכל הדבר הקשה אליו יביאון, והיה כאשר ישאל איש בדבר האורים. וראינו בחוש כי נתקיימו בו דברי התנא ד' מאיר כל העוסק בתורה לשמה זוכה לדברים הרבה וכו' ונותנת לו מלכות וממשלה וכו'. כי הוא היה המאור הגדול לממשלת התורה הקדושה, ולאור פניו יהלכו רבבות אלפי ישראל, על פיו יצאו ועל פיו יבואו. וזכה לכל אלה על ידי גודל קדושתו וטהרתו טהר גברא כידוע לכל שעוד בשחר טל נעוריו קדוש היה לאלקיו. קדוש בכל מיני קדושות ופרוש ברל מיני פרישות, כאשר העידו עליו קדושי וצדיקי דורו בראותם זיו פניו המאירים ותוארו נורא הוד כמראה מלאך האלקים, כי לא טעם טעם חטא מימיו, והוא שלם במדת היסוד נוטר הברית צדיק יסוד העולם. ואיתא בזוהר הק' (פ' לך) מאן דנטר ברית זכה למלכות. וכן איתא כגמרא מסכת בררות, כל מי שיש בו יראת שמים דבריו נשמעים.
ומצינו כן בדברי כ"ק מרן זיע בספרו דברי יואל (פ' במדבר) להסביר תירוצו של המרדכי (סוף פרק קמא דחולין) על הקושיא כיצד אזלינן בסנהדרין בתר רובא, הלא הסנהדרין היו קבועין במקומן וקייל כל קבוע כמחצה על מחצה דמי. ותירץ המרדכי, דאף שהסנהדרין היו קבועים, מכל מקום הדיבור היוצא מפיהם לא מקרי קבוע שהוא נייד ופורש ממקום דקביעות. וביאר כ"ק מרן זי"ע הטעם דאין הדיבו'ר נקרא קבוע, משום שדיבור אמיתי היוצא מפי צדיק אמת בוקע רקיעים, וכוחו חזק ואדיר מאוד להשפיע ולפעול למרחוק, ואם בעזר הבורא ית' זוכים לומר דיבורים אמיתיים מתחשבים עם אותם הדיבורים בכל מקום ובכל זמן. כי דיבור אמיתי של צדיק אמת שלמד תורה לשמה וכיוון לדבר אמת, זורח ומבהיק עד סוף כל הדורות. ובכל מקום שיש איש ישראל המבקש האמת יכול להתחזק ולאחוז בדיבור ההוא הבא ממקור האמת. ולפיכך אין הדיבור נקרא קבוע, שהרי אין הוא קבוע במקומו אלא מתפשט בכל המקומות וכחו חזק להשפיע גם לדורות הבאים, עייש בדבריו הק'.
ועל כל אלה עלי נפשי תשתוחח בהעלותי על לבי ימים מקדם שנות עולמים כשבתו על כסא ממלכתו, ברל מקום כואו הארץ האירה מכבודו. ועין בעין ראו כי ה' אלקיו עמו, והברכה ברכות שמים מעל נשתלחה בכל מפעלותיו. וכמו שאמרו חכזל (בראשית רבה פ' פו) בכל מקום שהצדיקים הולכים השכינה הולך. ואמרו זל (שם פ' עג) כל מקום שהצדיקים הולכים הברכה משתלחת. ומיום עמדו על דעתו היה זה כל חפצו ותשוקתו וכל מעייניו להרבות תורה וקדושה וטהרה בישראל, להשריש בקרב לבות בני ישראל אמונת אומן חזקה ואיתנח כיתד שלא תמוט. וחפץ ה' הצליח בידו, וביקר יקוד אש אהבת הכירא, אשר להט בתוך לבו הטהור, הלהיב הלבבות והזריח אור בקרב בני ישראל.
אמרותיו הטהורים דברות קדשו היוצאים מקרב לב טהור האירו למרחקים, ונאספו אליו עדרים עדרים הצמאים לדבר ה', אלפי תלמידים חשובים הגונים וישרים, תלמידי חכמים בני תורה מופלגים. רבנים, ראשי ישיבות ויושבי על מדין. חסידים, עובדי ה', אשר דבקה נפשם באורו, היו מאירים ובאים בכל מקומותם, ולכל בני ישראל היה אור במושבותם, מכחו ופעולתו של צדיק יסוד העולם אשר אורו זרח למרחקים, לקצוי אר'ן וים רחוקים. עד אשר בא השבר הנורא אשר פקד את כלל ישראל, באכול האש את שש מאות רבוא הקדושים, ובתוכם אלפי תלמידיו היקרים, ישישים וגם נערים, ובדרך נס נפלא ניצל כק מדן דודי זיע מעמק הבכא, בחמלת ה' עליו להוציאו מתוך ההפיכה,
כי למחיה שלחו אלקים עמנו, לשום לנו שארית בארץ. וכאשר היה מרגלא בפומיה תמיד דברי הנזר הקודש עהפ (ישעי' רט) כה אמר ה' אל בית יעקב אשר פדה את אברהם, ודרשו זל בזכות יעקב ניצל אברהם. וביאר הנזהק, כי מן הדין שכל מי שמוסר נפשו על קדושת השם אין ראוי שיצילהו ה', כי טוב לו השלימות הגדול הזה. ולזה אברהם עצמו היה ראוי שישרף, כי זהו הטוב הראוי לו. אלא מפני משך הזרע העתיד לצאת ממנו לכן ניצול. ולהכי נקט יעקב, שהיה שלשלת היחס, עכ. וכה היה כק מרן זיע אומר, כי אנו שרידי חרב אודים מוצלים מאש, טוב היה לשלימות נפשינו אילו לא נצלנו, ומה שהצילנו הבורא ית' היה רק להעמיד דורות כשרים ונאמנים לה' ולתורתו הקדושה, ולהשריש בהם אמונת אומן בדרך המסורה לנו מאבותינו הקדושים.
