שו"ת דברי יואל/יורה דעה/סימן ס

<< יורה דעה סימן נט • שו"ת דברי יואל • יורה דעה סימן סא >>

~ סימן ס ~

ב"ה. שלו' וכל טוב אל כבוד ידידי הרב החריף ובקי טובא, גדול בתורה ויראת ה' אוצרו, הנגיד המפואר לשם ולתהלה, כש"ת מו"ה עקיבא בלוי נ"י ויופיע, בק"ק קראסנא יצ"ו.

אחד"ש, מכתבו הגיעני בדבר שאלתו בהני נשי שרגילות בזיבת דבר לח במראה כשירה, ואי אפשר לבדוק בכל פעם, אם יכולין לתלות במצוי, שבודאי הוא ממראה הכשירה אף שלא בדקה. ולדעת התרומת הדשן (סי' רמו) בהרגישה אף בבדקה ולא מצאה כלום טמאה. וכת"ה פלפל בחכמה הרבה בזה.

א

ובגוף דינו של התרומת הדשן במה שהקשו עליו בדרכי משה (סי' קפח אות ב) וברדב"ז ז"ל (ח"א סי' קמט) וכתבו שלא נמצא חומרא זו בשום מקום, גם בשאילת יעב"ץ (ח"ב סי' ה) הקשה כמה קושיות על התרומת הדשן, יש להסתפק בדעתם אם מתירין רק בבדקה ולא מצאה כלום, דכולי האי לא חיישינן להחמיר ולומר דודאי נאבד או נימק בעד, אבל בלא בדקה מאומה החמירו גם הם, או אולי הא בהא תליא ולדעתם יש להקל אף בלא בדקה כלל.

אמנם בסדרי טהרה סימן ק"ץ באמצע ס"ק ג' (ד"ה ועוד (ב)) הביא ראיה לדברי התרומת הדשן מדברי התוספות (נדה) דף י"ב ע"א, גבי הא דאמר אשה מהו שתבדוק עצמה לבעלה, ואמר ליה לא תבדוק ותבדוק ומה בכך, א"כ לבו נוקפו ופורש. וכתבו התוספות (ד"ה לבו), פירש ר"ח כיון דרואה אשתו בודקת, מחשב שאם לא הרגישה לא היתה בודקת, לפי שיודעת שחכמים לא תיקנו לבדוק. וא"כ מוכח מכאן דברי התרומת הדשן, דהיכא דהרגישה לא מהני בדיקה. דאי ס"ד דמהני לה בדיקה, אמאי יפרוש הא בדקה את עצמה, אלא ודאי דלא מהני לה בדיקה אחר שהרגישה.

ודחה ראייתו דדילמא הכי פירושו, שהבעל יחוש לעצמו שמתוך שמהומה לביתה לא בדקה שפיר, כמו דאמרינן לעיל (ה.) דעד שלפני תשמיש אינו ממעט מהאי טעמא. אבל אילו היה יודע שבדקה שפיר, ליכא למיחש דילמא ראתה טיפת דם כחרדל ונאבד או נימק, דלהא לא חיישינן.

וראיה זו עם דחייתה כיוונתי לדעתו הגדולה טרם שראיתיה נכתב. ועוד הוספתי בדחיה, דממה שחששו חכז"ל שיהיה לבו נוקפו ופורש, אין ראיה שכן הוא הדין באמת שטמאה על ידי זה. שהרי בתר הכא איבעיא להו עוד בגמרא, אשה מאי שתבדוק עצמה כדי לחייב את בעלה אשם תלוי, ופשט ליה דלא תבדוק, דא"כ לבו נוקפו ופורש. ושם קאי אלאחר תשמיש, שאם יראה אח"כ ששימש עם טמאה יהיה פורש מכאן ולהבא, ולדעת ר' שמחה גם באיבעיא הראשונה קאי אלאחר תשמיש, עיין ב"י (ריש) סימן קפ"ד וקפ"ו (ד"ה משמע). ושם בודאי אין הדין כן שאם אירע פעם אחת שמצאה דם אף באמצע תשמיש, שיצטרך לפרוש על ידי זה מכאן ולהבא, ועל כרחך צריך לומר דחיישינן שיהיה לבו נוקפו ויחמיר אף במקום שאין צריך להחמיר מן הדין.

