ויואל משה/מאמר לשון הקודש/סימן ו

  << סימן ה• מאמר לשון הקודש• סימן ז >>

~ סימן ו ~

להצגת סימן זה בצורת הדף

קודם תקנת ריב"ג נצרך ללמד לה"ק לבנו כדי שיוכל ללמוד בעצמו - משא"כ אחר התקנה

הגה כי כן אנו רואים דעת הש״ס והפוסקים, אבל מהראוי להתבונן להבין דעת קדושים כאשר כתבתי לעיל, גם למעט בפלוגתא בין התנאים עדיף. גם ראוי להתאמץ בכל מה דאפשר שלא יהיה סתירה בדברי הרמב״ם ז״ל מהלכותיו לפירוש המשנה.

והנה מריש הוה אמינא דאולי יש להעיר לחלק בזה, דקודם תקנת יהושע בן גמלא (בבא בתרא כא.) לא היו מושיבין מלמדים, אלא האב בעצמו היה לומד עם בנו, וזה ודאי שהדרך הוא שהאב טרוד בפרנסת ביתו, ואמרו חכמינו ז״ל (בעירובין דף נה.) לא מעבר לים היא (דברים ל, יג), לא תמצא לא בסחרנים ולא בתגרים. והאב אין לו אפשרות אלא לצמצם מעט מעתותיו ללמוד עם בנו, ושאר כל היום היה צריך הבן בעצמו לעסוק בלימודו, והאב הראה לו דרך הלימוד. ואם כן אם לא היה מבין הלשון שבמקרא ובמשנה, לא היה לו מציאות לבוא לידי ידיעת התורה, במעט הזמן שאפשר לאביו ללמוד עמו, ועל כן היה הכרח ללמדו לשון הקודש בשביל לימודו. מה שאין כן אחר התקנה, שמושיבין מלמדי תינוקות ונותנין להם שכר בטילה שיתעסקו עם התינוקות בכל היום, ומלמד עמהם הכל, ומסביר להם כל מה שצריכין בין במקרא בין במשנה, תו אין צורך ללימוד הלשון.

ואם כן אפשר שהספרי מיירי מעיקר הדין, קודם התקנה שהאב מלמדו בעצמו, ואז הוי חיוב בלימוד הלשון בשביל לימוד התורה, שאי אפשר בענין אחר. אבל בש״ס מיירי אחר התקנה שמושיבין מלמדים, לכן לא הזכירו מלימוד הלשון שאין צורך עוד.

ואף שתקנת יהושע בן גמלא היה עוד בזמן הבית, כמבואר ברש״י ותוספות (ב"ב דף כא ע"א) שהוא אותו יהושע בן גמלא שהיה אחד מן הכהנים הגדולים שעמדו בבית שני. ואם כן אי אפשר לומר שהספרי נשנה קודם התקנה, שהרי סתם ספרי הוא רבי שמעון בן יוחאי (סנהדרין פו.), שהיה הרבה אחר החורבן. אך בריטב״א יומא (דף יח.) מביא שיטה, שאין זה אותו רבי יהושע בן גמלא שהיה בזמן הבית אלא אחר ששמו כן. ואם כן אפשר שהיה בזמן מאוחר, וכן משמע קצת לשון הש״ס בבבא בתרא שם שכתבו 'סיפא אתאן לתינוקות של בית רבן, ומתקנת יהושע בן גמלא ואילך', ואם הוא זה שהיה כהן גדול בבית שני, למה הוצרך לבאר דמיירי מתקנת יהושע בן גמלא ואילך, הלא כל המשניות נשנו אחר התקנה, שהיה בזמן מוקדם מאוד עוד בזמן הבית, וסידור המשניות היה מאה שנים אחר החורבן (עיין בספר צמח דוד לאלף הרביעי), אבל מה נעשה שרש״י ותוס׳ לא פירשו כן, וסברי שהוא אותו שהיה בזמן הבית.

הספרי מיירי לולא תקנת ריב"ג - והש"ס מיירי להלכה אחר התקנה

אמנם מכל מקום עדיין יש לומר, דהנה בגמרא שם מבואר על מה שבתחלה לא היו מושיבין מלמדים, אלא האב למד בעצמו עם בנו, 'מאי דרש, ולמדתם אוֹתָם (דברים יא, יט), ולמדתם אַתֶּם, ופירש״י ז״ל, דהאב עצמו מצוה ללמדו.ובתוספות שם (ד"ה ולמדתם) דיש ספרים דלא גרסי אַתֶּם, אלא הדרש הוא ד'ולמדתם' משמע בעצמיכם. וכן הוא בשיטה מקובצת בשם הרא״ש ז״ל, דפשטא דקרא ד'ולמדתם' אאב קאי. ומבואר בזה שדרשו חכמינו ז״ל מקרא, שיש חיוב דאורייתא על האב שילמוד בעצמו עם בנו, הוא ולא אחר.

והנה אי אפשר לומר דמה שהקשו 'מאי דרש', הוא על מה שהאב היה לומד עם בנו בעצמו, דהלא כיון שלא היו מושיבין מלמדים היה מוכרח האב ללמוד עמו בעצמו, שלא ישאר בלא תורה כמו שהיה במי שלא הי׳ לו אב. ועל כרחך צריך לומר הכוונה דהא גופיה קשיא ליה, למה לא הושיבו בתחלה מלמדים וסמכו רק על לימוד האב, הלא וודאי עדיף יותר אם יש מלמדים מיוחדים שפנוים מכל עסקים ללמוד עם כל הבנים. ועל זה תירץ דמחמת הדרש שהאב מחויב ללמד בעצמו לכן לא שכרו מלמדים, שלא יסמוך האב על המלמד ויתבטל החיוב דאורייתא שמחויב ללמוד בעצמו.

והנה לא נמצא גם אחר כך בש״ס שום דיחוי על אותה הדרשה, וצריך לומר דבשביל שראו אחר כך שלולא אותה התקנה היה משתכח תורה מישראל כמבואר שם בגמרא, לכן לא השגיחו על עקירת אותו החיוב שיש על האב ללמד בעצמו שהוא בשב ואל תעשה, כדי שיהיו המלמדים מצוים ולא תשתכח תורה מישראל.

ולפי זה אפשר לומר, כיון שהספרי בא למיסבר קראי, האיך נלמד משם החיוב על האב ללמד את בנו תורה, וכיון דאקרא קאי ששם הפירוש שצריך האב ללמד בעצמו, דלפי זה יש הכרח ללימוד הלשון, לכן כתבו שם. אבל בש״ס שלא באו לפרש המקראות אלא לסדר ההלכות למעשה, וכן בברייתא שהובאה בש״ס מביא כל עניני חינוך שאינם כלל מקראי, ולמעשה כבר הוקבעה התקנה להושיב מלמדים, על כן לא ראו צורך להזכיר עוד לימוד הלשון. ולפי זה אפשר לא פליגי כלל הש״ס עם הספרי, אלא הא כדאיתא והא כדאיתא.