שו"ת דברי יואל/אורח חיים/סימן י

<< אורח חיים סימן ט • שו"ת דברי יואל • אורח חיים סימן יא >>

~ סימן י ~

מחיצת בית הכנסת שניראות הנשים דרכה, ושיעור גובה המחיצה כמה צריך להיות, ואם צריך לעשות המחיצה באופן שלא יראו הנשים את האנשים

ב"ה. שלו' וכט"ס אל כבוד ידידי הה"ג חריף ובקי טובא, ותיק מלא עתיק, החסיד המפואר ירא ושלם כש"ת מו"ה חנניה יו"ט דייטש שליט"א שהיה אב"ד בק"ק העלמעטץ יצ"ו.

אחדשת"ה באהבה רבה, בדבר שאלתו אודות מה שנפרץ במילואו במדינה זו באמריקע גם בבתי כנסיות של הארטהאדאקסן, שנעשית העזרת נשים באופן שניראות הנשים לבית הכנסת. ושלח לי מה שנדפס תשובה מהרב הגאון ר' משה פיינשטיין שליט"א שכתב שאין לחוש להסתכלות. וגם במקדש שעשו תיקון גדול שיהיו הנשים למעלה והאנשים למטה (סוכה נא:), היה בלי מחיצות, ולא חשו להסתכלות אלא בעת שהיו הנשים למטה, אף שהיו בחדר אחר והיה שם מחיצות, אבל כיון שהשערים היו פתוחין ויוכלו להרבות בדברים דרך השערים, לכן הוי כמעורבין שבאים לידי קלות ראש, אבל אח"כ שהיו הנשים למעלה על הגזוזטרא ולא יכלו להרבות בדברים, לא הוצרכו לעשות שום מחיצה.

ומטעם זה התיר גם בבית הכנסת אם הנשים למעלה על גזוזטרא אף בלי מחיצה, שאין להקפיד על הסתכלות. וגם התיר מטעם זה אף שהנשים עומדות למטה בבית הכנסת, אם יש הבדל מחיצה עד אחר הכתפים. אלו תוכן דבריו והאריך בראיות, כאשר אביא להלן.

א

והנה נפלאתי בראותי דברי התשובה ההיא בכל המשך דבריו. ומה שכתב לבסוף להתיר אף כשהנשים עומדות למטה בבית הכנסת אם יש מחיצה עד אחר הכתפים, על סמך סברתו שכתב שמסתבר שאז אין לבוא לקלות ראש, זה תמוה אף לפי שיטתו שטעה בהבנת דברי הש"ס לומר שלא הקפידו על הסתכלות אלא כשעומדות למטה שאז אפשר להרבות בדברים, א"כ מה יועיל לזה המחיצה שעד אחר הכתפים אם הראשים והצורות מגולות, הלא יכולים להרבות בדברים ושחוק וקלות ראש, והמחיצה שבין הגופים אינה כלום, כי הכל בתר רישא גרירי, שמשם בא הקלות ראש והשיחה של הבל ואיסור.

והלא הוא הכריח שם באותה התשובה מן הש"ס שהוא איסור דאורייתא, והאיך אפשר להתיר באיסור דאורייתא על סמך סברא בעלמא אף אלו היה הסברא טובה, וכמבואר בגמרא גיטין דף ל"ז ע"א שאמר רבי יוחנן וכי בשביל שאנו מדמין נעשה מעשה, ופירש רש"י ז"ל מדמין, נראה בעינינו וכמדומין אנו כן ולא שמענו מרבותינו. ובש"ס מיירי מסברת רבי יוחנן שהיתה בודאי טובה, עם כל זה אמר שאין להקל על סברא שלא שמע מרבותיו. וא"כ אנן יתמי דיתמי האיך נבוא להקל באיסורי דאורייתא על סמך סברא שלא נאמרה מפי רבותינו זלה"ה. אבל באמת אין שום מקום לסברא זו, כאשר כתבתי.

אמנם אין להאריך בפרט זה, כי גם עיקר החלטתו שהחליט שאין לחוש להסתכלות, זה אינו. וברמב"ם ז"ל בפירוש המשניות בסוכה (פ"ה מ"ב) מבואר בפירוש שעשו מקום הנשים למעלה, כדי שלא יסתכלו האנשים בנשים, וא"כ ודאי שנעשה באופן שלא יכלו האנשים להסתכל בנשים.

ובתשובה הנ"ל רוצה להעמיס בדברי הרמב"ם ז"ל בפירוש המשניות, שאין כוונתו לחוש להסתכלות, אלא להסתכלות כזאת שיכולה להביא לידי שיחה וקלות ראש. וזה ודאי אי אפשר להעמיס כלל בדברי הרמב"ם ז"ל, שהרי אין שם שום רמז ורמיזה בדברי הרמב"ם ז"ל משיחה וקלות ראש, ונמצא שכל הטעם שחשו חכז"ל בזה חסר לגמרי מדברי הרמב"ם ז"ל, כי לא הזכיר אלא טעם ההסתכלות בלבד, שזה אינו אמת לפי דבריו שאף כשהיו הנשים למעלה יכלו האנשים להתסכל, וזה ברור לכל מעיין שמדברי הרמב"ם ז"ל בפירוש המשניות מוכרח שנעשה באופן שלא יכלו האנשים להסתכל בנשים.

וכן מבואר בתוספות יו"ט שם על המשנה בפרק החליל (שם) וז"ל, פירש הרמב"ם כדי שלא יסתכלו האנשים בנשים, והדין עמו כי האנשים של מטה היו הרואין בשמחה, לא השמחים בעצמם, כמו שכתב הר"ב במדות שם (פ"ב מ"ה), כי השמחים היו חסידים וכו', וא"כ הוצרך לטעם. ואמנם הסתכלות האנשים בנשים מביא לידי קלות ראש, כי הוא ימשל בך כתיב (בראשית ג, טז), ועוד משום קישוי לדעת ושמא יראה קרי, כל שכן בחצרות בית ה', עכ"ל. ומבואר בדבריו בפירוש שהבין בדברי הרמב"ם ז"ל שחשו להסתכלות בלבד, שהוא המביא לידי קלות ראש ולעבירות חמורות של הוצאת ז"ל ר"ל, שמבואר בשו"ע אבן העזר סימן כ"ג סעיף א' שזה חמור מכל עבירות שבתורה. והתוספות יו"ט כתב בזה על דברי הרמב"ם שהדין עמו. ולהלן יתבאר עוד דברי התוספות יו"ט והרמב"ם בזה.

גם מכח סברא נראה, דמה שאמרו בגמרא בעת שהיו הנשים למטה שראו שבאו לידי קלות ראש, אין כוונתם שבאו שם לידי שיחה בהבל ואיסור וכדומה, דברים שבגלוי, כמו שכתב בתשובה הנ"ל, שהרי כתב הרמב"ם ז"ל בפרק ו' מהלכות יו"ט הלכה כ"א ובטור ושו"ע סימן תקכ"ט (ס"ד) שחייבים בית דין להעמיד שוטרים ברגלים שיהיו מסבבין ומחפשין בגנות ופרדסים ועל הנהרות, כדי שלא יתקבצו אנשים ונשים. ובודאי שבשוקי בראי אצל הגנות והפרדסים לא היה מציאות לעשות מחיצות מבדילות, גם אי אפשר לגזור על הנשים שלא ילכו כלל לחוץ, שהיא גזירה שאין רוב הציבור יכולים לעמוד בה, והעמידו עכ"פ שוטרים לתקן מה דאפשר שלא יתקבצו עכ"פ. ואם כן כל שכן שהיו מעמידין שוטרים במקדש ה'.

ובפרט שהיה שם מחיצה המבדלת, ולא היה החשש אלא במקום השערים שהיו פתוחין ודרך שם היו רואין, ולא היה צורך להעמיד השוטרים אלא במשך מקום השערים, והיה אפשרות שיהיה שמירה מעולה שלא להניח לדבר האנשים עם הנשים כלל. ומבואר ברמב"ם פרק כ"א מהלכות איסורי ביאה הלכה ב' שהיו לוקין מכות מרדות להקורץ בידיו וברגליו או רומז בעיניו, וכדומה שאר קלות ראש כמו להמתכוין להביט בה, ומכל שכן במקדש ה' שהיו לוקין מכות מרדות על קלות ראש, והלא בבית המקדש אסור קלות ראש ושיחה בטילה מדאורייתא אפילו בין האנשים בלבד משום מורא מקדש, דכתיב (ויקרא יט, ל) ומקדשי תיראו (עי' ברכות נד. ורמב"ם הל' בית הבחירה פ"ז ה"א), ואף בבית הכנסת הדין כן כמבואר בגמרא מגילה דף כ"ח ע"א ובשו"ע או"ח סימן קנ"א (ס"א).

וא"כ אם היו מעמידין שוטרים במקום השערים ולוקין את כל הנוהג קלות ראש שם עם הנשים, האיך באו לידי קלות ראש, ולמה הוצרכו עבור זה לעבור על איסור דאורייתא להוסיף על הבנין שהוא אסור משום הכל בכתב מיד ה' עלי השכיל (דברי הימים־א כח, יט, עי' סוכה שם), אם היה אפשרות לעשות שמירה מעולה בדבר. ובגמרא ראש השנה דף כ"ט ע"ב שאסרו לתקוע שופר בשבת שמא יעבירנו מחמת שכחה, ואע"פ כן במקום הסנהדרין לא גזרו, שאימת הסנהדרין עליהם ולא ישכחו לעבור, יעיי"ש בגמרא ומפרשים. וא"כ בבית המקדש בעת שהיו שם הסנהדרין וכל ראשי הדור החסידים ואנשי מעשה, והיה ידם תקיפה, האיך לא יכלו למנוע מהעם קלות ראש שבגלוי שם במקום השערים.

ועל כרחך נראה ברור שהיה החשש רק בשביל הסתכלות, שעל פי רוב אי אפשר להשגיח על זה ולהבחין אם היה הבטה בכוונה, אבל סוף כל סוף הרגישו שהיה בין העם הסתכלות והרהורי עבירה, וזה נקרא קלות ראש כמו שכתב התוספות יו"ט. ועיין רש"י מגילה כ"ח ע"א גבי הא דאמר בתי כנסיות אין נוהגין בהן קלות ראש, דאין אוכלין וכו' ואין מטיילין ואין נכנסים בהם בחמה מפני החמה וכו', ופירש רש"י ז"ל שם כולהו פירושא דקלות ראש הן, לשון קלות שמקילין אותה. וא"כ הסתכלות בנשים והרהורי עבירה בודאי קלות ראש הן.

ולדעת הרבה ראשונים איסור הסתכלות הוא איסור דאורייתא, מדכתיב (במדבר טו, לט) ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם. והרהור אפילו בפנויה לכו"ע אסור מדאורייתא, עיין שו"ע אבן העזר סימן כ"א בית שמואל ס"ק ב'. ובירושלמי ברכות פרק א' הלכה ה' כתב לא תנאף לא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם, אמר ריש לקיש עינא וליבא תרי סרסורי דעבירה, אמר הקב"ה אי יהבת לי לבך ועינך, אנא ידע דאת לי, יעיי"ש. ובמדרש רבה (פרשה יז אות ז) ובתנחומא (אות טו) פרשת שלח על הכתוב ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם, הלב והעינים הם סרסורין לגוף, שהם מזנים את הגוף, לכך נאמר (שם מ) למען תזכרו ועשיתם את כל מצותי. הרי שהכל תלוי רק בעינא וליבא, ולכן שפיר קראו להסתכלות קלות ראש.

ובקידושין דף פ"א (ע"א) גבי סקבא דשתא ריגלא, כתבו התוספות ד"ה סקבא, פירוש ריעוע של ימות השנה ליחוד ולעבירה, ימות הרגל. שיש קבוצות אנשים ונשים לשמוע הדרשה, ונותנין עין זה על זה. ולכך נהיגי להתענות בה"ב, יעיי"ש. הנה התחיל ביחוד ועבירה וסיים רק בשימת עין, גם אי אפשר שיהיה יחוד במקום קבוצה. וצריך לומר שבימות הרגל לא היה רק שימת עין ע"י שהיה בעת הילוכם להדרשה בהדרך קבוצת אנשים ונשים, ששם במשך הדרך אי אפשר לתקן, אבל השימת עין גרם אח"כ יחוד ועבירה על כל השנה. הרי ששימת עין גורם הכל.

ובגמרא ברכות דף כ"ד ע"א ושבת דף ס"ד ע"ב, למה מנה הכתוב תכשיטין שבחוץ עם תכשיטין שבפנים, לומר לך כל המסתכל באצבע קטנה של אשה כאלו מסתכל במקום התורף, וברב נסים גאון שם במסכת ברכות הביא לשון הברייתא (ירושלמי חלה פ"ב ה"א) המסתכל בעקיבה של אשה כאלו מסתכל בבית הרחם, והמסתכל בבית הרחם כאלו בא עליה. הרי שאמרו על הסתכלות, כמו על ענין ביאה ר"ל. ובהתיקון גדול שעשו תקנו שלא יסתכלו, כדברי הרמב"ם והתוספות יו"ט, כאשר אבאר.

