ויואל משה/מאמר שלש שבועות/סימן מ

  << סימן לט• מאמר שלוש שבועות• סימן מא >>

~ מ ~

והנה לכאורה לשון הרמב"ם ז"ל אינו מובן, שהתחיל לומר שהמלך המשיח אין צריך לעשות אותות ומופתים וסיים שעיקר הדברים ככה הן שהתורה הזאת חקיה ומשפטיה לעולם ולעולמי עולמים ואין מוסיפין עליהם ואין גורעין מהם, ואינו מובן קישור הדברים, וכי אלמלי היה צריך המלך המשיח להראות אותות ומופתים היה בזה שינוי או הוספה וגרעון בתורה הקדושה, ומדוע תלה אותות ומופתים בשינוי התורה ח"ו.

והנה מה שכתב סימן הראשון שהמלך המשיח יכוף כל ישראל לקיום התורה הקדושה ולחזק בדקה, מקור הדבר כמו שכתב בה' תשובה (פרק ז' הלכה ה') אין ישראל נגאלין אלא בתשובה, וכבר הבטיחה תורה שסוף ישראל לעשות תשובה בסוף גלותן, ומיד הן נגאלין, שנאמר (דברים ל', א'-ב') והיה כי יבואו עליך כל הדברים וגו' ושבת עד ה' אלקיך ושב ה' אלקיך וגו'.

וצריך להבין הלא היא פלוגתא בגמרא (סנהדרין צז:) דלר' אליעזר אין נגאלין אלא בתשובה, ור' יהושע חולק. וכן היא פלוגתא בין רב ושמואל, דרב אמר כלו כל הקיצין ואין הדבר תלוי אלא בתשובה, ושמואל אמר דיו לאבל שיעמוד באבלו, ופירש רש"י ז"ל (שם ד"ה די לאבל) בלשון ראשון אם לא יעשו תשובה אינו עומד באבלו כל הימים אלא ודאי קץ לדבר, ובלישנא אחרינא פירש דיו לאבל דיין לישראל צער הגלות אפילו בלא תשובה נגאלין, ובכל מקום ברבי אליעזר ורבי יהושע הלכה כר' יהושע, גם ברב ושמואל הלכה כשמואל בדינא, ומדוע החליט בזה כר' אליעזר ורב, שבלא תשובה אין נגאלין.

ולכאורה חשבתי כיון שאמרו בש"ס בבלי (סנהדרין צ"ז ע"ב) דאמר ר' יהושע שאם אין ישראל עושין תשובה הקדוש ברוך הוא מעמיד להם מלך שגזירותיו קשות כהמן, וישראל עושין תשובה ומחזירן למוטב, הגם שבירושלמי פרק א' דתענית ( ) איתא בהיפך דרבי אליעזר אומר שעושין תשובה על ידי מלך קשה כהמן ור' יהושע חולק, נמצא לר' יהושע אף בלי תשובה כלל נגאלין, אבל כיון שבכל מקום הלכה כש"ס בבלי ולפי שיטת הבבלי אף ר' יהושע סובר שיעשו תשובה אלא שיהיה על ידי מלך קשה כהמן, לכן החליט שאין נגאלין אלא בתשובה. אבל אי אפשר להעמיס זה בדעת הרמב"ם שהרי כתב בהלכות מלכים (פי"א ה"ד) שהמלך המשיח יכוף כל ישראל לקיום התורה הקדושה אם כן כתב שהתשובה תהיה על ידי מלך המשיח ולא על ידי מלך קשה כהמן. ובאמת בברייתא השניה שבבבלי אחר כך דתניא אידך שמה באריכות טענת רבי אליעזר ורבי יהושע מקראי, שמה לא נזכר מאומה מתשובה שעל ידי מלך קשה, ואדרבה מלשון הכתובים שהביא ר' יהושע לבסוף נראה שאף בלי תשובה, אלא מחמת גודל הצרות והשפלות ירחם השם יתברך ויביא משיח, עיי"ש בגמרא וברש"י ז"ל. וכן הוא הלשון במה שאמר שמואל דיו לאבל שיעמוד באבלו, כאשר הבאתי לעיל שתי הלשונות שברש"י ז"ל שהוא אף בלי תשובה, ואפשר שהתניא אידך סובר כדעת הירושלמי.

