על הגאולה ועל התמורה/צה

  << סימן צד• על הגאולה ועל התמורה• סימן צו >>

~צה~

עוד אפשר לומר על פי מה דאיתא במסכת יבמות (ו.) יכול יתיירא אדם מן המקדש, תלמוד לומר (ויקרא י"ט, ל') את שבתותי תשמורו ומקדשי תיראו וכו', מה שמירה האמורה בשבת לא משבת אתה מתיירא אלא ממי שהזהיר על השבת, אף מורא האמורה במקדש לא ממקדש אתה מתיירא אלא ממי שהזהיר על המקדש. וכתבו שם התוספות (ו: ד"ה יכול) דגבי אביו לא הוצרך לומר כן, דפשיטא שלא ישתחוה לו לשם אלהות, אבל גבי המקדש אצטריך משום דהוי דבר שבקדושה ע"כ, עכ"פ מבואר טעמא דקרא דמורא מקדש צריך להיות לשמה וממי שהזהיר על המקדש, דמשום דהוי דבר שבקדושה חששה תורתינו הקדושה שמא יכוונו בו לשם אלהות, ועל כן הזהירה בפירוש שיהיה יראתו ממנו לשמה דייקא, ובכי האי גוונא ודאי דרשינן טעמא דקרא, שהרי גילתה תורה טעמא דקרא בהיקש, שהוא משלש עשרה מדות שהתורה נדרשת בהן.

ואתי שפיר מה שאמר הכתוב מי בקש זאת מידכם רמוס חצרי, ומה שפי' רש"י ז"ל מאחר שאין לבבכם שלם עמי, שהרי מבואר בפירוש דבעי לשמה דוקא.

גם יש להבין הדברים על פי פשוטם, דאם הזהירה התורה הקדושה על מורא מקדש וממי שהזהיר על המקדש, ומורא הוא עיקר בלב, ואף שאסור לעשות מעשה מה שהוא היפך ממורא, כמו שאמרו חז"ל (שם ו:), אבל בודאי אם לבו בל עמו, אפילו מונע את עצמו מלעשות מעשה, אינו בגדר מורא. אם כן מבואר בקרא שצריך לבוא למקדש דייקא ביראת שמים, ומובן היטב דברי רש"י ז"ל אחרי שאין לבבכם שלם עמי.

עוד אפשר לומר בביאור הפסוק הנ"ל מי בקש זאת מידכם רמוס חצרי, ומה שפירש רש"י ז"ל מאחר שאין לבבכם שלם עמי כנ"ל, ולא קשה קושייתינו הנ"ל, דכבר מצינו כעין זה ודוגמתו במצות תפלין, דאף על גב דלא מפורש טעמא דקרא דמצותן רק בגוף נקי ובמחשבה טהורה וזכה ופנוי ממחשבה רעה ותאות נשים, אף על פי כן החליטו חז"ל והפוסקים בפשיטות, דאם אינו יכול להשמר עצמו שיהא לו גוף נקי עכ"פ בעודן עליו לא יניחם, וכמו שכתבתי לעיל (סי' נ"ז ונ"ח) דכן פסק הרמ"א ז"ל להלכה דאם אי אפשר לו בלא הרהורים לא יניחם. וכתב הבית יוסף (או"ח ריש סי' ל"ז) בשם המרדכי (ראש השנה רמז תש"ז; הל' תפלין דף י"ד ע"ג) דחולי מעים לא יניחם, ועיין בפרישה שם (סי' ל"ח ס"ק א') דאפילו כשאינו מצטער ולא יבוא לידי היסח הדעת מכל מקום לא יניחם. ולכאורה, מהיכן למדו חז"ל לפטרו ממצות עשה דאורייתא במקום שאין מפורש טעמא דקרא, ולא נזכר אפילו רמז ורמיזא לפטרו בכי האי גוונא, ועל כרחך צריך לומר דהכריעו חז"ל בדעת תורתינו הקדושה שבכל דבר שבקדושה צריך שיהיה נעשה מצותן באופן שלא יהיה חילול הקודש, וחזינן דכל היכא שאי אפשר לעשות מצוותן כי אם בדרך זלזול ח"ו, כגון בלא גוף נקי, או בהרהורי עבירה, פטרוהו חז"ל בקיום מצות עשה, ולא עוד אלא שעבירה הוא בידו להניח תפלין בכי האי גוונא.

ומעתה, כעין זה במקדש שהוא מקודש יותר, בודאי חסרון גדול הוא וזלזול הקדושה לבוא שמה במחשבות לא טהורות. ויובן בזה מאמר הנביא מי בקש [זאת] מידכם רמוס חצרי, וכפירש"י מאחר שאין לבבכם שלם עמי ותבואו לפני במחשבות לא מטוהרות, ובאופן זה, ההליכה חילול וזלזול הוא למקום המקודש הזה, ולא למצוה יחשב, אלא עבירה וחילול כבוד שמים, וזהו שכתב הרד"ק אין זה כבוד אלא לבזיון.