שו"ת דברי יואל/אורח חיים/סימן לג

תמונה

       הודעה! בדף זה יתכנו שגיאות וטעויות, אנא עזרו לנו לתקן אותם
       
       כמו כן השימוש בטקסט הוא אך ורק לצרכי לימוד ועיון ולא לצרכים מסחריים.
       
       אם עדיין אין ברשותכם חשבון הרשמו עכשיו בדף בקשת חשבון

  << אורח חיים סימן לב• שו"ת דברי יואל• יורה דעה סימן לד >>

~ סימן לג ~

*) הנה הקדמונים מוני המצוות מנו שלש מצוות בפרשת זכור, א' מצוה עשה לזכור מה שעשה לנו עמלק, ב' מצות עשה למחוק זכר עמלק מתחת השמים, והג' מצכ ל"ת לא כשכח, שלא ישכח מעל לוח לבנו מה שעולל לנו עמלק בדרך בצאתנו ממצרים והנה איתא בגמרא (סנהדרין דף כ' ע'א) שלש מצוות נצטוו ישראל בכניסתן לארץ, להעמיד להם מלך ולהכרית זרעו של עמלק ולבנות להם בית הבחירה, ונחלקו מוני המצוות אם מחיית עמלק היא מצוה המוטלת על הצבור דוקא, או שכל יחיד ויחיד חיובא רמיא עליה למחות זרעו של עמלק אם הדבר בידו. ודעת הרא"ה ז"ל בספר החינוך (מצוה תר"ד) שמצוה זו מוטלת על כל יחיד ויחיד, וז"ל שם, ובאמת כי גם על כל יחיד מישראל הזכרים מוטל החיוב להרגם ולאבדם מן העולם, אם יש כח בידם, בכל מקום ובכל זמן, אם אולי ימצא ארד מכל זרעם, והעובר על זה ובא לידו אחד מזרמ עמלק ויש סיפק בידו להורגו ולא הרגו ביטל עשה זה, עכ"ד אמנם ק"ז זלה"ה ביכרה משה (פרשת תצא) הכריח בדעת הרמב"ם ז"ל, שהוא סובר דמצות מחיית עמלק אינה מוטלת על היחיד, אלא חובת הצבור היא, ואינה נוהגת אלא בזמן שיש בכוחנו להכרית כל זרע עמלק עד שלא ישאר לו שריד ופליט.

אכן מצות עשה דזכור את אשר עשה לך עמלק וכן מל"ת דלא תשכח נוהגות בכל יחיד, ואיתא בספר זכור את אשר עשה וגי' יכול בלבבך כשהוא אונ(ר לא תשכח הרי שכחת הלב אמורה הא מה אני מקיים זכור

---

*) מתוך דברי יואל עה"ת פרשת ויקרא דרוש לפרשת זכור עמ' צ"א

שתהא שונה בפיך. וכן איתא להך דרשה במס' מגילה (דף י"ח ע"א) אהא דאיתא התם שצריך לקרות את המגילה בספר ואם קראה בעל פה לא ילא דאתיא זכירה זכירה כתיב הכא והימים האלה נזכרים ונעשים וכתיב התם כתוב זאת זכרון בספר מה להלן בספר אף כאן בספר, ופריך וממאי דהאי זכירה קריאה היא דלמא עיון בעלמא לא ס"ד דכתיב זכור יכול בלב כשהוא אומר לא תשכח הרי שכחת הלב אמור הא מה אני מקיים זכור בפה.

