שו"ת דברי יואל/אורח חיים/סימן א: הבדלים בין גרסאות בדף

מתוך אוצר מהרי''ט
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
אין תקציר עריכה
אין תקציר עריכה
 
שורה 1: שורה 1:
{{טקסט מסריקה}}{{ניווט|דף_ראשי=שו"ת דברי יואל|תווית_דף_ראשי=שו"ת דברי יואל|הבא=שו"ת_דברי_יואל/אורח_חיים/סימן_ב|תווית_הבא=אורח חיים סימן ב|קודם=אורח חיים|תווית_קודם=שו"ת דברי יואל-אורח חיים}}
{{ניווט|דף_ראשי=שו"ת דברי יואל|תווית_דף_ראשי=שו"ת דברי יואל|הבא=שו"ת_דברי_יואל/אורח_חיים/סימן_ב|תווית_הבא=אורח חיים סימן ב|קודם=אורח חיים|תווית_קודם=שו"ת דברי יואל-אורח חיים}}
== '''~ סימן א ~''' ==
== '''~ סימן א ~''' ==
החיים והשלום יחדיו יהיו תמים על ראש , כ״ק ידידי הרב הגאון הצדיק המפורסם סוע״ה בו״ק חו״פ נהודא נפישא שושילתא דיחוסא רם וגבה ונשא כק״ש מפארים מוה״ר  
ב"ה.  


'''חיים אלעזר שליט״א האבדק״ק מונקאטש והגליל יצ״ו'''.   
החיים והשלום יחדיו יהיו תמים על ראש כ"ק ידידי הרב הגאון הצדיק המפורסם, סיני ועוקר הרים, בוצינא קדישא, חסידא ופרישא, נהורא נפישא, שושילתא דיחוסא, רם וגבה ונשא, כק"ש מפארים מוה"ר חיים אלעזר שליט"א האבדק"ק מונקאטש והגליל יצ"ו.   


'''אחד<nowiki>''</nowiki>ש''' כהדר<nowiki>''ג נ''י כמשפט, ספרו היקר מנחת אלעזר ח''ג אשר כבדני לנכון הגיעני, ורב תודה ות''ח על מנחתו היקרה. ומדי עברי בו בחפזון בטרדת החג הנעשה בחפזון, ראיתי מה שהאריך בסי' נ''ד לפלפל עם הגאון מאויוואראש ז''</nowiki>ל אם להכשיר רוק לנטילה, ויגע למצוא עכ"פ סתו לדבר שלא יטהר את הידים.
אחד"ש כהדר"ג נ"י כמשפט, ספרו היקר מנחת אלעזר חלק ג' אשר כבדני לנכון הגיעני, ורב תודה ותשואות חן על מנחתו היקרה.


{{יישור מרכזי|א}}
'''<big>א</big>'''
והנה בהרבה אחרונים מבואר כי אדרבה הנוגע ברוק אף בידים נקיות צריך נטילה מחדש כמו בנוגע בשאר מקום מטונף, ומקורו מהראב<nowiki>''ד ז''ל בס' תמים דעים (סי' ס''ו) שכתב בין החילוקים שבין מים ראשונים למים אחרונים וז''</nowiki>ל מים ראשונים אם שפשף בגופו או בכותל צריך נטילה אחרת שמא נגע במאכולת '''או''' בזיעה וכו' או ברוק שעליהן מים אחרונים אין צריך רחיצה אחרת [והובא לשון זה גם במנחת יעקב כלל ע<nowiki>''</nowiki>ז סי' ט<nowiki>''</nowiki>ו זבאלי' רבה סי' קע<nowiki>''</nowiki>ג אלא שיש שם ט<nowiki>''</nowiki>ס קצת], ומ<nowiki>''</nowiki>ש דמים אח'ונים אין צריך רחיצה אחרת, אף דגם לברהמ<nowiki>''</nowiki>ז צריך ידים נקיות וליזהר שלא ליגע במקום מטונף, מ<nowiki>''</nowiki>מ לנגד זה סגי בנקיון כפים אף בלא מים, וגם לתפילה אין לחזור יותר ממיל, ולדברי תורה אין צריך לחזור כלל אף לכתחילה אחר מים כמבואר במג<nowiki>''</nowikiסי' צ<nowiki>''</nowiki>ב סק<nowiki>''</nowiki>ה, וברהמ'ז אפשר דיני


כדברי תורה, והראב<nowiki>''ד שם מיירי שיצטרך רחיצה אחרת בהחלט ע''י מים דקא וזה אינו אלא במים ראשונים קודם סעודה שאז אם נגע במקום מטונף לא סגי בלא מים, ועכ''פ הנה חשב הראב''ד ז''ל את הרוק בין הדברים המצריכים נטילה מחדש בנגיעתם, וא''כ אצ''</nowiki>ל שנא יועיל לנטילה.
ומדי עברי בו בחפזון בטרדת החג הנעשה בחפזון, ראיתי מה שהאריך בסימן נ"ד לפלפל עם הגאון מאויוואראש ז"ל <small>(עי' שו"ת פני מבין או"ח סי' לח)</small> אם להכשיר רוק לנטילה, ויגע למצוא עכ"פ סמך לדבר שלא יטהר את הידים.


הן אמת, כי מדכתב הרמ<nowiki>''</nowiki>א ז<nowiki>''</nowikiבסי' צ<nowiki>''</nowiki>ב להצריך נטילה בנוגע בצואת האף והאוזן ולא חשב גם הרוק, מזה משמע קלת דאינו סובר להחמיר ברוק, אבל וה להקל נגד הראב<nowiki>''</nowiki>ד במה שאינו מבואר בשו<nowiki>''</nowiki>ע בהדיא ההיפך. אמנם היעב<nowiki>''</nowiki>ץ בס' מור וקציעה [הובא בשערי תשובה שם] גם הגר<nowiki>''</nowiki>א בס' מעשה רב חלקו בזה על השו<nowiki>''</nowiki>ע והקילו שלא להצריך נטילה בצואת האף והאוזן, ולדבריהם נראה פשוט להקל גם ברוק, כי אינו מסתבר כלל שיהי' הרוק מאוס יותר מצואת האף והאוזן. אבל הם לא דברו אלא שלא להצריך נטילה את הנוגע בכם בידים נקיות, אבל לא שיועיל לנטילה במקום דצריך נטילה מכבר. ובס' חסידים (סי' רנ<nowiki>''</nowiki>ב וסי' תתפ<nowiki>''</nowiki>ה) כתב להצריך נקיון כפים בצואת האף והאוזן.
והנה בהרבה אחרונים מבואר כי אדרבה הנוגע ברוק אף בידים נקיות צריך נטילה מחדש כמו בנוגע בשאר מקום מטונף, ומקורו מהראב"ד ז"ל בספר תמים דעים <small>(סי' סו)</small> שכתב בין החילוקים שבין מים ראשונים למים אחרונים וז"ל, מים ראשונים אם שפשף בגופו או בכותל צריך נטילה אחרת שמא נגע במאכולת או בזיעה וכו' או ברוק שעליהן, מים אחרונים איך צריך רחיצה אחרת [והובא לשון זה גם במנחת יעקב כלל ע"ז סימן ט"ו ובאליה רבה סימן קע"ג <small>(ס"ק י)</small>, אלא שיש שם ט"ס קצת].


והנה באשל אברהם מהגה<nowiki>''</nowiki>ק מבוטשאטש ז<nowiki>''</nowiki>ל בסי' צ<nowiki>''</nowiki>ב החליט דמהני ליעול ידיו ברוק לתפילה כמו במים ממש, וכתב דאף שאמרו חכז<nowiki>''</nowiki>ל לחזור (ג') [ד'] מילין מלפניו ומיל לאחריו, זה מיירי כשידיו מלוכלכים הרבה ולא סגי לי' בהרוק שבפיו במשך ההליכה (דג') [דד,] מילין. ולא זכיתי להבין דבריו הקדושים, דהאיך אפשר לומר דמה שהצריכו חכז<nowiki>''</nowiki>ל לחזור אחר מים לתפלה מיירי בידים מלוכלכות, והלא הכי מבואר שם בברכות דף ט<nowiki>''</nowiki>ו דלק<nowiki>''</nowiki>ש מנקה ידיו בעפר או בצרור ובקסמין דלא כתיב ארחץ במים אלא ארחץ בנקיון כל מידי דמנקי ואפ<nowiki>''</nowiki>ה לתפילה עד מיל חוזר, וא<nowiki>''</nowiki>כ מיירי כשידיו נקיות ע<nowiki>''</nowiki>י עפר או צרור ואעפי<nowiki>''</nowiki>כ הצריכו לתפילה לחזור מילין אחר מים, וכדק<nowiki>''</nowiki>ל וכי לא יהי' לו רוק בשהיית ערך מילין. ואולי כיון דצריך ליטול כל הכף, ואחר הטלת מי רגלים גם הא<nowiki>''</nowiki>א שם בסי' צ<nowiki>''</nowiki>ב מודה להפמ<nowiki>''</nowiki>ג דלא סגי ליטול רק מקום הנגיעה בנ(קום המטונף אלא כל הכף דוקא, ואולי יוכל להיות באופן שא'א לקבץ כ<nowiki>''</nowiki>כ רוק, או אולי מיירי באיסטניס דאנינא דעתי' ליטול ברוק. וכ<nowiki>''</nowiki>ז דוחק בדברי הש<nowiki>''</nowiki>ס. ובשבת דף קמ<nowiki>''</nowiki>ב במשנה דהיתה עליו לשלשת פירש רש<nowiki>''</nowiki>י ז<nowiki>''</nowiki>ל רוק או צואה, ובזבחים דף צ"ד פירש יותר גיעול של רוק או צואה, והברטנורה כתב בלשונו לשלשת ובר של טינוף כגון רוק או צואה ונראה דחשבו את הרוק לדבר מטונף וכללוהו בחדא מחתא עם צואה. ועכ<nowiki>''</nowiki>פ אם לא נחמיר כדעת הראב<nowiki>''</nowiki>ד ז<nowiki>''</nowiki>ל להצריך נטילה בנוגע בו, אבל הבו דלא להוסיף עלה שיועיל למהרת ידים מה שחשבו הראשונים ז<nowiki>''</nowiki>ל בין דברים המטונפים ושכן מורה גם פשטות דברי הש<nowiki>''</nowiki>ס שהצריכו לחזור אחר מים.
ומה שכתב דמים אחרונים אין צריך רחיצה אחרת, אף דגם לברכת המזון צריך ידים נקיות וליזהר שלא ליגע במקום מטונף, מ"מ לנגד זה סגי בנקיון כפים אף בלא מים, וגם לתפילה אין לחזור יותר ממיל <small>(עי' או"ח סי' צב ס"ד)</small>, ולדברי תורה אין צריך לחזור כלל אף לכתחילה אחר מים, כמבואר במג"א סימן צ"ב ס"ק ה', וברכת המזון אפשר דינו כדברי תורה. והראב"ד שם מיירי שיצטרך רחיצה אחרת בהחלט ע"י מים דוקא, וזה אינו אלא במים ראשונים קודם סעודה, שאז אם נגע במקום מטונף לא סגי בלא מים. ועכ"פ הנה חשב הראב"ד ז"ל את הרוק בין הדברים המצריכים נטילה מחדש בנגיעתם, וא"כ אין צריך לומר שלא יועיל לנטילה.


