שו"ת דברי יואל/אורח חיים/סימן טז

<< אורח חיים סימן טו • שו"ת דברי יואל • אורח חיים סימן יז >>

~ סימן טז ~

ב"ה. שלו' וכל טוב סלה לידידי הרה"ג המפורסם וכו' מוה"ר משה ישראל פעלדמאן האב"ד דק"ק דראגמירעשט והגליל יצ"ו.

אחדשת"ה באהבה רבה כמשפט, הגיעני מכתבו על דבר הגזירה של פתיחת החנויות בשבת קודש, אשר לפי דעתו הוא בכלל יהרג ואל יעבור. והנה אשתקד כאשר קבלתי מכתבו בענין זה, מלבד מה שהוא נגד רצוני לכתוב בזה כאשר אזכיר להלן, גם הייתי מוטרד מאד בגוף הענין לטכס עצה לבטל הגזירה שלא יהיה צורך לפלפל בכאלה, ות"ל נתבטלה הגזירה אח"כ, ובעירנו בע"ה אין פותחין החנויות בשבת, ובין כך ובין כך נאבד מכתבו הנ"ל, וכעת אין בזכרוני כלל מה שכתב שם. עכשיו כאשר קבלתי מכתבו עוד הפעם, ראיתי להשיב עכ"פ בקיצור נמרץ מחמת כבודו של כהדר"ג נ"י.

א

והנה לפענ"ד ברור שאין זה בכלל יהרג ואל יעבור, שלא אמרו זה אלא במתכוין להעביר על הדת, ומקורו מהגמרא סנהדרין דף ע"ד (ע"ב) דאם אמר קטול אספסתא בשבתא ושדי לנהרא, לקטליה ולא לקטול, מאי טעמא לעבורי מילתא קא בעי, וכפירוש רש"י (ד"ה לקטול) והר"ן (עד. ד"ה אבל) ושארי הראשונים ז"ל, דאך במתכוין להעביר על הדת איכא חילול השם, אבל כשאינו מתכוין על הדת אלא לשאר תועלת, אין כאן חילול השם.

והמהרי"ק ז"ל בשורש קל"ז האריך בסתירת הדיוקים, שברישא אמר שדי לחיותא, משמע שצריך לומר בפירוש שדי לחיותא, אבל קטול אספסתא בסתם לא, ובסיפא אמר שדי לנהרא, משמע שצריך לומר בפירוש שדי לנהרא, אבל בסתם דינו כשדי לחיותא, יעיי"ש שהאריך לתרץ הלשון. אבל זה ודאי דמיירי רק באופן שאין הגזירה לשום תועלת אלא בשביל העברת הדת, דאף אם נימא דיוקא דרישא עיקר ואין צריך לומר בפירוש, עכ"פ אנו רואין הכוונה שאינו מכוין לתועלת אחר זולת העברת הדת.

ובנידון דידן אינו אומר כלל להכריח לחלל את השבת, וגם בהעסק אינו גוזר שיעמוד הישראל בעצמו, אלא יוכל למכור על ידי עכו"ם, וכל אמירתו הוא שאינו נותן רשיון לחנויות אלא באופן שיהיה פתוח בכל יום, בשביל תועלת העם שימצאו צרכם בכל עת, וזה מבואר בלשון הגזירה ממקום הגבו', והוא ממש כלשון הש"ס ברישא שאומר בפירוש שדי לחיותא.

וגם הכוונה נראה ברורה, שלא איכפת להו כעת כלל עניני הדת כמו שהיה מלפנים כמה פעמים רח"ל גזירות שמד או כוונה להעביר על הדת, ועכשיו הכופרים והמשומדים שוים לכלל ישראל בכל הגזירות, ואין הכוונה אלא על זרע ישראל שיפסידו הפרנסה וכדומה, וחושבים שיען שצריך לחלל שבת יפסידו איזה מהם הרשיון של העסק, או טעמים אחרים שאין לפורטם, אבל עניני הדת אין נפקא מינה להם כלל. ועיין מה שכתב הרמב"ן במלחמות סנהדרין סוף פרק בן סורר ומורה (בדפי הרי"ף יח סוע"א) דכל היכא דלא לעבורי הוה, כהנאת עצמן דמי.