והנה יש להתבונן במצוות אלו, אם הם מצוות תמידיות המוטלות על האדם בכל עת, או יש זמן קבוע להם. ונראה לחלק דמצות ל"ת דלא תשכח חיובה תמידי על האדם, שלא נסיר מזכרונינו מעשה עמלק, ונזכוה בכל עת ועונה את אשר עולל לנו, וכי עלינו החובה מוטלת להכריתו ולהשבית מארץ זכרו, ואנו מוזהרין בלאו שלא נוציא מלבנו ענין זה אף רגע ולא לשפחתו. והטעם שמצוה זו חיובה תמידי, ממה שהזהירה תורה לא תשכח, ובכל מקום שהזהירה תורה על חובת הלבבות החיוב הוא תמידי, וכמ"ש בספר חרדים (פרק א') כי המצוות התלויות בלב כגון יראה ואהבה נוהגות בכל עת ורגע, וכן הוא הדבר באזהרת לא תשכח. אמנם במצות עשה דזכור ליכא למימר הכי, שהרי דרשו חז"ל זכור בפה, ולא יתכן שיהא חיוב הזכירה בפה תמידי, וע"כ יש לה איזה זמן קבוע, ולטעם זה קבעו חכמים לקיים מצות עשה זכור בפה בקריאת פרשה זו בשבת שקודם הפורים, כדאיתא בגמרא (מגילה דף ל' ט"א) זכירה קודמת לעשייה, כן נראה בפשטות הדברים וכ"מ גם באחרונים. ואפשר שחיוב קריאת פרשת זכור בשבת שלפני פורים קבעו מרדכי ובית דינו.

והכי מבואר מדברי המג"א בהלכות מגילה (סימן תרפ"ה) שהביא מה שכתב בתרומת הדשן (סימן ק"ח) דמ"ע דאורייתא היא לקרות פרשת זכור בעשרה, וצריכין להזהר בקריאת פרשה זו בציבור טפי ממקרא מגילה, אע"ג דמקרא מגילה עדיפא וכל מצוה נדחית מפניה, מ"מ לדעת רוב הפוסקים מגילה נקראת אף ביחיד, אבל פרשת זכור עשה דאורייתא הוא לקרותה בעשה, אבל העולם אין נזהרים בזה, ומתמה שם בתה"ד על בני הכפרים שבאין לשמוע מקרא מגילה ואינם באים לשמוע קריאת פרשת זכור ואינם עושים יפה בזה. משמע מדבריו שהוא סובר דקריאת פרשת זכור היא דאורייתא בשבת שלפני פורים דוקא, אמנם המג"א מיישב מנהג העולם שאין נזהרין לשמוע פרשת זכור, דאטו מי כתיב בתורה שיקראו פרשת זכור דוקא בשבת זו, אלא שחכמים תקנו לקרותה בשבת שלפני פורים דשכיחי רבים בביהכנ"ס, וסמוך לפורים כדי לסמוך מעשה עמלק למעשה המן, ואם כן כששומע בפורים פרשת ויבא עמלק נמי זוכר מעשה עמלק ויוצא יוי חובתו, עכ"ד המג"א ז"ל. והנה הוא ז"ל כתב כן כדי ללמד זכות על בני הכפרים, אך אכתי לא מצאנו בדבריו טעם מספיק על שקבעו חכמים לקיים מ"ע דזכור פעם אחת בשנה, ובשבת שלפני פורים דוקא.

והמהר"ם שיק ז"ל בספרו על תרי"ג מצוות (מצוה תר"ה ס"ק ב') כתב, מצוה זו אנו מחוייבים לקרותה פ"א בשנה והטעם אמרינן בפרק אלו מציאות (ב"מ דף כ"ח ע"א) דאבידה משתכחת בי"ב חדש, וכן על המת נגזרה גזירה שבתוך י"ב חדש ישתכח, וכאן צוותה לנו התוה"ק שלא נשכח ובודאי צריפים לזכור פ"א בכל שנה ושנה, ופ"א שאל הר"ר משה מעיר חדש שאח"כ נסע לאה"ק שבשנת העיבור יהיה יותר מי"ב חדש, והשיב החת"ס ז"ל שהוא באמת מתכוון לצאת בפרשת כי תצא על תנאי, וכך ראוי לנו לעשות, עכ"ד המהר"ם שיק ז"ל. ודברים אלו נפלאו ממני דיש להשיב עליהם כמה תשובות, חדא יש להקשות דאטו מי לא הוו ידעי .

