דברי יואל על התורה/במדבר/מסעי

<< מטות • במדבר • דברים >>

~ מסעי ~

מאמר א

אלה מסעי בנ"י אשר יצאו מארץ מצרים לצבאותם וכו' ביד משה ואהרן, ויכתוב משה את מוצאיהם למסעיהם עפ"י ד', ואלה מסעיהם למוצאיהם. דקדק האוהח"ק, דהנה אמר רז"ל כ''מ שנאמר אלה פוסל את הקודמים, ובמה שלפנינו לא מצינו שקדמו בכתובים מסעות זולתם, לומר שנתכון הכתוב לפוסלם.

ב)יל''ד, דמיד בפסוק שלאח"ז נאמר ואלה מסעיהם וכו', וידוע דכ"מ שנא' ואלה מוסיף על הראשונים, ומה בא להוסיף כאן אחרי שכבר פסל בפסוק הקודם, גם צ"ב למה כפל הכתוב ואלה מסעיהם, והלא כבר אמר אלה מסעי וגו', וכן הקשה האוהחה"ק.

ג)אשר יצאו מארץ מצרים צ"ב דמה לו להזכיר זה, וידוע שהמסעות האלו היו ביציאתם ממצרים, ולהלן הוא אומר ויסעו מרעמסס וגו' והוא הי' ביציאתם ממצרים.

ד)גם צ"ב מה שכפל הכתוב מסע הראשון ב' פעמים, ויסעו מרעמסס בחודש הראשון וגו', ואמר עוד ויסעו בני ישראל מרעמסס וגו'.

ה)ביד משה ואהרן צ"ב הכוונה, וידוע הוא דהכל עשו ע"י משה ואהרן, וכבר מפורש לעיל (בפ' בהעלותך) דהמסעות היו עפ"י ה' ביד משה, ועיין פרש"י שם.

ו)ויכתוב משה את מוצאיהם למסעיהם עפ"י ד', ואלה מסעיהם למוצאיהם, צ"ב כוונת הפסוק, מהו מוצאיהם ומהו מסעיהם, גם הכפל למה, מוצאיהם למסעיהם וחזר לומר ואלה מסעיהם למוצאיהם, גם דקדק האוהח"ק למה בתחלה הקדים הכתוב מוצא למסע, באמרו מוצאיהם למסעיהם, ואח"כ הקדים מסע למוצא, באמרו ואלה מסעיהם למוצאיהם.

ז)אלה מסעי וגו' כתב רש"י ז"ל למה נכתבו המסעות הללו, להודיע חסדיו של מקום וכו', לא תאמר שהיו ישראל נעים ומטולטלים ממסע למסע כל מ' שנה וכו', צא וחשוב וכו', נמצא שכל ל"ח שנה לא נסעו אלא עשרים מסעות עכ"ל, צ"ב כי עפ"י טעם זה, למה הוצרך התוה"ק להאריך, ולכתוב בפרטיות כל מסע ומסע לשמותם במקומותם, באריכות גדול ובהרבה פסוקים, אם רק זה בא הכתוב להודיענו, שכל ל"ח שנים לא נסעו רק כ' מסעות, כ"ז הי' אפשר להודיענו בפסוק א' בפירוש, וכל האריכות הזה למה, הגם שבודאי יש באלו הפסוקים ענינים גבוהים עד אין חקר, וכל אות ואות שבתוה"ק נרמזים בו סודות נפלאים, וא"א לנו להשיג עומק הדברים, כמ"ש החקר ואלוקי תמצא, אבל רש"י ז"ל רצה לתת טעם עפ"י פשוטו, ובפשטות הדברים קשים להולמן, שיצטרך הכתוב להאריך כ"כ בסיפור המסעות, רק בשביל הודעה זו בלבד וצ"ב, גם כבר נכתבו מסעות האלו בתורה כל אחד במקומו, ומה התועלת בזכרונם כולם יחד.

ח)הרמב''ן הק' כתב בשם ס' המורה טעם אחר בתועלת ידיעתם, וזתו"ד הצורך להזכיר המסעות גדול מאוד, כי הנסים והאותות הנעשות, היו אמיתיות לכל רואיהם, אך בעתיד יהיו דברים אלו מפי השמועה לבד, ופן יכזבם השומע, ולא יאמין בכל האותות התורה ונפלאותיה העצומות, שעמדו ישראל במדבר מ' שנה, ושהיו מקומות אלו רחוקות מן הישוב וכו', לא מקום זרע ותאנה וכו', לחם לא אכלתם ויין ושכר לא שתיתם, ופן יחשבו כי עמידתם במדבר הזה, הי' במקומות קרובים אל הישוב, מקום אשר ימצאו בנ"א שם, או מקומות אשר יש שם חריש וקציר, ועשבים וצמחים ובורות מים, ע"כ הרחיק מלבות בנ"א המחשבות האלה, וחיזק האותות כולם, ע"י זכרון המסעות, כדי שיראו אותם הדורות הבאים, וידעו האותות הגדולות, איך עמדו בנ"א במקומות ההם מ' שנה אלו ת"ד.

לכאורה גם טעם זה צ''ב, דבשלמא אם הי' נודע לנו מקומות ההם, אז היתה תועלת מרובה במה שהזכירן הכתוב, כדי לחזק האותות בלבות בנ"א כאשר כתב הרמב"ן ז"ל, אבל אחרי שהוא עדיין מדבר שממה, ארץ לא עבר בה איש, ואין אדם בקי בשמותן ובטובן, ומה יועיל הכתוב בפרטן, כי לא יתוסף אצלינו הידיעה על ידה, ועיקר ידיעתינו הוא רק ע"י אמונה בתוה"ק, שהעידה שהליכתנו במדבר, הי' בדרך אות ומופת ולא בדרך הטבע, וזה יספיק הכתוב לבאר בקיצור, שהי' המדבר ארץ לא זרועה, מקום נחש שרף ועקרב וצמאון וכו', וכל אריכות הזה למה, ולמה הוצרך הכתוב להזכיר כל אלה המסעות בפרטן.

ט)

גם ראוי להבין מי נתן שמות למקומות הללו, אחרי שהוא מדבר צר ושממה, ולא עבר בה איש מעולם, ואם קבלו שמותיהם ע"י ישראל כשעברו וחנו בהם, אבל למאי נפקא מינה ומה תועלת בקניית שמותיהם על העתיד, ולמה הודיע לנו הכתוב שמותיהם.

י)

גם ראוי להבין מה שאמר הכתוב אלה מסעי בני ישראל, ובפרטן הזכיר גם החניות, ולכאורה הול"ל אלה חניות בני ישראל, גם בפרטן למה הזכיר הכתוב, ויסעו ויחנו בכל מסע ומסע, ויספיק שיאמר ויחנו באלוש ויחנו ברפידים וגו', וממילא ידענו שהי' ע"י מסע ממקום למקום.

יא)

ויכתוב משה את מוצאיהם למסעיהם עפ"י ה', כתב הראב''ע ז"ל עפ"י ד' דבק עם למסעיהם, פי' שהמסעות היו עפ"י ד', והרמב"ן ז"ל הקשה, שכבר הודיענו הכתוב עפ"י ד' יחנו ועפ"י ד' יסעו, לכן פי' הוא ז"ל כי עפ"י ד' מוסב אל ויכתוב משה, שהכתיבה הי' עפ"י ד' עכ"ד, וגם ע"ז קשה, כי מה צורך להודיענו שכתבה משה עפ"י ד', כי הלא כל התורה כתב משה עפ"י ד', ופרשה זו מכלל כל התורה הוא ומי שאינו מאמין בזה, ואומר אפילו על אות א' שבתורה שלא כתבה משה מפי ה', ה"ז כופר בתורה מן השמים, וכעי"ז הקשה באוהחה"ק.

יב)

במדרש רבה (פכ"ג ס"ד) אמרו טעם אחר, וז"ל למה זכו ליכתב בתורה כל המסעות האלו, על שקבלו את ישראל, ועתיד הקב"ה ליתן שכרן דכתיב יששום מדבר וצי' וכו', את מוצא עתיד המדבר להיות ישוב, שנא' אשים מדבר לאגם מים, ועתיד הישוב להיות מדבר, שנא' ואת עשו שנאתי ואשים את הריו שממה וכו' ע"כ, עכ"פ המדרש מבאר לנו טעמו של מקרא, דלכך נפרטו המסעות האלו, ללמדך שכולן יקבלו שכרן על שקבלו את ישראל, ולכאורה גם טעם זה צ"ב, דבשלמא אם הי' השכר ההוא מפורש בכתוב, הי' אפשר לומר דלכך נפרטו המסעות האלו, ללמדנו שאין הקב"ה מפקח שכר כל ברי', אבל עתה שאין מפורש בפסוק שיקבלו שכרן, א"כ עיקר הלימוד חסר מן הספר, וא"א ללמוד מכאן קיבול שכר, והדרא קושי' לדוכתי' למה נאמרו המסעות בתורה, גם איך שייך קיבול שכר על שקבלו את ישראל, וכי המדבר בעל בחירה היא, והרי הקב"ה הנהיגם שם, כמ"ש (תהלים ע''ז) נחית כצאן עמיך ביד משה ואהרן.

יג)

במד''ר (בריש הפרשה וכ"ה בתנחומא) ילמדנו רבינו מי שהי' נרדף מן הגוים ומן הלסטים מהו שיחלל את השבת, כך שנו רבותינו מי שהי' נרדף מן הגוים וכו', מחלל את השבת בשביל למלט את נפשו, וכך אנו מוצאין בדוד, כשביקש שאול להרגו ברח ממנו ונמלט, (וכתב הרש"ש דבשבת הי', כי בא נוב עיר הכהנים בשבת כמבואר במנחות (צ"ה ע"ב), וכ"כ העץ יוסף שברח בשבת, כדאיתא בכלי יקר ובגבול בנימין פ' לך בשם המדרש) אמרו רבותינו מעשה שבאו לגדולי צפורי כתבים רעים מן המלכות, הלכו ואמרו לר' אלעזר בן פרטא, רבי כתבים רעים באו לנו מן המלכות, מה אתה אומר נברח, והי' מתיירא לומר להם ברחו, וא"ל ברמז ולי אתם שואלים, לכו ושאלו את יעקב ואת משה ואת דוד, מה כתיב ביעקב (הושע י"ב) ויברח יעקב, וכן במשה (שמות ב') ויברח משה וכו', וכן הוא אומר (ישעיה כ"ו) לך עמי בא בחדרך וסגור דלתך בעדך וגו', וכאילו כל גדולי עולם יראו וברחו מן שונאיהם, אמר להם הקב"ה כל אותן מ' שנה שעשיתם במדבר, לא הנחתי אתכם לברוח, אלא הייתי מפיל שונאיכם לפניכם וכו', לכך אמר הקב"ה למשה כתוב את המסעות שנסעו ישראל במדבר, כדי שיהיו יודעים מה נסים שעשיתי להם, מנין ממה שקרינו בענין אלה מסעי עכ"ד המדרש, ולכאורה צ"ב, דהביא המדרש מעשה לסתור, דתחלה פסק להלכה דצריך לברוח ואפי' בשבת, ובתנחומא איתא הגירסא דמעשה דר"א בן פרטא בשבת הי', וסיים כאילו כל גדולי עולם יראו וברחו וכו', ואח"כ הביא מעשה לסתור דכל אותן מ' שנה לא הנחתי אתכם לברוח, וגם דבאמת אין ראי' מהמסעות לנידון הלכה זו שנשאל עלי', דהרי במסעות מעשה נסים הי' כדמסיים במדרש, ובודאי שאין סומכין על הנס במקום חשש פיקוח נפש, גם צ"ב סיום המדרש, לכך אמר הקב"ה למשה כתוב את המסעות וכו', כדי שיהיו יודעים מה נסים עשיתי להם וכו', איזה קישור יש בזה לשאלת ההלכה שהזכיר כאן.

