ויואל משה/מאמר לשון הקודש/סימן כא

~ סימן כא ~

להצגת סימן זה בצורת הדף

המנהג דלומדים תלמוד אף קודם שלמדו כל המקרא - שלא כסתם משנה

ויש להעיר עוד דהנה במשנה (אבות פ"ה מכ"א) בן חמש למקרא, בן עשר למשנה, בן ט"ו לתלמוד. והמהר"ל מפראג ז"ל (גור אריה דברים ו, ז) צווח ככרוכיא למה אין עושין כסדר הזה ללמוד קודם כל המקרא כולו, ואח"כ כל המשניות כולו, ואחר זה ללמוד גמרא, והרבה עוד להביא ראיות לדבר, וכן כתבו עוד איזה גדולים. והמעדני יו"ט (בהקדמה) פירש גם מה שאיתא במסכת סופרים (פט"ו ה"ו) ובמדרש המובא ברא"ש (סוף פרק אלו מציאות), שלא ידלג ממקרא לתלמוד, על דרך זה שילמוד כל המקרא והמשניות טרם שילמוד התלמוד. הגם שבמפורשי מסכת סופרים יש גם פירושים אחרים שאין הכוונה אלא על אותה ההלכה שלומד יבין היטב דברי המשנה טרם שלומד התלמוד, ולא ילמוד המשנה בדילוג בלי הבנה. ובאמת שבדברי המעדני יו"ט בזה יש הרבה מקושי ההבנה, ואין להאריך בזה, כי במשנה בודאי הסדר הוא כן, והיא סתם משנה. אבל כבר נתפשט המנהג זה כמה מאות שנים בכל בתי התלמוד תורה שתחת כל גדולי ישראל, שאין עושין כסדר הזה. אלא לומדים גמרא תיכף אחר איזה זמנים שלמדו חומש ורש"י. גם המהר"ל מפראג כתב שכן עושין הרוב, אלא שהתמרמר עליהם מאוד. אבל מאז ועד עתה, כמה מאות שנים שעושין כן בכל המקומות. ואי אפשר לומר שכולם טעו בכל הדורות, שהרי הנהגת התלמודי תורה היתה תחת גדולי הדור, ובודאי טעמם ונימוקם עמם.

וממה שנתנו במשנה זמן ה' שנים למקרא וה' שנים למשנה, מזה לא קשיא שהרי כתב רש"י ז"ל שם, הטעם של ה' שנים, יען שאמרו כל תלמיד שאינו רואה סימן יפה במשנתו ה' שנים שוב אינו רואה לעולם, ואם כן כתבו אותו הזמן עבור תלמיד הגרוע יותר עד הקצה, שאם גם באותו הזמן אינו רואה סימן יפה, אין כדאי ללמדו עוד. אבל זה מיעוטא הוא. כי סתם תלמידים בינונים וקל וחומר החריפים, אין להם שום דמיון כלל להגרועים בתכלית, ואי אפשר לדמותם כלל בסכום זמני הלימודים. ולא כתבו במשנה אותו הזמן אלא שלכל היותר הוא כן, אף בתלמידים הגרועים מאוד. אבל לאו כללא הוא, שאין כל התינוקות שווין. אמנם על כל פנים מה שמשנים בעיקר הסדר שאין מקדימין לימוד כל המקרא וכל המשניות, הוא לכאורה נגד המשנה וטעמא בעי.

