שו"ת דברי יואל/יורה דעה/סימן צח

<< יורה דעה סימן צז • שו"ת דברי יואל • יורה דעה סימן צט >>

~ סימן צח ~

ב"ה, שלום וכל טוב סלה לכבוד הרב ....

היות כי במכתבי העבר כתבתי לו שמתחלה חשבתי גם אז שלא להשיב עוד בענין זה, אך אח"כ נתיישבתי להשיב אך הפעם, וגם ע"י שליח הודעתיו שלא יכתוב אלי עוד בזה, ולא השגיח על זה, וכתב אלי מכתב הג' שבא אלי אז בעת שלא הייתי בקו הבריאה, ולא רציתי לפתחו ושלחתיו אליו בחזרה, אבל הטריח על השליח להביאו אלי עוד הפעם. ויען כי ידע השליח צערי וטרחתי, לא מסרו אלי ונשאר בידו.

ועכשיו בחודש אלול כבואי לביתי בחזרה מהמרחץ, על פי סיבה נמסר לידי המכתב. ובקראי בו בדילוג מענין לענין בהחפזי, כי אין לי פנאי לעיין בכולו, באותן החלקים שראיתי בהם, הנני רואה כי שפיר עבידנא בתחלה כשלא רציתי לקבל המכתב, כי רואה אני שהוא עומד על דעתו להצדיק את הרשעים מחללי שביעית ר"ל, אף בדברים שאין בהם ממש כלל.

ובדרשות החתם סופר בהקדמה (פרק עמלו בתורה, ד"ה גי"ה; וראה עוד קובץ תשובות סי' פב) הביא מכתב מהחתם סופר זלה"ה, שכתב שהיה לו גדר שלא להשיב על ענין אחד פעמיים. וזלה"ק שם, שאם השיב לי חבילות תשובות שאין בהם ממש, מה לי להשיב לו ולהצדיקני, ידי חובתי יצאתי שהרי כבר השבתי לו, ואינני מחויב ליבון אבנים. יעיי"ש שהאריך בדברי קדשו. וכן שמעתי גם מגדולים אחרים שלא השיבו יותר מפעמיים. ומה יענו אזובי קיר (מו"ק כה:) כמוני, אשר מחמת רוב הטירדות אשר הקיפוני סבבוני, על פי רוב לא אוכל להשיב אף פעם אחת, ואונס רחמנא פטריה.

אבל מחמת גודל הפירצה בזה המעכבת גאולתן של ישראל בעוה"ר, טרחתי פעמיים להשיב לו באריכות על כל פרטי דבריו, אף במה שהיה פשוט מאוד, שלא היה כדאי להאריך בו, טרחתי לבאר להוציא מלב הטועים. אבל עכשיו אני רואה שאין קץ לדברי רוח, וכל מה שראיתי במכתבו כעת אינם אלא דברי תימה.

אבל לא אוכל להאריך עוד כל כך בתשובות רצוא ושוב, ובאיזה פרטים כתבתי כעת להגיה בתשובתי העברה, לבאר יותר להוציא מן הטעות, אבל רוב הטעותים שראיתי במכתבו, הנחתים, ולא כתבתי אף להגיה בתשובתי הקודמת, כי אי אפשר לתקן כל הטעותים שיש במציאות לבדות מן הלב, שהוא אין סוף, ואין לי פנאי לזה. גם נשארו הרבה ענינים במכתבו שלא עיינתי בהם כלל, מאפס הפנאי.

ומה שהביא עוד מספרים שאינם בידי, לא אוכל לחפש כל כך באוצרי הספרים, ומהעתקתו שהעתיק מדבריהם לא אוכל להבין דרכם. ונוכחתי לדעת עוד בתשובה הקודמת, שהעתיק מכמה ספרים, אשר אחר שעיינתי בפנים, ראיתי שם ההיפך מדבריו, ולא ירד לכוונתם. וכן במכתבו הזה ראיתי כן כמה פעמים. ולדוגמא אכתוב איזה ענינים.

א

הנה האריך טובא בדברי השמן המור ובדברי המהר"ש סיריליאו, באומרו שמדבריהם מבואר בהדיא דבכל פסידא דממונא מותר. גם הביא ממהר"ם גלאנטי (שו"ת סי' נז) ומשמן המור דמותר המכירה, וכל זה ליתא. ואדרבא אלו היה בידי הספר שמן המור ומהר"ם גלאנטי, הייתי מביא מדבריהם ראיה ברורה לאסור, היפך דבריו, אך לא היו בידי.

וכעת הגיע לידי בשאלה, וראיתי שכ"מ העתיק תחלת דבריו, שצידד להתיר בפסידא דממונא ושדברי המהרי"ט (ח"ב יו"ד סי' נב) האחרונים אינם דוחים דבריו הראשונים, ושכן הוא בדברי המבי"ט (ח"ב סי' סד). אבל אחר כך הביא גם הסברא האחרת, שתחלת דברי המהרי"ט שהתיר בשביל פסידא דממונא, אינם אלא לסניף בעלמא ושדבריו האחרונים עיקר.

והגם שלא כתב זה בהחלט, אבל חזינן שהאריך אח"כ טובא לבקש צדדי היתר בכמה אופנים, והביא גם ממהר"ם גלאנטי (שם) שהתיר בשביל שהקרקעות הם משועבדים למלך והם רק מוחכרים אצלם. אבל לא הונח דעתו גם בזה, וכתב שאין ראיה ממהר"ם גלאנטי להתיר, שהוא מיירי בשדה שמשכירו איזה שנים קודם שביעית, ואינו ברור שיעשה העכו"ם מלאכה בשביעית, כי הדרך הוא בשדה להוביר איזה שנה. ובנידון דידיה דמיירי בכרם גרע, כיון דבכרם אין הדרך להוביר כלל, א"כ כיון שמשכירו לו על אותן השנים, הוא ברור שיעשה מלאכה גם בשביעית. וכתב דגם מהמבי"ט אין ראיה להקל, דגם המבי"ט מיירי במשכיר את השדה באופן שאינו ברור אם יעשה העכו"ם מלאכה, ואין ראיה לכרם.

ולכן לא התיר בעובדא דידיה אלא באופן שישכיר את הכרם להנכרי על שתי שנים, ויהיה הכרם ביד הנכרי שנה תמימה קודם השמיטה, דכבר נעקר שם ישראל מעליה, ומיחזי כשדה של נכרי.

וגם בסיומא דפסקא כתב וז"ל, וזאת תורת העולה בנידון דידן שהוא בשדה הכרם, דאי אפשר למיעבד תיקון השכירות, משום דבודאי יעשה עבודת הכרם בשביעית. ומישרא שרי בשני אופנים, או שיהיה ביד הנכרי שנה תמימה קודם השביעית, או שיתנה עם הגוי שבשנת השביעית לא יעשה בה עבודת הארץ ולא עבודת הכרם כלל, על מנת לוותר לגוי מחלקו בפירות עד שיתרצה, ואח"כ יפקיר את כרמו וכו', יעיי"ש.