בענותנותו המופלנה ובשפלות רוחו הגדולה לא מצא רבינו זיע עליו שום זכות על נס ההצלה שלו, רק זאת אשר עיקר תכלית הצלתו מכבשן האש היא למען הציל דורות ישראל להשיבם אל אביהם שבשמים. כמו שזכינו לשמוע מפי קדשו בדרשותיו אשר היה רגיל לדרוש ביום כא כסליו על הפסוק למען הציל אותו מידם להשיבו אל אביו. ובאמת מי יוכל לתנות ולספר כיצד היתה שפלות מעמדן ומצבן של ישראל קדושים פליטי חרב שרידים של החורבן הנורא, מלאי יאוש, שברי חרסים אשר העולם היה חשך בעדם. ואף שמרן רבינו כק דודי זיע בעצמו היה גכ אז במצב שבור ורצוץ, מדוכא ביסורי גוף ונפש, כאשר עיניו ראו באבדון עמו ובחורבן מולדתו, ובכללם בניו תלמידיו הצמודיס בקירות לבו אשר עלו על המוקדה, דרבה עירו ובטל בית מדרשו והוא נשאר לבדו בארץ נכר, בכל זאת התלבש בגבורה נוראה, והחל לבנות את בית ישראל השמם.
בו נתקיימו דברי חזל (חגיגה דף י"ב) עמוד אחד יש וצדיק שמו, שעליו העולם עומד, שנאמר וצדיק יסוד העולם. בשפל המצב הזה אשר מצא אז את כל בית ישראל אשר כמוהו לא נהיה מימות עולם, ושבר על שבר יחדיו ידובקו כי תיכף אחר זה השתוללה מגיפת הציונות בארץ ישראל וכלתה כל חלקה טובה, ובארצות חוץ לארץ היו ישראל נבוכים מלאי יאוש וחרדה. ואז בימים הקשים הללו זרחה שוב שמשו של צדיק זה להאיר פני תבל בצדקתו. כמו שאמרו חכז"ל (יומא דף פז), אשריהם לצדיקים, לא די שהן זוכין אלא שהם מזכין לבניהם ולבני בניהם עד סוף כל הדורות. וזיכה רבינו את כלל ישראל בכוחותיו הרוחניים הבכירים שחזר והעמיד את בית ישראל, מעפר הקיסם ומאשפות דלותם רוממם. כרחם אב על בנים כן נהג את הצאן. בחמלה וברחמנות היה משתתף בצערן של ישראל, בכל צרתם לו צר, והיה מחלה עצמו עליהם, וכמו שאמרו חכזל (מד"ר ויקרא פ' כח) שכל זמן שישראל בצער אף צדיקים שרויים עמהם בצער. וכך חזרו ונלקטו אחד לאחד שרידי חרב והוא היה להם לאב ולפטרון אשר דאג לכל צרכיהם בגשמיות וברוחניות. ונתקיים בו ברבינו במלוא מובן המלה מה שאמרו חכזל (סנהדרין דף קא) נענה רבי אלעזר בן עזריה ואמר, טוב אתה לישראל מאב ואם, שאב ואם בעולם הזה ואתה בעולם הזה ולעולם הבא. אלפים מבני ישראל שבאו שעריו בלב נשבר ונדכה מצאו אצלו מזור ותרופה ישועה ומרפא. ומי יוכל לשער ולהעריך צדקת פזרונו אשר לא נראה ולא נשמע כמוהו כח הצדקה העצום אשר היה מפזר הון תועפות ונותן את כל אשר לו להחיות לב נדכאים ולשמח עניים ואביונים. בענותנותו הרבה היה מסתיר ומכסה צדקת פזרונו ככל יכלתו, והיתה נתינתו בשמחה ובמאור פנים ובחשיבות יתירה שאין לשער ולהעריך, עד שממש חיתה נפש המקבל מדברות קדשו ותנחומין. מכל קצוי ארץ אליו באו כל צר מצוק ובעל נפש מרה ולא יצא אדם ריקם מביתו מעולם. וכנודע שהיה לווה וממשכן את כל אשר לו לצורך הצדקה כי היא חייו.
אם אמרנו נגידה נספרה אפס קצהו מעשה תוקפו וגבורתו, צדקת ה' אשר עשה ומשפטיו עם ישראל, עצמו מספר, וכמו שאמרו חכזל (במ דף פז) עהפ אספרם מחול ירבון, אספרם למעשיהם של צדיקים מחול ירבון. ועל אחת כמה וכמה שאין די באר להגיד ולספר פלאי פלאות אשר עשה ה' עמנו בראותינו היום את כל החיל הגדול הזה כי, רבבות ישראל קדושים ההולכים בתורת ה' אשר זכו להתגדל ולהתחנך על ברכיו. מי האמין
כזאת אחר החורבן הנורא. אין זאת אלא בכחו ובזכותו הגדול שהיה גברא דמאריה סייעיה אשר זכה להקים עולה של תורה בכל העולם, אחר שנשתכחה תורה חזר ויסדה בקדושה ובטהרה, וכלפיד אש יבער הודיע אמונת הבורא ית' אמונה שלימה ותמה לכל באי עולם, וזכה להקים הנהרסות ולחזור ולנטוע את כרם בית ישראל מבצרי התורה והחינוך הטהור אשר הקים ויסד במסירת נפשו הטהורה בכל קצוי ארץ, המתנהגים בדרכי אבות ומוסרים נפשם לשמור דרך ה' לבלתי נטות ימין ושמאל, הם המה חומת אש סביב. וכך אמרו חכזל (ויקר פ' לו) נמשלו הצדיקים לגפן, מה הגפן שרביט א' יוצא הימנו ומכבש כמה אילנות, כך ישראל, צדיק אחד יוצא מהן ושולט מסוף העולם ועד סופו. ועיין בדברי קז זללהה בספר קדושת יוט (פ' וירא) שכתב לבאר ענין אמרם מי מושל בי צדיק, שנאמר צדיק מושל ביראת אלקים. הזוכין לזה הצדיקים על ידי קדושת הברית כנאמר אצל אברהם אבינו עה התהלך לפני והיה תמים. שעל ידי המילה נעשה תמים בכל איבריו, ואז ניתן בידו הכח והעוז להיות מושל בכל, שכל הדברים יהיו מסורים בידו, והצדיק גוזר והקבה מקיים, עייש.