יד)

במד"ר (ס"ב) אלה מסעי בני ישראל זש"ה (תהלים ע"ז) נחית כצאן עמיך ביד משה ואהרן, מה נחית, נוטריקון הוא, ר' אלעזר אומר נסים עשית עמהם, חיים נתת להם וכו', וע"י מי ע"י משה ואהרן, וצ"ב כוונת המדרש, ומה חידש לן המדרש בזה, והלא מבואר בפסוקים שעשה הבוי"ת נסים, ושהיו ע"י משה ואהרן.

טו)

גם הקשו המפרשים מ"ש רש"י ז"ל בשם המדרש, שהרי אין כאן אלא מ"ב מסעות וכו', והרי כשאנו מונין פרטן של מסעות לא תמצא אלא מ"א, וכן הקשה הגו"א והלבוש, והלבוש תירץ, דכשמת אהרן חזרו לאחוריהם מהר ההר עד מוסרה ז' מסעות, כמשפרש''י בפ' חקת ובפ' עקב, והנה מה שחזרו לאחוריהם אינו נקרא מסע, שהרי אדרבה נתרחקו ממקום שהיו חפצים לבוא שם, ואח"כ כשחזרו ממוסרה לחזור לבוא להר ההר, כדי לשוב ולהתקרב לדרכם ומחוז חפצם וכו', זהו נקרא ג"כ מסע וכו', ואע"ג שבהליכה הראשונה ממוסרה להר ההר חשבו הכתוב לז' מסעות, מפני החניות שבנתיים, אבל בחזרה שני' חשבם למסע אחד, אע"פ שבל''ס חנו בנתיים והלכו הדרך בכמה ימים וכו', ובצירוף מסע זו ישנם מ"ב מסעות, עכת"ד הלבוש, אבל עדיין צ''ב, דאם נחשב גם החזרה למסע א', למה לא נחשבו לז' מסעות כמו בהליכה הראשונה, והגם שאין ראוי ליחשב החניות בפעם שני' כיון שלא הי' חני' גמורה כמו שהסביר הלבוש, אבל ראוי הי' לחשוב המסעות, וטעמא בעי שחשבן הכתוב לא' ולא חשבן לז'.

ואפשר לתרץ קושית הגו"א והלבוש בדרך הפשוט, עפימ"ש בתרגום יוב"ע (בפ' יתרו) עה"פ ואשא אתכם על כנפי נשרים וגו', שהעננים נשאו אותם מרעמסס לאתר בית מקדשא למעבד תמן פסחא, ובההוא ליליא אתיבית יתכון לפילוסין וכו', וחזרו בלילה ההוא לרעמסס, וביום ט"ו יצאו מרעמסס שנית, ואפשר דנסיעה זו ראשונה שנסעו עם העננים למקום המקדש נחשבה למסע א', ומשלים למספר המ"ב מסעות, ואפשר דמ"ש הכתוב אשר יצאו מארץ מצרים ירמוז על מסע זו, וזה אומרו אלה מסעי בנ"י, והתחיל הכתוב לפורטם, ואשר יצאו מאמ"צ מפרטם היא, או אפשר דע"כ כפל הכתוב לומר ויסעו מרעמסס ב' פעמים, על כי הי' ב' נסיעות מרעמסס כנ"ל, ובזה נשלמו מספר המ"ב מסעות שאמרז"ל.

והנה בני אפרים הקדימו לצאת ממצרים לפני הזמן, והרגום אנשי גת, וכתב ה33רמב"ן ז"ל44 (בפ' בא) עה"פ ויהי מקץ שלשים שנה וארבע מאות שנה וגר, כי הגזירה היתה ארבע מאות שנה מן היום ההוא (ברית בין הבתרים), והשלשים שנה האלו הם תוספת עליהם בעבור חטאם וכו', ואפשר שיהי' זה סיבת בני אפרים, שיצאו ל' שנה קודם לביאת משרע"ה, ובזה הי' טעותם עיי"ש לדרכו, ומעתה הי' סברא לומר דגם יציאת בני אפרים, יהי' נחשב ונמנה למסעות ישראל, כיון דבאמת כבר נשלמה גזירת ברית בין הבתרים, אמנם דקדק הכתוב לומר אלה מסעי בנ"י וגו' ביד משה ואהרן וגו' על פי ה' וגו', דלא מנה הכתוב אלא המסעות שהיו עפ"י ה' וביד משה ואהרן, ונתמעטה זו מכללן שלא הי' עפ"י ה' וביד משה ואהרן.

ואפשר להבין בזה מה שאמר הכתוב אלה מסעי בנ"י, וכ"מ שנאמר אלה פוסל את הראשונים, ובא לפסול מסע הקודם של בני אפרים שלא נמנה בכללן, ובזה אפ"ל דברי המדרש הנ"ל, זש"ה נחית כצאן עמך ביד משה ואהרן, נוטריקון נסים עשית עמהם, חיים נתת להם, תורה נתת להם וע"י מי ע"י משה ואהרן ע"כ, ואפשר דכוונת המדרש דנלמד מכאן ממה שלא מנה הכתוב, אלא המסעות שהיו עפ"י ד' וביד משה ואהרן, להורות בא דא"א שיהי' מציאות הנסים וחיים ותורה, כ"א ע"י משה ואהרן וצדיקים אמיתיים בדורות שלאחריהם, כמבואר בדרז"ל בכ"מ, דאין הקב"ה עושה נס אלא לצדיקים גמורים (והארכנו בזה בקונטרס על הגאולה ועל התמורה) עיר'ש.

אמנם כדי לתרץ כל הדקדוקים הנ"ל, נקדים מ"ש האוהחה"ק בשם חכמי האמת, שהליכת ישראל במדבר היתה, לברר ניצוצי הקדושה, שאנס איש הבליעל החונה במדבר השמם וכו', ודרכו שם עדת ה' להוציא בולעו מפיו, והוא הטעם שהיו ישראל חונים במקום א' שנה, ובמקום אחר י"ב שעות, שהוא כפי שמה שצריך לבירור הניצוצות שישנם במקום ההוא עיי"ש שהאריך, וכעין זה כתב בספה"ק זרע קודש, כי מרומז בשמות המסעות, כל אלו התיקונים שעשו בכל מקום, כפי הקליפה השורה במקום ההוא עיי"ש, אולם עדיין ראוי להבין, אף כי הוצרכו לחנות בכל אלו המקומות, כדי לתקן ולברר הניצה"ק משם, אבל למה הטריח הבוי"ת את ישראל, ומשרע"ה עמהם, ליגעם בדרך כ"כ, והי' אפשר שילכו ממקום למקום ע"י עננים ובקפיצת הדרך, ובלא"ה הי' הליכתם במדבר בדרך נס עצום, כמו שאמר הכתוב שמלתך לא בלתה ורגלך לא בצקה וגו', המוליכך במדבר הגדול והנורא נחש שרף ועקרב וצמאון וגו', א"כ הי' אפשר שיהי' הכל בדרך נס, והיו יכולים להגיע למחוז חפצם ברגע א' ע"י קפיצת הדרך, וטעמא בעי מה שהטריחם ד' לילך רגלי ויחף ממסע למסע.

אמנם ברור שגם בדרך נסיעתם הי' בו צורך, לתקן ניצה"ק בדרך ההוא, דע"י קומת הקדושה השלימה, ס' רבוא נשמות קדושות, ומשרע"ה והשכינה הקדושה והתוה"ק עמהם, ביררו בירור עצום בכל המקומות אשר עברו שם, ורמז ע"ז האוהחה"ק (בפ' בהעלותך) עה"פ ויש אשר יהי' הענן מערב ועד בוקר וגו', וזלה"ק היודע נסתרות הי' משער, שיעור אשר יספיק לבירור במקום ההוא, אם מעט ואם הרבה, והיו מתעכבים כפי הצורך, גם לא היו חונים אלא במקום שיש לברר, ולא במקום שיספיק שם הבירור במשך זמן הילוכם בו עכ"ל, ובזה יבואר מה שהי' צורך שיהי' הליכתם בדרך ממסע למסע, לעבור דרך המדבר, ולא יספיק שיהי' הליכתם ע"י קפיצת הדרך, כי בעברם דרך המדבר, תיקנו וביררו ניצה"ק בכל מקום תדרוך כף רגלם. וכוח יתורץ מה שהזכיר הכתוב, ויסעו ויחנו בכל מסע ומסע, ולא יספיק בזכרון החניות בלבד, ואע"ג דבלא"ה ידעינן, דכיון דנשתנה חנייתם ממקום למקום הי' ע"י מסעות (עיין קושיא י') אבל אלולי שהזכיר הכתוב לפרוט כל המסעות, הי' ס"ד לומר דרק החני' הי' בו צורך התיקון, והנסיעה ממקום למקום הי' רק סיבה להגיע אל החניות, ע"כ פרט הכתוב ויסעו ויחנו בכל מסע ומסע, להורות כי גם המסעות הי' הכרח וצורך לתיקון רב ועצום, כי לולא זה לא הי' הקב"ה מטריחם בדרך רב וקשה כזה, והי' אפשר שיהי' הליכתם בדרך נס וע"י קפיצת הדרך כנ"ל, ובזה יבואר מה שאמר הכתוב אלה מסעי בני ישראל, ולא אמר אלה חניות בנ''י, כי זהו רבותת הכתוב להורות, דאף המסעות הי' בהם צורך ותיקון, והיו מעיקר הסיבה, ונשתנו מכל המסעות שבעולם, שהמה רק בדרך שימוש וטפל וסיבה למקום החני'.

וא"ש מ"ש הראב"ע ז"ל, דעפ"י ד' דבק עם למסעיהם, להורות דהמסעות היו עפ"י ד', ולא יקשה עליו קושית ה33רמב"ן ז"ל44, שכבר הודיענו הכתוב זה, באמרו עפ"י ד' יחנו ועפ"י ה' יסעו, אמנם אי מהתם היינו יכולים לפרש, דצורך התיקון הי' בחני' לבד, וכשגמרו התיקון במקום א', הוצרכו לנסוע משם עפ"י ד', לצורך תיקון מקום השני, ע"כ חזר הכתוב לומר כאן, עפ"י ד' ודבק עם למסעיהם, להורות כי המסעות עצמן הי' עפ"י ד', ולצורך תיקון עצום.

ויובן מעתה תירוץ הלבוש הנ"ל, שכל הז' המסעות שחזרו אחר מיתת אהרן מהר ההר למוסרה, כשחזרו ממוסרה עד הר ההר, נחשב הכל למסע א', כנ"ל, עיין לעיל (קושיא ט"ו) מה שהקשינו עליו, אמנם יבואר בטעמו, דהנה בכל המסעות, הי' הצורך לתקן בדרך הליכתם, ולא הי' אפשר שיהי' הליכתם ע"י קפיצת הדרך כנ"ל, ע"כ נמנה כל מסע ומסע לבדנה, שכ"א הי' בו צורך תיקון נפרד, כפי בחי' וכפי הצורך לקליפה השורה במקום ההוא, משא"כ באלו הז' מסעות, לא הי' צורך בהליכתם לצורך תיקון, שהרי חזרו שלא ברשות, אלא שהוצרכו לחזור להר ההר למקומם הראשון, כדי להשלים התיקונים בשאר המסעות משם והלאה, ואפשר שנסעו כל הז' מסעות אלו ע"י קפיצת הדרך, ולא הוצרכו להפסיק בהם כלל, וע"כ לא נחשבו כולם רק למסע א', שהי' עכ"פ צורך למסע א', ובמסע זו נשלם מספר המ"ב מסעות כתירוץ הלבוש וא"ש.