א"כ מפורש יוצא בדבריו, שאף בפסידא דממונא כעובדא דידיה, שלא היה אפשרות כלל לעובדה ולשומרה אלא ע"י חכירת הגוים, כי היה ידם תקיפא וגזלנים, ואם לא היה יד גוי באמצע, פשיטא שהיו מחריבין אותה לקצץ נטיעותיה הטובות כחוטב עצים, ולא יניחו בה זמורה ואשכול ענבים אחד. עוד כתב שם באמצע התשובה, שהיה בזה תיקון הישוב, שלא היה אפשרות שיקנה שם ישראל כרם אם לא בחכירת הגוי, והגוי עובד שם מעצמו בשביעית. ואע"פ כן מסיק, שאי אפשר להתיר בשכירות לעכו"ם, יען שיודע שהעכו"ם יעשה מעצמו מלאכה בשדה שלו בשביעית, זולת כשאינו ברור בשעת השכירה או המכירה אם יעשה העכו"ם מלאכה בשביעית, או בשני האופנים שהבאתי למעלה.

ומכל שכן לומר להעכו"ם בפירוש שיעשה מלאכה בשביעית, זה ודאי אסור לדעתו אף בפסידא דכל הכרם ותיקון הישוב. ואין צריך לומר שיעשה הישראל מלאכה בעצמו, שזה איסור חמור לדעתו.

ואך בתחלת דבריו שקיל וטרי לדמות פסידא דממונא למשקין בית השלחין, אבל לא עלה על דעתו לדמותו לארנונא. שהרי כשחזר אח"כ לאסור בפסידא דממונא, כתב לחלק שאין ראיה ממשקין בית השלחין, שלא התירו אלא מלאכה דרבנן שגם בזמן הבית היה דרבנן, אבל מלאכה דאורייתא אף ששביעית בזמן הזה דרבנן, מ"מ כיון שבזמן הבית היה דאורייתא, חמור יותר. ולא הזכיר עוד מארנונא ששם התירו אף מלאכה דאורייתא. כי זה ברור שיש לחלק מארנונא לשאר פסידא דממונא, ואך למשקין בית השלחין שחשב לדמותו כתב לחלק בשביל שהוא מלאכה דרבנן.

ונראה ששאר פסידא דממונא, אף מלאכה דרבנן אי אפשר ללמוד ממשקין בית השלחין, שהרי הרמב"ם ז"ל (פ"א ה"י) כתב הטעם במשקין בית השלחין, שלא תהיה הארץ מלחה וימות בה כל עץ. ואך בעובדא דשמן המור שהיה ג"כ כעין זה, שהיו העכו"ם מחריבין כל הכרם, אפשר ללמוד ממשקין בית השלחין למלאכה דרבנן עכ"פ, אבל שאר פסידא דממונא שאין בו השחתת כל השדה או הכרם, אי אפשר לדמותו אף במלאכה דרבנן.

עכ"פ זה ודאי, דבמלאכה דאורייתא מסקנת בעל שמן המור לאסור בהחלט בכל מיני פסידא דממונא, אפילו לעשות מלאכה ע"י עכו"ם. והאיך הביא ראיה ממה שכתב בתחלת דבריו בשקלא וטריא כדרך כותבי תשובות, אם הוא בעצמו פוסק אח"כ ההיפך. גם במבי"ט הבין אח"כ שלא התיר אלא היכא שאינו ברור שיעשה העכו"ם מלאכה, וגם ממהרי"ט כתב אח"כ שאין ראיה.

גם מה שהביא ממהר"ש סיריליאו (שביעית פ"ו סוה"א ד"ה אחר שפירשתי), בזה לא אמר כלום, אלא דהמהר"ש סיריליאו כתב להסביר דעת רבי (ירושלמי דמאי פ"א ה"ג; תענית פ"ג ה"א) שהוא בשביל שסובר שביעית בזמן הזה דרבנן, לכן התיר במקום פסידא כמו במשקין בית השלחין ובשני בצורת שרצה להתיר, וכן בארנונא.

אבל לדינא אין לך אלא מה שאמרו חכמים, ובמשקין בית השלחין מבואר במועד קטן (ב:) להלכה שאין מתירין אלא מלאכה דרבנן, ובשני בצורת רבי בעצמו ביטל דעתו. ואך בארנונא סבר דיש פוסקים שסמכו בזה על רבי להתיר אף שאינו פיקוח נפש ממש, אבל ודאי שאין לדמות הענינים כלל, וגם בפסידא דממונא אין לך אלא מה שאמרו חכמים, וזה ברור בכוונתו.

ב

ומה שהביא ממהר"ם גלאנטי ומשמן המור שהתירו המכירה. הנה ממהר"ם גלאנטי בודאי אין ראיה, שלא התיר אלא במקום שלא כבשו עולי בבל. ובשמן המור שהתיר בכל מקום, כתב בעצמו דלא שייכי עכשיו כל הטעמים שבשמן המור, שהרי טעם השני הוא בשביל שהיה עיקר הישוב ורובא דרובא מהתושבים גוים, וזה לא שייך היום.

ואך בטעם הראשון שכתב בשמן המור, בשביל שהקרקעות היו משועבדים למלך והוי רשות עכו"ם עליהם, שגם טעם זה לא שייך עכשיו, שהרי הקרקעות משועבדות לממשלה שחייבת בשביעית. בזה כתב מעלתו לחדש, דכיון שהקרקעות משועבדות לממשלת ישראל, אין איסור במכירה לעכו"ם, דאף אחר שנמכר לעכו"ם עדיין הוא של ישראל ע"י שמשועבד להממשלה.

וזה הבל, דממה נפשך, אם עדיין שם הישראל עליו, אינו מופקע מהקדושה ואסורה בעבודה בשביעית, ואי אפשר לתפוס תרי קולי דסתרי אהדדי, להתיר המכירה בשביל שעדיין הוא של ישראל, ולהתיר העבודה בשביל שהוא של עכו"ם.

וכשהייתי בארץ ישראל אישתקד בשנת השמיטה, הייתי נזהר שלא לאכול אף משדות של עכו"ם, בשביל אותה הסברא שמשועבדות אף השדות של עכו"ם לממשלה שחייבת בשמיטה, והבאתי ראיות לדבר. ודברתי בזה עם גדולי ירושלים, ולא העלינו דבר ברור, ויש לצדד, אך אין מקומו פה.

אבל זה ודאי, שלעשות תרי קולי דסתרי אהדדי, להתיר המכירה בשדה ישראל על סמך סברא זו, ושוב להתיר גם העבודה והפירות, זה ברור שאסור.

והמעיין באריכות לשונו של שמן המור, יראה שעיקר היתרו בנוי על אלו שני הטעמים. וכתב לתרץ מה שמבואר בשולחן ערוך (יו"ד סי' קנא ס"ח) שאסור למכור קרקע לגוי בארץ ישראל, ומשמע דאף בזמן הזה איכא איסורא, כיון דאיכא מציאות שיהיה איסורא אף בזמן הזה, כגון אם תתמלא ארץ ישראל רובא מישראל, ויהיו רוב השדות והכרמים מכורים לישראל. ואף גם זאת לטעם ראב"ן ז"ל (ע"ז, סי' רצא), אם יהיה כח לאיש ישראל ליקח רשות מן המלך להיות חפשי ממסים וארנוניות, אמטו להכי הביאו בשו"ע דאיכא מציאות דאיכא איסורא אף בזמן הזה בזמן החורבן.

וא"כ מבואר בפירוש, שאך אלו השני טעמים גורמים להתיר, וכן פירש במבי"ט ובמהרי"ט שהוא בשביל אלו השני טעמים, וא"כ עכשיו שבטלו אלו השני טעמים, אין שום היתר אף לדעתם ז"ל.