וכן ראינו עין בעין במרן דודי הקדוש זל, שכל מעיינו וחפצו היה להרבות תורה וקדושה בישראל, ומסך נפשו וגופו בכל עת לקרב לבות ישראל לאביהם שבשמים, להגדיל ולפאר שמו הגדול בעולם, וכמו שאמרו חכזל (במר פג) כל תאוותן וציפוין של צדיקים, הקדוש ברוך הוא. כל ימיו ולילותיו לא נתן רבינו מרגוע לרוחו, זה היה חפצו וכל מגמתו לעורר לב בני ישראל להשריש בהם ניצוץ אש קודש, ולתקוע בקרב לבם אמונה חזקה ואיתנה כיתד שלא תמוט לעולם. דברות קדשו בכל עת היו בדברי התעוררות, שפך לבו כמים בדמעות שליש לשבר לבות האבן, ללבן ולזכך כתמי נפשם להצילם מלטבוע במצולות התאוה. איה שוקל ואיה סופר נחלי דמעות אשר הזילו אלפי בני ישראל כאשר נשמע קולו בבואו אל הקודש מתוך שברון לב והרהורי תשובה וחרטה, כאשר היה רבינו מעורר את העם על שפלות הדור וגודל הנסיונות.
ובימים הנוראים בבואו לפני המלך להיות עומד בתפלה ומרצה פני קונו כבן המתחטא לפני אביו, ונפשו שפך כמים לבקש רחמים על עם ה', ובדרשותיו הנוראות בראש השנה וביום הקדוש והושענא רבא כובסי בני ישראל לבם כבורית בהתעוררות תשובה מתוך שבירת הלב ורלו בדמעות עיניהם מגודל ההתעוררות וההתרגשות. וכימי השובבים כשהיה מאריך בדרוש בעת רעוא דרעוין, כדרכו בקודש וכמנהג אבותינו הקדושים, והרבה בתוכחת מוסר לעורר את בני ישראל לשוב על החטא הידוע המעכב גאולתינו ופדות נפשינו, ולקבל על עצמם שמירת העינים וקדושת המחשבה, וכן הזהיר על התבדלות מרשעים. וכן עורר להתרחק משאר עבירות שבין אדם למקום ובין אדם לחבירו, והיה מוכיח על בל דבר קל וחמור. ורבים השיב מעון בדברות קדשו הנובעים מקרב לב טהור וקדוש, והיו הדברים כמים קרים על נפש עייפה לכל העם אשר חרדו לקולו, ונפתח סגור לבבם לחזור ולשוב אל ה'.
וכך היה דרכו בקודש עוד מימי נעוריו להוכיח את העם על כל דבר גדול וקטן. והיה מוכיח ומייסר כאשר ייסר איש את בנו בהוכחה מגולה ואהבה מסותרת, ונם כעת שהיה מוכיח בשבט פיו בדברי מוסר ותוכחה קשים בגידים היה טמון ומכוסה בהם אהבתו העזה בלי גבול, לכל אחד מישראל. וכל מה שהיה מרבה להוכיח את ישראל הוסיפו הם אהבה על אהבתם אליו. וכמו שאמרו חכזל (תמיד דף כח.) כל המוכיח את חבירו לשם שמים זוכה לחלקו של הקבה. ולא עוד, אלא שמושכין עליו חוט של חסד, וכן איתא במדר (בראשית פ' נד) התוכחה מביאה לידי אהבה.
ומתורתו של מרן רבינו זל בעצמו, אנו לומדין מהותו של מנהיג ומוכיח אמיתי, כמו שאנו רואין בספרו הבהיר דכרי יואל (פ' מטות) עהפ וימסרו מאלפי ישראל. ופירש רשי זל, להודיעך שבחן של רועי ישראל כמה הם חביבין על ישראל. עד שלא שמעו במיתתו מה הוא אומר, עוד מעט וסקלוני, ומששמעו שמיתת משה תלויה בנקמת מדין לא רצו ללכת עד שנמסרו בעל כרחן. והקשו המפרשים זל דאין זה משבחן של רועי ישראל אלא שבח ישראל שמחבבין רועה שלהם. וביאר שם רבינו זל את הענין בנועם דבריו כדרכו כקודש, כי כוונת חזל הוא להראות לנו בזה כיצד תהיה מדת דהנהגה של רועי ישראל כלפי העם,
ואיזו מדה היא שבח להם, דיתכן שיחשוב האדם כי שבחן של רועי ישראל הוא, שיתנהגו בשלום ובמישור עם כל אדם כדי שיהא רוח הבריות נוחה הימנו בכל עת ובכל מצב. ולצורך רן ראוי שימנע המנהיג מלהוכיח את העם במילי דשמיא כדי שימצא חן בעיניהם ולא יהא בלבם עליו. אך ברור הדבר שאין הנהגה כזו שבח לרועה ישראל. וכמו כן לאידך גיסא אין דאוי שיהא המנהיג מופרש ומובדל לגמרי מן העם ותהיה מחיצה מפרדת בינו לבינם, ולא זו הדרך של מנהיגי ישראל האמיתיים, אלא הוא צריך להיות מקושר בקשר חזק ואמיץ לבני ישראל הכשרים, ובני ישראל יהיו מחוברים אל המנהיג בעבותות האהבה ואז יהיה בכוחו להשפיע עליהם שפע קדושה.
ומעתה ב' הדרכים צריך שיהיו מאוחדים במנהיג ישראל, להוכיח את החוטאים ולייסרם בשבט מוסר, ולעומת זאת ינהג את ישראל בנחת במקל נועם וידריכם בדרך ה' וימשוך לבבם לעבודתו יתברך.