{{יישור מרכזי|ב}}
הן אמת, כי מדכתב הרמ"א ז"ל בסימן צ"ב <small>(ס"ז)</small> להצריך נטילה בנוגע בצואת האף והאוזן, ולא חשב גם הרוק, מזה משמע קצת דאינו סובר להחמיר ברוק. אבל קשה להקל נגד הראב"ד במה שאינו מבואר בשו"ע בהדיא ההיפך.


אמנם היעב"ץ בספר מור וקציעה [הובא בשערי תשובה שם <small>(ס"ק י)</small>] גם הגר"א בספר מעשה רב <small>(אות לו)</small> חלקו בזה על השו"ע והקילו שלא להצריך נטילה בצואת האף והאוזן, ולדבריהם נראה פשוט להקל גם ברוק, כי אינו מסתבר כלל שיהיה הרוק מאוס יותר מצואת האף והאוזן. אבל הם לא דברו אלא שלא להצריך נטילה את הנוגע בהם בידים נקיות, אבל לא שיועיל לנטילה במקום דצריך נטילה מכבר. ובספר חסידים <small>(סי' רנב ותתפה)</small> כתב להצריך נקיון כפים בצואת האף והאוזן.


'''מ'''<nowiki>''</nowiki>ש בסי' י<nowiki>''</nowiki>ג להקשות על מ<nowiki>''</nowiki>ש בם' חסידים (בצוואות סי' נ<nowiki>''</nowiki>א) דפרה אשר תלד ב' עגלים צריך לשוחטה, והנה החליט דצריך שיהי' ראוי להיות שבעת ימים תחת אמו אלא דבחתה תוך שבעה מש<nowiki>''</nowiki>ה הוי בכור דהי' ראוי להיות שבעת ימים תחת אמו אלא סיבה קרה, ועפי<nowiki>''</nowiki>ז עלה ונסתפק בנבלה וטרפה דהוי כמתה אם צריך ליתן בנה לכהן. אמנם ברש<nowiki>''</nowiki>י ז<nowiki>''</nowiki>ל חולין דף ל<nowiki>''</nowiki>ח מביא מהתו<nowiki>''</nowiki>כ דנלמד מקרא בהדיא דאין צריך לחיות כל ז', וכן הוא בש<nowiki>''</nowiki>ס שם דא<nowiki>''</nowiki>א לאוקמא קרא דיחום לילדתיה אמיה והדר מתה, והוא מטעם זה דגילה לן קרא בהדיא דאין צריך לחיות יותר. וגם אין לומר דננבלהאו ערפה או עומד למיתה דנקרא כמתה נתמעט מקרא דיתום, דא<nowiki>''</nowiki>כ למה נדחקו בש<nowiki>''</nowiki>ס שם דא<nowiki>''</nowiki>א לאוקמי' במתה והדר ילדה דמכי יולד פרט ליוצא דופן נפקא, ור<nowiki>''</nowiki>ל דכיון שמתה אינה מולידה כדרך המולידים והוי יוצא דופן [יעיי<nowiki>''</nowiki>ש ברש<nowiki>''</nowiki>י ז<nowiki>''</nowiki>ל], ולכן דחיק לאוקמי' כשזה פי' למיתה וזה פי' לחיים, והתוס' כתבו דהקרא דחיק ומוקים אנפשי' כיון דא<nowiki>''</nowiki>א לצמצם שיהי' המיתה והצידה ברגע אחד '''אלא''' מיירי כשיבוא אלי' ויצמצם. ואם נימא דנבלה וטרפה או עומד למיתה נתמעט נ<nowiki>''</nowiki>כ מקרא דיחום, שפיר מיתוקם הכתוב אף במתה ואח<nowiki>''</nowiki>כ ילדה, דזה וודאי דאף בנבלה שהיא כמתה מ<nowiki>''</nowiki>מ כ<nowiki>''</nowiki>ז שהיא חי' ומ'לידה כדרך שאר המולידים [כיון שנתעברה קודם לבן] אינו נקרא יוצא דופן, ול<nowiki>''</nowiki>ק ע<nowiki>''</nowiki>ז דמכי יולד נפקא, ושפיר מיתוקם הכתוב בדוושא.
והנה באשל אברהם מהגה"ק מבוטשאטש ז"ל בסימן צ"ב <small>(ס"ד)</small>, החליט דמהני ליטול ידיו ברוק לתפילה כמו במים ממש, וכתב דאף שאמרו חכז"ל <small>(ברכות טו.)</small> לחזור <small>')</small> [ד'] מילין מלפניו ומיל לאחריו, זה מיירי כשידיו מלוכלכים הרבה ולא סגי ליה בהרוק שבפיו במשך ההליכה <small>(דג')</small> [דד'] מילין.


אמנם האמת יורה דרכו, דכמו דלר<nowiki>' יהושע שם בבכורות (דף נ''ז ע''א) דסבר כל זמן שהשלח קיים אינו יתום, ופירש''י ז''ל שם בגמ' (ד''</nowiki>ה נתגלתה) דכיון דהעור מהנה
ולא זכיתי להבין דבריו הקדושים, דהאיך אפשר לומר דמה שהצריכו חכז"ל לחזור אחר מים לתפלה מיירי בידים מלוכלכות, והלא הכי מבואר שם בברכות דף ט"ו <small>(ע"א)</small> דלקריאת שמע מנקה ידיו בעפר או בצרור ובקסמין, דלא כתיב <small>(תהלים כו, ו)</small> ארחץ במים, אלא ארחץ בנקיון, כל מידי דמנקי, ואפ"ה לתפילה עד מיל חוזר. וא"כ מיירי כשידיו נקיות ע"י עפר או צרור, ואע"פ כן הצריכו לתפילה לחזור [ד'] מילין אחר מים, והדרא קושיא לדוכתיה וכי לא יהיה לו רוק בשהיית ערך [ד'] מילין.


לולד דומה כמי שאמו קיימת ואינו נקרא יתום, הרי והוא מפרש יתום על העור לבד כיון שנדמה לו כן להולד, ולת<nowiki>''ק לא ניחא לי' בזה וצריך שתהי' אמו קיימת ממש, אבל כשהיא קיימת והולד רואה אותה במעמדה אינו נקרא יתום ולא איכפת לי' במה שעומד למיתה או נקרא מתה, ואין מזה שום קושי' על הס''</nowiki>ס.
ואולי כיון דצריך ליטול כל הכף, ואחר הטלת מי רגלים גם האשל אברהם שם בסימן צ"ב <small>(ס"ו)</small> מודה להפמ"ג <small>(סוס"י ד)</small> דלא סגי ליטול רק מקום הנגיעה במקום המטונף, אלא כל הכף דוקא, ואולי יוכל להיות באופן שאי אפשר לקבץ כל כך רוק, או אולי מיירי באיסטניס דאנינא דעתיה ליטול ברוק. וכל זה דוחק בדברי הש"ס.
{{יישור מרכזי|ג}}
'''מ<nowiki>''</nowiki>ש''' בסי<nowiki>' כ''ה בדבר המכונה המנגנת ומברכת ברכות לבטלה ר''ל, שאם מעריכה ע''י נכרי אין בזה איסר מדינא. לפענ''ד אין לצדד בזה אלא בשאר איסורין דאין איסור אלא בעושה מעשה לא בהגירם, משא''כ בהזכרת השם נראה דגם הגורם אסור. והנה הנוב''י במהדורא תנינא או''ח סי' י''ז אוסר גם במחיקת השם על ידי גרמא, וביאר שם דאף ובגרמא לא שייך הלאו דלא תעשון כן אבל יען שיש במסווה בזיון השם ובבזיון אין נ''מ גם להגורם סוף סוף אית בי' משום בזיון. ואף להמקילין בגרם מחיקת השם, מ''מ י''ל דשם לא מצינו שהחמירו בו לומר דאית בי' משום בזיון השם יותר ממה שנאסר בהדיא בהלאו דל''ת כן, וגם אינו בכלל מורא השם שלא למחוק דלא נלמד מקרא דאת ה' אלקיך תירא, ויכול להיות דמריקה היא בגניזה וכדומה אלא שהתורה אסרתה מלא תעשון כן, ובמקום דלא שייך הלאו לא שייך לאסור עוד, דלא מלינו שיחמירו בלאו זה יותר מבשאר איסורין, משא''כ בכאן דכתב הרמב''ם ז''ל בפי''ב מהל' שבועות דעון זה אף שאין בו כריתות ומיתות ב''ד מ''מ'ע חמור יותר כיון שיש בו חילול השם, וחנז''ל (נדרים דף ז' ע''ב) החמירו בו יותר מבכל עבירות שבתורה שאף השומע הוא בנידוי, וכיון דודאי אית בי' משום בזיין י''ל דכו''ע מודי לסברת הנוב''י דלענין הבזיון אין נ''מ אף אם הוא רק גורם, וגם שם יש לחוש לדעת הנוב''י ובכאן נראה דכו''</nowiki>ע מודי.


