ויואל משה/מאמר לשון הקודש/סימן יח

  << סימן יז• מאמר לשון הקודש• סימן יט >>

~ סימן יח ~

להצגת סימן זה בצורת הדף

הרמב"ם - דיבור אסור בלה"ק יותר גרוע מדיבור אסור בלשון חול

ואשר אנכי אחזה בזה לפי עניות דעתי, דהנה כתב הרמב"ם ז"ל בפירושו למסכת אבות (פ"א מי"ז) כשיהיו שני פיוטים ולשניהם ענין א' וכו' מחלק הדיבור הנמאס, מפני שהוא מזרז ומעורר על מדה פחותה, ויהיה אחד משני הפיוטים עברי והאחד ערבי או לעז, יהיה שמיעת העברי והדיבור בו יותר נמאס אצל התורה, למעלת הלשון שאין צריך שישתמשו בו אלא במעלות, יעיי"ש. ומבואר בזה, שמעלת הלשון גדולה עד מאוד לאותן שכל לשונם בקדושה, ולעומת זה להחוטאים בלשון, הוא נמאס יותר אצל התורה הק' אם הוא בלשון הקודש.

א"א להרגיל את העם לדבר בלה"ק לפי שעוונות הלשון מצויים מאוד

ובזה מיושבין כל הקושיות, שבודאי מצוה גדולה ליראי ה' האמיתים ידיעת הלשון. אבל להרגיל את העם לדבר בלשון הקודש, זה אי אפשר. כי גם בלאו הכי עונות הלשון עצומים ונוראים, שקר ולשון הרע וניבול פה ומינות רחמנא ליצלן, כהנה וכהנה העונות מצויים בעוונותינו הרבים, ואמרו חכמינו ז"ל (ויק"ר פ"ד ב) בקהלת על הכתוב (קהלת ו, ז) כל עמל אדם לפיהו, כל מה שיעמול אדם ויסגל מצות ומעשים טובים בעולם הזה אינו מספיק להבל היוצא מתוך פיהו. ואם כן, אם מרגילים אותו לספר בלשון הקודש, עוד מגדילים את עונותיו עד לשמים רחמנא ליצלן.

בדורות הראשונים השתמשו בלה"ק לדברי קדושה - אבל אח"כ נתמעטה היראה

ולכן בדורות הראשונים חשבו למצוה ללמדם את הלשון, אף שלא רצו להרגילם לדבר כן בתמידות, מכל מקום חשבו למצוה שידעו אותו, וישתמשו בו על כל פנים במה שיודעין בטח שהוא דברי קדושה. אבל אח"כ שנתמעטה היראה, כמו שאמרו חז"ל בסוף סוטה (דף מט:), משמת רבי בטלה ענוה ויראת חטא, וראו שהדורות מתמעטין והולכין, תו לא ראו לחשוב למצוה מה שיוכל להיות שרבים יכשלו בו, ולא יתנהגו עם הלשון כמצוה עליהם, ולא אמרה תורה (ויקרא טז, כא) שלח לתקלה (יומא סז:).

הרמב"ם בפי' המשנה כתב כמו שהיה בזמנם, אבל בספר היד כתב להלכה

ואם כן אין קושיא במה שהרמב"ם בפירוש המשנה מפרש בדבריהם שלימוד הלשון הוא מצוה, שכן היה באמת בזמן המשנה, כמבואר בספרי ותוספתא. אבל בספר היד שהביא הלכה למעשה כל מה שהוא במסקנת הש"ס, הלך בשיטת הש"ס שלא חשבו מצוה זו.

ועיין בתשובת הרדב"ז ללשונות הרמב"ם (סי' רפ"ט) במה שהקשה על הרמב"ם שסותר עצמו מפירוש המשנה, וכתב, אין זו השגה על הרב ז"ל, דמצינו בכמה מקומות שחזר בו בפסק ממה שכתב בפירוש המשניות. והלא ראש המפורשים רש"י ז"ל מפרש במשנה אוקימתא דלא קיימא, והטעם כי מה שהוא נאות בלשון המשנה מפרש בה, אף על גב דלא קיימא הכי עכ"ל. ומבואר בזה דמפרש המשנה אף באוקימתא דלא קיימא, אף דבאוקימתא דלא קיימא אמרינן לפי המסקנא שלא היתה כן כוונת המשנה מעולם, מכל מקום מפרש בה, יען שלא בא שם לפסוק הלכה אלא לפרש המשנה. מכל שכן בכהאי גוונא, שבזמן המשנה היתה האמת כן שבדור מתוקן כבימי חכמי המשנה הוא באמת חיוב ללמד את הלשון, בודאי שאין שום קושיא אם כותב בפירושו למשנה כשיטתן ובספר היד כשיטת הש"ס.

אברהם אבינו ע"ה לא דיבר כל דבריו בלה"ק - שלא ילמדו ממנו הגרים

ומיושב בזה ג"כ מה שאברהם אבינו ע"ה לא דיבר כל דבריו בלשון הקודש, כי כל הנפש אשר עשו בחרן וכל הגרים שגיירם אף שהתנהגו אחריו במנהגיו מכל מקום לא היו נפשותיהם מתוקנים כראוי. והא ראיה, שלא נשאר מהם מאומה, ונטמעו אח"כ כולם בין האומות, ולא נשאר בקדושה אלא זרע האבות שקבלו התורה הק', כנודע כל זה בדברי חכמינו ז"ל, וכן אנו רואים. ואם היה מדבר כל דבריו רק בלשון הקודש, גם המה היו עושין כן, וראה זה למכשול. לכן דבר דברי חול בארמית, שממנו יראו וכן יעשו, ולא יכשלו בלשונם.