ומה שכתב שבתשובות ישועות מלכו (יו"ד סי' נג-נט) מתיר בשביל טעם של תיקון הישוב לבד. הנה ראשית שבעת שהיה הוא ז"ל מן הג' רבנים המתירים בשנת תרמ"ט, חלקו עליהם כל גדולי ירושלים במחאה נמרצה, וכתבו שצריכים לחזור מדבריהם. גם בישועות מלכו בעצמו בסימן נ"ט כתב אח"כ שאף שדעתו להתיר, עכ"ז הוא מושך ידו מזה. וכפי הנראה משך ידו מחמת גדולי ירושלים. וא"כ כיון שהוא בעצמו משך ידו, האיך נוכל להשתמש בהיתרו נגד שארי הגדולים.

ועוד שגם בישועות מלכו, ממה שכתב (סי' נה) הטעם בשביל תיקון הישוב, אין ראיה שלא היה לו עוד טעמים אחרים שלא כתבם, ובשמן המור פירש ג"כ באיזה פוסקים טעמים שלא נכתבו בהם, כי לפעמים משמיטים טעמים הפשוטים, וכותבים רק טעם הנוסף, וכבר הבאתי (סי' צג אות יא) כעין זה מדברי התוספות (סוכה כד. ד"ה רבי יהודה).

ואחרי ראותי כעת בשמן המור, נראה לענ"ד שמאלו הטעמים היה קצת סמך להמתירים אז בשנת תרמ"ט. אלא שגם אז חלקו עליהם הגדולים, כי אינו דומה להעובדא שבשמן המור, שלא התיר לומר לעכו"ם לעשות מלאכה ואף לא להניחו לעשות מלאכה אלא באופנים שכתב, וגם השכירות או המכירה לא היה בערמה, כי היה מוכרח באמת שיהיה יד נכרי באמצע, ולא היה אפשרות לקנות שם שדה או כרם מנכרי כי אם באופן זה. ואם לא היו מתירים כן, היו נשארים שם כל השדות והכרמים לגמרי ביד נכרי, ולזה הוסיף בישועות מלכו הטעם בשביל תיקון הישוב. אבל עדיין אינו דומה כלל למה שכתב בשמן המור, ומשך ידו אחר כך.

מה שכתב שגם בשמן המור הבין מדברי הרמב"ן (ויקרא כה, כג) שמותר מכירה לזמן. הנה חזינן שאף שהבין מדברי הרמב"ן שמותר, מ"מ כתב אח"כ דהלכה זו עלתה בידינו שמותר בזמן הזה מטעמים הנזכרים, כדכתיבנא. וחזינן דאף שהבין כן מדברי הרמב"ן, מ"מ לא סמך על זה, ולא התיר אלא בזמן הזה דאיכא הטעמים שכתב, משום דבשו"ע (יו"ד שם) כתב סתם שאסור, ולא חילקו בין מכירה לזמן למכירה עולמית. ולא הביא דברי הרמב"ן אלא לסניף בעלמא, אבל בלא אלו הטעמים שכתב אינו מתיר.

ובפרט לפי מה שהבאתי (סי' צג אות טו) כמה ראשונים שאין ראיה כלל מלשון מותר, דאפשר לומר שהוא מותר מאיסור דאיירי ביה, ועדיין אסור מטעם אחר. לפי זה גם מדברי הרמב"ן אין שום ראיה כלל, כאשר כתבתי בתשובה הקודמת (שם).

ומה שתפס עלי במה שכתבתי (שם) דנפקא מינה לגר תושב, שהרי כתב (רמב"ן שם) עכו"ם. אין זה כלום. דהרי ודאי שמיירי בעכו"ם, דגם בעכו"ם מותר מחמת לאו זה, ואך כדי שלא יקשה דמאי נפקא מינה לכתוב מותר, אף שמותר מחמת לאו זה, כיון דסוף סוף אסור מחמת לאו אחר, על זה שפיר איכא לתרוצי כיון שהוא נפקא מינה לגר תושב, אין קושיא מה שנקט לשון מותר, אף שלא הזכיר את הגר תושב.

דכמה פעמים מצינו כעין זה, עיין רא"ש חולין דף י"ז (סי' כג) בבעיא דאברי בשר נחירה, שנתקשה הרא"ש ז"ל למה נקט בעיא זו שאין שום נפקא מינה עתה, דמאי דהוה הוה, ותירץ דנפקא מינה לאדם שאסר עצמו. אף שלא הזכיר מזה כלל בגמרא אלא בשר נחירה, ששם אין שום נפקא מינה, אבל כיון דאית מזה נפקא מינה לענין אחר, אין קושיא מה שכתבו. וכן הוא בתוספות יומא דף י"ג (ע"א ד"ה הלכה) דכמה פעמים כתבו פסק בהילכתא למשיחא, אף שאין לנו נפקא מינה בזה עתה, אם יוצא משם נפקא מינה לענין אחר, וכן הוא בכמה מקומות.

וא"כ אין קושיא במה שאמר מותר בעכו"ם, אף שאין נפקא מינה בזה כיון שהוא אסור מטעם אחר, אבל כיון דיוצא מזה נפקא מינה לענין גר תושב, תו אין קושיא. אבל באמת לא כתבתי זה אלא לרווחא דמילתא, כי בלאו הכי הבאתי מכמה ראשונים שכותבין לשון מותר אף שאין שום נפקא מינה, אם הוא עכ"פ מותר מאותו איסור דמיירי ביה.

ויהיה איך שיהיה, אין שום ראיה גם מהמתירים אז בשנת תרמ"ט, כיון שאז היו עדיין השני טעמים שבתשובת שמן המור, אבל עכשיו בטלו גם אותן הטעמים ואסור אליבא דכו"ע, וכבר יצא הדבר באיסור גם אז, וכמו שביארתי בתשובה הקודמת, ומכל שכן עכשיו שאין שום מבוא להתיר.

מה שכתב שמצא במאירי (סנהדרין כו. ד"ה קדושת), איני יודע מה מציאה מצא שם, דגם המאירי לא כתב אלא לתרץ סוגיא דאגיסטון, דנראה דסברי שם דמותר בשכירות אצל עכו"ם, וכתב שכן הוא לדעתם, אבל ודאי דסוגיא דגיטין (סב.) לא סברי כן. דאם נימא (דר"י) [דרב דימי] אמר רב דאמר אין עודרין מיירי רק בשותף, האיך הקשו עליו ממתניתין דמחזיקין ידי עכו"ם, וכי הכרח לומר דמחזיקין דמתניתין מיירי ג"כ בשותף. גם אי אפשר לומר (דר"י) [דרב דימי] אמר רב מיירי קודם החורבן, שהרי היו אמוראים, שהיו זמן רב אחר החורבן.

ועל כרחך שלא פירש המאירי כן אלא בסוגיא דאגיסטון, כדי ליישב שם דבריהם, אבל להלכה עיקר כסוגיא דגיטין, ולא כסוגיא דאגיסטון שנדחה מהלכה. וכבר ביארתי (סי' צג אות ח, י) זה באורך לדעת רש"י וסייעתו וכן המה דברי המאירי.

ג

מה שכתב דאף שבדברי הרז"ה אפשר לפרש דקאי על שמיטת כספים (סי' צג אות יא), אבל הר"ן (גיטין כ. ד"ה ויש) הביא, יש מן החכמים שכתבו דבזמן הזה בטלה לגמרי דין שמיטה, בין לגבי עבודת קרקע ובין לגבי כספים.

אין זה שם כן. דבתחלת דבריו כתב, ויש מן החכמים מקילין ואומרים שעכשיו אין שמיטת כספים נוהגת כלל. ודייק בלישניה לומר שמיטת כספים, וכוונתו על מה שסובב שם (לעיל) שיש בשמיטת כספים להקל ולהחמיר, כמו אם יהיה נאמן לומר פרוזבול היה לי ואבד, או אם יהיה סגי במימסר מילי להדדי, ועל זה הביא שיש שכתבו שאין שמיטת כספים נוהגת כלל ואין צריכין כלל לפרוזבול.