גם לפי הטעם שכתב רש"י שם (עד סוע"א) על הא דקאמר ואפילו על מצוה קלה יהרג ואל יעבור, שלא ירגילו העכו"ם להמריך את הלבבות לכך. וצריך לפרש הכוונה, שאם יראו שישראל מוסרים את נפשם ואין בכחם להעבירם על הדת, לא ירגילו עוד לגזור גזירות כאלו. אבל בנידון דידן שכל מגמתם ליקח האיפאר (הרשיון) מישראל, א"כ אדרבה אם יראו שגזירה זו פועלת להפסיד מהם האיפאר, עוד ירגילו על ידי זה להוסיף כהנה וכהנה בגזירות כאלו ח"ו בכל המקומות.

וגדולה מזו כתב בתשובת אמרי אש חלק יו"ד סימן נ"ה (ד"ה והנה), בענין שהיה גזירה על ישראל שלא יקחו נשים לפני הגיעם לשלשים שנה, אם לא ילבישו נפשם במלבושיהם ממש. וכתב דיען שנראה עיקר כוונתם רק פן ירבה, ויוכיח על כוונתם מה שמתחילה הכבידו עול יותר על הנשואין, וע"י השתדלות בני עמנו חדשו הגזירה ההיא, א"כ עיקר כוונתם על מניעת הנשואין, ואף שלא אמרו בפירוש מה מגמתם בפקודה ההוא, מ"מ אומדן דעת הוא. ושוב כתב שהיה נראה לו, דבספק היכא דלא ידעינן כוונת האנס אם להעביר על הדת אם להנאתו, הרשות בידו ליהרג או לעבור, אבל יותר נראה לומר דאזלינן בתר אומדנא, ואם האומדנא דלהנאת עצמו הוא, (אינו צריך) [אסור] למסור את נפשו, יעיי"ש.

והשתא ק"ו, התם שהיה הפקודה ללבוש במלבושיהם, שזה ודאי אינו אלא העברת הדת, מ"מ כיון שבתחילה היה הגזירה על הנשואין, חשב זה לאומדן דעת שאין כוונתו על הדת, (ואינו צריך) [ואסור] למסור את נפשו. ומכל שכן כעת שרואין בכל הגזירות שאין נפקא מינה כלל בין שומר הדת לאינו שומר, וגם בגזירה ההיא של פתיחת החנויות, כל מבין יבין שהאומדנא היא ברורה שאין כוונתם על הדת, כי אם כמו שכתבתי למעלה.

גם במה שהעיר שם באמרי אש בספק היכא דלא ידעינן כוונת האנס, ולדעת הרמב"ם (הל' יסודי התורה פ"ה ה"ד) וסייעתו אסור למסור נפש במקום שאמרו חכז"ל יעבור ואל יהרג, אך כבר כתב התרומת הדשן (סי' קצט) הובא בש"ך יו"ד סימן קנ"ז (ס"ק א) דכאן לא שייך לומר ספק נפשות להקל, ואע"פ כן רצה לומר דלענין זה מועיל הספק לומר שהרשות בידו ליהרג או לעבור, יעיי"ש. הנה מה שהחליט בדברי התרומת הדשן דלא שייך כאן לומר ספק נפשות להקל, באמת התרומת הדשן עצמו לא ברירא ליה הך מילתא, שהרי סיים דנראה דלפי הענין ושרואין אנו כוונתו מורין לו, כמובא זה בש"ך שם ס"ק א', ובש"ך ס"ק ז' החליט לומר ספק נפשות להקל אף בעניני קידוש השם. וצריך לומר בשביל שלא כתב התרומת הדשן בזה דבר ברור.

וכן נראה קצת מדברי הב"י סימן קנ"ז (ד"ה גרסינן) על האי עובדא (סנהדרין עה.) דאדם אחד שנתן עיניו באשה אחת והעלה לבו טינא, ובאו ושאלו לרופאים ואמרו אין לו תקנה עד שתבעל לו, אמרו חכמים ימות ואל תבעל לו. ופלוגתא היא אם אשת איש היתה או פנויה היתה, והרמב"ם ז"ל (שם ה"ט) החמיר כמאן דאמר פנויה היתה. והקשה עליו הב"י למה החמיר בספק פלוגתא, הלא ספק נפשות להקל, יעיי"ש מה שתירץ.