ב

והנה בתשובה הנ"ל הביא ראיות שלא הקפידו על הסתכלות. וכל ראיותיו אינם כלום, ואבוא על סדר דבריו. בתחילה כתב להוכיח שאנו רואים שלא הקפידו מצד עצם ההסתכלות בנשים, שהרי ידעו גם מתחילה ומ"מ התירו זה כשלא ידעו שיבואו לידי קלות ראש, ואך כשראו שבאו לידי קלות ראש מצד הסתכלות, היינו שהרבו שיחה ביניהם בדברי הבל ואיסור וכדומה, התקינו וכו'.

ואין זה שום הוכחה, דהרבה ענינים מצינו כן בש"ס. וביבמות דף ל"ט ע"ב, מצות יבום קודמת למצות חליצה, בראשונה שהיו מתכונין לשם מצוה, עכשיו שאין מתכונין לשם מצוה, אמרו מצות חליצה קודמת למצות יבום. הרי, שבתחילה שבאו לקיים מצות יבום לא עלה על דעתם לשם נוי או אישות או שום דבר אחר, ולכן אמרו מצות יבום קודמת, אבל אח"כ נשתנה הדבר שבעת שבאו לקיים מצות יבום נתכוונו גם לדבר אחר, נשתנה הדין ואמרו מצות חליצה קודמת. ועיי"ש בגמרא שאמרו וכי אכשור דרי.

וכמו כן גם בזה, דבתחילה כשבאו לשמחת בית השואבה לראות הריקודים של החסידים ואנשי המעשה, שהיה בדביקות נפלאה להקב"ה, ובתוספות סוכה דף נ' ע"ב ד"ה חד בשם הירושלמי (פ"ה ה"א) שמשם היו שואבין רוח הקודש, ובגמרא דף נ"ג ע"א שאמרו אלו ואלו, אשרי מי שלא חטא ומי שחטא ישוב וימחול לו, והכל היו באים לשם לשאוב קדושה ותשובה שלימה, לא עלה אז על דעתם להסתכל בנשים, שיהיה תרתי דסתרי, ובגמרא עבודה זרה דף כ' ע"ב בעבידתיה טריד ולא אתי להרהורא. אבל אח"כ נשתנה הדור, והיו מאותן הבאים לשם גם מסתכלין בנשים, שזהו קלות ראש במקום הקודש, לכן ראו הכרח לעשות תיקון גדול.

גם מבלעדי זה אין קושיא ממה שהיה בתחלה, שהרי הרבה תקנות ודרשות נתחדשו בזמנים שונים בימי חכמי הש"ס מה שלא נודע מקודם, והקב"ה הראה למשה כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש (ירושלמי פאה פ"ב ה"ד), אבל לא נתגלה עד שבא אותו תלמיד ותיק, שזה היה חלקו בתורה הק'. ומצינו גם בענין זה בזבחים דף ס"ב ע"א שהקשו והא כתיב הכל בכתב מיד ה' עלי השכיל, אלא אמר ר' יוסף קרא אשכח ודרש. ופירש רש"י ז"ל שם, שלמה לא הבין לדרשו והם דרשוהו, והוסיפו עליו לפי הצורך להם. וכעין זה הוא בתוספות זבחים דף ל"ג ע"א ד"ה וליעבד, דכתבו והא דמוסיפין על העיר ועל העזרות, היינו היכא דאיכא למימר קרא אשכח ודריש, כההוא דסוכה, יעיי"ש.

הרי, שנתגלה להם דרשות בקראי, מה שלא היה נודע מקודם. וכן הוא אותה הדרשה שבסוכה. ולכן בתחילה טרם שמצאו אותה הדרשה לא יכלו לעשות התיקון שבגזוזטרא למעלה, כאשר באמת הקשו על זה בש"ס מהכתוב דהכל בכתב וגו', ורק אח"כ דקרא אשכחו ודרשי, יכלו לעשות התיקון.

ומה שלא מנעו הנשים שלא יבואו כלל לשמחת בית השואבה טרם עשייתם התיקון, אפשר שראו לנחוץ שיקחו גם הנשים חבל באותה המצוה של שמחה, דנשים חייבים בשמחת הרגל מן התורה (הל' יו"ט פ"ו הי"ז), ואמרו ז"ל (סוכה נא.) מי שלא ראה שמחה זו לא ראה שמחה מימיו, וגם שמשם היו שואבים קדושה ותשובה גם הנשים, ולרובא דרובא היה מזה תועלת עצום ליראת שמים ולקיום התורה הק', לכן לא ראו למנוע כל ביאתם לגמרי, עד שמצאו המקרא שמזה יש היתר להוסיף על הבנין בשביל התיקון, שוב היה חיוב לתקן אף בשביל מיעוטא דמיעוטא שבאו לידי קלות ראש. ופשיטא שאין אנו יכולין להתדמות לראשונים.

וחוץ לזה אין בדבריו כלום מה שהוכיח שלא חשו אלא על שיחה של איסור לא על הסתכלות, ממה שהתירו בתחלה אף שידעו. דהלא אדרבה יותר קשה לדבריו שלא יכלו לתקן אך בשביל שיחה של איסור ושאר קלות ראש שבגלוי, האיך התירו זה בתחילה, וכי זה לא ידעו בתחלה שהסתכלות יוכל להביא לידי כך, הלא כל הש"ס מלא מזה ולמדוה מקראי, וקצת מאמרי חכז"ל בזה הבאתי למעלה.

אבל האמת הברור כמו שבארתי, שהיה שם שמירה מעולה ואימת הסנהדרין וכל ראשי ישראל, ולא היה חשש על דברים שבגלוי, אמנם אע"פ כן לא כדורות הראשונים דורות האחרונים, שבדורות הראשונים לא עלה על דעת הבאים במקדש ה' לשאוב קדושה וטהרה להסתכל אז בנשים, ק"ו ממצות יבום שאף בעשיית מעשה לא עלה על הדעת להתכוון לשם נוי, אבל אח"כ נשתנו הדורות, ויתבאר עוד להלן בזה. וגם תירוץ השני שכתבתי דאח"כ קראי אשכחו, הוא נכון. ועכ"פ בודאי שאין מזה נדנוד ראיה, אדרבא, וזה פשוט וברור.

ג

מה שכתב עוד דאף שהרמב"ם מפרש כדי שלא יסתכלו, על כרחינו אין לפרש מצד איסור הסתכלות, שהלא אף כשהן למעלה הן ניראות, כיון שלא הוזכר כלל שהיה מחיצה להגזוזטרא. ודוחק לומר שמכיון שלא נראו אלא להעומדים באמצע, וכיון שהם חסידים ואנשי מעשה, שרק הם היו המרקדים בשמחת בית השואבה, אין קפידא בהסתכלות, כרב גידל בברכות דף כ' ע"א, שהרי לא בכל חסידים ואנשי מעשה מצינו מעלה זו, שהרי רבנן דרב גידל (בברכות שם) וכן רבנן דר' אחא בכתובות דף י"ז ע"א היו גם כן חסידים ואנשי מעשה, ולא היה להם מעלה זו, ואדרבה אמר אביי בסוכה (נב.) ובתלמידי חכמים יותר מכולם, והאריך עוד בזה.

הנה אותו הפירוש שדחאו כאן, הוא בתוספות יו"ט במה שכתב כי האנשים דלמטה הם הרואין בשמחה, לא השמחים בעצמם, כי השמחים היו חסידים. והוטב בעיניו אותו הפירוש, שכתב בשביל זה והדין עמו, דלא כמו שכתב בתשובה הנ"ל.

ובאמת מה שנתקשה בזה מרבנן דרב גידל ורבנן דר' אחא ושאר מקומות, שרואין שלא סמכו על חסידותם ותורתם נגד היצר הרע, אין זה ענין לכאן, דהתם בדרב גידל דיתיב אשערי טבילה ואמר להו הכי טבילו והכי טבילו, היה מוכרח להסתכל בהן להורות להן אופני הטבילה, ועל זה אמרו ליה ולא מיסתפי מר מיצר הרע, וכן ברב אחא דמרקיד לה על כתפו, וכן הוא בכל מקום שיש שליטת היצר הרע מצינו לפעמים שמתגרה בתלמידי חכמים יותר מבכולם. אבל בכאן החסידים ואנשי מעשה לא היו מסתכלין כלל למעלה על הנשים, ואמרו בגמרא סוטה דף ח' ע"א גמירי דאין יצר הרע שולט אלא במה שעיניו רואות, ועל זה בודאי היו נאמנים על עצמם החסידים ואנשי מעשה שלא יסתכלו שם כלל, ולא תתחיל שום שליטה מיצר הרע עליהם.

ובלאו הכי אמרו (יבמות קה:) המתפלל צריך שיתן עיניו למטה ולבו למעלה, ואותן החסידים ואנשי המעשה שהיו מרקדים בדביקות נפלאה ותשובה אמיתית לפני הקב"ה, בודאי היו עיניהם למטה ועצמו עיניהם מראות במקום שאינו צריך לראות.

וברמב"ם פרק כ"א מהלכות איסורי ביאה הלכה ג', גבי הא דאמר דבאשה הרוצה לישא אותה מותר להסתכל בפניה לבודקה, וכתב על זה הראב"ד, חכמים אמרו (ב"ב קסח.) האי צורבא מרבנן דאזיל לקדושי איתתא, לידבר עם הארץ בהדיה, דילמא מיחלפא ליה מיניה. אלמא אין דרך תלמיד חכם בכך. וכתב על זה הרב המגיד שאין זה השגה, לפי שצורבא מרבנן אפילו נתסכל בה ובדקה בפעם אחת לא יכירה אם יחליפוה, לפי שאינו רגיל להסתכל בצורת הנשים, אבל עם הארץ יכירה בפעם אחת. הרי שסתם תלמיד חכם אינו רגיל כלל להסתכל בנשים. ומכל שכן שהיה כן באותם החסידים ואנשי המעשה שאמרו אשרי ילדותינו שלא ביישה את זקנתינו, או אשרי זקנתינו שכפרה על ילדותינו (סוכה נג.), ומילתא דלא שכיחי לא גזרו בהו רבנן. משא"כ בפשוטי עם דשכיחי טובא מהרגילין להסתכל בעוה"ר.

גם במה שכתבתי למעלה על תלמידי חכמים והחסידים ואנשי מעשה, לא נוכל עכשיו להתדמות להם, כי מלבד שאין לנו עכשיו דין תלמיד חכם כנודע (עי' רמ"א יו"ד סי' רמג ס"ז ופתחי תשובה שם ס"ק ג), ק"ו בעניני זהירות שנתקיים בעוה"ר הכתוב (איכה א, ט) ותרד פלאים, במלוא מובן המילה.

גם י"ל שכל אותם החסידים ואנשי מעשה שהיו מרקדים שמה, היו מאותן שידעו בנפשותם דאינו מזיק להם, כמו לרב גידל ורב אחא. שהרי לא אמרו בגמרא שכל החסידים ואנשי מעשה היו מרקדים, אלא שהמרקדים היו חסידים ואנשי מעשה, ואפשר שהיו גם הרבה מהחסידים ואנשי מעשה שיראו לנפשותם ולא עמדו שם בין המרקדים אלא תחת הגזוזטרא בין שאר כל ישראל, ואותם החסידים ואנשי מעשה שהיו המרקדים, היו נאמנים על עצמם שאינו מזיק להם, כמו שהיו נאמנים על עצמם רב גידל ורב אחא ועשו בדרך זה לעיני כל העם. ובודאי דלאו כל אדם נאמן על עצמו בענין זה, אלא המפורסמים בחסידותם כתנאים ואמוראים שבהם היה העובדא, וזה פשוט.

ד

מה שכתב עוד שבודאי היה באמצע אנשים מהעם הבאים לראות, שהרי לא נזכר בשום מקום שלא הניחו להרואים לעמוד במקום המרקדים, אין זה שום ראיה, דבגמרא לא באו להשמיענו אלא עיקר החידוש מה שהוסיפו על הבנין, שזה באמת אסור מהכתוב דהכל בכתב וגו', ואך יען שראו שאי אפשר לתקן באופן אחר עשו גם זה. אבל יתר הפרטים מה שנעשה בפנים בסידור עמידת האנשים, אין צריך לפרוט, דבודאי עשו כל טצדקי לגדור גדר בפני הערוה. וגם דממילא נשמע, דכיון שאמרו שעשו תיקון גדול, בודאי היה התיקון בשלימות בכל האפשרי, דבר ולא חצי דבר.

והרמב"ם שכתב בפרק ו' מהלכות יו"ט הלכה כ"א, דחייבים בית דין להעמיד שוטרים שיהיו מסבבין ומחפשים בגנות ובפרדסים ועל הנהרות. ולא נמצא על זה מקור בגמרא, אלא שכתב הרב המגיד שזה למד מדאמר בשלהי קידושין (פא.) סקבא דשתא ריגלא. והנה גם שם לא נמצא שחייבים בית דין להעמיד שוטרים, אלא כיון שאמרו שיש בזה מכשול, שמעינן ממילא שחייבים בית דין לעשות כל טצדקי. וכן בזה שאמרו שעשו תיקון גדול, שמעינן ממילא שסדרו הכל באופן שלא יהיה הסתכלות, ואטו כי רוכלא לחשוב וליזל כל הפרטים. וזה דרך הש"ס ברוב המקומות שצריך להבין דבר מתוך דבר.