דעת הש"ך דכהיום אין חיוב ללמוד בנו תנ"ך קודם תלמוד

וכפי הנראה הכריעו כדעת הש"ך ז"ל. שהב"ח כתב (יו"ד סי' רמ"ה) דשלא כדין נוהגין העולם שלא ללמד את בניהם תנ"ך. וכתב על זה הש"ך (בסימן הנ"ל סק"ה), ואני אומר, מנהגן של ישראל תורה היא. שהרי כתבו התוס' סוף פרק קמא דקידושין (ל.) והסמ"ג בשם רבינו תם (עשין יב) והגהות מיימונית (הלכות ת"ת פ"א הי"ב אות ח) והרבינו פרץ (בהגהות סמ"ק סימן קה אות ז), שאנן סומכין אהא דאמרינן בסנהדרין (כד.), ש"ס בבלי שבלול במקרא ובמשנה ובש"ס. אלמא דמשום הכי אינו חייב לשלש שנותיו שליש במקרא ואינו חייב ללמד את בנו מקרא, כיון שלמדו ש"ס, עכ"ל ועיי"ש.

אחר סידור התלמוד יוצאין לימוד התנ"ך ע"י הפוסקים שבגמ' שהם עיקר הנוגע למעשה

והנה אף שבתוס' (שם) בשם רבינו תם לא כתבו אלא על הא דאמרו דצריך לשלש שליש במקרא ושליש במשנה, דלדעת רב עמרם גאון שהובא שם בתוס' יוצאין זה במה שאומרים קודם פסוקי דזמרה, פסוקים ומשנת איזהו וברייתא דרבי ישמעאל. וצריך לומר דסובר כדעת הר"ן בפרק קמא דעבודה זרה (יט.) שאין הכוונה במה שאמרו לשלש שצריך שליש מצומצם, אלא הכוונה שיהיה שלשה לימודים, ויוצאין אף בקצת מקרא, ולא כדעת הרמב"ם וסייעתו שצריך שליש מצומצם. וכן פירש המהרי"ט בחידושיו (קידושין ל:) בדברי הר' עמרם גאון, וכן נראה גם דעת הר"ת במה שסובר שיוצאין בש"ס בבלי, דודאי אין המקרא המובא בש"ס שליש התלמוד, אלא מיעוטא דמיעוטא. ואם כן אין ראיה מדברי הרבינו תם שאין צריך ללמדו מקרא כלל, דאפשר מיירי הרבינו תם אחר שלמד המקרא ויודעו, אלא שצריך לצאת החיוב לשלש, לזה סגי הלימוד בש"ס בבלי. אבל לא טרם שלמד המקראות, ורובם מהם אינם מובאים בש"ס.

וצריך לומר כוונת הש"ך, דכמו שחזינן בדברי ר"ת שנשתנה הדין אחר סידור התלמוד שסידרו אותו בלול מהכל, ואינו חל עוד החיוב שאמרו טרם סידור התלמוד לשלש, כמו כן יש לומר בעיקר לימוד מקרא שנשתנה הדין אחר סידור התלמוד שסידרו וביארו שם כל התורה כולה מה שצריך לידיעת התורה המביא לידי מעשה, שזה עיקר מצות תלמוד תורה שלמדו מהפסוקים ולמדתם אותם, ושמרתם לעשותם. וכמו שאמרו ז"ל (קידושין מ:), גדול תלמוד שמביא לידי מעשה.

אפשר דאם בזמן הזה יש חיוב ללמוד התנ"ך אבל א"צ להקדימו

או אפשר סובר הש"ך שגם אח"כ צריך ללמוד בעצמו מעט מקרא, אלא שאין צריך להקדימו, כי על כל פנים אין להביא ראיה ממימרות שנאמרו קודם סידור התלמוד. ולכן כתב דכיון שמנהגן של ישראל תורה היא, אי אפשר לחלוק על מנהגן מכח מימרות שנאמרו טרם סידור התלמוד, ואם כן לא קשה כלל על מנהגינו מהך מתניתין דמסכת אבות, דלפי מה שכתב הש"ך דנשתנה הדין אחר סידור התלמוד בחיוב לימוד מקרא, כל שכן דנשתנה בלימוד משניות. דכל המשניות מתבארין רק בדברי התלמוד, ויוצאין שפיר בלימוד גמרא.