והשתא לפי ספיקו של התרומת הדשן דלענין קידוש השם דלא הקפידה תורה על איבוד נפשות מישראל, אפשר דלא ילפינן משאר ספיקות דלית בהו משום קידוש השם, כמו כן היה מקום לומר גם באביזרא דגילוי עריות דחזינן דלא קפדה התורה על איבוד נפשות באביזרא דגילוי עריות, אפשר דאין ללמוד משאר ספיקות לומר ספק נפשות להקל. ומדהחליט הב"י לעשות מזה קושיא על הרמב"ם וצריך לבקש תירוצים אחרים, אלמא דברור בעיניו שאין לחלק בכה"ג, ולעולם אמרינן ספק נפשות להקל, וכדברי הש"ך בס"ק ז'.

ומעתה אף מבלעדי האומדנא, אם עכ"פ הוא רק ספק בכוונת האנס, אמרינן ספק נפשות להקל. והאמרי אש רצה לומר דבספק הרשות בידו לעבור או ליהרג, אף לפי מה שהחליט דעת התרומת הדשן דלא שייך כאן לומר ספק נפשות להקל. אבל לפענ"ד העיקר כמו שכתבתי דאמרינן בזה ספק נפשות להקל, וא"כ אין להחמיר כלל בספיקו, ומכל שכן הכא שיש לי אומדנא ברורה, דכבר הורה זקן באמרי אש דיש לסמוך על אומדנא בכה"ג.

ב

והמהרי"ק בשורש קל"ז כתב, דאף דצריך לומר בדברי הש"ס דאף באיסור דרבנן צריך למסור נפש, שהרי רבא סבירא ליה (שבת קמא:) מלאכה שאין צריכה לגופיה פטור, וקטול אספסתא ושדי לנהרא הוי מלאכה שאין צריכה לגופיה, מ"מ יש לומר דאין זה אלא בהך דעביד מעשה דאסור מדאורייתא ולא מיחסר אלא כוונה, התם הוא דיהרג, אבל לא בשאר איסור דרבנן. ובאמרי אש (ד"ה ומהרי"ק) תמה עליו, דהרי לדעת רש"י (סנהדרין עד: ד"ה ערקתא) אין בערקתא דמסאנא רק מנהג בעלמא ואפילו הכי יהרג ואל יעבור, וכי גרוע איסור דרבנן ממנהג בעלמא.

ולפע"ד אין זה תימה כל כך, דבשבת דף מ"ט (ע"א) תוספות ד"ה נטלם כתבו וז"ל, ואע"ג דאמר בסנהדרין בשעת גזירת המלכות אפילו על מצוה קלה יהרג ואל יעבור, ואפילו לשנויי ערקתא דמסאנא אסור, היינו משום דבשנויי ערקתא מתנהג כעכו"ם, ודומה שמוציא עצמו מכלל ישראל, אבל הכא אינו עושה כלום, אלא שאין לו תפילין בראשו שעה אחת, והרבה ישראל שאין להם תפילין כמותו. והבית הילל סימן קנ"ז (ס"ק ד) הבין מדברי התוספות האלו שסוברים דגם במצות עשה צריך למסור נפשו, שהרי כתבו הטעם במצות תפילין שאינו מניחן שעה אחת, שהרבה ישראל עושין, משא"כ במצות מזוזה וכדומה, וכן הבין באמרי אש. אמנם בדברי הב"ח בסימן קנ"ז (ד"ה כתב בנמוקי יוסף) מבואר שהבין מדברי התוספות האלו שסוברים כדעת הר"ן (שבת מט., בדפי הרי"ף כב: ד"ה ומקשו) דבמצות עשה אין צריך למסור נפשו, וסובר הכוונה דגם בתפילין בעת שהוא רוצה להניחן ואינו מניחן בשביל הגזירה, יש ביטול מצות עשה בגזירה זו, ואך כיון שהוא בשב ואל תעשה אינו ניכר כל כך, ואינו צריך למסור את נפשו.

אבל לדברי שניהם אינו מובן למה האריכו (תוס') הדרך לומר דבשביל הכי אסור בערקתא משום שדומה שמוציא עצמו מכלל ישראל, לא מיבעיא לדעת הבית הילל דהבין בכוונתם דאף בכל מצות עשה צריך למסור את נפשו, אך בתפילין שאינו אלא שעה אחת שאינו מניחן, דהרבה ישראל עושין כן, אם כן ממילא מתורץ בערקתא שהיא איסור דאורייתא לכל ישראל. ואף לדעת הב"ח שכוונת התוספות להקל בכל איסור עשה בשביל שהיא בשב ואל תעשה, לא קשיא גם כן כלל מערקתא, שהוא לא תעשה דבחקותיהם לא תלכו (ויקרא יח, ג, ועי' ס' המצוות להרמב"ם ל"ת ל, וחינוך מ' רסב) ועובר בקום ועשה. ולא הזכירו (תוס') מזה כלל, אלא כתבו טעם חדש בשביל שהוא דומה שמוציא עצמו מכלל ישראל.