והורו לנו חכזל כי הנהגת רועי ישראל בכל הדורות יש ללמוד ממשה רבינו עה. דמי לנו גדול ממשה עבד ה' ואף על פי כן אלו החוטאים בנפשותם שנאו אותו עד שחשש משה רבינו עה עוד מעט וסקלוני. ולעומת זאת הצדיקים האמיתיים היו מקושרים בו באהבה עזה ומסרו נפשם בעד חיותו של משה דבינו עה, כמו שמצינו בנקמת מדין. ובאמת היו אלו שני סוגי אנשים רחוקים זה מזה מן הקצה אל הקצה, מי שאמר זה לא אמר זה. וזהו מה שלמדונו חכזל דשבחן של רועי ישראל הוא, שימצאו בהם שני בחינות אלו גם יחד. דאלו שפונים מדרך האמת ישנאו אותו שנאה עזה בכל לבבם, והצדיקים הכשרים שבישראל יהיו דבוקים בו והוא מקושר עמהם ככל לב ונפש. ופל שזהו שאמרו חכזל להודיעך שכחן של רועי ישראל, בלשון רבים דלא על משה רבינו עה בלבד נתכוונו בזה, אלא על רועי ישראל שבכל הדורות. עייש בדבריו הק' בארוכה.
וזה היה דרכו של רבינו דקדוש רועה ישראל הנאמן. שלא הניח מלהוכיח ולהזהיר את העם על כל פירצה גדולה וקטנה, וחיה מרבה להזהיר נגד המניחין לעשות פשרות וויתורים באיזה מצוה בטענה כי על ידי כן יוכלו להציל את העם מן העבירות החמורות, אלא לחם בכל כוחו שלא להניח אפס קצהו איזה פירצה קלה כמות שהיא, דזהו תחילה להמשיך לעבירות חמורות יותר. וכמו שפירש רבינו דודי זל את דברי הגמרא (סוכה דף נב.) אמר רב אסי, יצר הרע בתחילה דומה לחוט של בוכיא, ולבסוף כעבותות העגלה. שנאמר (ישעי' ה') הוי מושכי העון בחבלי שוא וכעבות העגלה חטאה. עיין בכג ויחי (תשטז) בדרוש לימי השובבים, מה שאמר דברים נלהבים בענין זח כדרכו בקודש.
וכאשר נתבונן בענין זה נוכל למצוא ביאור נכון במאמר תמוה במדר (פ' נח פלא ג'), עה"פ (עמוס ח') שנאו בשער מוכיח ודובר תמים יתעבו, זה נח דהוה אמר לון ריקים, אתם מניחין מי שקולו שובר ארזים ומשתחוים לעץ יבש. ולפי שהיו שטופים בגזל נימוחו מן העולם, שנאמר ויאמר אלקים לנח וגו'. וקשה דפתח שהיה נח מוכיחן על שהיו משתחוין לעבודה זרה ומסיים טעם איבודן מן העולם לפי שהיו שטופין בגזל. והלא אם היה כידם העון החמור שהשתחוו לעבודה זרה, מדוע קאמר שעונשם בא על גזל שהוא קל הימנו.
אמנם יש לפרש הכוונה, דנח הצדיק נמנע מלהוכיחן על עוונות הקלות כגזל וכדומה, מפני שחשב שעל ידי כן יוכל להשפיע עליהם ולהצילם מעבירות החמודות יותר כגון עבודה זרה, דסבר בנפשיה שאם יהיה מוכיחן על כל דבר קטן ישנאוהו ולא ירצו לקבל הימנו תוכחה על עבירות החמורות. ולפיכך לא הוכיחן כי אם על עבודה זרה, ואמר להם אתם מניחין מי שקולו שובר ארזים ומשתחוים לעץ יבש, ולא אמר להם דבר על הגזל. אמנם זו היתה טעותו, דאדרבה מחמת רן שנאוהו לפי שהיה מוכיחן על קצת עבירות ושותק על קצתן, דאילו היה מתהלך בתמימות להוכיח על כל עון וכל חטאת אפשר שהיו דבריו נכנסים קצת בלבבן. וזהו שסיים המדרש, לפי שהיו שטופין בגזל נמוחו מן העולם, פירוש סיבת איסורן מן העולם היה מה ששתק להם בשחמאו בגזל, ודין גרמא שלא שמעו לתוכחתו אף כשהוכיחן על שהשתחוו לעץ יבש, ואש.
וזהו המבחן הברור, כי בזמן שהמוכיח מיחה על כל פירצה גדולה או קטנה ואינו שותק מלהוכיח מחמת יראת העם או איזו נגיעה וסיבה, אז דבריו נכנסים ללבות השומעים ועושים רושם בלבם, כי יודעים ומרגישים הם שכוונתו לשמים וכל מגמתו להחזירם למוטב ולא יחת מפני כל. אבל לא כן הוא בזמן שהוא שותק מלהוכיחם על העבירות הקלות, אז יבזוהו ויקל בעיניהם ולא יהיו דבריו מתקבלים. ובדרך זו מצאנו ביאור על מלתא דהוה תמיה לן במתני' ריש מסכת כלאים, החיטין והזונין אינם כלאים זה בזה. ופירש הרעב דטעמא לפי שכשהשחיתו דור המבול את דרכם היתה הארץ גם היא מזנה פירותיה והיו זורעים חיטים ומוציאה זונין הלכך לא הוי כלאים עם החיטין, ע"כ. ולכאורה דברי הרעב קשים להולמן, דיהיב טעמא דאין החיטין והזונין כלאים זה בזה לפי שהארץ זינתה והוציאה זונין תחת חיטין, והוא תימא, שהרי הארץ חטאה בכך שהוציאה פירות אחרים, ואיך יהיה זה טעם לומר דמחמת שהארץ זינתה להוציא זונין תחת חיטין אינם כלאים, אדרבה כלפי לייא, ממה שחטאה בזה חזינן שאינם מין אחד.