וא"כ אין ראיה מדברי התוספות שכתבו דע"י שיחשוב שבודאי הרגישה יהיה לבו נוקפו ופורש, שכן הוא הדין באמת שצריך להיות פורש ע"י שהרגישה, דאולי חיישינן שיהיה לבו נוקפו אף במקום שאין צריך לחוש מדינא, כמו דחיישינן בלאחר תשמיש.

והנה ממה שכתב הסדרי טהרה לדחות ראייתו מהתוספות, די"ל דמשום הכי יהיה לבו נוקפו, כיון דמהומה לביתה לא בדקה שפיר, אבל אילו בדקה שפיר אין לחוש. מזה נראה דגם דעתו דאף אם לא נימא כדעת התרומת הדשן להחמיר אף בבדקה ולא מצאה כלום, אבל מכל מקום לכתחילה צריכה לבדוק. דאי לא תימא הכי, אף דמהומה לביתה ולא בדקה שפיר מה בכך, הלא אין צריך להחמיר ולבדוק כלל. ואם נימא דהוא יחמיר בלא בדקה אף שאין צריך בדיקה מן הדין, א"כ אף בבדקה שפיר י"ל דיחמיר יותר מן הדין, כאשר כתבתי למעלה, והסדרי טהרה לא הזכיר מזה מאומה די"ל שיחמיר יותר מן הדין.

אלא ודאי דסובר דלכתחילה צריכה בדיקה, וכעין דאמרינן (נדה טז.) בווסת למ"ד ווסתות דרבנן דצריכה בדיקה, ובבדקה לא חיישינן שמא נאבד או נימק. וזה ודאי גרע, דהרגשה הוא סברא יותר שראתה אם לא בדקה שפיר.

ואך להחמיר שאף אם בדקה שפיר, לומר דנאבד או נתקנח דגם זה הוא חשש רחוק, בזה הוא דפליגי התרומת הדשן עם שאר פוסקים. וכן מבואר בהדיא בהרדב"ז ז"ל אחר שהרבה לחלוק על התרומת הדשן ודחה דבריו שאין להחמיר כלל בבדקה ולא מצאה כלום, אע"פ כן סיים דלכתחילה יש לחוש לבדוק.

ב

והנה הסדרי טהרה אחר שדחה ראייתו מהתוספות לדברי התרומת הדשן, סיים, אבל בחידושי הרמב"ן שם (סוד"ה בעא מיניה) מפורש כדעת התרומת הדשן, שכתב וז"ל ובשם ר"ח מצאתי דמשום הכי לבו נוקפו, דסובר אלמלא לא הרגישה כלום לא בדקה, כלומר דהא קיי"ל (יב.) כל לבעלה לא בעי בדיקה, וזה אינו סובר שמחמרת אלא שבודקת משום הרגשה, וחוששין כיון שהרגישה ודאי בא אורח וטיפה כחרדל היתה ונאבדה בעד, עכ"ל. מלשון זה מוכח דדינא הוא דאם הרגישה, שחוששת לזה דמסתמא האורח בא ונאבד או נימק, עכ"ד.

ונראה מה שלא דחה גם הראיה מהרמב"ן ז"ל כמו מדברי התוספות, דמשו"ה לבו נוקפו שחושב יען שמהומה לביתה לא בדקה שפיר, כיון שהרמב"ן ז"ל סיים החששא שנאבד או נימק בעד, ואם נימא שחושש שלא בדקה שפיר, אין צריך לומר שנאבד בעד, די"ל שלא היה מעולם על העד יען שלא בדקה שפיר, אבל אלו היתה בודקת שפיר היה נמצא על העד.