ונקדים עוד מ"ש הרבינו בחיי (בפרשה זו) כי בסיפור המסעות ירמוז הכתוב גם לעתיד, שהרי דברי נביאים כולם מוכיחים, שהגאולה האחרונה יהי' בדמיון הראשונה, וכשם שיצאו ישראל בגאולה הראשונה ממצרים אל המדבר, כן בגאולה האחרונה עתידים שיצאו הרבה מישראל אל המדבר, ויעברו במקומות האלה, והקב"ה יכלכלם וינהלם שם, כמו שעשה לישראל במדבר, והוא שאמר הנביא (יחזקאל כ') והבאתי אתכם אל מדבר העמים, ופרש"י הוא המדבר שהלכו בו מ' שנה, וכן ניבא (הושע ב') והולכתי' המדבר עכ"ל רש"י, והכתוב מדבר שם על לעתיד, וכן כתב הראב"ד ז"ל (בפ"ב דעדיות מ''ט) וז"ל, וכן לימות המשיח כשיגאל אותם הקב"ה, לא יכנסו מיד לארץ ישראל, אבל יוליך אותם למדבר העמים כנבואת יחזקאל וכו' עכ"ל, ושם יהי' הבירור קודם שיבואו לארץ ישראל, כמ"ש וברותי מכם המורדים והפושעים וכו', עכ"פ מבואר שלעתיד בגאולה העתידה, יהיו ישראל עוד הפעם במדבר, ויעברו באותן המקומות ובאותן המסעות, שהיו שם בימי צאתם מארץ מצרים, וכתב הרמב"ם ז"ל (בפי"ב מהל' מלכים ה"ב) בתוך הדברים שמדבר שם מביאת המשיח, וז"ל וכל אלו הדברים וכיוצא בהן, לא ידע אדם איך יהיו עד שיהיו, שדברים האלו סתומין הן אצל הנביאים וכו' עי"ש, אבל דבר זה ברור, שיעברו ישראל עוה"פ במדבר, באותן המקומות שהיו שם בצאתם ממצרים, ובמדרש רבה (בפ' זו) מבואר שעתיד המדבר הזה להיות ישוב, וזה יהיה שכרו על שקבל את ישראל, ובודאי יתיישב מישראל ולא מעכו''ם, כי אין זה שכר אם יתיישב מעכו"ם.

ואפשר לומר עוד, שעתידין מקומות אלו שבמדבר, שחנו שם ישראל בצאתם ממצרים, להיות נקבעו בארץ ישראל, ויתישבו שם מישראל, ועל דרך מה דאיתא בגמרא (מגילה כ"ט) עתידין בתי כנסיות ובתי מדרשות שבבבל שיקבעו בארץ ישראל, ובודאי לא יגרעו מקומות אלו שבמדבר מהם, וכי יצוייר קדושת בית המדרש יותר ממקומות אלו, שלמדו שם משה רבינו וס' רבוא ישראל דור דיעה את התורה, ועבדו את ה' במקומות ההם, ופעלו שם תיקונים נפלאים, בהעלאות ניצוצות הקדושות על ידם, ובודאי שיש עליהם קדושת ביהמ"ד, ודבר ברור הוא שיקבלו כל אותם המקומות שכרן על שקבלו את ישראל, ויקבעו בא"י ויתיישבו שם ע"י ישראל, ויהי' שם לישראל חני' עולמית, ולא יהי' נדים ומטולטלים עוד ממסע למסע, רק יתיישבו בהם לעולם.

ואפשר כי התוה"ק מרמז לנו בסיפור המסעות כאן, על ב' מיני מסעות מופרדים בסוגיהם ובמדריגתם, ומופלגים בזמניהם, הראשונה בעת צאתם ממצרים, ואז עשו ישראל ג"כ תיקונים גדולים, והוציאו ניצוצי הקדושה בכל מקומות מסעיהם, כי זה הי' תכלית המסעות, כמ"ש בספה"ק זרע קודש, כי בכל מקום מאלו המסעות, הי' שורה שם קליפה אחרת, וישראל כשחנו במקומות ההם, עשו בכל מקום תיקונים, כפי הצורך לבטל הקליפה השורה במקום ההוא, ולא היו התיקונים שוים ממקום למקום, כי גם הקליפה הי' נפרד במינה ממקום למקום, והתיקון הי' זה לעומת זה כנ"ל, וכל אלה התיקונים שעשו בכל מקום, ושמות הקליפות שהיו בכל מקום מסעי בנ"י, הכל מרומז בשמות המסעות, מה שקרא התורה אותם בשמותם, רפידים, אלוש, רתמה, וכדומה, המכוון בשמות אלו, הם התיקונים שעשו ישראל במקומות ההם, והקליפות שהיו מקדם, לפני בא ישראל במקומות ההם עכת"ד הזרע קודש, רק שאין אנו משיגים המכוון בשמות אלו, ואין אנו משיגים אופני התיקונים שעשו ישראל שם, אבל לעתיד שיתרבה הדעת, ומלאה הארץ דעה, ויחזרו ישראל להיות עוה''פ באותן המקומות, אז ישיגו כל אלה התיקונים, וידעו המכוון בשמות המסעות, למה קראה אותם התורה בשמות אלו.

אמנם מפני שלא נשלמו אז כל התיקונים במקומות ההם, ולא נתקנו עדיין כל הניצוצות הקדושות, שישנם בחי' תיקונים וברורים, שלא הי' בכוחם של ישראל לתקן אז, ויתוקנו רק לעתיד, ע''י שהמלך המשיח ומשרע"ה יחזירו את כל ישראל לתשובה, ויהי' הארה נפלאה, והשפעת כח אלקי על כל או''א מישראל לחזור אותם בתשובה מעולה, מה שלא הי' כמוהו מימות עולם, והבירור ניצה"ק שיהי' בכוחם לתקן אז, לא הי' אפשרות להשיג בעלותם ממצרים, וע"כ יהי' מן ההכרח והצורך, שיחזרו ישראל לעתיד, עוד הפעם באלה המסעות, ואז יהי' התיקון בבחי' יותר נעלה, ובמדריגה גבוה, ויתוקן הכל עד גמירא.

והנה לעתיד כשיושלם התיקון, ויתבררו הניצוצות באלה המסעות, לא יצטרכו ישראל עוד לילך ממסע למסע, אבל יהי' במקומות האלה חני' עולמית, כמ''ש במדרש הנ"ל שעתידין להיות ישוב, לא כאותן המסעות בימי צאתם ממצרים, שאחרי חניות בר'י חזרה להיות מדבר שממה, אבל לעתיד יתקיים ישובן להיות נצחיות, ועתה יתורץ קושיתינו הנ''ל למה נאמר ויסעו ויחנו בכל מסע ומסע, ויספיק הכתוב לומר ויסעו מרעמסס לסוכות, ויסעו מסוכות לאיתם, וממילא ידעינן שחנו במקומות ההם, אחרי שיזכיר הכתוב שנסעו משם, אמנם לדרכינו מה שנאמר ויחנו, נרמז בזה על חני' שיהי' לעתיד, ואז יהי' פירוש ויחנו חני' עולמית, ולא כאותן חניות שהיו רק לפי שעה.

ומעתה נבין מ"ש רז''ל במדרש רבה למה זכו לכתוב בתורה כל המסעות האלו, על שקבלו את ישראל, ועתיד הקב"ה ליתן שכרן, וכו', ועתיד המדבר להיות ישוב, וכו', ולכאורה מה תועלת לנו בסיפור אלה המסעות, אחרי שאין השכר הזה מפורש בכתוב, ועוד שאין אנו בקיאין במהות המקומות ההם ובשמותיהם, והוא ארץ אשר לא עבר בה איש, וא"כ מה בא הכתוב ללמדינו (עיין לעיל קושיא י"ב), אמנם לדרכינו מרומז שכרן, במ"ש תורה ויחנו שעתידין להיות ישוב ויהי' בהם חני' עולמית, והכתוב בא ללמד שאין הקב''ה מקפח שכר כל ברי', שעתידין לקבל שכרן, וע''י התיקונים שעשו במקומות ההם בצאתם ממצרים, יתעלה קדושת המקום לעתיד, ויקבעו ויתיישבו בארץ ישראל, ויהי' בהם חני' עולמית.

ועוד תועלת לנו בידיעת שמות המסעות כי אע''פ שאין אנו משיגים, מהות המסעות והתיקונים שנעשו שם, אבל לעתיד יתגלה לנו פנימיות ענין המסעות ותכליתה, והבירור ותיקונים שעשו שם בנ"י, ולכך נזכרו שמות המסעות בתורה, כי לעתיד ידעו ויבינו ישראל מה שנרמז ובשמות המסעות, וישיגו כל אותן התיקונים הנרמזים בהם, ואפשר שגם האומות ידעו אז, כמ''ש וראו כל עמי הארץ כי שם ה' וכו', ואמרו חז"ל שהפושעים יקומו בתחיית המתים, ויראו גדולתן של ישראל ויחזרו לגהינם, ובתוה"ק מרומז הכל, וע"כ בפסוק אלה מסעי בנ"י כלול ונרמז בה מסעות של אז ודלעתיד, וזה פי' הכתוב ויכתוב משה את מוצאיהם למסעיהם, מה שהוציאו הניצוצות הקדושות בכל מקומות מסעיהם, כי כל זה כתב משרע"ה ורמז בשמות המסעות, כל התיקונים שעשו ישראל שם כדברי הזרע קודש הנ"ל, ואלה מסעיהם למוצאיהם, רמז שעוד יבואו באלה מסעי, למוצאיהם בשביל שהוציאו אז ניצה"ק ע"י עבודתם בתורה ובמצות, נתקדשו מקומות אלו בקדושת ביהמ''ד, ועתידין שיקבעו בא''י, ויהי' בהם חני' עולמית, או אפ"ל ואלה מסעיהם למוצאיהם, שיחזרו עוה''פ להיות באלה המסעות, למוצאיהם בשביל להוציא משם עוד ניצוצות שנשארו שם, ואז יהי' נגמר התיקון בשלימות.

ואפשר דע"כ בראשונה הקדים הכתוב מוצאיהם למסעיהם, לרמז שאע"פ שהוציאו הניצה''ק כל מה דאפשר לפי השגתן וכוחם, אבל הבוי"ת ידע וגם משרע"ה השיג, שעדיין לא הגיעו אל תכלית התיקון והבירור, ויצטרכו לחזור עוד אל המקומות ההם באלה מסעי לעתיד, וע"כ כתב משה רבינו את מוצאיהם למסעיהם, ואח"כ אמר הכתוב ואלה מוסיף על הראשונים, שזה יהי' לעתיד יהי' מסעיהם למוצאיהם, שיבואו למסעות ההם, ויושלם על ידם הוצאת הניצה"ק, ולא כתוב עוד למסעיהם אחר מוצאיהם, כי לא יצטרכו עוד לבוא באלה מסעי, אלא ישושום מדבר כמאמה"כ, ועתיד המדבר להיות ישוב, ויקבעו המקומות האלו בארץ ישראל, ויהי' בהם חני' עולמית כנ"ל.

וא''ש מ"ש עפ"י ד', בין לפי הראב"ע דקאי על המסעות, ואע"פ שכבר נאמר עפ"י ד' יחנו ועפ"י ד' יסעו, ומה צורך להשמיענו עוה"פ שהמסעות היו עפ"י ד', ולדרכינו א"ש, כי מ"ש עפ"י ד' יחנו ועפ"י ד' יסעו, מורה על אותן המסעות, שהיו בעת צאתם ממצרים שהיו עפ"י ד' ובגזרתו, ועתה שהכתוב מרמז לנו כאן, שיהיו עוד מסעות לעתיד, בא להורות לנו כי גם אלו המסעות הם עפ"י ד', ושכבר הי' עפ"י ד' ובגזרתו מאז, שיחזרו ישראל עוה"פ לאותן המקומות ויקבעו שם חני' עולמית. וגם לפירוש ה@33רמב''ן ז"ל דעפ"י ד' קאי על הכתיבה, אתי נמי שפיר, כי מה שכתב משה רבינו ברמז, גם המסעות שיהיו לעתיד, הי' עפ"י ד' ובגזרתו, ומתורץ מ''ש ואלה מסעיהם, מוסיף על הראשונות, חוץ מאלו המסעות שהי' אז בצאתם ממצרים, יהיו עוד מסעות לעתיד, ויהיו בחינתן גדולה, עד שיהיה מגרע כוחן של המסעות הראשונות, וכמו שאמרז"ל שיהי' גאולה אחרונה עיקר, ויצ"מ טפל אלי', לגודל בחינתו דלעתיד, ומ"ש אלה מסעי בני ישראל, וידוע דכל מקום אלה פוסל את הראשונות, היינו מפני שבאיכות יהי' אלו המסעות דלעתיד, בבחינה יותר נעלה, שיהי' בהם חני' עולמית, ולא כמו שהי' אז שחזרו להיות מדבר שממה, ועוד שאז יושלם התיקון על ידם, וגם ישיגו ישראל מה שתקנו ומה שצריכים לתקן, לכן אמר אלה מסעי בנ"י, פוסל את הראשונים שיפסלו המסעות הקודמים בבחינתם נגד מסעות דלעתיד.