חכמים בשעה שקבעו זמן קריאת פרשת זכור לשבת שלפני הפורים כי יש שנים מעוברות, ואילו הוה טעמא משום דסתם שכחה י"ב חוש, ודאי לא היו שותקים מלהשמיענו איזה תקנה לשנת העיבור, שלא יעבור יותר מי"ב חדש בין קריאה שבשנה זו לקריאת שנה הקודמת. ועוד יש לתמוה תמיהה קיימת, דלא אישתמיט אף אחד מן הפוסקים הראשונים אשר מפיהם אנו חיים להשמיענו חידוש זה שאפשר לצאת מ"ע דזכור בפרשת כי תצא. ועוד קשה שהרי אף מדברי החת"ס ז"ל נראה דלא ברירא ליה הך מילתא דאמנם יוצאים מ"ע דזכור בשמיעת פרשת תצא, וא"כ לכאורה חומרא דאתי לידי קולא היא, שהרי לדעת הפוסקים דחיוב קריאת פרשת זכור דאורייתא הוא בשבת שלפני פורים דוקא, אם למצוא להם תקנה זו לצאת מספק בקריאת פרשת תצא, יש לחוש פן יסמפו עליה בכל שנה, ויבטלו מלשמוע פרשת זכור בשבת שלפני הפורים, שהוא מצות עשה דאורייתא. ' ובר מן דין עיקר יסודו של המהר"ם שיק ז"ל, שמדמה זכירת מעשה עמלק לאבידה דאמרינן בה סתם שכחה י"ב חדש, קשה להלמו, דלא קרב זה אל זה כלל. דהנה כל ראייתו היא מהא דאיתא בברכות (דף נ"ח ע"ב) אמר רב אין המת משתכח מן הלב אלא לאחר י"ב חדש שנאמר (תסלים ל"א) נשכחתי כמת מלב הייתי ככלי אובד, ופירש"י וז"ל, וסתם כלי לאחר י"ב חדש משתכח מן הלב דיאוש בעלים לאחר י"ב חדש בפרק אלו מציאות מי שמצא כלי או שום מליאה חייב להכריז שלש רגלים ואם נמצא לאחר הסוכות צריך להמתין ולהכריז בפסח ובעצרת ובחג דהיינו י"ב חדש ושוב אינו צריך להכריז, ע"כ מדברים אלו מפורש יוצא, שאין הטעם גבי אבידה, משום דאחר י"ב חדש האבידה משתכחת רן הלב. שהרי בפרק אלו מציאות מבואר דחיוב ההכרזה אינו אלא שלש רגלים, ואחר הרגל האחרון ז' ימים, ואם עד אלה לא נמצא בעל האבידה מסתמא נתייאש ממנה, ומשום יאוש בעלים נגעו בה, ולא משום שכחה. וזה לך האות, שהרי לא נתנו חכמים באבידה זמן י"ב חדשים, אלא שתקנו להכריז שלש רגלים, ופעמים אינם אלא שבעה חדשים, כגון אם נמצאה האבידה לפני הפסח, אינו חייב להכריז אלא בפסח ובעצרת ובחג, ואחר הסוכות הוא מכריז ז' ימים והרי היא שלו, וע"כ דאין הטעם בזה משום דסתם שכחה י"ב חדש. וא"כ לא שייך לדמות קריאת פרשת זכור לאבידה, ולומר דטעם הקריאה בכל שנה הוא כדי שלא יעבור זמן י"ב חדש שיהא הדבר שכוח מלבנו וגם מה דמייתי מהא דאמרו ז"ל אין המת משתכח מן הלב אלא לאחר י"ב חדש, לא דמיא להכא כלל, דשאני התם שגזירה היא על המת שישתכח מן הלב כאמרם ז"ל (מסכת סופרים ספכ"א), והנזר הקדש אסברה לן טעמא דמילתא, בהא שדרשו (ב"ר פד, כא) גבי יעקב אבינו דכתיב וימאן להתנחם שאין האדם מקבל תנחומין על החי אלא על המת, וביאר הוא ז"ל כי בהכרח האום מייאש עצמו מן המת, דאין לו מה לקוות ממנו, אבל על החי אינו חפץ לקבל תנחומין כי עדיין סבור בלבו אולי יש תקווה שיזכה לראותו בחיים, ולכן כיון שראה יעקב ברוה"ק כי עוד יוסף חי, לא קבל עליו תנחומין. ולפי זה מבואר גם ענין המאמר הלז שהמת משתכח מן הלב אחר י"ב חדש, דאין הטעם משום שטבע האדם לשכוח במשך י"ב חדש, אלא דשאני הכא שהוא מתייאש ממנו ומסירו מלבו, כי הוא יודע כי אכסה כל תקוה, משא"כ הכא לא שייך לומר כן ומנין הרגלים לומר כי אף ענין מעשה עמלק נשכח מלב האדם אחר י"ב חדש, והא הכא אינו יושב ומסירו מלבו, ולא שייך לומר שהוא מתייאש ממנו.