ומה שכתב בין בעבודת קרקע בין בהשמטת כספים, זה כתב רק על הזמן שהיו נוהגין. ור"ל דאז בזמן שהיה יובל נוהג היו נוהגין לא רק בעבודת קרקע אלא גם בשמיטת כספים, ובסיום דבריו שכתב אף השמיטה אינה נוהגת כלל, לא הזכיר תו עבודת קרקע, כי קאי בזה על תחלת דבריו דמיירי רק משמיטת כספים.

וכיון שבכל המשך דבריו היכא שכתב שאינה נוהגת, לא הזכיר כלל מעבודת קרקע, אלא רק היכא שמזכיר הזמן שהיה נוהג הכל, דווקא שם מזכיר בין עבודת קרקע בין השמטת כספים, נראה להדיא שלא באו להתיר עבודת קרקע אלא השמטת כספים בלבד, כתחלת דבריהם שם בר"ן שהעמיד היסוד על שמיטת כספים ולא יותר, וגם בזה דחה הר"ן ז"ל דבריהם לגמרי.

מה שקשר עוד חבל בחבל ונימא בנימא, שלפי מה שנדמה לו שמצא איזה דעת יחיד להתיר, שוב בנה על זה דלדעת הב"ח (בפסק בהנהגות הוראה דאיסור והיתר, הנדפס בריש יו"ד) והטו"ז () סומכין על דעת יחיד בשעת הדחק אפילו באיסור דאורייתא, ובאיסור דרבנן גם הש"ך (יו"ד סי' רמב בהנהגת הוראת איסור והיתר, ד"ה עוד נראה) מודה, ואם כן יש להתיר בשעת הדחק על סמך דעת היחיד שמצא, אפילו שהוא נגד הרבים האוסרין. והביא על זה דעת שמן המור והמבי"ט (ח"ב סי' סד; ח"ג סי' מו) והמהרי"ט (ח"ב יו"ד סי' נב ד"ה והואיל), שפסקו שביעית בזמן הזה דרבנן.

הנה כבר כתבתי שטעה בהבנת דברי הפוסקים, ואין כאן אף דעת יחיד להתיר, אבל גם ממקום שהביא מהשמן המור והמבי"ט והמהרי"ט שפסקו שהוא דרבנן, ואע"פ כן לא התירו אפילו במקום הפסד גדול לומר לעכו"ם לעשות מלאכה, ומכל שכן לעשות הישראל בעצמו. והרי בשמן המור היה המעשה שהיה נפסד כל הכרם, ובמבי"ט ומהרי"ט היה ארנונא, וטרחו הרבה לאסוף דעת הפוסקים שיהיה היתר להניח את העכו"ם לעשות מלאכה, וגם זה לא התירו אלא כשאינו ברור שיעשה העכו"ם מלאכה, כמבואר בשמן המור.

והרי, שדחאו לגמרי את דעת היחיד שלא לסמוך עליו אף במקום הפסד גדול ותיקון הישוב, או שסברו שאין בזה דעת יחיד להלכה כאשר ביארתי, וכבר נתפשטה הלכה זו שאסור לישראל לעשות מלאכה בשל עכו"ם. ובזמן הב"י והמבי"ט היה קיבוץ כל החכמים, שהמבי"ט וסייעתו אסרו הפירות שבשדה העכו"ם וחייבו לנהוג בו דין קדושת שביעית, והב"י וסייעתו התירו פירות עכו"ם כשנעבדו ע"י עכו"ם, אבל בנעבדו ע"י ישראל אסרו כולם. וכן נתפשטה ההוראה אחריהם כן, דור אחר דור לא היה עדיין מי שיתיר זה.

גם המתירים בשנת תרמ"ט, לא התירו אלא ע"י מכירה, ואסרו לישראל לעשות מלאכה, וגם בזה חלקו עליהם כל גדולי עולם. והיעלה על הדעת לחשוב שאנן יתמי דיתמי, נוכל לחפש דעת יחיד לדחות ההוראה שנתפשטה בכל ישראל מכל גדולי עולם שבכל הדורות.

והנה מה שכתבו לסמוך על דעת יחיד, הוא במה שלא איתמר הילכתא לא כמר ולא כמר ולא נתפשטה הוראה בזה, כמו שכתב בב"ח, ויש ראיות ברורות לדבר, אלא שצריך ביאור רחב ואין לי פנאי כעת. גם לא נמסר זה אלא לגדולי הדור שיכולים לברר הלכה, ויש להם דעת תורה אמיתית, אבל לא לכל אחד ואחד, כמו אנן יתמי דיתמי, שיוכל כל אחד ואחד כפי אשר יטנו לבבו מאיזה טעם שהוא, לדחות דעת רבים גדולים ועצומים אשר מפיהם אנו חיים. ואף מנהג שנתפשט בין גדולי ישראל אפילו בלי שום מקור, אסור לנו לשנות כנודע.

ועכ"פ פשוט וברור שחלילה לנו לשנות מהוראה שנתפשטה בעולם, כי זה סכנה עצומה ח"ו לעקירת כל דת תורה הק' כאשר יתבאר.

ובתומים סימן כ"ה בביאורו לקיצור תקפו כהן סימן קכ"ג קכ"ד, התמרמר מאוד במה שיוכל המוחזק לומר קים לי ביחיד נגד רבים. דאם אמרו הרשות ביד בי"ד, דחזקה דיעשו כהוגן ויהיו מתונים בדין מבלי לחלוק על רבים, ויכלכלו דבריהם במשפט השכל, ואלו לא ימצאו טעם הגון וברור למאד, לא ידחו דברי הראשונים כי רב הוא, ולא יהיו משליכים דעת רבים אחרי גיוום, אם לא בטעם הגון ודעת של תורה מכריע בלי פיקפוק, איך יאמרו ביחיד אשר לבבו ריק מתבונה, ואפילו בת"ח אין אדם רואה חובה לעצמו שיהיה מכריע נגד רבים מחכמי הדור אשר בית ישראל נשען עליהם.

והאריך בדבר, וסיים שצריך ישוב גדול, כי לולא זאת ח"ו תפוג תורה, ויהיה ממש כל דאלים גבר, ובעו"ה נשכח התורה מאתנו אשר אין בכל חושן משפט ממש דין אחד שאין בו בכללים או בפרטים מחלוקת הפוסקים ראשונים או אחרונים, וא"כ לשוא עמלו בונים הפוסקים ומחברים בראיות שונות ופילפול עמוק בתורה, כי לעולם המוחזק יטעון קים לי, וח"ו תורתינו הפקר, יעיי"ש שהאריך, ומסיק דנגד השו"ע בודאי אי אפשר לטעון קים לי.

והנה בדיני ממונות אין הולכין בממון אחר הרוב (ב"ק כז:), וחזקת ממון אלים, אבל באיסורין אלים כח הרוב, ואי אפשר בענין אחר, דלדברי כ"מ שכל אחד ואחד יוכל לחפש דעת יחיד לדחות כל ההוראות שנתפשטו בישראל, כבר כתב התומים שאין שום הלכה שלא יוכל למצוא איזה מחלוקת בראשונים או באחרונים. וכן כתב הטור בהקדמתו (לאו"ח), ויען כי ארכו לנו הימים וכו' ונשתבשו הסברות וגדלו המחלוקות ורבו הדיעות, ולא נשארה הלכה פסוקה שאין בה דיעות שונות. ואחד מני אלף הוא הלכה שאסורה לכו"ע, כמו בנידון דידן באיסור מלאכה בשביעית שאסור לכל הדיעות. אבל אם נימא שאין צריך אלא דעת יחיד, אפשר לטעות באיזה מקום, כמו שקרה לכ"מ שטעה הרבה.