ומזה נראה שדעת התוספות כדעת רש"י שאינו אלא מנהג, ולא כדעת הרי"ף (סנהדרין יז:, בדפי הרי"ף) והרמב"ם (עי' כסף משנה הל' יסודי התורה ריש פ"ה ד"ה והתימה) שהוא איסור דאורייתא, ולכן עדיין קשה להם דאם מותר לעבור באיסור עשה שהוא מדאורייתא, ק"ו בערקתא שאינו אלא מנהג, וכמו שכתב המהרי"ק דלא עדיף איסור דרבנן אף דעביד מעשה, מאיסור דאורייתא דלא עביד מעשה. ולכן הוצרכו לומר בערקתא, דאף דאינו אלא מנהג, מ"מ טעמא אחרינא אית ביה להחמיר, משום דבזה מתנהג כעכו"ם ודומה שמוציא עצמו מכלל ישראל.

ולפי זה מיושבים דברי המהרי"ק שהתיר באיסור דרבנן, ולא קשיא גם מרש"י ז"ל שסובר דערקתא אינו אלא מנהג. ויש ליישב עוד בגוונא אחרינא אלא שאין להאריך. אך מדברי הגהות מיימוניות (הל' יסודי התורה פ"ה אות ד) ושאר פוסקים נראה שלמדו מדברי רש"י האלו להחמיר אף בשאר מנהג ישראל, אבל דעת המהרי"ק יש ליישב כמו שכתבתי.

וכל זה צריכין לדעת רש"י ז"ל, אבל לדעת הרי"ף והרמב"ם דערקתא הוא מלבוש נכרים ויש בזה איסור דאורייתא, אין ראיה כלל להחמיר באיסור דרבנן.

ג

ובאמרי אש (ד"ה אבל) פשיטא ליה כדעת הפרי חדש (הל' יסודי התורה שם סוף ה"ב) דאף לדעת הרמב"ם יש להחמיר גם באיסור דרבנן, שהוא בכלל מה שכתב הרמב"ם (שם ה"ג) אחת משאר המצות, כיון שגם איסור דרבנן הוא דאורייתא מלא תסור (דברים יז, יא. ס' המצוות להרמב"ם ל"ת שיב; חינוך מ' תצו). אבל כבר העיר בסברא זו בסדר למשנה (הל' יסודי התורה שם ה"ג ד"ה שם), ודחאו בשתי ידים, דכל כי הא לא הוה ליה להרמב"ם ז"ל למסתם. וביותר לפי מה שביאר בהלכות ממרים (פ"א ה"ב) דאינו עובר על לא תסור אלא כשמבעט בתקנת חכמים, אבל לא אם עובר מחמת שיצרו תקפו. וסברא זו הובא גם בלחם משנה בפרק א' מהלכות ממרים (שם) בשם הקרית ספר מהמבי"ט (בהקדמה פ"ה ד"ה ואני; ובהלכות ממרים שם) דכשאינו מבעט אינו עובר על לא תסור. ואם כן כל שכן שאינו עובר בכה"ג כשעושה על ידי כפיה.

ומהתימה שהאמרי אש ז"ל (ד"ה ולפענ"ד) טרח לדחות את דברי בעל סדר למשנה (ד"ה ואנכי) במה שהביא סעד להרמב"ם מהאגדה בענין מרדכי והמן (עי' מגילה יג ריש ע"א), אף שאין בזה שום נפקא מינה לדינא כמו שכתב שם באמרי אש, שאין דברי הרמב"ם צריכים סעד אחר ממה שכתב הב"י.

ובעיקר הדין מה שהחליט להעמיס בדברי הרמב"ם ז"ל גם איסור דרבנן, לא הביא כלל מה שדחה זה בעל סדר למשנה בדברים נכונים, גם יישב קושיית הפרי חדש בטוב טעם, ואם היה לו טעמים לדחות גם בזה דברי בעל סדר למשנה, עכ"פ היה לו להביאם ולדחותם, כמו שעשה בתחלה. וכפי הנראה לא היה לפניו ספרו אלא מה שהעתיק לפניו השואל, כמבואר שם שהביא זה מדברי השואל.