ועתה ניתנה ראש לבאר דברי המדרש ילמדנו הנ"ל (לעיל קושיא י"ג), ולכאורה הלא בודאי הי' ביכולתו ית', להושיע את יעקב ומשה ודוד, שינצלו בדרך נס, ולא יצטרכו לברוח, ונראה שהי' בריחתן בשבת, דאל''כ לא היו מביאין ראי' מהם להלכה דילן, ובודאי עשו כהלכה, שהרי מותר לברוח ולחלל את השבת במקום פיקוח נפש, אבל הרי הי' אפשר שיסתבב להם הצלה, מאתו ית' גם באופן אחר, וכתיב רגלי חסידיו ישמור, ולמה עשה ד' ככה, שיצטרכו למלט נפשם ע"י ניסה ובריחה, אמנם יתורץ הענין מפרשת המסעות, שאע"פ שהי' כל הליכתם במדבר בדרך נס, והי' אפשר שיהי' הליכתם ע"י קפיצת הדרך, אלא שהי' הצורך כן לתקן דרך הליכתם כנ"ל, ואותו הזמן הי' מוכשר ומסוגל לתקן המקומות ההם, ואותו הדור הי' מוכשר לזה כמ"ש לעיל, וכמו שפי' הבעשה"ט הק', מד' מצעדי גבר כוננו ודרכו יחפץ, שאף שהאדם אינו יודע ומשיג, עצם התיקונים שמוכרח ומוטל עליו לתקן, והוא חפץ בדרכיו לצורך עצמו וטובתו, אבל מהבוי"ת כוננו כל דרכיו, להיות נשלם על ידו תיקונים הראוים ושייכים לשורש נשמתו.

וזהו תירוץ מספיק, מה שנסתבב מן השמים בדרך זה, שהצדיקים הקדושים הוצרכו לברוח ולסבול עול גליות, שכל זה הי' צורך לתיקון עבור דורות הבאים, והם פעלו במעשיהם לכל דורות ישראל העתידים, והי' מותר עפ"י הלכה, דא"א בענין אחר, אבל עיקר הסיבה שהי' הכרח ומסוגל אותו הזמן, וזהו ג"כ טעם הגליות, כמ"ש ק"ז הישמח משה זלל"ה דהמסעות מרמזים על הגליות, ותכליתם ג"כ לצורך תיקון, כמ"ש השלה"ק דהגלות צורך הגאולה.

וא''ש סיום המדרש, מ"ש וכאילו כל גדולי עולם יראו ויברחו מן שונאיהם, ומביא המדרש ראי' מהמסעות, שאע"פ שעשה הקב"ה נסים בדרך, והייתי מפיל שונאיכם לפניכם, אעפ"כ הי' ההכרח שיהיו נעים וגולים ונדים ממקום למקום לצורך תיקונם וזהו תירוץ מספיק להבין מה שהוצרכו הצדיקים לברוח ולילך בגולה, ויובן בזה ג"כ ענין הגליות, וזה שמסיים המדרש לכך אמר הקב"ה למשה כתוב את המסעות שנסעו ישראל וכו', שהוא לימוד גדול לדורות, להבין בזה ענין הגליות, המרומזים באלה מסעי כדברי ק"ז זלל"ה.

ואפשר לרמז עוד בפסוק מד' מצעדי גבר כוננו ודרכו יחפץ, דהנה ח"ו בהולך לדבר עבירה או בדרך רשעים, א"א לומר דמד' כוננו דרכיו, דזה תליא בבחירה, וברוע בחירתו הביא עצמו לידי כך, ע"כ סיים הפסוק ודרכו יחפץ, דאם רצונו וחפצו של אדם להלוך בדרכיו ית', אלא שאין בכח השגת האדם לכוון את כל מעשהו, להיות קולע אל השערה שלא יחטא, ע''כ הבא לטהר מסייעין אותו, ומד' מצעדי גבר כוננו, ומנהלין אותו בדרך הטוב והרצוי, אבל זה תנאי בדבר רק אם דרכו ית' יחפץ.

אלה מסעי בנ"י אשר יצאו מארץ מצרים וגו', יל"ד מה צורך להודיענו אשר יצאו מאמ"צ, וידוע שהמסעות האלו הי' ביציאתם ממצרים, ולהלן הוא אומר ויסעו מרעמסס, והיא היתה יציאתם ממצרים, ואפ"ל עפי"מ שהבאנו לעיל מדברי האוהחה"ק והזרע קודש, שבכל אלה המסעות עשו ישראל תיקונים גדולים ונפלאים לברר הניצה"ק הנמצאים במקומות ההם, נמצא שבכל מסע ומסע ניתוסף להם קדושה עד אין שיעור וערך, ע"י הניצה"ק שנצטרפו אליהם ונבלעו בתוכיותם, וכפי השיעור שנכנסו בהקדושה יותר, זה לעומת זה נתרחקו מטומאת מצרים יותר, וזה שיעור הכתוב אלה מסעי בנ"י אשר יצאו מארץ מצרים, וקאי על כל המסעות, שבכל מסע ומסע יצאו מארץ מצרים, וכפי השיעור שנכנסו ונתקרבו לבחי' הקדושה יותר, כן יצאו ונתרחקו מטומאת מצרים, ולא קאי על היציאה הראשונה, שזה כבר נכתב בפסוק ויסעו מרעמסס כקושיתנו הנ"ל ולז"א אלה מסעי וגו', דכל מקום שנא' אלה פוסל את הראשונים, וכמו"כ כאן כל מסע הי' פוסל את בחי' המסע הקודמת, שבכל מסע נתרחקו מטומאת מצרים, ונתקרבו אל בחי' הקדושה כפי שיעור ההוא.

וידבר ה' אל משה וגו' לאמר דבר אל בנ"י ואמרת עליהם כי אתם עוברים את הירדן וגו', והורשתם את כל יושבי הארץ מפניכם, ואבדתם את כל משכיותם, ואת כל צלמי מסכתם תאבדו, ואת כל במותם תשמידו, יל"ד דהרי כל אלו שמות ע"ז הם, כמשפרש"י ז"ל, ולמה פרט הכתוב להזכירם בשמות מחולפין, ויספיק באזהרת הכלל לאבד כל ע"ז.

ב)

במדרש רבה (פר' כ''ג ס"ט) ובתנחומא פ' זו, כי אתם באים אל ארץ כנען והורשתם את כל יושבי הארץ זש"ה (איוב ל"ה) מלפנו מבהמות ארץ ומעוף השמים יחכמנו, מלפנו מבהמות ארץ, אמר להם הקדוש ברוך הוא למדו מפרו של אליהו, שבשעה שאמר אליהו לעובדי הבעל, בחרו לכם הפר האחד ועשו ראשונה וגו' (מ"א י"ח) נתקבצו ת"נ נביאי הבעל וכו', ולא יכלו לזוז את רגלו מן הארץ וכו', עד שפתח אליהו וא"ל לך עמהם וכו', לכך כתיב מלפנו מבהמות ארץ, ומעוף השמים יחכמנו, אמר הקב"ה למדו מן העורבים, שהיו מכלכלין את אליהו שנא' (שם י"ז) ואת העורבים צויתי לכלכלך שם, ומהיכן היו מביאין לו לחם ובשר בבקר ולחם ובשר בערב, משלחנו של יהושפט, ולא היו רוצים אותם עורבים ליכנס בביתו של אותו רשע אחאב, להוציא משלחנו כלום בשביל אותו צדיק, מפני שהיה בביתו ע''ז, הוי ומעוף השמים יחכמנו, אמר הקב"ה למדו מפרו של אליהו ומן העורבים, ואל תפנו אל האלילים להסתכל בם, מנין ממה שקרינו בענין והורשתם את כל יושבי הארץ מפניכם עכ''ד המדרש. וצ''ב דהרי מפורש בקרא, כמו שסיימו במדרש, מנין ממה שקרינו בענין והורשתם את כל יושבי הארץ, וא"כ מה צורך ללמוד מפרו של אלי' ומהעורבים, וכמו שהקשו בכ"מ יהודה ועוד לקרא, גם הרי א"א ללמוד מהעורבים ופרו של אלי', רק שצריך להתרחק מע''ז, אבל איבודה של ע''ז, לא נשמע מינה, ובפסוק מפורש יותר דכתיב ואבדתם וגו', א"כ אין ראי' משם לענין הפרשה כלל, ועו"ק דמדברי המדרש אלו יש סתירה לדברי הש"ס חולין (דף ה' ע"א), דאמרו שם והעורבים מביאים לו וגו', א"ר יהודה אמר רב מבי טבחא דאחאב, ובמדרש הנ"ל מבואר להיפך, שלא רצו העורבים ליכנס בביתו של אותו רשע אחאב, והביאו לו משולחנו של יהושפט, ובאמת בפסוק אינו מפורש לא כדברי זה ולא כדברי זה, דכתיב והעורבים מביאים לו וגו', ואין שום רמז מהיכן הביאו לו, ועכ''ח צ''ל שהי''ל לחז''ל קבלה בידם, למר כדאית לר ולמר כדאית לי', אבל איך יהיו ב' הקבלות אמיתיות וסותרות זא"ז, ובפרט שהוא פלוגתא במציאות, וכבר פירשתי ענין זה בפנים שונים, עיין בספרי ויואל משה (מאמר א' סי' קכ"ח, ובדברי יואל פ' נח עמוד קמ"ז) ועוד לאלקי מלין.

ולבאר הענין נקדים מה שפרשתי בפ' לך (דברי יואל עמוד רצ''ב) עמ"ש בגמ' (חולין צ"א ע"ב) דילפינן שם ת"ח לא יצא יחידי בלילה, מדכתיב וישכם אברהם בבוקר ויחבוש את חמורו, מדלא השכים ויצא קודם הבוקר, מכאן דת"ח לא יצא יחידי בלילה, והקשו התוס' דהרי לא הי' א"א יחידי, דהיו ב' נעריו עמו ויצחק בנו, ועוד דאפי' יחיד אין לו לחוש למזיקין, דשלוחי מצוה אינם ניזוקין וכו', לכך נראה דגרס וישכם אברהם בבוקר אל המקום אשר עמד שם וגו', ומייתי ראי' מקרא דכתיב גבי סדום, שהלך להתפלל על הפיכת סדום שהיתה בבוקר, והי' לו להקדים להתפלל בלילה אלא שלא רצה לצאת יחידי בלילה, והלך יחידי להתפלל עליהם, דלא רצה שיהיה שם שום אדם עמו בשעת תפלה עכ"ל התוס', ולכאורה טעמא בעי מדוע לא רצה שיהי' שום אדם עמו בשעת תפלה, והרי אדרבה תפלה ברבים ובצבור עדיפא טפי, והי' יכול להתפלל בביתו ובעוד לילה, ועי"ז שהמתין עד הבוקר איחר את השעה, כמ"ש וישכם אברהם וגו' והנה עלה קיטור הארץ כקיטור סכבמן, ועכ''פ טעמא בעי מה שלא רצה שיהא שום אדם שם עמו בשעת תפלה.