וזה ודאי שיוכל אדם לטעות לומר על כל דבר שהוא שעת הדחק, וכבר הבאתי (סי' צג אות יג) דברי המהר"ם שיק (שו"ת או"ח סי' עא ד"ה ועכשיו) שאצל פריצי עמינו הכל הוא פקוח נפש. וכל שכן כשאין צריך להיות פקוח נפש אלא שעת הדחק בלבד, כי מחמת רובי המחלוקת יוכל לחפש אחר דעת יחיד עכ"פ, ונמצא שהותרה הרצועה ח"ו.

ועיין באור החיים הק' ריש פרשת תבוא (דברים כו, ד"ה ואומרו ונצעק) שפירש ואת לחצינו זה הדחק, שדוחק היצר את האדם לחטוא, ומה גם בדורות האחרונים, יעיי"ש. וכל שכן כעת בעיקבא דמשיחא, שהחשכות גברה כל כך, שלעמוד בשמירת התורה הק' על כל תנועה ותנועה, גדול הלחץ בדוחקא בתר דוחקא, והכל הוא שעת הדחק.

ועיין נודע ביהודה מהדורא תניינא או"ח סימן ל"ג, מה שכתב על דברי האור זרוע (הל' שבת סי' פה) דכתב שלהם אינו אסור אלא מדרבנן, וכתב עליו שהוא דעת יחיד. ואפילו אם נימא כדאי הוא לסמוך עליו בשעת הדחק, אכתי אטו אמירה לנכרי לעשות דבר שהוא משום שבות, מילתא זוטרתא הוא.

ואינו מובן לכאורה, דהלא אמירה לנכרי אינו אלא מדרבנן, ומצינו עוד שהוא קיל יותר משאר איסור דרבנן, דשאני ליה בין שבות דאית ביה מעשה ללית ביה מעשה (עירובין סח.).

ונראה כוונתו, דאיסור שבת חמור יותר, ולכן גם אמירה לנכרי לאו מילתא זוטרתא היא, כיון שהוא באיסור שבת. הגם שיש סתירה בדברי הנודע ביהודא, דבסימן כ"ט (ד"ה ועוד) כתב על דין זה כדאי הוא הרמ"א לסמוך עליו בשעת הדחק. ונראה דגם שם לא אמר בשביל האור זרוע, אלא בשביל הרמ"א (או"ח סי' שו סי"א) שהביאו, וקבלנו עלינו לפסוק כהרמ"א (פמ"ג בהקדמה ליו"ד, כללים אות ו). עכ"פ אין כלל זה ברור, ולא נמסר זה לכל אחד ואחד, בפרט לדור יתום כזה.

ועיין רמב"ן פרשת בהר (ויקרא כה, ב) ששביעית הוא כשבת, והכופר בה אינו מודה במעשה בראשית ובעולם הבא. ואף שמצינו שגזרו חכז"ל יותר במחלל שבת, שעשאוהו כעכו"ם לנסך יין ולשאר דברים, מה שלא גזרו כן בחילול שביעית, אין ראיה מגזירת חכז"ל, שהיה להם טעם על כל דבר ואין מדמין בגזירת חכמים זה לזה אפילו בק"ו (ידים פ"ג מ"ב, ועי' ספר הכריתות ח"א בתי מדות בית א חדר יא), וא"כ אין זה סותר דברי הרמב"ן מה שכתב בעיקר הדבר שהוא כמו שבת.

והנה כל ענין שביעית היה בדורות הראשונים שעת הדחק, שלא היה להם מה לאכול. והרב המגיד (הל' חמץ ומצה פ"ב ה"י) כתב שלכן אין מקילין בבדיקת חמץ בספק, כיון שכל עיקרו לא נתקן אלא על הספק. וא"כ כיון שכל עיקרו של שביעית נתקן מעיקרא באופן שהוא שעת הדחק, תו אין להשתמש בסברא זו להקל. ואדרבא עכשיו אין שעת הדחק כמו בדורות הראשונים, כי עכשיו דרך אניה בלב ים (משלי ל, יט) הוא מתוקן כראוי, ומביאים ממדינה למדינה.

ומה שכתב שהוא שעת הדחק, שע"י שמירת השביעית יבוא ח"ו ארץ ישראל לערבים, כמו שכתב במכתבו הקודם שיהיה על ידי זה ח"ו מלחמה. כבר כתבתי (סי' צג אות יד) שזה דברים שאסור לשומעם, כי שמע זה מאפיקורסים גמורים ר"ל. ועל כרחך בעצמו צריך להודות שהוא שקר, שאילו היה חושב שזה יוכל להביא ח"ו מלחמה, לא היה צריך לחפש אחר דעת יחיד שמותר בשעת הדחק, הלא אם ח"ו יביא מלחמה אינו שעת הדחק בלבד אלא פיקוח נפש ממש, ומותר לכל הדיעות, ועל כרחך שאין זה אמת ואינו כלום.

והלא האפיקורסים האלו אומרים כן על כל התורה הק', ולא על שמירת השביעית בלבד, וכבר אמרו כן כמה פעמים בפומבי ששמירת התורה הק' מזיק ח"ו למצב המדינה, ואי אפשר להנהיג המדינה בדרך התורה הק' הנתונה בסיני. ומי שמאמין לדבריהם להעמיד עליהם יסוד להתיר שביעית, יש לו היתר זה על כל התורה הק' ר"ל, כמו שהארכתי למעלה, והשי"ת יצילנו מהם ומהמונם.

גם מה שכתב עוד לחלק, דבעני אף בשנת בצורת לא הוי הפסד אלא מניעת הריוח, ובסוחרי אתרוגים הוי גם הפסד, לא מניעת הריוח בלבד. איני יודע האיך אפשר לכתוב סברא מהופכת כל כך, דבאלה הסוחרים יען שהם עשירים הוי מניעת מסחרם הפסד, ובעני שתלוי חיותו בכך לא הוי הפסד אלא מניעת הריוח, ואין כדאי לדבר מזה.

מה שהביא ממהר"ש סיריליאו שכתב בהדיא בפרק ו' דשביעית (סוה"א ד"ה ודעת רש"י) דדעת רש"י הוא להלכה דמותר לעדור עם הנכרי. המעיין בצדק יראה שם שאינו כן, אלא דכתב דדעת רש"י (סנהדרין כו. ד"ה אגיסטון) היא להלכה דקדושת עזרא בטלה, ולכן לא קשיא קושית התוספות (שם ד"ה אגיסטון), דאפשר לפרש במ"ד דאגיסטון, דסבר דמותר לעדור. ואין שום הכרח כלל בדבריו לומר דרש"י סובר כן להלכה, וכבר ביארתי (סי' צג אות ח, י) דרש"י ודאי אינו סובר כן.

ד

מה שחידש עוד דטעם דאין עודרין, הוא משום מראית עין שיחשדו שהוא של ישראל, וכיון שמוכרין הכל לגוי, הוי נתפרסם שהכל לגוי אף שעובד הישראל, וליכא מראית עין.