עכשיו אי אפשר לידע הדרשות בקרא וביאור המשניות, רק ע"י לימוד גמ'

ובפרט כי לפי האמת ביאורי המשנה בפירושיהן ובטעמיהם בכל פרטיהן, הכל הוא בכלל לימוד המשנה, ולא היה נקרא אז גמרא אלא מה שחידשו הלכות להבין דבר מתוך דבר ולדמות מילתא למילתא, כמו שכתב הרמב"ם ז"ל ושאר מפורשים. ואחר שסידרו התלמוד אין אנו מוצאין ביאורי המשנה ופירושיהן כי אם בחלק התלמוד, אם כן בכלל לימוד התלמוד הוא לימוד המשנה. וכן במקראות שאמר רב כהנא דלא ידע שאין מקרא יוצא מידי פשוטו עד אחר שגמר כל הש"ס, ואם כן כל מה שלמדו קודם מקרא היה רק על פי דרשות חכמינו ז"ל. ועכשיו אי אפשר לידע הדרשות שדרשו חכמינו ז"ל במקראות, כי אם על ידי לימוד הגמרא. ומובן דברי הש"ך שעכשיו יוצאין הכל בלימוד גמרא לפי שיטת ר"ת.

הפוסקים השמיטו המשנה בן חמש למקרא, וגם משמע מדבריהם דאין הדין כן

ובמקום אחר הארכתי בזה שכן נראה דעת הרמב"ם והטור ושלחן ערוך שהשמיטו לגמרי ולא זכרו כלל מהסדר שאמרו במשנה, אלא הביאו מה שאמרו בגמרא שחייב לשלש שליש במקרא ושליש במשנה ושליש בגמרא. וכתבו שזה אינו אלא בתחלת לימודו. אבל כשיגדל בחכמה וכבר למדם, יקרא בהם רק בעתים מזומנים שלא ישכח, ויפנה כל ימיו לגמרא בלבד לפי רוחב שיש בלבו וישוב דעתו. ונמצא שזהו נגד דברי המשנה, דלשיטתם דמה שאמרו לשלש הוא בתחלת לימודו. ולפי דברי המשנה, בתחלת לימודו טרם שלמד כל המקרא והמשנה, אין ללמוד כלל גמרא.

אלא שבלאו הכי כיון שלא הזכירו כלל מדברי המשנה נראה דסברי גם כן בזה כדעת הש"ך דאחר סידור התלמוד כיון שסידרו הכל דבר דבור על אופניו ביאורי המקראות והמשניות וההלכות יוצאין בזה הכל, אלא שבהחיוב לשלש, כיון שלדעתם הבינו מזה שהוא שליש מצומצם אין זה בגמרא, אבל לפי דברי הרמ"א שפסק כשיטת רבינו תם שאין השליש מצומצם, יוצאין גם זה בלימוד גמרא, והארכתי בביאור דבריהם ובכל מה שיש לפלפל בזה, לא עת האסף פה. אבל על כל פנים, ממנהג ישראל תורה נראה כדעת הש"ך, שאחר סידור התלמוד נשתנה הדין ממה ששנוי במשנה טרם סידור התלמוד.

בגמ' לא נזכר לימוד הלשון דאז נעשה עיקר הלימוד בארמית

ולפי זה אפשר לתרץ גם כן השינוי, שבספרי ותוספתא כתבו חיוב ללמוד לשון הקודש ובתלמוד השמיטו זה לגמרי, כי אז בימי התנאים שהיה הלימוד במקרא ובמשנה שזה הכל בלשון הקודש, לכן היה חיוב בלימוד הלשון לצורך הלימוד. מה שאין כן בעת הסידור התלמוד שנשתנה ונעשה עיקר הלימוד רק בגמרא שלא נכתבה בלשון הקודש כי אם בלשון ארמית, לכן לא ראו עוד חיוב ללימוד לשון הקודש, שגם התלמוד לא סידרו כן והיה כל לימודם בלשון ארמית.