ועוד יש להקשות על טעמו של המהר"ם שיק ז"ל, מהא דאיתא בגמרא (מגילה דף י"ח ע"א) ממאי דהאי זכירה קריאה היא דלמא עיון בעלמא, ומשני לא ס"ד דכתוב זכור יכול בלב כשהוא אומר לא תשכח הרי שכחת הלב אמור הא מה אני מקיים זכור בפה. הרי כי דבר זה שלא יהיה מעשה עמלק שכוח מלבנו הוה ידעינן בלאו מצות עשה דזכור, שהרי מדכתיב לא תשכח כבר למדנו אזהרה שלא יהא הדבר שכוח מלבנו. וא"כ ע"כ ליכא למימר כטעמיה דהמהר"ם שיק ז"ל, שעל כן נצטוינו בקריאת פרשת זכור אחת לי"ב חוש שלא ישכח הדבר מלבנו, שהרי אזהרה זו כבר שמענו י(לא תשכח, ובלאו מ"ע דזכור נמי היה הדבר חובה עלינו לקרות הפרשה בכל י"ב חדש, לדבריו ז"ל דס"ל דהכא נמי שייך לומר סתם שכחה י"ב חדש. וע"כ לומר דמ"ע דזכור טעמא אחרינא אית לה, ומה גפ שכל מוני המצוות מנו מצות עשה דזכור לענין בפני עצמו, ומל"ת דלא תשכח הוא ענין בפ"ע, וכן איתא להדיא בגמרא, וע"כ ליכא למימר כדברי המהר"ם שיק ז"ל.

ולפענ"ד נראה בפשטות שאין לנו לחפש ולתור אחרי טעמים ממקומות שונים, אלא ממקומו הוא מוכרע, דאיתא בגמרא (מגילה דף ל' ע"א) איתמר פורים שחל להיות בערב שבת רב אמר מקדימין פרשת זכור ושמואל אמר מאחרין רב אמר מקדימין כי היכי דלא תיקדום עשיה לזכירה ושמואל אמר מאחרין כיון דאיכא מוקפין דעבדי בחמיסר עשיה וזכירה בהדי הדדי קא אתיין מבואר מזה דמעשה מחיית עמלק שייכא לקריאת המגילה, ותרוייהו חד עניינא נינהו. וכן נראה ברור ממה דיליף בגמרא (שם דף י"ר ע"א) אתיא זכירה זכירה כתיב הכא והימים האלה נזם רים ונעשים וכתיב התם כתוב זאת זכרון בספר מה להלן בספר אף כאן בספר. הרי שהוקשו להדדי מעשה מחיית עמלק וקריאת המגילה. והיינו טעמא דתקנו חכמים לקרות פרשת זכור בשבת שלפני הפורים, כי היכי ותקדים זכירת מעשה עמלק לעשיה שהיא קריאת המגילה בפורים, כדיליף בגמרא מדכתיב נזכרים ונעשים.