ובאמת נראה לפענ"ד דשפיר י"ל שעשו גם מחיצה על הגזוזטרא באופן שהיו עושין בכל בתי כנסיות, שעשו למעלה מחיצה של קנים סמוכים זה לזה בחללים קטנים ביניהם, באופן שהנשים שעומדים למעלה אצל המחיצה רואים לבית הכנסת, והאנשים העומדים למטה בבית הכנסת אינם רואים כלל מה שלמעלה.

ומהא שלא הזכירו בגמרא מאותה המחיצה, אין הכרח כלל, שלא הוצרכו לפרט כל הפרטים, כמו שכתבתי לעיל. תדע דהרי על כרחך הוצרכו לעשות איזה מחיצה על הגזוזטרא, שאי אפשר לעמוד על הגזוזטרא בלי שום מחיצה כלל, כי יפול הנופל משם, בפרט בעת שדוחקין לראות ויעברו על לא תשים דמים בביתך (דברים כב, ח, עי' רמב"ם הל' רוצח פי"א ה"ג), דמי"ם תרתי משמע, שגם על חטא זה אמרו בגמרא נדה י"ג ע"ב ידיכם דמים מלאו (ישעיה א, טו). ואף דלמחיצה לצורך מעקה שלא ליפול אין צריך שיהיה גבוה כל כך כמו בשביל הסתכלות, אבל כיון דחזינן שעל כרחך עשו איזה מחיצה, אף שלא נזכר בש"ס אלא דממילא נשמע, כמו כן י"ל שעשו מחיצה גבוהה שלא יסתכלו אף שלא נזכר בש"ס אלא דממילא נשמע, כיון שכל התיקון אינו אלא בשביל הסתכלות, כאשר ביארתי למעלה.

גם י"ל כיון שמדבר בזה מהנעשה בבית המקדש ואין נפקא מינה כעת, לא האריך כל כך לבאר כל הפרטים, כמו שכתבו התוספות סוכה דף ד' ע"א ד"ה בית, שדרך הש"ס לקצר משניות של סדר טהרות כשמביאם, ובפרט במה שתלוי בתבנית הבית מבואר בתוספות יו"ט יומא פרק ה' משנה ה' דבנין העתיד לא נתפרש על פי חכז"ל, והביא מהרמב"ם (הל' בית הבחירה פ"א ה"ד) שכתב בנין העתיד להבנות אע"פ שהוא כתוב ביחזקאל אינו מפורש ומבואר, אלא כשיבנה בית המקדש במהרה בימינו כבר בא אליהו והתיר כל הספקות, יעיי"ש. וא"כ כשביארו עניני בית המקדש לא ביארו אלא מה שעבר ומאי דהוה הוה, ובבית הכנסת אין צריך למילף כלל מבית המקדש, דשם היה אסור להוסיף והוצרכו ללמוד מקראי שיהיה היתר לתקן, אבל בבית הכנסת בלאו הכי הדבר פשוט שהחיוב לתקן שלא יהיה קלות ראש, והא למה לי קרא.

ה

שוב התבוננתי בלשון הרמב"ם ז"ל בפרק ב' דמדות משנה ה' על המשנה דחלקה היתה בראשונה, שכתב ענין חלקה שהיתה פרוצה ואין כותל מקיף לה. א"כ מבואר בלשונו שאח"כ עשו כותל מקיף לה להגזוזטרא, שגזוזטרא בלבד אינה נקראת כותל כמו שכתב הרמב"ם בפרק ח' דעירובין משנה ח', גזוזטרא הוא מקום מקורה יוצא מן הכותל. גם ממה שכתב שהיתה פרוצה, ואם גם אח"כ לא עשו מחיצה, א"כ גם אח"כ היתה פרוצה. ועל כרחך שכוונתו שבשביל התיקון עשו כותל על הגזוזטרא למחיצה, ולא היתה פרוצה כבתחילה.

ובקרבן העדה על הירושלמי פרק החליל (ה"ב) הביא שני הפירושים, שהיתה חלקה בלי זיזין, ולישנא אחרינא שהיתה חלקה בלי מחיצה ומעקה, וכתב בזה כפל לשון מחיצה ומעקה. ונראה שכיון בזה, שבשביל שני הטעמים עשו הכותל שעל הגזוזטרא, בשביל מחיצה בפני הסתכלות ובשביל מעקה.

וכן נראה הפירוש בדברי הרמב"ם במה שכתב (מדות שם) שעשו שקופין אטומים, דר"ל שעשו המחיצה באופן שלהנשים שלמעלה היה שקופין ולהאנשים שלמטה היה אטומים, וכל זה שלא יוכלו לראות כלום על דרך שכתוב (מלכים־א ו, ד) חלוני שקופים אטומים, ואין לזה פירוש אחר כאשר יתבאר להלן.

ומה שכתב עוד בתשובה הנ"ל שממה שכתב הרמב"ם (פיה"מ סוכה פ"ה מ"ב) שהיו מתקנים מקום לאנשים ומקום לנשים, ומקום הנשים למעלה מהאנשים, משמע שלא היה מקום האנשים למטה מהנשים, אלא מקום האנשים היה למטה על הרצפה ומקום הנשים היה למעלה במקום גבוה, ופירש בזה מה שכתב שקופין אטומים, שכוונתו שלא היו זיזין יוצאין מן הכותל, אלא שעשו הגזוזטרא אטומה עד הקרקע, ולא היה מקום כלל תחת הגזוזטרא, ונמצא שנראו הנשים לכל האנשים, והאריך בדבר.

וכל זה אינו אלא דברי תימה, וכי בשביל שכתב הרמב"ם שמקום הנשים היה למעלה מן האנשים, יש איזה משמעות שלא היה מקום לעמוד תחת הגזוזטרא, הלא אם עמדו האנשים למטה תחת הגזוזטרא הוי ג"כ מקום הנשים למעלה מן האנשים, ואין בזה שום משמעות.

גם אי אפשר לומר כלל שהיה בנין אטום עד הקרקע, ראשית הלא איסור דאורייתא להוסיף על הבנין, אלא שהותר בשביל התיקון של קלות ראש, ולתיקון זה די בגזוזטרא כפירוש רש"י ז"ל (סוכה נא: ד"ה והקיפוה) וכל המפרשים, אבל במה שמוסיפין עוד לבנות עד הקרקע, זה אינו כלל בשביל צורך התיקון, כי אדרבה הוא מזיק להתיקון, שמתוקן יותר אם יש אפשרות לעמוד תחת הגזוזטרא שלא יוכלו להסתכל, וא"כ אין שום היתר לזה.

ועוד שהוא שינוי גדול הרבה מאד מגזוזטרא, שבגזוזטרא לא נתקטנה העזרה, שאינה אלא למעלה, אבל כשנבנה עד למטה נתקטנה העזרה הרבה במדה מרובה. כי אמרו ז"ל (במשנה דמדות שם) והקיפוה גזוזטרא, שהיה מוקף בכל הרוחות בגזוזטרא, והוא בשביל שהיה צריך למקום הרבה בשביל רוב הנשים שבאו, ואם בכל ההיקף שהיה להגזוזטרא היה נבנה עד למטה, ולא היה אפשרות לשום אדם לעמוד שם, לא נשאר בעזרה לעמידת האנשים אלא מקום קטן וצר באמצע, ונמצא שהיו מצירין לישראל בזה מאד, שבלאו הכי היו עומדין צפופין (אבות פ"ה מ"ה) כפירוש הרע"ב שם, שהיה מחמת דוחק רוב העם, ובפרט ברגלים דנפישי עולי רגלים, ק"ו בשמחת בית השואבה שמי לא בא לאותה שמחה אשר אמרו ז"ל (במשנה סוכה נא.) שלא נראה כזאת מעולם.

ובפסחים דף ס"ד ע"ב שביקש אגריפס המלך לידע אוכלסי ישראל וראה בפסחים, שנטל כוליא מכל אחד והיה כפליים כיוצאי מצרים, חוץ מטמא ושהיה בדרך רחוקה, ואין לך כל פסח ופסח שלא היו נמנין עליו יותר מעשרה בני אדם. ובמדרש רבה (איכה א אות ב) כתב עוד שלפעמים היו חמישים ואפילו מאה. נמצא שהיה אוכלסי ישראל הרבה מאות רבבות, וכל מדת העזרה של קל"ה אמה (מדות פ"ב מ"ו) אין די לזה אלא בדרך נס ופלא.

וכתב הרמב"ן בפרשת נח (ו, יט) שבדרך הטבע לא היה מקום בהתיבה להחזיק את כל המובא לשם, אבל היה בדרך נס להחזיק מועט את המרובה, וא"ת יעשנה קטנה ויסמוך על הנס, אבל עשו אותה גדולה למעט בנס, כי כן הדרך בכל הנסים שבתורה או בנביאים לעשות כל אשר ביד האדם לעשות, והשאר יהיה בידי שמים. וא"כ בעזרה שהיה מן הנסים עומדים צפופים ומשתחוים רוחים, האיך הותר להם לסמוך יותר על הרבות בנסים לעשות המקום צר כל כך מהכיל, בפרט באותה המדה שניתן בנבואה כמו שאמר הכתוב הכל בכתב וגו', האיך יכלו לבטל כל כך מאותה המידה להיצר לישראל, כיון שלצורך התיקון דאשכחו בקרא סגי בגזוזטרא.

גם הוי הורדה גדולה לאותו מקום הקודש אם נתבטל משם עמידת ישראל לראיית פנים ולתפילה ועבודה. ובמדרש רבה (איכה א אות לא) על הכתוב (שם א, ד) דרכי ציון אבלות וגו', א"ר הונא הכל מבקשין תפקידן וכו' אמר רב אבדימי אפילו דרכים מבקשין תפקידן, הדא הוא דכתיב דרכי ציון אבילות מבלי באי מועד וכו' כל שעריה שוממין שלא היו נכנסין ויוצאין בהם. והרי, שגם הדרכים שברחובות קריה, אם נחסר מהם פעמי רגליהם של באי מועד, המה אבלים ושוממים ומבקשים תפקידם, ומכל שכן מקומות הקדושים שבעזרה שנעשו רק לתפקיד זה לביאת ישראל לעבודה וליראות פנים ולתפלה, וביתי בית תפילה נקרא (ע"פ ישעיה נו, ז), ואם עושין שם מקומות אטומים ונמנעים משם באי מועד, המה אבלים ושוממים ומבקשים תפקידם. ואולי הוא גם בכלל איסור נתיצה (עי' ס' המצוות להרמב"ם לאוין סה; חינוך מ' תלז, וע"ע רמב"ם הל' יסודי התורה פ"ו ה"ז ובית הבחירה פ"א הי"ז), שנתבטל אותו המקום. ועכ"פ שודאי אסור לעשות כן מטעמים הנ"ל.

ובגמרא אין שום רמז ורמיזה לזה, אדרבה נהפוך הוא שלא אמרו במשנה ובגמרא אלא גזוזטרא, וגזוזטרא אינו בנין כזה עד הקרקע אלא כמו שכתב הרמב"ם בעירובין שגזוזטרא הוא דבר מקורה יוצא מן הכותל, וכן פירשו כל המפרשים בסוכה. ואיך אפשר להעמיס בדברי הרמב"ם דבר תמוה כזה שאין לו שום מקור ולהמציא עוד מזה להלכה שלא חשו להסתכלות, על סמך דיוק קלוש כל כך מה שנראה בעיניו.

ולפי האמת אין בזה שום סרך דיוק לא מיניה ולא מקצתיה, כי גם לשון הרמב"ם ז"ל מיתפרש ברווחא אף אם עמדו האנשים למטה תחת הגזוזטרא, כמו שהעתקתי לשונו למעלה, וכל מי שיש לו מוח בקדקדו יוכל לראות כן בלשון הרמב"ם ז"ל, וממילא נדחה גם פירושו שפירש בלשון שקופין אטומים. ובאמת גם עצם הלשון של שקופים אטומים אינו סובל פירושו, אלא שאין להאריך בזה, כי בלאו הכי עיקר הדבר אי אפשר לאומרו כלל, אבל הפירוש שכתבתי בשקופים אטומים, שהיו שקופים לגבי הנשים ואטומים לגבי האנשים שלא יכלו לראות, זה נכון וברור.

ובתשובה הנ"ל דחה פירוש זה יען שלא אמר חלונות. ואין זה כלום, כי לא היה בצורת חלונות, אלא סובב והולך על מה שהיה שם כותל מקיף, ואמר שהיה הכותל בדרך שקופים אטומים, ואין זה נקרא חלון אלא כותל מנוקב. ולא דמי למה שאמר בבית המקדש שהיו חלונות שקופים אטומים, ששם היה בצורת חלונות כדרך שעושין לבתים. ואפילו אלו היה בצורת חלונות, ג"כ אין דיוק במה שהשמיט תיבת חלונות, כי עיקר הענין במה שאמר שקופים אטומים, ובמה שחסר תיבת חלונות לא חסר אלא קריאת השם בלבד. והרבה פעמים מצינו בפירוש המשנה להרמב"ם שכתב לשון קצר וחסר איזה מילין אם עכ"פ נכתב עיקר הענין, ואי אפשר לומר על זה עיקר חסר מן הספר, ואין לבנות כלל על דיוקים כאלה להוציא הדברים מפשוטן.