אמנם לפי מה שכתבתי לדחות הראיה מהתוספות, די"ל הפירוש שיחוש יותר מהדין, בזה נדחה גם הראיה מהרמב"ן ז"ל, דיש לפרש כוונת הרמב"ן ז"ל, דאף בבדקה שפיר יחוש משום סברא דהרגשה דודאי אורח בא ונאבד או נימק בעד, אף שאין הדין לחוש. ומה שכתב בתחלת דבריו, וזה אינו סובר שמחמרת אלא שבודקת משום הרגשה, דמשמע דאין הבדיקה מחמת חומרא אלא מצד הדין, זה קאי אתחלת הבדיקה, די"ל דצריכה באמת לבדוק לכתחילה מצד הדין, אבל היכא שבדקה לומר דנאבד או נתקנח בעד, זה אינו אלא חומרא שיהיה לבו נוקפו, ואינו מדינא, כאשר ביארתי לעיל גם דעת הסדרי טהרה כן.

ובשו"ת דברי חיים ח"א (יו"ד) סימן ל"ד כתב ממש היפוך דברי הסדרי טהרה, שהביא ראיה מדברי הרמב"ן האלו דהרגשה לא הוי מידי, דלא כדעת התרומת הדשן, דאל"כ בודאי לא יחשוד הבעל שאשתו ח"ו תעשה איסור על פי הדין, ורק מחמת שעל פי הדין אין צריך בדיקה כלל, ורק הוא יחוש שמא מ"מ ראתה ע"י הרגשה ולא בדקה שפיר, מחמת שעל פי הדין באמת אין צריך בדיקה.

וסיים שמזה נראה ברור שהרמב"ן ז"ל לא ס"ל כהמהרי"א, ולא כהסדרי טהרה שהוכיח מכאן כסברת המהרי"א, עכ"ד ז"ל. ונראה דעתו שלדעת החולקים על התרומת הדשן אין צריך בדיקה כלל מצד הדין.

אמנם לא זכיתי להבין דבריו הקדושים, מה שכתב בכוונת דברי הרמב"ן ז"ל שלכן יחוש שלא בדקה שפיר, מחמת שעל פי הדין באמת אין צריך בדיקה. דא"כ אינה בודקת אלא מחמת חומרא, והלא בהדיא כתב הרמב"ן ז"ל בלשונו וזה אינו סובר שמחמרת, אלא שבודקת מחמת שהרגישה, הרי שסובר הרמב"ן ז"ל שיחשוב שבדיקתה הוא מצד הדין ולא מחמת חומרא. גם מה שכתב שחושש שלא בדקה שפיר, אי אפשר לכווין בדברי הרמב"ן ז"ל שסיים בטעם החששא שמא נאבד בעד.

גם מלשון המרדכי בריש הלכות נדה (שבועות סי' תשלה א:) והובא בקצרה בדרכי משה סימן קפ"ד (אות א) שכתב שיהיה לבו נוקפו ולא יאמין לה שהיא טהורה, משמע שאינו מאמין לה בעיקר הטהרה.

גם קשה, דאם נימא דמדברי הרמב"ן ז"ל משמע דלא כדעת התרומת הדשן, כיון דאי אפשר לומר שחושד אותה שתעשה איסור על פי הדין, ועל כרחך דהרגשה אינה כלום. א"כ לפי זה צריך לומר דגם דעת התוספות ושאר פוסקים שמפרשים האיבעיא בגמרא אלפני תשמיש, כולם חולקין על דברי המהרי"א ז"ל, דהרי אין להם טעם אחר למה יהיה לבו נוקפו ע"י בדיקה שלפני התשמיש, אלא בשביל שחושב שודאי הרגישה, ואלו היה בהרגשה איזה איסור על פי הדין, אי אפשר לומר שחושד אותה לזה.

וא"כ הלא הטור והשו"ע (ס"א) בסימן קפ"ד פסקו כדעת התוספות וסייעתו דאין לה לבדוק קודם תשמיש, שלא יהיה לבו נוקפו, ואף לא הביאו כלל שום חולק בזה. ובסימן ק"ץ (ס"א) וקפ"ח (ס"א ברמ"א) סתם בשו"ע כדעת התרומת הדשן בלי שום חולק, ונמצא פסקי השו"ע סותרים זה את זה.