'''וראי'''' לדבר, דהרי אסרו חכז<nowiki>''ל גם לגרום ברכה שאינה צריכה, והמג''א בסימן רט''ו (ס''ק ו'</nowiki>) אוסר אף בשבת כשצריך להשלים המאה ברכות להניח הפירות שלא לאכלם בתוך הסעודה, '''אף''' שאינו עושה שים עםשה במה שאינו אוכל הפירות והוא רק גרמא קלה בשב ואל תעשה, ואין לך גרמא קלה מזו שאינו עושה שום מעשה ואינו מדבר שום דיבור, מ<nowiki>''מ אסור בכל אופן ואופן שבא ע''י בגרמתו, אף דבאמת בשטה שמברך אח"כ אינו עושה שום איסור ואינו מברך שום ברכה לבעלה ואדרבא מצוה קעביד וחיובא רמי' עלי' לברך אח"כ, מ''מ כיון שבשעת גרמת הענין אינו צריך לברכה זו חשבוהו חכז''ל לבזיון השם, יהוא אסור מדינא מדברי הש''ס ביומא דף ע' שבעשור שבחומש הפקודים קורא על פה שלא לגרום ברכה שאינה צריכה. והשלה''ק שמתיר לגרום ברכה שאינה צריכה בשבת שצריך להשלים המאה ברכות, צ''ל כיון דמצוה קעביד לבס◖ש אפנים להרבות בברכות שהוא מחויב להשלים המנין אינו בכלל בזיון, אבל בלא''ה בודאי דאסור מדינא. ואם הוא כן כשגורם ברכה שעושה אח''כ מצוה בעשייתה, ק'ץ בשהוא גורם ברכה שהיא לבטלה ואסורה דודאי איכא בה בזיון השם טפי, ומאי נ''מ אם מצוה להנכרי, דבשאר איסורין שאינו אסור אלא העושה מעשה איכא למימר דבמצוה לנכרי דאין שליחות לנכרי לא הוי כעושה מעשה ומותר, אבל כאן סוף כל סוף הוא גורם לבזיון השם יהוא אסור מדינא לפענ''ד. ובעיקר הדבר בענין הקולא ע''י נכרי גם בשאר איסורין יש פלוגתא אי אמירה לנכרי שטת דיש שליחות לעכו''ם לחומרא, אבל כאן נראה דאין נ''מ בכ''</nowiki>ז.
ובשבת דף קמ"ב <small>(ע"ב)</small> במשנה דהיתה עליו לשלשת, פירש רש"י זרוק או צואה, ובזבחים דף צ"ד <small>(ע"א)</small> פירש יותר, גיעול של רוק או צואה. והברטנורה <small>(שבת פכ"א מ)</small> כתב בלשונו, לשלשת, דבר של טינוף כגון רוק [או רעי] או צואה. ונראה דחשבו את הרוק לדבר מטונף, וכללוהו בחדא מחתא עם צואה.
{{יישור מרכזי|ד}}
['''גם''' י<nowiki>''</nowiki>ל דכל השומעים עושים בזה איסור מדינא, דהזכיר לאברהם ה' ברכות אות הרהור הביא מהלק<nowiki>''</nowiki>ט ופרח שושן והשל<nowiki>''</nowiki>ה דגם המהרהר ברכה לבטלה עובר משום ל<nowiki>''</nowiki>ת דהרהור כדיבור. והנה בהך דהרהור כדיבור מבואר בשו<nowiki>''</nowiki>ע סי' ס<nowiki>''</nowiki>ב דאם מחמת אונס קרא ק<nowiki>''</nowiki>ש בלבו יצא בדיעבד, ונראה זה ברור ברוב הפוסקים דמה דאמרינן הרהור לאו כדיבור דמי אינו אלא להחמיר לכתחלה [ומה דמקילין בברכה<nowiki>''</nowiki>ת (סימן מ'ז סעיף ד') שם יש טעם אחר דאין מברכין על המחשבה כמו דאין מברכין על ביטול חמץ עי' פרמ<nowiki>''</nowiki>ג שם, עוד נאמרו בזה ענינים שונים בדברי הפוסקים אכ<nowiki>''</nowiki>מ] . אמנם בברכה לבטלה אם מהרהר בלבו יש פוסקים דאינו עובר משום ל<nowiki>''</nowiki>ת, ובגן כמלך אות כ<nowiki>''</nowiki>ג כתב הטעם דל<nowiki>''</nowiki>ת עיקרו לשבועה ובשבועה כתיב לבטא בשפתים. וצריך להבין מה יעשו לא'הרת את ה' אלקיך תירא דשם לא נזכר ביטוי שפתים. ואולי מה דנלמד מאת ה' אלקיך תירא הוא בשביל שיש בי' בזיון השם שזהו בכלל המורא ליזהר מלבזותו, ובהרהורא אפשר לא שייך בזיונא דנעלם הוא מעיני כל חי. או אפשר דאיתא בספרים ומובא (במג<nowiki>''</nowiki>א) [בבאה<nowiki>''</nowiki>ט] (סי' א' ס<nowiki>''</nowiki>ק ג') לצייר לפניו השם הוי' ב<nowiki>''</nowiki>ה שזה מסוגל ליראה, ומשמע אף בלי שום פסוק או איזה שבח, ואילו היה מוציא בפיו את החם באופן כזה הי' עובר על האזהרה דאת ה' אלקיך תירא ובע<nowiki>''</nowiki>כ דזהו היפוך היראה, ובמהרהר הוא מביא עוד את היראה בלבו, ובע<nowiki>''</nowiki>כ דמהרהר אינו בכלל האזהרה דאת ה' אלקיך


תירא. ועכ<nowiki>''פ אם שייך נ''</nowiki>ח בהרהור הוא פלוגתת הפוסקים.
ועכ"פ אם לא נחמיר כדעת הראב"ד ז"ל להצריך נטילה בנוגע בו, אבל הבו דלא להוסיף עלה שיועיל לטהרת ידים מה שחשבו הראשונים ז"ל בין דברים המטונפים, ושכן מורה גם פשטות דברי הש"ס שהצריכו לחזור אחר מים.


והנה זה נראה פש יט דאם יש לו איזה ספק בברכה דשפיר מברך בהרהור, דלו יהא ספק אם שייך ל<nowiki>''ת בהרהור הוי ס''ס ומברך, ומצינו כ''ס בש''ע דמברכין על ס''ס אף בפה לענין ספירה בסימן תפ''ט ולענין קריאה בס''ת פסולה ובכמה דוכתי. אמנם כשאי ל י ספק אם צריך לברך למה לא נצטרך לחוש לדעת הפוסקים המחמירין בחומר ל''ת, ובנידון דידן עוד חמור יותר מבשאר מהרהר דלית בי' משום בזיונא, וגם הוא בדרך מורא שמים, אבל בכאן דמהרהר ע''י שהוא שומע ברכה לבעלה וכל העם רואים את הנשמט ושומע כי עינה ומחשבתו ניכרת מתוך מעשיו דאית בי' בזיון השם טובא, ובאופן כזה המטה אזנו לשמוע ברכה לבטלה ומהרהר בה זהו בודאי היפך המורא ואפשר כו''ע יודו בזה דאסור. וחכז''ל חשו בנדרים דף י' דלא לימא קרבן דילמא יאמר לה' וקמפיק ש''ש לבטלה, אף דחששא זו דשמא ימות בזמן מועט כזה או שמא יתחרט הם חששות רחוקות דכ''ז הוא נגד החזקה, ואעפי''כ חשו חכז''ל לכל ספק באזכרת ש''ש, והאיך יהי' מתר להכניס עצמו לכתחלה לספק ל''</nowiki>ת.
'''<big>ב</big>'''