אמנם יתבאר הענין כדברי החתם סופר זל (פ' נח) עהפ וירא אלקים את הארץ והנה נשחתה, שדקדק, א) לאיזה צורך האריך הפסוק לספר וירא אלקים את הארץ והנה נשחתה, אחרי שכבר הקדים בסוף פ' בראשית לספר ברשעת אנשי הדור וסיים ויאמר אלקים אמחה, ולא היה המקרא חסר אלא שיאמר נח איש צדיק ויאמר לו ה' הנני מביא מבול ; ב) גם צב הל' כי מלאה הארץ חמס, איך ייחס חמס לארץ ; ג) ומה שאמרו חכזל שגם הארץ השחיתה דרכה ותחת חטה יצא חוח, ומשום הכי החיטין והזונין אינם כלאים זה כזה (עיין ריש מסכת כלאים) קשה, מה יצר הרע ותאוה שייך בארץ ששינתה תפקידה ; ד) ותו דמשמע בפסוקי איוב דאנשי דור המבול היו מלאים כל טוב הארץ ולא יצא חוח תחת חטה; ה) גם יש להבין מאי טעמא לא ירד מבול בארץ ישראל, ארץ לא גושמה כיום זעם, וכי משוא פנים יש בדבר להחניף לארץ ישראל שלא גושמה ביום זעם. על כן כתב החתם וזלק, לולא דמסתפינא הייתי אומר בהיפוך, כי בדור המבול אז, הארץ הקדושה קנאה קנאת ה' צבאות, כדרכה להקיא עוברי עבירה, ואמר, ולא תקיא הארץ אתכם בטמאכם אותה, על כן לא הוציאה להם פירותיה ותחת חטה יצא חוח. ומשום הכי החיטין והזונין אינם כלאים זה בזה. ומפני שקנאתה קנאת ה' לא גושמה ביום זעם. אך בכל העולם חוץ לארץ, לא חכתה הארץ על כבוד ה' והוציאה פרותיה בסוברה ועל ידי זה היה לבני אדם שלוה והשקט ככתוב בספר איוב, וזה היח חמס מהארץ, שהיה לה לחוש לכבוד ה' ולא עשתה, על כן נשחתה הארץ. וזה שחידש הכתוב בפרש,ה זו וירא אלקים את הארץ והנה נשחתה שהרי השחית כל בשר וגו' אם כן היה להארץ שלא תוציא פירותיה והנה היא מלאה חמס שחומסת את השית שלא לקנאות קנאתו, על כן הנני משחיתם את הארץ, ערתדק.
ובדבריו מצאנו טוב טעם להבין שהחיטין והזונין אינם כלאים, משום שהארץ זינתה להוציא זוגין תחת חיטין, שהרי לפי דבריו זל לא היה שינוי זה חטא מצד הארץ, אדרבה כל כוונתה בזה הי' למחות למען כבוד ה', ל!פיכך לא הוציאה פירותיה כהוגן, אם כן ראוי והגון הוא שלא יהיו כלאים זה בזה, מאחר שעשתה זאת כדי שיתקדש שם שמים.
ועל פי זה אמרנו כליל ש"ק פ' נח דהאי שתא (ה' תשמב) לבאר הא דפליגי בגמרא (סנהדרין קח.) עהפ נח איש צדיק תמים היה בדורותיו, דרבי יוחנן אמר בדורותיו ולא בדורות אחרים, וריש לקיש אמר בדורותיו וכל שכן בדורות אחרים. והובאה פלוגתא זו ברשי זל ריש פרשת נח, יש דורשין לשבח ויש דורשין לגנאי. ותמהו כל המפרשים במאי פליגי, ואם יש מקום לדרוש על אותו צדיק לשבח, מה טעם דרש רבי יוחנן לגנאי אחר שהכתוב מעיד עליו איש צדיק תמים וגו'.
אמנם עפי הנל יתכן לומר דרבי יוחנן וריש לקיש לשיטתייהו אזלי. דהנה בזבחים (דף קיג.) איתא, דרבי יוחנן סבירא ליה שלא ירד המבול לארץ ישראל, וריש לקיש סבר ירד המבול לארץ ישראל. ואיתא שם אמר רב נחמן בר יצחק שניהם מקרא אחד דרשו וכו' ארץ לא מטוהרה היא לא גושמה ביום זעם. רבי יוחנן סבר אתמוהי קא מתמה קרא וכו' מי לא מטוהרה את כלום ירדו עליך גשמים כיום זעם. וריש לקיש סבר כפשוטיה ארץ לא מטוהרה את, מי לא ירדו עליך גשמים ביום זעמו עכ. והנה לפי מה שהקדמנו נמצא דאם לא ירדו גשמי המבול בארץ ישראל
בעכ לא חטאה הארץ במה שהוציאה זונין תחת חטה, דאדרבה עשתה כן לכבוד ה' למחות בעוברי עבירה, ואם הארץ שינתה תפקידה כדי למחות על כבוד קונה אם כן בודאי שהיה לו לנח הצדיק ללמוד מן הארץ בקל וחומר שעליו למחות בעובדי עבירה בכל כוחו, וחזינן מדכרי המדרש המוצג לעיל שוריא לא כן עשה, דמבואר שם שלא מחה אלא על עון עבודה זרה החמור כנל דהוה אמר להון אתם מניחין מי שקולו שובר ארזים ומשתחוים לעץ יבש, והם היו שטופים בגזל ובשאר עבירות קלות מעבודה זרה ולא מצינו שהיה נח מוכיחן עליהם, ועיקר התוכחה היא להקדים ולהזכיר את חחוטא בעוד החטא קל ולא נשרש בעוונות חמורים וקשים, כי בזמן שחטו גדול כעבותות העגלה, קשה מאוד לפרוש.
