על הגאולה ועל התמורה/קכ

  << סימן קיט• על הגאולה ועל התמורה• סימן קכא >>

~קכ~

ולבאר עוד בעיקר הדרש מה שדרשו חז"ל (רות רבה פ"ז, סי"א) על הגאולה ועל התמורה (רות ד', ז'), על עניני הגאולה, דלכאורה צריך ביאור, דכללא אית לן (שבת סג.) דאין מקרא יוצא מידי פשוטו לעולם. והנה בגמרא (בבא מציעא מז.) דרשו ליה להאי קרא כפשטיה, וזאת לפנים בישראל על הגאולה ועל התמורה וגו', גאולה זו מכירה, וכן הוא אומר (ויקרא כ"ז, כ"ז) לא יגאל (ולא ימכר) [ונמכר]. תמורה זו חליפין, וכן הוא אומר (שם, י') לא יחליפנו ולא ימיר אותו. והקשו בתוספות שם (ד"ה גאולה) דאדרבה, מפסוק זה דלא יגאל (ולא ימכר) [ונמכר] מוכח דגאולה אינה מכירה, ותירצו דמלא יגאל אחרינא דכתיב במעשר בהמה ילפינן דגאולה זו מכירה. עכ"פ עיקר קרא מיירי בקנינים שבין אדם לחבירו, ולמה הוציאו חז"ל הפסוק ממשמעותו לגמרי, ואין לו שום שייכות עם הפשט.

ואפשר ליישב דהדרש והפשט מישך שייכי להדדי ויחדיו יהיו תמים, ויובן על פי מה שכתב האור החיים הק' בפרשת משפטים (שמות כ"א, י"א) על הפסוק (שם, ז') וכי ימכור איש את בתו לאמה, שביאר כל הפרשה בדרך רמז על הגלות, דמצינו שכינה הכתוב ענין הגלות בשם מכירה, דכתיב וימכור אותם ביד (כשדים) [סיסרא] (שמואל א' י"ב ט'), וימכרם ביד אויביהם וגו' (שופטים ב', י"ד), עיין שם דרכו בקודש, הרי מצינו שכינה הכתוב גלות ישראל בשם מכירה, ואף על פי שאינה קנין הגוף, וסופן של אומות העולם ליתן דין וחשבון על כל אחד ואחד מישראל, כמו שאמרו ז"ל () חמשה בקר ישלם וגו' וארבע צאן תחת השה (שמות כ"א, ל"ז) עיי"ש.

והנה מה שאמרו חז"ל דגאולה נקרא בשם מכירה ומכירה בשם גאולה, אף דבאמת הם שני ענינים, צריך לומר דכיון דעכ"פ שניהם הם ענין של הוצאה מרשות לרשות, לכן נקרא שניהם בשם אחד. ואם כן, ככה הוא ענין הגאולה, שישראל יוצאים מרשות שרי אומות העולם, ויחזרו להיות לחלקו ונחלתו יתברך בקנין הגוף וקנין עולם. ונמצא דכוונה אחת לשניהם, מכירה וגאולה, והדרש והפשט בקנה אחד עולים.

וגם דרשתם (רות רבה פ"ז, סי"א) ועכשיו על התמורה תתפרש גם כן בדרך קרובה אל המשמעות. דהנה קנין חליפין הוא שהאחד מקבל מחבירו, ועל ידי זה קונה חבירו חפץ שכנגדו, אף על פי שלא עשו כלום בחפץ לא המוכר ולא הלוקח, וקנין זה חידוש הוא, ולא מצינו כיוצא בזה. וככה הוא ממש תמורה וחליפין שדרשו חז"ל על עניני הגאולה, דהנה האור החיים הקדוש בפרשת ראה, על הפסוק (דברים י"ג, ז') כי יסיתך אחיך, כתב, דבאמצעות דרכים הרעים והרבות בחטאים, תתחלף נפשו ותכנס בגדר אחרת וכו', והוא שתתחבר ותשתתף עם חלק הרע ותשוה לו בטבעה, וזה הוא גמר [החלט] נפש האדם לכפור בעיקר ולעבוד עבודה זרה רח"ל, ע"כ תוכן דבריו עיי"ש. נראה מזה, שאם יקבל איזה דבר מהסטרא אחרא רח"ל, אזי בזמן וברגע ההיא נפשו נקנה לחלקם מבלי שום מסירה וקנין, רק בקבלה זו לבד, כמו ענין חליפין כנ"ל. וגם יובן מה שכתב רש"י ז"ל (ויקרא י"ט, ל"א) בשם רז"ל (תורת כהנים, קדושים, פ"ז הי"א) דעו את מי אתם מחליפין במי, דהוא ענין חליפין ממש. ושפיר נרמז קנין חליפין ותמורת העגל בלשון על התמורה, כי כוונת שניהם, שוה ודבר אחד הוא, כי מעשה בני אדם הנעשים למטה יש להם שורש ומקור בגבהי מרומים, ונמצא שפיר דהדרש והפשט חדא הוא.

ומענין בחינת תמורה כזו כתב החובת הלבבות בפרק ב' משער הפרישות וז"ל, ושניהם בענינו טובעים, ומהשיג הטוב בו נגזרים ונלאים וכו' (ופירש המרפא לנפש, דקאי על שני סוגי אנשים, ובין זה שהשיג תאוות עולם הזה, ובין זה שאין משיג התאוות, ונפשו שואפת עליהם, שניהם טובעים במצולות ים העולם הזה), ובחירתם רעה, סכלים בערך התמורה והמומר בה, כמו שאמר (תהלים ק"ו, כ') וימירו את כבודם בתבנית שור וגו' (פירוש, אינם יודעים ערך מה שהם מחליפים, עבודת השי"ת בעבודת העולם, איזה מהם יקר ונחשב יותר (מרפא לנפש)), עד אשר חשבו דרכו הרעה כי היא הטובה, ותעותו, כי היא הישרה וכו', ומבקשים גמול העובדים במעשה העוברים, ומדריגות הצדיקים במנהגי הרשעים, כמו שאמרו חז"ל (סוטה כב:) עושים מעשי זמרי ומבקשים שכר כפנחס, וכאשר הגיע היצר ברוב אנשי התורה וכו', שיהיה באנשי התורה אנשים יחידים נושאים הפרישות המיוחדת ומקבלים תנאיה להועיל בה אנשי התורה וכו', עכ"ל.