וביארתי שם עפימ"ש הרא''ה ז''ל בס' החינוך (מצוה תכ"ו) בלאו דלא תחנם וזלה"ק, שלא נחמול על עכו"ם, ולא יישר בעינינו דבר מהם, כלומר שנרחיק ממחשבותינו ושלא יעלה על פינו, שיהיה במי שעוע"ז דבר תועלת, ולא יהיה מעלה חן בעינינו בשום ענין וכו', וסיים עבר על לאו זה, אין בו מלקות לפי שאין בו מעשה, אבל עונשו גדול מאד, כי הוא סיבה לתקלה גדולה ומרובה שאין לו תשלומים, כי הדברים ירדו לפעמים לחדרי בטן השומעים, וכל יודעי דתות יבין זה עכ"ל. ובזה יובן דברי התוס' שלא רצה שיהא שום אדם עמו בשעת התפלה, דבאמת תפלה בציבור חשוב יותר, אך מפני שהלך להתפלל על סדום ולבקש עליהם זכות, וזה אסור לשמוע לשום אדם, איך שהוא מלמד זכות על רשעים, ורק בינו לבין קונו היה יכול ללמד זכות עליהם, ורק אאע"ה בעצמו היה רשאי לעשות כן שאצלו לא היה עוד חשש זה שלא היה לו עוד יצה"ר כלל, אבל אדם אחר שלא היה בזה המדרגה, אם היה שומע איך שהוא מצדיק את הרשעים, היה מזיק לו בודאי וע"כ לטעם זה הוצרך להמתין עד אור הבוקר כדי שיוכל לצאת יחידי ולא יהיה שום אדם עמו בעת התפלה עייש"ד.

ובזה נבוא לבאר סתירת דברי חז"ל (הובא לעיל קושיא ב') דבמד"ר אמרו שהביאו העורבים לאליהו משולחנו של יהושפט, שלא רצו ליכנס בביתו של אותו רשע אחאב, להוציא משלחנו כלום בשביל אותו צדיק, מפני שהי' בביתו ע"ז, ובגמ' חולין הנ"ל מבואר להיפך, שהביאו מבי טבחא דאחאב, ואפ"ל דהנה מסקנת הגמ' שם דמה שהביאו מבי טבחא דאחאב עפ"י הדבור הי' עיי"ש, והנה מה שהי' הדיבור כן, להאכילו מבי טבחא דאחאב דייקא, דבר זה למעלה מהשגתינו, ועמקו מחשבותיו ית' ואנחנו לא נדעם, אולם אפשר להסביר קצת, עפימ"ש בספה''ק נועם אלימלך זלה"ה (פ' קרח) עה"פ לא חמור אחד מהם נשאתי, וזלה"ק, דהנה כן הוא המהנה ת"ח וצדיקים מנכסיו, אז ההנאה הזאת תביאהו, שלא במהרה הוא חוטא, להיות רשע לכפור בתורה חלילה וכו', וז"ש לא חמור א' מהם נשאתי, כלומר אני גרמתי להם זאת, שע"י שלא לקחתי מהם, זה גרמה להם שחטאו, שאם נהנתי מהם, הי' מגין עליהם זאת לבלתי יחטאו עכלה"ק. והנה אחאב חזר בתשובה אח"כ, כמ"ש הרלב"ג (מלכים א, כ"ב) עה"פ וישטוף את הרכב וגו', עיי"ש באופן כ"ו וז"ל, להודיע שראוי לכל אדם לחלוק כבוד למלכות, הלא תראה כי אליהו עם עוצם מעלתו בנבואה, שנס מתניו לרוץ לפני אחאב עד באו ליזרעאל, ואמנם חלק לו כבוד עתה ולא קודם זה, כי ידמה שגם הוא סר אז מאחרי הבעלים, והאמין בהשי"ת, ולזה הסכים לאלי' בהריגת נביאי הבעל, אך קודם זה שהיה בתכלית הרוע, לא חלק לו כבוד, וכן לא חלק לו כבוד כשחטא בדבר נבות עכ"ל.

ואפשר דלטעם זה הי' הדיבור להאכילו מבי טבחא דאחאב, דע"י הנאה זו שנהנה אליהו ממנו, גרם לו לסור מע"ז ולחזור בתשובה, כבחי' שכתב בספה"ק נוע''א זלל''ה, אמנם העורבים לא רצו ליכנס בביתו של אחאב מפני שהי' בביתו ע"ז, ע"כ נסתבב מן השמים שהביאו הבשר מבי טבחא דאחאב לביתו של יהושפט הצדיק, ואח''כ משולחנו של יהושפט הביאו לו העורבים, אבל מקורו הי' מבי טבחא דאחאב, שע"י ההנאה ההיא שיהנה אליהו ממנו, יחזירו בתשובה.

ואפ"ל עוד עפי''מ שהבאנו לעיל, מ"ש הרא''ה ז"ל בס' החינוך, שנרחיק ממחשבותינו ולא יעלה על פינו, שיהיה במי שעובד ע"ז דבר תועלת וכו', והוא סיבה לתקלה גדולה ומרובה וכו', ואפשר שלטעם זה היה הכרח וצורך להסתיר ענין זה, שאליהו נהנה מבי טבחא דאחאב שהיו עוע''ז, שזה נותן חיזוק לע"ז, וע"כ לא הי' הדיבור בדרך זה שיביאו לו העורבים מבי טבחא דאחאב, כדי ששום נברא בעולם לא ירגיש בזה, שהביאו לאותו צדיק הנאה מבית עוע''ז, ולטעם זה הי' בהסתר גם מהעורבים, ואפשר שהשר של העורבים ג"כ לא הי' רשאי להרגיש בזה, דמה שהקב''ה רוצה להסתיר, הוא מסתיר אף משרים העליונים, ורק אחר שאנו למדין משם, עד כמה צריך להתרחק מע"ז, גילו לנו חז''ל שהבשר הי' מבי טבחא דאחאב, אבל אז שהיתה יצרא דע''ז תקיפא בימיהם, הי' הכרח להסתיר ענין זה, וע"כ נסתבב מן השמים בדרך זה, שהביאו הבשר לביתו של יהושפט, ומשם הביאוהו העורבים לאלי'.

אמנם עדיין צ"ב האיך הכניס יהושפט לביתו בשר זה שנשחט בבית מטבחיים של אחאב, שהיו עובדי ע''ז, ואפשר שהי' שחיטתן לשם ע"ז, ובגמ' חששו לזה, אלא שתירצו שהותר לאלי' עפ"י הדיבור, אבל איך הותרה ליהושפט להכניס בביתו חשש ע"ז.

ואפ"ל עפי"מ דאיתא במד"ר (פ' ויגש) וירא את העגלות אשר שלח יוסף, ואותן העגלות ששלח פרעה היכן היו, אלא אותן עגלות ששלח פרעה היתה ע''ז חקוקה עליהם, עמד יהודה ושרפן, למוד הוא השבט הזה להיות שורף ע"ז ע"כ. ולכאורה קשה מדוע הניח יוסף ולא שברם עד שעמד יהודה ושרפן, אך נראה דהנה אם מכניעים לע"ז, מחלישים בזה כח הע"ז, וכמ"ש האוהחה''ק עה"פ לא יהיה לך אלהים אחרים וז''ל. כי כל ע''ז שבעולם, אין פעולת העובד פועלת הדרגה בנעבד לעשותו אלהים, כאשר תעשנה פעולת איש ישראל, כי נותן כח גדול בבחי' הרע, וכופה ח''ו בחי' המעולה לפני בחי' הרע ר''ל, והוא אומרו לא יהיה לך אלהים, פי' הוי' שלך תעשנו אלהים ע"כ. וכמו"כ בביטול ע"ז, ע"י שמכניעין אותה נתבטל כוחה, ואם פעולת ההכנעה נעשה באיש גדול המעלה, נתבטל כוחה יותר, ובשביל שידע יוסף הצדיק, שלמוד הוא השבט הזה להיות שורף ע"ז, והוא מסוגל יותר לזה להכניע כח הע"ז, שכל צדיק יש לו מעלה, למה שהוא מסוגל יותר לפי שורש נשמתו, ע"כ המתין מלשברם, כדי שיבוא יהודה המסוגל לזה והוא יאבדם, וכמו"כ לעניננו אפשר דלטעם זה סיבבו מן השמים כן, שיביאו הבשר מבי טבחא דאחאב לביתו של יהושפט מלך יהודה, דלמוד הוא השבט הזה לבטל ע''ז, וביטל כוח הע''ז שבו, שהוא הי' מסוגל לכך, כמבואר במדרש הנ"ל, ומשם הביאו העורבים לאלי', דלא הי' אפשר באופן אחר כנ''ל.

ובזה יתורץ סתירת המאמרים הנ"ל (בקושיא ב'), דבגמ' אמרו שהביאו מבי טבחא דאחאב, דכן היתה קבלת חז"ל שנשחט בבית מטבחיים של אחאב, ועפ"י הדיבור הותרה כמ"ש בגמ' שם, ומ''ש במדרש שהביאו משולחנו של יהושפט, ג"ז קבלה אמיתית שהיה להם לחז''ל בזה, דמפני שלא רצו העורבים ליכנס לביתו של אחאב, מפני שהי' בביתו ע''ז, והי' הכרח להסתיר ענין זה, שמבית ע"ז היו מביאין לאלי' כנ"ל, ע''כ סיבבו מן השמים שהביאו הבשר לביתו של יהושפט, והוא ביטל כח הע"ז שבו, ומשם הביאוהו העורבים לאלי' ואין כאן שום סתירה, ושני הקבלות אמיתיות ומתאימים כאחד.

ומתורץ קושיתנו הנ"ל, שהביאו במדרש ראי' מהעורבים לענין פרשה זו, דכתיב ואבדתם את כל משכיותם וגו', והרי מהעורבים אין ראי' רק על התרחקות מבית ע''ז, ובפסוק מבואר יותר שצריך לאבדם ולבערם מן העולם, ובכלל מאתים מנה, ומה צורך בראי' זו, ולדרכנו יתבאר היטב, דמהעורבים אנו למדין ביעור וביטול ע''ז עוד יותר מהמפורש בקרא, דהנה קבלה הי"ל לחז"ל שהבשר הי' מבי טבחא דאחאב כמבואר בגמ', והביאוהו לביתו של יהושפט כדי לבער ולבטל כח ע''ז שבו כנ"ל, וע"כ ממה שלא רצו העורבים ליכנס לביתו של אחאב, והוצרך להכניסו לביתו של יהושפט ולבטלו, נלמד עד היכן החיוב לבער ע''ז, ובפסוקי פרשה זו מבואר רק כי אתם עוברים את הירדן וגו' והורשתם וגו' ואבדתם וגו', אבל לרדוף אחרי' כ"כ עד שיכניסו לביתו, בשביל לבער כוחה ולבטלו, לא נלמד מפרשה זו, ע"כ הביאו במדרש הראי' ממה שהביאו העורבים מביתו של יהושפט, שצריך לרדוף אחרי' עד כדי כך, כמו שעשה יהושפט.