והשתא הא בהא תליין, דלפי דסבירא ליה לרבי יוחנן שלא ירד המבול בארץ ישראל, ועל כרחך לומר שארץ ישראל מיחתה בעוברי עבירה בשנותה את דרכה תחת חטה יצא חוח, ואם כן מדוע לא היה נח מכיחן כראוי, ועכ לדברי רבי יוחנן יש לדרוש לגנאי, לפי דורו הי' צדיק ולא בדורות אחרים. אמנם ריש לקיש סבירא ליה שירד המבול אף בארץ ישראל, ולשיטתו לא מחתה הארץ הקדושה בעוברי עבירה ואם כן לא היה לנח ממי ללמוד להוכיח בני דורו על כל חטא, ולפיכך אין לשות עליו חטאת על שלא מיחה בהם כראוי, ועל כן ניחא ליה לדרוש עליו לשכח, והבן.
אפן אצל רבינו מרן סקד זל נתקיים במילואו מצות הוכחה, בהיותו מנהיג ישראל אמיתי כנל. ומדי דכרי בתוכחת מוסרו אשר ייסר את העם במקל נועם בשבט פיו, זכור נזכור את אשר השליך נפשו מנגד והערה נפשו למות, למחות נגד מלכות המינות באהק, מיום שהשער הדור התגברו וצדו ברשתם את רוב ישראל, למרות שגם רבים מן היראים התחברו עמהם וביניהם גדולים וטובים, לא נשא רבינו פנים לאיש ולא חת מפני כל אלא עמד כנגדם כחלמיש צור, ויקרא מי לה' אלי ויאספו אליו כל בגי לוי. לבו נשבר בקרבו לשברי שברים בראותו את האסון הנורא אשר העלתה מדינת הכופרים על כלל ישראל. יומם ולילה בכה מאין הפוגות על שבר בת עמי. לבדו נשאר מיתר הענקים גדולי הדור הקודם אשר הרעישו עולם נגד כת הציונות הארורה. מקצה הארץ ועד קצהו הגיע קול מחאתו בקנאו קנאת ה' בגבורים נגד החנפים הדתיים אשר התמכרך לשלטון הרשע ונהפכו לרועץ ליראי ה'. לא פסק פיו מלהוכיח את ישראל על התועבה הנוראה אשר נעשתה והועמד צלם בהיכל. אש אהבת הארץ הקדושה בערה בלבבו הטהור מימי נעוריו ולא יכול לסבול כי באו זרים שעריה ויטמאו את נחלת ה'.
אמנם בד בבד עם דברות קדשו בקנאו לציון קנאה גדולה היה מלמד זכות כלפי שמיא ומליץ יושר על כלל ישראל הנשבר והנדסה העומד בפני נסיונות. ותמיד היה מעורר רחמים להסיר חקטרוג וחרון אף מעל ישראל. וכאשר דבד בקדשו בספרו הטהור ויואל משה (מאמר שלש שבועית סימן קעו) וזלק, והנה המסיתים והמדיחים המדפים על הרשעים וכו' שתו בשמים פיהם שכוונתם לשמים ללמד זכות על ישראל. ועוד מתלבשים בטלית של אהבת ישראל. ועוד מעיזים לשפוך בוז וקלון על האוסרים כדת של תורה, לעמוד בפרץ נגד עושי רשעה וספורי דת רחל, באמרם שזהו שנאת ישראל. ועייש עוד מה שהאריך להוכיח מדברי חכז"ל שכן הוא דרכם של הרשעים שבכל דור לומר כן. ולעומתם הצדיקים בכל דור ודור היו מוכיחים את ישראל. ומכח שם על קדקד דוברי שקר האומרים על הבעשט הקדוש ותלמידיו זיע שהיה דרכם להצדיק את הרשעים, וזלק, יסכר פי דוברי שקר הדוברות על צדיקו של עולם הבעש"ט הק' ותלמידיו הקדושים, מדברים עתק בנאוה ובוז, בשביל גאותם שרוצים להתבשר כעיני העולם במה שמחניפין את הרשעים בשביל תועלתן, בוז יבוזו את תלמידי הבעשט הקדוש לתלות בהם בוקי סרוקי וכו'. בודאי שהיו מלמדים זכות ורחמים על ישראל בינם לבין קונם בתפלתם חזרה, כמו שעשה משה רבינו עה, וביטלו כמה גזירות מישראל וכו'. אבל כפני העם ובכל מקום שהיה חשש על איזה נדנוד עבירה, אדרבה היו קנאום גדולים גודרי גדר ועומדים בפרץ, והיו צווחין ככרוכיא נגד כל נדנוד עבירה קלה. ובפרט עוברי עבירות גדולות כמו בדורינו ר"ל היו מרוחקים מהם תכלית הריחוק וכו', עכל"ה. ועיי"ש שהאריך והוכיח זאת מספרי רבותינו הקדושים תלמידי מרן הבעש"ט הקדוש זי"ע.
אין ערוך לגודל מסירת נפשו למען כבוד שמו יתברך, שהיה עומד לכדו ממש נגד כל העולם כולו וקיבל באהבה כל החיצים והבליסטראות, וכבה פעמים היה בסכנת נפש מאימת הציונים אשר השמיצוהו התעיבוהו בכל מקום, ולא קס ולא זע מפניהם.
אלה קצות דרכיו הן בעודנו חי עמנו היה עיניהם ולבם של ישראל. ועתה מעת דודי נסע ונגלה, ולשמו מרום עלה, ואותנו עזב לאנחות, מרוב נסיונות וצרות המשתלחות, אין לנו אלא להתחזק באור תורתו הבהיר אשר השאיר לנו מורשה להורות לנו הדרך נלך בה.