ולפי זה אין מקום לספיקו של המהר"ם שיק ז"ל כיצד יש לנהוג בשנת העיבור שהרי מפורש יוצא מדברי הגמרא שאין קריאת פרשת זכור תלויה בי"ב חדש, אלא שהחיוב הוא לקרותה אחת בשנה בשבת הסמוך לפורים דוקא, דבהכי קפיד קרא שתהא זכירה סמוך לעשיה. ולפי זה הוא מצות עשה מדברי קבלה לקרות פרשת זכור בשבת הקודם לפורים.

ויותר מזה אפשר לומר דאף קודם ימי מרדכי ואסתר היתה המצוה לקרות פרשת זכור בשבת זו, ואין להקשות מנין היה ידוע להם זמן קריאת פרשת זכור בדורות שקודם ימי מרדכי ואסתר, דאפשר שכך היתה הקבלה מסיני שתהא קריאת פרשת זכור באדר, ואחר שנתקנה קריאת המגילה סמכוה אהך קרא ונזכרים ונעשים, ודרשו מינה להקדים זכירה לעשיה. והוא ע"ד שמצינו בגמרא (יומא דף ע"א ע"ב, סנהדרין דף כ"ב ע"ב) דיליף הלכות מקרא דיחזקאל, ופריך ועד דלא אתי יחזקאל מאן אמרה, ומשני גמרא גמירי לה ואתא יחזקאל ואסמכה אקרא. וכיוצא בזה ביאר הרמב"ם ז"ל בהקדמתו לפירוש המשניות, מה שמצינו בדברי חז"ל במסכת סוכה (דף ל"ה ע"א) דשקלו וטרו מהו פרי עץ הדר האמור בתורה, ויליף מקרא דהוא אתרוג הדר באילנו משנה לשנה, וכתב דודאי ידעו בכל הדורות הקודמין דפרי עץ הדר היינו אתרוגנ יהיו נוטלים הלולב והאתרוג בכל שנה דור אחר דור עד משרע"ה, אבל חקרו על הרמז בכתוב. וכן הוא הענין בהא דאיתא בחולין (דף כ"ז ע"א) מנא ידעינן דשחיטה מן הצואר ודרשו מדכתיב ושחט אל תקרי ושחט אלא וסחט ממקום ששה חטהו, ועוד דרשו התם כמה ורשות, ואח"כ דוחה דרשות אלו ומשני אלא גמרא גמירי לה ומוקי לקרא במילתא אחריתי. הרי דאף שהיה הדבר ידוע להם בקבלה איש מפי איש דשחיטה מן הצואר, מ"מ רצו להסמיכו אקרא. וה"נ היה הדבר מקובל בידם מסיני, שתהיה קריאת פ' זכור באדר בשבת שלפני קריאת המגילה שעתידים חכמים לתקן, אלא שאחר שתקנו קריאת המגילה אסמכוה על הכתוב נזכרים ונעשים.

וגדולה מזו יש לומר, דהנה הבה"ג מנה במנין המצוות שלו לקרוא את המגילה, והשיג עליו הרמב"ם ז"ל בספר המצוות שלו (שרש א'), דאיך יתכן שנצטוו עליה בסיני, הלא כל ענין מעשה אחשורוש והמן היה רק אחר חורבן בית ראשון, אשר מזה נמשכה קריאת המגילה, ובזמן נתינת התורה במעמד הנבחר עדיין לא נעשה ולא נשמע מהנס הלזה. והרמב"ן ז"ל בהשגותיו לסה"מ מיישב דעת הבה"ג ז"ל מחלונות הרמב"ם עניו, עפ"י מה דאיתא בגמרא (שבועות דף ל"ט ע"א) כן מלינו כשהשביע משה את ישראל אמר להם הוו יודעים שלא על דעתכם אני משביע אתכם אלא על דעתי ודעת המקום וכו' אין לי אלא מצוות שנצטוו בסיני מלוות העתידות להתחדש כגון מקרא מגילה מנין ת"ל קיימו וקבלו קיימו מה שקבלו כבר, ע"כ. מבואר מזה שמקרא מגילה מקובלת מסיני, ונכרת עליה ברית כשאר המצוות. עכ"ד הרמב"ן ז"ל.