ואפ"'ל עוד בחי' בזה, עפימ''ש הרמב"ם ז"ל (בפ"ז מה' עכו"ם ה"א) מצות עשה הוא לאבד עכו"ם ומשמשי' וכו', שנאמר אבד תאבדון את כל המקומות וגו', ובארץ ישראל מצוה לרדוף אחרי' עד שנאבד אותה מכל ארצנו וכו', שנאמר ואבדתם את שמם מן המקום ההוא, בארץ ישראל אתה מצוה לרדוף אחריהן וכו' עכ"ל, עיין בספרי ויואל משה (מאמר א' סי' צ') מ"ש בביאור דברי הרמב"ם הנ"ל, ותמצית דברינו שם דדעת הרמב"ם ז"ל, דכיון דכתבה תורה קרא מיותר, ואבדתם את שמם מן המקום ההוא, ש"מ לרבות דמקום הקודש צריך להיות נקי מע"ז, ואף אם אין לך ידיעה ממנה, צריך לרדוף אחרי' ולבקשה ככסף וכמטמונים, כדי לאבדה ולבערה מן העולם, ולפי"ז נזהרו גם על המטמוניות לרדוף אחרי' ולאבדם, ונכלל באזהרה זו גם המטמוניות שבלב, שצריך לרדוף אחר ע"ז, ולבער ולעקר הע"ז הטמון אף בלב, ולכאורה איך אפשר להכיר מטמוניות שבלב אבירו, וכבר אמרז''ל על החנפים שעושים מעשה זמרי ומבקשים שכר כפנחס. אמנם הבאנו כמ"פ דברי רבינו יונה זלל"ה בפי' על אבות (פ"ד משנה ו'), שלהכיר פנימיות לב חבירו, המבחן לפי מהללו, דאם מהלל את הרשעים, בידוע שיש בו שמץ רע, ואף שאינו נראה בחיצוניותו, טמון הוא בסתרי לבבו, ואפשר לפרש בדרך בדיחותא, מ''ש רז"ל (פסחים מ"ט ע"ב) שנה ופירש גרוע יותר מכולן (עיין פרש''י שם) ואפשר שמרומז בזה על אלו הלומדים תורה שלא ע"ד האמת, ומגלים פנים בתורה לפרש בה פירושים היפך מדרך האמת, כדי לחפות על עצמם ולזכות את מעשיהם, זהו גרוע מכולן, וז"פ שנה ופירש, שלמד תורה שלא ע"ד האמת, וגם עשה פירוש עה"ת היפך האמת, כדי לחפות על כל תאות לבבו, זהו גרוע מכולן, ומי שדבוק קצת בדרך האמת יבחין בהם ויתרחק מהם.

ואפשר שמה"ט פרט הכתוב כל שמות מחולפין של ע"ז, ואבדתם את כל משכיותם, ואת כל צלמי מסכותם תאבדו ואת כל במותם וגו', והרי כל אלו ע''ז הן, ומה צורך להזכיר כל פרטי שמותם (עיין קושיא א'), ולדרכנו אזהרת הכתוב על הע"ז שבמטמוניות, המכוסה במשכיות כלי חמדה, או בסתרי הלב, ובלבושים אחרים מינים ממינים שונים, עד שאפשר לטעות בהם שהוא מצד הקדושה, ועל כל אלה הזהיר הכתוב לרדוף אחריהם ולבערם, והנה יתחמץ לב אנוש ויפול במבוכה, דאיך ידע להבחין הע"ז הטמון בלב ומכ"ש בלב חבירו, ע"כ אמרו רז"ל במדרש הנ"ל למדו מן העורבים שלא רצו ליכנס לביתו של אחאב שיש בו ע"ז, ומפרו של אלי' שלא רצה ללכת לנביאי הבעל לע"ז, אף שרב לא היה להם, ולא למדום לעשות כן, אעפ''כ היתה הרגשה זו בטבעיותם להתרחק מע''ז, דלפי שלא הי' להם נגיעה ולא יצה"ר, ברחו מבית ע''ז, וכמו"כ האדם באותו המעמד והבחי' שהוא עומד, בה הוא דבוק בפנימיות לבבו, ואם רוצה ומבקש את האמת, ואינו הולך אחר כוחות היצר, ומסלק את נגיעותיו, מן השמים יאירו את עיניו ויראה את האמת, וירגיש בהרגשה טבעית להתרחק משורש הרע אף מן הטמון והמכוסה, וז"ש למדו מהעורבים ופרו של אלי', ויש צורך בלימוד הזה, אף שמפורש בקרא איבוד ע"ז, ומתורץ קושיתנו הנ''ל.

ונל"פ במה''כ ואם לא תורישו את יושבי הארץ מפניכם,,,והיה" אשר תותירו מהם לשכים בעיניכם ולצנינים בצדיכם וצררו אתכם וגו', הנה אמרז''ל אין והי' אלא לשון שמחה, ולכאורה לשמחה מה זו עושה, וצ"ב משה"כ והי' אשר תותירו מהם לשכים וגו', אך הענין דאם יותירו מהם, ועדיין יהיו לשכים בעיניכם וגו', וצררו אתכם, ולא יהיה לכם התחברות עמהם כלל, עכ"פ הצלה פורתא איכא, אבל אם יכרתו ברית עמהם ויעשו אוהבין, אז רע ומר מאוד, וז"ש והי' לשון שמחה אם אשר תותירו מהם יהיו לשכים בעיניכם, ולא תשמחו בשמחתם, השי"ת יאיר עיניהם ולבם של ישראל לראות ולהכיר את דרך האמת, ונזכה להיות דבוקין בו ית' בקדושה ובטהרה, ובמהרה נזכה לראות בהתרוממות קרן התורה וישראל, ובהתגלות כבוד שמים עלינו בב"א.

באופן אחר אפ"ל הדקדוקים הנ"ל, עפימ''ש הרמ"ע מפאנו זלה"ה בס' עשרה מאמרות, (הובא בילקוט ראובני), וז"ל אלולי חטאנו בעגל היו כל ד' מלכיות נכללים בתוך גלות מצרים, ורזא דמלה, אלה מסעי בני ישראל, ר''ת אדום מדי בבל יון, זהו אלה אלהיך ישראל גרם מסעי בני ישראל עכ"ל. גם בס' כתנות אור כתב שנרמז בכתוב זה כל המסעות של ד' גליות בר''ת הנ"ל, אלא שפי' הפסוק באופן אחר, עפי"ד המדרש ילקוט (רמז תקע"ז) אשריך ישראל מי כמוך עם נושע בד', אמר הקב"ה בעוה"ז הייתם נושעים ע"י בנ"א במצרים ע"י משה ואהרן וכו', וע"י שהיו בשר ודם הייתם חוזרים ומשתעבדים, אבל לע"ל אני בעצמי גואל אתכם, ועוד יותר אין אתם משתעבדים, שנא' ישראל נושע בד' תשועת עולמים, וז"ש אלה מסעי בני ישראל, ר"ת אדום מדי בבל יון, אלו הד' גליות נסתבבו ע"י אשר יצאו מאמ"צ וגו' ביד משה ואהרן, ע''כ הוצרכו להיות בגלות עוד, דגאולת בשר ודם א"א שתהיה גאולה נצחית עכת"ד.

אמנם אלמלי זכו ישראל להשלים תקון כל הניצה"ק בגלות מצרים, היתה גאולת מצרים ע"י הבוי"ת כביכול בעצמו, וגאולה נצחית שאין אחרי' גלות עוד, אבל לפי שלא השיגו לתקן הניצה''ק שבכל העולם, ורק אותן שבמצרים לבד נתקנו על ידם, כמ"ש וינצלו את מצרים, ודרשו רז"ל עשאוהו כמצולה שאין בו דגים, ר''ל שהוציאו מהם כל הניצה''ק, ומה"ט אסרה תוה"ק לשוב בדרך הזה לעולם, אבל הניצה"ק שבכל העולם לא נתקנו על ידם, ולא יכלו להתמהמה עוד, דאלמלא התמהמהו עוד רגע היו משוקעים ח"ו במ''ט שערי טומאה, ע"כ הי' ההכרח לגאלם גאולה לשעה, וישלמו התיקון בשאר גליות, וכתב האריז"ל בשער המצות (פ' ראה) כי בד' גליות בבל מדי יון ואדום, שם הוא גלות מרובה מכלל ישראל, כיון שהם השרשים, אבל בשאר ע' אומות סגי בגלות א' מישראל, כי המה רק פרטים וענפים, ואין כל ישראל צריכין לילך בגלות לשם, זולת אותן בנ"א אשר נפלו ניצוצות נשמותיהם באומה ההיא עכת''ד.

ובאמת בחי' זו כבר מבוארת, במד"ר שה"ש (פ"ב סי' י"ט) קול דודי הנה זה בא, זה מלך המשיח, בשעה שהוא אומר לישראל בחודש הזה אתם נגאלין, אומרים לו האיך אנו נגאלין, והלא כבר נשבע הקב"ה שהוא משעבדנו בע' אומות, והוא משיבן שתי תשובות, ואומר להם א' מכם גולה לברברי', וא' מכם גולה לסמטרי' דומה כמו שגליתם כולכם, ולא עוד וכו', עכ"ד המדרש, עכ"פ מבואר שתכלית הגליות לברר ניצה"ק, ועל כל אחד מוטל לברר הניצה"ק שהם משורש נשמתו, ולטעם זה כל אחד גולה למקום אשר נמצאים שם הניצה"ק שהם משרשו, ועליו לתקנם, הגם שאין אתנו יודע עד מה, לא המקום ולא המעשה אשר הוטל עלינו לתקן, אבל מן השמים מסבבים ומזמינים לכ"א מישראל, המקום והזמן והמעשה שהוא צורך והכרח לתיקון נפשו ונשמתו, ולתיקון הניצה''ק משורש נשמתו, וכמו שפי' הבעש"ט הק' (הובא לעיל בדרוש הקדום) הפסוק מד' מצעדי גבר כוננו ודרכו יחפץ עיי"ש, ואלמלי נשלם על ידינו התקון כבר היינו נגאלים, אלא שבעוה"ר מועלין בשליחות, ולא די שלא עלה בידינו להוציא הניצה''ק ממאסרם, אלא שע"י העבירות ר"ל נופלין עוד ניצה''ק בידי החצונים והסט"א, ועי''ז נתארך גלותינו עד שיושלם התקון להוציאם משם, עד שישקיף הבוית"ש עלינו לטובה, ויעשה עמנו חסד ויגאלנו גאולת עולם.

ואפ''ל עפ"י דרכנו שבאלו מ"ב מסעות שבפרשה, נרמזו כל המסעות של כל הגליות, כמו שנרמז בראש הפרשה אלה מסעי בנ"י אדום מדי בבל יון, אלא שאין אנו יודעים ומשיגים הרמז בשמות המסעות אלו, על איזה מקום הם מרמזים, ומהו התקון בכל מקום ומקום, ולעתיד בעת הגאולה יראו וישיגו ישראל, הרמז באלו הפסוקים, שכבר כתוב בתוה"ק כל הסיבות והגלגולים שעברו עליהם בגלות, וכמ"ש ק"ז הישמח משה זלה"ה (פ' שמות) בענין הגאולה, לפרש הפסוק (צפני' ג') בשובי את שבותיכם לעיניכם אמר ד' וז"ל, כי באמת נכתב כמעט בכ"מ בתנ"ך מתי יהי' קץ הגאולה, אך חייבה חכמתו ית''ש שיתעלם מאתנו, ולא יתראה לעינינו ביאור אמירת הקץ, ולע''ל יתמהו הכל ואחר שיתגלה הקץ, יתגלה לעינינו שכבר אמר ד' ית"ש בביאור, מתי יהי' הקץ, והיינו בשובי את שבותיכם, אז לעיניכם אמר ד', ר"ל אז יהי' לעיניכם כי ד' אמר עכל''ק, וכמו"כ בענין המסעות שבד' גליות. הכל מרומז בתוה"ק, ופרשה זו ירמוז על אותן המסעות שבמדבר בצאתם ממצרים, ועל כל המסעות שיעברו עליהם בשאר גליות.