ומה נכבד היום הזה עת צאת הספר הקדוש שות דברי יואל מתחת מכבש הדפוס, וימלאו פני תבל תנובה ותרבה הדעת. ואף זאת צריכים למודעי, שכתבי חידושיו ותשובותיו אשר נשארו בידינו אינם אלא מעט מן המעט ממה שכתב וחידש. ואילו זכינו היה בידינו כפלי כפליים לאין מספר המון תשובות עמוקות וחידושים נפלאים, כנודע שהיה מוחו כמעין המתגבר בתורה בעמקת וחריפות נוראה, וחבל על דאבדין ולא משתכרין. וזה המעט הנמצא בידינו קצתם מאשר נשארו לפליטה ממה שכתב עוד לפני המלחמה, והשאר מאשר השיב לשואליו בכר אחרי המלחמה והחורבן הנורא, בעת אשר עלו על הפרק שאלות חמורות בענינים העומדים ברומו של עולם, והיו גדולי ישראל נושאים ונותנים בהם היו עיני כל ישראל נשואות אל כ"ק מרן דודי זצוקללהה, ואף הוא היה מתכוון כנגדם לחשוב תשובה באהבה למרות טרדותיו העצומות, אשר לא יתואר בחרט עלי גליון עבודתו הקדושה והגדולה בהנהגת הכלל והפרט יומם ולילה, וסדר דרכו דרך הנשר בשמים עבודתו הקדושה.
ועל אף היותו עמום התלאה למעלה מהשגת אנוש, ובכל עת כבודו הקיפוהו חבילי טרדין מהנהגת הציבור, אשר שפט את ישראל למעלה משבעים שנה, ומלחמת ה' בגבורים אשר נלחם שר צבא ה' אשר הערה נפשו למען כבוד שמו יתברך, והיה מוכן ומזומן בכל עת ורגע להשליך נפשו מנגד למחות על עלבון השכינה הקדושה ועלבון התורה, ובכל צרותיהם של ישראל לו צר, והיה משתתף עם כל אחד מישראל בצערו, מקצה הארץ אליו באו בבכי ותחנונים, כל איש צר ומצוק וקשה רוח נשו אליו שפך. ופרחם אב על בנים נהגם באהבה ובחמלה, כאשר ישא האומן את היונק והיו על מצחו תמיד. ונפלאות ראינו מגודל מסירת נפשו בהרבצת תורה לתלמידיו החביבים, שיעורים עמוקים תמידין כסדרן. ומיום עמדו על דעתו עד זקנה ושיבה לא פסקה ישיבה חשובה מעל שלחנו, כאשר כן היה דרכם של אבותינו הקדושים מוסדי דוך ודור, הה אאמור הגהק בעל המחבר ספר עצי חיים זצוקללהה, וזקני הגהק מרן בעל קדושת יום טוב זצוקללהה, ואבי זקיני מרן הגהק בעל ייטב לב זצוקללהה, ולמעלה בקודש. ואחז צדיק דרכו בהגדת השיעורין במסירת גפש, כל טירדה ועכבה לא עצרוהו מהרבצת התורה כמה פעמים בשבוע. והיו פניו הקדושים מלאים זיו ומפיקים שמחה עצומה בעת למדו השיעור, והמון בחורי החמד עמדו וישבו כשתילי זתים סביב לשלחנו, והיה מקשה ומפרק בעמקות ובחריפות נוראה, ומשמיע חידושים נפלאים מערכה מול מערכה בסוגיות עמוקות. וכמה פעמים גילה דעתו לפני מקורביו כי שמחתו היחידות בעולם הזה היא בהגדת הטיעורים לפני תלמידיו היקרים לו כבבת עינו, וכל הון דעלמא לא ישוו בעיניו לעומת שיעור של קורת רוח אלו. וכן ראינו אהבתו כאב אל בנים בכל ליל ששי כשהלך לבחון את הבחורים שיעור השבוע. וכמו רן פנה מכל עסקיו הקדושים כשהיה מדכר עם המנהלים מהתלמוד תורה ובתי חינוך לבנות אשר יסד ונהג בעמל וביגיעה רכה, ולא הניח דבר גדול וקטן אשר לא השגיח עליו בעינא פקיחא. וכן כשבא בעצמו בכל שנה לאסיפת המלמדים ודיבר אליהם ועורר אותם שיבינו את גודל האחריות המוטל עליהם לשמור את הפקדון אשר נפקדה בידם ולהכניס בהם אהבת תורה ויראת שמים ומדות טובות. ובכל זאת לא יחסר המזג, ולא נתן שינה לעיניו ותנומה לעפעפיו, אין די באר להגיד ולספר נפלאות תורתו ועזוז נוראיתיו. כל הבא אל אהל תורתו יתמה לאמר לית דין בר נש, כי אם עיר וקדיש מן שמיא נחית, הן הן גבורתיו הן הן נוראותיו, על כל קוץ וקוץ אישתפיך חמימיה.
ועין בעין ראו כי נתקיים בו מאמר חכז"ל על החסידים הראשונים, מתוך שחסידים היו תורתם מתבררת. והיו שתי כליותיו נובעות חכמה כשתי מעינות, בחבילות חבילות ראיות ותשובות ברורות, בפלפול עצום ובסברא ישרה ועמוקה, עד שכל הרואה אומר ברקאי, כי ה' עמו והלרה כמותו בכל מקום.
וגם זאת אשיב אל לבי בעת אשר נתעוררו בעולם שאלות בענינים הנוגעים לכלל ישראל, והיו גדולי ישראל משתמטין מלדון בהם כי לא מצאו כרס דבר מפורש בספרי הפוסקים והשוע, שם ראינו נפלאות תורתו ורוחב בינתו, אשר מקום הניחו לו מן השמים לגלות כל סתום ונעלם, לתפור מים מבארות עמוקים, וגם דלה דלה לנו את מקור מקומו טהור הערה, ממקורות השס והפוסקים ירה אבן פנתה, ועל אדני האמת הציב יסודתו, ועליהם בנה בנין מפואר לתלפיות.