נמצא לפי זה שיש לנו שני דרכים באיזה אופן שנעשה בבית המקדש שלא יהיה הסתכלות, האחד דרכו של התוספות יו"ט שעמדו האנשים תחת הגזוזטרא, והיה הגזוזטרא מקיף את כל העזרה, זולת מקום קטן נשאר באמצע לעמידת החסידים ואנשי מעשה שהיו המרקדים. והשני מה שנראה מלשון הרמב"ם ז"ל ומפירושו של הקרבן העדה, שהיה על הגזוזטרא כותל מקיף בדרך שקופים אטומים. ועכ"פ זה ודאי שפירושו של הרמב"ם ז"ל אמת שהיה נעשה באופן שלא יכלו לבוא לידי הסתכלות.

ו

ומה שהביא בתשובה הנ"ל מדברי הרמב"ם בהלכותיו (הל' לולב פ"ח הי"ב; הל' בית הבחירה פ"ה ה"ט) שכתב שלא יהיו מעורבבין, לא הוצרך להביא זה מדברי הרמב"ם בהלכותיו שגם בלשון המשנה במסכת מדות פרק ב' כתב לשון זה שלא יהיו מעורבבין, ולדבריו שזה סותר דעת האומרים שלא יהיה הסתכלות, נמצא שהרמב"ם בפירוש המשנה והתוספות יו"ט שהאריך לבאר כן, נסתר מדברי המשנה עצמו, וזה ודאי אינו.

אמנם אין בזה שום סרך קושיא על הרמב"ם והתוספות יו"ט, שהרי בעל כרחך אין כוונתם על תערובות ממש, שהרי מעולם לא היו בחדר אחד, כמו שאמרו בגמרא (נא:) שהיו האנשים מבפנים והנשים מבחוץ או בהיפך, וכן כתב הוא בעצמו בתשובה הנ"ל, אלא שכתב הכוונה דנחשבין כמעורבבין כיון שבאין מזה לקלות ראש, ועל זה בנה יסוד שמצד הסתכלות אין לחוש. ואין זה שום יסוד, דכיון שבעל כרחך מוכרח להודות שקראו מעורבבין למה שמביא לידי קלות אף שאינו תערובות ממש, א"כ גם הסתכלות בכלל זה, דכבר נתבאר דהסתכלות והרהורים בנשים הוי קלות ראש, והוא העיקר, עינא וליבא. ועיין בטור או"ח סימן ר"מ שמפרש מה שאמרו בש"ס (נדרים כ:) בני ערבוביא, שמשמש עם אשתו ונתן דעתו על אחרת אפילו שתיהן נשיו. הרי שבשביל המחשבה בלבד, אף שלא היה אז שום הסתכלות ולא היתה כלל באותה הרשות, מ"מ על ידי הרהור המחשבה בלבד נקרא ערבוביא, וכן קראו להסתכלות והרהורים שנמשך דעתו אחריהם, תערובות.

וגדולה מזו השריש לנו הרמב"ן ז"ל בחידושיו למסכת עירובין בתחילת המסכתא (יז:), שנתקשה טובא למ"ד תחומין דאורייתא (עי' עירובין שם) האיך מועיל העירוב לעבור על איסור דאורייתא. דבשלמא למ"ד תחומין דרבנן, הם אמרו והם אמרו, וכן במערב ברגליו (שם לח.) אפשר שהוא מן התורה, לפי שהוא קונה שביתתו במקום רגליו וכאן הוא מקומו, אבל עירוב הפת האיך הוא מועיל מן התורה. וניחא ליה לבסוף, די"ל דחכמים סבורין דכיון שדעתו בכאן, עשאו ביתו, ומשם אני קורא אל יצא איש ממקומו (שמות טז, כט, עי' עירובין נא.), וכדאמרינן בפרק הדר (עג.) אנן סהדי דאי הוה מיתדר ליה התם ניחא ליה טפי, ומהתם משחינן ליה, יעיי"ש.

הרי, שהמקום שדעת האדם נמשכת אחריו, אף שהוא ממרחק כל כך שאינו רואה אותו כלל, נחשב ג"כ שהוא שמה ממש אפילו להקל על ידי זה בדאורייתא, ונקרא עירוב שהוא עירוב רשויות. וק"ו במקום שיש הסתכלות שיוכל להביא להרהורי תאות ר"ל, וח"ו יהיה שמה איזה מהם שנמשכין דעתם ולבם אחרי עיניהם, ונחשב בודאי שהמה שמה בין הנשים יותר מע"י הנחת עירוב בפת, ואין שום קושיא אם קרא לזה תערובות.

גם לפי שנתבאר לעיל (סוף אות א) מדברי התוספות ששימת עין שברגל מביא אח"כ בכל השנה ליחוד ולעבירה, י"ל עוד שנקרא תערובות על שם הפעולה היוצאת אח"כ שמביא ליחוד ולעבירה, שזה ודאי הוי תערובות. וכבר הבאתי (שם) מדברי רז"ל שאמרו על הסתכלות כאילו בא עליה, שזה יותר מתערובות ר"ל.

ועכ"פ כיון שבלאו הכי על כרחך מוכרח להודות שכוונת אומרם מעורבבין, אין כוונתם על תערובות ממש, אלא קלות ראש, תו אין להוציא מן הכלל הסתכלות, ושפיר פירשו הרמב"ם והתוספות יו"ט לשון מעורבבין שכתבו במשנה, על הסתכלות, וכבר ביארתי שפירוש זה הוא מוכרח. והרמב"ם ז"ל בהלכותיו בספר היד העתיק לשון המשנה שעשו התיקון שלא יהיו מעורבבין, ונודע בכל הפוסקים (עי' יד מלאכי ח"ב כללי הרמב"ם אות ה) דרכו של הרמב"ם ז"ל שמעתיק לשון התלמוד ואינו משנה מלשונם ז"ל, וכמו שפירש לשון המשנה כן מתפרש לשונו שבהלכותיו, ובפרט שאין בזה שום דוחק וגמגום, אדרבה הוא ברור ופשוט, כמו שנתבאר.

ז

כתבתי כל זה לברר האמת שאף בבית המקדש שהיה איסור דאורייתא בעשיית תיקון זה שאסור להוסיף על הבנין, מ"מ ראו חיוב לעבור על זה בשביל החיוב לגדור גדר שמה עבור הסתכלות, וא"כ מכל שכן בבית הכנסת.

אבל באמת אף אלו לא היה דבר זה מבואר בש"ס, היה סגי ג"כ במה שרואין שבכל העיירות שבישראל במקומות היראים וגדולי התורה, היו טורחין לעשות הבית הכנסת בחלונות שקופים אטומים, באופן שלא יהיו הנשים נראות כלל לעזרת האנשים. ואך חדשים מקרוב באו לעשות שינוים בזה, רק אצל המתחדשים לפרוץ גדרן של ראשונים, ופה באמעריקא פשתה המספחת ביותר גם בשאר מנהגי ישראל ועיקרי דת תורה הק'. ולעבור על מנהג שמקדמת דנא, מה שיש בו גדר וסייג של איסור, אף אם אין לו שום מקור בש"ס, אסור לעבור על זה מדאורייתא מטעם נדר, עיין שו"ע יו"ד סימן רי"ד.

וכתב החתם סופר ביו"ד סימן ק"ז לענין חלב עכו"ם, דלדעת הרדב"ז (ח"ד סי' אלף קמז) שאינו דבר שנאסר במנין ואינו אסור במדינה שאין שם חלב טמא, א"כ צריך לומר דמה שנהגו בני אשכנז שלא לשתות חלב עכו"ם בכל מקום, הוא מטעם נדר, יוכל להיות שאסור מדאורייתא. אבל להחולקים על הרדב"ז וסברי שיש בזה איסור מדינא בכל מקום, והוא בכלל הגזירה שגזרו חכז"ל על חלב עכו"ם, אין בו אלא איסור דרבנן, כמו שהתנו חכז"ל על כל איסור דרבנן שעשו שלא יהיה בו דין דאורייתא, ונמצא חומרו קולו, יעיי"ש.

והגם שיש לפקפק בזה, דכיון דמיירי החתם סופר ממקום דלא שכיח כלל חלב טמא ואינו אסור מדינא, וטעמא דמנהגא ג"כ בשביל שנאסר במנין, א"כ לא קבלו עליהם אלא חומר איסור דרבנן כמו שאר דבר שנאסר במנין, ולמה יהיה אסור מדאורייתא. ואולי בשביל זה לא החליט החתם סופר, אלא כתב בלשון ספק שיוכל להיות שאסור מדאורייתא. אבל מנהג כזה שהוא גדר וסייג לערוה, שתלוי ביה הרבה איסורים חמורים מדאורייתא, קבלה זו היא בודאי דאורייתא כשאר נדרים. נמצא מבואר דמחיצות כאלו בבית הכנסת, הוא ממה נפשך איסורא דאורייתא, בין מדינא דגמרא ובין מטעמא דמנהגא.

וזה ודאי שבאמעריקא אין שום מנהג, כי אין נקרא מנהג אלא מה שנתייסד במקום גדולי תורה ויראה, לא מנהגי בורות, כנודע בכל הפוסקים. והר"ת (עי' שלטי גבורים על המרדכי גיטין ז, ג, וראה שו"ת בעלי התוספות סי' יא) והמהרי"ל (עי' שדי חמד כללים אות מ, כלל לח ד"ה מה ששגור, בשמו. וראה מנהגי מהרי"ל הל' מאכלות אסורות בפסח אות טז, ובהקדמת רבי זלמן מלקט המהרי"ל) כתבו שבמנהג שנעשה באיסור, הוי מנהג אותיות "גהנם". ובאמעריקא לא היה התישבות המדינה מתחילה מגדולי תורה ויראה כנודע, והיה הכל מנהג בורות גם בתחלה, ושוב אח"כ נפרץ במלואו בכל פעם יותר ויותר, כי הפרצות מתרבים בעוה"ר בדורותינו אלה עיקבתא דמשיחא בכל מקום. ומכל שכן במדינה שלא היה לה מעולם יסוד לתוה"ק. וזה לא כבר שנתלקטו לאמעריקא מסבת כל הסיבות קצת אנשים יראים ותלמידי חכמים, הדבר ברור שחיובא רמיא עליהם מנהגי הארץ אשר באו משם, וחלילה לשנות.

ומבואר בגמרא בבא מציעא דף פ"ג ע"ב וליחזי היכי נהיגי, בעיר חדשה, ונחזי מהיכא קא אתי, בנקוטאי, פירש רש"י ז"ל שנתלקטו ממקומות שונים. וכתב שם הנמוקי יוסף (נב, א ד"ה וגרסינן) בשם הרשב"א והרנב"ר (פג, ב ד"ה וניחזי) דמדאמרינן הכא ונחזי מהיכא קא אתי, שמעינן דכל עיר חדשה, הכל כמנהג אותו המקום שבאו משם. וכן הוא בשו"ע חו"מ סימן של"א סעיף א' ברמ"א שם, דבלא היה מנהג בעיר, אזלינן בתר מנהג העיר שבאו משם. ומכל שכן במילתא דאיסורא, שלעולם נותנים עליו חומרי המקום שיצא משם (עי' פסחים נ.; רמב"ם הל' שמיטה ויובל פ"ז הי"ב), הדבר ברור שאין שום היתר לשנות בבית הכנסת מכל מה שנעשה במקומות היראים שמשמה באו לכאן כל הנוהגים על פי דת תורה הק'.

ועיין חו"מ סוף סימן ל"ז ברמ"א ובש"ך שם (ס"ק לח) דבמנהג, גם לא ראינו הוי ראיה, שאם לא ראינו נוהגין כן מקדמת דנא, הוי מנהג שצריכין לילך אחריו. ומכל שכן במנהג המחיצות שראינו שנעשו המחיצות כדינו, בודאי שאסור לשנות. ועיין מהרי"ק שורש קע"א שמנהג מהני אף להוציא ממון. והנה חזקת ממון אלים יותר אף מרובא, וכח המנהג אלים אף מחזקת ממון, ומכל שכן כשיש בו גדר וסייג לעבירה שחמור ממנהגא דממונא.