זה הבל, דהרי תשעים אחוזים מבעלי השדות אינם עושים כלל שטר מכירה, כי המה מומרים להכעיס ואינם רוצים לעשות שטר מכירה, וא"כ מה שהבית דין עושים עבורם שטר מכירה, אינו אלא חוכא ואטלולא לגמרי, וא"כ נתפרסם שהמכירות שעושין, אינם אפילו הערמה אלא שקר גמור לגמרי. ולכן אפילו ביחידים העושין שטר מכירה, יחשדו אותם כן, כמו שנתפרסם ברובא דרובא מהשטר מכירות. דאם כשהוא באמת של הגוי, ע"י שיעשה בה מלאכה יחשדו אותו שהוא שלו, ק"ו אם הוא באמת שלו ואינו אלא הערמה, דהוי הערמה ניכרת ע"י שעושה בה מלאכה, שיחשדו אותו במה שיש בו, דהוי שלו.

ועוד דבדורות הראשונים מעת החורבן עד עתה, היו רובא דרובא מהשדות של עכו"ם, כמו שהביא בשמן המור, והרבה זמנים לא היה כלל לישראל שדות שמה. שמטעם זה לא האריך בשו"ע בשמיטת קרקעות כי אם בשמיטת כספים, יען שלא היו אז שדות לישראל בארץ ישראל, כמו שכתב הרידב"ז (בית רידב"ז בהקדמה), ובטור יו"ד סימן של"ב כתב שאינו כותב בדיני לקט שכחה ופיאה, לפי שהאידנא רוב נכרים. והאיך אפשר לומר שבזמנים שהיו כל השדות או רובם של נכרים הוו חיישינן לחשדא, על ידי שעושה מלאכה שהוא שלו, ועכשיו שהאמת הוא כן שרובם הוא של ישראל, ואך על ידי שעושין איזה יחידים שטר מכירה בטל החשדא, אין כדאי לדבר מזה. ומה שיש עוד להתעקש בזה, אין כדאי להאריך.

גם בעיקר הדבר אם טעם איסור המלאכה עצמו בשביעית בשדה הגוי, הוא בשביל מראית עין, אין זה ברור בדברי המהריט"ץ (ח"א סי' מז), ואי אפשר לומר בזה דבר ברור. שהרי בגמרא (גיטין סב.) אמרו סתמא אין עודרין עם הגוי, והאיך נוכל לבדות מלבינו טעם שאין לנו על זה שום גילוי דעת בש"ס, וטובא טעמי איכא למימר, ומי בא בסודם, זולת היכא שהמה בעצמם גילו לנו טעמם.

והרמב"ם ז"ל (פאה"ד סי' טו) נתקשה גם בספיחי עכו"ם למה לא גזרו אטו ספיחי ישראל, אלא שתירץ דהוי גזירה לגזירה, דגם ספיחי ישראל הוי רק מטעם גזירה. אמנם בעשיית מלאכה, דבישראל הוי דאורייתא, שפיר דמי למיגזר שדה עכו"ם אטו שדה ישראל.

והרבה גזירות מצינו בדברי חכמינו ז"ל, ולא אמרינן שהוא משום מראית עין אלא היכא שמבואר כן בש"ס. וכאן אדרבא משמע קצת שאינו כן, שהרי מוקי למתניתין (גיטין סא.) דמחזיקין, בדברים בעלמא, בשביל הקושיא דאין עודרין. ואם הוא רק משום מראית עין, הוה מצי לאוקמיה מתניתין אף במעשה, בגוונא דליכא מראית עין, כמו בנתפרסם וכדומה.

עוד יש סברא עצומה לומר בהאי דאין עודרין שהוא אסור מדאורייתא, דלא מיבעיא למ"ד אין קנין לנכרי להפקיע, שודאי אסור מדאורייתא, אלא אפילו למ"ד יש קנין, י"ל דלא קאי על גוף הקרקע.

שהרי בגיטין (מז.) מלבד הפלוגתא בקראי דלה' הארץ וגו' והארץ נתן לבני אדם (תהלים קטו, טז), פליגי גם בקרא, דמר סבר דגנך (דברים יח, ד) ולא דגן נכרי, ומר סבר דיגונך ולא דיגון נכרי. ומה שצריך תרי קראי לכל אחד ואחד, כבר ביארו המפרשים, ועיין בתשובות רבי בצלאל אשכנזי מבעל שיטה מקובצת (סי' א ד"ה דגרסינן בסוף) שביאר הפלוגתא, דודאי לתרווייהו בקרא כתיב דגנך ולא דיגונך, אלא דמר סבר דהכוונה במה דכתב בקרא דגנך על עיקר הדגן שיוצא מהקרקע, שיהיה מקרקע ישראל ולא מקרקע נכרי, ומר סבר דדגן נקרא על שם פעולת הדיגון, וא"כ צריך שיהיה דוקא הדיגון ביד נכרי. ועכ"פ לתרווייהו אינה באה ההפקעה אלא על הדגן ולא על עיקר הקרקע.

ומצינו כעין זה בראש השנה דף י"ג ע"א גבי קצירכם (ויקרא כג, י) אמר רחמנא ולא קציר נכרים, דכתבו התוספות ד"ה ולא, ואע"ג דירושה הוא להם מאבותיהם, כדאמר בעבודה זרה (נג:) מכדי ירושה היא להם מאבותיהם, ואין אדם אוסר דבר שאינו שלו, מ"מ יש לו במה שזרע. הרי, דגוף הקרקע הוא של ישראל, דירושה היא להם מאבותיהם, ואע"פ כן הקציר הוי קציר נכרים ע"י חלקו במה שזרע.

וכעין זה י"ל כאן, דהדגן הנצמח מן הקרקע, אף שיש בו כח היניקה שינק מן הקרקע, מ"מ הופקע זה ע"י שגדל ברשות העכו"ם, דלכל הדיעות יש להעכו"ם קנין פירות בהקרקע, כמבואר בירושלמי (דמאי פ"ה ה"ח). אבל הקרקע עצמה לא נפקע מקדושתה, דכיון דהלימוד הוא מלשון דגנך, לא קאי אלא על הדגן לא על הקרקע, ובגמרא אמרו רק יש קנין לנכרי להפקיע מתרומות ומעשרות, שאינו אלא בהדגן. וכן יש לומר בפירות שביעית אם נעבדה הקרקע על ידי עכו"ם שאינו מצווה, אבל העבודה בקרקע בשנת השביעית, החרישה והזריעה, אסור לישראל מדאורייתא, שהקרקע עצמה לא נפקעה מקדושתה.

וכיון דבגמרא אמרו סתם אין עודרין עם הנכרי, ולא ביארו הטעם, שפיר אפשר דכוונתם שהוא דאורייתא כדכתיבנא. אף שהתוספות (גיטין שם ד"ה אין עודרין) בחד תירוצא כתבו דתלוי ביש קנין ואין קנין, כבר ביארתי (סי' צג אות ח) שהתוספות דחו תירוץ זה, וגם דחו פירוש רש"י ז"ל שפירש בחד פירושא במ"ד דאגיסטון, שכיר, בשביל דלא נראה להו כלל שיהיה פלוגתא על הך סוגיא דאין עודרין.

וגם המתרצים דעת רש"י ז"ל, דאפשר לומר דהך מ"ד דאגיסטון סובר שביעית בזמן הזה דרבנן, עדיין י"ל דלמ"ד שביעית דאורייתא, גם הלכה זו דאין עודרין עם הנכרי, הוא דאורייתא, אלא דלמ"ד שביעית דרבנן, לא גזרו אלא בשדה ישראל לא בשדה עכו"ם.