ובזה יתבאר מאמה''כ ויכתוב משה את מוצאיהם למסעיהם עפ"י ד', ופי' האבן עזרא עפ"י ד' מוסב על למסעיהם, שהמסעות היו עפ"י ד', והקשה עליו ה33רמב"ן ז"ל44 שכבר הודיענו הכתוב את זה, שנאמר עפ"י ד' יחנו ועפ"י ד' יסעו, לכן פי' הוא ז"ל, שמאמר עפ"י ד' מוסב על ויכתוב משה, שהכתיבה הי' עפ''י ד', וגם על פירושו קשה דמה צורך להודיענו דבר זה, דהלא כל התורה כתב משה עפ''י ד', ופרשה זו מכלל כל התורה הוא, (עיין לעיל בדרוש הקדום מה שביארנו בזה) ולדרכנו אפ"ל, דהנה באותן המסעות במדבר בצאתם ממצרים, הי' נודע וגלוי לכל שהמסעות היו עפ"י ד', שלרוב חיבתן של ישראל לפני הקב''ה ולגודל זכותם וזכות משרע''ה, היתה ההשגחה העליונה עליהם מפורסמת וגלוי', וכמ''ש (רש"י בפ' בהעלותך) עה"פ עפ"י ד' יסעו וז"ל, כיון שהיו ישראל נוסעים, הי' עמוד הענן מתקפל ונמשך ע"ג יהודה כמין קורה וכו', ולא הי' מהלך עד שמשה אמר קומה ד' ונסע וכו', ועפ"י יחנו, כיון שהיו ישראל חונים, עמוד הענן מתמר ועולה, ונמשך ע"ג יהודה כמין סוכה, ולא הי' נפרש עד שמשה אמר שובה ד' וגו', הוי אומר עפ"י ד' וביד משה עכ"ל, נמצא מבואר שהי' מפורסם ונודע לכל ישראל שהמסעות והחניות היו עפ"י ד'.

אמנם מפני שנרמזו בפ' זו כל המסעות של כל הגלויות, ועכשיו בעוה"ר דרכי ההשגחה מסותרת, ולא זכינו להתגלות כזו שזכו ישראל במדבר, שהי' עמוד הענן מאיר להם הדרך, ומסמן להם מקום החני' וזמן הנסיעה, ע"כ העיד הכתוב לומר עפ"י ד', ומוסב על אלה המסעות, שגם המה עפ"י ד' ובהשגחה פרטית כפי צורך התקון, אלא שנעלם ונסתר מעינינו דרכי ההשגחה, ועלינו להאמין באמונה שלימה, שכל צעד ופסיעה הוא מפי' ד' ובגזירתו ית' ולצורך התקון, כמ"ש מד' מצעדי גבר כוננו, ויתגלה לעינינו כ"ז לעתיד, וא"ש פי' הפסוק עפי"ד האבן עזרא שעפ''י ד' מוסב על למסעיהם, שהמסעות הם עפ"י ד', ול"ק קושית ה33רמב"ן ז"ל44, שכבר הודיענו זה שנא' עפ"י ד' יחנו ועפ"י ד' יסעו, אמנם פסוק זה מיירי במסעות שבמדבר כמ"ש רש"י (הובא לעיל), וכאן הודיענו הכתוב על כל המסעות של שאר גליות המרומזים בפ' זו, שכל אלה הם עפ"י ד' ובגזירתו ית'.

גם יתבאר היטב פי' ה33רמב"ן ז"ל44, שעפ"י ד' מוסב על ויכתוב משה, שהכתיבה הי' עפ''י ד', ולכאורה הלא כל התורה כתב משרע"ה עפ"י ד', ומה צורך להודיעני בפ' זו, שהכתיבה הי' עפ"י ד', אמנם ירמוז הכתוב בזה, שכל אלה המסעות שיבואו ישראל בגולה אחר גולה, כתבם משה רבינו בתוה"ק עפ"י ד', אלא שנכתבו ברמז ובהסתר, ואילו זכו ישראל היו משתנים הצירופים האלו לטובה ולכוונה אחרת, ולעתיד יתגלה לעינינו שכבר אמר ד' ונכתב הכל בתוה"ק.

ועפי"ז יתבאר הכפל והשינויים שבפסק זה (עיין בדרוש הקדום קושיא ו') שבתחלה אמר ויכתוב משה את מוצאיהם למסעיהם, והקדים מוצא למסע, ואח''כ כפל עוד ואלה מסעיהם למוצאיהם, והקדים מסע למוצא, וצ"ב ענין הכפל והשינוי, גם מהו מוצאיהם ומסעיהם, וג"ז נראה ככפל, במלות שונות, ולדרכנו אפ"ל כי הראשון סובב על המסעות שבמדבר, ובכל מקום מסעם הוציאו הניצה"ק שהיו בשבי' במקום ההוא, וזה נרמז במלת מוצאיהם, דע"י קומת הקדושה ס' רבוא נשמות ישראל, ומשרע"ה והתוה"ק עמהם, ביררו בירור עצום בכל המקומות אשר עברו שם, וז"ש ויכתוב משה את מוצאיהם למסעיהם, והקדים מוצא למסע שהי' מוצאיהם מוחלט וברור, שיעלה בידם להוציא ולתקן התיקונים ההם, כמ"ש בספה"ק זרע קודש (הובא לעיל) שמרומז בשמות המסעות כל אלו התיקונים שעשו וכו', ולז"א ויכתוב משה את מוצאיהם למסעיהם, שכתב משרע"ה גם את מוצאיהם, ומוצאיהם הוא העיקר, ומסעיהם הי' רק לשימוש וסיבה, ע"כ הקדים הכתוב את העיקר, ויכתוב משה את מוצאיהם, ואמר למסעיהם בל' השימוש, שהי' רק שימוש וסיבה כנ"ל, אמנם מ"ש הכתוב אח"כ ואלה מסעיהם למוצאיהם, ירמוז על המסעות של שאר גלויות, וע"כ אמר ואלה מוסיף על הראשונים, דלפי שלא השלימו התיקון אז, ניתוסף להם מסעות אלה, שהוא צורך הגאולה להוציא הניצה"ק מכל ארצות פזוריהם, ולזה אמר מסעיהם למוצאיהם בל' שימושית שמסעיהם הם בשביל מוצאיהם, ולא נגמר ולא נתקיים עדיין למוצאיהם הזה, אלא המסעיהם בלבד כבר עברו על ראשנו, בשביל למוצאיהם שיזכו למוצאיהם ולברר הניצה"ק ממקומות הם.

וידבר ה' אל משה לאמר וגו', כי אתם באים אל הארץ כנען, זאת הארץ אשר תפל לכם בנחלה, פרש"י ז"ל ע"ש שנחלקה בגורל, נקראת חלוקה לשון נפילה, ומדרש אגדה אומר ע"י שהפיל הקב"ה שריהם של ע' אומות מן השמים וכפתן לפני משה, וא''ל ראה כמה אין בהם עוד כח עכ"ל רשיז"ל, ושני הפירושים צ''ב לכאורה, מ"ש לפי' הראשון דע"י שנתחלקה בגורל נקראת בלשון נפילה, והלא מצינו גבי שעירי יוהכ"פ, שהי' ג''כ ע"י גורל, וקראן הכתוב בלשון עלי', דכתיב והשעיר אשר עלה עליו הגורל לד', ואפי' מה שהי' לחלק עזאזל, נאמר בו והשעיר אשר עלה עליו הגורל לעזאזל, וא"כ טעמא בעי, מדוע בחלוקת הארץ קראו הכתוב בלשון נפילה, גם על פי' השני מ''ש בשם מדרש אגדה יל''ד, איך דרשו נפילת ע' שרי אומות מפסוק זאת הארץ אשר תפל, כי לא הי' שליטת ע' שרי אומות בארץ ישראל, וא"א להעמיס במשמעות הכתוב, רק נפילת שרי האומות השולטים בארץ ההוא.

ב)

במדרש רבה איתא דרשא זו באופן אחר וז"ל, זאת הארץ אשר תפל וכו', וכי הארץ נופלת, והלא כתיב והארץ לעולם עומדת וכו', מה עשה הקב"ה נטל שר הארץ וכפתו והפילו לפניהם וכו', וסיום המדרש שינחלו ישראל את הארץ בזכות התורה, שנא' (משלי כ"ב) כי נעים כי תשמרם בבטנך, יכונו יחדיו על שפתיך וכו', ישראל הם באים לארץ, והארץ נאה להם וכו', עכ"ד המדרש. עכ"פ בדברי המדרש הזה לא נזכר נפילת ע' שרים רק שר הארץ, אבל עדיין צ"ב דהרי ארץ ישראל אין לה שר, רק האומות היושבים עלי' יש להם שרים, אבל ארץ ישראל הקב"ה שרה, ואינה מוכנעת ומושפעת תחת שרי מעלה, וא"כ איך שייך לומר שהפיל הקב''ה שר הארץ, והול"ל שר האומות.

ג)

ועוד קשה בין על המדרש רבה, ובין על המדרש אגדה שהביא רש"י ז"ל, הלא נפילה זו שייך על שר האומה או על האומה, אבל הארץ אדרבה תקומה היתה לה, כמ"ש ויקם שדה עפרון, ופרש"י תקומה היתה לה שיצא מרשות הדיוט ליד מלך, וכמו"כ תקומה גדולה היתה לארץ, שיצאת מרשות האומות לרשות ישראל, וא"כ למה נאמר זאת הארץ אשר תפל, הול"ל זאת הארץ אשר תקום.

ד)

גם יל"ד בלשון זאת הארץ אשר תפול, מאי בא לרבות במלת זאת, דבגמ' מגילה (י"ד ע''ב) דרשו לא תהי' זאת לך לפוקה, זאת מכלל דאיכא אחריתי וכן בכ"מ, ומאי בא לרבות כאן.

ה)

עוד במדרש זאת הארץ אשר תפל לכם בנחלה, מלמד שהראה הקב''ה למשה כל מה שהי' ועתיד להיות וכו', כל דור ודור ודורשיו, דור ודור ושופטיו, דור ודור ופושעיו, דור ודור וצדיקיו, שנא' זאת הארץ אשר נשבעתי וגו', הראיתיך בעיניך מלמד שהראהו גהינם וכו', התחיל משה מתיירא מן גיהנם, אמר לו הראיתיך בעיניך ושמה לא תעבור עכ''ד המדרש, ולכאורה צ"ב כי איזה קישור יש לדרשות האלו, לפסוק זאת הארץ אשר תפל וכו', והאיך נשמע מינה שהראהו הקב''ה את כל אלה, והמתנות כהונה פי' דייק מלת זאת דמשמע כזה, שמראה באצבע דבר דיבור בטעמו ונימוקו עכ"ל, והנה לפי פירושו ירמוז הכתוב, שהראה לו הקב"ה כל עניני ארץ ישראל מדכתיב זאת הארץ, אבל מה שדרשו במדרש, שהראו לו כל דורות הבאים, ובפרט דור ודור ופושעיו, וכי מה ענין זה לארץ, ואיך דרשו זאת מפסוק זאת הארץ וצ''ב.

ואפשר לומר כי כל אלו המדרשים, שנאמרו בפי' הפסוק זאת הארץ אשר תפל, בקנה אחד עולים, ויתורצו גם הקשיות שהקשינו עליהם, ונתחיל בביאור דברי המדרש זאת הארץ אשר תפול, מלמד שהראה הקב"ה למשה, כל מה שהי' ועתיד להיות וכו', דור ודור ומנהיגיו וכו', דור ודור ופושעיו וכו', ולכאורה איך שייך כ''ז לדרוש מפסוק זאת הארץ, ויובן עפ''י מ''ש המתנות כהונה, דדייק ממלת זאת הארץ, דמשמע כזה שמראה באצבע בטעמו ונימוקו ע"כ, ואפ''ל דכל אלו הדורות שאמרו כאן שהראה הקב"ה למשה, יש לה שייכות וקישור לענין הפרשה, שהראה הקב''ה למשה רבינו ארץ ישראל וכל המאורעות שיעברו עלי', וכל הדורות וצדיקיו ומנהיגיו, ודור ודור ופושעיו, שיחזיקו ויתיישבו בה, והראה לו השי"ת העת שיהי' מחריבי ישראל והערב רב בתוכה, והשפלות גדול שיהיה באותן הימים, וכתב הב''ח (באו''ח סי' ר''ח) כשאין ישראל שומרין תומ"צ בארץ ישראל, אז ח"ו גורמין להסתלקות השכינה עיי"ש, ובאמת אין לא"י שר רק הקב"ה שרה, רק כשישראל חוטאין אז ח"ו השכינה מסתלקת, ונעשה הס"מ שר א"י, ולכן לא נזכר בשום מקום שם השר של ארץ ישראל, כי א"י אין לה שר רק הקב''ה שרה, רק ע"י עוונות ישראל נסתלקה השכינה ועי"ז עולה מעצמו הס''מ להיות מושל ושר הארץ בעוה"ר.