גם לפי מה שכתב הרמב"ם ז"ל שיש הבטחה מהתורה הקדושה שיעשו תשובה בסוף גלותן והקרא (דברים ל', ב') דושבת עד ה' וגו' הוי הבטחה, אם כן האיך איתא בזה פלוגתא מה יהיה אם לא יעשו תשובה אם יהיו נגאלין, הלא הוא דבר שאינו במציאות שלא יעשו תשובה שהרי אי אפשר להסתפק במה שהבטיחה התורה הקדושה. ועוד מה יענו החולקין וסוברין שאף בלי תשובה יהיו נגאלין לאותו פסוק דושבת.

ובאמת כל הברייתות הן בבבלי והן בירושלמי שהביאו כמה קראי לא הזכירו כלל מאותו הפסוק דושבת שהביא הרמב"ם ז"ל, אלא שבירושלמי (תענית פרק א' הל' ?) יש ברייתא אחר כך שהביא קרא דושבת, ושמה לא נזכר כלל אם אותה ברייתא היא בפלוגתא דרבי אליעזר ורבי יהושע או לא. גם במהרש"א (מגילה לא. ד"ה כדי), כתב הלשון שלעתיד יהיו נגאלים על ידי התשובה כמפורש בפרשת נצבים ושבת וגו'. הנה כתב שהוא מפורש, והלא כיון שהוא פלוגתא בגמרא האיך אפשר לומר שהוא מפורש.

גם הנה בפלוגתא דרבי אליעזר ורבי יהושע אמרו אחר כך שתיק רבי אליעזר ולא השיב כלום לר' יהושע על קושייתו, ומבואר בתוספות בבא בתרא דף ס"ב ע"א ד"ה ומודה, שהביאו מכמה מקומות בש"ס דלא אמרינן דלא חש להשיבו אלא ברב לתלמיד, אבל בתלמיד חבר לא אמרינן דלא חש להשיבו, אלא מדשתק אודויי אודי ליה. וכן כתב הרמב"ן במלחמות פרק א' דסוכה גבי ראש תור וכן הוא בכמה פוסקים. ועיין בשו"ת חכם צבי סימן קכ"ד. ולפי זה ברבי אליעזר ורבי יהושע דהוי חברים ובר פלוגתיה מדשתק רבי אליעזר שמע מינה דאודויי אודי ליה, ואם כן לכאורה אין כאן פלוגתת התנאים, ולכולי עלמא אפשר שיבוא משיח בלא תשובה, אבל אי אפשר לומר כן שהרי גם רב אומר אין הדבר תלוי אלא בתשובה ומעשים טובים, ופירש רש"י ז"ל אם כל ישראל חוזרין בתשובה יבוא ואם לאו לא יבוא, ואם נימא שהודה רבי אליעזר לרבי יהושע הוי רב דלא כמאן, ואי אפשר לומר רב תנא ופליג, שהרי אמרו בגמרא אחר פלוגתת רב ושמואל כתנאי והביאו על זה פלוגתת רבי אליעזר ורבי יהושע אלמא דרבי אליעזר ורבי יהושע נשארו בפלוגתא ולא הודה לו.

ואפשר שיש לחלק על פי מה שאמרו בגמרא שבת דף כ"ט ע"ב אמר ליה אי שתיקו לך כדשתיקו (חכמים) (חבריא) לר' יהודה נפיק מיניה חורבא. ומבואר בזה שיש טעם שלא לשתוק דלא ליפוק חורבא משתיקתו, וזה שייך בפלוגתא שהוא נוגע להלכה דנפיק מזה טעות בהלכה, אבל בפלוגתא שאינו אלא דברי אגדה ואין נפקא מינה להלכה כי באמת מחוייבין לעשות תשובה אף אם אינו תלוי בזה ביאת המשיח כמו שכתב הרמב"ם במאמר קידוש השם, שאין קיום התורה הקדושה תלוי בביאת המשיח, ואף מי שאינו זוכה לביאת המשיח מוטל עליו לקיים כל התורה כולה, ועיין תשובת חתם סופר יורה דעה סימן שנ"ו, ואין בפלוגתא זו אלא כיצד יעשה השם יתברך בענין ביאת המשיח, כמו שמצינו פלוגתות כאלו בדברי אגדה שאין לנו מהם שום נפקא מינה בהלכה, ומטעות כזה לא נפקי מיניה חורבא על כן אין ראיה משתיקתו דהוי הודאה.

