על הגאולה ועל התמורה/עח

  << סימן עז• על הגאולה ועל התמורה• סימן עט >>

~עח~

ואפשר לבאר בזה דברי המדרש רבה פרשת ואתחנן (דב"ר, פ"ב, סי"ט) כי תוליד בנים ובני בנים וגו' (דברים ד', כ"ה), זהו שאמר הכתוב (הושע ד', ז') כרובם כן חטאו לי, כבודם בקלון אמיר. מהו כרובם, אמר רבי שמואל בר נחמני, שכל מה שהגדולים עושין הדור עושה, כיצד, הנשיא מתיר ואב בית דין אומר הנשיא מתיר ואני אוסר, בתמיה, והדיינים אומרים, אב בית דין מתיר ואנו אוסרים, ושאר הדור אומרים הדיינין מתירין, ואנו אוסרים, מי גרם לכל הדור לחטוא, הנשיא, שחטא תחלה. דבר אחר, כרובם כן חטאו לי, אמר רבי תנחומא, כל שהרביתי להם ארצות כן חטאו לי וכו'. דבר אחר, כל שהרביתי להן עושר כן חטאו לי, מנין, שנאמר (שם ח', ד') כספם וזהבם עשו להם עצבים, ע"כ.

ולכאורה יפלא, דאיך יזדמן כזאת שהגדולים ומנהיגי הדור יפרצו גדר תחלה ויגרמו קלקול לכל הדור שימשכו אחריהם, ובפרט בבתי דינים בדורות הקודמים ובהיות ישראל שרויין על אדמתן, שכל מה שישראל הוחזקו בכשרותן המבואר בדברי הרמב"ם פרק י"א מהלכות מאכלות אסורות (הכ"ה) בארתי בספרי ויואל משה (מאמר ישוב ארץ ישראל, סימן ע"ט) דכל עיקר חזקתן הועמד על יסוד בתי דינים הכשרים שהיו בישראל בזמן הבית והיה בכוחם להסיר ולמנוע כל מכשול עיי"ש, וכאן דרשו ז"ל להיפך, שהנשיא ואב בית דין והדיינים המה המחטיאים ומורים דרך לעם לעבור על דברי תורה ולהתיר איסורים, וצריך הסבר מציאות כזה בדורות הקודמים. גם, דלאידך לישני שבמדרש, כל שהרביתי להם ארצות וכו', כל שהרביתי להם עושר כן חטאו לי וכו', ולפי זה היה גרמת הקלקלה מצד העם, וצריך ביאור במאי פליגי.

אמנם יתבאר לדרכנו הנ"ל, ואפשר דכולהו לישני על קוטב אחד סובבים, וכוונה אחת להם, ובאמת כוונתם ז"ל במנהיגים ובתי דינים שהוחזקו בכשרותן ולא נחשדו להחטיא את ישראל ברצונם וכאות נפשם, אלא הסיבה הגורמת להם להיות טועים ולהתיר מה שאסרה התורה הקדושה הוא מחמת אלמות העם, כמבואר באידך לישני שבמדרש דכל שהרביתי להם ארצות והרביתי להם עושר חטאו לי, ועל ידי העושר ורב גדלם הטילו אלמות ותקיפות ופחד על ראשי ומנהיגי העם, עד שנתהוה אצלם הרצון למלאות רצון העם ומבוקשו ונעשו משוחדים לאותו הרצון, כמו שביארנו לעיל, וזה גורם לטעות בדעת התורה הקדושה, ויכשלו להתיר מה שאסרה תורה, ואחר כך יגררו כל הדור אחריהם. ולפי זה יבואר מדרש הנ"ל, דכולהו לישני על קוטב אחד סובבים, והאחד משלים את חבירו, ולא פליגי.