ומה שכתב הדברי חיים ז"ל דודאי לא יחשוד שתעשה אשתו איסור על פי הדין. הנה לפי מה שפירש הוא ז"ל בכוונת דברי הרמב"ן שיחוש דילמא לא בדקה יפה, הנה בחששא זו באמת מצינו בגמרא דעד שלפני תשמיש אינו ממעט, דמשום דמהומה לביתה אימור לא בדקה יפה. ושם מיירי אף בבדיקה הנצרכת מדינא, דמיירי באשה העסוקה בטהרות דתקנת חכמים הוא להיות בודקת שחרית וערבית ובשעה שהיא עוברת לשמש את ביתה, כמבואר במשנה (יא.), וכללא כייל דלפני תשמיש אין הבדיקה ממעט כלום.

ואף דאנו מאמינים לה בבדיקה שלאחר תשמיש ובשאר בדיקות, מ"מ בבדיקה שלפני תשמיש חיישינן יותר שלא להאמין לה. וכן לענין החפיפה בלילה חיישינן יותר מתוך שמהומה לביתה (עי' רש"י סח. ד"ה ותמה). ואם כן אין תימה אם ניחוש אבדיקה זו שלפני תשמיש יותר מבשאר בדיקות דלא חשדינן לה כלל, אף אם גם בדיקה זו היא על פי הדין.

אמנם באמת כבר כתבתי דקשה לכוון בדברי הרמב"ן ז"ל החשש דלא בדקה יפה. אבל גם בלאו הכי אין תימא אם נימא שיהיה לבו נוקפו שלא להאמין לה, דהרי מבואר ברמ"א סימן קכ"ז סעיף ג' דאף שבודאי איסור אשה נאמנת לומר תקנתיו, אבל בספק דשמא אין כאן איסור או שיש צדדים להקל, אין אשה נאמנת, דסומכת להקל.

וא"כ בהאי דינא דתרומת הדשן כבר כתב הנודע ביהודה תנינא (יו"ד) סימן קי"ח וקי"ט דהתרומת הדשן לא החמיר אלא מספק ואינו ודאי איסור, די"ל שהיה הפתיחה למראה טהורה, ובדברי חיים סימן הנ"ל חולק על הנודע ביהודה, וביאר דגם בעיקר ההרגשה יש ספק שמא הרגישה ולא ראתה כלום, ועכ"פ לדברי שניהם אינו אלא ספק איסור. וגם כיון שבדקה ולא מצאה כלום, והיא רגילה בכל ימי ספירתה שאם הבדיקה עולה יפה אין חוששין כלל שמא נאבד או נתקנח. וא"כ אין לנו שום הכרח דאין בזה איסור כלל על פי הדין, כיון דסגי לומר דיש בזה רק צדדים להקל, לכן יש מקום לומר שלא להאמין לה יותר מבשאר דברים שמאמינים לה.

ואף אם נימא דבאמת מאמינים לה בכאן אף בזה, אבל עכ"פ אין תימה כל כך אם חששו חכז"ל שמא הבעל יהיה לבו נוקפו, כיון שיש לומר שיש בזה צדדים להקל, ויחוש יותר אף שמאמין לה בשאר דברים. סוף דבר לא זכיתי להבין דברי קדשו ז"ל.

ולהלכה, הנה גם הדברי חיים ז"ל אף שכתב שהרמב"ן ז"ל חולק על התרומת הדשן, מ"מ סיים דאין בידינו להקל כיון דרמ"א ז"ל פסקו להלכה, וכל גדולי האחרונים פסקו להחמיר, וא"כ אין לנו לדון בנידון התרומת הדשן כלום. ואין לנו אלא הכרעת השו"ע להחמיר אף בבדקה ולא מצאה כלום, ואין נ"מ בחקירה זו אם לדעת החולקים מותר אף בלי בדיקה או לאו.

ג

אמנם בנידון דידן שרגילה בליחה לבנה, התיר הדברי חיים ז"ל בפשיטות היכא שבדקה כמה פעמים וגם נתנה מוך דחוק באותו מקום, והיה המוך אצלה בשעה שהיו כמה הרגשות, ובדקו המוך ולא נמצא רק מראות לבנות כשרות. ואחריו החזיקו בשיטה זו דכחא דהתירא, רוב גדולי האחרונים ז"ל.