ובחידושי הרמב"ן מסכת בבא בתרא דף ס"ב הביא בתחלה דברי הרבינו תם דשתיקה הוי כהודאה אבל לבסוף מסיק דספיקא הוא ובדיני ממונות קולא לנתבע ובאיסורא לחומרא. וכתב על זה הקרבן נתנאל בביצה פרק משילין אות ש' דכיון דספיקא הוא אינו לחומרא אלא באיסורא דאורייתא, לא באיסורא דרבנן. וכעין זה הוא בשו"ת מהרי"ט חלק א' סוף סימן פ"ג אלא שיש לחלק מענינו של המהרי"ט לכאן ואינו דומה לגמרי כמבואר להמעיין ואין להאריך בזה. ועל כל פנים נראה שאין זה מוחלט כלל ומדאמרו בגמרא כתנאי בודאי שידעו דרב סובר דרבי אליעזר ור' יהושע עדיין במחלוקת הן עומדים, אלא שאף על פי כן רבי אליעזר ור' יהושע הלכה כר' יהושע. גם בפלוגתא דרב ושמואל מלבד דהלכתא כשמואל בדיני,

[וגם] הלא מבואר אחר כך בגמרא (סנהדרין צח.) מימרא דר' יוחנן שאמר אין בן דוד בא אלא בדור שכולו זכאי או כולו חייב, בדור שכולו זכאי דכתיב וכו' בדור שכולו חייב דכתיב (ישעיה נ"ט, ט"ז) וירא כי אין איש וישתומם כי אין מפגיע וכתיב (שם מ"ח, י"א) למעני אעשה. ומבואר בזה דסובר דאפשר שיבוא בן דוד בדור שכולו חייב, והקדוש ברוך הוא אך למענו יעש וזה דלא כרב שאמר שאם לא יחזרו כל ישראל בתשובה לא יבוא.

הגם שבודאי אין הפירוש כולו חייב שח"ו לא יהיה בישראל שום שומרי תורה ומצות שזה אי אפשר שהוא בכלל ההבטחה דלא תשכח מפי זרעו, שלעולם יהיה בישראל איזה שומרי תורה ומצות. והרמב"ם כתב במצוה דקידוש החודש (ספר המצות מצוה קנ"ג) שאי אפשר שיעדר ארץ ישראל לגמרי מבני ישראל כי יש הבטחה מהקדוש ברוך הוא שלא יהיה ח"ו כליון האומה, וכשאין אנשים מבני ישראל בארץ ישראל אין לנו קביעת החדשים שאי אפשר לקידוש החודש אלא בארץ ישראל ובטלו המועדות מכל ישראל וזה הוי ח"ו כליון האומה. גם הרמב"ן לא פליג בזה אלא על גוף ההלכה שלדעתו אף אלו לא היה עכשיו בארץ ישראל שום איש מישראל גם כן לא בטלו המועדים והחדשים, כי סגי בקביעות החדשים שנעשו אז על ידי הלל הנשיא עד ביאת הגואל, ואם ביטול המועדות בלבד הוי ח"ו כליון האומה ומכל שכן בביטול כל התורה כולה, והקדוש ברוך הוא הבטיחנו שלא יכלה זרעו, ואם כן בודאי אין הפירוש בכולו חייב כמו שטועים העולם, אבל הפירוש הוא בשני פנים, ראשית ידוע דהעולם אחר רובו נידון, ואם ח"ו רובו חייב הוי דין כולו חייב דרובו ככולו, ומבואר בטו"ז ה' ראש השנה סימן תקפ"ב ס"ק ג' דלכן אומרים מלוך על כל העולם כולו שהוא כפל לשון, דמלשון כולו בלבד יש לומר שהוא רובו דרובו ככולו, דמצינו הרבה פעמים כן. וכמו כן יש לומר בכולו חייב דהיינו רוב הדור שנידון על פי רובו, גם במיעוט שומרי תורה ומצות שיש בהדור אין בהם שלימות כל כך שיוכלו להכריע את כל הדור בכחם ועל זה הביאו הכתוב (שמות ב' י"ב) וירא כי אין איש וישתומם כי אין מפגיע שאין בדור מי שיוכל להכריע את כל העולם כולו בתשובה ומעשים טובים שלו להביא הגאולה ולהשתיק את המקטריגים נגד הגאולה, ואף אם יש עדיין צדיקים בדור שיוצאין זכאים בשאר ענינים מכל מקום בנידון זה שדנין על הגאולה של כלל ישראל שהוא ענין נורא ונשגב, אין מי שיזכה בזה והוי בדין זה כולו חייב ממש, ודרך המקראות וחכמינו ז"ל לדבר בלשון זה, וכמו שאמרו חכמינו ז"ל בפירושא דקרא (שמות כ"ג ז') ונקי וצדיק אל תהרוג כי לא אצדיק רשע, דהיינו שאף שהוא רשע ומחויב מיתה מכל מקום כיון שבדין זה יוצא זכאי נקרא צדיק בדין זה, אף שלפי האמת אינו צדיק, וכבר האריך בזה המבי"ט, והתניא בריש ספרו ליקוטי אמרים האריך טובא במה שאמרו חכמינו ז"ל בינונים מחצה זכיות ומחצה עבירות, אף שלפי האמת אין אלו בינונים אלא שלאותו הענין שדברו שם חכמינו ז"ל הוי בינונים, לכן קראום באותו הלשון שדרכם ז"ל לדבר בלשונות מושאלים. וכמו כן המימרא דכולו חייב דקאי על דמיירי שם בדין שדנין על הגאולה אף שאינו כן לגמרי בשאר ענינים.