וזה יותר ממאה ושלשים שנה, בשנת תקע"ט, התחילו הפורצים במדינת אשכנז לעשות שינויים בבית הכנסת, כמו בעמידת הבימה וכדומה, והיה זה בימי הגאונים האדירים הרעק"א והחתם סופר זלה"ה ושאר גדולי ארץ עמודי העולם, וכולם צווחו ככרוכיא בחומר האיסור כי נורא הוא לעשות איזה שינויים בבית הכנסת ממה שהיה מקדמת דנא. ותשובה אחת מענינים אלו נדפסה בשו"ת חתם סופר חלק ששי בסימן פ"ו, והאריך בפרטי איזה ענינים של מנהגי בית הכנסת שכולם ממקור קדוש יהלכו ואין להם היתר, וסיים שאף אם אמור יאמר שאם לא נתיר להם איכא למיחוש להמרת דת ר"ל, לא חשו חכז"ל לזה, אלא חששו שישארו באמונת ישראל ויבנו במה לעצמם, ואתי לאמשוכי ישראל בתרייהו, כצדוק ובייתוס בימי חכמי המשנה, וענן ושאול בימי הגאונים, ואין אחריותן עלינו. והראה מקום לברכות ס"ג (ריש ע"ב), יעיי"ש. ובמקום אחר הבאתי עוד ראיות לדבריו (עי' חיו"ד סי' לה אות ד).

ושוב יצא לאור שני חיבורים מאחד מגדולי תלמידי החתם סופר זלה"ה ספר מחולת המחנים וספר הר תבור, והאריך מאד בבירור הענין של תוקף האיסור לעשות איזה שינוים בבית הכנסת מהמנהג שנתפשט בישראל מימים קדמונים, אף בדבר שאין לו טעם. ובהר תבור סימן א' מביא כי מאות מכתבים באו מכל גדולי ישראל מכל ארץ הקדושה ומכל מדינות רוסיא וליטא ומדינת פולין ואונגארין, שאסרו זאת בלתי הפוגות.

והנה גם המתפרצים אז לעשות שינויים בבית הכנסת, לא עלה אז על דעתם לעשות שינוי כזה שתהיה המחיצה באופן שיוכל להיות הסתכלות מהאנשים על הנשים, שזה ודאי אסור מדינא דגמרא בלי ספק, ולא העיזו פניהם כל כך.

אמנם כחמישים שנה אח"כ בשנת תרכ"ו הגיעה הפירצה עד ככה שהפורצים התחילו לעשות מחיצות כאלו, ולזה בהפסק דין שנדפס בשנת תרכ"ו שחתום עליו יותר משבעים גאונים וצדיקים, ובספר לב העברי ח"ש ועוד בכמה ספרים שנתפשטו אז, העתיקו פסק דין זה אות באות. וכתבו שם ט' סעיפים ממנהגי בית הכנסת, ובסעיף ה' כתבו, אסור לעשות מחיצה המבדלת בין עזרת נשים ואנשים, רק באופן אשר לא יוכלו להסתכל אנשים בנשים, רק יעשו כנהוג מימי קדם, וכן אם כבר נעשה לא יכנסו בה. וסיימו לבסוף וז"ל, ואלו בתי כנסיות אשר כתבנו שאסור ליכנס בתוכם, אין חילוק בין שאר ימים לשבת ויו"ט וראש השנה ויום הכיפורים, ואף אם צריך להתפלל על ידי זה ביחידות. והאריכו עוד אח"כ לבאר שזה חמור יותר מכל איסורין שבתורה, יעיי"ש בנועם דבריהם. ואח"כ חתמו על זה גם רבותינו הקדושים מצאנז ומזידיטשוב זצוקללה"ה. ולמען חיבת הקודש אעתיק לשונם.

וז"ל מרן הקדוש בעל דברי חיים זלה"ה מצאנז, כל הדברים הנ"ל אסורים המה על פי השו"ע והפוסקים, ואסור לשנות שום מנהג ישראל בבנין בית הכנסת או באיזה נימוס ומנהג המקובל מאבותינו ומדורות הראשונים, והמשנה ידו על התחתונה. וחתם שמו הקדוש. וכן כתב אח"כ מרן הקדוש מהרי"א זלה"ה מזידיטשטב, וז"ל, הנני באתי כיהודא ועוד לקרא ליתן תוקף לתורה הק' דת ישראל שיקוים, ואסור לשנות ולנטות מדרך התורה הנמסר לנו ממעמד הר סיני ומנהג אבותינו התנאים והאמוראים הקדושים, כמבואר לעיל בחתימות הרבנים, ולכל השומע ינעם. וחתם שמו הקדוש.

הנה מפורש בדבריהם שכל זה אסור על פי השו"ע והפוסקים, ואין זה איסור חדש. ומאן ספין בדור הזה לחלוק על האריות האלה. ואף אם יתקבצו כל דורינו זה, אין בכחינו להכריע אף צפורן אחת מהם, ואמרו חכז"ל (שבת קיב:) אם הראשונים כמלאכים וכו' אנו כחמורים, אבל אנחנו אין אנו אפילו כצפרני החמורים לגבי הראשונים כמלאכים, אך אלו היינו עומדים על המשמר שלא לשנות עכ"פ מדרכיהם וממנהגיהם הקודמים, לא היינו מגיעים לירידה נוראה כזאת אף בעיקבא דמשיחא ר"ל.

ח

והנה בשו"ת תשורת ש"י (ח"א) סימן קכ"ד החמיר עוד יותר, שצריך לעשות הבית הכנסת באופן שגם הנשים לא יוכלו לראות אל האנשים, והביא על זה מהספרי (עי' מדרש שוחר טוב, שמואל פי"ג) הובא בילקוט שמעוני שמואל ט' (רמז קח) וז"ל, כבואכם העיר וגו' (שמואל־א ט, יג) כל האורך הזה למה, מביטות בנויו של שאול היו ולא היו שביעות ממנו דברי ר' יודא, א"ל ר' יוסי א"כ עשית בנות ישראל כזונות, והלא כשם שאי אפשר לאיש לזון עיניו מאשה שאינה ראויה לו כך אי אפשר לאשה לזון את עיניה מאיש שאינו שלה, עכ"ל יעיי"ש.

ולפענ"ד אין להחמיר בזה שנהגו מקדמת דנא בין הראשונים במקום גדולים וקדושים שהיה בית הכנסת באופן זה שיכלו הנשים לראות. גם בפסק דין הנ"ל לא נזכר שום קפידא על הנשים אלא על האנשים, וכן היה בבית המקדש בשמחת בית השואבה, כמבואר במשנה ובגמרא וכל המפרשים שהנשים יכלו לראות.

ומה שנראה לכאורה מהספרי, הנה ראשית י"ל דלא סברי כן, מחמת שאין רמז מזה בש"ס, והרבה פוסקים סוברים שהוא כלל גדול דכל תוספתא או ברייתא שלא הוזכרה בגמרא משבשתא היא, דמסתמא כיון שרצו חכמי הש"ס לחבר התלמוד, חקרו ודרשו בכל הספרים וביררו אותם שהם בני סמכא בדוקא, כמו שכתב הר"ש אלגזי בספר גופי הלכות (כלל תקלד). ואף מדברי המשנה אין למדין אלא מהגמרא, כמבואר במסכת נדה דף ז' ע"ב אין למדין הלכה מפי תלמוד, ופירש רש"י דאין למדין הלכה מתוך המשנה וברייתא ששנויה בהן הלכה כפלוני, שהאמוראים האחרונים דקדקו בטעמי התנאים והעמידו הלכה על בוריה. ובירושלמי (פאה פ"ב ה"ד) אמרו אין למדין לא מן הלכות ולא מן אגדות ולא מן התוספתות, אלא מן הגמרא.

ואף שדעת כמה פוסקים שלמדין מברייתות ואפילו מן האגדות שלא הוזכרו בש"ס, היכא שאין סותרין דברי הש"ס. אבל אם יש סתירה נגדם בש"ס, דברי הש"ס עיקר. ועיין ברמב"ם פרק ו' מהלכות מעילה הלכה ד', שתמה הראב"ד על הרמב"ם למה סמך על תוספתא שהיא נגד המשנה והגמרא. ובכסף משנה תירץ שאפשר ליישב התוספתא שאינה סותרת המשנה והגמרא, ולכן הביאה. ובהלכות מקוואות פרק ט' הלכה י"א שם הוא בהיפך, שהרמב"ם השמיט התוספתא והראב"ד הביאה, וכתב שם בכסף משנה הטעם שהשמיטו הרמב"ם והרא"ש התוספתא, בשביל שבמשנה נכתב בסתם, משמע שאין המשנה סוברת כוותיה. וצריך לומר להראב"ד ושאר פוסקים שהביאו דברי התוספתא, שאפשר לתרץ ולהשוות עם דברי המשנה. עכ"פ אין ללמוד הלכה משום מקום שסותר דברי הש"ס.

וז"ל האור זרוע הגדול בתשובותיו סימן תשנ"ד, והנה התלמוד שלנו שאנו עסוקים בו תמיד כמה גירסות משונות יש בו, כל שכן ברייתות וירושלמי שאין אנו עסוקים בו, ואפילו תוספתא דרבי חייא ספרא וספרי אנו רואין שבכמה מקומות מביאן בתלמוד ומחסר בהן ומייתר בהן, לפיכך אין לסמוך על שום ברייתא אם הוא כנגד התלמוד, כי התלמוד נכתב להוראה, כדאמרינן (ב"מ פו.) רבינא ורב אשי סוף הוראה, אמנם טוב להביא סעד מן הברייתות לבאר דבר שהוא סתום ונעלם בתלמוד, אבל לא לסתור דברי התלמוד, כי הספרים נשתבשו בידי סופרים או הוי פלוגתא, ואלו הובאה בתלמוד שמא היו משבשין או מעמידין אותה כיחידאה, לפיכך אין לסמוך כי אם על התלמוד.

וכבר הבאתי (אות ה) שמבואר במשנה פרק ב' דמדות משנה ה' שחלקה היתה בראשונה והקיפוה כצוצטרה, שהנשים רואות מלמעלה, ובמסכת סוכה (נא.) קראו לזה תיקון גדול.

ובתשובת תשורת ש"י הנ"ל העיר בזה, וכתב שאין דנין אפשר משאי אפשר, כדאיתא בפרק קמא דחולין דף י"ב ע"א, והכא נמי לא היה אפשר מלהקיף מחמת רבויין, וגם לעכב ע"י הנשים שלא יבואו לראות, לא היה אפשר. ואין דבריו מובנים כלל למה לא היה אפשר לעכב על הנשים שלא יבואו, הלא אז בזמן שבית המקדש היה קיים היה ידם תקיפה ושמרו בבית המקדש שלא יכנס שום אדם למקום שאסור לו ליכנס, ואלו היו רוצים לעכב על הנשים שלא יבואו, בודאי היו יכולין לעשותו, ואין זה דמיון לחולין י"ב ע"א, שלא היה שום אפשרות כלל לבדוק בפסח וקדשים.

ומה שהביא ראיה ממה שלא עיכבו את הנשים בראשונה כשבאו לידי קלות ראש, כבר ביארתי לעיל (אות ב) טעמם ונימוקם שבראשונה, ואין להביא מזה ראיה כלל כמובן, ואין צורך להאריך בזה כלל. אך קצת י"ל שלכן לא היה אפשר, בשביל שראו לנחוץ שיראו הנשים עבודה זו בבית המקדש שהיה יסוד גדול לקדושה וטהרה ושמירת כל התורה כולה בכל השנה, וא"כ אולי אפשר לומר שאף שזה אסור בכל מקום, מ"מ התועלת הגדול שהיה נמשך מראיית שמחת בית השואבה, דוחה זה, ואין לבטלו. אבל מסתמיות דברי המשנה והש"ס שכתבו שעשו בזה תיקון גדול, ולא העירו כלל שעדיין אית ביה איסורא אלא שהתירו אז, נראה שהוא תיקון בהחלט, ולית ביה איסורא בשום מקום. ואין קושיא אם נימא שהראשונים ז"ל הבינו מדברי המשנה והש"ס בזה שהוא נגד הספרי. ולהלן יתבאר עוד הרבה ראיות ברורות יותר מן הש"ס נגד דברי הספרי.

ומה שכתב בתשובת תשורת ש"י מכח דברי הספרי האלו דהגם דדורות שלפנינו לא נזהרו בזה, כבר אמרו בפרק קמא דחולין דף ו' ע"ב וכתת נחש הנחושת וכו' (מלכים־ב יח, ד) אפשר בא אסא וכו'. אין זה דמיון כלל להתם, דשם מיירי ברבי ורבי מאיר שהתירו מה שאסרו אבותיהם, כי תנאים היו ופליגי, שהתנאים האחרונים יכלו לחלוק על התנאים הראשונים, ועל זה הביא מאסא ויהושפט. וכתבו שם התוספות דף ז' ע"א ד"ה אלא, דצריך לומר טעם הטעות שטעו בו הראשונים, שהיו סבורים שאסור לבערו יען שנעשה על פי הדיבור, וחזקיהו המלך הבין שזה טעות, והיה בכחו לחלוק עליהם ולומר שטעו. אך כדי לתרץ האיך אפשר לומר דהגיע אליהם טעות כזה, על זה משני שהסיבה הוא בשביל שהניחו לו מקום להתגדר.