וכך הה מעשהו ומשפטו בעת העלה עלי גליון הכל בכתב מיד ה' עליו השכיל בספרו הבהיר ויואל משה, אשר העלה ואשר הביא הלכות ברורות ומפורשות, כשמלה פרושות, בענין שלש השבועות ובמצות ישוב ארץ ישראל ולשון הקודש, להיות לדורות למשמרת, לאות לבני מרי, אשר קמו במרד ובמעל להפוך דברי אלקים חיים, לכפור ולמרוד בהקבה תחת מסוה של מצות ישוב אי, ויצאו להמריד כל העולם לאמר בואו ונלחמה אתו בביתו. ועל זה היה לבו הקדוש עליו דוי, כי נלכדו במצודתם הרעה רוב רובו של עם ישראל, ורבים מחכמי הזמן. ולא שתו לבם אף לזאת כי בשתיקתם ובהודאתם המה נותנים ידם להחזיק ולתמוך במדידה במלכות שמים אשר כמוהו לא נהיתה (מימות עולם. והיו הדברים כאש עצור בעצמותיו לא יוכל לכלכלם, כי ראה בעיניו הבדולחים אשר צפו למרחוק את גודל החורבן אשר עלול לצמוח לעם ישראל מכופרים וממיתים אלו ומן המסתפחים להם. ובתוך גודל טרדותיו העצומים גמר בדעתו ליקח כידו עט סופר מהיר ולברר בכתב את כל הענינים השייכים את נסיון הציונות הטמאה הזה.
זכור נזכור בעת העלה דבריו על הספר בדיו בעמדו בבית ה' בלילות היה מעמיק בעיונו הז7עד כעלות השחר, פניו פני להבים ותוארו כמלאך ה' נורא מאד, ופחד אלקים היה על כל סביבותיו וייראו מגשת אליו. וכה כתב ספרו ביגיעה עצומה ושקל ומדד כל אות ותג בשקל הקודש, ודרש וחקר ובדק בספרי המחברים והפוסקים עד אשר כלה מלאכתו העצומה. לא הניח דבר גדול או דבר קטן בהלכות עמוסות אלו שלא ביררם וזיקקם שבעתיים ככסף צרוף. והרבה פעמים בסיום פרק או ענין בספרו הק' הזה היה נשמע מפיו קול אנחה ובכיה להשית, וסיים את המאמר בתפלה קצרה על רחמי השי"ת וישועת ישראל.
על כן יאמר בספר מלחמות ה' אשר הנחיל לנו מורשה כק מרן דודי הגהק זיע לפקוח עינים עוורות להוציא ממסגר אסיר, שם יתנו צדקות ה' אשר עשה עמנו, להנחיל לנו תורה שלימה, באלו דברות קודש שנשארו לנו למורשה, הלא הם כתובים בספריו הקדושים ויואל משה, דברי יואל על התורה, על סוגיות השם, שות על ד' חלקי שוע, חידושי תורה ודרשות על מועדי השנה, קונטרס על הגאולה ועל התמורה ועוד. תורת אמת היתה בפיהו ועיילה לא נמצא בשפתיו רי מלאך ה' צבאות הוא.
מי שנאמרה הלכה בשמו בעולם הזה, שפתותיו דובבות כקבר. שנאמר (שיר השירים ז') וחכך כיין הטוב הולך לדודי במישרים דובב שפתי ישנים וכו'. וכמבואר בספר חסידים (סימן רכד) דכל האומר ש'מועה מפי צדיקים מעולם העליון, הם מתפללים בעדו שם ומליצים טובה עליו עייש.
ופן ידוע מה שכתב קז הישמח משה זיע (בהפטרה לפ' חודרות) דעל ידי שאומדים דבר הלכה בשם הצדיק, הוא נחשב בין החיים בדור הזה להגן בעד כל הדור. ועיין מה שכתב בזה כק אאמור זיע בעצי חיים להקפות (דרוש כב) לפרש דברי המדרש (פ' תשא) עהפ זכור לאברהם וגו' נפן ממצרים תסיע, למה נמשלו ישראל לגפן, מה גפן היא חיה ונשענת על עצים מתים, כך ישראל הם חיים ונשענים על המתים, אלו האבות. ועיין שם בדבריו הק' מה שמפרש בזה גם את הפייט י' זכות אבות יגן עלינו, נצח ישראל מצרותינו גאלינו, ומבור גלות דלנו והעלנו, לנצח על מלאכת בית ה'. שלכל זה נוכל לזכות על ידי לימוד דברי תורתן של הצדיקים הקודמים שוכני עפר, הקדושים אשר כארץ המה, עייש.
ומעת דודי הגהק זיע עלה ונתעלה לאור באור החיים בעדן העליון רבתה בנו אנחה, ולא מצאנו מנוחה. כי קמו זרים לבלע נחלת ה'. על עם ה' יערימו סוד ויתיעצו על צפוניך. ואנו אין לנו אלא להתחזק בנועם אמרותיו, לשבוע מזיו דברותיו, להגות בספריו הקדושים אשר יאירו נתיב לכל החפץ לאור באור החים, להיות למו לעינים, לדעת את הדרך ילכו כה, לא נטה ימין ושמאל. ואף בחידושי הלכות ועמק שמעתתא הללו אשר צריכים עיון רב, נתעמק כולנו להגות בהם ללמוד וללמד לשמור ולעשות ולקיים. ויתעורר בזה זכותו של דבינו דודי ז"ל, כמו שאיתא בגמרא (סנהדרין צ' :) אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון כן יהוצדק, כל
ופן הוא תפלתינו ותוחלתנו להשית, שבזכות תורתינו הקדושה נושע כולנו בביאת הגואל, במהרה יבוא ויגאלנו גאולת עולם מאפילה לאורה, להרמת קרן התורה וקרן כלל ישראל ותחזנה עינינו בבנין ציון וירושלים במהרה בימינו אמן.
כיח פה כרוקלין יום ו' לחודש טבת יומא דהילולא של רבינו הגאון הקדוש בעל המחבר ספר הקדוש דברי יחזקאל, אחיו הגדול של זקיני הגה"ק מהרשא זצללהה זי"ע ועל כל ישראל, בני זקיני רשכבהג מרן ר' חיים מצאנז זצוקללה"ה.
הק' משה טייטלבוים