ולהלכה קיי"ל כהך סוגיא דאין עודרין, דאף למ"ד שביעית דרבנן אסור, מדלא תירצו על הקושיא ממתניתין שהוא תלוי בפלוגתא דשביעית דרבנן, והוכרחו לפרש דמחזיקין רק בדברים.

ומצאתי און לי לסברא זו, דלמ"ד שביעית דאורייתא גם הך איסורא דאין עודרין עם הנכרי הוא דאורייתא, מדברי המהריט"ץ בעצמו. שכתב באמצע דבריו וז"ל, אע"ג דאפשר עוד לפרש טעם מפני מה אין עודרין, מפני שישראל עובד הארץ בידו, ועובר על מה שאמרה תורה (ויקרא כה, ב) ושבתה הארץ, אע"ג דאינו עובר על שדך לא תזרע (שם ד), מפני שאינו שדהו, מ"מ עובר שעל ידו אינה שובתת הארץ ועובדה בידו, מה שבשאר דברים כגון למכור להם כלי עבודה אינו עובד בידו.

הרי, שכתב בהדיא דאפשר לומר אם עובדה בידו שעובר על מה שאמרה תורה ושבתה הארץ. א"כ גם הוא מסתפק שמא דאורייתא הוא שעובר על מה שאמרה תורה, אלא שלא ביאר הסברא מה דלכאורה למ"ד יש קנין לנכרי להפקיע, נפקעה מקדושתה, ואינה בכלל ושבתה הארץ. ולפי מה שביארתי מובן היטב וכן מסתבר להלכה.

ובדברי הראשונים ז"ל בכמה מקומות יש פנים לכאן ולכאן, וצריך ביאור רחב, ואין לי פנאי כעת. גם בדברי המהריט"ץ אין לנו דבר ברור, ואפשר לפרשם באופן אחר ממה שכתב מעלתו, ועיקר כוונתו רק להתיר להשכיר לו שוורים וכלי עבודה, ואין להאריך בזה כעת. ולדינא בלאו הכי אסור בנידון דידן, כמו שכתבתי.

ה

ונלאיתי לכתוב כל כך מה שהביא עוד מספרים שלא העתיק כראוי, גם בהעתקת דברי שהעתיקם כדי להשיג עליהם, לא העתיק כראוי, שהעתיק מכל הענינים איזה פרט מה שנדמה לו שיוכל להשיג עליו, והשמיט מה שכתבתי עוד בכל זה ראיות וטעמים חזקים. ואלו היה מעתיק כמו שכתבתי, היה נראה מיניה וביה שדברי ברורים להלכה, אבל לא העתיק אלא אותו הפרט שהיה לו פתחון פה להשיג, אבל באמת שגם לפי דבריו אין בהשגותיו כלום, אבל איני רואה להאריך בזה.

וכבר הודעתיו עוד טרם שכתב המכתב הזה, שאין ברצוני להשיב עוד, ומה שהביאני להשיב עוד עכ"פ בקצרה, הוא בשביל שלא יחשוב שתיקה כהודאה דמיא להאיסור הנורא הזה. ובגמרא בבא בתרא דף ס"ב ע"ב, אמר אביי אנא סברי מדאישתיק קבולי קבלה ולא היא, ועיי"ש בתוספות ס"ב ע"א ד"ה ומודה, דפעמים הוי שתיקה כהודאה ולפעמים לא הוי הודאה, אלא שלא חש להשיבו, יעיי"ש החילוקים.

וכן הוא בהך סוגיא דאגיסטון, שרש"י ותוספות וכל הראשונים טרחו לפרש טעמו של המ"ד דאגיסטון, שהיה אחד מן החכמים שהלכו לעבר השנה, ובודאי היה לו טעם לדבריו. אך במסקנא על כרחך נדחו דבריו, שהרי הביא במסקנא מה שקראו על ידי זה קשר רשעים, ועיין במאירי (סנהדרין שם ד"ה קדושת) מה שכתב בזה.

וא"כ כיון שעל כרחך אמר דברי טעם, שטרחו כל הראשונים לפרש טעמו, אם לא הסכימו לדבריו היה להם להשיב על טעמו ועל דבריו, אבל שתקו בש"ס ולא השיבו מאומה, ואך מדקרי עליהם אח"כ בענין (קה"ח) [עיבור השנה] קשר רשעים, ידעינן שלא נתקבלו דבריו, ועל כרחך טעם השתיקה שלא חשו להשיבו. וכמה פעמים מצינו בש"ס שתיק רב, ואין כל המקומות שווין. הגם שכל החילוקים שבענין השתיקה הוא רק כשמתווכחין פנים אל פנים ושתיק אחד מינייהו, אבל בכתב אין חיוב להשיב כלל, וכבר הבאתי (בריש התשובה) מהחתם סופר שהיה לו גדר שלא השיב פעמיים.

עכ"ז מחמת ששכיחי הטועין, ושמעתי אומרים כן על איזה רבנים מדשתקי וכו', לכן למען חומר האיסור ראיתי לכתוב לו עוד בכתב, שמניעת תשובתי הוא בשביל שאיני רואה לחוש עוד ולהשיבו.

גם להודיעו שלא יחשוב מה שמביא מספרן של גדולים סיוע לדבריו, שיש ח"ו איזה צד סיוע מדבריהם להיתר, כי לא דקדק בהבנת דבריהם, ומביא כמה פעמים ההיפך. ואגב כתבתי איזה הערות מה שלחצוני רעיוני, אבל הרבה יותר נשאר בקולמוס ענינים שלא התחלתי להשיב עליהם, גם נשאר חלקים במכתבו שלא עיינתי בהם כלל מאפס הפנאי.

ובעיקר הדבר, כבר יצא באיסור מפי גדולי עולם בדור שלפנינו, כאשר העתקתי במכתבי העבר (אות יט) מה שכתב הגאון מלבוב ז"ל שאין לפלפל עוד בזה אף פלפלת כל שהוא, שכבר יצא באיסור. ועכשיו אישתני הדבר לגריעותא בטעמים חזקים לאיסור יותר ממה שהיה אז.

ותלי"ת נתבאר הלכה זו, ואקוה בטח שכל המבקש האמת, אם יראה דברי וכל המראי מקומות שהובאו בדברי וגם בדבריו, יודה על האמת. ומי שאינו רוצה להודות על האמת, לא יועילו לו כל הטענות שבעולם. ואשר לבו לשמים, לא ידחה בידים דברים הברורים כשמש בצהרים, לכל אשר לו לב מבין ורואה בעינים.

ובזה אשים קנצי למילין (איוב יח, ב), ובלי נדר לא אשיב עוד על זה לא דבר ולא חצי דבר, אף לא אביט עוד אל המכתבים שיבואו אלי בענין זה, כי לא אוכל להטריד אותי עוד בזה בשום אופן.

ו

וטרם אסיים את דברי, לא אמנע מלהגיד לו קושט דברי אמת (עי' משלי כב, כא), כי היטב חרה לי על דבריו מה שכתב ששמירת השביעית הוא נוגע לאיבוד ארץ ישראל מידינו, וכפל זה כמה פעמים, שעל זה נבנו יסודותיו בהיתרו.