עוד לא הבנתי, דאף לדברי הפרי חדש והאמרי אש דבלשון הרמב"ם ז"ל שכתב סתם אחת מכל המצות, אפשר להעמיס גם איסור דרבנן, אבל בש"ס שאמרו אפילו ערקתא דמסאנא, דאנו רואים שטרחו למצוא רבותא וכתבו בלשון אפילו, ולדעת הרי"ף והרמב"ם שזה איסור דאורייתא, האיך אפשר לומר שכוונתם גם על איסור דרבנן, דאם כן הוו להו למימר רבותא יותר אפילו באיסור דרבנן. דאף אם נימא שיש איזה רבותא בערקתא, אבל עכ"פ אין ללמוד מזה איסור דרבנן. וכיון דהתם הוא שחדשו חכז"ל להחמיר בשעת הגזירה, מנא לן להמציא עוד רבותא בזה מה שלא נזכר בש"ס. והרמב"ם ז"ל שכתב אחת מכל המצות, הוא גם כן מדברי הש"ס דהכא, וכמו שכתב הכסף משנה ושאר מפרשים דלכן לא הזכיר ערקתא דמסאנא, שהיא בכלל מה שכתב כל המצות, ואם כן אי אפשר להעמיס בדבריו יותר מבדברי הש"ס.

ובשו"ע (סי' קנז ס"א) כתב כלשון הש"ס אפילו ערקתא דמסאנא, ולא כתב אחת מכל המצות כלשון הרמב"ם ז"ל, ובב"י (ד"ה והרמב"ם) הביא שדעת הרי"ף והרמב"ם דערקתא הוא איסור דאורייתא. ונודע דרכו (עי' הקדמת ב"י לאו"ח), שבכל מקום שהרי"ף והרמב"ם מסכימים לדעת אחת, פסק כוותייהו, וא"כ לכאורה נראה דעת השו"ע שאין להחמיר אלא בדאורייתא. ועכ"פ אין הכרע מדעת השו"ע. ויש גדולים המקילין בדרבנן, כאשר הבאתי לעיל טעמם ונימוקם עמם. ואם כן בנידון דידן שאין צריך הישראל לישב בעצמו בחנות, אלא על ידי עכו"ם, לא ברירא לן כלל להחמיר בזה שיהיה בכלל יהרג ואל יעבור.

ד

עוד יש בזה דבר ברור, דהרי מבואר ברמ"א סימן קנ"ז דכל זה אינו אלא כשהגזירה היא על ישראל לבדם, דאם הגזירה היא גם על האומות, אף שהישראלים בכלל, לאו שעת השמד מיקרי, ואין צריך למסור נפשו, והוא מהנמוקי יוסף סנהדרין (יז:, בדפי הרי"ף), ולחם משנה (הל' יסודי התורה פ"ה ה"ג) הוציא כן גם מלשון הרמב"ם ז"ל, ואין חולק בדבר.

ואם כן בנידון דידן במקום שגוזרין שיהיו החנויות פתוחים, אין מזכירין שם ישראל, אלא שכל החנויות יהיו פתוחים בשביל שיהיה מצוי להקונים, וגם העכו"ם בכלל, אלא שאין העכו"ם מרגישין זה דבלאו הכי הם פתוחים. ובכה"ג שאין מיוחד לישראל, לאו שעת השמד מיקרי שיהיה צריך למסור נפשו. ויש לי עוד הערות בזה, אלא שדי במה שהארכתי.

ה

אמנם אף שברור בעיני שאין זה בכלל יהרג ואל יעבור, מ"מ הוא ענין חמור מאד, דסוף כל סוף הפסד העסק אינו אלא ענין ממון, וח"ו שיהיה מותר לחלל שבת עבור ממון, זולת באופנים שהתירו חכמז"ל, כמו גבי מכס (או"ח סי' רמד ס"ו) וכדומה.