וע''כ נאמר זאת הארץ אשר תפול, ולא נאמר זאת הארץ אשר תקים, אבל הראו לו למשה רבינו, שיהי' באחרית הימים נפילה לארץ ישראל, שע"י המחטיאים שבתוכה יהי' נעשה הס''מ שר הארץ, והראה לו הקב''ה גם הזמן שיהי' לעתיד לפני ביאת המשיח, שיטול הקב"ה שר הארץ שהוא הס"מ ויפילו לפניהם, ואת רוח הטומאה יעביר מן הארץ וזה יהי' בזמן הגאולה.

ולדרכנו יתורץ דברי המדרש אגדה (הובא ברש"י ז"ל) שהפיל הקב"ה שריהם של ע' אומות, ולכאורה אין שליטת ע' שרי אומות בא"י, ואיך שייך לדרוש כן מפסוק זאת הארץ אשר תפול, אבל יובן עפ"י הנ"ל, כי הראה לו הקב"ה למשה שיהי' נפילה לארץ, והס"מ יהי' שר הארץ, וידוע דהוא ראש על שרי ע' אומות, ואם הוא שר הארץ ושולט בארץ ישראל בעוה"ר, אז יש לכל האומות אחיזה בארץ ישראל, כי כל אומה יש לה שורשה בקליפה, וכולם ישלחו פירותיהם וענפיהם לשם, בעת שהוא שר הארץ בעוה"ר, והראה לו הקב"ה גם הזמן שיפילם ד' כולם, ואז יהי' תקומה לארץ ישראל באמת, ומה שלא נאמר בקרא זאת הארץ אשר תקים, לרמז גם על זמן הנפילה, כי הכל הראה הקב''ה למשה.

ועפי"ז יבואר גם הפי' הראשון שכתב רש"י ז"ל, דעל שם שנתחלקה בגורל נקראת בלשון נפילה (עיין קושיתינו לעיל), ונקדים עוד מ"ש הרמ''ע מפאנו זלל"ה בס' עשרה מאמרות עה''פ שאו את ראש כל עדת בנ"י לגלללותם, שמשרע"ה ידע כמה פעמים יתגלגל כ"א מישראל, וראה כל הגלגולים עד סוף כל הדורות, וזהו נרמז במלת לגלגלותם עכת"ד, ואפשר לומר לפי''ז, דכשאמר להם משה רבינו זאת הארץ אשר תפול לכם בנחלה, ראה כל גלגולי נשמות שבכל הדורות שיתיישבו בארץ ישראל, ובפרט דמפורש כאן במדרש שהראה לו הקב''ה כל הדורות, ולפי"ז לכולם דיבר לכל דור ודור כפי בחינתו, והתוה"ק נצחיית ונאמרה לכל הדורות, והנה באותן הדורות שהיו בימי יהושע ובימי הזקנים, שהתנהגו ישראל בארץ ישראל עפ"י התורה, היו ישראל נאים לארץ והארץ נאה להם, כמ"ש במדרש רבה הנ"ל, אמנם ראה משרע"ה כל הדורות, והשיג שמחלוקת הגורל הזה, יחזיקו בארץ דורות שלאחריהם בבית ראשון שיהיו עובדי ע"ז, גם ראה הדורות שיהיו בעקבתא דמשיחא, שיחזיקו בארץ ישראל פושעים ומחטיאים, ובדורות אלו יהי' נפילה גדולה לארץ ישראל, ושייך לומר הלשון זאת הארץ אשר תפול.

אמנם בדור באי הארץ, שהיו כולם צדיקים וקדושים, תקומה גדולה הר לארץ, שיצאת מרשות האומות לרשות ישראל, ולכאורה לאותו הדור שדיבר משרע''ה אליהם לנוכח, לא יוצדק הלשון זאת הארץ אשר תפול, והול"ל זאת הארץ אשר תקום, אמנם אמרז''ל אמלאה החרבה כשזה קם זה נופל וכו', וזה לעומת זה עשה אלקים, ובהתגבר כח הקדושה יהי' נפילה גדולה לכוחות הטומאה ושריהם, וכל הע' אומות ושריהם שהם מכוחות הטומאה מנגדים לכוחות הקדושה, וע"כ באותו הדור שהר התגברות לקומת הקדושה ותקומה הי' לארץ, עי"ז הי' נפילה לשרי ע' אומות דהא בהא תליא, ומוסב לשון נפילה שבפסוק על נפילת שרי האומות כדברי מדרש אגדה שהביא רש"י ז"ל.

ומעתה ב' הפירושים שברש"י בקנה א' עולים, וז"ש רש''י לפי שנתחלקה בגורל נקראת החלוקה בלשון נפילה, ולדרכינו לפי שראה משרע"ה שמתוצאת הגורל יחזיקו בה בדורות שלאחריהם עוע''ז ומחטיאים, שלא יהי' הארץ נאה להם ולא הם נאים לארץ, ע"כ כתב בה לשון נפילה, אלא שעדיין באותו הדור שהיו צדיקים, לא יוצדק לשון נפילה, ע"ז הביא רשיז''ל דברי המדרש אגדה, שהפיל הקב"ה שריהם של ע' אומות מן השמים וכפתן לפני משה, אמר לו ראה אין בהם עוד כח, וזכו לזה בדור ההוא ע"י גודל התגברות הקדושה שהיו דור צדיקים וקדושים, ויוצדק לשון נפילה על שרי האומות, וב' הפירושים בקנה א' עולים והא' משלים לחבירו.

ואפשר לפרש כן בכוונת המדרש שהקשו וכי הארץ נופלת, ר"ל דאדרבה תקומה היתה לו כקושיתינו, וע"ז תירצו מה עשה הקב"ה נטל שר הארץ וכפתו והפילו לפניהם, דכשזה קם זה נופל, ושייך לשון נפילה ע"ז, וא''ש מה שסיימו במדרש שנחלו את הארץ בזכות התורה והם נאים לארץ והארץ נאה להם וכו', וע"כ בדור הזה הי' תקומה לארץ, ומה שאמה"כ לשון נפילה קאי על שר הארץ, דהיינו שרי אומות שהם מצד הטומאה שהי''ל נפילה, ע''י התגברות הקדושה, ובדרך זה אפ"ל גם דברי המדרש (המובא לעיל) זאת הארץ אשר תפול, דקשה להם לשון תפול, אלא מלמד שהראה הקב"ה כל מה שהי' ועתיד להיות וכו' דור ודור ודורשיו, דור ודור וצדיקיו, דור ודור ופושעיו, וע"כ יוצדק לשון נפילה בכל דור כפי בחינתו, וכמו שביארנו לעיל, ומעתה כל אלו המדרשים ודברי רש''י ז''ל בקנה א' עולים.

ואפשר לבאר עוד ענין נפילה שרמז עלי' הכתוב בחלוקת הארץ, עפימ"ש בספה"ק צמח ד' לצבי (פ' ראה), (הבאתי בספרי ויואל משה מאמר ב' סי' קכ''ט) ותו''ד שאם ישראל חוטאים ח"ו בארץ ישראל, נתקפל המקום ההוא משם והלכה לה, וע"י קיפול ארצות בא במקומה מקום אחר מחו''ל, דקדושת ארץ ישראל אין רצונה לסבול הטומאה, וע"כ נתקפלה הארץ מתחתיהם, ורצועה בישא מארץ העמים נמשך עלי' עיי"ש שהאריך, עכ"פ נעתק ארץ ישראל ממקומה ע"י החטאים, והלכה לה למקום אחר, ובחי' זו נקרא נפילה לארץ ישראל ובחי' גלות, דאינו דומה כשא''י במקומה הראוי' או אם נעתקה בגלות למקו"א, ופרשתי דברי המדרש (ב"ר פ' נ"ו ס"ב) וירא את המקום מרחוק, א''ר יצחק עתיד המקום לירחק מבעליו, ולעולם, תלמוד לומר זאת מנוחתי עדי עד פה אשב וגו' לכשיבוא אותו שכתוב בו (זכרי' ט') עני ורוכב על החמור עכ"ד המדרש, ולכאורה לפי הפשטות קשה הלשון, דלא המקום נתרחק מבעליו, אלא בעליו נתרחקו ונגלו בעוה"ר ממקומם, אמנם יובן לפי הנ"ל דארץ ישראל ג''כ בגלות, וע"י עוונות ישראל נתרחקה מבעליו, ולכשיבוא עני ורוכב על החמור, ישוב ה' את שבותה ויחזירה כמימי קדם.

ויובן בזה מה שדרשו ז"ל (בספרי פ' ברכה) עה''פ ויראהו ד' את כל הארץ את הגלעד עד דן וגו' עד הים האחרון, מלמד שהראהו ד' למשה א"י מיושבת על שלותה, וחזר והראהו המציקים לה, ועוד דרשו ז"ל עד הים האחרון, אל תקרי הים, אלא עד היום האחרון, מלמד שהראהו את כל העולם כלו, מיום שנברא עד יום שיחיו בו המתים ע"כ, ולכאורה כל העולם כלו מאן דכר שמר, ובפסוק כתיב ויראהו את כל הארץ וגו', אמנם לפי שהראהו הקב"ה כל הדורות עד סוף העולם, ובמשך דורות הגלות נעתקה א"י ממקומה, וע"י קיפול ארצות מתחלף ומתפזר בשאר ארצות, ע"כ הראה לו הקב"ה למשרע"ה את כל הארץ, ואת כל העולם כולו, וראה את כל המקומות שיהי' בהם בחי' קדושת א"י עד סוף כל הדורות.

והנה כתב הערבי נחל (בפ' שלח) בשם הזוה''ק והאריז"ל שהקשו הלא נודע איסור קדשים בחוץ שחייבין עליו כרת, עבור כי אין מקום להקריב קרבן, אם לא ביהמ"ק שעומד בא"י, ששם בחי' עשר קדושות וכו', אבל חו"ל אינו סובל קדושת הקרבן, וא''כ איך בכל מ' שנה שהיו ישראל במדבר בחו"ל, הקריבו קרבנות אצל המשכן, ותירצו שמעת צאתם ממצרים, בכל מקום חנייתם הי' שם כל עשר קדושות של א''י, וגם בעת נסעם, נסע א''י עמהם ע"י קיפול ארצות עיי"ש, נמצא דבעת הליכתם במדבר היתה עמהם קדושת א"י.

ובזה יובן מאמר הכתוב זאת הארץ אשר תפול, ומלת זאת כמראה באצבע על בחי' קדושת א''י שהי' עמהם במדבר, ודייק לומר זאת מכלל דאיכא אחריתי, לפי שאז הי' בחי' החילוף לצד מעלתם של ישראל, ותקומה הי' לארץ, אבל איכא אחריתי שיתחלף מקומה בעוונות ישראל ר"ל, וזה בחי' נפילה לארץ, וע"כ דרשו חז"ל במדרש הנ"ל, מלמד שהראה הקב"ה למשה דור ודור ושופטיו, דור ודור ופושעיו וכו', ואלו יגרמו בעונותיהם נפילה לארץ בבחי' הנ"ל, ולכשיבוא אותו שכתוב בו עני ורוכב על החמור, ישוב ד' שבותה ויחזירנה כמימי קדם, וכמו שפירשתי מאמר הכתוב בחצרות בית ה' בתוככי ירושלים, דלכאורה למה הוצרך הכתוב להגביל סמני המקום, והלא ידוע דחצרות בית ד' הם בתוככי ירושלים, אמנם בעו''ה בגליותינו מתרחק בחי' הקדושה ממקומה, ע"י קיפול ארצות כבחי' הנ"ל, וע"כ אמר הכתוב שלעתיד כשיתקיים הללו את ד' כל גוים שבחוהו כל האומים, אז יהי' בחצרות בית ד' בתוככי ירושלים, על מקומה הראוי' לה, ותקומה יהי' לארץ בב"א.