ויש טועים שאומרים שמה שהוא כולו חייב זה סיבה להביא ביאת המשיח, וזה ודאי טעות גמור ומוחלט, שאדרבה כל מה שמוסיפין במצות ותשובה ומעשים טובים ומתרחקין מן החטא זה מסייע להתקרבות הגאולה. אבל מה שאמרו שיבא בן דוד בדור שכולו חייב בזה ביארו דברי הנביאים שהתנבאו מה שיהיה לעתיד, ויש סתירה בהכתובים, וכמו שתירצו גם במה שאמר (ישעיה ס' כ"ב) בעתה אחישנה דהוי סתירה וביארו (סנהדרין צ"ח ע"א) דבעתה קאי על לא זכו, ואחישנה קאי על זכו. כן תירצו (שם) הסתירה דכתוב אחד אומר וארו עם ענני שמיא (דניאל ז' י"ג) ובכתוב אחד אומר עני ורוכב על חמור (זכריה ט' ט'), וכן הוא בכמה ענינים בש"ס כמו כן הוא בכאן דכתוב אחד אומר ועמך כולם צדיקים לעולם ירשו ארץ (ישעיה ס' כ"א) ובמקום אחר הוא אומר אין איש ואין סומך אלא למעני אעשה (ישעיה מ"ח י"א), וכתבו (שם) המכוון באלו המקראות שאם יהיה ביאת המשיח בבחינת זכו אחישנה זהו כשעמך כולם צדיקים והוי דור שכולו זכאי, אבל אם לא יזכו לביאת המשיח בבחינה זו ויתמהמה עד הזמן של בעתה שהוא הקץ האחרון שאי אפשר להתאחר עוד בזה ראתה הנבואה שאורך הגלות יביא לידי כך שיהיה דור שכולו חייב, וכמו שיש כמה ברייתות בגמרא שמגידים ברוח קדשם על העתידות שיהיה בדור של עיקבא דמשיחא, פני הדור כפני הכלב, והאמת נעדרת, ויראי חטא ימאסו, ועוד הרבה ענינים נוראים שאנו רואים בדורינו בעונותינו הרבים שכולם נתקיימו. ולא בשביל המעשים האלו שהוא דור שכולו חייב יבוא המשיח, אלא ביאת המשיח הוא בהכרח כי בזמן הקץ האחרון יש הבטחה מהקדוש ברוך הוא בשבועה שבכל אופן ואופן תהיה הגאולה, וכמו שאמר ר' יהושע במחלוקותו על רבי אליעזר שהביא מקרא (דניאל י"ב ז') כי למועד מועדים, ופירש רש"י ז"ל אלמא יש קץ בדבר. _ אחר כותבי זאת הראוני שפירוש זה שכתבתי בכולו חייב כבר כתבו בספר הקדוש זקוקין דנורא על התנא דבי אליהו בהמאמר שכתב בסוף סדר אליהו רבא, והנאני שכוונתי לדעת הגדול, והוא פירוש אמיתי לפי פשוטן של דברים.