ובמכתבי העבר (אות יד) הארכתי בזה טובא, וכתבתי מרורות, היתכן אפילו לחשוב כן, הלא התורה הק' (ויקרא כה, יח-יט) אמרה שע"י שמירת השביעית נשב על הארץ לבטח, וע"י חילול השביעית ח"ו בא גלות, וח"ו כובשים הגוים ארץ ישראל. ועיין בכלי יקר פרשת בהר (כה, ב) מה שכתב הטעם בזה. עכ"פ הוא מבואר בקרא ובדברי חכז"ל כמה פעמים, אבל האפיקורסים אומרים בהיפך, והאיך יתן אומן לדברי האפיקורסים נגד התורה הק'.

גם כתבתי לו שם מילתא בטעמא, שעכשיו הוא כן גם בדרך הטבע ששמירת השביעית היה תועלת גדול להישוב, לא ח"ו בהיפך. והארכתי שם עוד בדברי ברורים לכל מבין לברר האמת, שכל דבריהם בזה הוא שקר גמור, ואינו אלא עלילות שוא על שמירת התורה הק', כדרכי האפיקורסים בכל דבר.

ושם כתבתי עדיין ללמד זכות עליו ולתרצו, שאינו בקי במצב ארץ ישראל ואינו יודע למי להאמין, אבל עכשיו אני רואה שאינו מתחשב כלל בכל מה שכתבתי בזה דברים ברורים, ולא הביאם אף ברמז. ובודאי לא היה לו במה לדחות את דברי בזה, מדלא הביאם, כמו שעשה בכל המקומות שנדמה לו שיש לו איזה פתחון פה להשיב, הביא את דברי לדחותם, ובזה החליט סתם בלי טעם וסברא ששמירת השביעית יאבד ארץ ישראל מידינו, כאילו היה זה הלכה למשה מסיני שאין להתחשב בשום טעם וסברא נגד זה, ולבנות על זה בנינים להיתר, וכי כך גדלה האמונה בהאפיקורסים.

גם הלא כיון שכתבתי לו שזה קוץ מכאיב לפני אף לשמוע דברים כאלה, א"כ ידע בבירור שבהחלטה זו לא יועיל לפני מאומה לביאור הלכה, אלא לדאבון נפש בלבד, ואין ליכנס עוד בפלפולים.

גם יכאב הלב מה שכתב ששמירת השביעית יאבד ארץ ישראל מידינו, שבזה גילה דעתו ושיטתו שעכשיו ארץ ישראל הוא בידינו. הלא עכשיו הוא ביד המינים והאפיקורסים המסיתים ומדיחים, שעושין גזירות קשות ואכזריות על התורה הק' יותר מכל האומות, וכי ידינו ח"ו כידם. אלא שעוונות הראשונים גרמו שנמסר ארץ ישראל בידי גוים, ועכשיו הרבינו לפשוע וגרמו העונות יותר ר"ל, שנמסרה הארץ בידי המינים והאפיקורסים, שמבואר בגמרא (ר"ה יז.; שבת קטז.; ע"ז כו:; שם כז:; חולין ה.) וברמב"ם (הל' ע"ז פ"ב ה"ה; פ"י ה"א) בכמה מקומות, שגרועים מעכו"ם ר"ל.

ובזוה"ק פרשת פנחס דף רל"ב ע"ב כתב, יתיר מעכבין בגלותא ערב רב לישראל מאומין עכו"ם. ובדף רל"ז ע"ב שם כתב וז"ל, כד ערב רב אינון מעורבין בישראל, מה כתיב (איכה א, ה) היו צריה לראש, והא אוקמוה מארי מתני' בזמנא דערב רב אינון ראשים על ישראל, כביכול כאילו עבדין שלטנו בקוב"ה, וייעלון במשפטי ככביא ומזלי, ובגין דא צווחין ואמרין ה' אלוקינו בעלונו אדונים זולתך (ישעיה כו, יג), יעיי"ש. ובתיקונים תיקון חד ועשרין, היו צריה לראש אויביה שלו, צריה ודאי אינון ערב רב, יעיי"ש שהאריך בזה.

והנה הפסוק הזה דהיו צריה לראש, הוא במגילת איכה, אשר נבואה זו נאמרה בשעת החורבן, שאז נעשו הגוים לראשים ר"ל, אבל גילה לנו התנא רבי שמעון בר יוחאי בכמה מקומות, שזה קאי על הערב רב, שהוא גרוע מגלות הגוים. אוי לנו שכך עלתה בימינו. ורבו המאמרים המתנבאים על הגלות המר והנמהר הזה, אין ספורות למו.

וכתב החתם סופר בפרשת בהעלותך (בהפטורה ד"ה ישרים) על הכתוב (הושע יד, י) ישרים דרכי ה' צדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם, ר"ל, אם הצדיקים מתחברים עם הפושעים לילך בדרכי ה' הישרים, אזי הצדיקים יכשלו בם. והיינו דקאמר עזרא (עזרא ד, ג) לא לכם ולנו לבנות את בית אלוקינו. אע"ג דחלבנה בהדי שאר סמנים בקטורת, ובלולב אוגד ערבה עם לולב והדס, היינו חוטאי ישראל, אבל פושעים אלו המורדים מינים וכופרים, כמו הכותים בימי עזרא, והצדוקים ומינים וכופרים שבזמנינו, לא לכם ולנו לבנות, עכ"ל.

ובזה מובן מה שאמרו בגמרא סנהדרין דף ק"א ע"ב גבי ירבעם דכתיב (מלכים-א יב, כח) ויועץ המלך, מאי ויועץ שהושיב רשע אצל צדיק. ולכאורה קשה למה לא חשש שאם יושיב רשע אצל צדיק יחזיר הצדיק את הרשע בתשובה ולא יועיל עצתו. אבל לפי הנ"ל ידע היטב שאם יהיה הצדיק אצל הרשע, בודאי יכשל בו.

ואם היה זה בצדיקים שבדורות הראשונים, מכל שכן אנחנו אזובי קיר שבדור השפל הזה, שהמשתתף עמם ומחזיק ידו בתוך ידם שלובי יד, אי אפשר שלא יכשל בהם. ואין תימה אם זה מסמא עינים לכתוב פלפולים כאלה שאין בהם ממש כלל, אלא להצדיק את הרשעים המעכבים גאולתן של ישראל בחילול השביעית ר"ל.

אמנם זה אמת ששמירת השביעית יוכל להציל ארץ ישראל מידם, ולמסור אותו לידינו ע"י אליהו ומשיח ותחיית כל הצדיקים, כאשר העידה התורה הק' על שמירת השביעית שמצלת מן הגלות.

ובתשובת הגאון מוה"ר אליהו מגריידיטץ הנדפס בתשובות נפש חיה (סוף) סימן א', הביא מה שהאלשיך והעקידה אומרים שניהם יחד בפסוק (ויקרא כו, מב) וזכרתי את בריתי וגו' והארץ אזכור, שקשה למה כתב תיבת אזכור פעמיים בסוף. אך אמר הקב"ה, וזכרתי את בריתי, הייתי זוכר זכות אבות ולא הגליתי אותם, רק הייתי מעניש אותם במקומם, אבל והארץ אזכור, העלובות שעשו לארץ במניעת שמיטות, בלי מציאות למחול, לכך צריך פיתוי האדמה.

השי"ת ירחם וירא בעני עמו, ויפקח עיני העורים שבמחנה העברים, וימשוך לבבינו לתורתו ולעבודתו ית"ש, ויגאלנו חיש מהר מעומק הגלות החשוך הזה בעוה"ר, וישמחנו שמחת עולם בשמחת ציון וירושלים במהרה בימינו אמן.

והנני ידידו דורש שלום ת"ה באהבה רבה, מברכו בכתיבה וחתימה טובה

הק' יואל טייטלבוים