ואולי י<nowiki>''ל בזה מה שפי' הרא''ש ז''ל בנדרים דף ז' דלכן החמירו בהזכרת ש''ש להצריך נידוי אף השומע ושותק יותר מבשאר עוברי עבירה כיין שיש בו עונשים חמורים כאלו. והנה מה שלמד שהחמירו בכאן בשומע ושותק יותר מבשאר עוברי עבירה הוא ממה שלא נזכר זה בשום מקום להצריך נידוי השומע ושותק, וא''כ צריך להבין הלא גם בע''ז ומחלל שבת לא הוזכר להצריך נידוי את הרואה ושותק, וכי חמור כ''כ הזכרת השם יותר מע''ז אשר המודה בה הוא ככופר בכל התורה כולה ומחלל שבת דחמירא כע''ז. ולפי הנ''ל י''ל דמע''ז וח''ש בלא''ה יש לחלק כיון דהוא אינו עושה שום איסור אלא מה שלא מוחה בחבירו, אבל בשומע הזכרת השם גם הוא עושה איסור בשמיעתו האזכרה לבטלה כמבואר, ואך דהוא אנוס דמאי הוה לי' למיעבד בשמיעתו פתאום, אבל אם שתיק אח''כ גלי אדעתי' וניחא לי' ונלכד גם הוא במצודה זו. אמנם עיקר הקושיא היא משאר עבירות התלויים בשמיעת האוזן כמו בשמיעת דברי נבלה ול''ת שמע שוא וכדומה הרבה עבירות התלויים בשמיעה, ואמרו חכז''ל (כתובות דף ה' ע''ב) האוזן נכווית תחלה באיברים, ואעפי''כ לא מצינו לחייב נידוי את השומע פתאום ושותק אח''פ, וע''</nowiki>ז מתרץ שפיר בשביל העונשים החמורים שבה '''('''אולי בשביל זה הביאו שם הר<nowiki>''</nowiki>ן והרא<nowiki>''</nowiki>ש ז<nowiki>''</nowiki>ל בהך דהשומע אזכרה מפי חבירו, דבפ<nowiki>''</nowiki>ק דתמורה (דף ד' ע<nowiki>''</nowiki>א) נלמד זה מאת ה' אלקיך תירא. ולכאורה לאיזה צורך הביאו זה שם מהיכן שנלמד אזהרה זו דשם אין שום נ<nowiki>''</nowiki>מ בזה. אמנם לדרכנו יתכן שפיר דאפשר סברי ג<nowiki>''</nowiki>כ דלא שייך ל<nowiki>''</nowiki>ת בהרהור דבשבועה כתיב לבטא בשפתים, ואך בשביל שנלמד גם מאת ה' אלקיך תירא דלא שייך ביטוי שפתים לכן חייב גם השומע, ולזה הביאו זה שם להבין למה חייבו השומע ושותק].
בכור שאמו עומדת לישחט או שנטרפה, אם מיקרי יתום שאינו ניתן לכהן
{{יישור מרכזי|ה}}
ומה שחקר שם לענין נדר ושבוכה אם הוי שב י עה כשמשמיע קולו עוד הפעם אף שנשאל על שבועתו, הנה גבי שבועה צריך שיהיו פיו ולבו שוין והאדם בשבויה כתיב, ואף אם המכונה היא כפיו ממש, אם אין לבו שס והוא כבר התחרט ונשאל על שבועתו, מה מקום יש להסתפק שיהי' שבועה.
{{יישור מרכזי|ו}}
'''מה''' שחידש בסי<nowiki>' מ' בענין כל העומד לזרוק  וכו' (ב''ק דף ע''ו ע''ב), שהוא עפ''י דברי הר"ן ז''ל (נדרים דף נ''ב ע''א) בדשיל''מ דכיון שעתיד להיות כן הוא שוה באיכות. הנה ממקום צמיחת סברא זו שהוא הר''ן ז''ל, שם מבואר דזה האיכות מה שעתיד להיות כן אינו דוחה את הכמות, דלכן במבשא''מ לא מהני כלל מה שהוא דשלי''מ אלא במב''מ כיון דשוה גם בכמות, ואיך נקח מדבריו לדחות את הכמות ע''י מה שעתיד להיות כאשר האריך בזה הרבה. ובאמת סברא זו לתלות את דברי הר''ן ז''ל בדשלי''מ עם דברי ר''ש דכל העומד, הוא מבואר כבר בתשובת ברית אברהם סי' ל''ה, אבל הוא כתב בהיפך דטעמו של הר''ן ז''ל דע''י שעתיד להיות ניתר הוי מב''מ עכשיו, הוא מדברי ר''ש דכל העומד להעשות כעשוי דמי, וצידד לומר דאף דלא קיי''ל כר''ש י''ל דהיינו בשביל שחסר מעשה או דיבור אבל בדשיל''</nowiki>מ דאינו חסר מאומה ועומד ממילא להיות כן אפשר מודי.


יותר אין להאריך כעת, השי<nowiki>''ת יזכהו ללמוד וללמד בהרחבת הלב, ואת חג המצות, יחוג בכשרות ודיצות, כנפשו הטובה ונפש ידידו דו''ש כהדרגנ''י באה''</nowiki>ר וברגשי כבוד כערכו הרם והנשא
מה שכתב בסימן י"ג להקשות על מה שכתוב בספר חסידים <small>(בצוואה סי' נ)</small> דפרה אשר תלד שני עגלים [או וכו' תרנגולת שתלד שתי ביצים ביום אחד] צריך לשוחטן [מיד]. והנה החליט דצריך שיהיה ראוי להיות שבעת ימים תחת אמו, אלא דבמתה תוך שבעה משום הכי הוי בכור, דהיה ראוי להיות שבעת ימים תחת אמו אלא סיבה קרה. ועל פי זה עלה ונסתפק בנבלה וטרפה דהוי כמתה אם צריך ליתן בנה לכהן.


הק' יואל טייטלבוים  
אמנם ברש"י ז"ל חולין דף ל"ח <small>(ע"ב ד"ה תחת אמו)</small> מביא מהתורת כהנים <small>(אמור פרשתא ח סי' ד)</small> דנלמד מקרא <small>(ויקרא כב, כז)</small> בהדיא דאין צריך לחיות כל שבעה, וכן הוא בש"ס שם דאי אפשר לאוקמא קרא דיתום לילדתיה אמיה והדר מתה, והוא מטעם זה דגילה לן קרא בהדיא דאין צריך לחיות יותר. וגם אין לומר דבנבלה או טרפה או עומד למיתה דנקרא כמתה, נתמעט מקרא דיתום, דא"כ למה נדחקו בש"ס שם דאי אפשר לאוקמיה דמתה והדר ילדה, דמכי יולד פרט ליוצא דופן נפקא, ור"ל דכיון שמתה אינה מולידה כדרך המולידים והוי יוצא דופן [יעיי"ש ברש"י ז"ל], ולכן דחיק לאוקמיה כשזה פירש למיתה וזה פירש לחיים. והתוספות <small>(ד"ה אלא זה)</small> כתבו דהקרא דחיק ומוקים אנפשיה, כיון דאי אפשר לצמצם שיהיה המיתה והלידה ברגע אחד, אלא מיירי כשיבוא אליהו ויצמצם.
 
ואם נימא דנבלה וטרפה או עומד למיתה נתמעט ג"כ מקרא דיתום, שפיר מיתוקם הכתוב אף במתה ואח"כ ילדה, שזה ודאי דאף בנבלה שהיא כמתה, מ"מ כל זמן שהיא חיה ומולידה כדרך שאר המולידים [כיון שנתעברה קודם לכן] אינו נקרא יוצא דופן, ולא קשיא על זה דמכי יולד נפקא, ושפיר מיתוקם הכתוב ברווחא.
 
אמנם האמת יורה דרכו, דכמו דלר' יהושע שם בבכורות <small>(נז.)</small> דסבר כל זמן שהשלח קיים אינו יתום, ופירש רש"י ז"ל שם בגמרא <small>(ע"ב ד"ה נתגלתה)</small>, דכיון דהעור מהנה לולד דומה כמי שאמו קיימת ואינו נקרא יתום, הרי דהוא מפרש יתום על העור לבד כיון שנדמה לו כן להולד, ולתנא קמא לא ניחא ליה בזה וצריך שתהיה אמו קיימת ממש. אבל כשהיא קיימת והולד רואה אותה במעמדה אינו נקרא יתום, ולא איכפת ליה במה שעומד למיתה או נקרא מתה, ואין מזה שום קושיא על הספר חסידים.
 
'''<big>ג</big>'''
 
מכונה המשמיעה ברכות, אם יש בזה איסור הזכרת השם לבטלה, ואם מותר להעריכה ע"י נכרי
 
מה שכתב בסימן כ"ה בדבר המכונה המנגנת <small>(טעיפ וכדו')</small> ומברכת ברכות לבטלה ר"ל, שאם מעריכה ע"י נכרי אין בזה איסור מדינא. לפענ"ד אין לצדד בזה אלא בשאר איסורין, דאין איסור אלא בעושה מעשה לא בהגורם, משא"כ בהזכרת השם נראה דגם הגורם אסור.
 
והנה הנודע ביהודה במהדורא תנינא או"ח סימן י"ז אוסר גם במחיקת השם על ידי גרמא, וביאר שם דאף דבגרמא לא שייך הלאו דלא תעשון כן <small>(דברים יב, ד; ס' המצוות להרמב"ם לאוין סה; חינוך מ' תלז. וראה שבת קכ, ב)</small>, אבל יען שיש במחיקה בזיון השם, ובבזיון אין נפקא מינה גם להגורם, סוף סוף אית ביה משום בזיון.
 
ואף להמקילין בגרם מחיקת השם, מ"מ יש לומר דשם לא מצינו שהחמירו בו לומר דאית ביה משום בזיון השם יותר ממה שנאסר בהדיא בהלאו דלא תעשון כן, וגם אינו בכלל מורא השם שלא למחוק, דלא נלמד מקרא דאת ה' אלקיך תירא <small>(ואתחנן ו, יג; ס' המצוות להרמב"ם עשה ד; חינוך מ' תלב)</small>. ויכול להיות דמחיקה היא כגניזה וכדומה, אלא שהתורה אסרתה מלא תעשון כן, ובמקום דלא שייך הלאו לא שייך לאסור עוד, דלא מצינו שיחמירו בלאו זה יותר מבשאר איסורין. משא"כ בכאן דכתב הרמב"ם ז"ל בפרק י"ב מהלכות שבועות <small>(ה"ט)</small> דעון זה אף שאין בו כריתות ומיתות בית דין, מ"מ חמור יותר כיון שיש בו חילול השם, וחכז"ל <small>(נדרים ז:)</small> החמירו בו יותר מבכל עבירות שבתורה שאף השומע הוא בנידוי, וכיון דודאי אית ביה משום בזיון, י"ל דכולי עלמא מודי לסברת הנודע ביהודה דלענין הבזיון אין נפקא מינה אף אם הוא רק גורם, וגם שם יש לחוש לדעת הנודע ביהודה, ובכאן נראה דכולי עלמא מודי.
 
