על הגאולה ועל התמורה/קח

  << סימן קז• על הגאולה ועל התמורה• סימן קט >>

~קח~

ובאמת כל ענין הליכה אל הקברים אינו ענין אלא לבני אדם גדולים וצדיקים היודעין ומבינים סודן של הדברים, והוא ענין התדבקות נפש בנפש, כמבואר בזוהר הק' פרשת אחרי (שם ע"ב) וז"ל, בשעתא דאצטריך עלמא רחמי, וחיי אזלי ומודעי להו לנפשייהו דצדיקיא, ובכאן על קברייהו, אינון דאתחזי לאודעא להו, מאי טעמא, דשוין רעותא דלהון לאדבקא נפשא בנפשא, וכדין אתערין נפשייהו דצדיקיא, ומתכנפי ואזלין ושאטין לדמיכי חברון, ומודיעי להו צערא דעלמא וכו'. ועוד שם בזוהר הק' (עא:) כד ישראל אתאן למיתיהון, אתיין בכמה תשובה לקמי קודשא בריך הוא, בתבירו דלבא, בתענית לקבליה, וכלא בגין דנשמתין קדישין יבעון רחמי לקמי קודשא בריך הוא עלייהו, וקודשא בריך הוא חייס על עלמא בגיניהון עכ"ל.

והב"ח ביורה דעה (סוף סי' רי"ז) הביא תשובה מהר"ר חיים פלטיאל זללה"ה (שו"ת מהר"ם בר ברוך, דפוס לבוב סי' קס"ד) על הנודרים לילך לבית הקברות, שכתב דנראה קצת כדורש אל המתים, וכלב שנשתטח על קברי אבות (סוטה לד:), התפלל להקב"ה במקום קדושה כדי שתהא תפילתו נשמעת, דמצינו שהמקום גורם, כדכתיב באברהם (בראשית י"ט, כ"ז) אל המקום אשר עמד שם, מלמד שהמקום גורם וכו'. אך נשים ובני אדם שאינם יודעים זה, לא ידעתי הליכתן למה. ואני רגיל לפתוח להם בחרטה, ויתירו להן הנדר, ויתן לצדקה מה שהיה מוציא הוצאות על הדרך, חוץ משכר טרחו וכו', וכל זה יתן לצדקה וינצל מצעקה עכ"ל, וסיים הב"ח, אלא שכבר החזיקו במנהג ואין מוחה וכו'.

מבואר מכל הלין, דלא נתקנה ענין הליכה על הקברים אלא לבני אדם גדולים וצדיקים, כמבואר בזוהר הק' הנ"ל, אבל לבני אדם הפשוטים, ובפרט מי שלא תיקן עדיין פגמי נפשו, הוא סכנה גדולה, שלא יתגרו ויתדבקו בו החיצונים. גם מבואר בזוהר הק' הנ"ל דצריך לבוא בתבירו דליבא ובתשובה ובכיות והתעוררות גדול, אבל בעוה"ר שנתרבה הפריצות במקומות הקדושים, ומשביעין עיניהם בעריות רח"ל, ובאין לידי שמיעת דברי מינות ולהתחברות עם מינים ואפיקורסים, והרבה באין בעצמם לידי הרהור מינות לשבח הרשעים והצלחתם כנ"ל, בודאי ראוי למנוע מזה, וחלילה לבוא למקומות הקדושים במחשבות מתועבות כאלה, ובלי ספק דלא ניחא לצדיקים השוכנים שם, ולא לרצון היא להם.