אבל היכא שאי אפשר לומר דפליגי, כמו בכל מקום שמקשין על איזה אמורא מהתנאים, אינו מתרץ בשום מקום שלכן אמר דלא כוותיה בשביל שהניחו לו מקום להתגדר, דכיון שלא יוכל לחלוק עליו, לא יוכל ג"כ לומר עליו שטעה והניחו לו מקום להתגדר. ומכל שכן אנן יתמי דיתמי שלא נוכל לומר כך על גאונים וקדושים שבדורות שלפנינו, והלואי שנזכה להבין דעת חכמים אף מקצת מן המקצת מדרכיהם ומנהגיהם שבעומק חכמתם, וכי ח"ו נוכל גם אנחנו להתיר מה שאסרו הראשונים ז"ל כמו שהתירו רבי מאיר ורבי על סמך זה שהניחו להם מקום להתגדר, וחלילה לנו להעלות על הדעת כן, דלא ליפוק מיניה חורבא.

והרשב"א בתשובות חלק ב' סימן שכ"ב כתב לראשונים שומעים וכו', שדברי ראשונים שהיו בקיאים ונודעה חכמתן ומקצתן הם דברי קבלה וכו', ואפילו אומרים על ימין שהוא שמאל, כלומר אפילו מה שיראה בעיניך שהוא ימין והם אומרים שהוא שמאל, שמע להם, עכ"ל. ועיין רמב"ם פרק י' מהלכות שמיטה ויובל הלכה ו' שסמך על הגאונים אף במה שלפי דעתו הוא נגד דברי הש"ס, יען שהקבלה והמעשה המה עמודים גדולים בהוראה ובהם ראוי להתלות, ובפרט שזה רגיל הרבה בדברי הפוסקים שדוחין איזה ברייתא שלא הובאה בש"ס, אם לפי דעתם נראה מסוגיית הש"ס שחולקת על אותה הברייתא, והבאתי למעלה מקצת מקומות, ויש טובא כזה, ואין להאריך.

ט

ונראה לענ"ד עוד ראיות ברורות מן הש"ס. בברכות דף כ' ע"א דרב גידל הוה יתיב אשערי טבילה, אמרי ליה רבנן לא מסתפי מר מיצר הרע, אמר להו דמיין באפאי כי קאקי חיוורי. רבי יוחנן הוה רגיל דאזיל ויתיב אשערי טבילה, אמר כי סלקן בנות ישראל מטבילה מסתכלן בי, וניהוי להו זרעא שפירי דכוותי, אמרי ליה רבנן ולא מיסתפי מר מעינא בישא, א"ל אנא מזרע דיוסף קאתינא וכו'. ופירש רש"י ז"ל, רבי יוחנן אדם יפה תואר הוה. והשתא לדעת הספרי שעשו בנות ישראל איסור במה שהסתכלו ביפיו של שאול המלך, א"כ האיך עשה רבי יוחנן בכוונה שיסתכלו בו בנות ישראל וליעבדו איסורא. ועל כרחך שבש"ס לא סברו בזה שום איסור.

ובהגהות הב"ח שם כתב, דהא דלא אמרו לרב גידל מעינא בישא כמו לרבי יוחנן, היינו משום דרבי יוחנן הוו מסתכלי ביה ושייך עינא בישא, משא"כ רב גידל. אבל קשיא אמאי לא אמרי לרבי יוחנן לא מיסתפי מר מיצר הרע, ותירץ משום דרבי יוחנן עפעפיו מכסין את עיניו ולא ראה. ולפענ"ד מה שלא אמרו ליה לרבי יוחנן ולא מיסתפי מר מיצר הרע בלאו הכי לא קשיא מידי, דאחר שחידש לנו רב גידל דמי שברור בנפשו דדמיין ליה כקאקי חיוורי אין לחוש, א"כ ידעו דגם לרבי יוחנן אפשר לתרץ כן. אבל דא ודאי קושיא לפי דברי הספרי דכיון שהסתכלו בו הנשים כל כך עד שאמרו לו לפחוד מעינא בישא, הוו להו למימר ליה לא מיסתפי מר מאיסור הסתכלות גופיה של הנשים שאינם במדריגה זו, ועל כרחך שאין לחוש לזה בנשים.

עוד ראיה, דהנה ז"ל הברייתא כפי מה שהובאה בילקוט שמעוני שמואל ט' על הכתוב כבואכם העיר כן תמצאון אותו וגו', כל כך למה, רב אמר שהנשים דברניות הן, ושמואל אמר כדי להסתכל ביופיו של שאול, רבי אמר לפי שאין מלכות נוגעת בחברתה אפילו כמלא נימא. ואית דאמרי בהאי לישנא, כל האורך הזה למה, מביטות בנויו של שאול היו, דברי ר' יודא. אמר ליה ר' יוסי א"כ עשית בנות ישראל כזונות, והלא כשם שאי אפשר לאיש לזון עיניו מאשה שאינה ראויה לו, כך אי אפשר לאשה לזון עיניה מאיש שאינו שלה, אלא שלא הגיעה עדיין השעה וכו'.

נמצא לפי זה דאף בלשון הברייתא שבספרי בלישנא קמא לא נזכר שום לשון איסור על הסתכלות של הנשים, אלא ג' פלוגתות בטעם אריכת הדברים, ואפשר כלהו איתנייהו ומר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי, ואך בלשון האית דאמרי מוזכר לשון איסור לפי דעת ר' יוסי. ובגמרא ברכות דף מ"ח ע"ב הביא לישנא קמא של הברייתא הג' פלוגתות בלשון שהובאו בספרי בלישנא קמא, אלא שבמקום רבי כתב רבי יוחנן, ולשון האית דאמרי השמיטו לגמרי בש"ס ולא הזכירו כלל מלשון איסור. א"כ חזינן בהדיא שדעת הש"ס כלישנא קמא שאין שם שום רמז לאיסור.

גם לפי הספרי שהביא שתי הלשונות, מבואר בתוספות עבודה זרה דף ז' ע"א ד"ה בשל, דלדעת ריב"א כל איכא דאמרי לגבי לשון ראשון כטפל לעיקר, והלכה כלישנא קמא, ורבינו שמשון היה מפרש דבכל מקום שיש להתברר כחד מיניהו משיטת התלמוד, בתריה אזלינן. נמצא דלשיטת ריב"א אף לפי דברי הספרי אין לאסור, כי אין האיסור אלא בלשון אית דאמרי, ואין הלכה כן אלא כלישנא קמא. אלא אפילו לדעת הסוברים דלישנא בתרא עיקר, מ"מ אין זה אלא כשאין לנו הוכחה אחרת, אבל לא פליגי על מה שהביאו בשם הר"ש דבכל מקום שיש להתברר כחד מיניהו בשיטת התלמוד בתריה אזלינן, וכיון שנתבאר משיטת התלמוד שלא הביאו אלא לישנא קמא, ודאי דהלכה כן, בפרט שיש גם ראיות אחרות מן הש"ס.

גם נראה, לפי מה שכתב הרא"ש בפרק שני דברכות סימן ט' דמדנקיט בגמרא האי טעמא ושביק הני טעמי אחריני דמנחות, ש"מ דאליבא דהלכתא נקט טעמא. וכן מבואר בתוספות סוכה דף י"א ע"א ד"ה דרב, דמדנקיט האי טעמא ושביק טעמי אחריני דמנחות, ש"מ דהוא עיקר. ונמצא דאף בשני טעמים שהובאו בש"ס ולא הכריעו איזה מהם העיקר, מ"מ אם במקום אחר לא כתבו אלא חד טעמא, ידעינן שהוא העיקר. וא"כ נראה שגם בשני לשונות כן, דאף לדעת הסוברין דלישנא בתרא עיקר, מ"מ אין זה אלא כשאין לנו הכרעה אחרת, אבל אם במקום אחר השמיטו לשון בתרא ולא כתבו אלא הלישנא קמא, הוי זה הכרעה שהוא העיקר. ולפי זה אף אלו היו מביאין בש"ס באיזה מקום שני הלשונות כמו שהמה בספרי, אם השמיטו במקום אחר, אין לחוש לו, ומכל שכן כשלא הובא כלל בש"ס, דודאי אמרינן דנדחה מדברי הש"ס.

גם ממה שכתבו בש"ס כמה פעמים (ע"ז כ:) חומר האיסור של הסתכלות האנשים בנשים ואפילו בבגדי צבעונין שלה, ולא הזכירו בשום מקום שגם לנשים אסור להסתכל, וזה ודאי שאיסור הסתכלות של האנשים חמור יותר אף לפי אותו הלשון של הספרי שאוסר גם לנשים, שהרי כתב הלשון כשם שאסור לאיש וכו' כך אסור לאשה ותלה זה בזה, ובכיוצא בזה אמרו במסכת תענית דף ז' ע"א מי נתלה במי, הוי אומר קטן נתלה בגדול, וא"כ אם אסור גם לנשים הוי זה רבותא יותר, ולמה שבקי בש"ס מה שהוא רבותא יותר דאיכא למיטעי. ובכיוצא בזה כתב רש"י ז"ל במסכת ביצה דף י"ט (ריש) ע"א שאין ראוי לפרש כן לדרדקי דבי רב, דא"כ ליתני קילתא ושמעינן חמירתא, אבל השתא דאשמעינן משיקין איכא למימר דוקא נקט, אבל הטבלה לא. וכעין זה הוא בנידון דידן, דמדלא אמרו בש"ס איסור זה של הסתכלות בכל מקום אלא באנשים, ש"מ דדוקא הוא רק באנשים.

ואולי גם בלשון הספרי אין האיסור אלא בידעינן שמביטות לשם תענוג מיופיו, כמו שסובב על הלשון שאמר ולא היו שביעות ממנו, וזה ודאי גרע (ועיין עוד בחידושי פרקי אבות פרק ב', שעל ראיית פריצות צריך להזהיר את הנקבות יותר מן הזכרים), אבל בסתם לא חיישינן להכי בנשים, כמו שהוכחתי בראיות ברורות מן הש"ס. ויפה עשו הראשונים שלא הקפידו בבית הכנסת אם היה נעשה באופן שיהיו הנשים רואות כמו שהיה בבית המקדש, ואין להחמיר כלל במה שלא החמירו הם מכמה טעמים, בפרט שלפעמים הוא חומרא דאתי לידי קולא. אבל אם נעשה באופן שנראות הנשים להאנשים אף במקצת באיזה אופן שהוא, זה ודאי איסור ברור מדינא דש"ס והפוסקים, כאשר נתבאר למעלה (אות א־ ו).

י

הוצרכנו לכל זה במקום שהולכים בצניעות כשנים קדמוניות, וכמו שהיה בבית המקדש שבודאי לא הלכו שם בגילוי שער או גילוי בשר ח"ו, וכמו שלמדו זה (סוכה נב.) מקרא (זכריה יב, יב) דוספדה הארץ, שזה קאי על לעתיד אחר ביאת המשיח ואחר שנשחט היצר הרע, שבודאי יהיה אז הכל כדת וכהלכה, אע"פ כן במקום קיבוץ צריך לעשות גדר לערוה במחיצות כראוי. אבל במקום שהולכין בגילוי שער וגילוי זרועות ובשר, בלאו הכי אסור להתפלל ולומר שום דבר שבקדושה נגדם אפילו להאיש בביתו, כמבואר בגמרא (ברכות כד.) ובשו"ע סימן ע"ה (ס"א).

ובתשובה הנ"ל סמך עצמו להתיר גם זה על סמך דברי הערוך השלחן (סי' עה ס"ז) שאף שצווח ככרוכיא על גודל הפירצה של גילוי שער, וכתב אוי לנו שעלתה בימינו כך, אע"פ כן לענין אם להתפלל ולברך נגדם, כתב דכיון שפשתה המספחת ואין שומע ורגילין לעשות כן, שוב הוי לענין תפלה כמו שכתבו (עי' טור וב"י או"ח סי' עה) בבתולות דכיון שרגילות לעשות כן ליכא הרהור.

והנה באלו הבתי כנסיות אף לפי דברי הערוך השלחן אסור להתפלל ולומר שם דבר שבקדושה כאשר אבאר להלן, אך תחלה ראיתי לבאר שגם דברי הערוך השלחן בזה המה תמוהים, מה שחידש להתיר בנשואות מחמת שרגילים בפירצה בעוה"ר לדמותם על ידי זה לבתולות, הלא בבתולות לא אסרו חכז"ל מעולם, אבל בנשואות שכבר אסרו חכז"ל ופשט איסורו בכל ישראל מזמן הש"ס עד עכשיו, מבואר בגמרא ביצה פרק קמא (ה.) וברמב"ם פרק ב' מהלכות ממרים הלכה ב' וג' שגזירה שנתפשטה בישראל אי אפשר לבטלה אפילו בטל הטעם שבשבילו גזרו הראשונים, ובדאית ביה סייג לעבירה, אפילו בית דין גדול מן הראשונים לא יוכל לבטלו. ובתוספות פסחים פרק מקום שנהגו דף נ' ע"א שאסור לעשות מלאכה בערבי פסחים בשביל הקרבן, ואף בזמן הזה דליכא הקרבה, כיון שנאסר אז אסור לעולם, וכן הוא בכמה מקומות.