וראיה לדבר, דהרי אסרו חכז"ל גם לגרום ברכה שאינה צריכה, והמג"א בסימן רט"ו <small>(ס"ק ו)</small> אוסר אף בשבת כשצריך להשלים המאה ברכות, להניח הפירות שלא לאכלם בתוך הסעודה, אף שאינו עושה שום מעשה במה שאינו אוכל הפירות, והוא רק גרמא קלה בשב ואל תעשה. ואין לך גרמא קלה מזו שאינו עושה שום מעשה ואינו מדבר שום דיבור, מ"מ אסור בכל אופן ואופן שבא ע"י הגרמתו. אף דבאמת בשעה שמברך אח"כ אינו עושה שום איסור ואינו מברך שום ברכה לבטלה, ואדרבא מצוה קעביד וחיובא רמיא עליה לברך אח"כ, מ"מ כיון שבשעת גרמת הענין אינו צריך לברכה זו חשבוהו חכז"ל לבזיון השם, והוא אסור מדינא מדברי הש"ס ביומא דף ע' <small>(ע"א)</small> שבעשור שבחומש הפקודים קורא על פה שלא לגרום ברכה שאינה צריכה.
 
והשל"ה הק' <small>(מסכת שבת, נר מצוה ד"ה אסור)</small> שמתיר לגרום ברכה שאינה צריכה בשבת שצריך להשלים המאה ברכות, צריך לומר כיון דמצוה קעביד לבקש אופנים להרבות בברכות שהוא מחויב להשלים המנין, אינו בכלל בזיון, אבל בלאו הכי בודאי דאסור מדינא.
 
ואם הוא כן כשגורם ברכה שעושה אח"כ מצוה בעשייתה, ק"ו כשהוא גורם ברכה שהיא לבטלה ואסורה, דודאי איכא בה בזיון השם טפי, ומאי נפקא מינה אם מצוה להנכרי. דבשאר איסורין שאינו אסור אלא העושה מעשה, איכא למימר דבמצוה לנכרי דאין שליחות לנכרי לא הוי כעושה מעשה ומותר, אבל כאן סוף כל סוף הוא גורם לבזיון השם, והוא אסור מדינא לפענ"ד.
 
ובעיקר הדבר בענין הקולא על ידי נכרי, גם בשאר איסורין יש פלוגתא <small>(עי' ב"מ עא: וברש"י שם ד"ה בשלמא; שו"ע הרב סי' רמג ס"א; שו"ת פני יהושע יו"ד סי' ג; בית מאיר אהע"ז סוס"י ה)</small> אי [טעם] אמירה לנכרי שבות [הוא משום דיש] דיש שליחות לעכו"ם לחומרא, אבל כאן נראה דאין נפקא מינה בכל זה.
 
'''<big>ד</big>'''
 
השומע את המכונה כשמשמיעה ברכות, אם עובר
 
[גם יש לומר דכל השומעים עושים בזה איסור מדינא, דהזכור לאברהם <small>(ח"א או"ח אות ב מערכת ברכות, סוף אות ה, ערך הרהור)</small> הביא מהלכות קטנות <small>(ח"ב סי' קמו)</small> ופרח שושן <small>(כלל ח סוס"י יד)</small> והשל"ה <small>(מסכת שבועות, פרק תורה אור, ד"ה ובמסכת)</small>, דגם המהרהר ברכה לבטלה עובר משום לא תשא <small>(שמות כ, ז; ברכות לג.; שו"ע או"ח סי' רטו ס"ד)</small>, דהרהור כדיבור <small>(עי' שדי חמד מערכת הב' כלל קטו)</small>.
 
והנה בהך דהרהור כדיבור מבואר בשו"ע סימן ס"ב <small>(ס"ד)</small> דאם מחמת אונס קרא קריאת שמע בלבו יצא בדיעבד, ונראה זה ברור ברוב הפוסקים דמה דאמרינן <small>(ברכות כ, ב תוד"ה ורב חסדא)</small> הרהור לאו כדיבור דמי, אינו אלא להחמיר לכתחלה [ומה דמקילין בברכת התורה <small>(סי' מז ס"ד)</small>, שם יש טעם אחר, דאין מברכין על המחשבה כמו דאין מברכין על ביטול חמץ, עיין פרמ"ג שם <small>(סי' סב משב"ז ס"ק א)</small>. עוד נאמרו בזה ענינים שונים בדברי הפוסקים, אכ"מ].
 
אמנם בברכה לבטלה אם מהרהר בלבו יש פוסקים דאינו עובר משום לא תשא, ובגן המלך אות כ"ג כתב הטעם דלא תשא עיקרו לשבועה, ובשבועה כתיב <small>(ויקרא ה, ד)</small> לבטא בשפתים. וצריך להבין מה יעשו לאזהרת את ה' אלקיך תירא, דשם לא נזכר ביטוי שפתים. ואולי מה דנלמד מאת ה' אלקיך תירא, הוא בשביל שיש ביה בזיון השם, שזהו בכלל המורא ליזהר מלבזותו, ובהרהורא אפשר לא שייך בזיונא, דנעלם הוא מעיני כל חי.
 
או אפשר, דאיתא בספרים ומובא <small>(במג"א)</small> [בבאר היטב <small>(סי' א ס"ק ג)</small>] לצייר לפניו השם הוי' ב"ה, שזה מסוגל ליראה. ומשמע אף בלי שום פסוק או איזה שבח, ואילו היה מוציא בפיו את השם באופן כזה, היה עובר על האזהרה דאת ה' אלקיך תירא, ובעל כרחך שזהו היפוך היראה, ובמהרהר הוא מביא עוד את היראה בלבו, ובעל כרחך דמהרהר אינו בכלל האזהרה דאת ה' אלקיך תירא. ועכ"פ אם שייך לא תשא בהרהור הוא פלוגתת הפוסקים.
 
והנה זה נראה פשוט דאם יש לו איזה ספק בברכה, דשפיר מברך בהרהור, דלו יהא ספק אם שייך לא תשא בהרהור, הוי ספק ספיקא ומברך. ומצינו כמה פעמים בשו"ע דמברכין על ספק ספיקא אף בפה, לענין ספירה בסימן תפ"ט <small>(ס"ח)</small> ולענין קריאה בספר תורה פסולה <small>(עי' פמ"ג סי' קמג משב"ז ס"ק ב ד"ה ודע)</small>, ובכמה דוכתי. אמנם כשאין לו ספק אם צריך לברך, למה לא נצטרך לחוש לדעת הפוסקים המחמירין בחומר לא תשא.
 
ובנידון דידן עוד חמור יותר מבשאר מהרהר דלית ביה משום בזיונא וגם הוא בדרך מורא שמים, אבל בכאן דמהרהר ע"י שהוא שומע ברכה לבטלה, וכל העם רואים את הנשמע ושומע כי עונה, ומחשבתו ניכרת מתוך מעשיו, דאית ביה בזיון השם טובא, ובאופן כזה המטה אזנו לשמוע ברכה לבטלה ומהרהר בה, זהו בודאי היפך המורא, ואפשר כו"ע יודו בזה דאסור. וחכז"ל חשו בנדרים דף י' <small>(ע"א)</small> דלא לימא קרבן, דילמא יאמר לה' וקמפיק שם שמים לבטלה, אף דחששא זו דשמא ימות בזמן מועט כזה או שמא יתחרט, הם חששות רחוקות, דכל זה הוא נגד החזקה, ואע"פ כן חשו חכז"ל לכל ספק הזכרת שם שמים, והאיך יהיה מותר להכניס עצמו לכתחלה לספק לא תשא.
 
ואולי יש לפרש בזה מה שפירש הרא"ש ז"ל בנדרים דף ז' <small>(ע"ב ד"ה ועניות)</small> דלכן החמירו בהזכרת שם שמים להצריך נידוי אף השומע ושותק יותר מבשאר עוברי עבירה, כיון שיש בו עונשים חמורים כאלו. והנה מה שלמד שהחמירו בכאן בשומע ושותק יותר מבשאר עוברי עבירה, הוא ממה שלא נזכר זה בשום מקום להצריך נידוי השומע ושותק. וא"כ צריך להבין הלא גם בעבודה זרה ומחלל שבת לא הוזכר להצריך נידוי את הרואה ושותק, וכי חמור כל כך הזכרת השם יותר מעבודה זרה אשר המודה בה הוא ככופר בכל התורה כולה ומחלל שבת דחמירא כעבודה זרה. ולפי הנ"ל יש לומר דמעבודה זרה וחילול שבת בלאו הכי יש לחלק, כיון דהוא אינו עושה שום איסור אלא מה שלא מוחה בחבירו, אבל בשומע הזכרת השם גם הוא עושה איסור בשמיעתו האזכרה לבטלה כמבואר, ואך דהוא אנוס דמאי הוה ליה למיעבד בשמיעתו פתאום, אבל אם שתיק אח"כ גלי אדעתיה דניחא ליה ונלכד גם הוא במצודה זו.
 