ועל כל פנים מבואר במימרא זו דר' יוחנן שיבוא בן דוד אף לדור שכולו חייב אלא אך למענו יעש, וזה על כרחך דלא כרב שסובר שאם לא יעשו כל ישראל תשובה לא יבוא ורב ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן, ומכל שכן כשגם שמואל ור' יוחנן תרווייהו פליגי על רב, והיא גם דעת ר' יהושע דהלכה כוותיה לגבי רבי אליעזר, ומכל שכן כששתק רבי אליעזר דעל כל פנים מידי ספיקא לא נפקא אם לא הודה לדבריו, ומדוע החליט איפוא הרמב"ם ז"ל שאין ישראל נגאלין אלא בתשובה, דאף שמצא מבואר כן בקרא אבל דברי חכמינו ז"ל עיקר שהם ידעו הכל וביארו כל המקראות ואין לנו להכריע ביניהם אלא לפי הכללים שאמרו, גם מהרבה ברייתות שהביאו בסתמא במסכת סנהדרין ובסוף מסכת סוטה שהגידו כולם על מצב הדור שבעיקבא דמשיחא ופירש רש"י ז"ל בסוף סוטה (מ"ט ע"ב) בעיקבא דמשיחא בסוף הגלות לפני ביאת המשיח, ומכל אלו הברייתות שהפליגו כל כך בשפלות הדור שלפני ביאת המשיח בכל הפרטים על כרחך שהוא כדעת ר' יהושע שיבוא משיח לדור שכולו חייב, והוא לכאורה פלא עצום שהחליט הרמב"ם ז"ל נגד כל זה, ואף הראב"ד ושום אחד מהמשיגים לא השיגוהו ומזה ראיה דהכל מודים בזה כמו שמבואר בכללי הראב"ד, והענין צריך ביאור.

ויש להעיר עוד דהנה המהרי"ק בשורש קס"ה כתב דכל כללי הש"ס בקביעת ההלכה אינן אלא על דינים הנוהגים בזמן הזה ולא על דינים שאינם נוהגין אלא בזמן הבית, ואדרבה היכא שהתלמוד פוסק בכיוצא בו הלכה כפלוני פריך וכי הלכתא למשיחא, והרבה פוסקים סוברים כן. וביד מלאכי (אות רל"ד) הביא עוד מכמה ראשונים שכתבו כן. אמנם החיד"א בספריו שער יוסף ויעיר אוזן מערכת ה' אות י"ג כתב דמדהרמב"ם והראב"ד והסמ"ג כתבו כל ההלכות שבסדר קדשים וטהרות שאינם נוהגים בזמן הזה והוא על פי כללי הש"ס שבידינו, על כרחך דלא סבירא להו הך דמהרי"ק. ולפענ"ד דמדברי הרי"ף והרא"ש שהשמיטו כל מה שאינו נוהג בזמן הזה נראה דסבירא להו כדעת המהרי"ק שאין לנו קביעת ההלכה בזה, אמנם גם הרמב"ם ז"ל שמכריע כל ההלכות אף בהלכתא למשיחא מכל מקום במה שאין בידינו אלא ביד הקדוש ברוך הוא לעשותו גם הרמב"ם ז"ל אינו מכריע וכמבואר בפירוש המשנה בפרק חלק גבי פלוגתא דעשרת השבטים אינם עתידים לחזור כתב שם וזה לשונו כבר זכרתי לך פעמים רבות שכל מחלוקת שיהיה בין החכמים שאינו בא לידי מעשה אלא שהוא אמונת דבר בלבד אין צד לפסוק הלכה כאחד מהם, וכן כתב עוד בפירוש המשנה במסכת סוטה פרק היה נוטל (מ"ה) לענין פלוגתא דמתנוונת והולכת יעיי"ש. ואם כן גם בזה שאין פלוגתא וספק אם צריך לעשות תשובה שאף בלי ביאת המשיח החיוב לעשות תשובה ולקיים כל התורה הקדושה והפלוגתא בזה הוא רק אם הקדוש ברוך הוא יגאלנו אף בלי התשובה והוי זה כפלוגתא דעשרת השבטים ועונש הסוטה דהוי אמונה בהקדוש ברוך הוא האיך יעשה והאיך הכריע הרמב"ם ז"ל בזה שאין נגאלין אלא בתשובה כיון שכבר השריש לנו הך כללא דבכהאי גוונא אין לנו לפסוק הלכה.

שוב ראיתי בישמח משה פרשת תשא (דף קפ"ז עמוד ד') שכתב כבר נאמר בכל הספרים דכל כללי הלכות אינם אלא בדינים הנהוגין בינינו אבל לא בעניני שמים. הנה לא ראיתי זאת אלא ברמב"ם כנזכר לעיל ובודאי הוא ז"ל ראה זה בכמה מקומות כיון שכתב שנאמר בכל הספרים. ועל כל פנים על הרמב"ם בודאי קשה האיך כתב פסק הלכה בעניני הגאולה שאינו אך בידי שמים במקום שיש פלוגתת התנאים ואין לנו על זה שום כללי הלכה האיך להכריע.