וזה ודאי דלא דמי למה שאין נזהרין משום גילוי כיון שאין הנחשים מצויין בינינו, כמו שכתבו התוספות בעבודה זרה דף ל"ה ע"א ד"ה חדא, שאין לומר בזה דבר שבמנין הוא וצריך מנין אחר להתירו, כי ודאי הוא כשאסרו מתחלה, לא אסרו אלא במקום שהנחשים מצויין, וכמו שכתבו התוספות שם בעבודה זרה דף נ"ז ע"ב (ד"ה לאפוקי) לענין יין נסך, שלא אסרו אלא על המנסכים. ועיין פרי חדש (יו"ד סי' קטז אות ב) שהאריך.

והדברים פשוטים, דבגילוי, גם אז בשעת הגזירה היו מקומות שלא היו נחשים מצויין, וכן ביין נסך, גם אז היו נכרים שלא היו מנסכים ולא פלחי לעבודה זרה, א"כ גם אז בתחלת הגזירה שלא אסרו אלא על המקומות שנחשים מצויין, ונמצא שהוציאו את המקומות שאין הנחשים מצויין מכלל האיסור עוד בתחילת הגזירה, ולא נאסרו מעולם. א"כ גם עכשיו מקומות שאין הנחשים מצויין, לא נשתנו מכמו שהיה כן בתחלת הגזירה ולא נכנסו למנין מעולם, וכן כיו"ב. אבל בגילוי שער בנשואות שאסרו חכז"ל, זה ודאי היה אסור לעולם, כי לא היה הפירצה הרעה הזאת בישראל, ולא עלה על דעת מעולם, אך ע"י הפרוצות האלה שבדור האחרון ר"ל אתה רוצה לבטל תקנות חכז"ל מה שנאסר עוד מזמן הש"ס, וזה ודאי אסור אף אלו היה האמת כדבריו שע"י הפריצות פסק כח היצר הרע ובטל הטעם.

ועוד דודאי כשגזרו חכז"ל על הנשואות, לא פלוג רבנן בתקנתן ואסרו אף ברגילות, דהגע עצמך הלא בין בתולות לנשואות אין הפרש זמן אלא איזה רגעים של זמן החופה או הביאה, וזה ודאי שלא נזכר בשום מקום כמה זמן יהיה אחר הנשואין שיתחיל האיסור, ועל כרחך שלא חלקו בזה, אלא תיכף אחר הנישואין מתחיל האיסור. וא"כ כיון שעד הנשואין לא היה לנו לחוש להרהורא מחמת הרגילות, האיך באותן הרגעים המעטים של זמן הנשואין נשתנה אצלה הטבע מרגילות לשאין בה רגילות. ועל כרחך דכך היה התקנה, בנשואה אסור ובבתולה מותר, ולא פלוג רבנן בתקנתם, דכיון שנעשית נשואה אינו מועיל אף מה שהיתה רגילה בהיתר. וכן מי שנזדמן לפניו נשים שאין לו שום היכרות עמם ואינו יודע כלל אם המה בתולות או נשואות, הדין הוא כך שלנגד הבתולות מותר להתפלל ונגד הנשואות אסור. אף שאצלו לא שייך כלל אותו הטעם לחלק בין רגילות לאינן רגילות, כי אינו יודע כלל מה המה ואין לו שום רגילות והכירות עמם, ועל כרחך שזה תקנה מוחלטת לחלק בין בתולה לנשואה.

ומה שכתבו איזה פוסקים הטעם מחמת שבתולה רגילה כן, זה רק טעם והסבר על תחילת התקנה מה שראו חכז"ל לחלק בין בתולה לנשואה, שבבתולה על פי רוב הרגילות כן, כי העיקר מה שהיה נפקא מינה בתקנה זו להאיש בביתו בבנותיו ומשפחתו, כי אין שכיח כל כך לאנשים כשרים שיצטרכו לקרות ק"ש ולהתפלל נגד נשים זרות, ובבית הכנסת בודאי היה מחיצה כדינו. וכל תקנות חכז"ל נעשו לפי מה שראו המה ששכיח על פי רוב, אבל בעצם התקנה בודאי לא פלוג רבנן בתקנתם, ולא ניתן לנו לחקור אם יש בו רגילות או לא, ואין בכחינו לבטל כלל מדבריהם אפילו אי היה בטל הטעם.

ועוד לפי מה שהסביר הפרי חדש שם הטעם שלא התירו בגבינות עכו"ם אף במקומות שמעמידים בעשבים, דאפשר שיבא זמן שלא יעמידו בעשבים, או לאיזה סיבה גם הם יעמידו בעור קיבת נבילה, ומשום הכי לא פלוג רבנן במילתייהו, יעיי"ש. ולפי זה בודאי שאין לדמות כלל נשואות לבתולות, שבבתולות שמותרין לילך בגילוי ראש זה דבר שאינו משתנה לעולם, אבל בנשואות שאסורין מן התורה לילך בגילוי ראש, ואינו אלא פריצות נוראה, הכי נחליט ח"ו שאי אפשר שישובו בתשובה לעולם והמצב הרע והמר הזה ח"ו לא ישתנה עוד, ובדבר שאפשר שישתנה להיות חוזר חלילה, לא פלוג רבנן במילתייהו לבטל תקנתם, כמו שלא התירו מטעם זה בגבינות אף במקומות שמעמידין בעשבים, ועכ"פ אינו דומה לבתולות.

ובגמרא ראש השנה דף ל' ע"א וסוכה דף מ"א (ע"א) שגזר רבי יוחנן בן זכאי על יום הנף, מאי טעמא מהרה יבנה בית המקדש ויאמרו אשתקד מי לא אכלנו וכו'. ואין מקום לגזירה זו אלא כשנבנה בלילה או סמוך לשקיעת החמה. ופירשו שם רש"י (ר"ה שם ד"ה לא צריכא; סוכה שם ד"ה אי נמי) ותוספות (סוכה שם ד"ה אי נמי) דאף דאין בנין בית המקדש בלילה, גם אינו דוחה יו"ט, הני מילי בנין הבנוי בידי אדם, אבל מקדש העתיד שאנו מצפים, בנוי ומשוכלל יגלה ויבא מן השמים.

הרי, שגזרו גזירה מתחלה מה שאינו רק עבור אותו היום שיהיה אחר שיבוא הבית המקדש מן השמים בנוי ומשוכלל, ואז בודאי כל ישראל יעשו תשובה, כמבואר ברמב"ם פרק י"א מהלכות מלכים הלכה ד' שהמלך המשיח יכוף את כל ישראל לילך כפי תורה שבכתב ושבעל פה ולחזק בדקה, ויתקן את כל העולם כולו לעבוד את ה' ביחד, ובפרק י"ב הלכה ב' כתב שיעמוד אז נביא ליישר ישראל ולהכין לבם, שנאמר (מלאכי ג, כג) הנה אנכי שולח לכם את אליה וגו'.

גם כעת בגולה במצב הרע והמר ר"ל, אף שבדרך כלל בודאי לא אכשיר דרא, מ"מ באיזה מקומן לפעמים באיזה פרטים נעשה שינוי למעליותא. גם לפעמים באים למקומות הפרוצים אנשים מסביבה אחרת שנוהגים בצניעות ואינם רגילים כלל בפריצות, ולהם בודאי אסור, וא"כ נצטרך לומר במקום אחד לאו כל אפין שוין, לזה מותר ולזה אסור. ועכ"פ כיון שאנו רואין שגזרו גזירה מתחלה אף שאינו אלא עבור אותו היום שהוא אחר שיבוא בית המקדש מן השמים בנוי ומשוכלל, מכל שכן שאין לבטל גזירה שנגזרה כבר על משך זמן ארוך כל כך, עבור פירצה שנעשה בזמן האחרון, אשר אחר שיבא קצת רוח טהרה לישראל יתבטל הפירצה ולא התקנה, ובכה"ג בודאי דלא פלוג רבנן בתקנתם, ואין שום יסוד להיתר זה.

יא

הוצרכתי לבאר כל זה לפי דבריו שכתב שע"י רגילות הפירצה פסק יצרא דהרהורי עבירה, ובטל הטעם. אבל עיקר הדבר ליתא, דמאן יימר לנו שע"י רגילות הפירצה בטל הטעם של הרהורי עבירה, ראשית הלא אדרבה מחמת גודל הפירצה מתרבה כח התאוה בעולם ומתגבר יצר הרע עוד יותר להרהורי עבירה ר"ל.

וחכז"ל (ברכות כד.) למדו מקרא דגילוי שער מרבה כח התאוה, ומבואר בתרגום יונתן סוף בראשית על הכתוב (ו, ב) ויראו וגו', וחמון בני רברביא ית בנת אנשא ארום שפירן הינון, וכחלן ופקסן ומהלכין בגילוי בישרא, והרהירו לזנו, ונסיבו להון נשין מכל דאתרעיו. הרי, שבדור המבול היה הפירצה של גילוי בשר, וזה הביא למה שהביא ר"ל. והנה גם בגילוי בשר כתבו (עי' ב"י שם ריש סי' עה) הטעם בשביל שדרכו להיות מכוסה, ולכן מותר לברך נגד פניה וידיה בשביל שדרכם להיות מגולה וליכא הרהורא, ונמצא לפי דבריו שבדור המבול שהיה דרכם לילך בגילוי בשר לא היה לו להזיק, דהוי לפי דבריו מקומות הרגילין להיות מגולה. אבל חזינן בתרגום יונתן דאדרבה ע"י שהיו רגילין בגילוי בשר, זה הביא יותר להרהורי עבירה ר"ל, עד שבאו לידי השחתה גמורה ר"ל.

גם אינו דומה רגילות של עבירה לרגילות של היתר, שמה שנעשה בעבירה מזיק יותר, ואמרו חכז"ל עבירה גוררת עבירה, ופירש רש"י ז"ל שם באבות פרק ד' משנה ב' וז"ל, כיצד עבירה גוררת עבירה, דמתוך עשייתה של זו תכשל לו באחרת ותקרנה לו שתים, שכן דרך היצר הרע מוסיף והולך להכשילו בעבירה כדי לטרדו מן העולם. הרי, שרגילות של עבירה מוסיף כח היצר הרע ואינו ממעטו.

ואולי מחמת גודל הפירצה שהרבה כל כך הרהורי עבירה בעולם, היה מהראוי לגזור אף נגד הבתולות שדרכם להיות מגולה. אך ודאי שאין לנו לגזור גזירות מדעתינו מה שלא אסרו חכז"ל, אבל מה שאסרו חכז"ל וכבר נתפשט בכל ישראל עוד מזמן הש"ס, בודאי שאין בכחינו להתיר מחמת הפירצה, ועכ"פ אינו דומה רגילות של עבירה לרגילות של היתר.

גם זה פשוט דמה שכתבו הפוסקים דבמקומות מגולים ליכא הרהורא, בודאי דאין הכוונה דבזה ליכא הרהורא כלל, שהרי למדו מקרא בעבודה זרה דף כ' ע"ב ונשמרת מכל דבר רע (דברים כג, י) שלא יהרהר אדם ביום ויבוא לידי טומאה בלילה, ומבואר שם בעבודה זרה דף כ' (ע"א) ונשמרת מכל דבר רע שלא יסתכל אדם באשה נאה ואפילו פנויה, באשת איש ואפילו מכוערת, ולא בבגדי צבע של אשה, ובגמרא שם אפילו שטוחה על גבי כותל.

הרי, שאפילו במקומות המגולין, ואפילו בבגדיה שהן ודאי מגולין לעולם אית בהו הרהורא, ונלמד מקרא. ועל כרחך צריך לומר דמה שכתבו הפוסקים שבזה ליכא הרהורא, הוא לאו דוקא, אלא שאינו כל כך כמו מקומות שדרכם להיות מכוסים שעלול יותר להרהורים, ולא נחתי לבאר היטב, אלא כתבו קצת טעם והסבר למה שחילקו חכז"ל בזה.

ובאמת בגמרא אינו מבואר כלל טעם זה, אלא שהפוסקים חידשו מדעתם טעם וסברא, ויוכל להיות שרק יען שהותר להבתולות לילך כן, לא רצו חכז"ל להטריח כל כך, כיון שעכ"פ יש חילוק בין מקומות שאסורים להיות בגלוי ששם עלול יותר להרהורים. ומנא לן ללמוד מזה היתר אף לעוברי עבירה, כיון שודאי איכא למיחש להרהורא בכל אופן ואופן, לא מצינו בדברי חכז"ל להקל אף בזה.

והראשונים ז"ל לא דברו מהרגילים באיסור, כי אטו ברשיעי עסקינן, ולא עבדי תקנתא לרשיעיא, ובפרט שאין הטעם מוזכר בגמרא, יוכל להיות שהיה להם עוד טעמים אחרים להחמיר יותר בנשואות. וכמו שמבואר בגמרא שחמור יותר באשת איש אפילו היא מכוערת. וצריך לומר דכיון שהאיסור חמור יותר, מתגבר יותר היצר הרע, וכמו שכתבו הראשונים ז"ל (עי' ריטב"א קידושין לא, א ד"ה דאמר) בטעם שגדול המצווה ועושה, דבכל מה שמחויב יותר, יש יותר התגברות היצר הרע.