אמנם הבית שלמה צווח ככרוכיא, וכתב בחלק שני סימן ל"ו, חדשים מקרוב באו לסמוך על ספר חכמת אדם (שער בית הנשים כלל קיג, בינת אדם אות ז) להקל בזה, ישתקע הדבר ולא יאמר, דהלא רוב דמים באשה טמאים, ואין להקל מחמת חזקת טהרה של האשה, ועוד הביא ראיות לדבריו מן הש"ס ויובאו להלן.

ובשו"ת תשורת ש"י סימן תנ"ו ישב כל השגות הבית שלמה ז"ל בטוב טעם ודעת, גם בתשובות מהרש"ם (ח"א סי' קפח, ובהשמטות) ישב השגותיו בדברים נכונים.

ולפענ"ד אין אנו צריכים גם לכל זה, לפי מה שסיים בדברי חיים שם דלא גרע ממכה שיודעת שמוציאה דם, שתולה אליבא דכו"ע (עי' סי' קפז ס"ה), יעיי"ש.

והנה במכה המוציאה דם אין צריך אלא שיתוודע לנו שמכה זו מוציאה דם, ואין צריך שיהיה זה הבירור על ידי רוב ראיות, אלא כיון שנודע לנו שיש לה מכה כזו שמוציאה דם, תולין בה. ולדעת כמה פוסקים סגי אף אם אין ידוע שמוציאה דם, אלא שיכולה להוציא דם, ועכ"פ אי ידעינן בודאי שמוציאה דם, אין שום פלוגתא עוד. וכבר ביאר הנודע ביהודה ז"ל בקמא (יו"ד) סימן מ"א כל דברי השו"ע בזה, וזהו מדינא דגמרא (סו.) דאמרו ז"ל נאמנת אשה לומר מכה יש שממנה יוצא הדם.

ועל כרחך דאף דרוב דמים שבאשה טמאים, אין זה אלא היכא שאין שום סיבה להדם, אלא מטבע הנשים שיש להם דם במקור, בזה אמר הראב"ד ז"ל (בעלי הנפש, שער תיקון הווסתות) דרוב דמים שבאשה טמאים. אבל היכא דאפשר לומר שהוא דם מכה שיש לה בהמקור, ואינו כלום מדם המקור שבא בטבע, אין לחוש בזה מחמת רוב דמים שבאשה, שדם המכה אינו מגדר הרוב דמים שבה, ומחמת חזקת טהרה שלה אמרינן דאין זה כלל מדם היוצא מגופה.

וכבר כתב הרשב"א ז"ל בתורת הבית (ב"ז סוף שער רביעי) הובא בבית יוסף (סי' קפז ד"ה וכתב הרשב"א) דחזקת טהרה של האשה מועיל לענין זה. וכבר ביאר הנודע ביהודה ז"ל במהדו"ק (יו"ד) סימן מ"ח שאין המכה מטהר את הדם, אלא הדם היוצא מן המכה, כיון שנתברר שיש לנו סיבה המוציאה דם.

ומעתה מובן היטב שק"ו בזה שהוחזקה בליחה לבנה, א"כ נתברר שיש לה סיבה לזיבות כאלה שאינם דם המקור, ובודאי תולין ההרגשה בזה, ולמה ניחוש בזה לרוב דמים שבאשה, יותר מבדם ממש היכא שיש סיבה להוצאת הדם.

ומובן דלפי זה לא קשיא מידי מה שהקשה, מהא דאמרינן בסוף פרק כל היד (כ:) דנאמנת לומר כזה ראיתי ואבדתיו, ומבואר דלולא דיבורה טמאה מספק. והרגיש בעצמו דיש לחלק משם, כאשר כתב לבסוף, ואין להקל ולחלק בין נשים לנשים, מחמת שאשה דרכה בזיבה לבנה במה שלא שערום הראשונים. וראיה לזה מהא דדחקו רש"י (ד"ה ובמגעות) ותוספות (ד"ה ובמגעות) בפירוש הברייתא ריש פרק הרואה (נז:) בהא דקתני ובמגעות והיסטות הלך אחר הרוב, והש"ס פריך שם אשמואל לאו אם רוב ימיה טמאים טמאה ואע"ג דלא ארגישה, ולמה לא מוקי בכה"ג דהרגישה ולא בדקה, ואם רוב ימיה דרכה לראות בהרגשה דם טמא טמאה, אבל אם רוב ימיה דרכה לראות בהרגשה דם טהור טהורה, יעיי"ש.