וק''ז זלה''ה בישמח משה פרשת תרומה מביא דברי הרמב''ן הללו, ומה דמייתי ראיה שהמגילה נאמרה בסיני מהא דאיתא בגמרא (מגילה דף ז' ע"א) עה"פ כתוב זאת זכרון בספר כתוב זאת מה שכתוב כאן ובמשנה תורה, זכרון מה שכתוב בנביאים, בספר ךה שכתוב במגילה. הרי חזינן דבמגילה נמסרה בסיני, וכן מבואר להדיא בירושלמי מגילה פ"א ה"ה וז"ל, רב ור' חנינה ור' יונתן ובר קפרא ור' יהושע בן לוי אמרו המגילה הזאת נאמרה למשה מסיני אלא שאין מוקדם ומאוחר בתורה (ועיין ברות רבה ד', ה'). ובזה פירש היפה מראה סיפא דקרא ושים באזני יהושע, דקשה שהלשון מורה שילתוש לו בדרך סוד נסתר, והלא כל התורה שבכתב ובע"פ למד משה עם כל ישראל. וביאר דהנה בימי מרדכי ואסתר היו צריכים לתשובה גדולה, והנה אם היה נגלה ונתפרסם מראש מקדם נפילת המן ותשועתם, א"כ בודאי לא היו מתיראים מגזירת המן, ולא היתה סבה שתביאם לעשות תשובה, על כן לא נמסרה המגילה בסיני אלא למשה בלבד, והוא מסרה ליהושע, וכן כל ראש הדור מסרה בדרך סוד לראש הדור של אחריו ובזה פירש ק"ז זלה"ה מאה"כ ומרדכי ידע את כל אשר נעשה, דהנה מרדכי הצדיק שהיה באותו זמן ראש הדור כבר ידע מעיקרא כל ענין הגזירה וגם ההצלה, ולא פחד מגזירת המן, ומה שהרעיש כ"כ היה בפני כהמן( כדי שיעשו תשובה, וזהו ויקרע מרדכי את בגדיו ויצא בתוך העיר ויזעק וגו', דהיינו בפני ההמון, אבל הוא בעצמותו ידע שפיר, עכת"ד ק"ז זלה"ה.

היוצא מזה כי כבר היה נודע ענין קריאת המגילה מסיני, ונמסר הדבר בלחישה דור אחר דור. וא"כ אין זה מן התימה כילד נהגו בקריאת פרשת זכור עד ימי מרדכי ואסתר, שהרי ענין המגילה היה ידוע לראשי הדורות, ומתחלה כך באה המצוה לקרות פרשת זכור באדר בשבת שלפני הפורים, העתיד להיות יו"ט בימי מרדכי ואסתר, כדי להקדים זכירה לעשיה, והבן.

פירות הנושרים מדברינו, כי מצות עשה זכור בפה חיובה רק אחת בשנה בשבת שלפני הפורים, ולא כן הדבר באזהרת לא תשכח בלב, שהיא מצוה תמידית שלא ימוש זכ רי ן מעשה עמלק מלבנו בזמן מן הזמנים, אלא תהיה עברתו שמורה בלבנו נצח, עדי ישקיף ה' משמים וירא בעני עמו וימחה שם עמלק וזכרו מתחת השמים.