אמנם עיקר הקושיא היא משאר עבירות התלויים בשמיעת האוזן, כמו בשמיעת דברי נבלה <small>(עי' שבת לג, א; ירושלמי תרומות פ"א ה"ד)</small> ולא תשא שמע שוא <small>(שמות כג, א)</small>, וכדומה הרבה עבירות התלויים בשמיעה, ואמרו חכז"ל <small>(כתובות ה:)</small> האוזן נכווית תחלה באיברים, ואע"פ כן לא מצינו לחייב נידוי את השומע פתאום ושותק אח"כ, ועל זה מתרץ שפיר בשביל העונשים החמורים שבה.
 
ואולי בשביל זה הביאו שם הר"ן <small>(ד"ה השומע)</small> והרא"ש <small>(ד"ה השומע)</small> ז"ל בהך דהשומע אזכרה מפי חבירו, דבפרק קמא דתמורה <small>(ד.)</small> נלמד זה מאת ה' אלקיך תירא. ולכאורה לאיזה צורך הביאו זה שם מהיכן שנלמד אזהרה זו, דשם אין שום נפקא מינה בזה. אמנם לדרכנו יתכן שפיר, דאפשר סברי גם כן דלא שייך לא תשא בהרהור, דבשבועה כתיב לבטא בשפתים, ואך בשביל שנלמד גם מאת ה' אלקיך תירא דלא שייך ביטוי שפתים, לכן חייב גם השומע, ולזה הביאו זה שם להבין למה חייבו השומע ושותק].
 
'''<big>ה</big>'''
 
מכונה המשמיעה שבועה שנשאל כבר עליה, אי חשיב כחוזר ונשבע
 
ומה שחקר שם לענין נדר ושבועה אם הוי שבועה כשמשמיע <small>(הטעיפ)</small> קולו עוד הפעם, אף שנשאל על שבועתו. הנה גבי שבועה צריך שיהיו פיו ולבו שוין והאדם בשבועה כתיב <small>(ויקרא ה, ד; שבועות כו.)</small>, ואף אם המכונה היא כפיו ממש, אם אין לבו שם והוא כבר התחרט ונשאל על שבועתו, מה מקום יש להסתפק שיהיה שבועה.
 
'''<big>ו</big>'''
 
ביאור דין כל העומד לזרוק כזרוק דמי
 
מה שחידש בסימן מ' בענין כל העומד לזרוק וכו' <small>(ב"ק עו:)</small>, שהוא על פי דברי הר"ן ז"ל <small>(נדרים נב.)</small> בדבר שיש לו מתירין, דכיון שעתיד להיות כן, הוא שוה באיכות. הנה ממקום צמיחת סברא זו שהוא הר"ן ז"ל, שם מבואר שזה האיכות מה שעתיד להיות כן אינו דוחה את הכמות, דלכן במין בשאינו מינו לא מהני כלל מה שהוא דבר שיש לו מתירין, אלא במין במינו כיון דשוה גם בכמות, ואיך נקח מדבריו לדחות את הכמות על ידי מה שעתיד להיות, כאשר האריך בזה הרבה.
 
ובאמת סברא זו לתלות את דברי הר"ן ז"ל בדבר שיש לו מתירין עם דברי רבי שמעון דכל העומד, הוא מבואר כבר בתשובת ברית אברהם <small>(יו"ד)</small> סימן ל"ה, אבל הוא כתב בהיפך דטעמו של הר"ן ז"ל דעל ידי שעתיד להיות ניתר הוי מין במינו עכשיו, הוא מדברי רבי שמעון דכל העומד להעשות כעשוי דמי, וצידד לומר דאף דלא קיי"ל כרבי שמעון, י"ל דהיינו בשביל שחסר מעשה או דיבור, אבל בדבר שיש לו מתירין דאינו חסר מאומה ועומד ממילא להיות כן, אפשר מודי.
 
יותר אין להאריך כעת, השי"ת יזכהו ללמוד וללמד בהרחבת הלב, ואת חג המצות, יחוג בכשרות ודיצות, כנפשו הטובה ונפש ידידו דו"ש כהדרגנ"י באהבה רבה וברגשי כבוד כערכו הרם והנשא
 
הק' יואל טייטלבוים
[[קטגוריה:שו"ת דברי יואל]]  
[[קטגוריה:שו"ת דברי יואל]]  
[[קטגוריה:שו"ת דברי יואל - אורח חיים]]
[[קטגוריה:שו"ת דברי יואל - אורח חיים]]

גרסה אחרונה מ־18:18, 20 במאי 2026

<< שו"ת דברי יואל-אורח חיים שו"ת דברי יואל אורח חיים סימן ב >>

~ סימן א ~

ב"ה.

החיים והשלום יחדיו יהיו תמים על ראש כ"ק ידידי הרב הגאון הצדיק המפורסם, סיני ועוקר הרים, בוצינא קדישא, חסידא ופרישא, נהורא נפישא, שושילתא דיחוסא, רם וגבה ונשא, כק"ש מפארים מוה"ר חיים אלעזר שליט"א האבדק"ק מונקאטש והגליל יצ"ו.

אחד"ש כהדר"ג נ"י כמשפט, ספרו היקר מנחת אלעזר חלק ג' אשר כבדני לנכון הגיעני, ורב תודה ותשואות חן על מנחתו היקרה.

א

ומדי עברי בו בחפזון בטרדת החג הנעשה בחפזון, ראיתי מה שהאריך בסימן נ"ד לפלפל עם הגאון מאויוואראש ז"ל (עי' שו"ת פני מבין או"ח סי' לח) אם להכשיר רוק לנטילה, ויגע למצוא עכ"פ סמך לדבר שלא יטהר את הידים.

והנה בהרבה אחרונים מבואר כי אדרבה הנוגע ברוק אף בידים נקיות צריך נטילה מחדש כמו בנוגע בשאר מקום מטונף, ומקורו מהראב"ד ז"ל בספר תמים דעים (סי' סו) שכתב בין החילוקים שבין מים ראשונים למים אחרונים וז"ל, מים ראשונים אם שפשף בגופו או בכותל צריך נטילה אחרת שמא נגע במאכולת או בזיעה וכו' או ברוק שעליהן, מים אחרונים איך צריך רחיצה אחרת [והובא לשון זה גם במנחת יעקב כלל ע"ז סימן ט"ו ובאליה רבה סימן קע"ג (ס"ק י), אלא שיש שם ט"ס קצת].

ומה שכתב דמים אחרונים אין צריך רחיצה אחרת, אף דגם לברכת המזון צריך ידים נקיות וליזהר שלא ליגע במקום מטונף, מ"מ לנגד זה סגי בנקיון כפים אף בלא מים, וגם לתפילה אין לחזור יותר ממיל (עי' או"ח סי' צב ס"ד), ולדברי תורה אין צריך לחזור כלל אף לכתחילה אחר מים, כמבואר במג"א סימן צ"ב ס"ק ה', וברכת המזון אפשר דינו כדברי תורה. והראב"ד שם מיירי שיצטרך רחיצה אחרת בהחלט ע"י מים דוקא, וזה אינו אלא במים ראשונים קודם סעודה, שאז אם נגע במקום מטונף לא סגי בלא מים. ועכ"פ הנה חשב הראב"ד ז"ל את הרוק בין הדברים המצריכים נטילה מחדש בנגיעתם, וא"כ אין צריך לומר שלא יועיל לנטילה.

הן אמת, כי מדכתב הרמ"א ז"ל בסימן צ"ב (ס"ז) להצריך נטילה בנוגע בצואת האף והאוזן, ולא חשב גם הרוק, מזה משמע קצת דאינו סובר להחמיר ברוק. אבל קשה להקל נגד הראב"ד במה שאינו מבואר בשו"ע בהדיא ההיפך.

אמנם היעב"ץ בספר מור וקציעה [הובא בשערי תשובה שם (ס"ק י)] גם הגר"א בספר מעשה רב (אות לו) חלקו בזה על השו"ע והקילו שלא להצריך נטילה בצואת האף והאוזן, ולדבריהם נראה פשוט להקל גם ברוק, כי אינו מסתבר כלל שיהיה הרוק מאוס יותר מצואת האף והאוזן. אבל הם לא דברו אלא שלא להצריך נטילה את הנוגע בהם בידים נקיות, אבל לא שיועיל לנטילה במקום דצריך נטילה מכבר. ובספר חסידים (סי' רנב ותתפה) כתב להצריך נקיון כפים בצואת האף והאוזן.

והנה באשל אברהם מהגה"ק מבוטשאטש ז"ל בסימן צ"ב (ס"ד), החליט דמהני ליטול ידיו ברוק לתפילה כמו במים ממש, וכתב דאף שאמרו חכז"ל (ברכות טו.) לחזור (ג') [ד'] מילין מלפניו ומיל לאחריו, זה מיירי כשידיו מלוכלכים הרבה ולא סגי ליה בהרוק שבפיו במשך ההליכה (דג') [דד'] מילין.

ולא זכיתי להבין דבריו הקדושים, דהאיך אפשר לומר דמה שהצריכו חכז"ל לחזור אחר מים לתפלה מיירי בידים מלוכלכות, והלא הכי מבואר שם בברכות דף ט"ו (ע"א) דלקריאת שמע מנקה ידיו בעפר או בצרור ובקסמין, דלא כתיב (תהלים כו, ו) ארחץ במים, אלא ארחץ בנקיון, כל מידי דמנקי, ואפ"ה לתפילה עד מיל חוזר. וא"כ מיירי כשידיו נקיות ע"י עפר או צרור, ואע"פ כן הצריכו לתפילה לחזור [ד'] מילין אחר מים, והדרא קושיא לדוכתיה וכי לא יהיה לו רוק בשהיית ערך [ד'] מילין.

