שו"ת דברי יואל/אורח חיים/סימן יז

<< אורח חיים סימן טז • שו"ת דברי יואל • אורח חיים סימן יח >>

~ סימן יז ~

ב"ה. מכתבו הגיעני בעתו ובזמנו, ומחמת טרדות שונות לא השבתי תיכף, ונשאר המכתב מונח בקופסא עד כעת שאצלתי לי הפנאי די השיב לו.

והנה התנצל במה שלא נתקבל פה, אל יחשוב כי ח"ו חשבתי עליו שאינו ראוי לאותה איצטלא, ולא אוכל לגלות לו מצפוני לבבי עד כמה ספון כבוד תורתו בעיני, אמנם במכתבי אשר כתבתי לו, כבר רמזתי הכל במלות קצרות, כי את אשר נגזר מן השמים לא יוכל שום אדם לשנות, ובזה נכללו כל התירוצים אשר אי אפשר לבארם בכתב.

ובענין הדברי תורה אשר כתב, במה שאמרתי לו בעת היותו בסאקמיר, שיש לפקפק על הטשאלינט ריקען שסגורים במפתח לא בהטחת טיט, שלא נמצא זה בשום מקום. ומעלת כבודו הרמה הראה המקור ממה שנמצא בסימן ער"ה לענין קריאה לאור הנר, שהמג"א בס"ק ב' הביא דעת מהר"א שטיין (הוב"ד בהגהות מנהגים, ערבית של שבת אות לד) להתיר ע"י מפתח, ואנכי לא הונח לי בזה.

ובאמת גם לענין יין נסך מצינו דמפתח הוי כמו חותם וכמו טיחה בטיט, ושם הוזכר בהדיא בגמרא (עבודה זרה סא:) גבי מטהר יינו של נכרי מפתח וחותם, ואע"פ כן דעת הרשב"א ז"ל (תורת הבית הקצר ב"ד ש"ב כז.) דהיכא דסגי בחותם אחד, אי אפשר להתיר במפתח. והרבה נתחבטו הפוסקים בזה הראשונים ז"ל וגם בעלי השו"ע (יו"ד סי' קיח ס"ד) אם להתיר במפתח בלבד, ולא סמכו ללמוד היתר המפתח מהיתר טיחה בטיט. ואם כן לענין הטמנה אשר לא נזכר כלל בדברי הפוסקים, לא בראשונים ז"ל ולא בהפוסקים בעלי השו"ע, אלא תקנת טיחה בטיט, האיך נוכל אנחנו להמציא להתיר בתקנה מחודשת במקום שסתמו דבריהם בדברי הפוסקים.

ומה שמצא שדברו מסגירת מפתח לענין קריאה לאור הנר, אדרבה גם משם ראיה לדבריי, כיון שחזינן שלענין יין נסך וגם לענין קריאה לאור הנר, בשניהם פלפלו הרבה אם להתיר בסגירת מפתח, וכאן לא דברו מזה מאומה, ולא הובא שום דיעה ורמז להתיר במפתח, ואך בזה מחולקים הפוסקים אם להתיר על ידי טיחה, והרמ"א ז"ל (ריש סי' רנד וסוף סי' רנז) הכריע להתיר, ואם דעת אחד מהפוסקים להתיר אף במפתח, למה לא הוזכר מזה מאומה ולמה סתמו כאן יותר, הלא באמת גזירה דקריאה לאור הנר קיל הרבה מגזירת שמא יחתה, כמו שמצינו (סי' ערה ס"ב) להתיר שם בשנים, ואפילו אם אשתו עמו (שם ס"ג), וכאן ודאי דאפילו אם רבים הן בני ביתו ואפילו במאה גזרינן, ועיין בתוספת שבת סימן ער"ה סוף ס"ק ד' דגזירת שמא יטה קיל מכל גזירות חז"ל, דהיא חששא רחוקה, כיון דמיירי בשמנים ופתילות הכשרים, ואך בדבר שצריכים עיון החמירו חז"ל, ולכן לא החמירו בשנים, דאם יבוא להטות יזכירנו חבירו, משא"כ בשאר מקומות לא סמכו על זה, יעיי"ש.

וכן נראה לי להוכיח קצת ממה שאמרו בגמרא שם (שבת יב:) ואפילו גבוה שתי קומות, ופירש רש"י ז"ל דהוא משום לא פלוג, והנה גם בכירה יוכל להניחה גבוה שתי קומות (דבזמן הש"ס היתה הכירה מיטלטלת), ולמה לא הוזכר ג"כ דגבוה אינו אסור מעיקר הדין אלא משום לא פלוג, וסתמו סתם לאיסור. ועיין במג"א סימן תמ"ז (ס"ק ה) דגזירת לא פלוג, קיל הרבה מעיקר הגזירה, והוא נפקא מינה גדולה, יעיי"ש, ולמה סתמו. אלא ודאי דבגזירת שמא יחתה יש לגזור אף בגבוה מעיקר הגזירה, דבטרחה כזו לא יזכור עדיין שהוא שבת, משא"כ בקריאה לאור הנר דאינו אסור אלא בשעה שטרוד בעיון לא בסתמא, ובטירחא כל דהו באיזה דבר אחר יתבטל מהעיון, ותו ליכא למיגזר. ועיין פרמ"ג סוף סימן רנ"ט בקיצור דיני שהייה (משב"ז ס"ק ג סוד"ה ובתנור), שכתב שבסמרטוטין אי אפשר להתיר, ואין ללמוד מטיחה, יעיי"ש.

והנה לענין יין נסך אף קשר משונה הוי היכר (עי' יו"ד סי' קל ס"ה), וכי נימא להתיר כאן גם בקשר משונה, בודאי דאין לדמות גזירת חכמים זו לזו.

עוד נראה פשוט, דהלא גם שם ביין נסך אין שום היתר בסגירת המפתח רק אם המפתח ביד הישראל שלא יוכל העכו"ם לפתוח רק בכלי אומנות, גרזן או מקבת, או שיזייף מפתח אחר, לא אם המפתח ביד העכו"ם שיוכל לסגור ולפתוח ואין שום היכר בסגירת הבור, ועיין כל זה בסוף סימן קל"א. ואם כן כאן שהפותח והסוגר בידו, בודאי דלא הוי שום חותם והיכר, ופשוט דאין ללמדו מטיחה בטיט, דהוי חותם מדינא דגמרא. ואם תאמר שיתן את המפתח לאחר, אכתי לא דמי ליין נסך, כיון דבשניהם שייכא הגזירה בשוה שישכחו עיקר שבת, ויש לחוש שיקבל ממנו המפתח בחזרה.

וזה נראה לי דגם שם בקריאה לאור הנר, לא התירו במפתח אלא אם מוסר המפתח ליד אחר, וכן נראה מדברי השערי תשובה שם (ס"ק ב), ושם יש סברא להתיר בזה, דכיון דיצטרך לבקש מיד האחר ממילא יהיה שם שנים, ולא שייך למיגזר עוד. וכן נראה לי להוכיח ממתק לשון הב"ח ז"ל שם ... (חסר ההמשך, חבל על דאבדין).