והנה היה אפשרות לעשות היתרים כמו שעשו מלפנים אצל מוכרי יי"ש וטארפיק וכדומה שלא יפסדו העסק, כמו גבי מכס. אבל אינו דומה כלל, שמכירת יי"ש וטארפיק היה אפשרות למסור להנכרי איזה סכום מהסחורה בדרך היתר, באופן שלא היה להישראל שום עסק בזה בכל יום השבת, אבל רוב העסקים האחרים הם מינים ממינים שונים, ואי אפשר לעשות חשבון בכל ערב שבת, באופן שאי אפשר להם להניח העכו"ם לבדו בחנות מחמת גניבה וגם מחמת חסרון בקיאות בהעסק. ואילו לא היה צורך לישראל אלא להיות יושב ומשמר שלא יגנוב מהסחורה, גם בזה אפשר לסמוך על הטו"ז (שם ס"ק ז) שמיקל. אבל רובא דרובא אם הישראל יושב שם הוא מדבר ג"כ בהעסק, כי הדור פרוץ בעוה"ר, והנסיון הוא גדול שיראה העכו"ם עושה חסרונות או מחסרון הבנה או מחמת הטעות בחשבונות וכדומה, והוא ישתוק, ואין לשער גודל המכשולות בזה.

ואנכי הרואה גם אצל מוכרי יי"ש מכשולות גדולות, אבל כבר התירו פרושים את הדבר, וגם אינו אלא ביחידים, ואין הנסיון גדול כל כך, אבל בכל החנויות הוא ענין נורא.

גם יראתי להגיד איזה היתר באיזה אופן, כי אם יצא קצת היתר, שוב יתפשט בכולו, וגם אחר שיתבטל הגזירה לא יהיה אפשרות להחזיר עטרה ליושנה, כי רוב המוני עם אינם מחזיקים אלא במה שהורגלו, ואם יורגלו ח"ו בפתיחת החנויות, יהיה ח"ו פירצה גדולה.

וראיתי בענין זה אחריות גדול משני הצדדים, כי להקל באיזה אופן, הוא אחריות גדול של חילול שבת ברוב ישראל, ולעומת זה להחמיר בהחלט להפסיד פרנסתן של כל ישראל, הוא ג"כ אחריות גדול, ובצוק העתים הללו יוכל לפעמים לצמוח מזה גם ענין פיקוח נפש ח"ו. ובעניי לא יכולתי ליקח עלי אחריות גדול כזה לא להתיר ולא לאסור, לכן הייתי כמחריש, ואמרו חכמז"ל (שבת קמה:) אמור לחכמה אחותי את (משלי ז, ד), אם ברור לך כאחותך שהיא אסורה אמור, ואם לאו אל תאמר. ואת זה דרשתי בפירקא וגם צווחתי ככרוכיא, שזה ודאי שחלילה לשום בר ישראל לדבר מאומה בהעסק, אך נזהרתי בלשוני שלא ישמעו ממני דבר ברור אם הותר ע"י עכו"ם.

ובגמרא כתובות דף ג' (ע"ב), מסכנה ואילך נהגו העם לכנוס בשלישי ולא מיחו בידם חכמים, האי סכנה אונס הוא משום דאיכא צנועות דמסרן נפשייהו ואתיין לידי סכנה, ולדרוש להו דאונס שרי, איכא פרוצות, וליעקריה, גזירה עבידא דבטלה, ותקנתא דרבנן מקמי גזירה לא מבטלינן. הנה מצינו גם בחכמז"ל שלא אמרו מאומה בשביל הפרוצות, ולאידך גיסא בשביל הצנועות גם לא עקרו התקנה, בשביל דגזירה עבידא דבטלה, אלא נעשו כמחריש.

ואנחנו יתמי דיתמי, לפי קט שכלינו כשל כחנו להגיד בענין נורא כזה, אלא לצפות לרחמי שמים שיתבטל הגזירה. ונשאלתי על זה מכמה מקומות וגם מגדולי המדינה ולא רציתי להשיב בזה שום חוו"ד, ואך מחמת כהד"ג נ"י שאין מן המידה שלא להשיב לגברא דכותיה, הוכרחתי לכתוב קצת מילתא בטעמא, אבל יותר ממה שכתוב כאן יש בענין הזה, תן לחכם ויחכם עוד.

והשי"ת ברוב רחמיו במהרה ירחם עלינו, ישוב את שבותינו, ויתקדש שמו עלינו, יביט בצערינו, וישמח את לבבינו.

אלה דברי ידידו הכותב, דושת"ה באהבה רבה, מברכו בכתיבה וחתימה טובה, מצפה לרחמי שמים במהרה

הק' יואל טייטלבוים