ואולי כיון דצריך ליטול כל הכף, ואחר הטלת מי רגלים גם האשל אברהם שם בסימן צ"ב (ס"ו) מודה להפמ"ג (סוס"י ד) דלא סגי ליטול רק מקום הנגיעה במקום המטונף, אלא כל הכף דוקא, ואולי יוכל להיות באופן שאי אפשר לקבץ כל כך רוק, או אולי מיירי באיסטניס דאנינא דעתיה ליטול ברוק. וכל זה דוחק בדברי הש"ס.

ובשבת דף קמ"ב (ע"ב) במשנה דהיתה עליו לשלשת, פירש רש"י ז"ל רוק או צואה, ובזבחים דף צ"ד (ע"א) פירש יותר, גיעול של רוק או צואה. והברטנורה (שבת פכ"א מ"ב) כתב בלשונו, לשלשת, דבר של טינוף כגון רוק [או רעי] או צואה. ונראה דחשבו את הרוק לדבר מטונף, וכללוהו בחדא מחתא עם צואה.

ועכ"פ אם לא נחמיר כדעת הראב"ד ז"ל להצריך נטילה בנוגע בו, אבל הבו דלא להוסיף עלה שיועיל לטהרת ידים מה שחשבו הראשונים ז"ל בין דברים המטונפים, ושכן מורה גם פשטות דברי הש"ס שהצריכו לחזור אחר מים.

ב

בכור שאמו עומדת לישחט או שנטרפה, אם מיקרי יתום שאינו ניתן לכהן

מה שכתב בסימן י"ג להקשות על מה שכתוב בספר חסידים (בצוואה סי' נ) דפרה אשר תלד שני עגלים [או וכו' תרנגולת שתלד שתי ביצים ביום אחד] צריך לשוחטן [מיד]. והנה החליט דצריך שיהיה ראוי להיות שבעת ימים תחת אמו, אלא דבמתה תוך שבעה משום הכי הוי בכור, דהיה ראוי להיות שבעת ימים תחת אמו אלא סיבה קרה. ועל פי זה עלה ונסתפק בנבלה וטרפה דהוי כמתה אם צריך ליתן בנה לכהן.

אמנם ברש"י ז"ל חולין דף ל"ח (ע"ב ד"ה תחת אמו) מביא מהתורת כהנים (אמור פרשתא ח סי' ד) דנלמד מקרא (ויקרא כב, כז) בהדיא דאין צריך לחיות כל שבעה, וכן הוא בש"ס שם דאי אפשר לאוקמא קרא דיתום לילדתיה אמיה והדר מתה, והוא מטעם זה דגילה לן קרא בהדיא דאין צריך לחיות יותר. וגם אין לומר דבנבלה או טרפה או עומד למיתה דנקרא כמתה, נתמעט מקרא דיתום, דא"כ למה נדחקו בש"ס שם דאי אפשר לאוקמיה דמתה והדר ילדה, דמכי יולד פרט ליוצא דופן נפקא, ור"ל דכיון שמתה אינה מולידה כדרך המולידים והוי יוצא דופן [יעיי"ש ברש"י ז"ל], ולכן דחיק לאוקמיה כשזה פירש למיתה וזה פירש לחיים. והתוספות (ד"ה אלא זה) כתבו דהקרא דחיק ומוקים אנפשיה, כיון דאי אפשר לצמצם שיהיה המיתה והלידה ברגע אחד, אלא מיירי כשיבוא אליהו ויצמצם.

ואם נימא דנבלה וטרפה או עומד למיתה נתמעט ג"כ מקרא דיתום, שפיר מיתוקם הכתוב אף במתה ואח"כ ילדה, שזה ודאי דאף בנבלה שהיא כמתה, מ"מ כל זמן שהיא חיה ומולידה כדרך שאר המולידים [כיון שנתעברה קודם לכן] אינו נקרא יוצא דופן, ולא קשיא על זה דמכי יולד נפקא, ושפיר מיתוקם הכתוב ברווחא.

אמנם האמת יורה דרכו, דכמו דלר' יהושע שם בבכורות (נז.) דסבר כל זמן שהשלח קיים אינו יתום, ופירש רש"י ז"ל שם בגמרא (ע"ב ד"ה נתגלתה), דכיון דהעור מהנה לולד דומה כמי שאמו קיימת ואינו נקרא יתום, הרי דהוא מפרש יתום על העור לבד כיון שנדמה לו כן להולד, ולתנא קמא לא ניחא ליה בזה וצריך שתהיה אמו קיימת ממש. אבל כשהיא קיימת והולד רואה אותה במעמדה אינו נקרא יתום, ולא איכפת ליה במה שעומד למיתה או נקרא מתה, ואין מזה שום קושיא על הספר חסידים.

ג

מכונה המשמיעה ברכות, אם יש בזה איסור הזכרת השם לבטלה, ואם מותר להעריכה ע"י נכרי

מה שכתב בסימן כ"ה בדבר המכונה המנגנת (טעיפ וכדו') ומברכת ברכות לבטלה ר"ל, שאם מעריכה ע"י נכרי אין בזה איסור מדינא. לפענ"ד אין לצדד בזה אלא בשאר איסורין, דאין איסור אלא בעושה מעשה לא בהגורם, משא"כ בהזכרת השם נראה דגם הגורם אסור.

והנה הנודע ביהודה במהדורא תנינא או"ח סימן י"ז אוסר גם במחיקת השם על ידי גרמא, וביאר שם דאף דבגרמא לא שייך הלאו דלא תעשון כן (דברים יב, ד; ס' המצוות להרמב"ם לאוין סה; חינוך מ' תלז. וראה שבת קכ, ב), אבל יען שיש במחיקה בזיון השם, ובבזיון אין נפקא מינה גם להגורם, סוף סוף אית ביה משום בזיון.

ואף להמקילין בגרם מחיקת השם, מ"מ יש לומר דשם לא מצינו שהחמירו בו לומר דאית ביה משום בזיון השם יותר ממה שנאסר בהדיא בהלאו דלא תעשון כן, וגם אינו בכלל מורא השם שלא למחוק, דלא נלמד מקרא דאת ה' אלקיך תירא (ואתחנן ו, יג; ס' המצוות להרמב"ם עשה ד; חינוך מ' תלב). ויכול להיות דמחיקה היא כגניזה וכדומה, אלא שהתורה אסרתה מלא תעשון כן, ובמקום דלא שייך הלאו לא שייך לאסור עוד, דלא מצינו שיחמירו בלאו זה יותר מבשאר איסורין. משא"כ בכאן דכתב הרמב"ם ז"ל בפרק י"ב מהלכות שבועות (ה"ט) דעון זה אף שאין בו כריתות ומיתות בית דין, מ"מ חמור יותר כיון שיש בו חילול השם, וחכז"ל (נדרים ז:) החמירו בו יותר מבכל עבירות שבתורה שאף השומע הוא בנידוי, וכיון דודאי אית ביה משום בזיון, י"ל דכולי עלמא מודי לסברת הנודע ביהודה דלענין הבזיון אין נפקא מינה אף אם הוא רק גורם, וגם שם יש לחוש לדעת הנודע ביהודה, ובכאן נראה דכולי עלמא מודי.

וראיה לדבר, דהרי אסרו חכז"ל גם לגרום ברכה שאינה צריכה, והמג"א בסימן רט"ו (ס"ק ו) אוסר אף בשבת כשצריך להשלים המאה ברכות, להניח הפירות שלא לאכלם בתוך הסעודה, אף שאינו עושה שום מעשה במה שאינו אוכל הפירות, והוא רק גרמא קלה בשב ואל תעשה. ואין לך גרמא קלה מזו שאינו עושה שום מעשה ואינו מדבר שום דיבור, מ"מ אסור בכל אופן ואופן שבא ע"י הגרמתו. אף דבאמת בשעה שמברך אח"כ אינו עושה שום איסור ואינו מברך שום ברכה לבטלה, ואדרבא מצוה קעביד וחיובא רמיא עליה לברך אח"כ, מ"מ כיון שבשעת גרמת הענין אינו צריך לברכה זו חשבוהו חכז"ל לבזיון השם, והוא אסור מדינא מדברי הש"ס ביומא דף ע' (ע"א) שבעשור שבחומש הפקודים קורא על פה שלא לגרום ברכה שאינה צריכה.

והשל"ה הק' (מסכת שבת, נר מצוה ד"ה אסור) שמתיר לגרום ברכה שאינה צריכה בשבת שצריך להשלים המאה ברכות, צריך לומר כיון דמצוה קעביד לבקש אופנים להרבות בברכות שהוא מחויב להשלים המנין, אינו בכלל בזיון, אבל בלאו הכי בודאי דאסור מדינא.

ואם הוא כן כשגורם ברכה שעושה אח"כ מצוה בעשייתה, ק"ו כשהוא גורם ברכה שהיא לבטלה ואסורה, דודאי איכא בה בזיון השם טפי, ומאי נפקא מינה אם מצוה להנכרי. דבשאר איסורין שאינו אסור אלא העושה מעשה, איכא למימר דבמצוה לנכרי דאין שליחות לנכרי לא הוי כעושה מעשה ומותר, אבל כאן סוף כל סוף הוא גורם לבזיון השם, והוא אסור מדינא לפענ"ד.

ובעיקר הדבר בענין הקולא על ידי נכרי, גם בשאר איסורין יש פלוגתא (עי' ב"מ עא: וברש"י שם ד"ה בשלמא; שו"ע הרב סי' רמג ס"א; שו"ת פני יהושע יו"ד סי' ג; בית מאיר אהע"ז סוס"י ה) אי [טעם] אמירה לנכרי שבות [הוא משום דיש] דיש שליחות לעכו"ם לחומרא, אבל כאן נראה דאין נפקא מינה בכל זה.