הנה הרגיש בעצמו שיש לחלק בין [סתם] נשים לנשים שרגילות בזיבות כאלה. וממילא לא קשיא כלל מהך ברייתא דנאמנת אשה לומר כזה ראיתי ואבדתיו, דשם לא מיירי כלל מנשים שרגילות בזיבות לבנות. ואך לא נראה בעיניו חילוק זה מחמת קושיא, דלא מוקי בגמרא מה דאמר בברייתא הלך הרוב בענין זה.

אמנם לפי מה שנתבאר דתלינן בזה, כמו דתלינן בדם מכה, אין זה מטעם רוב כלל, הלא הפוסקים שסוברים דתולין בה אף אם אין ידוע שמוציאה דם, אין צריך לראות הוצאת דם מן המכה אפילו פעם אחת. ולהסוברים דצריך שתהא ידועה לנו שמוציאה דם, אבל פשיטא דאין צריך לזה שום רוב בעולם, אלא אם נתברר פעם אחת סגי, והוא מחמת חזקת טהרה. ושלא בשעת ווסתה, יש בזה גם חזקה דאורח בזמנו בא, אבל אין שייך בזה לומר הלך אחר הרוב.

וכן הוא ממש זה הדין שתולין בליחה לבנה, שאין צריך אלא שיתברר שיש לה סיבה שמוציאה ליחה לבנה, ואי אפשר לכווין זה במה שאמרו הלך אחר הרוב.

ומה שכתב על זה שהוא חילוק שלא שערום הראשונים, כבר שערום הראשונים במה שאמרו לתלות בדם מכה, ואין המכה מטהר, אלא הסיבה המוציאה מטהרת, ואין חילוק.

ד

גם מה שכתב כת"ה להקל מחמת שאין להם הרגשת פתיחת פי המקור ורק הרגשת זיבת דבר לח, ופלפל בראיות הנודע ביהודה ז"ל (מהדו"ק יו"ד סי' נה ד"ה ומעתה) דהרגשת זיבת דבר לח מיקרי ג"כ הרגשה, מהא דפריך הש"ס בריש פרק הרואה כתם (נז:) כמה קושיות על שמואל, ולמה לא הקשו ממשנה קדומה (יז:) דדם הנמצא בפרוזדור ספיקו טמא שחזקתו מן המקור, וה"ד אי דארגשה א"כ ודאי מן המקור הוא, ואי דלא ארגשה אמאי טמאה.

ותירץ החתם סופר (שו"ת יו"ד סי' קסז) על פי דרכו של הכרתי ופלתי (סי' קפג ס"ק א), ועוד כמה פוסקים לפרש דברי הרמב"ם ז"ל (הל' איסורי ביאה פ"ה ה"ה) מה שכתב בדם הנמצא בפרוזדור שטמא ודאי, שחזקת דם שבא בהרגשה, וסברה שהוא מחמת הרגשת העד. וכן י"ל בדברי המשנה שחזקתו מן המקור וחזקת דם שבא בהרגשה, וסברה שהוא הרגשת העד.

וכת"ה הקשה על זה כמה קושיות ולא קשיא מידי, דמה שהקשה דאכתי קשה על המקשן דאמאי לא יפרוך מזה כיון דלא ידע עדיין סברא זו דהרגשת עד הוא, ומנא ליה דמועיל סברא זו לעשותה ודאי טמא לשרוף עליה קדשים.

הנה באמת אין ספק דודאי יש חילוק בין דם הנמצא בפרוזדור לדם הנמצא מבחוץ, דבנמצא בפרוזדור בודאי החזקה יותר אלימתא שהוא מן המקור מבחזקת הרגשה, ושע"י חזקות אלו תלינן בהרגשת עד. ואין מקום להקשות ממה דלא ניחא ליה להמקשן לתרץ בדם הנמצא בחוץ לתלותו בהרגשת עד, שיהיה הכרח מזה גם לדם הנמצא בפרוזדור שלא לתלותו.... (חסר ההמשך, חבל על דאבדין).