ובגמרא עבודה זרה דף ל"ה ע"א, כי גזרי גזירתא במערבא לא מגלי טעמא עד תריסר ירחי שתא, דילמא איכא אינש דלא ס"ל ואתי לזלזולי ביה. ופירש רש"י ז"ל, דילמא איכא דלית ליה האי טעמא, ולא בדיל מיניה ומזלזל ביה, אבל השתא דלא מגלי טעמא דמילתא בדלי מיניה כו"ע, דסברי קמו רבנן במילתא דאתי מיניה חורבא, ואנן הוא דלא בקיאינן בטעמא. וצריך לומר מה שלא חששו אחר תריסר ירחי שתא לגלות הטעם, הוא בשביל דכיון שנתפשט בישראל במשך השנה אין לבטלו עוד, אף אי איכא אינש דלא ס"ל האי טעמא, דגזירה שנתפשטה בישראל אין נפקא מינה בטעמים.

וא"כ בטעם זה שאינו מוזכר כלל בגמרא, אין לנו לחדש נגד מה שנתפשט בישראל מזמן הגמרא, והפוסקים לא כתבו אלא טעם והסבר למה שנתפשט כבר, לא לעשות חדשות לדינא. כמו שכתבו הראשונים ז"ל טעמי המצות ללמוד ולהבין, אבל לא להמציא מזה יסודות לדינא. וק"ו בדברי סופרים, שאין דנין דברי סופרים מדברי סופרים אף בק"ו, כמבואר במסכת ידים (פ"ג מ"ב) ובמפרשים שם, ולא עלה על דעת הפוסקים להמציא מדבריהם היתרים לרגילים בעבירה, וזה ברור לפענ"ד.

יב

שוב ראיתי בדברי שאר אחרונים ז"ל שכתבו כן בפשיטות, עיין בהרא"ש פרק ג' דברכות דף כ"ד ע"א גבי טפח באשה ערוה, שכתב הרא"ש ז"ל (סי' לז) דבר שרגיל להיות מכוסה באשה, וכתב שם בתפארת שמואל (אות לז) וז"ל, ולאפוקי מה שדרך נשים להיות מגולה כגון הפנים והצואר והידים, אבל נראה בעיני במיקל שרגילות הנשים לגלות זרועותיהם, זהו מנהג רע, וקורא אני בהם חוקים לא טובים (יחזקאל כ, כה), וטפח באשה ערוה. הרי שכתב כן בפשיטות דמה שרגילין לגלות באיסור, אינו דומה למה שדרכה לגלות בהיתר.

הן אמת שבערוך השלחן אחר שכתב היתר זה בגילוי שער, הביא לבסוף שהרי"ף והרמב"ם (הל' קריאת שמע פ"ג הט"ז) השמיטו לגמרי דין שער וקול, משום דס"ל דלאו לקריאת שמע איתמר. ומזה נראה שהרגיש בחולשת דבריו לסמוך על סברא זו, אלא שחזי לאצטרופי לשיטת הרי"ף והרמב"ם שמתירין בלאו הכי, ולכן בתחלת הסימן (ס"א) כשמדבר מטפח מגולה, שם לא הזכיר כלל מהיתר זה, דשם גם הרמב"ם אוסר. א"כ אין סתירה לדבריו מדברי התפארת שמואל דמיירי מטפח מגולה. אמנם כיון שדחה סברא זו בפשיטות שרגילות של איסור אינו כלום, ובשיטת הרי"ף והרמב"ם הכריע השו"ע (ס"ב) דלא כוותיה, אין להקל.

ובחיי אדם כלל ד' אות ה' כתב וז"ל, שערות בנשים ערוה ואסור בדברי תורה, ודוקא בנשואות שיש איסור תורה לילך בגילוי, אבל בתולות שמותרין ודרכן לילך בגילוי ראש מותר. וצ"ע עכו"ם כיון שאין מוזהרין לכסות שערן, אם דומין לבתולות, עכ"ל.

והנה כתב בטעם האיסור בנשואות, בשביל שהוא אסור מן התורה, ולא הזכיר שם כלל מה שדרכן לכסות, ואך בהיתר הבתולות כתב תרווייהו שמותרין ודרכן, כי להתיר צריך שני טעמים, אבל לאסור בנשואות סגי במה שאסור לגלות, ואין נפקא מינה אם דרכן כן או לאו. ובמה שנסתפק לבסוף בעכו"ם שאין מוזהרין לכסותו אם דומין לבתולות בזה, מבואר בפירוש שדעתו שהכל תלוי רק אם מוזהרות על זה או לאו, כי העכו"ם בודאי דרכן לילך בגילוי ראש, ואינו מדבר מזה כלל האיך דרכן של העכו"ם לילך, אך כל ספיקו הוא יען שאין העכו"ם מוזהרות על זה, וגזירת חכז"ל היה נגד המוזהרין לכסות, או דילמא לא פלוג רבנן בתקנתן לאסור בנשואות. נמצא שבישראל שמוזהרין על כך, אינו מסתפק כלל שבודאי אסור.

ובמשנה ברורה סימן ע"ה ס"ק י' כתב וז"ל, ודע עוד, דאפילו אם דרך אשה זו וחברותיה באותו מקום לילך בגילוי ראש בשוק כדרך הפרוצות אסור, וכמו לענין גילוי שוקה דאסור בכל גווני, כיון שצריכה לכסות הראש מצד הדין, וגם כל בנות ישראל המחזיקות בדת משה נזהרות בזה מימות אבותינו מעולם עד עתה, ערוה היא ואסור לקרות כנגדם, ולא בא למעט רק בתולות שמותרות לילך בפרוע הראש או כגון שער היוצא חוץ לצמתן, שזה תלוי במנהג מקומות, שאם מנהג ישראל בזה המקום ליזהר שלא לצאת אפילו מעט מן המעט חוץ לקישוריה, ממילא בכלל ערוה היא ואסור לקרות כנגדם, ואם לאו מותר, דכיון שרגילין בהן ליכא הרהורא.

הרי שהחליט בפשטיות שאין מועיל טעם הרגילות אלא במקום שיש היתר, אבל בפרוע ראש שאסור מן התורה (עי' כתובות עב.), ומדת משה מימות אבותינו מעולם, אינו מועיל הרגילות אף אם הולכין באותו מקום בפריצות ר"ל. עכ"פ הנה חזינן שדעת האחרונים ז"ל המה בהחלט נגד דברי הערוך השלחן בזה, ואין לסמוך להקל.

יג

אמנם גם לדברי הערוך השלחן שחידש להתיר מטעם הרגילות, שבשביל הרגילות ליכא הרהורא, לא שייך זה גם לנשים דאתי מעלמא שאין רגילים ואין מכירים כלל זה את זה, דמה יועיל הפריצות הרגילה, וכי בשביל שרגיל בביתו בפריצות, מועיל זה גם נגד פרוצות אחרות שאין רגיל בהם כלל, הלא כמו שאין מועיל רגילות הבתולות לגבי הנשואות, כמו כן אינו מועיל בנשואות מרגילים לשאינם רגילים.

ובערוך השולחן אינו מדבר בבית הכנסת, כי זה לא היה נפרץ שם כל כך והיו הבתי כנסיות כדינו, אך פירצה זו של גילוי שער נפרץ כבר במדינת רוסיה מעת שהיה באיזה זמן גזירת המלכות שלא יגלחו הנשים שערן והיה על זה עונש קשה של משפט מאסר, ולא יכלו לגלח שערן מחמת הסכנה, וזה הביא אח"כ שבאו לידי גילוי שער, ושוב נעשה להם כהיתר מחמת עבר ושנה, ואף שנתבטלה הגזירה אח"כ, אבל הפירצה וההיתר של עבר ושנה לא נתבטל, ונפרץ כל כך עד שלא יכלו גדולי הדור לתקנו אח"כ. אבל הבתי כנסיות היו אז עדיין בכשרות, ולכן לא דיבר הערוך השלחן מזה כלל. ולכן אף לפי דבריו הבו דלא להוסיף עלה ללמוד מדבריו היתר גם בבית הכנסת, מה שאינו נזכר בדבריו, וחילוק גדול יש בדבר כמו שכתבתי למעלה.

וכפי הנראה מה שהביא לבעל הערוך השלחן לנטות לבו להיתר זה, הוא בשביל שעת הדחק גדול, כמו שכתב שם שכל מה שמצווחין בצעקות על פירצה זו, הוא לא לעזר ולא להועיל, ומה יעשה האיש בביתו שאי אפשר לו לגרש אשתו ובנותיו מביתו, ונמצא שיאכל כל ימיו בלי ברכה ובלי קידוש, ומחמת הדוחק הגדול הזה נטה לבו לצרף דעת הרי"ף והרמב"ם אף שלא הובאו בשו"ע בצירוף סברתו שחידש. אבל לילך לבתי כנסיות כאלו, מי ביקש זאת מידכם רמוס חצירם (ע"פ ישעיה א, יב) של בתי כנסיות כאלו, להתפלל ולברך באיסור.

גם ממה שהביא בערוך השלחן שם שיטת הרי"ף והרמב"ם שהקילו בשער, ובאותו הסעיף שמדבר מגילוי בשר, שם לא כתב היתר כלל, נראה בהדיא שלא כתב לסמוך על זה אלא בגילוי שער שיש לו צירוף גם משיטת הרי"ף והרמב"ם, אבל בגילוי בשר שחמור יותר לא התיר כלל. ואם כן בבתי כנסיות שבאים בגילוי זרועות ובשר, אין היתר כלל גם בערוך השולחן, ואסור לכו"ע. וגם שבבגדי פריצות אי אפשר לומר שיש בהן רגילות, כי הפירצות מתחדשות בכל יום ויום חדשים לבקרים, וכל אחת מתאמצת לילך בחדשות מה שלא נראה עוד מעולם אצל האחרות, ואין בזה רגילות מכבר, אלא יצרם מתחדש בכל יום תמיד, ונפל כל ההיתר בבירא.

ולדינא כבר כתבתי שכל דברי הערוך השולחן בזה, המה נגד שאר גדולים שדחו סברתו בפשטיות, והארכתי בראיות נכוחות. אלא שלרווחא דמילתא אני אומר שאלו הבתי כנסיות אסורים אף לפי דברי הערוך השלחן.

ולפי דברי התשובה הנ"ל שמתיר להתפלל בבתי כנסיות כאלו מטעם שרגילין בפריצות, נמצא דמי שהוא אדם כשר וביתו מתנהג בצניעות, גם אינו רגיל להסתכל ח"ו בנשים זרות הפרוצות ר"ל, זה ודאי אסור לו להתפלל באותו בית הכנסת, כי הוא אינו רגיל בפריצות, ונסתר אצלו כל יסוד ההיתר.

וא"כ אסורין לקבל רב או בעל תפילה מאנשים כשרים שאינם רגילים בפריצות, כי אסור להם להתפלל ולומר שם איזה דבר שבקדושה, ומצווין ועומדין שלא לקבל רב או בעל תפילה רק מאלה האנשים שרגילים בפריצות, ואין זה אלא חוכא וטלולא וצחוק המכאיב את הלב בעוה"ר. והדבר ברור כי אלו ואלו אסורים להתפלל ולומר שם איזה דבר שבקדושה לכו"ע, ואף לפי דברי הערוך השלחן כמבואר לעיל. ומי שהוא במקום שאין שם בית הכנסת אחר, יתפלל בחדרו כדת וכהלכה כאשר הובא למעלה.

יד

מה ששאל אם גם בהספידא צריך ליזהר מתערובות אנשים ונשים, איני יודע מה זו שאלה, הלא בגמרא סוכה דף נ"ב ע"א למדו זה מקרא דוספדה הארץ, דאף לעתיד ועוסקין בהספד ואין יצר הרע שולט, אמרה תורה אנשים לבד ונשים לבד, וזה מיירי בלעתיד שהכל יהיו באותו הצער והספידא, גם לא יהיה יצר הרע אז כמו שכתב רש"י שם דכתיב (יחזקאל יא, יט) והסירותי לב האבן, והקב"ה שוחטו ליצר הרע. ומכל שכן עכשיו בהספידא דיחיד, שאין כל הנאספים קרובים באותו הצער, גם איכא התגברות היצר הרע, דבודאי החיוב ליזהר.

גם איכא סכנה בהלוית המת לראות פני נשים כמבואר בזוה"ק (ויקהל דף קצ"ו) וחמירא סכנתא, עיין מעבר יבוק (שפתי רננות פ"י), ואין צריך להאריך בזה לרוב פשיטותו. והשי"ת יאיר עינינו בתורתו הקדושה.

והנני ידידו דושת"ה באהבה רבה, מברכו בכל עניניו, ויזכה להרביץ תורה וטהרה בישראל מתוך נחת והרחבת הדעת והלב, ולהעמיד דור ישרים יבורך ברוב הצלחה, כאשר איותה נפשו ולב ונפש ידידו, הכו"ח אור ליום ו' עש"ק לסדר נעשה ונשמע כו"ס ברכו"ת לפ"ק, פה ברוקלין יצ"ו

הק' יואל טייטלבוים