ד

השומע את המכונה כשמשמיעה ברכות, אם עובר

[גם יש לומר דכל השומעים עושים בזה איסור מדינא, דהזכור לאברהם (ח"א או"ח אות ב מערכת ברכות, סוף אות ה, ערך הרהור) הביא מהלכות קטנות (ח"ב סי' קמו) ופרח שושן (כלל ח סוס"י יד) והשל"ה (מסכת שבועות, פרק תורה אור, ד"ה ובמסכת), דגם המהרהר ברכה לבטלה עובר משום לא תשא (שמות כ, ז; ברכות לג.; שו"ע או"ח סי' רטו ס"ד), דהרהור כדיבור (עי' שדי חמד מערכת הב' כלל קטו).

והנה בהך דהרהור כדיבור מבואר בשו"ע סימן ס"ב (ס"ד) דאם מחמת אונס קרא קריאת שמע בלבו יצא בדיעבד, ונראה זה ברור ברוב הפוסקים דמה דאמרינן (ברכות כ, ב תוד"ה ורב חסדא) הרהור לאו כדיבור דמי, אינו אלא להחמיר לכתחלה [ומה דמקילין בברכת התורה (סי' מז ס"ד), שם יש טעם אחר, דאין מברכין על המחשבה כמו דאין מברכין על ביטול חמץ, עיין פרמ"ג שם (סי' סב משב"ז ס"ק א). עוד נאמרו בזה ענינים שונים בדברי הפוסקים, אכ"מ].

אמנם בברכה לבטלה אם מהרהר בלבו יש פוסקים דאינו עובר משום לא תשא, ובגן המלך אות כ"ג כתב הטעם דלא תשא עיקרו לשבועה, ובשבועה כתיב (ויקרא ה, ד) לבטא בשפתים. וצריך להבין מה יעשו לאזהרת את ה' אלקיך תירא, דשם לא נזכר ביטוי שפתים. ואולי מה דנלמד מאת ה' אלקיך תירא, הוא בשביל שיש ביה בזיון השם, שזהו בכלל המורא ליזהר מלבזותו, ובהרהורא אפשר לא שייך בזיונא, דנעלם הוא מעיני כל חי.

או אפשר, דאיתא בספרים ומובא (במג"א) [בבאר היטב (סי' א ס"ק ג)] לצייר לפניו השם הוי' ב"ה, שזה מסוגל ליראה. ומשמע אף בלי שום פסוק או איזה שבח, ואילו היה מוציא בפיו את השם באופן כזה, היה עובר על האזהרה דאת ה' אלקיך תירא, ובעל כרחך שזהו היפוך היראה, ובמהרהר הוא מביא עוד את היראה בלבו, ובעל כרחך דמהרהר אינו בכלל האזהרה דאת ה' אלקיך תירא. ועכ"פ אם שייך לא תשא בהרהור הוא פלוגתת הפוסקים.

והנה זה נראה פשוט דאם יש לו איזה ספק בברכה, דשפיר מברך בהרהור, דלו יהא ספק אם שייך לא תשא בהרהור, הוי ספק ספיקא ומברך. ומצינו כמה פעמים בשו"ע דמברכין על ספק ספיקא אף בפה, לענין ספירה בסימן תפ"ט (ס"ח) ולענין קריאה בספר תורה פסולה (עי' פמ"ג סי' קמג משב"ז ס"ק ב ד"ה ודע), ובכמה דוכתי. אמנם כשאין לו ספק אם צריך לברך, למה לא נצטרך לחוש לדעת הפוסקים המחמירין בחומר לא תשא.

ובנידון דידן עוד חמור יותר מבשאר מהרהר דלית ביה משום בזיונא וגם הוא בדרך מורא שמים, אבל בכאן דמהרהר ע"י שהוא שומע ברכה לבטלה, וכל העם רואים את הנשמע ושומע כי עונה, ומחשבתו ניכרת מתוך מעשיו, דאית ביה בזיון השם טובא, ובאופן כזה המטה אזנו לשמוע ברכה לבטלה ומהרהר בה, זהו בודאי היפך המורא, ואפשר כו"ע יודו בזה דאסור. וחכז"ל חשו בנדרים דף י' (ע"א) דלא לימא קרבן, דילמא יאמר לה' וקמפיק שם שמים לבטלה, אף דחששא זו דשמא ימות בזמן מועט כזה או שמא יתחרט, הם חששות רחוקות, דכל זה הוא נגד החזקה, ואע"פ כן חשו חכז"ל לכל ספק הזכרת שם שמים, והאיך יהיה מותר להכניס עצמו לכתחלה לספק לא תשא.

ואולי יש לפרש בזה מה שפירש הרא"ש ז"ל בנדרים דף ז' (ע"ב ד"ה ועניות) דלכן החמירו בהזכרת שם שמים להצריך נידוי אף השומע ושותק יותר מבשאר עוברי עבירה, כיון שיש בו עונשים חמורים כאלו. והנה מה שלמד שהחמירו בכאן בשומע ושותק יותר מבשאר עוברי עבירה, הוא ממה שלא נזכר זה בשום מקום להצריך נידוי השומע ושותק. וא"כ צריך להבין הלא גם בעבודה זרה ומחלל שבת לא הוזכר להצריך נידוי את הרואה ושותק, וכי חמור כל כך הזכרת השם יותר מעבודה זרה אשר המודה בה הוא ככופר בכל התורה כולה ומחלל שבת דחמירא כעבודה זרה. ולפי הנ"ל יש לומר דמעבודה זרה וחילול שבת בלאו הכי יש לחלק, כיון דהוא אינו עושה שום איסור אלא מה שלא מוחה בחבירו, אבל בשומע הזכרת השם גם הוא עושה איסור בשמיעתו האזכרה לבטלה כמבואר, ואך דהוא אנוס דמאי הוה ליה למיעבד בשמיעתו פתאום, אבל אם שתיק אח"כ גלי אדעתיה דניחא ליה ונלכד גם הוא במצודה זו.

אמנם עיקר הקושיא היא משאר עבירות התלויים בשמיעת האוזן, כמו בשמיעת דברי נבלה (עי' שבת לג, א; ירושלמי תרומות פ"א ה"ד) ולא תשא שמע שוא (שמות כג, א), וכדומה הרבה עבירות התלויים בשמיעה, ואמרו חכז"ל (כתובות ה:) האוזן נכווית תחלה באיברים, ואע"פ כן לא מצינו לחייב נידוי את השומע פתאום ושותק אח"כ, ועל זה מתרץ שפיר בשביל העונשים החמורים שבה.

ואולי בשביל זה הביאו שם הר"ן (ד"ה השומע) והרא"ש (ד"ה השומע) ז"ל בהך דהשומע אזכרה מפי חבירו, דבפרק קמא דתמורה (ד.) נלמד זה מאת ה' אלקיך תירא. ולכאורה לאיזה צורך הביאו זה שם מהיכן שנלמד אזהרה זו, דשם אין שום נפקא מינה בזה. אמנם לדרכנו יתכן שפיר, דאפשר סברי גם כן דלא שייך לא תשא בהרהור, דבשבועה כתיב לבטא בשפתים, ואך בשביל שנלמד גם מאת ה' אלקיך תירא דלא שייך ביטוי שפתים, לכן חייב גם השומע, ולזה הביאו זה שם להבין למה חייבו השומע ושותק].

ה

מכונה המשמיעה שבועה שנשאל כבר עליה, אי חשיב כחוזר ונשבע

ומה שחקר שם לענין נדר ושבועה אם הוי שבועה כשמשמיע (הטעיפ) קולו עוד הפעם, אף שנשאל על שבועתו. הנה גבי שבועה צריך שיהיו פיו ולבו שוין והאדם בשבועה כתיב (ויקרא ה, ד; שבועות כו.), ואף אם המכונה היא כפיו ממש, אם אין לבו שם והוא כבר התחרט ונשאל על שבועתו, מה מקום יש להסתפק שיהיה שבועה.

ו

ביאור דין כל העומד לזרוק כזרוק דמי

מה שחידש בסימן מ' בענין כל העומד לזרוק וכו' (ב"ק עו:), שהוא על פי דברי הר"ן ז"ל (נדרים נב.) בדבר שיש לו מתירין, דכיון שעתיד להיות כן, הוא שוה באיכות. הנה ממקום צמיחת סברא זו שהוא הר"ן ז"ל, שם מבואר שזה האיכות מה שעתיד להיות כן אינו דוחה את הכמות, דלכן במין בשאינו מינו לא מהני כלל מה שהוא דבר שיש לו מתירין, אלא במין במינו כיון דשוה גם בכמות, ואיך נקח מדבריו לדחות את הכמות על ידי מה שעתיד להיות, כאשר האריך בזה הרבה.

ובאמת סברא זו לתלות את דברי הר"ן ז"ל בדבר שיש לו מתירין עם דברי רבי שמעון דכל העומד, הוא מבואר כבר בתשובת ברית אברהם (יו"ד) סימן ל"ה, אבל הוא כתב בהיפך דטעמו של הר"ן ז"ל דעל ידי שעתיד להיות ניתר הוי מין במינו עכשיו, הוא מדברי רבי שמעון דכל העומד להעשות כעשוי דמי, וצידד לומר דאף דלא קיי"ל כרבי שמעון, י"ל דהיינו בשביל שחסר מעשה או דיבור, אבל בדבר שיש לו מתירין דאינו חסר מאומה ועומד ממילא להיות כן, אפשר מודי.

יותר אין להאריך כעת, השי"ת יזכהו ללמוד וללמד בהרחבת הלב, ואת חג המצות, יחוג בכשרות ודיצות, כנפשו הטובה ונפש ידידו דו"ש כהדרגנ"י באהבה רבה וברגשי כבוד כערכו הרם והנשא

הק' יואל טייטלבוים